אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן סו

סימן סה

בשבועות מ' בתוס' ד"ה והודה לו בשעורין פטור כתבו וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין ותימא דמנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לא"ה אין כאן הודאה כלל וא"כ מנ"ל דלרבנן פטור ופליגי אף בדמי שעורין דילמא לא פליגי אלא אם חייב שבועה על החיטין דלמר בעי שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה ולמר לא בעי ליה כו' ושמא משמע לי' לרבה בר נתן לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף דמיפטר מדמי שעורין אפ"ה חשיב לי' הודאה עכ"ל, והקשה אדמו"ר זצוק"ל לסברא ראשונה שבתוס' דאם איתא שפטור מדמי שעורין ל"ש חיוב שבועה דאין כאן הודאה כלל א"כ אמאי איצטריך לרב"נ קרא דכי הוא זה למודה ממין הטענה דאם טענו חיטים והודה לו שעורים פטור כמבואר בב"מ ה' תיפוק ל' דכיון דלרבנן מסברא פטור מדמי שעורין א"כ אין כאן הודאה כלל ולא שייך חיוב שבועה, וכבר הרגיש בזה בשטמ"ק לב"מ שם ומה שתי' שם צ"ע.

ונראה לישב דלעולם לרב"נ לא צריך קרא למודה ממין הטענה והא דס"ל לרבנן דטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משבועה היינו באמת משום דכיון דפטור מדמי שעורין ממילא ליכא הודאה כלל והא דמבואר בב"מ שם דקרא דכי הוא זה הוא למודה ממין הטענה היינו דס"ל דעיקר סברת התוס' אם בפטור מדמי שעורין לא מקרי הודאה תליא בפלוגתא דהילך דלמ"ד הילך פטור דאף כשמודה לו במקצת מ"מ כיון דהנך זוזי הוי כמאן דנקיט לי' בידי' א"כ מכש"כ בכה"ג דהנך זוזי דמודה לו פטור מלשלם, אולם למ"ד הילך חייב גם בכה"ג מקרי הודאה אעפ"י שפטור מלשלם, ולפ"ז ניחא דשם קאי הגמ' אליבא דר' חייא דס"ל דכי הוא זה קאי למודה ממין הטענה והרי ר"ח בתרייתא ס"ל דהילך חייב ולר"ח לשיטתי' בכה"ג מקרי הודאה שפיר אף שפטור מדמי שעורין ולכך איצטריך קרא למעוטי משבועה אבל לדידן דס"ל דהילך פטור באמת א"צ קרא למודה ממין הטענה דבלא"ה פטור משום דכיון דפטור מדמי שעורין אין כאן הודאה כלל כמ"ש. שם ואר"נ אמר שמואל טענו חיטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב כו' לימא מסייע לי' כו' טעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין הא חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב, לא ה"ה אפי' חיטין ושעורים נמי פטור והאי דקמיפלגי בחיטין להודיעך כחו דר"ג ע"ש, והקשה אדמו"ר הגאון זצ"ל דלפמ"ש התוס' דלר"ג ע"כ חייב בדמי שעורין דאל"ה אין כאן הודאה אלא דס"ל לרב"נ דלשון פטור משמע לגמרי נמצא דרבנן ור"ג פליגי בתרתי א' בדמי שעורין ב' לענין חיוב שבועה דר"ג מחייב בתרתי ולרבנן פטור לגמרי א"כ ל"ל לומר דקמיפלגי בחיטין להודיעך כחו דר"ג תיפוק לי' דקמיפלגי בחיטין משום דרבנן ולאשמעינן דלרבנן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור לגמרי אף מדמי שעורין ולפ"ז יש בזה חידוש דין ול"ל למימר משום להודיעך כחו דר"ג, שוב מצאתי בס' תורת חיים שהק' כן. ונראה לישב דאף לפי' התוס' דלר"ג חייב בדמי שעורין א"כ אין הכרע אם לרבנן ג"כ חייב בדמי שעורין ופטור רק משבועה או דפטור ג"כ מדמי שעורין ורק דלרבה ב"נ משמע לי' דלשון פטור הוא פטור לגמרי, אולם אי נימא דטענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן פטור בע"כ צ"ל דטענו חטין והודה לו בשעורין פעור לגמרי, דאם נאמר דטענו חטין ושעורין והודה באחת מהן פטור בע"כ דהטעם הוא משום דאין זה ממין הטענה ובע"כ דנלמוד מקרא דכי הוא זה, אך לכאו' יקשה מנ"ל באמת דבכה"ג לא מקרי מין הטענה נהי דמקרא ילפינן דבעי מין הטענה נימא דוקא טענו חטין והודה לו בשעורין לא מקרי מין הטענה אבל בטענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן מנ"ל דבכה"ג לא מקרי מין הטענה דמן הסברא בכה"ג הוי מין הטענה לכך צ"ל דלפי סברא זה בטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין לפ"ז לא צריך קרא להכי דפטור מן השבועה דאין כאן הודאה כלל ובע"כ דקרא דכי הוא זה למעוטי מין הטענה קאי למעוטי טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן דגם בכה"ג לא מקרי מין הטענה, ולפ"ז ניחא שפיר קושית אדמו"ר והתו"ח דאפי' אי פליגי בטענו חטין ושעורים והודה לו באחת מהן דפטור ג"כ ממילא ידעינן דבטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין כמו שכתבנו, ודו"ק. ובענין מה שהעיר כ"ת בענין אשלד"ע דדעת התוס' בב"ק דף ע"ט דהיכא דלא ידע השליח שהוא דבר עבירה יש שליח, אולם דעת הנימוקי יוסף דאפי' לא ידע השליח נמי אין שלד"ע, ועי' בש"ך סי' שמ"ח, ובקצה"ח סי' שמ"ח הביא ראי' מהא דאמרו בב"ק ל"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא וקתני הר"ז גולה כו' אמר רב שימי מנהרדעא דטעו במנינא טפח לי' רבא בסנדלא א"ל אטו הוא מנו והתני' גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופא, ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע ישלד"ע א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד אלא ודאי דאף בשוגג נמי אשלד"ע ועי' בנה"מ שכ' עפ"י דברי הש"ך דאף במקום שיש שלד"ע לא חדשה רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח אלא דאם בשוגג יש שלד"ע הב"ד יהי' גולין ע"ש, ולענ"ד נראה דהב"ד אינם גולים דהא קיי"ל עשרה בני אדם שהכהו בעשרה מקלות בין בב"א בין בזה אחר זה פטור, ובוודאי דה"ה בגלות נמי פטור אם הכהו עשרה בני אדם בשוגג דאיתקש למיתה א"כ ניחא דהב"ד אינם גולים דרבים הם ואם היו כולם מכים אותו הי' פטורים מגלות א"כ גם שלוחם פטור דשליח הי' מכולם והוי כאלו הרגו כולם ומי איכא מידי דאלו עביד אינהו ולא מחייבהו ועביד שליח ומחייבא. אמנם נעימים לי בזה דברי מורי הגאון שתמה על, קו' הקצה"ח ואמר יכי השליח ב"ד אינו כלל שלוחם של הב"ד, הב"ד פוסקים דינם וכפי מה שיפסקו להלקותו שוב מוטל על כל ישראל להלקותו וכי עביד לאו בשליחותא דבי דינא עביד ואין ענין זה לשליח, ודבריו מתוקים מנופת והנה הגאון בנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ה האריך לדחות שי' התוס' דבשוגג יש שלד"ע, וע"ש דה"ר מסוגי' דקדושין מ"ג דס"ל לשמאי הזקן דאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב שולחיו ואיך אפשר לדונו והא הוי התראת ספק שמא לא ישמע לו השליח אלא ודאי דמיירי שלא ידע השליח ובזה מחייב שמאי ובע"כ דחכמים פטרו אפי' בלא ידע השליח שהוא ד"ע, ונראה דזה לא מקרי התראת ספק כמו דלא מקרי התר"ס אם אמרינן לי' שלא יעבור אם לאו יהרג שמא לא יעבור אלא דמתרינן לי' אם יעשה וה"נ שלוחו של אדם כמותו מתרינן לי' שאם יצוה לשליח ושלוחו יהרוג אח"כ עפ"י יהי' הוא חייב ואין נכנס זה בגדר התראת ספק. ומה שהעיר עוד מהא דמודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, ואם נימא דבשוגג יש שלד"ע הי"ל לאשמעינן גם לדידן דאם עשה שליח בשוגג לאכול חלב ולבעול את הערוה אף דבשאר איסורים יש שליח הכא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, אמנם נראה כמ"ש הנה"מ בסי' שמ"ח דבמיתה מודה דלא אמרינן בשוגג יש שלד"ע דהטעם הוא משום דכל דלא ידע דמי לחצר ובחצר הוא דוקא גבי מלקות ומיתה ממלקות לא גמרינן ע"ש, ודבריו נראים בזה, ולק"מ קושית הנוב"י דבחלבים ועריות לענין מיתה או כרת ל"ש בשוגג יש שלד"ע ולכן קאמר הא דשמאי:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה