פרי מגדים על אורח חיים· רבי יוסף תאומים
משבצות זהב
סימן א
סעיף א
יתגבר כו׳ עט״ז: ידוע כי החומר והצורה צרות זו לזו אמר תי״ו התפעל להיות אדם מתגבר הנפש על החומר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וא״כ יהיה נוצח ומנוצח בעצמו גם חי״ו תמידי כי בכל יום היצה״ר מסיתו וצריך לעמוד על נפשו נגדו. כמ״ש מקולם לא יחת (ישעיה ל״א ד׳) ועיין שמואל א׳ ב׳ ט׳ רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו. רמ״א שם ומסיים כי לא בכח יגבר איש ר״ל כי צריך לעזר ה׳ רק שיהא האדם המתחיל ואיוב ט״ו כ״ה ואל שדי יתגבר ימ״ש התי״ו: יש תי״ו הראות כמו יש מתעשר בדמיון כו׳ והנה ודאי יצה״ר תקיף מאדם כמ״ש כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו. אלא שצריך האדם להיות עז בדעתו ומש״ה אמר כארי מיותר אלא מה ארי לא יחת מפני רועים וכמה בני אדם אף שיודע שבני אדם תקיפים ממנו מ״מ טבעו שלא יחת כן האדם יתגבר ויהיה עז בטבע וא״כ קשה היינו עז כנמר לז״א כי עז בפני המלעיג אין כ״כ גבורה כי יחשוב שהוא אדם כמותו אבל נגד יצה״ר מלאך ותקיף נקרא גבור כמ״ש איזה גבור: רמ״א פתר יפה ב׳ ראשונים נגד מ״ע ב׳ אחרונים נגד ל״ת יע״ש:
סעיף ב
שיהא עט״ז קשה ליה דהול״ל ויהא הוא מעורר השחר כי בטור כתוב שאל ישיאך יצרך (שי״ן ימנית) איך תעמוד וקור גדול או לא שבעת משנתך ויכוחו עמך לאו אעמידה קודם עמוד השחר כי בקיץ לאחר עמוד השחר ובחורף יאמר כן: ויהא הוא מעורר השחר הוא ענין בפ״ע שאדם ירגיל במאכלים קלים וכדומה שלא ישן הרבה כי בשינה לא שייך התגברות. ע״כ תירץ על פי דרוש כי מלת שחר נדרש בזוהר ויקרא דף י״א עמוד ג״ד על כ״י יע״ש וכל אדם צריך להתעורר עצמו תחלה ואח״כ מסייעין משמים כי לא בכח שלו לבד יגבר איש כמש״ל ודוד שיבח עצמו שא״צ לו אח״כ לסייע משמים אלא הוא מעיר השחר נותן התעוררות ושמחה ושפע למעלה ואין השחר כ״י מעיר אותו לסייע אפילו אח״כ: ולפי זה א״ש הכל ענין א׳ יתגבר בהתעוררות עצמו שיהא הוא מעורר לא שיהא התעוררות תחלה משמים ומיהו לסוף צריך התעוררות סיוע מלמעלה כי לא כ״ע דוד הע״ה ומשו״ה השמיט המחבר ואין השחר מעיר אותו. והמדפיס הבין שראשי תיבות כל״י כ״מו ל״קדושת י״שראל וטעות הוא רק כביכול לכנסת ישראל או היה כתוב לכ״י לכנסת י״שראל והיפך המדפיס והבן: וא״ש אעירה שחר (תלים נ״ז ט׳ וק״ח ג׳) הא בחצות קם ולפי הדרש א״ש ועיין רי״ף ברכות ד׳ א׳ בעין יעקב: מה שכתב הרב בהג״ה ועכ״פ לא יאחר זמן כו׳ שהציבור מתפללין היינו אע״פ שלא יעבור זמן תפלה מ״מ מצוה עם הציבור ושינה מלשון הטור שכתב זמן התפלה אשר הוא מועד לכל חי:
סעיף ג
טוב עט״ז עמ״א ז׳ ודאי כן הוא לט״ז ג״כ דממעיט אין יכולת בידו להרבות כמו עני בקרבן אלא מלת ובלבד שיכוין לש״ש לכאורה קאי אמרבה דממעיט פשיטא דבעי לכוין ולט״ז א״ש טפי דקאי אדסמיך וה״פ ובלבד שמה שממעט יהא לשמים שיוכל לכוין היטב וז״ש כ״י נתילת טעם שריבוי בלא כוונה אין טוב: ויש לראות מה הוא הל׳ טוב כו׳ דמשמע דהרבה שלא בכוונה ג״כ טוב וזה טוב יותר וז״א כי שלא בכוונה לא אותי קראת יעקב ולט״ז א״ש לשון הטור אבל לא לשון המחבר והבן:
סעיף ד
פרשת עט״ז כ״כ ב״י טעמים אלו ובאר הגולה ו׳ טור ובפרישה בשם רש״ל בירושלמי ברכות כל האומר פ׳ המן מובטח שלא יתמעטו מזונותיו ועשרת הדברות כתב הב״י לזכור מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו ופ׳ קרבנות כו׳ וזאת כו׳ הפרישה כתב מלת וזאת מיותרת לומר וזאת התורה כאילו הקריב חטאת אבל רש״י מנחות ק״י מדלא כתיב חוקת החטאת ועיין לבוש הקשה על זה יע״ש:
סעיף ה
ודוקא עט״ז עיין ברכות י״ב א׳ ופירש״י תרעומת המינין שלא יאמרו לעמי הארץ כו׳ דבשביל המינין אין אנו אחראין יע״ש ומיהו אח״כ פירש״י צדוקין עובדי עכו״ם דאי צדוקים ובייתוסים הא מאמינים בכל תורה שבכתב א״כ ודאי א״א אחראין לעכו״ם ועיין דרישה בשם רש״ל שפסק לאומרו בציבור קודם ברוך שאמר דרש״י פירש בקשו לקבוע בק״ש היינו עם ברכות יע״ש ואנן פסקינן כש״ע ומיהו בלחש אומרים כל יחיד בביה״כ לא בקול רם וראוי לומר קודם ב״ש כמ״ש מהרש״ל כי פ״ז תיבות בב״ש וראשו כתם פ״ז דנדרש ע״פ דיבור א׳ אנכי יע״ש:
סעיף ו
אלא עט״ז המחבר שינה מלשון הטור שכתב טוב יותר אלא דוקא ביום כמו פ׳ התמיד במ״ו סי״ג ועתב״ש י״ב ואם אין לו פנאי ביום יוכל לומר בלילה וכ״ש חטאת ואשם:
סעיף ז
שהם עט״ז הנה דעת המחבר דאחר אשם לא יאמר דאין בא בנדבה דאין הל׳ כר״א בכריתות (כ״ה א׳) כ״א כרבנן דאשם תלוי אין בא נדבה ואשם נזיר עמ״א י״א מ״ש על רש״ל וב״ח תירץ בא״ר י״ג דמתנה וא״ל יהא כקורא בתורה וכן הסכים התב״ש אות ט׳: וכתב א״ר שם אם ידוע שחטא יאמר תחלה חטאתי עויתי פשעתי ואח״כ יאמר פ׳ חטאת ואשם ויה״ר ואמת כ״ה בר״מ ש״א מהלכות תשובה שהקרבן בלא וידוי אין מכפר כמ״ש בתורה וידוי הוא חטאתי כו׳ שם פ״א ופ״ב וידוי בעמידה עיין תר״ז במ״א ד׳: ומ״ש ונשלמה פרים כו׳ ה״ה אשם יוציא מהכלל כתב הדרישה שיש לומר יה״ר כאלו הקרבתי כו׳ אחר איזהו מקומן וכן היה אומר מורו ועיין סי׳ נו״ן בב״ח מיקטר כו׳:
סעיף ח
פסוק עט״ז א״ר י״ד בשם תוצאות חיים זה יאמר קודם פ׳ הקרבנות ופ׳ קרבנות יאמר קודם איזהו מקומן. הנה פ׳ קרבנות קוד׳ איזהו מקומן נכון הוא דיאמר אח״כ הביאור מקרא אח״כ משנה ופסוק ושחט על ירך (ויקרא א יח) ובב״י ושחט לפנ״י (ט״ס הוא) אנו אומרים אחר פ׳ התמיד: ראוי לומר תהלים קודם תפלה שנקראים זמירות להכרית המקטריגים לבוש א״ר י״ד: והנה פסוקי דזמרה הם תלים תהלה לדוד עד ברוך ה׳ לעולם. א״כ בעל תורה ילמוד קודם. ע״ש בשם של״ה תלים לומר במתון לא לחטוף פסוקים העונים חוטפים של האומר והאומר של עונים אין זה מברך אלא ח״ו מנאץ וכן במ״ש השירת הים פסוק אחר פסוק וחוטפים לא טוב עושים. מ״ש הט״ז יאמר ונשלמה פרים במקום עבודת תמיד אשגרת לשון הוא דתמיד כבש עתב״ש אות ד׳ מזה:
סימן ב
סעיף א
חלוקו עט״ז כפי׳ הב׳ בב״י על מה שכתב הטור לקמן ברל״ט ובש״ע ס״ב לענין פשיטת הכתונת: מ״ש אמאי לא אמר ר״י בלבישת חלוקו (שהיה מכניס ראשו בעודנו שוכב) הנה י״ל דה״א דרשאי לפשוט דרך ראשו ולהפך צד פנימי לחוץ קמ״ל דא״א שלא יתגלה מקצת גופו משא״כ לבישה פשיטא דאין לישב במטה בגלוי הגוף א״נ כמ״ש הדרישה דר״י תרתי קאמר דלא היה מהפכו דא״כ יצטרך להפוך אח״כ כשילבש גם קורת ביתו משום צניעות ותרתי אשמעינן בפשיטת לבושו: והוי יודע שהר״מ ז״ל פ״ה מהלכות דיעות ה״ו צניעות גדולה נהגו ת״ח לא יתגלו ראשם וגופם משמע שאר אדם מתגלים גופם וראשם ועיין לקמן דריב״ל לא סגי ד״א בגילוי הראש למדות חסידות ומרבי יוסי דאמר לא ראו קורות ביתי ומאי רבותיה משמע ג״כ לחסידות ושאר כל אדם אין איסור ולמ״ש הדרישה י״ל ר״י תרתי קאמר דלא הפכו שיצטרך להפכו אח״כ הא שאר כל אדם אין מקפיד עט״ז אות ב׳ ועמ״ש לקמן בהא דלא ילך בקומה זקופה ג״כ כתב הר״מ ז״ל בה׳ דעות לת״ח יע״ש:
סעיף ב
ללובשו עט״ז לדעתי כיון האדון ז״ל כוונה גדולה כמו שאגיד כי ידקדק כו׳ שלא יהפוך קשה טובא מה״ת יהפוך פנימי לחוץ ויתגנה שהוצרך להזהירו ואיזה דקדוק שייך בזה והול״ל ידקדק בחלוקו להפכו כדרכו כמ״ש ר׳ יוחנן המקפיד על חלוקו להפכו (הטור הוסיף מלת כדרכו) ולזה אמר בשלמא הטור הביא דר״י וכפירש״י לובשה כשהיא הפוכה וכמה בגדים טורח ומסיר ולובש כדרכו (ויצא לרש״י זה מרבי יוסי קי״ח שם דלא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי ותרתי קאמר כמ״ש באות א׳ בשם הפרישה ולאו מדת חסידות לת״ח כ״א לכ״ע א״כ ת״ח מעלה יתירה דלובשה כשהיא הפוכה מסירה) ומש״ה אמר מדקדק ללובשו כדרכו ולא אמר להופכו כדרכו דלא תטעה לומר הפי׳ לובשה מסירה כמימרא דרבי יוחנן ויהיה כפי׳ שלא יהפוך היינו בפשיטה לא יהפוך אחר שפשט לאיזו סיבה כי ישכח למחר וילבוש כך או שאר פירושים. משא״כ המחבר השמיט כאן מימרא דר׳ יוחנן הול״ל ידקדק בחלוקו להופכו כדרכו הן אמת בח״מ רס״ב סכ״א הביא המחבר תנאי ד׳ שהוא מדקדק בחלוקו להופכו ולא סיים כפירש״י לובשה כו׳ ומ״מ הרי רש״י סובר כן ועד״ר כאן ושם צ״ע דבריו במ״ש רק חלוק בטביעת עין:
סעיף ג
ינעול עט״ז. לי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י: הנה יש בכאן ה׳ פירושים. הפי׳ הא׳ הוא הב״י דרב יוסף ורב אשי כחדא הוויין וכמ״ש התוס׳ ד״ה דעביד דברייתא ור׳ יוחנן לא פליגי אלא ימין ושמאל כ״א חשוב זה לבהן וכדומה וזה לתפילין והפוסקים השמיטו בריית׳ ודר׳ יוחנן (הרי״ף ור״מ ורא״ש) דרבי׳ רב יוסף ור״א גם בתרא איזה שירצה כי כ״א יש חשיבות. אבל הטור פוסק כרנב״י דברייתא מסייע ליה דתניא בנטילה ורחיצה וסיכה ימין ובחליצה שמאל ומאי האי דתניא בבחינת שונות הול״ל בכולהו ד׳ יש ברירה או ימין או שמאל וכ״כ דלא סיים בריית׳ יש דרך לאוקימתות רב יוסף ור״א משא״כ לבתר דהביא מסדר הש״ס סיפא דברייתא חולץ שמאל בהכרח כרנב״י (וזה הכרח כפי׳ הב״י בטור דחולץ לשמאל מפני כבודו של שמאל דאי כפירש״י מפני כבוד של ימין א״כ ברייתא כולהו משום ימין נקיט ולמה לא פסיק כרב יוסף ור״א והבן) והטור השמיט דעת התוס׳ מנעלים שאין קשירה ימין תחלה גם חולץ שמאל ורחיצה הכל השמיט ולכאורה במנעלים שאין קשירה אין סובר כתוס׳ כי סובר היכא דיש לכבד לימין ושמאל מחויב תרווייהו ביש קשירה דוקא נעילה בימין וקשירה חשיבות שמאל ובאין קשירה איזה שירצה ויהיה הפי, חולץ שמאל לאו בדוקא אלא ה״פ נועל דוקא ימין וקשירה בשמאל משא״כ בחליצה א״א לכבד תרווייהו חולץ ורשאי שמאל לכבד אותו (כפי׳ הב״י בטור) אלא דקשיא א״כ אמאי לא אמר בבריית׳ וכשהוא חולץ ורוחץ וסך שמאל רשאי תחלה וז״ש הב״י דוקא מרחיצה לא מנעיל׳ והבן זה וע׳ היטב בב״י וברש״י ותבין: הב׳ פי׳ הב״ח ז״ל דשלש מחלוקת רב יוסף כפי׳ התוס׳ דל״פ בריית׳ ור׳ יוחנן ומיהו מי שמחבב ימין יחבב תמיד ימין ומי שמחבב שמאל יחבב תמיד שמאל ור׳ יוחנן איקפד על רב שמן כו׳ ור׳ אשי אמר חזינא לר״ח דלא קפיד כלל כי בדבר הרשות לא שייך כבוד כלל וחולק על ברייתא ור׳ יוחנן והפוסקים שהשמיטו דפסקו כרב אשי דלהב״י קשה היה להם להביא דמי שמחבב פ״א כו׳ יע״ש והטור פסק כרנב״י: הג׳ הוא פירוש הא״ר בכאן אות ב׳ והוא כי רנב״י ורב אשי כחדא הוויין ולא כתוס׳ ד״ה וסיים אלא רנב״י אמר דברייתא נועל ימין וקושר שמאל היכא דיש לכבד תרווייהו אבל היכא דא״א לכבד תרווייהו יש ברירה איזה שירצה יכבד כי לכ״א יש מעלה. ובא רב אשי לפרש דברי רנב״י חזינא כו׳ דלא קפיד פעם נועל ימין וקושר שמאל ופעם נועל שמאל וקושר ימין יע״ש היטב ולפי דבריו הרווחנו דהטור פסק כרבים רנב״י ורב אשי. והשמיט מנעלים שאין קשירה כי יש ברירה וחליצה יש ברירה וכפירש״י דחולץ שמאל כבוד לימין וה״ה איפכא רשאי וברייתא ה״פ נועל ימין וכל אינך יש ברירה בימין דגם הוא חשוב וה״ה איפכא (כעין דעביד כמר עביד כו׳) ומיהו בנעילה ימין וקושר שמאל או איפכא אלא דלפ״ז קשה אמאי הביא הטור דברי רנב״י ולא דברי רב אשי דעדיף טפי: הד׳ הוא לדעתי כך. כי מאמר ר׳ יוחנן כתפילין כך מנעלים מה תפילין כו׳ מלת כתפילין בכף הדמיון אין לו ביאור ומיותר יאמר מה תפילין אלא ידוע בלבישת תפילין לובש שמאל ואח״כ של ראש החשוב (מטעם טטפת כו׳) וחליצה פושט של ראש תחלה מטעם הנ״ל כך במנעלים ממש כן הוא לובש שמאל שאין חשוב קודם דא״כ עשית של ימין מכהה (בחדושי הארכתי בשבת ס״א וזה שיטת רז״ה ושאר פוסקים דרבי יוחנן כרב הונא סובר לענין שבת באותו שיש מכה וכ״ה בירושלמי בפי׳. ומ״ש ר״ש ברבא והביא מסכת דרך ארץ סיפא דמתני׳ חולץ שמאל דמרישא י״ל נועל ימין בלא קשירה ונועל שמאל בקשיר׳ וכ״ז שאין קושר ליכא פנימה מכהה עד שיקשור רק מחולץ קשיא והבן) ובחליצה ימין תחלה והשתא א״צ לומר דפליגי בבלי וירושלמי כמ״ש בחדושינו שם ורב יוסף אמר דעביד כמר עביד דפליגי ודאי ר׳ יוחנן וברייתא מש״ה השמיטו הפוסקים הרי״ף ור״מ וכן רב אשי סבר הכי ורנב״י יחיד בזה כי סיפא דברייתא חולץ קשה וכדכתיבנא. ומיהו אנן פסקינן בסי׳ ש״א כחייא בר רב ואי״ה שם יבואר עוד: ומעתה הבוא נבוא לדברי הט״ז והוא הפי׳ הה׳ דסובר דאין כאן שום מחלוקת כי רב יוסף ורב אשי סוברים דאין קפידה כמו מנעלים שאין קשירה או בחליצה רצה ימין או שמאל ורנב״י אמר ירא שמים יוצא ידי שניהם ביש קשירה ראוי לכבד שניהם ימין ושמאל (ויהי׳ הפי׳ יוצא ידי שניהם כפי מה שתרצה לפרש) ומש״ה השמיט הטור מנעלים שאין בהם קשירה וחליצת מנעל כו׳ אבל הרב בהג״ה הביא כולם אבל המחבר הביא חליצה והשמיט מנעלים שאין קשירה יש לתרץ כמש״ל או סובר חולץ שמאל לחשיבות שמאל ומש״ה השמיט מנעלים שאין בהם קשירה ואין להאריך יותר:
סעיף ד
בקומה עט״ז כתב דל״ג בגמרא ד״א ומ״ש ויש מתרצים הוא הב״ח יע״ש. ומ״ש והוא מסתבר כ״כ הב״ח ג״כ אלא שא״א למחוק בגמרא ד״א ועמ״ש במ״א אות ה׳:
סעיף ה
ולא עט״ז הראה לח׳ אות ג׳ ושם נאמר כיושב בביתו עכשיו יש איסור בחוקותיהם ומהני הנחת יד על ראשו ויראה ה״ה אם מפלה ראשו שרי כה״ג דניכר הוא משא״כ לילך בגילוי הראש ד״א תחת השמים לא מהני הנחת היד על ראשו ואי״ה שם יבואר. ומ״ש ביושב כקרון כמהלך והיינו דלא מהני הנחת יד ועא״ר אות ד׳ ולא הבינותי מצ״ד אות ד׳ דהתם אם א״א לעמוד יושב וא״צ לירד דקשה עיכוב הדרך ולא יכוין רק אם אפשר לעמוד עומד דתיהוי מורא שכינה יותר ומה בכך דכמהלך דמי. ולפ״ז אם אפשר לו לעכב העגלה ויבא למחוז חפצו ואין טורד בעיכוב ודאי לא יעמוד בעגלה דכמהלך דמי. ואי״ה שם יבואר:
סימן ג
סעיף א
ועכשיו עט״ז ועב״י וב״ח ובש״ע כתב ולא נהגו לאומרו ובלבוש משמע דאסור לאומרו כי מיחזי כיוהרא ועיין ב״י כתב ג״כ בשם אבודרהם דמיחזי כיוהרא. פי׳ התכבדו מכוכדים עיין פרישה:
סעיף ב
מלאחריו עט״ז עב״ח מביא גירסא להיפוך לפניו טפח ואחריו טפחיים ואשה לאחריה טפח ולפניה ולא כלום והטעם דא״צ ליזהר מלפניה ודי לאחריה טפח משא״כ איש צריך ליזהר לפניו ג״כ מש״ה לאחריו טפחיים והעלת דיש לחוש לב׳ גירסאו׳ ושלפניו ואחריו רק טפח יע״ש ואנן פסקינן כהמחבר והר״ב שתיק ליה אודויי אודי ליה ומיהו לדידן לקטנים טפחיים אף בלא גדולים כי לגירסת הב״י לק״מ קושיית הב״ח וא״צ לחלק בין צריך ליזהר מב׳ צדדין או לאו:
סעיף ג
אבל עט״ז מוכרח אני להאריך בכאן. עיין גמרא ברכות ס״א ב׳ וכפי דעתי ההדיוטית יש בכאן ג׳ פירושים א׳ כפי פשוטו לר״ע מזרח ומערב בח״ל אסור בבל שיושב במזרח א״י ומינה מדינת היושבת בצפון ודרום הוה איפכא. הפי׳ הב׳ כמ״ש מהרש״א ז״ל שם בציור יע״ש היטב וסובר דרש״י ותוס׳ ד״ה ר״ע כחדא הווין אלא לר״ע בח״ל דוקא מזרח ומערב אסור בבל שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת א״י שנית מערב שכינה שם ומש״ה אסור הא בהעדר חד מנהון שרי ומש״ה צפון ודרום ביושב נגד א״י שרי מאחר דח״ל רוב העול׳ וגם רחוק מירושלים הרבה. וה״ה לת״ח ביהודה ובגליל אין איסור כ״א בהצטרף ב׳ יחד ומש״ה ביהודה במזרח ומערב שם רוב ארץ יהודה אסור אפי׳ מצדדין בין מזרח ומערב מפני שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת מערב שני׳ שרצועה מירושלים נתקדשה עד סוף משא״כ צפון ודרום דליכא כ״א חד טעם והבן זה שם. ולפ״ז מ״ש רש״י ס״ב א׳ ד״ה אמר ר״י וביהודה הוה דאי בח״ל איך אמר אין מפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום במדינה שיושבת צפון ודרום ופנה בין מזרח ומערב ובין צפון ודרום שאין שם צירוף ב׳ הסיבות ולפי׳ א׳ א״ש כפשוטו ביהודה דאי בח״ל לפעמים איפכא ביושבת צפון ודרום. הפי׳ הג׳ הוא שיטת הר״מ ז״ל וטור כאן דר״ע אוסר בכ״מ בח״ל מזרח ומערב בין יושבת צפון ודרום מזרח ומערב אסור וצפון ודרום שרי: והנה מ״ש התוס׳ ד״ה ר״ע מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקינן אפי׳ בח״ל יש בו קושיא א, למה נקטו מזרח ומערב דוקא וזה תי׳ מהרש״א ז״ל וכפי פי׳ הב׳ שכתבנו אבל מ״ש ומסקי׳ אפי׳ בח״ל מיותר הוא הרגיש בו הט״ז כאן וי״ל שפירשו כטור ור״מ ז״ל דבח״ל לאו דווקא בבל כפירש״י ד״ה הוה שדיין דבב״ל כו׳ אלא כל ח״ל הדין כן וזה מדתניא אח״כ שנכנס אחר ר״י ולא כרש״י דביהודה הוה משמע דבא לומר אף בח״ל וז״ש ומסקינן כו׳: ומ״ש לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב ולא קצרו לא יפנה בין מזרח ומערב יש ב׳ בחינות או פירועו שלפניו אין חשש כ״א פירוע״ו שלאחריו אלא דזה א״א דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום ה״ה מזרח ומערב אחוריו למזרח. השנית רבותא קאמרי אפילו פירועו שלאחריו טפח אסור למערב כ״ש טפחיים ומיהו לפירועו נגד מזרח לית לן בה רק שלא יהא פירועו נגד המערב. ועב״י במה שפלפל בירושלמי במסיך ואין מקומו פה: והנה בדברי הט״ז יש בהם מקושי ההבנה כמו שאגיד. כתב הטעם מפני ששכינה במערב כו׳ לשם משמע דאין קפידא רק משום מערב לא משום מזרח וא״כ אשה דמלפניה ולא כלום באפשר משום לא פלוג ואמאי לא נימא כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט הביאו הב״י כאן דלא יפנה בין מזרח ומערב לא למערב ולא למזרח שהוא כנגד המערב אלמא גם במזרח איכא קדושה (ע׳ ב״ב מזה) דדוחק לומר שהוא אאדם קאי כנגד המערב אחוריו בלא פירוע נמי אסור עב״י דזה דוחק גדול. ויש נ״מ טובא אי מזרח מקודש או לאו ועמ״ש במ״א אות ה׳ ומ״ש ויש עוד טעם שהוא נגד ירושלים אין לו ביאור לכאורה כי זה דעת ת״ק וביהודה דווקא וי״ל שכיון בזה למ״ש רש״י אהא דברכות ס״ב א׳ דר״ע שלמד מר״י שאין מפנין מזרח ומערב ביהודה היה והוא נגד ירושלים הא בח״ל אין ראיה דלא כטור ור״מ וכפירוש הב״י אליבייהו דאין מפנין מזרח ומערב בכ״מ קאמר שמשם הוציא דין שלהם ועב״ח והבן זה:
ומ״ש דברי הטור מוכרחים לענ״ד כך הוא מ״ש תניא כו׳ למדתי שאין מפנין מזרח ומערב בהכרח הטעם שכינה במערב דאי לא״ה א״כ הא דר״ע חולק את״ק ואוסר בכל מקום בחוץ לארץ במזרח ומערב אפי׳ צדדין דהא ת״ק נמי אוסר צדדין ביהודה ואהא קאי ר״ע אוסר בח״ל מזרח ומערב צדדין של א״י (מ״ש נגד ירושלים ל״ד אלא נגד א״י) ואמאי הא צדדין הם רוב ולמה יהיו נגררים אחר המיעוט ונהי מה שכנגד א״י אין נגרר אחר הרוב דהוא להדיא נגד א״י עכ״פ צדדי הרוב אין נגררין אחר המיעוט והעד דביהודה בין צפון לדרום שרי אעפ״י שיש צדדי צפון ודרום שכנגד ירושלים והציור כזה [] ועיין במהרש״א ברכות ותבין זה כי הוא ז״ל תי׳ דב׳ סיבות מצטרפות הביאותיו לעיל. וש״מ דלר״ע אין הטעם כנגד א״י אלא שהשכינה במערב. וא״ש מ״ש התוס׳ שם ס״א ב׳ ד״ה ר״ע אומר דה״פ דכתבו מזרח מערב אסור לא צפון ודרום כשיטת הטור ור״מ ז״ל וקשה אמאי לא אמר א״ב הא ותירצו דבמסקנא דמסיק דר״ע אוסר ח״ל ממילא כן הוא ועיין מהרש״א ועמ״ש בזה ואין להאריך ועמ״ש במ״א אות ה׳ ואות ו׳.
הא״ר אות ג׳ בשם נ״ץ דעיר שעומדת בצפון ירושלים צפון אסור ומזרח מותר והנה מדלא הביא הר״מ ז״ל בה׳ בית הבחירה פ״ז זה רק מזרח ומערב ש״מ סובר דלר״ע רק מזרח אסור בכ״מ וצפון ודרום מותר דעיקר הוא שהשכינה במערב גם מ״ש מזרח ומערב מותר היינו דאין ברירה ואי משום הא אפשר במחיצות ובמ״א אות ז׳ יבואר עוד ובד״מ ב׳ משמע כנ״ץ: דברי הלבוש ס״ה לכאורה ירעו קדקוד כתב מזרח נמי מקודש וסיים במחיצה א׳ סגי שאין קפידא רק במערב שוב ראיתי שדבריו כנים ובנוים על אדני פז כי וודאי פירועו שלפניו נמי אסור כדמוכח דרום מת״ק וכפירש״י לשם והר״מ בה׳ בית הבחירה שנתן טעם דמזרח מקודש הוא לאשה או מי שאין מגלה מלפניו שאין בא לידי קטנים (דלאו ודאי הוא בדוחק לגדולים בא לקטנים עב״י ד׳) ואפ״ה מחיצה א׳ סגי אף להר״מ ז״ל כב״ח דר״מ לא פליג אירושלמי והטעם דמזרח רואה פני השכינה משא״כ מחיצה למערב תו אין מקום ההוא שבמזרח רואה פני מערב במקום ההוא ושרי ואין חילוק אפילו פירועו שלאחריו למזרח. ובס״ז נתן טעם למטיל מים לחוד שאין מגלה כ״כ (עמ״ש באות ב׳ בט״ז וד׳ במ״א) ויפה כתב הלבוש ולבושיה כתלג חיור:
בקצרה כמה הוא שיעור מחיצה אם גובה עשרה ורחב ד׳ טפחים (עיין שמ״ה ושאר דוכתי ור״י בזה) וכמה יהא מותר להתרחק ממקום המחיצה. הנה מדלא נתנו שיעור משמע כל שאין פירועו מגולה שרי. ויראה דהפרש יש כי בחצר גדול רחוק כמה שרי לכמה דיעות אבל מחיצה א׳ וודאי כל שרחוק הרבה לא מהני ומיהו תוך ד״א יראה דשרי:
סעיף ד
אפי׳ עט״ז האריך ותוכן כוונתו דהר״מ ז״ל לא מאבא בנימין למד כב״י דא״כ רק זהירות כמ״ש הייתי מצטער ור״מ ז״ל מן הדין קאמר אלא למד מדין נפנה סובר ה״ה לישן אסור ג״כ גנאי ולשיטתיה דאף במחיצות אסור לפנות ה״ה לישן (כמ״ש הב״י בעצמו דלהר״ם במחיצה נמי אסור וכ״מ דכתב שם אסור לפנות או לישן בין מזרח למערב ואצ״ל שאין קובעין ביה״כ כו׳ מיותר אלא לומר אף לקבוע במחיצות כדרך בתי כסאות וכן לישנא נכנסתי אחר רבי יהושע משמע במחיצות ואבא בנימין דמצטער לחוד סובר כרבי יוסי בברכות דבגדר שרי ואנן כת״ק וכר״ע ס״ל אפי׳ במחיצה אסור לכן כתב הר״מ ז״ל שפיר משא״כ הש״ע שפסק במחיצה שרי כ״ש תשמיש: וכבר כתבו הב״ח ולבוש ומ״א אות ז׳ לתרץ זה: ומ״ש מצטער משמע זהירות יתירה לא מדינא הנה ב׳ דברים א׳ שתהא תפילתו סמוך למטתו שלא יעשה מלאכה וזה מדינא אסור ואם נאמר סמוך למטתו ללמוד כרש״י ז״ל זהירות יתירה ואם נאמר לאחר שאמר קצת שירות ותשבחות שרי א״ש אבל המחבר בסי׳ פ״ט לשיטתיה ס״ג וס״ו א״ש ובחידושי הארכתי:
סעיף ה
מן הצופים עט״ז. הנה בב״י מבואר שפי׳ הנוסחא בר״מ וכמ״ש בש״ע המטיל מן הצופים ולפנים ישב ויחזיר פניו לקודש או יסלק הקודש לצדדין ומלת ישב ד״א הוא שאין מי רגלים כלים בעמידה כ״א בישיבה: ואו יסלק כו׳ כפי׳ הב׳ בב״י א״ש דווקא פניו לקודש לא לאחוריו בלא פירוע נמי אסור בצופים כו׳ או יסלק ושרי בכ״ע אלא שבכ״מ בה׳ בית הבחירה הגי׳ לא ישב כו׳ ולפ״ז צ״ל כאן לא ישב כו׳: ונראה דהגה״ה זו בש״ע לאו מדברי הר״ב המה כ״א הוגה כפי דעת הט״ז וב״ח ושם בב״ח כ׳ דבזמן שאין ביהמ״ק שרי כרבי יוחנן ברכות ס״א ב׳ בלא יקל ראשו וסובר דמשם למד הר״מ ז״ל במטיל מים ולא אבין א״כ טוב שלא להגיה בש״ע ואדרבה הנוסחא ישב ופניו כלפי הקודש שרי (רבותא קאמר) בזמן הזה שרי בכ״ע ור״מ ז״ל מיירי בזמן שביהמ״ק קיים. ומירושלמי הוציאו כמ״ש הכ״מ. והלבוש ס״ז כ״כ במטיל מים אפי׳ מצופים ולפנים א״צ להחזיר פניו וכפי׳ א׳ בב״י ולכן השמיט שם או יסלק הקודש לצדדין:
סעיף ו
לראות עט״ז. כ״מ בגמרא ברכות ס״ב א׳. איסי בר נתן אמר אחורי גדר שאין שומע עיטוש ובקעה כ״ז שאין רואה פירוע כדמסיק ר״א הרי בקעה צריך ריחוק עיטוש וגם אין רואה פירוע ועולא אמר אחורי גדר מיד ובקעה די שאין שומע עיטוש ופסקו הרי״ף והרא״ש כעולא בגדר מיד ובקעה כאיסי דרב אשי סובר כן דלא מהני בהרחקת עיטוש כ״א שאין רואה פירועו ואיך כתב דבשומע עיטוש שרי וכ״כ הלבוש בהדיא דשומע עיטוש שרי אמנם הבנתי מלבוש ממ״ש הלכך אחורי הגדר מיד דה״פ מדחזינן לעולא אחורי הגדר מיד ובעיטוש איזו חילוק בין גדר או לאו אלא ש״מ דכל שאין רואה פירועו לא איכפת בעיטוש ובקעה דאיכא תרתי עיטוש ופירוע היקל עולא די בשאין שומע עיטוש סגי ואיסי מחמיר דתרתי בעינן אין שומע עיטוש ולא רואה פירועו וכיון דכעולא קיי״ל באחורי גדר דלא איכפת בעיטוש כיון דאין רואה פירוע ובשדה כרב אשי בהא דאפירוע קפיד הא כשאין רואה פירוע אעפ״י ששומע מתעטש א״צ יותר דבמאי דלא גלי ר״א כעולא קיי״ל (עב״י) והנך רואה כמה גדולים דברי אדונינו ט״ז ז״ל דבזה מתיישב מ״ש הב״י בשם ר״י דבגדר מיד ובקעה שאין שומע עיטוש או אין רואה פירועו דכעולא לגמרי ס״ל וכשאין רואה פירועו מהני ולא חיישינן לעיטוש כמו בגדר וא״י למה כתב הב״י דמספקא ליה וי״ל יע״ש באופן שלש מחלוקות בדבר כי הר״מ ז״ל פ״ה מה׳ דיעות פסק כאיסי ממש בגדר שאין שומע ובקעה שאין רואה (תרתי בעינן) ורי״ף ורא״ש פסקו כעולא בגדר רק בבקעה בעינן שאין רואה וסגי בחד דבמאי דלא גלי לא גלי ורי״ו פוסק לגמרי כעולא ובקעה די בחד מינייהו ובאין שומע עיטוש נמי די. ואפשר זה שיטת רש״י ברכות ס״ב א׳ ד״ה רב אשי אמר ל״ג עד לקמן דמוקי לדאיסי בר נתן בהכי כי גי׳ רי״ף ורא״ש י״ל הכי עולא אמר בגדר מיד ובקעה כ״ז שאין שומע רב אשי אמר כ״ז שאין רואה בבקעה בעי שאין רואה וסגי בכך ואיסי מתני בגדר שאין שומע עיתוש ובקעה תרתי בעי (וא״צ למ״ש הכ״מ וב״י דמאי דגלי כו׳) ופסקו כרב אשי וכ״נ ברי״ף ורא״ש שכן היה גירסתם דהשמיטו הכל רק רב אשי אמר יע״ש והבן. ורש״י סובר כרי״ו ומש״ה כתב דר״א לאיסי מוקי הכי וליה לא ס״ל ואין להאריך יותר. ומ״ש הלבוש וכן עט״ז דבשדה הא בבית צריך שאין שומע עיטוש אין נראה כן מהפוסקים וכ״כ בב״ח דמביא הא דבת ר״ח מנחא ידה ארישא ומיהו ללבוש אין קושיא י״ל אשתו כגופו ואפי׳ שומעה ואפי׳ רואה פירועו. וצ״ע פירועו לפנים נמי אסור ואחורי הגדר אין רואה לא אצל הגדר:
סעיף ז
שלא עט״ז. שלא ינתק שיני כו׳ קאי נמי אלא ישב במהרה שבת פ״ב א׳ ורש״י שם שנפתח הנקב בחזקה כו׳ ואצ״ל שלא יאנוס: והטור השמיט שלא ישב במהרה רק שלא יאנס וא״י למה. עיין שבת שם כמה דברים מעין ביה״כ יע״ש:
סעיף ח
ביד עט״ז. לג׳ טעמים איטר מקנח בשמאל דדיה שהוא ימין של כל אדם ולטעם ד׳ רבא שהוא בתרא אמר תורה נתנה בימין י״ל דבתר ימין דעלמא אזלי׳ ומקנח בשמאל כל אדם דהוא ימין דידה (עמ״א ח׳) וכתב דיצא לנו דין לטעמים השלשה דרשאי להראות טעמי תורה בשמאל אע״פ שמקנח בה דהא לטעם ד׳ איטר מקנח בשמאל כ״א דמין דידיה ובה מראה טעמי תורה י״ל דל״פ בזה אינך טעמים ולא מפשינן מחלוקת: וכתב למ״ש הב״י לקמן סי׳ מ״ג נכנס לבית הכסא קבוע אוחזן בימינו דלא חיישי׳ שיקנח בה דאסור לקנח בימין אלמא איטר מקנח בשמאל דידה דהוא ימין של כל אדם אפי׳ לטעם הד׳ שתורה ניתנה בימין דמ״מ גבי איטר הוה שמאל ימין וחשיב שפיר תורה בימין ולא אזלינן בתר ימין דעלמא. ולפ״ז אין ראוי להראות טעמי תורה בשמאל שמקנח בה דליכא הוכחה: והא״ר אות מ׳ פירש דיוקו דנקט אוחזן בימינו ולא בימין משמע בתר ימין דידה אזלינן ואין זה דיוק עמ״א. ול״נ דה״פ דאיכא ד׳ טעמים וספוקי מספקא לן באיטר וא״כ בהכרח איטר מקנח באיזה שירצה מחמת ספק וספק דרבנן באין ברירה אף כה״ג לקולא (ר״ל אף דודאי עובר והבן) וא״כ אמאי לא לשתמיט ולכתוב שם במ״ג דאיטר אין רשאי לאוחזן בידו כלל דחיישינן דילמא יבא לקנח וש״מ דאף לטעם ד׳ בתר ימין דידיה אזלינן ואוחזן בימינו ולפ״ז היכא דרשאי לקנח באיזה שירצה כמ״ש במ״א ח׳ אסור לאוחזן בידו ואי״ה יבואר:
סעיף ט
בצרור עט״ז ע״ש בגמרא פ״א א׳ ובמ״א אות י׳ הראה להג״א ושם פירשתי דמגמרא ליכא ראיה כ״כ יע״ש:
סעיף י
כמו עט״ז ועט״ז אות ז׳ דכרבא קיי״ל בקרן זוית א״צ בלילה דלא כרב אשי וא״י למה אין הלכה כרב אשי דבתרא הוא ואולי סתמא דתלמודא שמשני כן לבתר רב אשי ועיין רי״ף:
סעיף יא
מפני עט״ז פירש״י כפי דעתו לכאורה אבל בש״ע הפי׳ משום כרות שפכה וכן מסיק ברש״י דלאו משום סכנה אלא הרוצה שיכלה מי רגלים ועצה טובה היא: ומ״ש מברכות כ״ה א׳ שם איתמר שכח ועשה צרכיו גומר עמוד הראשון וכ״ה לקמן מ״ג ס״ח אבל להשתין לא נאמר אלא למד משם דאם נכנס לביה״כ קבוע ושכח והשתין גומר עד סילון הראשון דהכי אמר שם סילון החוזר כו׳ עמ״א מ״ג ט״ו לאחר סילון א׳ אין סכנה כמו אחר עמוד א׳ והקשה דא״כ לימא ר״א אפשר שיפסיק ול״ש תי׳ הב״י אפשר דבישיבה דבשיירא כו׳ והנה משמע מפירושו דכשיפסוק ליכא ניצוצות כלל וא״י מנלן דילמא גם כשמפסיק יש קצת ניצוצות אלא כשמוציא לגמרי יש הרבה ועמ״ש במ״א אות י״ג מזה: ועיין ב״ש ברכות מ״ם א׳ הקשה עליו ואין כ״כ קושיא יע״ש:
סעיף יב
אא״כ עט״ז הקשה על הב״י דפי׳ דברי הטור מדת חסידות ובאה״ע סי׳ כ״ג (ט״ס בע״א) על הר״מ דמתיר בנשוי כתב הטור ואני כתבתי בא״ח דאסור משמע מדינא לא מדת חסידות והר״מ ז״ל כותב רק מדינא ע״כ פי׳ דממה דהשמיטו ביעתותא דא״א בקיאין ה״ה באשתו עמו א״א בקיאין איזה הוא אשתו עמו והוצאה ז״ל הוה איסור תורה וספיקו לחומרא עב״ח וכ״ד רבי׳ יונה בספר היראה דספיקו לחומרא לא מדת חסידות עמ״א אות י״ד:
סעיף יג
המשהה עט״ז עיין ק״ג בד״מ הנדפס בפ״ע ת״ה ק״ז קטנים וגדולים יש בל תשקצו לא בהפחה ועמ״א צ״ב: והוי יודע דשם נאמר בל תשקצו דרבנן הוה ומפני כבוד הבריות נדחה יע״ש בצ״ב וק״ג ובמ״א שם וכ״ה בר״מ ז״ל פי״ז ממ״א הלכה ל״א יע״ש:
סימן ד
סעיף א
ויברך עט״ז הביא טעם הרא״ש ורשב״א לענין ברכה (זוהר וא״ח אין שייכים לברכה כמ״ש במ״א א׳) ותופס דברי הרא״ש עיקר דמדינא א״צ כלי כלל ומים הפסולים לנט״י לסעודה כשרים כאן לכתחלה וכ״נ דעת המחבר בס״א סתם כשירים ובס״ז לחוש לדברי הרשב״א כתב טוב כו׳ ולהמ״א א׳ דעיקר כרשב״א ודאי לכתחילה יזהר מדינא בכל הדברים כמו לכיור ומה״ט מברך ענט״י נטלא הכלי כו׳ יע״ש בב״י. ואזיל לשיטתיה בסימן זיי״ן אות א׳ תירץ קושיית מ״א דוקא בשחר תקנו דרוב פעמים ידיו מטונפין ועל הרוב תקנו ברכה משא״כ מנח׳ דרוב פעמים אין מטונף ומיעוטא דל״ש שיגע במטונף וילך מיד להתפלל לא תקנו ועל סתם ידים בהיסח הדעת וודאי א״צ ברכה ולפ״ז יצא לנו דין הדש באם ישן בבתי ידים ויודע וודאי שלא נגע במטונף לרא״ש אין מברך ולהרשב״א מברך כמ״ש במ״א מזה א׳: ועמ״ש בט״ז אות ט׳ ובמ״א אות י״ג מזה עוד וכאן אין להאריך יותר: ועמ״ש עוד בסעיף כ״ג במ״א כ״ו ז׳ ח׳ מזה: והוי יודע די״ל בבוקר חייבו ענ״י להר״מ ז״ל פ״א מתפלה וכ״ד המחבר בק״ו ס״ב דמ״ה הוה ודי בפ״א הלכך בבוקר דתפלה א׳ מ״ה תקנו חז״ל נ״י הא במנחה דרבנן לא תקנו חז״ל נ״י בברכה ואע״ג דהתפלל ערבית בלילה והולך אחר היום וכ״ת דווקא ביום מצוה מ״ה ולעבדו הוה עבודת היום הא בורכא דא״כ נשים פטורי׳ כמו ציצית והרי הר״מ ז״ל פ״א מתפלה והמחבר בק״ז כתבו דמ״ה נשים חייבות בתפלה אלא ר״ל ערבית רשות בזמן גמרא ותפלה א׳ בבוקר ד״ת והאידנא נמי דעשאוהו חוב לא זזה ממקומה כמו קידוש בבה״כ וכדומה אלא דהט״ז בק״ו ב, כתב תפלה דרבנן: ומ״ש הט״ז אי מיד מברך עיין סימן ו׳ בט״ז ד׳ שם ואע״ג דניגוב אין מעכב כאן כמ״ש המ״א כאן אות ו׳ א״כ לאחר נטילה קודם הניגוב הוה אחר עשייה יבואר במ״א ו׳:
סעיף ב
כשרים עט״ז ולשיטתיה באות א׳ דעיקר כרא״ש דכאן הטעם משום נקיות ולתפלה וא״כ מדינא א״צ רק רחיצה בעלמא ובסעיף ז׳ טוב כו׳ לחוש להרשב״א ולזוהר:
סעיף ג
להעביר עט״ז גמרא שבת ק״ט א׳ שיבחא ובת מלך ובסירוגין עט״ז יקח הכלי בימין ויתן לשמאל וירוק על ימין תחלה ואח״כ על שמאלו יע״ש: ועיין סעיף יו״ד בזה ובאות ט״ו אחקור כמה חקירות בנט״י שחרית. בהגבהת ידיו ועד כמה יטול ידיו אי״ה שם יבואר:
סעיף ד
במקום עט״ז פירש דהקזה וגיגית קודם נטילת שחרית מיירי דוקא. והנה מ״ש גיגית ל״ל לטותא תקצץ אם רוצה להפסיד ממונו כ״כ הב״ח: ומ״ש דהוכחת רש״י דהנך מצינו בהו איסור כל היום י״ל אמה בנשוי ומעטרה ולמטה מותר כמבואר בסימן ג׳ וקודם נטילה שחרית תקצץ גם אי כפי׳ אמאי הפסיק בין חסודה לגיגית באמה ופה טבעת דהן כל היום ומ״ש תחתוניות לא מצאתיו שבת פ״א א׳ חשב עשרה דברים ולא הא יע״ש: בא״ר ג׳ כתב קיצור פסקי הרא״ש בשמונה שרצים סעיף ג׳ י״ד לעין ופה ואמ״ה וחוטם קודם נטילת שחרית תקצץ אני תמה דודאי ט״ס הוא אמה וצ״ל אוז״ן ולמה השמיט אוזן ומשם ראיה כפי׳ הב״י דאל״כ מאי לא נקיט כל הח׳ דברים רק ד׳ עין פה וחוטם ואוז״ן (במקום אמ״ה) וזה כב״י:
סעיף ה
ע״ג קרקע שר״ר שורה עליהן ט״ז וישפכם במקום מדרון או בעפר תיחוח אבל ע״ג רצפה אסור וע׳ בקפ״א ובמ״ש במ״א מזה אות ז׳ ומש״ה בעי׳ הכא כל״י דווקא ועיין ב״י בשם הזוהר:
סעיף ו
כדי עט״ז: לבוש שנכנע מדה״ד כמו בעקידת יצחק. ועוד טעם שימין חשוב ושמאל כעבד המשמש לאדון ולטעם זה אפילו נט״י לסעודה ג״כ ראוי שיתן משמאל מים לימין תחלה ואי״ה בה׳ נט״י לסעודה ג״כ יבואר. ובסי׳ ב׳ במנעלים שאין קשירה:
סעיף ז
ממי עט״ז. והנה עכו״ם י״ל אין מקבל טומאה ולטעם הזוהר מאן דנאים כו׳ העד על זה קברי עכו״ם למ״ד אפילו במגע אין מטמא והעולם באמת אין נזהרין מזה. אבל נשים יזהרו מאוד שתיקון מאכלים הם עושים שלא יטמאו בידיהם ועיין עט״ז: גם קטנים א״י למה אין נזהרים בזה וראוי לרחוץ ידיהם בכל בוקר כי חמירא סכנתא מאיסורא ומ״ש נ״י לסעודה הקשה בא״ר אות ז׳ וכ״כ של״ה וס״ה דבנ״י לסעודה שאין רק לתוס׳ קדושה רשאי ליטול ממי שלא נטל ידיו וכ״מ בקנ״ט סי״א וי״ב וע״ש בט״ז אין כ״כ ראיה משם:
סעיף ח
לק״ש עט״ז ומ״ש מזוהר משמע דבעי כלי ועירוי דווקא ולפ״ז אפילו נטל ידיו מזוחלין ממקום גבוה וכ״ש ע״י תחיבת ידו ג״פ בשלג או ממי נהר יש לספק לר״ר אי מועיל ומיהו ברוכי מברך אכל הני ומשמע ענ״י לא נקיות ידים ועמ״א אות ט׳ מ״ש שם ועיין סכ״ב שם:
סעיף ט
אם עט״ז מקום הספק להעביר ר״ר הוא אי טעם זוהר או טעם אורחות חיים. וספק לתפלה אי טעם הרשב״א ולא פלוג או טעם הרא״ש ול״ש ל״פ בזה היכא (עיין באר הגולה צ׳ גם לדעת הרא״ש) דלא נגע וסובר דלרשב״א דעת הב״י אע״ג שכתב ואפשר הכין הוא דל״פ וספק שמא הלכה כרא״ש ואזיל לשיטתיה באות א׳ וסימן זיין א׳ אף לדידן שייך טעם הרא״ש: ומ״ש להרשב״א ל״פ דלאו להנצ״ל מעבירה אף דלרשב״א נמי הטעם דנגע במטונף או סתם ידים והא דלא תקנו בתפלת מנחה דכאן משום דנעשה כבריה חדשה צריך ככהן כלי כמו כיור מש״ה תקנו ברכה משא״כ בכל יום די בנקיון עפר עמ״א לקמן אות כ״ה סובר די״ל מטעם בריה חדשה לחוד נמי תקנו לברך: והנך רואה דלפ״ז אף ישן עראי דלא חיישינן דנגע במטונף ולרשב״א בריה חדשה אפ״ה אין לברך דשמא הלכה כרא״ש ומיהו אם עשה צרכיו וישן עראי לכ״ע מברך ואע״ג דלדידן בסי׳ ז׳ כל היום לא מ״מ משכחת כה״ג וודאי ל״פ או דרוב פעמים אין נקיים כט״ז בזיי״ן א׳ (וכן בליל שבועות אם ישן עראי יפנה ויברך ענ״י עיין תצ״ד) אבל למ״א אות א׳ וב׳ דדחה טעם הרא״ש לדידן אף בישן עראי ולא עשה צרכיו יברך וודאי ענ״י. ועמ״ש במ״א אות י״ב ולמ״א י״ג פ״א בריה ולא ב״פ ויודה הט״ז לזה:
סעיף י
כשיאיר עט״ז ומקום הספק אי שורה כל הלילה עד היום או לאו ועוד דשמא כזוהר דווקא מאן דנאים והאי ניעור הוא ויטלם דס״ס לא מהני לסכנה דס״ס י״א דלא עדיף כמו חזקה ובסכנה חזקה לא מהני כדמסיק חולין ט׳ בגילוי חמירא סכנה מאיסורא ואף למ״ד כרוב מ״מ י״ל דלא מהני ס״ס לסכנה ואי״ה במקום אחר יבואר עוד:
סעיף יא
ישן עט״ז הספק אי כזוהר ואפי׳ ביום צריך או כא״ח לילה גורם: ומ״ש הר״ב בזה וכן במשכים קודם אור היום דיטלם בלא ברכה לאו משום ספיקא דא״כ וודאי לר״ר ל״ש ברכה כמ״ש המ״א אות י״ג ומלבוש אין ראיה להיפוך יע״ש בזה:
סעיף יב
שלא יטעום עט״ז טעות סופר צריך להיות דיותר משיתין נשמין הוא מסט״א ועד שתין רזא דחייא יע״ש:
סעיף יג
צריכין נטילה עט״ז. ואף לתפלה די בניקוי באין לו מים אבל משום סכנה ראוי לחוש ועמ״א אות י״ז וכמ״ש שם:
סעיף יד
וסי׳ קס״ד עט״ז עשה פירוש על מה שהראה הר״ב לשם אבל לדינא מסיק שם אות ה׳ ובמ״א אות ח׳ דא״צ לברך שנית ומ״ש הט״ז שם ראיה מסימן ז׳ א״י דלתפלה לא תקנו או דדי בנקיון עפר כמ״ש המ״א אות כ״ה או דלאכילה תקנו יותר ברכה ואי״ה שם יבואר: ומה שהראה לצ״ב ס״ו עומד בתפלה ונגע די בנקיון עפר דאיך יעשה ומיהו בק״ש יכול לילך וליטול ידיו ועמ״ש במ״א דין ק״ש ותפלה וד״ת באות כ״ח מזה בעז״ה:
סעיף טו
מלמולי זיעה עט״ז ודווקא מקומות המכוסי׳ באדם אמר ההדיוט הכותב מפני שדרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אחקור בקצרה כמה חקירות השייכים לסימן זה ושאר סימנים שש נטילות הן משום תוספת קדושה סעודה שחרית מנחה ק״ש ד״ת טיבולו במשקה. נט״י לסעודה מבואר בקנ״ט וק״ס דברים המעכבין ודברים שראוי לכתחלה יע״ש: נטילת שחרית לכתחלה יש ליזהר בכל הדברים המעכבי״ם בנט״י לסעודה כמ״ש המחבר כאן ס״ז ומ״ש המעכבי״ם י״ל דמה ששם לכתחלה כמו בקנ״ט ס״ח וסי״ג כאן א״צ לתפלה כמו שכשך בכלי דרשב״א גופא לכתחילה כאן ושם ש״ד וכוונה י״ל כאן א״צ כוונה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה: דע דאם נאמר מצות דרבנן נמי צריכות כוונה א״כ שחיטת חולין דא״צ כוונה בי״ד ונט״י לחולין בקנ״ט סי״ג דא״צ כוונה ונדה לבעלה דא״צ כוונה אף שהם ד״ת בהכרח י״ל דכל מצוה שא״א להפטר ממנה צריכה כוונת העושה אותה משא״כ שחיטה וטבילה וכדומה לא לשחוט וליכול ולא לטבול ולשמש וכדומה בהני א״צ כוונה וא״כ נט״י שחרית דא״א בלי נטילה ולהתפלל י״ל דצריך כוונה ומיהו המ״א בסי׳ סמ״ך אות ג׳ הביא כמה דיעות דמצות דרבנן א״צ כוונה וא״כ נטילת שחרית לכ״ע א״צ כוונה אבל מים בעינן מתרי טעמא חדא לר״ר ושנית לתפלה בעינן מים דווקא אם אפשר. מנחה מבואר ברל״ג יע״ש דאם אין לו מים מנקה בצרור וע׳ ס״ז שם אות ב׳ וצ״ב אות א׳ סובר שפסקי המחבר סותרין זא״ז ואי״ה שם יבואר: וק״ש משמע דלכ״ע א״צ למהדר אמיא ד׳ מילין כו׳ כ״א לתפלה צריך לחזור ועין ב״י צ״ב וצ״ח שם והוא מגמרא ברכות ט״ו א׳ וה״מ לק״ש כו׳ והטעם והבדל בק״ש ד״ת אבל תפלה דרבנן עיין כ״מ פ״ג מק״ש ה״א ופ״ד מה׳ תפלה ה״ב וא״י הא לר״מ תפלה מ״ה הוא עכ״פ תפלה א׳ ואיך מחלק בין ק״ש לתפלה ולא תפלה גופא בין א׳ לב׳ ועיין פ״א בה׳ תפלה וכ״ד הש״ע סי׳ ק״ו כמ״א שם דתפלה ד״ת (ובזה י״ל רל״ג מנחה דרבנן ושחרית ד״ת וערבית רשות ומש״ה בשחרית החמיר יותר) ויש עוד טעם לחלק ק״ש זמנה מועט ג״ש מכאן ואילך רק כקורא בתורה משא״כ תפלה ד״ש ומכאן ואילך שכר תפלה מיהא איכא עיין רש״י ברכות ט״ו א׳ יע״ש וכתבנו בחדושינו לפ״ז כ״ש ק״ש ערבית דכל הלילה זמנה מ״ה ואם עבר חצות קיים מצות ק״ש עדיף מתפלה דשם שכר תפלה שלא בזמנה ופשיטא שצריך לחזור אחר מים. ועכ״מ פ״א מק״ש במ״ש מ״ה כל היום זמנה להר״מ יע״ש פ״א מק״ש הי״ג: וכל הנך ק״ש ותפלה וסעודה אפילו סתם ידים פוסל בהו כמבואר בצ״ג וכן יראה ק״ש ג״כ. אבל ד״ת סתם ידים כשירות לד״ת ולברכה ולהזכיר השם כמ״ש המ״א צ״ב אות ד׳. גם הפרש יש ד״ת וברכות לכ״ע די בנקיון עפר וא״צ מים כו׳. וטיבולו במשקה מבואר בקנ״ח ס״ד דצריך נטילה בלא ברכה והט״ז שם ו׳ משמע רק נקיות ולא משום סרך תרומה ולפ״ז דינו כשאר ברכות בלכלוך די לכתחלה בנקיון עפר וה״ה כאן בסתם ידים אבל המעיין בב״י ולבוש שם הרבה טעמים משום סרך תרומה או משקין עלולים אם כן וודאי אין די נקיון אפילו בסתם ידים כ״א מים דווקא ולא יברך: שני מיני לכלוך יש א׳ בזוהמא במקומות המטונפין ואותם דברים המנוין כאן סעיף י״ח וזה בעינן דווקא מים שר״ר אע״ג דלק״ש ותפלה אם אין לו די בעפר ולד״ת ולברכות לכתחלה נמי עפר אבל לכלוך בטיט ורפש דבר שאין מאוס וזוהמא לית בה משום ר״ר ודי לד״ת ולברכות לכתחלה עפר ומידי דמנקה ולק״ש ותפלה צריך לכתחלה מים ודיעבד סגי נקיון ואם עומד בתפלה ונגע מבואר בצ״ב ס״ו לכתחלה די בנקיון עפר: והנה הפרש יש אם לכלוך טיט ורפש לד״ת וברכות א״צ כ״א אותו מקום לבד משא״כ אותן המנוין בסי״ח כאן דמשום ר״ר וודאי לכתחלה צריך כל הפרק עד הזרוע ולכל הפחות עד קשרי אצבעות עיין תרי״ג ומ״א כאן אות זיין ומ״ש אני שם: יראה לי דסתם ידים פסולות לתפלה וצריך לנקות אף גב היד ול״ת דווקא כף היד שדרך למשמש אלא הכל מנקה אם יש לו מים ואם אין לו מנקה בעפר עד הפרק ואם יש לחלק בין סתם ידים למטונפים לענין לחזור אחר מים יבואר אי״ה בצ״ב. ודע דכל רביעית מים בקרקע אם אינם שאובים חזיין לכלים ודין מקוה עליהם ואצ״ל מעיין דמטהר בכ״ש עיין קנ״ט סי״ד בט״ז י״ח ומ״א כ״ו ואין מקבלין שום טומאה ועיין פסחים י״ז ב׳ ל״ש בקרקע כו׳ ולפ״ז א״ש מ״ש המ״א אות יו״ד מה שהשיג על ע״ת וכתבנו שם ועתה ראינו כי הדין עמו וה״פ דצרור די לתפלה ולקבולי טומאה אין מקבלין כלל ולא חיישינן לר״ר כמבואר בקנ״ט סי׳ י״ד גם הראה לק״ס סי״ב דשלג ג״כ דין מקוה יש לו ועי״ד ר״א ס״ל י״א אפי׳ לא נימוח ויש מחמירין ולר״ר אם יש לו דין מקוה אין ר״ר שורה בו וא״ל יש חשש ר״ר אפילו אם שלג לאו בר קבולי טומאה הוא עיין ר״מ ה׳ כ״א ואין להאריך ואי״ה במ״א יבואר יותר:
סימן ו
סעיף א
וברא עט״ז: הנה דעת הב״י מבואר בש״ע ומלת בחכמה כרש״י ברכות סמ״ך ב׳ ד״ה ומפליא וזו היא פליאה וחכמה או כתוס׳ שם ד״ה אשר והטור השמיט שניהם ופי׳ הב״י דוודאי בריאת האדם חכמה היא וקשה דאמאי בחר דרך לעצמו והשמיט רש״י ותוס׳: גם פירוש שאם יסתם א׳ המיוחד הפה בצאתו לאויר עולם אפי׳ רגע א״א ויסתם עתיד כיון דגם אח״כ אם יסתם יותר מדאי ומיהו שעה א׳ קאי איציאה לאויר העולם שהיה נשאר כך ואם יפתח קאי אאיברים רבים שאיזה מהן שיפתח אפי׳ לאחר צאתו לאויר עולם א״א אפילו רגע א׳ לחיות והקשה הט״ז א׳ מ״ש דלא יאמר חללים דל״ש בריאה ה״ה נקבים ל״ש בריאת והב״ח הקשה עוד דהא בורא חושך על העדר האור. ולי יש לומר דוודאי בריאה שייך באין ממש כמו נקבים וחושך דמ״מ מיקרי עשיה שדרך הנקבים מכניס ומוציא והסרת האור עשית הוה ועי״ז היה חושך משא״כ חלולים ממילא הוה החלל כי ע״י יצירת האבר נתהוה ממילא החלל באמצע (עיין רמ״א ע״פ איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר יע״ש). וז״ש בב״י ובש״ע נקבים פה כו׳ חלולים איברים כו׳ ובנקבים לא הזכיר איברי״ם דקאי אנקבים ממש ושייך בהו בריאה כדכתיבנא וא״ש וברא בו ולא יצר דבנקבים ל״ש יצירה (יצירה רק אממש ובריאה שייך נמי אממש כמו ויבר״א את האדם) עוד הקשה על הב״י והוא דהטור הביא גמ׳ נדה במעי אמו טבורו פתוח ופה סתום כו׳ משמע שאם יפת״ח קאי אטבור בשעת יציאה לאויר עולם כמו שאם יסתם פה יהיה נשאר סתום כמו כן טבור יהיה נשאר פתוח (דמש״ה נקיט באות איתן עתיד) וז״א דחלולים אם יפתחו אח״כ נמי א״א להתקיים רגע וכ״ת דקאי רק איציאה לאויר עולם דלאח״כ עכ״פ חיה יחיה עד יב״ח כטריפה ודלא כב״י שפירש חלולים אפי׳ אח״כ דא״כ אמאי נקיט יפתח יסתם עתידים (וז״ש הט״ז אין שייכות לחלולים כ״א לפה כו׳ ואגב נקיט חוטם ופי טבעת) ע״כ פירוש הט״ז דהטור אין מפרש כרש״י דחלולים קאי אלב וכרס וחוטם ומעיים ונקבים פה וטבעת אלא אפכא (דלא כב״י שפי׳ טור כרש״י יע״ש) כלומר רק פה וטבור שהוא סוף המעיים ובהיפך נקבים אמעיים במעי אמו טבור פתוח וממילא מעיים פתוחים וחלל הפה במעי אמו סתום ממילא יש בו חלל ומזכיר חכמת הבורא וז״ש אשר יצר בחכמ״ה נפלאה במעי אמו צריך להיות דווקא פה חלול וסתום ומעיים וטבור פתוח דווקא ולאויר העולם בהיפוך דווקא ומרומז שפיר בדברי הטור מלת בחכמה יע״ש: וא״ש נקבים ברא בוודאי בפה וטבור אלא שאין בזמן א׳ זה במעי אמו וזה ביציאה לאויר עולם וכן חללים ג״כ כה״ג ומש״ה אמר בכפל נקבים נקבים של״ת נקבים שניהם בזמן א׳ ז״א אלא יש זמן שא׳ נקוב כו׳ וחלולי״ם שאותן איברים גופייהו ופה וטבור שאמרנו הם מכונים בשם נקבים והם מכונים ג״כ בשם חללים זה במעי אמו כו׳ אלא שנכון לומר חלולים לבאר דקאי אאותן איברים גופייהו ולא תטעה דקאי אאיברים אחרים והשתא א״ש שאם יפתח או יסתם אחד מהן עתיד ומאי על במעי אמו ג״כ שאם יפתח א׳ הוא הפה ואם יסתם א׳ הוא הטבור א״א שעה אחת במעי אמו ומשום דקאי נמי אאח״כ ג״כ סמכו זה לעשיית צרכיו והקשה על המחבר שפי׳ דברי הטור חלולים כרש״י ונקבים כנדה על הפה לבד ולפ״ז שאם יסתם אחד מהם המיוחד הפה ושאם יפתח אחד יהיה אחד כל דהו וזה לא יתכן (עיין צוהר התיבה בפירוש אחד העם בפתח או סגול קמץ יע״ש בזה) ועיין רש״י ברכות שם ד״ה או יפתח קאי אחלולים יסתם קאי אנקבים לכאורה מה מלמדינו אלא לשלול פירוש הב״י דל״ת חלולי״ם גרם איברים כו׳ ויפתח אבר לז״א כמו יסתם קאי אנקבים לא נקובים (אף לב״י) כן יפרש יסתם אחלולים לא אאיברים. הארכנו בזה לפי קוצר דעתינו ולהבין דעת קדושים אני צריך עמ״ש במ״ח:
סעיף ב
אפי׳ עט״ז תראה שהאדון ז״ל כיון כוונה מיוחדת במ״ש ואחרים פירשו דקאי אשעת יצירה כי הב״י פירש לטור דקאי איציאה לאויר העולם אבל הוא ז״ל פירש איצירה במעי אמו שאם יסתם הטבור ויפתח הפה וכמ״ש באות א׳ אפי׳ רגע א״א ומאן דלא גרס שעה פי׳ כרש״י. ואולי באבודרה״ם או בכל בו מצא כתוב ל׳ ואחרים פירשו ואני לא מצאתיו כעת:
סעיף ג
רופא עט״ז ב׳ גירסאות יש להם מקום ובד״מ נמי כתב שאומר רופא חולי כל בשר שאדם בריא יכולה הנפש להשכיל במושכלות שאל״כ היסורין מבטלין משמע שי״ל חולי כל בשר יע״ש:
סעיף ד
יש עט״ז: עב״י בשם מהרי״א ענט״י עובר לעשייתן קודם הניגוב ובאמת לסעודה שפיר דניגוב מעכב דכאלו אוכל לחם טמא משא״כ שחרית נגוב אין מעכב עיין מ״א ד׳ ו׳ וקנ״ח סי״ב אלא דמ״מ כל שיכול להסמיך הברכה סמכינן ואף ברכת השבח ראוי להיות תיכ״ף אחר הראייה והיכא דלא בירך תכ״ד מברך אח״כ כמ״ש הט״ז ברכ״ז ב׳ ירושלמי (עיין ר״ן ספ״ק דפסחים) וא״כ שכוי בינה וכדומה דא״א תוך כ״ד תו לא נתנו חז״ל שיעור תכיפה ומסדרם בבה״כ להוציא אחרים משא״כ ענט״י מיד כשיטול קודם ניגוב יברך דהוא שיעור תכיפה וכ״ש להר״ב סימן מ״ו דמברך על מנהגו של עולם פשיטא ענ״י יברך מיד ולכן נהג הוא כבני ספרד ועב״י יישב זה דבני אשכנז נוהגין ע״פ הרשב״א ענ״י נמי שבח הוא יע״ש עט״ז ד׳ א׳ ו׳ א׳ והבן:
סעיף ה
ואפי׳ עט״ז והם דברי ד״מ: ודאי לתורה א״צ ברכה להרא״ש ג״כ כ״א לתפלה ולק״ש כמבואר בב״י ד׳ אלא דהוה הפסק גדול: ומ״ש אם עשה צרכיו דצריך לברך ענ״י ואשר יצר ענ״י אין זה חיוב לברך מיד אף כשעשה צרכיו אלא לצאת ידי כולם שי״א כל היום כשעשה צרכיו מברך ענ״י ואשר יצר עיין סימן זיי״ן בטור וש״ע ועמ״ש שם ומ״ש הד״מ יטול מים כו׳ בסימן ז׳ מבואר דא״צ כל היום וה״ה כאן כיון שכבר בירך ענ״י פ״א: ומ״ש להוציא מי שאין בקי כו׳ מ״מ וודאי ראוי ונכון הוא שלא לברך פ״ב רק יחיד אומר בביתו עד אלקי נשמה וש״ץ אם המנהג שאומר בבית הכנסת לא יאמר בביתו כלל מה שציינו בס״ד א׳ בט״ז ט״ס וצ״ל אחד מברך כו׳ יע״ש עמ״ש במ״א אות ז׳:
סימן ז
סעיף א
או עט״ז פירשתי בסימן ד׳ אות א׳ דאף לדידן יש לנו לומר טעם הרא״ש בבוקר ושאני כל היום דלא שכיחא שיהא ידיו מטונף בשעה שרוצה להתפלל ולתורה לא תקנו ברכה כ״א לק״ש ולתפלה. וכמ״ש הרב בהג״ה שם:
סעיף ב
צריך עט״ז: הנה בכאן משמע שכבר הטיל מים פעם שני וע״ז הקשה דלהמחבר גופא בקע״ח ס״א וב׳ מודה כה״ג דדי בברכה א, וכ״כ המחבר והרב בהג״ה שם ס״ב אי מחויב לברך קודם בהמ״ז קודם שיאכל משא״כ כשעבר ואכל שנית לכ״ע די בברכה א׳ ועב״ח וז״ש איך קבעו המחבר כאן בש״ע: ומ״ש במוסף אין לה תשלומין במנחה אשגרת לישן הוא ולר״י דאמר עד ז׳ שעות הכין הוא הא לדידן דקי״ל כרבנן מוספין כל היום אם עבר כל היום אז אין לה תשלומין בלילה כדאיתא בק״ח ס״ו ורפ״ו ס״א יע״ש והחילוק שמחלק הט״ז בין כאן לאכילה דשם אין קבע כו׳ ולפ״ז אם הסיח דעתו לאכול להמחבר בקע״ח ס״א וב׳ דצריך לברך תחלה בהמ״ז אה״נ אם עבר ואכל עוד דצריך לברך ב״פ בהמ״ז ולדידן שם ס״ב בהג״ה לעולם א״צ ב״פ בהמ״ז וכאן אם הסיח חל מיד חיוב ברכה ולכן שתיק הר״ב ואודי ליה בכאן להמחבר ומ״ש מי״ד סימן י״ט התם מיירי בהיו לפניו הרבה עופות ובירך ושחט א׳ ושח דצריך לברך על שחיטה שנייה בפ״ע ומאחר שנסתלקה שחיטה א׳ צריך לגומרה כולה היינו הכיסוי קודם שישחט שנית ול״ד לאכל ואמר הב ונבריך שאסור לאכול אם לא שיברך המוציא ואפ״ה א״צ לברך ב״פ בהמ״ז (קע״ח בהג״ה) דבהמ״ז אין גמר מעשה כ״א שבח והודאה וסגי בהודאה א׳ משא״כ כו׳ סובר הט״ז ז״ל דהעיקר דבהמ״ז בדידיה תליא מילתא שאם ירצה יאכל עוד בהמוציא ויברך אח״כ בהמ״ז פ״א ומ״מ א״י היאך מוכח משם דאדרבה מדכתב שבח והודאה משמע דעיקר החילוק דברכות שבח בהודאה סגי וה״נ אשר יצר שבח הוא: ועיין לבוש נתן טעם לחלק דכאן ברכה שנייה מאיליה באה בטבעו של אדם משא״כ בהמ״ז ונהנין ברצונו ומש״ה אין צריך ב״פ. ולענין הלכתא קיי״ל ספק ברכות לקולא כע״ת ונ״ץ ושל״ה ומ״א והב״ח ומורו החסיד ז״ל וא״ר אות ב׳ הסכים עיקר כש״ע וט״ז ואכתי ספק לקולא בדרבנן וחומר לא תשא ואם ירצה בלא שם ומלכות לומר הרשות בידו. והראשונה לחוב ושנייה לתשלומין כמו תפלה לקמן ק״ח ס״א מיהו להמחבר שמברך ב״פ בשם ומלכות לית כאן תשלומין דכל יומו זמני׳ ולעולם:
והוי יודע דאם הטיל מים והסיח ולא בירך ואח״כ רוצה להטיל מים יראה דצריך לברך קודם על מה שעבר חדא דס״ס הוא שמא הלכה כפסק המחבר ושמא הלכה שם בקע״ח כהמחבר דאפילו בסעודה אם הסיח צריך לברך תחלה בהמ״ז וכ״ש כאן ועיין לח״מ בפ״ד מה״ב ה״ו דס״ס לחומרא וצריך לברך ומיהו נסתפקנו בזה אי מהני ס״ס בברכות להר״מ דספק מ״ה שריא כו׳ או חומר לא תשא כו׳ (ויבואר אי״ה בפתיחה להלכות ברכות) גם רמ״א עם המחבר אין ספק ומ״מ כאן י״ל דוודאי הכין הוא שצריך לברך קודם אשר יצר לכ״ע וכדכתיבנא. ועיין לבוש ועמ״ש בסמוך מזה:
שאלה הא דקיי״ל כפסק הש״ע כל היום אפילו עשה צרכיו וקנח ושפשף ומתפלל מיד אין מברך ענ״י אם יזדמן ע״צ הקרי ספק א׳ עוד עד״מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה וכדומה אם יכול לברך ענ״י. תשובה אשיב בקצרה המעיין בטור א״ח תע״ג במ״ש יטיל וישפשף כו׳ והיינו שיברך ענ״י ותמהו עליו הב״י וב״ח ופרישה (עט״ז תע״ג אות ז׳ ודרישה שם) ואם נאמר דס״ס מחייבי ברכה כמ״ש הלח״מ פ״ד מה״ב ה״ו א״ש דס״ס הוה שמא הלכה טיבולו במשקה מברך ושמא הלכה כי״א בסימן ד׳ וא״כ לדידן בתפלה כתב הד״מ כאן דמשום ספק ברכות קיי״ל כפסק המחבר וכאן הוה ס״ס אלא מדלא נתן המחבר בתע״ג ס״ו עצה זו דיטול וישפשף ש״מ אפילו ס״ס לא מהני זהו מה שרצינו לבאר ואי״ה יבואר עוד בה׳ ברכות בזה. וכאן אין להאריך:
מ״ש המחבר ס״ב הטיל ולא שפשף משום הכון סבור הייתי רק יד א׳ אותה שרגיל לשפשף בה ואתי שפיר ההיא דיומא שהביא הב״י לסעודה יטול ידו אחד וישפשף בה וההיא דקידוש תרצה הב״ח ז״ל דלמסקנא ל״פ ומשפשף רק ביד שמאל וזה אינו דלקנח אסור בימין אבל שפשוף רשאי כדמוכח סימן מ״ג בתפילין בביה״כ יע״ש וא״כ שייך ל״פ בשתיהן וגמרא דיומא דינא קאמר אבל מדת חסידות משום הכון וכ״ש יוצא מבית הכסא קבוע דיש ספק בלא״ה משום ר״ר כמש״ל ועמ״א בזה:
הא״ר בשם רש״ל בתשובה אשר יצר קודם לבנ״ר דתדיר קודם יע״ש ומיהו תכיפה לא נתנו לאשר יצר דא״א שצריך שיטול ידיו קודם ואפילו להטיל מים ולא שפשף לא פלוג עמ״ש במ״א מזה:
סימן ח
סעיף א
מעומד עט״ז ב״י בשם סמ״ק ויליף מעומר דכתיב (דברים ט״ו ט,) מהחל חרמש בקמה תחל לספור כו׳ עמ״ש במ״א א׳ ועי״ד רס״ה בטור ויברך מעומד והרב בהג״ה הביאו וא״י אמאי השמיט עיקר הדין שימול מעומד שזה ד״ת מג״ש לכם וכתב הברכה דהוא דרבנן עב״י וב״ח ובמ״א מ״ש מזה וא״ת בקמה אלא בקומה לא מצאתיו במנחות ס״ו כ״א רא״ש סוף פסחים והרי״ץ בן גיאות הביאו הכ״מ פ״ז מתו״מ הכ״ג כתב קבלה היא יע״ש והביא זוהר פ׳ תצוה: ומ״ש ב״ח מילה ולולב בהגהות סמ״ק סימן צ״ג אות ב׳ לא הביא כ״א עצ״ת עומר ציצית תקיעה ולא הזכיר שם מילה ולולב כלל וצ״ע (מה שנרשם סמ״ק צ׳ ט״ס וחסר צ״ג יע״ש בדף כ״ו א׳ בהגהת סמ״ק ד״ת בזה) ומ״ש דבעי עמידה היינו לתחלת עיטוף דוודאי לא חייבה התורה כל היום דאשר תכסה כדרך שב״א עוסקין במלאכתן בישיבה כו׳ שוב הראו לי בסמ״ק סימן קמ״ה בהגהות אות ב׳ בשם הרמב״ם ז״ל כל מצוה שנאמר לכם בעינן עמידה ואב לכולם עומר וסימן עמצ״ל עומר מילה לולב ציצית ובזה כב״ח כאן ולא חשיב תקיעה כאן והוא בדף מ״ז א׳ ד״ק:
סעיף ב
כדרך עט״ז והביא ב״י בשם בעל העיטור ופסוק הוא ביחזקאל כ״ד י״ז לא תעטה על שפם משא״כ בציצית כיסוי הגוף לחוד הוה עיטוף והוא עיקר העיטוף ועמ״א אות ב׳:
סעיף ג
ונכון עט״ז הביא דברי ב״י הפירוש הב׳ דחשש לסברת הגאונים דשמא עיטוף כעטיפת ישמעאלים בעינן ובט״ז לא הונח לו בזה כי בעל העיטור סובר שאין צריך לכן מפרש להיפוך דבע״ה לשיטתיה אמר דנכון שלא יהא בגילוי הראש מכובע אף בשעה שמעוטף בטלית שמא יסיר אותו מאחר שא״צ עיטוף כו׳: מ״ש בשם רש״ל ממדרש לא הטרחתי עיין א״ר ב׳ אות ד׳ דומיא דלא טרחתי. מעומד דאין איסור יע״ש. ומ״מ קשה הא אסור לקרות ק״ש בפרועי ראש משום הזכרת השם ואף ללמוד אסור בגילוי הראש. ועיין סימן ע״ד בט״ז אות ב׳ וצ״א סנ״ד בט״ז ומ״א שם:
סעיף ד
יוצאין עט״ז דבימיהם המנהג להתעטף וע״כ נתקנה הברכה בלשון עיטוף ועכשיו שאין המנהג כן מ״מ לא נשתנה נוסח הברכה ועיין לבוש ועיטוף לא רמיזא כו׳ טלית ישן הדיוט אם מותר לציצית סימן קמ״ז מ״א ה׳:
סעיף ה
בטלית עט״ז וכ״ה בפנים ומיהו אם עשרה מתעטפין בטלית א׳ ממש יצויר שמברכין כולם בשותפות כמבואר בסימן י״ד גם שאלת עם ציצותיה מברך אלא דלא שכיחא:
סעיף ו
אלא עט״ז ועיטוף הגוף נמי קרי עיטוף ולישב בסוכה כמו להתעכב ונוסח הברכה כך הוא והר״ב בהג״ה אמר דטוב לברך על טלית קטן על מצות ציצית אם לא בארבע כנפות כמבואר בסעיף ג׳ ואפ״ה נהגו עכשיו על מצות ציצית משום ל״פ רק על טלית גדול מברכין להתעטף:
סעיף ז
על עט״ז ועיין לבוש ס״ה דחוששין שמא דווקא המצוה בעיטוף דווקא וטלית קטן כזה אין בו כדי עיטוף ראש וקצת גופו לכן מברכין על מצות ציצית שבח על לשעבר שנתן לנו מצוה זו ולא שעתה מקיימין אותה וניחא קושיית מהרי״א בב״י דעל לשעבר הוא כדמסיק בפסחים. ואף על גב בתל״ב על ביעור התם יש טעם כמ״ש התוס׳ שם משא״כ כאן היה טוב יותר לברך להתלבש בפלס להתעטף אלא דלשעבר נותנין שבח ומ״מ רק טעם הוא למנהג אבל העיקר וודאי דקיי״ל עיטוף לא רמיזא ויוצאין בו דאל״כ מנלן לבדות ברכה אחר חתימת התלמוד: מה שכתב בש״ע ס״ח יכוין שצונו כדי לזכור כל מצות ה׳ כתב הב״ח ז״ל דכאן ובה׳ תפילין וסוכה (תרכ״ה) בעינן שיכוין גם לזאת דבתורה מבואר כן הטעם משא״כ שאר מצות די אם כיון לצאת לחוד יע״ש וכאן אם לא כיון כן אין עושה כתקנה יע״ש ולפ״ז בפדיון הבן נמי כתיב ביה טעם י״מ:
סעיף ח
כדי עט״ז והוא מטור ורא״ש סוף ה׳ ציצית (בבאר הגולה ט״ס אות ט׳ ויו״ד כי אות ט׳ מטור ויו״ד ראש ה׳ ציצית ואות כ׳ תוס׳ י״ד ברכות ומנחות ל״ו) והמחבר שינה קצת לשון הטור משמע דעתו דווקא משום ברכה לבטלה החמירו הא לא״ה לא ולשיטתיה בסימן י״ג אות ג׳ דלענין שבת הקילו וברכה החמירו יותר והמ״א כאן י״א ושם ה׳ לשיטתיה יע״ש ועמ״ש במ״א מזה. והוליד מזה בהרבה בגדים כו׳ וה״ה טלית משי שיש נוהגין לברך על צמר א״צ לבדוק המשי. גם הוליד מזה דאפילו מה שמתוך הנקב בודק דלא כמ״א י״א לשיטתיה דעשוי לפסוק משא״כ בנקב מה שא״כ לט״ז חומר לא תשא לפ״ז בכמה בגדים לכ״ע א״צ לבדוק מה שבנקב אבל א״ר אות יו״ד בשם ט״ז ושל״ה דלבדוק במקום שמונח על הכנפות דאדרבה שם בפסיקת חוט א׳ פסול ורגיל לפסוק שם עיין סימן י״ב וכן ראוי כי שם עיקר משא״כ החוטין רובן כשירים אם נשאר כדי עניבה: ומה שחילק בין ההיא די״ד סימן א׳ ס״א בשוחט אף להמחבר שם צריך לשואלו אחר השחיטה דיני שחיטה ולא סמכינן ארובא א״כ כאן נמי עבר בעשה ואין לתקן תירץ דשם אין יודעין כלל מה הוא משא״כ כאן דבדק פ״א מה״ת לומר שנפסק ובפרט לבדוק בכל יום לכך אמר משום חומר לא תשא. וא״צ לדחוק ולומר לענין זה חזקה עדיף מרובא וכדומה לזה כתבנו במ״א לענין ע״א היפך החזקה אין נאמן לענין רובא י״ל שאין אומר היפך כי שמא ממיעוטא הוא עיין פריי י״ד סימן א׳ במשבצות זהב: והב״ח ז״ל כתב דאמר משום ברכה ולא עשה דנ״מ בשבת בסימן י״ג או שאולה בסימן י״ד והט״ז לא ניחא ליה בהא דיותר היה לומר עשה דציצית דנ״מ טובא בהרבה בגדים כו׳ ועכ״פ היל״ל בתרווייהו אלא דלא חש לעשה כו׳:
אמר ההדיוט הכותב במקום אחר הארכתי בס׳ ג״ו ובס׳ פרי מגדים לי״ד בק״י ודוכתי טוב׳ ובס׳ שושנת העמקים אשר כתוב ת״י הארכתי בתכלית האריכות וכאן אבוא בקצרה עיין פר״ח א״א תל״ו המשכיר ועיין פר״ח י״ד סימן כ״ט ושם ביררנו דאוקמינן אחזקה אף מדרבנן רק במקום מיתה י״ל חששו מדרבנן כמו בההיא דחולין פ׳ הזרוע בעיסת גר דחייבת בחלה כפירש״י שם (ק״ל א׳) דמיתה היא ולפ״ז בשבת בסימן י״ג ראוי לחוש וי״ל שם איירי שכבר בדק בעת הברכה ולמה יבדוק במעט רגע דיוצא לרה״ר. גם רובא וי״ל כ״ש חזקה כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן וי״ח טריפות לאו בקל הוא. וכן ס״ס די״ל דעדיף מרוב אפ״ה כל דיש לברורי בקל מבררינן עי״ד ק״י בש״ך אות ס״ו ובפריי שם. וז״ש ר״ת למאי נ״מ נישייליה דליתיה קמן ובדיקה טורח הוא:
ואמנם כן ראוי להעיר בכאן פרט א׳ והוא דחז״ל יש להם רשות לעשות סייג וגדר והורשו ע״כ מקרא דושמרתם אש משמרתי עשו משמרת למשמרת עיין ר״מ פ״ב מה׳ ממרים ועיין תוספות מנחות ס״א א׳ ד״ה האוהב ב׳ ד״ה האיר ונהי דמצינו כמה פעמים בש״ס אף בעשה עשו סייג וגדר י״ל דווקא שלא לעבור עליה בקום ועשה כמו יבמות כ׳ ב׳ חייבי עשה כו׳ (ושם י״ל א״א שלא במקום מצוה כרת) ודוכתי טובי הא בשוא״ת לא עשו סייג וגדר וקריאת שמע עד חצות ולאח״כ קורא ועבריין מקרי וזהירות הוא לא סייג וא״כ ציצית דהוה שוא״ת כמ״ש התוס׳ יבמות צ׳ ב׳ נא עשו סייג לגזור מדרבנן שלא לילך אחר חזקה משא״כ חומר לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו עשו סייג שלא לילך בתר חזקה ואין מקומו פה להאריך יותר. ולקמן בי״ג י״ל לכאורה לרה״ר הוה ס״ס שמא כשירים ושמא ארבעתן פסולים ובטילים וס״ס א״צ לברורי אף בקל להר״ב בי״ד סימן ק״י סעיף מ׳ יע״ש ואינו נכון ועמ״ש לקמן בזה והנה בקרא סוף פרשה אחיי ושמרתם את משמרתי לבלתי עשו״ת מתועבות משמע נמי שהורשו לעשות משמרת שלא לעבור בקום ועשה לא בשוא״ת ויש דמדומי ראייה ממה שעשו חז״ל הרחקה בחמץ באכילה ב״ש ובהשבתה לא עשו הרחקה שזה קום ועשה וזה שוא״ת. והבן: ועיין בר״מ ה׳ ציצית פ״ג ה״י הל הלובש טלית בלא ציצית ביטל מ״ע אין סותר למרדכי בסימן י״ג לקמן וגם לתוס׳ יבמות צ׳ ואי״ה שם יבואר ומפני שבס׳ חמד משה לא כתב כן הוצרכתי לזה:
סעיף ט
ימשמש עט״ז הנה הבין מב״י דמצוה שיש לה משך זמן יכול לכתחלה לברך אחר עשייה והוה עובר למה שאח״כ וע״ז אמר דאין מוכרח דאימא לכתחילה צריך כה״ג נמי עובר לעשייתן ממש ושאני כאן דרוצה ללבוש שלא ילך ד״א בלא ציצית וידיו מטונפות א״א אלא אח״כ ועמ״ש במ״א אות י״ב. ועל הלבוש קשה שכתב דא״א בענין אחר ועוד דיש לה משך זמן דמשמע לתי׳ אחר אפי׳ אין לה משך זמן והא ל״ד לטבילה ששם א״א בע״א דגברא לא חזי כלל משא״כ כאן דימתין עד שיטול ידו ובט״ז א״ש כדפרישית. ובנט״י לקמן דמברך קודם הניגוב התם הטעם דרוב פעמים ידיו מטונפות ואסור להזכיר השם אבל מצוה שיכול לברך קודם ממש וודאי צריך אע״פ שיש לה משך זמן. ולעיל סעיף א׳ יתעטף ויברך קודם עיטוף יע״ש:
סעיף י
אם עט״ז הקשה פסקי ש״ע אהדדי דכאן פסק אם לא היה דעתו תחלה כו׳ ומשמע אף שיש מאותן בגדים שהיה דעתו עליהן ובי״ד סימן י״ט ס״ז פסק המחבר כסמ״ג דאם יש עדיין לפניו אין מברך ושחיטה וציצית דומין זה לזה ומ״ש כאן דמברך עוד ומ״ש הב״ח דאכילה ושחיטה יש קבע כלומר אדם קובע לאכול הרבה ולשחוט הרבה ואין נראה כי שחיטה דומה לציצית וגבי אכילה ל״ש קבע היינו דאין לה קביעות ונגרר מאכילה לאכילה והנה משמע דמודה הט״ז אם כבר לבש ואח״כ הביאו עוד דיברך שנית ובי״ד י״ט סעיף ו׳ ממין הראשון אין מברך יע״ש אלא שהט״ז שם כתב דלא קיי״ל כן יע״ש באות י״א ובש״ך ט׳ שבמקצת דפוסים לית שם וכן עיקר יע״ש. ומ״מ מ״ש הט״ז מר״ו דאם יש עוד לפניו מאותו המין הנה בלבוש לקמן כתב בפירוש אפילו אין לפניו נמי יע״ש ועא״ר שם ט׳ ועבי״ד שם בט״ז אות י״א כתב דלרא״ש יש לחלק בין פירות לשחיטה משמע דבאכילה אף שאין לפניו מאותו המין אפ״ה אין מברך וצ״ע ואי״ה בר״ו אבאר עוד:
סעיף יא
דהליכה עט״ז. הב״י כתב דהרא״ש חולק אמהר״מ וסובר דהליכה חשיב הפסק ובהכי פירש דברי הטור דמש״ה בביה״כ צריך פ״ש לברך והקשה מתוס׳ סוכה ל״ט א׳ ד״ה כל יע״ש דהוכיחו דעכ״פ כ״ב אמה השהייה הוי הפסק בין נט״י להמוציא וכ״ה בקס״ו ס״א והיינו מדאמרינן זבחים ל״ג א׳ דסמיכת אשם מצורע לא היה תיכף לסמיכה שחיטה דמרחק צפון כ״ב אמה מפתח ומאי קושיא דהתם הליכה הוי הפסק אבל שהייה בלי הילוך מנלן דלא היה תיכף אלא ש״מ כל שאין שהייה הפסק הליכה נמי לא הפסק וע״כ שם מטעם שהייה כ״ב אמה לא הוה תכיפה ולפ״ז בציצית דאין שהייה הפסק וודאי הליכה נמי לא הוי הפסק (מ״ש דא\ל״כ הוי לחשיב גבי שלש תכיפות כל הברכות א״י דבר״ו ס״ב איתא דאסור להפסיק לכתחל״ה בשתיקה בין ברכה לעשי׳ יותר מכדי דיבור ועמ״א קס״ו אות ג׳ מ״ש בכדי אין להפסיק כלל ומיהו י״ל בין בגד לבגד לא איכפת לן בשהייה) והעלה דהרא״ה ומהר״מ אין חולקין כעי״ן מ״ש מהרא״י ז״ל: והנה מוכרח אני להאריך קצת בכאן. הנה המ״א בקס״ו אות ג׳ הקשה על תוס׳ סוטה וכוונתו נ״ל דממ״נ אם סוברים דביאה במקצת שמיה ביאה אין מוכח דכ״ב אמה הפסק דמרשות לרשות הפסק דהמקשה סבור כרבי דלא מרחק צפון כו׳ ואי סוברים דלא שמיה ביאה (פ״ג מה׳ ביאת מקדש הי״ח מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל) וכרבי יוסי בר״י דמרחק צפון ומעייל ידיה לבהונות א״כ מוכח אפילו פחות מכ״ב אמה הפסק דיד המצורע יותר מאמה וחצי בערך זה קושייתו (ועא״ר כאן אות ט״ו פורתא לא דק ולא הונח להמ״א בזה דמוכח דבערך כ׳ אמה הפסק) וליישב זה אומר דהתוס׳ הוקשה להם מדאמר רב יוסף התם לדחויי סייעתא דעולא הא מני ר״י בר״י הוא ולא אמר דלמא כדרך דחוי ועוד דמה״ת לאוקמי ברייתא כר״י בר״י דלא כהלכתא דהלכה כרבי (עיין ר״מ פ״ד מחוסרי כפרה ה״ב ובכ״מ שם) ועוד דהלכתא כעולא וכר״א ז״ל בה׳ ביאת מקדש וכן סוברים התוס׳ אלא דהמקשה סבור דכרבי והשיב רב יוסף דבהכרח ברייתא כר״י בר״י דאי כרבי אמאי לא הוה תיכף דמחלל פת״ח ששם עומד עד תוך העזרה מיד הוה תיכף דלא כסברת המקשה ובהכרח ר״י בר״י והשתא אין סייעתא די״ל ל״ש ביאה וכ׳ אמה הפסק או שמיה ביאה וכ״ב אמה עכ״פ הפסק וסומך בחלל ומוליך הבהמה משם עד צפון כ״ב אמות שלימות ומתורץ קושיית המ״א בקס״ו ג׳ ולזה כתב הט״ז א״כ מוכח מהתם דכ״ב אמה והליכה מרשות לרשות מחלל הפתח עד צפון לא הוי הפסק רק השהייה הוי הפסק ואף דבקע״ח מבואר מפינה לפינה הפסק י״ל דהטלית עליו כמ״ש במ״א י״ז לדעת מהר״ם וכן מוכח זהו תורף דברי הט״ז. ואמנם יש לחלק בין רשות לרשות אחר הוי הפסק ומחלל הפת״ח לפנים בעזרה לא הוי רשות אחר דנהי דמאגף ולחוץ כלחוץ (עיין סי׳ נ״ה סי״ג) ומ״מ רשות אחר״ת ממ״ש לא הוי וע״כ דשהייה לא הוי תיכ״ף והוכיחו שפיר התוס׳ בסוטה מזה משא״כ מביתו לביהכ״נ לרשות אחרת הפס״ק נמי הוי ואי״ה במ״א יבואר עוד:
סעיף יב
צריך עט״ז ועב״י כי פירוש דברי הטור דהפסק הוי בתפילין כמו בציצית אם פשט לילך לבית הכסא נמי ספק ודעתו נוטה שא״צ לברך אף בתפילין שנית והזזה שלא מדעת שאני ולפ״ז ייחס שגגה גדולה להטור מסוכה דרבא מברך כשיצא מבית הכסא. אלא דבלא״ה קשה א״כ אמאי לא מסופק הטור בתפילין כמו בציצית ש״מ דידע מההיא דרבא בסוכה ושאני התם כמ״ש בד״מ אות ו׳ דאסור לכנוס לביה״כ בתפילין הוי הפסק משא״כ טלית אפי׳ טלית גדול דנכון להסיר בביה״כ מ״מ אין איסור ומש״ה מסופק משא״כ תפילין בביה״כ ואה״נ דתפילין במקום שא״צ להסיר הוי הפסק כמו בציצית ודעתי שאין לברך וכ״פ הט״ז באות י״ב דספק ברכות להקל דאין לברך כשהסיר אדעתיה להחזיר אפילו הולך לבית הכסא ואפילו אין טלית קטן עליו ואי״ה בי״ג יבואר עוד:
סעיף יג
וי״א עט״ז. העתיק דברי הב״י שהביא דברי האגור ופירש הב״י דמיירי בדעתו ללובשו מיד דאל״כ מ״ט דר״ח שחילק בין נשאר טלית קטן עליו וזה שלא כטור שנטה דעתו אם הסיר הטלית אדעתיה ללובשו מיד דא״צ לברך שנית ואף בלא נשאר קטן עליו. ובש״ע פסק הב״י כפירושו וכדעתו בארוך דצריך לברך שנית ואפילו קטן עליו ואפשר דדחה חילוק מהר״מ דמה טעם בנשאר קטן עליו וכמ״ש לבוש ואמנם נראה לי לומר דמשו״ה השמיטו המחבר חילוק ר״מ והוא דמהר״מ הנ״ל המוזכר באגור ור״ח א״ז אזלי לשיטתייהו במה שהביא הב״י לעיל בשם תה״ד העתק תשובה שמהר״מ סובר הליכה מביתו לביה״כ לא חשיב הפסק ולא הלך בטלית קטן לבית הכנסת וקשה מקע״ח ס״ב בהגה״ה מגמרא דברים שאין טעון ברכה לאחריהם הליכה מחדר לחדר הפסק וצריך לומר כמ״ש המ״א אות י״ז דטלית קטן עליו לא אזדא עדיין המצוה ומשו״ה בההיא דנשאל האגור שיצא מבית הכנסת והסיר טלית ובא אח״כ לביה״כ ולובשו חילק שפיר הר״ח א״ז אליביה דמהר״מ גופו פירש כן דהא דמברך שנית כשאין טלית קטן עליו והליכה כה״ג מחדר לחדר הפסק כשחזר לביה״כ ולובשו משא״כ כשהקטן עליו אין מברך דלשיטת מהר״מ הליכה לא חשיב הפסק וסובר כטור דאדעתיה ללובשו אין מברך רק מטעם מחדר לחדר קאתינן עליה משא״כ המחבר בסי״ג הכריע דהליכה חשוב הפסק ודינא דסי״ד באותו חדר עצמו ולא כטור וראיה מרבא בתפילין (ואין סובר חילוק ד״מ עט״ז י״ב) א״כ מה טעם בין נשאר קטן או לאו:
והט״ז ז״ל פירש דעת ר״ח דסובר כמו בר״ו בפירות דאם יש עדיין לפניו מהני ה״ה כאן (ואזיל לשיטתיה באות יו״ד עמ״ש שם דבעינן שיש עדיין מקצת הפירות) ואף לפסק המחבר בסי״ב דאין מדמה לפירות לבישה כמ״ש הט״ז שם אות יו״ד כאן אין מעשה חדש. והמחבר לא ניחא ליה בכך ומשו״ה השמיטו. והקשה על הרמ״א בקושיית ל״ח ומ״א אות י״ט דאם י״א ב׳ תרתי בעי קשה מסימן כ״ה סי״ב דהתם אין נשארו תפילין כו׳ ואפ״ה א״צ לחזור ולברך ואם לומר י״א הללו אפילו באין דעתו קשה למה כקושיית ב״י ועמ״א בזה ועיין אות י״ב. והנה דברי הלבוש לכאורה ירעו קדקוד דכאן פסק כהמחבר דצריך לברך ובסימן כ״ה סי״ב פסק דא״צ לברך כשהזיזו אדעתיה להחזיר למקומן וראיתי בא״ר אות ט״ז הרגיש בזה וי״ל דשאני ליה בין הסירן לגמרי ובין הזזה ובזה מיושב קושיית רמ״א אהדדי דג״כ שני ליה בין הסירן לגמרי ובין הזזה ודברי הלבוש מחוורין כשמלה ואמנם בא״ר כ״ה אות כ׳ כתב ה״ה הסירן ויש לכוין דברי הלבוש וא״י איך וכדכתיבנא. עמ״ש במ״א אות י״ח מזה:
סעיף יד
וחוזר עט״ז. הב״י כתב דהטור סובר דחוזר ומברך כמו תפילין והקשה הט״ז א״כ רובו נמי כמו תפילין והראיה מצ״ז דכתב הטור כיל״ו שאני הפסק בתפלה ורובו אין הפסק ויברך אח״כ (אע״ג דצריך עובר לעשייתן לכתחלה כמו בסי׳ כ״ה ס״ח במשך זמן כאן אי אפשר) ומיהו הב״י לא הביא כ״א כמו דאשכחן בתפלה הפרש ה״ה י״ל לענין ברכה יש הפרש ומ״ש בתפילין רובן א״י דאה״נ להב״י א״צ ועא״ר אות ח״י ומיהו לדידן לקמן כ״ה סי״ב אין מברכין אף בנשמטו כולם עמ״א שם אות כ״א: כתב א״ר בשם שכ״ג בירך ונפל טליתו כולו מידו והגביה א״צ לברך פ״ש פשוט הוא מר״ו ס״ו דווקא נאבד או נמאס ולעיל כתבנו דאם נפסק ציציותיו דמיא להתם:
סעיף טו
הלן עט״ז האריך ועב״ח והם כעין דבריו. והנה מ״ש חובת מנ״א כלומר שאין חיוב לילך בציצית כ״א הלובש ד׳ כנפות מחויב לעשות ציצית (אבל לא חובת מנא ממש דקיי״ל כלי קופסא פטורין ואי היה מחויב לילך בציצית שפיר י״ל לילה מפסיקו) והנה הגמרא מנחות מ״ב א׳ ורש״י שם ד״ה א״כ רק פעם א׳ כשהיתה חדשה ומכאן ואילך לא הרי מבואר דוודאי פשטו לפעמים אלא לרבנן דרבי אף פשטו והסיח דעתו זמן מה לא הוי היסח הדעת וד״ת מברך כשמתעטף והמעיין בסוכה מ״ו א׳ לענין סוכה מסיק תנאי היא דר׳ מברך תפילין כל פעם שמניחן ורבנן אין מברך רק בשחרית ופירש״י ה״ה סוכה לרבנן יום א׳ מברך ותו לא דאין לילות מפסיקין הרי מבואר דוודאי כל ז׳ הימים לא היה סגור בסוכה ויוצא לשוק והסיח זמן רב אפ״ה לרבנן כיון דאין זמן פטור מפסיק די ברכה א׳ ה״ה כאן גם המקשה סובר דפושטו בלילה ואפ״ה לרבנן די ברכה פעם א׳ ותו לא ומשני כרבי דכל זמן שמניחן אף ביום הרבה פעמים מברך כל פעם ופריך אי הכ״י ביום נמי אי כרבי משא״כ לרבנן שפיר ומשני איניש צנוע הוה ולא שרי לגלימיה כולי יומא ופירש״י ולעולם כרבי ולא כרבנן ופריך עוד מ״ש מצפרא ופירש״י למברך באשמורת ומשני כי משני מכסות לילה ליום ופירש״י ב׳ טליתות היו לו והוכיח הרא״ש מכאן בהלכות קטנות ה׳ ציצית דאם לבוש טלית ולובש אח״כ דצריך לברך עוד הביאו הב״י אלמא כפירש״י סובר. אלא בתשובה פירש בסוגיין פירוש אחר דהמקשה היה סובר וודאי הלכתא כרבי כדמסיק בסוכה מ״ו ואנן עבדינן כרבי יע״ש א״כ מה הוקשה לו ארב יהודה אלא דסבור דלא היה פושע בלילה הטלית (כיון דלילה זמן ציצית הוי מסתמא גם בלילה כו׳) ומשני כדרבי כלומר כמו רבי היה חולץ תפילין כמה פעמים ביום ומניחן ומברך ה״נ רב יהודה היה פושטו בלילה וזה עיקר התירוץ (בב״י כתוב בדפוס ברלין דרבי וצ״ל כדרבי או דברי רבי פירושו שהיה פושט״ן בלילה כו׳ ור״ל רב יהודה וכאלו אמר פושט ואטלית קאי) ופריך אי הכי כולי יומא נמי כשפושט ומשני איניש צנוע היה ולא פשט כל היום ש״מ דלמ״ד לאו זמן ציצית אפילו ישן בטליתו אין מברך דהא המקשה הקשה דלילה זמן ציצית ואהא אין חולק התרצן. והעלה הט״ז דפירש״י עיקר דהמקשה נמי סובר שפושטו בלילה רק סבר כרבנן דרבי ולדידהו אף הסיח זמן רב כמו סוכה רק יום א׳ מברך כיון שאין זמן פטור מפסיק ומשו״ה פריך דווקא אי זמן ציצית הוא הא אי לאו זמן ציצית כיון שפשטן וודאי מברך משא״כ אי אין פושטו אף דלילה זמן ציצית וגם לדידן בכסות יום חייב בלילה להרא״ש אין מברך בבוקר. והנך רואה מדאמר לא שרי כוליה יומא משמע הא שרי רגע מברך וזה מסכים כהמחבר סעיף י״ד אם לא כול״י יומא ל״ד רק זמן רב. ומסוכה מ״ו דאמר רבא לא אמר כשמעתיה דמעייל לבית הכסא ומנח תפילין כו׳ לא קשיא דלמא בית הכסא שאני דאסיר לכנוס שם בתפילין כמו שחילק הד״מ בסי״ד ובד״מ אות ז׳ י״ל דלרבנן כיון שאין זמן רב והיסח דעת אין מפסיקו כ״ש תפילין בנכנס לביה״כ והבן זה ועיין באות י״ו ועיין סוכה מ״ב רב יהודה אמר שמוחל וליה לא ס״ל ומ״מ יותר יתכן פירש״י:
סעיף טז
טוב עט״ז ומסיק דאין לברך כלל בבוקר ומשמע אף דאיכא כעין ספק ספיקא שמא הלכה כרמב״ם דכסות יום בלילה פטור ושמא כתשובת הרא״ש אפ״ה אין מברך. ומיהו בתשובת הרא״ש כתב דא״צ להסיר בבוקר משמע דאם רוצה עכ״פ מסירו בבוקר ומתעטף ויברך ואפשר לגרום ברכה שא״צ אסור: והנה ברכת התורה אין זמן פטור ומברך בכל בוקר דכוונתינו רק לפטור מעל״ע עיין סימן מ״ז ל״ד דכאן לבוש הוא בטלית ואין לברך נ״ל. ואין להאריך יותר:
סעיף יז
וכן עט״ז דל״ת לשיטתיה באות י״ו ואין נכון מלת וכן שכתב הר״ב דבדק המחבר רק טוב מאמר שמאתמול משא״כ קודם היום חיובא לזה אמר דבלאו דבריו אין נכון דהרי המפרשים כתבו זה מהגמי״י פ״ג מתפלה (באר הגולה ת׳ ט״ס הגמי״י רק רא״ש בתשובה) ומייתי ראיה מתפילין משמע חיובא והב״י דקדק אהרא״ש שכתב וטו״ב ותי׳ שמ״א הרא״ש סובר דל״ד לתפילין שהמשמוש חיובא והרב שהביאו להגמי״י לאיזה צורך הא כ״ש הוא מדין המחבר אלא בכאן חיובא ומלת וכן אין מדוקדק:
סעיף יח
ביטול עט״ז וסי׳ י״ז אות נ׳ יע״ש. והוא מר״מ פ״ב מציצית ה״י ואין סתירה מכאן למ״ש המרדכי הביאו הב״י ומ״א י״ג ח׳ ואי״ה יבואר:
סימן ט
סעיף א
אלא עט״ז. הנה במנחות ל״ט ב׳ פירש״י ד״ה ופרט לך בכלאים (דברים כ״ב) ונגעים (ויקרא י״ג) ובשבת כ״ו ד״ה הואיל כו׳ בשרץ ומת וש״ז וציצית וד״ה ופרט בא׳ מהם בנגעים והנה אמת כלאים א״צ בנין אב כדמסיק כ״ז ב׳ שם בהדיא כתיב צ״ו וע׳ תוס׳ ד״ה אלא. ואמנם כי היכי דלא למיהוי ב׳ כתובים כלאים ונגעים י״ל דכלאים מיותר לאיזו דרשא אלא דא״כ לא הוה רב פפא בדותא כך כתבו התוס׳ שם. ורש״י שבת כ״ו ב׳ ד״ה ופרט כתב דדריש בכלל ופרט משא״כ בכלאים אין זה כלל ופרט דכלל ובגד בהעלאה כתיב ויקרא י״ט ולא תלבש שעטנז צ״ו יחדיו דברים כ״ב ולא דנין בכלל ופרט ובחדושינו בשבת הארכנו וכאן אין מקומו פה ולזה אמר ופרט בא׳ מהן והיינו נגעים לא כלאים אמנם מה שהזכיר כלאים א״י למה דמסיק בשבת כ״ז דר״פ בדותא הוא ורש״י כ״ו ב׳ ד״ה הואיל השמיט כלאים לכוונת זו: והוי יודע דסבור הייתי לומר דרב פפא לשיטתיה בכורות י״ז א׳ דרנב״י ה״מ שאין צמרו (רחל בת״עז עמ״ש במ״א א׳) מטמא בנגעים וכ״כ הר״מ ז״ל פי״ג ה״ג מהט״צ ור״פ אמר ה״מ שפסול לתכלת מן הפשתים שלא נשתנה סי׳ וראב״י ה״מ שאין לוקין כלאים כו׳ והנה י״ל רב פפא סובר דמחמת יתורא דצמר ופשתים דמותר דהא בגד יליף שעטנז מנגעים ומיותר להקיש מה פשתן בלא נשתנו אי לאו יתורא לא הייתי אומר היקש זה והשתא יליף נגעים בנין אב מכלאים דרחל בת עז אין לוקה (ולא הוה ב׳ כתובים) ולא כרנב״י דיליף לה מפשתים או פשתים כו׳ דר״פ ל״ל היקשא אי לאו יתורא והשתא שעטנז לג״ש אתיא לבישה מהעלאה כי היכי דליהוי צ״ו מיותר להיקשא ולא בדותא היא (ועיין תוס׳ שבת כ״ז א׳ ד״ה אלא ותבין) אלא רב אשי מסיק בכורות דהמדלה גפן ע״ג תאנה פסול ומשמע דיליף היקשא בלא יתורא וסתמא דמסדרי הש״ס הוא רבינא ורב אשי ומסיק בשבת סתמא דתלמודא דר״פ בדותא הוא וכדאמרן ומ״מ הט״ז לא היה להביא כלאים כדאמרן עיין ר״מ פ״ו מה׳ איסורי מזבח ה״י פסק כן וכבר הגיע העת לפסוק בכאן כי יצאתי חוץ מגדרי. ועמ״ש במ״א א׳:
סעיף ב
וי״א עט״ז ועב״י ובגמרא מנחות ל״ט ב׳ דרחבא ורב יהודה ורבא וגם יש אידך חנא דבי ר״י דנפיק מהך תנא. והנ״מ אי שאר בגדים ד״ת או דרבנן א׳ דיותר ראוי לעשות בגד שיוצא מ״ה ומיהו בסעיף ו׳ ראוי אף להר״ב יע״ש. ב׳ ספק דרבנן לקולא אם יש איזו ספק בשאר בגדים אי חייבין ומיהו למ״ש יו״ד י״א מ״א תס״ז אות ב׳ בסופו ותפ״ט במ״א וט״ז ה״ו דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה ומיהו באין לו בגד אחר וציצית כלל. ג׳ ביש לו הרבה בגדים א״צ לבדוק זה דבדרבנן אפשר לא אמרינן כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ומיהו ז״א עמ״ש בסי׳ ח׳ במ״א וט״ז ח׳ ט׳. ד׳ ביושב בציבור ונפסק א׳ מהם בדרבנן בחול י״ל כבוד הבריות דוחה דרבנן עס״י י״ג במ״א אות ח׳. ה׳ אם יש לו ב׳ טליתים משי וצמר ובירך על המשי צריך שיתכוין בפירוש לפטור הצמר לא בסתמא אע״פ שדעתו ללבוש שתיהם עמ״ש בסי׳ ח׳ סעיף י״ב בט״ז ומ״א ראיה מר״ו בא״ר א׳ בב״י דמצנון וזית יע״ש. ו׳ אם לבש כלאים בזמן הזה בציצית ד״ת י״א דמ״ה עכשיו שרי רק מדרבנן א״כ לא מפסל מ״ה לעדות ובגדים דרבנן מפסל מ״ה כתבתיה בפתיחה. ז׳ אם לבוש טלית בלא ציצית שמכין אותו עד שתצא נפשו ואם עשה ציצית ולא נלקה לוקין אח״כ מכות מרדות אי בדרבנן לוקין בשוא״ת יש נ״מ לפסולי עדות דרבנן עיין פתיחה בזה וטומטום נ״מ ג״כ ועיין ע״ש וצ״ע איך יברך: