פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן סה
[נעתק מקונטרס אחד מימי חורפו]
שאלה בא' שנאבדה לו פרה וכבר חדל מלבקשה עוד והמעשה הי' שמצאה לה עכו"ם אחד ושהתה אצלו זמן רב ובהיותו אצלו בכרה וילדה זכר' וכשנודעה להבעלים לקח הישראל ממנו את פרתו עם וולדה ויש להסתפק אם חל על העובר קדושת בכור או לא וזה החלי בישע צורי וגואלי.
תשובה בס"ד.
א
הנה לכאורה הדין פשוט מאחר שנתיאשו הבעלים ממנה כאשר אמר בפי' ווי לחסרון כיס והוי כמו הפקר שפטור מן הבכורה כמו שהעלה הגאון בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שע"ז שהוא תוספתא מפורשת בפ"ב דבכורות ודלא כדעת הגאון בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"ה והגאון בטו"א בר"ה די"ג, אולם יש לעיין לכאו' כיון שבא ליד העכו"ם לפני יאוש לא יועיל אח"כ יאושו דבעלים וכסוגית תלמודא בב"מ כ"א דהיכא דאתא לידי' באיסורא דלא הוי יאוש אף ע"ג שנתיאשו הבעלים אח"כ, לא מהני כיון דבאיסורי אתא לידו, ולא עדיף עכו"ם מישראל לענין זה דלא קני ביאוש היכא דאתי לידי' באיסורא, אמנם בטעמא דמילתא דבאתא לידי' באיסורא לא מהני היאוש אח"כ כתב הרמב"ן במלחמות משום דכיון דאתא לידי' קודם יאוש והמוציא נעשה ש"ש של הבעלים והוי כמו שמונח ברשותו ולכן לא מהני יאוש, וכ"כ הריטב"א הובא בשטמ"ק שאין היאוש מפקיע ממון של אדם שהוא ברשותו ע"ש והיינו הך משום דנעשה שומר על האבידה, א"כ לכאו' זה דוקא בישראל דמחויב בהשבת אבידה ונעשה עלי' שומר ולכך אינו מועיל היאוש אח"כ אבל העכו"ם שאינו מחויב בהשבת אבידה וא"כ אף שהגביה קודם יאוש לא נעשה שומר עלי' וא"כ שפיר אם הבעלים נתיאשו אח"כ קני ביאוש והוי כמו אם מצאה אחר יאוש דהא לא שייך גבי' טעם הנ"ל ולפ"ז אין לכאו' על הבכור שום קדושה דמכיון שנתיאש ממנה א"כ קנאה העכו"ם מדין יאוש דאבידה ונפטר רחמה בעכו"ם, אכן לכאו' לא תעלה ארוכה להבכור הנ"ל דהא סתם עכו"ם גזלני נינהו ובודאי נטלה לגוזלה וגזלן לכו"ע לא קני ביאוש וכמ"ש כל הפוסקים כרב יוסף דיאוש בגזילה לא קני אפי' בישראל מלבד הרא"ש דפסק דיאוש קונה לחומרא אבל לקולא ליכא מ"ד, וא"כ לא קנאה העכו"ם כלל ביאוש מצד דאין יאוש קונה בגזילה, ובאנו בזה במחלוקת בין גדולי הראשונים כאשר נבאר אי"ה.
ב
דהנה בב"מ כ"ו איתא אמר רבא נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ואיסורא דעבד עבד, והק' בתוס' והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה כו' וי"ל דלא קאי אלא אלאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש עכ"ל וכ"כ הרא"ש עי"ש, וכן הוא בטור סי' רנ"ט ובשו"ע, והתוס' בב"ק ס"ז כתבו וז"ל והא דאמר רבא בפ' א"מ נטלה לפני יאוש כו' עובר בכולן ואע"ג דאהדרי' בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' אע"ג דיאוש לא קני כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן עכ"ל, עכ"פ דעת התוס' והרא"ש והטור והב"י דלאחר יאוש אינו עובר אלא על לאו דלא תוכל להתעלם בלבד, אמנם הרמב"ם בפ' י"ד הל' גזילה ואבידה כתב ואע"ג דחזרה לאחר יאוש כבר עבר על האסורים משמע דעל לא תגזול והשב תשיבם נמי לא תקן, וכן כ' הסמ"ג ועי' בש"ך סי' רנ"ט ולדידהו יק' באמת קושית התוס' דמאיזה טעם הוא, וברמב"ן במלחמות העלה בה טעמא וז"ל והכא הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאוריתא ואם תמ"ל נקנה דמים מיהו משלם וזו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא ע"מ להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנן ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואין חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מדין אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון עכ"ל.
ג
למדנו מדברי הרמב"ן תרתי חדא דהא דאינו מועיל יאוש באבידה בתר דאתי' לידי' ה"ט משום דכיון דנעשה ש"ש של הבעלים לכך לא מהני היאוש משום דידו כיד הבעלים, ועוד דאע"ג דגזילה לא נקנה ביאוש משום דבאיסורא אתא לידו מ"מ בגזילה דאבידה כגון באבידה שנטלה ע"מ לגוזלה מקרי בהיתרא אתא לידו, ונקנית ביאוש מטעם אבידה, וראיתי להגאון בקצוה"ח סי' קס"ג שכ' וז"ל ועי' ר"פ איזהו נשך כו' ומסיק דקאי לאו דלא תגזול לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין וה"ק בתוס' ולוקמי בגזל ולעבור בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דהוי נל"ע, ורבים נתקשו בזה הא כובש ש"ש נמי ניתק לעשה, ולפי מה שביארנו דיאוש בחוב מהני א"כ בכובש ש"ש שפיר משכחת לי' מלקות לאחר יאוש דכי אהדרי' מתנה בעלמא הוא דהדר וכדאמרינן גבי אבידה שנטלה ע"מ לגוזלה וכיון דקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו כו' אבל בגזל דהוא באיסורא אתא לידי' ויאוש אין קונה ואפי' למ"ד קונה דמים מיהות משלם משום דבאיסורא אתא לידי' כו' וא"כ לעולם ליכא דין מלקות בגזל אבל בעושק ש"ש דכיון דחוב מקרי בהיתרא אתא לידו וכמ"ש וא"כ שפיר משכחת לי' מלקות עכ"ל, ונפלאתי על דבריו דהא כל יסודו דיאוש בחוב מהני הוא ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל ולדידי' הא גם באבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה מקרי בהיתרא אתא לידי' וקונה ביאוש לגמרי ומ"מ בלא תגזול עובר א"כ קשה דלוקמי בגזל גופי' ולעבור בשני לאווין ואי משום דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דהוי נל"ע הא משכחת לה מלקות באבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה דעובר משום לא תגזול ולאחר יאוש לקי שפיר וא"כ איך קאמר אבל בגזל דהוא באיסורא אינו קונה יאוש הא מ"מ באבידה דגזילה דעובר משום לא תגזול וע"ז לקי שפיר, באופן דיקשה מכאן באמת לשי' המלחמות לוקמי בגזל גופי' לעבור בשני לאוין דבאבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה לקי שפיר, ועוד אני תמה על הגאון הנ"ל דהא אפי' אי יאוש בחוב לא מהני מ"מ למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת מלקות אם ב"ד הזהירו להחזיר ולא החזיר מקרי לא קיימו ולקי עלה ועי' בתוס' מכות ט"ו, וכן באמת בגזל גופי' איכא לאוקמי' בכה"ג, שוב מצאתי להגאון מהר"ש לנדא בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ז שהרגיש בזה ותי' באמת דקושי' הגמ' אזלה אליבא מאן דס"ל בטלו ולא בטלו ולדידי' מוקמינן בכובש ש"ש אבל למאן דס"ל קיימו ולא קיימו באמת מוקי בגזל גופי' ולעבור בשני לאוין, ובאמת יקשה על דבריו דהא במכות שם מבואר דקיימו ולא קיימו תלי' בפלוגתא דהתראת ספק ולמ"ד לא שמי' התראה ס"ל קיימו ולא קיימו והא רבא גופי' ס"ל בחולין פ"א הת"ס לא שמי' התראה ע"ש ד"פ בתוס' א"כ ע"כ ס"ל קיימו ולא קיימו ומ"מ ס"ל בב"מ קי"א שם רבא אמר זהו עשק זהו גזל ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאוין א"כ קשה לוקמי' בגזל גופי' ולעבור בשני לאווין.
ד
והנראה בזה דבאמת הרמב"ם והרי"ף והרמב"ן דס"ל דהיכא דנטלה ע"מ לגוזלה אפי' חזרה לאחר יאוש אינו מקיים העשה דוהשב תשיבם לשיטתיהו אזלי דגרסי שם בסוגי' להיפך דלמ"ד התר"ס לאו שמי' התראה ס"ל בטלו ולא בטלו ומאן דס"ל הת"ס שמי' התראה ס"ל קיימו ולא קיימו דהוי התראת ספק דלמא יקיים וא"כ ניחא דהכא קאי למ"ד בטלו ול"ב ובטלו לא משכחת בגזל ולפ"ז לא מצי לאוקמי בגזל ולעבור בשני לאוין, וכן רבא דס"ל התראת ספק לאו שמי' התראה ס"ל בטלו ול"ב ולכך קאמר דלאו דגזל קאי אכובש ש"ש, ובזה אפ"ל בב"מ ד"ה לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וה"ק בתוס' תיפוק לי' מלא תגזול ותי' לעבור עליו בשני לאוין, והעירו רבים בזה ממ"ש התוס' בא"נ דגזל לא שייך לעבור בשני לאוין משום דהוי לאו הנל"ע, ולפ"ד אפ"ל דרבינא יסבור כמ"ד התר"ס שמי' התראה וס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ מצי לאוקמי בגזל גופי' ולעבור בשני לאוין ואי משום דהוי לאו הנל"ע הא משכחת לה קיימו ולא קיימו כשב"ד הזהירו להחזיר ולא החזיר אי נמי כגוונא שכ' לעיל בנטלה ע"מ לגוזלה ולכך בעינן תרי לאוין, תבנא לדינא דשאילתן זו תלי' ברבוותא בפלוגתא התוס' והרמב"ן דלשי' התוס' דס"ל דגם הכא לא קני ביאוש משום דמקרי באיסורא אתא לידי' וא"כ הכא בנ"ד לא קנה העכו"ם את בהמת ישראל ביאוש כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ובגזילה לא קני ביאוש, ולשי' הרמב"ן דהיכא דנטלה ע"מ לגוזלה קני ביאוש מדין אבידה ונפטר רחמה אצל הנכרי ולא חלה עליו קדושת בכור, והנה במה שכ' הרמב"ן בטעמא דבתר דאתי לידי' באיסורא לא קני ביאוש משום דנעשה שומר של הבעלים ואשר לזה הסכים גם הריטב"א שהבאתי לעיל, אפשר לישב קושית הפנ"י בב"מ כ"ז ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו כו' וה"ק דנימא דשה לגיזותיו אתיא לגיזות שנעשה אחר שמצאה לאחר יאוש דכל הטעם דלאחר שבא לידו אינו מועיל הוא משום שנתחייב בהשבה וא"כ בגיזות שנעשה אחר יאוש ולא הי' בעת שמצאה ע"ז לא נתחייב בהשבה בשעה שמצאה והו"א דקונה ביאוש וע"ז איצטריך קרא דמחויב להחזיר, אולם לש' הרמב"ן ניחא דכיון דאתא לידי' באיסורא ונעשה שומר אין מועיל יאושו כלל והוי כמו שלא נתיאש מעולם ומה"ת נאמר דהגיזות יהא שלו ובודאי שמחויב להחזיר אף שנעשו אחר יאוש וז"ב, וכן בב"מ נ"ה המוצא שו"פ חייב להכריז אע"ג דזל וכן הוא בשו"ע סי' רס"ב סק"א ועי' בסמ"ע שם משום דכיון דנתחייב בהשבה תו לא פקע אע"ג דבודאי נתיאש הבעלים אח"כ כיון שאינה שו"פ כיון שבא לידו כששוה פרוטה אע"ג דאח"כ זל ונתיאש ממנה חייב ולכאו' קשה על לוי מ"ט לא תני הך דינא ומצאתי בשטמ"ק שהביא בשם הריצב"ש שתי' דלוי ס"ל דאם זל אח"כ אינו חייב להכריז, ולכאו' מאיזה טעם פליג על רב כהנא בזה, אמנם לפ"ד הנ"ל ניחא דהנה המח"א בה' חצר סי' ח' כתב דאם הי' לאחד פקדון ביד חבירו ושכח ונתיאש דאין יאושו יאוש משום דהוא ביד שומר וכמ"ש הרמב"ן וכ' לדון דלפ"ז יש לומר דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא דוקא בשומר אבידה משום דהוי ש"ש והוי כפועל דידו כיד הבעלים אבל בש"ח מועיל יאוש, ולפי דבריו צריכין לומר דהא דקאמרינן דהיכא דבאיסורא אתי לידי' אינו מועיל יאוש היינו דוקא אליבא מאן דס"ל שומר אבידה הוי ש"ש ולפ"ז אפ"ל דלוי יסבור דשומר אבידה הוי ש"ח ולכך אף דאתא לידי' קודם יאוש לא נעשה שומר ולכן כשהוזלה ונתיאש הבעלים פטור מלהכריז, ברם דברי הגאון הנ"ל נפלאים בעיני דהא כל טעמא דאבי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידי' ועי' בקצה"ח סי' רנ"ט דאבי' ס"ל דישל"מ לא הוי יאוש משום דנעשה שומר ולכן אין יאושו מועיל משום דבאיסורא אתא לידי' ואבי' לשיטתו ס"ל בב"ק נ"ז דשומר אבידה ש"ח הוי עי"ש דקא"ל אבי' לרב יוסף ואת לא תסברא דשו"א הוי כש"ח כו' ומ"מ ס"ל דהיכא דבאיסורא אתא לידו לא מהני יאוש משום דנעשה שומר וכמ"ש, והא דכתב הרמב"ן שומר שכר הוא משום דאנן קיי"ל הכי דשומר אבידה הוי כש"ש אבל באמת אף אי שומר אבידה הוי כש"ח מ"מ כיון דבאיסורא אתא לידי' הוי שומר ואין יאוש מועיל לאפקועי ממון שהוא ברשותו וזה ברור.
ה
והנה בב"ק ס"ו יאוש אמרי רבנן דנקנה מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן מידי דהוה אמוצא אבידה כו' או דלמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתא לידי' בהיתרא אתי' לידי' כו' והתוס' כתב אע"ג דבאבידה גופי' אין יאוש מועיל בתר דאתי' לידי' ותי' דמ"מ הי' קונה לענין זה שלא יתחיב לשלם כי אם דמים כמו לגבי' גזל ע"ש דעת התוס' דגם באבידה נמי קונה לענין זה היכא דאתי לידי' באיסורא שא"צ להחזיר החפץ, ויש להקשות מגמ' ב"מ כ"ו גבי כותל ישן מחציו ולחוץ כו' דהקשה התוס' דליקנו לי' חצירו ותי' הרא"ש דכיון דבא לחצירו קודם יאוש לא קני אפי' אם נתיאש אח"כ דבאיסורא אתא לידי' דלא עדיף חצירו מידו לענין זה וכן הוא דעת הראב"ד והרשב"א והר"ן ז"ל, ובזה תי' הר"ן בגמ' דף כ"ג ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמי' דרב א"ל זיל שקול לנפשך וה"ק דלקני לי' כופרא לבעל מעצרתא מתורת חצר ותי' ג"כ כנ"ל דכיון דאתי לחצירו קודם יאוש לא קנה אח"כ אפי' אם נתיאש כיון דבאיסורא אתי לידי' ולפי התוס' הכא דמאן דס"ל יאוש קונה ויליף מאבידה בהכרח דבאבידה נמי היכא דאתי לידי' באיסורא קונה את גוף החפץ אלא דצריך לשלם דמים א"כ רב לשיטתי' בב"ק ס"ז דס"ל דיאוש קונה ולדידי' ע"כ דיליף מאבידה וא"כ גם באבידה קונה את גוף החפץ ואמאי קא"ל רב זיל שקול לנפשך הא גוף החפץ עכ"פ קונה בעל מעצרתא, אולם לפי' הרמב"ן אין הכרח למ"ש התוס' וכמ"ש הגאון בקצוה"ח סי' שס"א דלפי' הרמב"ן דלהכי אין קונה ביאוש בתר דאתי לידי' משום דהוי שומר ואין יאושו מועיל לדבר שהוא ברשותו א"כ שפיר קאמר הגמ' דילפינן ממוצא אבידה והא דבאתי לידי' אין יאוש מועיל ה"ט משום דהוי שומר אבל בגזלן דלא הוי שומר כמ"ש התוס' בב"ק נ"ו ולכך אע"ג דמיאש בתר דאתי לידי' באיסורא קונה ביאוש או דלמא לא דמי' לאבידה אולם גם גבי אבידה אם מיאש בתר דאתי לידי' באיסורא אינו קונה אפי' גוף החפץ ולכך ניחא שפיר דלא קני לי' לכופרא לבעל מעצרתא משום דאתי לחצירו קודם יאוש אינו קונה אפי' גוף החפץ וכנ"ל, (ובמ"ש הקצה"ח הטעם בגזלן משום דלא הוי שומר וכמ"ש התוס' בב"ק שם, באמת ראיתי בס' שער המשפט סי' שנ"ד שהעלה דגם בגזלן חייב משום שומר אבידה ע"ש ולדידי' שוב ישאר הקושי' מדוע תועיל יאוש בגזילה באתי לידי' באיסורא הא גם גזלן הוי שומר, אמנם באמת תמיהני על הקצוה"ח בזה דאפי' אם נימא דגזלן נמי הוי שומר מ"מ ל"ש בגזלן לומר דלא תועיל יאוש משום זה, וזיל בתר טעמא דהטעם הוא משום כיון דנעשה שומר ידו כיד הבעלים והוי כמו שמונח ברשותו דאין מועיל יאוש וזהו דוקא בשומר אבל בגזלן נהי נמי דמחויב בשמירתה מ"מ לא שייך לומר דיד הגזלן כיד הבעלים דהא גזילה מקרי אינה ברשותו בכ"מ משום דהוא מחזיק בה ואינו רוצה ליתן ומה נפ"מ במה שמחויב בשמירתה, ופשוט,) והרב במחנה אפרים בה' חצר סי' ה' כתב דלהרמב"ן הנ' לא שייך הך סברא בחצר דלא יקנה ביאוש אח"כ דהא לא נעשה שומר ע"ש. ולפ"ז לכאו' לא העלתי ארוכה גם להרמב"ן מ"ט לא קני בעל מעצרתא את הכופרא כיון דלדידי' לא שייך כלל הך סברא כיון דאתי לחצירו קודם יאוש לא קני ביאוש אח"כ דהא לא נעשה שומר, ובאמת גם לשי' התוס' טעמא בעי מדוע אם בא לחצירו קודם יאוש דלא קני ביאוש אח"כ, אמנם לפי' הרמב"ן מצאנו בה טעמא והוא עפ"מ שהקשה הקצה"ח בסי' רנ"ט דלפי' הרמב"ן משמע דלא מהני יאוש בדבר שהוא ברשותו ובאמת מצינן דמהני יאוש אפי' ברשותו ע"ש וכן הק' הנה"מ מתוס' ב"מ כ"ו דמשמע דאפי' בביתו אם שמענו דמיאש מהני והעלה בזה דבר נכון דבאמת כמו שגזילה מקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה וזה דוקא אם מונח שלא ברשותו אבל היכא דמונח ברשותו במקום המשתמר לא מקרי אבידה כלל ולהכי כ' הרמב"ן דכיון דנעשה שומר של הבעלים ומשתמר אליו לא מקרי אבידה ולא מהני יאושו, אבל במקום שאין משתמר שפיר מועיל יאוש אפי' ברשותו ולהכי גבי תאינה וכן גבי עבד וכן במ"ש התוס' ב"מ כ"ו כיון דאין משתמרת אליו שפיר מהני יאוש, וכן הדין נמי בחצר אם בא לידו קודם יאוש כיון דחצר המשתמר הוא ואם ימצא הבעה"ב יחזיר לבעליו נמצא דהאבידה משתמרת לבעלים היא לכך אין מועיל יאוש דהאבידה הוי כמו שמונח ברשותו דלא מהני יאוש כנ"ל, וכן מצאתי בשיטה בשם הרשב"א מחציו ולחוץ הרי הוא שלו כו' וי"ל דאין יאוש מפקיע ממון של אדם שהוא ברשותו וכו' חצירו כידו והוי כאילו הפקיד אצל אחד ושכח ונתיאש דאין יאושו יאוש, ונראה דשי' הרשב"א הוא כשי' הרמב"ן דאין יאוש מועיל לדבר שהוא ברשותו אם משתמרת ולכן גם אם הפקיד אצל אחד הוי כמו שמונח ברשותו ולכן גם גבי חצר אם שכח בחצר חבירו ונתיאש אין יאושו מועיל כיון דהחצר משתמרת וכמ"ש בעה"י, ובזה נפשט ספיקו של המח"א שהבאנו לענין אם שכח פקדון ביד חבירו ונתיאש ומדברי הרשב"א מפורש הוא דאין מועיל יאוש ועי' היטב במח"א מה דמסיק בזה.
ו
ובזה נסתפקתי לדעת הרמב"ן באם אחד מצא שטרות או עבדים קודם יאוש ואח"כ נתיאש הבעלים אי מהני יאוש, דבעבדים וכן שטרות דאבידה מהני יאוש ועי' בנה"מ סי' ס"ו וסי' שע"א ובקצה"ח סי' הנ"ל ובעבדים ושטרו' הרי מעיטה הכתוב מדין שמירה, ולכאו' הדין גם בשטרות דאבידה דלא הוי שומר עלי' ואם נגנבו אפי' בפשיעה פטור וא"כ כיון דלא הוי שומר מהני היאוש בתר דאתא לידי או דלמא כיון דבכ"מ מחויב הוא בשמירה להחזירה לבעליו אין היאוש מועיל משום דהוי כמו ברשותו, והנה לכאו' מהני היאוש אח"כ דהנה התוס' בב"ק נ"ד הק' שם לענין חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה קשיא נימא דחמור אתי למעוטי שטרות דאם נפל לבור דפטור מלשלם ותי' דהא אפי' שורף שטרותיו של חברו פטור דגרמי לא הוי אלא מדרבנן ובתשו' הרדב"ז סי' תת"ז הקשה אתרווייהו דנימא דחמור דבור ושה דאבידה אתי למעוטי שטרות דאם נפל לבור פטור מלשלם וכן אם נאבד שטרות דפטור מהשבתן, ותי' כנ"ל דמכיון שאפי' שורף שטרותיו ש"ח פטור מכ"ש דאם נפל לבור דפטור וכן אם נאבדו שאין מחויב לטפל בהשבתן ורק מדרבנן חייב בהשבתן ע"ש, הרי ברור דעת הרדב"ז דגבי שטרות אינו מחייב בהשבה מה"ת ולפ"ז בודאי שמועיל יאוש לאחר שבא לידו ואף דמדרבנן מחויב בהשבה מ"מ נ"מ דהוי יאוש מדאורייתא אמנם לענ"ד דברי הרדב"ז תמוהים דנהי דמיעט הכ' שטרות ואם שרפן פטור מנ"ל דאין מחויב להשיב אבידה כיון דאם איתא בעינא מחויב להחזיר וכמ"ש התוס' בשבועות ל"ז דמשו"ה הו"א דחייב על שטרות ק"ש, ועוד דהא בב"מ אמרינן ומצאת פרט לאבידה שאין בו שו"פ ופי' התוס' שם דהו"א דחייב מכל אבידת אחיך אלמא אף דבגזל פחות משו"פ אין חייב להחזיר מ"מ איצטריך קרא למעט באבידה משום דהו"א דחייב מכל אבידת אחיך ולפ"ז קשה גם גבי שטרות דנימא דשה אתי למעוטי שטרות משום דהו"א דחייב מכל אבידת אחיך, והנ"ל בישוב קושי' זו דהנה הא דממעטינן בכ"מ שטרות משום דאינו גופו ממון אבל בגוף הנייר מחויב בכ"מ וכן אם שורף שטרות של חבירו חייב לשלם גוף הנייר, א"כ ליכא למימר דשה אתי למעוטי שטרות הא מ"מ מחויב בהשבה את השטר משום גוף הנייר ואיך ימעט הכ' שטרות באבידה, אמנם אפ"ל דנ"מ אם הנייר אין בו שו"פ והו"א דמ"מ מחויב בהשבה משום החוב הכתוב בו ולהכי ממעט הכ' משום דאין גופו ממון, אולם ז"א דא"כ יקשה למאי איצטריך קרא למעט פחות משו"פ הא מדאיצטריך קרא דשה למעוטי שטרות וע"כ בדליכא שו"פ מתוקמא דאי לא"ה מחויב בהשבה משום הנייר וממילא ידעינן דפחות משו"פ אין מחויב בהשבה וע"כ מדאיצטריך קרא דומצאתה למעט פחות משו"פ ש"מ דשה לאו למעוטי שטרות אתא, אמנם עדיין יקשה דאיצטריך למעט שטרות ואף אי פחות משו"פ חייב בהשבה דהא אמרינן אם הי' מלאכה שלו מרובה משל חבירו אינו מחויב בהשבה וא"כ איצטריך קרא למעט שטרות ואי משום דבלא"ה מחויב בהשבת השטר משום גוף הנייר כיון דפמשו"פ חייב מ"מ בכה"ג דנגד גוף הנייר מלאכתו שלו מרובה ורק נגד החוב מלאכתו שלו מועטת והו"א דמחויב בהשבתה משום דמי החוב ולהכי איצטריך קרא למעט שטרות מדין השבה כיון דדמי החוב אין גופו ממון לכך אינו מחויב בהשבה וצ"ע כעת, אולם בזה י"ל דגם שטרות מחויב בהשבה מה"ת וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא הזכירו דין זה ולכן נשאר לנו ספיקתנו בזה אי מועיל היאוש בתר דאתי' לידי' כיון דמחויב בשמירה מה"ת או דלמא כיון דאם יגנבו או יאבדו יהי' פטור שפיר מהני יאוש כנ"ל:
ז
והנה במ"ש הרמב"ן דבאבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה לא מקרי באיסורא אתי לידי' וקונה לגמרי מדין יאוש דאבידה בזה לא מצאנו לו חבר, והרמב"ם והסמ"ג שכ' דבאבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה אף דחזרה לאחר יאוש עובר בכולן שבזה הסכימו לשי' הרמב"ן מ"מ טעמא דידהו לא פרשוהו וכבר נאמרו בזה תי' הרבה ועי' בתשו' הרדב"ז סי' תת"ו שכ' לישב שלא ע"פ דרך הרמב"ן, וכן הר"ן בחידושיו כתב על דברי הרמב"ן ואין מחוור בעיני דהא כל הטעם דיאוש לא קני הוא משום דבאיסורא אתי לידי' וכיון דהכא עובר בשעה שנטלה אפי' על לאו ועשה דאבידה גופי' א"כ באיסורא אתי לידי מקרי ע"ש, וכן הרדב"ז בתשו' שם נגרר אחריו וז"ל ומה שתי' הרמב"ן כבר דחאו הר"ן ז"ל בחידושיו עכ"ל, וכן קי"ל מגמ' ב"ק ס"ז אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח לית לי' תקנתא אף גזול דלית לי' תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש, ובכללא דגזל איתא נמי אבידת הגזלן שנטלם ע"מ לגוזלה דהא לפני יאוש בודאי פסול להקרבה וא"כ ניליף נמי מה פסח לית לה תקנתא אף האי לא יהא לי' תקנתא דלא יקנה ביאוש, תבנא לדינא מאחר דדעת התוס' והרא"ש וכל הראשונים דבאבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה לא קנה ביאוש וכן האחרונים הר"ן והרדב"ז, ודעת הרמב"ן יחידאי היא ומאן חשיב להכריע בזה, וגם הרמב"ם והרי"ף והסמ"ג דמשמע מדבריהם דאף לאחר יאוש עובר בכולן מ"מ אין הכרח דס"ל כסברת הרמב"ן הנ"ל וא"כ קיימינן בזה דהעכו"ם כיון דנטלה ע"מ לגוזלה לא קני ביאוש כדין ישראל דלא קני גזילה ביאוש משום דבאיסורא אתא לידיה וחל עליו קדושת בכור:
ח
ובעינא מילתא ומסתפינא מחבראי דהנה באמת סברת הרמב"ן דחוקה היא דמדוע יהי' מקרי בהיתרא אתי לידי' כיון דעובר על לאו דאבידה ועל לאו דלא תגזול, ובהכרח צ"ל כיון דבאמת ישראל הרואה אבידה מחויב הוא להגביה לאסוף אל תוך ביתו להשיבה לבעל אבידה, ואם נתכוין ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום ל"ת להתעלם וא"כ הנטילה באמת לא בא לו באיסורא דמחויב הוא ליטלה אלא דדעתו אינו יפה שכיון לגוזלה דמשום כך עובר בלא תגזול אבל עצם הנטילה לא מיקרי באיסורא דמחויב הוא להגביה וליטלה, וכן כ' הקצה"ח בסי' קס"ג דהא דאבידה דגזילה מקרי מטו לידי' בהיתרא דנטלה בהיתר אלא שדעתו אינו יפה, וכיון שכן נ"ל דדוקא בישראל אם נטלה ע"מ לגוזלה הוא דמקרי בהיתרא אתי' לידי' משום דמחויב ליטל את האבידה, אבל העכו"ם דאין מחויב כלל בהשבת אבידה ואינו מחויב להגביה וליטלה ומגביה ע"מ לגוזלה א"כ בודאי מקרי באיסורא אתי לידי' דמה לי אם גוזל מביתו או משדה כ"ז שלא נתיאש, ונ"ל להביא ראי' לזה דהנה בב"ק אמרינן דדוקא יאוש ואח"כ שינוי רשות קני אבל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני וכן פסקו הפוסקים, ולכ' לשי' הרמב"ן באבידה אם נטלה ע"מ לגוזלה קונה ביאוש דמקרי בהיתרא אתי לידי' וא"כ בגזילה ממש נהי דלהגזלן דאתי לידי' מיד הבעלים לדידי' באיסורא אתי לידי' מקרי אבל בלוקח מיד הגזלן כיון דלגבי הבעלים הוי אבודה ממנו ואם בא באמת ליד אחר ויודע שהחפץ הזה הוא של הנגזל מחויב להחזיר להבעלים מדין אבידה וא"כ גם אם נטלה שלא ע"מ להשיבה לבעלים מ"מ כיון דלגבי הבעלים הוי אבידה א"כ לא בא לידי' באיסורא כלל, אמנם לפ"מ שביארנו ניחא דכיון דהכא אין מחויב ליקח מן הגזלן ולהשיב לבעלים רק אם אתא לידיה מחויב בהשבתה אבל אין עליו חוב ליקח מן הגזלן כיון דהגזלן מחויב בהשבתה ולכן כיון שאינו מחויב לקחת מיד הגזלן א"כ הנטילה מקרי באיסורא אתי' לידי' וגם אינו לוקח ע"מ להשיבה לבעלים חשיב באיסורא אתי לידי', ולפ"ז כן גם הכא בעכו"ם כיון שאינו מחויב בהשבתה מקרי באיסורא אתא לידי' ולא קנה הגזילה ביאוש:
ט
אמנם לכאו' נ"ל דבר חדש בזה דבעכו"ם יועיל יאוש כדי דהנה בגיטין ל"ח אבל בחזקה לא ופרש"י שהשבאי קנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כו' והגאון בפ"י הק' בזה דמ"ט קנה ביאוש הא קי"ל דיאוש כדי לא קנה בלי שינוי רשות משום דבאיסורא אתי לידי' וע"ש מה שתי', ועי' בנוב"י מהוד"ת חאה"ע סי' ע"ז מה שתמה עלי', והנ"ל בזה עפ"מ שראיתי להנה"מ בסי' שע"א לענין יאוש בקרקע ותמה באמת נהי דבירושלמי אמרינן דיש יאוש בקרקע מ"מ מדוע מועיל יאוש לחוד הא לא עדיף ממטלטלין דיאוש כדי לא קנה וכ' דטעמא דיאוש כדי לא קנה הוא משום שמחויב בהשבה וכמ"ש התוס' בב"ק וא"כ בקרקע דלא מחויב בהשבה א"כ קני יאוש בכדי, ולפ"ז לשי' רש"י בעירובין ס"ב דעכו"ם נתמעט מוהשב וכיון דאינו מחויב בהשבה להכי קנה ביאוש כדי, ע"ש שהעלה ע"פ דברי התוס' בב"ק דלמאן דס"ל יאוש כדי לא קנה כל המחזיק בה זכה אלא דאסור ליטלה משום דצריך לגזלן לקיים השבה ולפ"ז גבי קרקע דלא מחויב בהשבה מותר לאחר ליטול ולפ"ז ניחא דמשו"ה קני השבאי את העבד ביאוש כדי דליתא בהשבה וכן הכא בנ"ד לא חל על הבכור שום קדושה. אמנם המעין שם בתוס' יראה דלא כ' כן אלא אי נימא דיאוש הוי הפקר לכל ולמ"ד יאוש קני דוקא אם הגזילה ברשות הגזלן אבל אם הוא בר"ה בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה ולכן גם למ"ד יאוש ל"ק משום דנתחייב בהשבה מ"מ כל המחזיק בה זכה בה ורק דאסור ליטלו משום דצריך הגזלן לקיים והשיב אבל לפי הסברא הראשונה שבתוס' דיאוש הוי כמו מתנה להגזלן ומשו"ה קני הגזלן אפי' אין הגזילה ברשותו א"כ גם למ"ד יאוש לא קני א"כ גם אחר אין יכול לזכות בה, והנה בין אי נימא דיאוש הוי הפקר ולא קנה הגזלן אלא א"כ מונח ברשותו ובין אי נימא דיאוש הוי מתנה להגזלן וקני אפי' כשמונח בר"ה היינו דאין אחר יכול לזכות בה אבל מ"מ גם הגזלן בודאי צריך אח"כ קנין חצר או משיכה, ולפ"ז קשה מאי מקשה הגמ' על רב דס"ל יאוש קנה ממתניתין גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי דו"ה כו' ה"ד אילמא לפני יאוש כו' אלא לאחר יאוש ואי ס"ד יאוש קונה כו' ולפ"ז משכחת דמיירי דבשעת יאוש לא הי' ברשות הגנב וא"כ לא קני ביאוש וכשמכר משלם דו"ה. אח"כ מצאתי בנה"מ סי' שנ"ג שהרגיש בזה, ותי' דלרב דמוקי מתניתן לפני יאוש משמע דלאחר יאוש פטור בכ"מ אפי' אינו ברשותו והיינו משום דיאוש הוי מתנה להגזלן, ובאמת אין זה מוכרח דלרב יאוש פטור אפי' אינו ברשותו וכן מה שכ' דע"כ דס"ל יאוש הוי מתנה להגזלן ז"א דאפי' אי הוי מתנה להגזלן זה רק שאין אחר יכול לזכות בו מ"מ גם הגזלן לא קנה בלא קנין אח"כ דבמה יקנה כשהיא ברה"ר,
י
ונ"ל בזה דהנה בסנהדרין ע"ב אמר רב בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבה מסתברא כו' ואלקים אמר רב אפי' נטלו דהא יש לו דמים כו' אלמא ברשותו קיימי ולא היא כי אוקמי רחמנא ברשותו להתחייב באונסין אבל למקני' לא מידי דהוה אשואל ע"ש ועי' בפרש"י דרב ס"ל הא דגזלן חייב באונסין ה"ט משום דהגזלן קנה להגזילה והוי כשאר נכסיו והא דצותה התורה והשיב זהו הוי תשלומין וא"כ אפי' איתא בעינא כשמחזיר הוי תשלומין ולכן אמרינן דקננהו בדמים אבל רבה ס"ל דהגזלן אין לו שום קנין להיות כשאר נכסי' והא דמחויב באונסין מידי דהוה אשואל ולפ"ז נראה דנהי דכ' לעיל בשי' התוס' דבין אי נימא דיאוש הוי הפקר או יאוש הוי מתנה להגזלן מ"מ בעי לקנות אח"כ בקנין חצר או משיכה היינו דוקא לדידן דס"ל דבעין לא אמרי' דקנה בדמים והיינו דהגזלן ל"ק כלל הגזילה אלא להתחייב באונסין וא"כ אח"כ כשמתיאש בעי קנין, אבל לרב דס"ל דהגזלן קנה לגזילה וא"כ אם נתיאש הנגזל אי נימא דיאוש הוי מתנה להגזלן כשמתיאש הוי מחילה וא"צ קנין וא"כ אם יאוש הוי כהפקר קנה הגזלן את הגזילה ביאוש אפי' אם היא בר"ה דהא הגזילה הי' להגזלן כשאר נכסיו ואין עליו רק תשלומין וקנה אפי' ברה"ר ביאוש דהוא קודם דבלא"ה הוי שלו וז"ב ובזה ניחא הא דלא פריך הגמ' על רבה דס"ל נמי דיאוש כדי קונה וע"ש בנה"מ, דלרבה לשי' בסנהדרין דבעינן לא קנה בדמים וס"ל דהגזלן אינו קונה את הגזילה וא"כ נהי דיאוש קונה מ"מ צריך אח"כ קנין ול"ק מהברייתא דאיכא לאוקמי' שאינו ברשותו בשעת היאוש, אבל לרב לשי' דהגזלן קונה את הגזילה ולדידי' כשמתיאש אח"כ א"צ קנין ולדידי' מקשה שפיר דליכא לשנוי' דמיירי כשאינו ברשותו, והנה בקצה"ח סי' שס"א העלה בטעמא דבאיסורא אתי' לידי' ל"ק ביאוש משום דהגזלן בעי אח"כ לקנות הגזילה בתורת קנין וכמ"ש התוס' הנ"ל, ולמ"ד ד"ת מעות קונות משו"ה במתנה קונה במשיכה כ' הראשונים דבמציאה ובמתנה דליכא דמים קונה במשיכה ולפמ"ש התוס' בע"ז ע"א דבגזל דבאיסורא אתי לידי' אם אינו קונה במקח אינו קונה בגזל ומשו"ה אינו קונה בגזל במשיכה, ובזה העלה דלר"י דד"ת מעות קונה משו"ה ס"ל דיאוש אינה קונה ור"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ס"ל שפיר דיאוש לחודא קונה ע"ש, וק"ל ע"ז הא ר"ש ס"ל דיאוש קונה בגזלן בב"ק קי"ד ומ"מ ס"ל דד"ת מעות קונות עי' בב"מ מ"ז דקאמר ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא כו', אמנם לפ"ד הנ"ל ניחא דר"ש יסבור כרב דבעין נמי בדמים קננהו ולדידי' כשמתיאש הנגזל א"צ שום קנין דהוי כמחילה דא"צ קנין וס"ל שפיר דיאוש קונה ומ"מ משיכה לא קני, ובעיקר מש"כ הקצה"ח להדמות לדברי התוס' בע"ז שם צ"ע דלא כ' התוס' התם דאם מעות א"ק במקח אינו קונה נמי בגזל אלא דהתם ר"ל דקונה במה שגזל דבעכו"ם לא כתיב והשיב ע"ז כ' התוס' דבמה שגזל אינו קונה אם אמרינן דמעות א"ק במקח א"ק נמי בגזל משום דבאיסורא אתי לידי' אבל הכא לענין יאוש בין אי נימא דיאוש הוי מתנה לגזלן ובין אי נימא דיאוש הוי הפקר מ"מ שפיר קונה אח"כ בקנין משיכה כמו אחר, וכי בשביל שעשה עבירה מתחילה שגזל ולאח"כ אם הפקיר הבעלים או נתן להגזלן במתנה לא יקנה במשיכה. וז"ב. ועוד דלשי' הרמב"ן אפי' אי משיכה אינה קונה קונה בחצר אח"כ ועי' בקצה"ח סי' קצ"ח מה שהק' על הרמב"ן בזה ועי' בשו"ת ח"ס יו"ד סי' ש"י,
יא
והנה אם נימא דיאוש מטעם מתנה לגזלן הוא יש להעיר עפ"מ שהבאתי סבר' הרמב"ן דמשו"ה בנטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן אע"ג דגזלן מקיים והשיב את הגזילה אפי' לאחר יאוש ה"ט משום דגזלן מחויב בדמים אפי' לאחר יאוש אבל בנטלה ע"מ לגוזלה כיון דקני לגמרי שאין מחויב אפי' בדמים לכך אם חזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דעביד, ואם נימא דיאוש הוי מתנה להגזלן אמאי לא נימא דביאוש גופי' יקיים מצות השבה דהא הוי מתנה להגזלן, בשלמא בגזלן כיון דמחויב בדמים א"כ לא שייך לומר דביאוש יקיים מצות השבה כיון דאינו מתיאש רק מן החפץ אבל הכא כיון דקונה ביאוש לגמרי אמאי לא נאמר דביאוש יקיים מצות השבה, וכיוצא בזה צ"ל בהא דאין לוקין על פחות משו"פ אע"ג דהלאו נאמר גם על פחות משו"פ וא"כ כיון דלא ניתן להשבון לא הוי נל"ע, ובע"כ הוא משום דפחות משו"פ הוי מחילה ולהכי אין לוקין על פמשו"פ משום דכיון דהבעלים מחלו לו כהשבה מקרי, (וכן הערנו בהא דהכהו הכאה שאין בו שו"פ לוקה וכיון דטעמא דפחות משו"פ הוא משום מחילה אמאי לא יפטור ממלקות מטעם מחילת הממון, ועי' בקצה"ח סי' תכ"ד, ועי' להרב במח"א ה' גזילה שהעלה דפטור פחות משו"פ הוא משום דלאו דמים מקרי בכ"מ, ובמק"א הארכנו בכל זה, ואכמ"ל,) והנראה דאפי' אם נימא דיאוש הוי מתנה להגזלן זהו דוקא ביאוש דגזילה אבל יאוש דאבידה לא הוי מתנה וכיון דהכי משום יאוש דאבידה אתאן עלה בזה לא הוי מתנה למוציא אבידה, וטעמא דמלתא משום דבגזלן דמייאש הוא מחמת אלמותו של הגזלן שסובר שיהי' ביד הגזלן עולמית הרי אינו מתיאש אלא להגזלן והוי כמו מתנה להגזלן, אבל יאוש דאבידה הוא מפני שאינו יודע היכן היא האבידה א"כ הוי יאושו לכל אדם ולא דוקא להמוציא, ולפ"ז לכאו' בנידון דידן דכשהבעלים נתיאשו מפני שלא ידע היכן היא האבידה ולפיכך הוי הך יאוש הפקר לכל לכאורה.
יב
והנה אם יאוש מטעם הפקר הלא יהוי הפקר לכל וא"כ אפי' אי יאוש לא קונה מ"מ כל המחזיק בה זכה בה והוי אבידה זו הפקר לכל, א"כ לכאו' הי' מקום להתיר כמ"ש לעיל דהפקר פטור מן הבכורה וא"כ אפי' אם העכו"ם לא קנה נמי פטור מן בכורה מטעם הפקר, אמנם כל האחרונים תמהו בזה האיך אפ"ל דיאוש מטעם הפקר והא אין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כסוג' הגמ' בב"ק שם ובראשם הגאון פנ"י בגיטין ל"ח וכן הק' שם אי יאוש הוי הפקר מ"ט אינו מועיל יאוש בקרקע, ולפ"ז תמה על התוס' בב"ק ס"ו שהוכיחו דאין יאוש מטעם הפקר מ"ט לא הוכיחו מהא דאין יאוש מועיל בקרקע, וע"ש מה שתי' כיון דלא נתיאש אלא מפני אלמותו שג גזלן א"כ לא אפקרי' אלא אדעתי' דידי', וזהו דוחק דכיון דנתיאש וסובר דלעולם לא יבא לידו נימא ג"כ דלכו"ע הפקיר דניחא לי' שיהנה אחר ממה שיהנה הגזלן, והנ"ל בזה, בהקדם מה מה שיש להעיר במאי דפליגי שם בב"ק אם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וה"ה להפקר וטעמא דמשום שאין לו כח להקדיש או להפקיר דבר שאינו ברשותו, וקשה למאן דס"ל יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו נהי דס"ל בהקדש דיש לו כח להקדיש אפי' אם אינו ברשותו זהו דוקא בהקדש, אבל בהפקר דילפינן משמיטה או מפאה הרי בעינן שיהי' הפקר לכל ושיהא כ"א יכול לזכות בה אבל הכא שהוא ת"י הגזלן והגזלן אינו מניח לשום אדם לזכות בו א"כ נימא דלא יהי' הפקר, וכן כ' הגאון בח"ס סי' שט"ז דאם הבהמה כורעת לילד והוא מפקיר וסוגר הדלת בעדה דאינו כלום משום דלא יכול שום אדם לזכות בה, וכן הוא ברמב"ן לענין ביעור דבשעת הביעור היה כ"א מוציא פירותיו בשוק ע"ש כמו כן הכא כיון שהוא ת"י הגזלן ושו"א לא יכול לזכות בו נימא דלא הוי הפקר כיון דילפינן משמיטה הוי כמו שמונח בביתו וסוגר הדלת בעדו דאינו הפקר, אמנם י"ל דדוקא אם הוא מניח הדבר בתוך ביתו וסוגר הדלת בעדה ומפקירה אינו כלום כיון דמצדו לא נתרוקן רשותו דהוא עדיין ברשותו ושום אדם לא יכול לזכות בו לכך לא מהני, משא"כ כשהוא ת"י הגזלן הרי יצאה הדבר מרשותו, והא דאין אחר יכול לזכות בו אין המניעה מצדו אלא ארי' דרביע עלה הוא הגזלן שאינו מניח לאדם לזכות שפיר מהני ההפקר, וכן בשמיטה החיוב הוא שיוציא את פירותיו לחוץ שלא יהי' עיכוב להזוכה מצד רשותו, ורק למאן דס"ל דאינו יכול להפקיר מה שאינו ברשותו הטעם הוא משום שאין לו כח להפקיר מה שאינו ברשותו כמו הקדש ובזה פליגא אמוראי שם. ומסתעינא לזה, דהנה בירושלמי הובא במ"ל פ"ה מה"ל עבדים לענין הפקר מהיום ולאחר שלשים דקאמרינן התם אף בהפקר שדי מופקרת מהיום ולאחר שלשים ע"ד דרבי הרי זה הפקר ע"ד דרבנן אינו הפקר, ובמל"מ ה"ק אמאי לא נימא דגופא מהיום הפקיר ופירות לאחר שלשים ע"ש שהניח בקושיא, ועי' בקצה"ח סי' רנ"ח שכ' טעם הדבר משום דהפקר בעינן דומיא דשמיטה שיהי' מופקר לכל וכיון דשייר פירי לעצמו אין זו נטישה גמורה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ובתשו' שהביא דברי הירושלמי הנ"ל אף בהפקר כן כלומר שאי אפשר שיהי' השדה הפקר והפירות לבעלים, אמנם הק' הקצה"ח להר"פ בשו"ע סי' רמ"ו דמתיר להשכיר להעכו"ם אף ליום השבת בהבלעה ולהפקיר ליום השבת, והא בשכירות הפירות לעכו"ם ואיך מועיל הפקר להגוף בלבד ע"ש, ולפמ"ש החילוק מבואר לנכון דדוקא דמפקיר את הגוף ושייר הפירי לעצמו לא הוי הפקר כיון דלא הוציא לגמרי מרשותו ול"ה דומי' דשמיטה, אבל הכא גבי עכו"ם שאין לו רק הגוף והא דאין הזוכה יכול לזכות בפירות משום שהוא ת"י העכו"ם והוא המעכב אבל מצדו הוא מפקיר לכל אדם שפיר מהני ההפקר. ובל"ז נראה דל"ק קושי' הקצה"ח משום דבאמת לענין זה לא ילפינן משמיטה וכמ"ש הגרע"א בתשו' סי' קמ"ה דדוקא אם משייר להזוכים כמו אם הפקיר לעשירים ולא לעניים, אבל אם הפקיר לכל אלא שאינו מפקיר אלא הגוף לבד בזה שפיר מהני, אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ כשמשייר הפירי לעצמו ואין הזוכה יזכה אלא הגוף וכיון שאין הגוף עומד אלא לפירותיו א"כ הוי כמו שהפקיר ע"מ שלא יכול שו"א לזכות בו אבל למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי וכיון שהגוף הוי הפקר לכל ומצי כ"א לזכות בו א"כ הרי הפקיר לכל והוי הפקר, ולפ"ז אפ"ל דסתם ירושלמי הוי ר"י ור' יוחנן לשיטתי' בתלמודא דידן דקנין פירות כקה"ג דמי ולכך כיון שהזוכה לא יזכה בפירותיו אינו כלום והוי כמו שמפקיר ע"מ שלא יוכל שו"א לזכות בו, אבל בשו"ע שפיר פסק דמהני הפקר משום דאנן פסקינן כר"ל דקנין פירות לאו כקה"ג דמי וכדפסק רבא כותי' בס"פ החולץ ולכך כיון שהגוף הוי הפקר מהני:
יג
אולם היותר מרווח נ"ל בזה דבר נכון, דהנה במל"מ פ"א מה' מכירה כתב וז"ל ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירה או למוכרה לאחר שתכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזה הבית קנוי' לראשון לכל תשמישי' ומטו בה מתשו' הריב"ש הביאה מרן בסי' שי"ב ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור עכ"ל, והנה במ"ש אי רוצה למוכרה אי מהני קנין חזקה ע"כ פי' אם רוצה לקנות בחזקה הגוף לאלתר, אבל ל"ל דיחזיק עתה ע"מ לקנות כשיכלו ימי השכירות של ראשון דזה בודאי לא מהני וכדפסקינן בשו"ע סי' קצ"א דלא מהני חזקה לקנות לאחר שלשים והוא מתוס' ונ"י ע"ש, וע"כ באם רוצה לקנות בשעת החזקה את הגוף מתוקמא חקירת המל"מ אי מהני קנין חזקה, והנה בקצה"ח סי' רט"ז הביא בשם תשו' מוהר"מ מינץ בפשיטות דלא מהני ע"ש, ולפ"ז אני אומר בהפקר דלהכי לא מהני להפקיר הגוף בלבד משום דמהפקר אינו יכול לזכות אלא בחזקה וכיון שמשייר פירי לעצמו א"כ לא יכול הזוכה לקנות בחזקה את הגוף מאחר שהשדה לכל תשמישי' קנוים הם לבעלים עצמם וכמו אם השכירה לאחר דלא מהני קנין חזקה וכמו דפשי' למוהר"ם מינץ ולפיכך כיון שאין הזוכה יכול לזכות כ"ז שהפירי הם ת"י הבעלים להכי לא מהני ההפקר כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו, וניחא בזה קושית הקצה"ח משו"ע דמהני הפקר ליום השבת אעפ"י שהפירות לנכרי, אחרי דכל הטעם דלא מהני הפקר לגופא משום שלא יכול אדם לזכות בחזקה, והא כבר כתב הב"י דבשבת שום אדם לא יזכה אלמא דמשום לאפקועי איסור שבת שפיר מהני הפקר אפי' כי לא מצי למזכי' בי' וא"כ ל"ק כלל גם ממה דמצינו דלא מצי להפקיר הגוף בלבד כיון דהכי בלא"ה אין אחר יכול לזכות ומ"מ מועיל ההפקר לפי דברינו ה"ל נוכל לומר דה"ה דאם קרקע מושכרת לאחרים דלא מהני ההפקר כיון דהפקר לא נוכל לקנות אלא בחזקה וכיון שפירות ביד אחרים לא מהני חזקה, והנה בב"מ ט"ז אמר רב האומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה, משום דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והתוס' ביבמות צ"ג הקשה למה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דבר שלב"ל כאילו בא לעולם ובדבר שבא לעולם א"צ מעכשיו וכו' ותי' דהכא איצטריך מעכשיו משום דסתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר ובחזקה כו' דאפי' בדבר שבא לעולם אי אמר קנה בחזקה או בחליפין לאחר ל' ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' כבר פסקה החזקה כו' ע"ש, ולפי' דעת המל"מ וכן המוהר"מ מינץ דאם הבית שכורה לאחד אין מועיל קנין חזקה קשה האיך מהני כאן חזקה כיון דבשעה שמחזיק עודנה השדה וכל תשמישי' קנוים להמוכר והאיך מהני קנין חזקה, ומוכח מזה דעת התוס' דגם אם הפירות לאיש אחר מהני קנין חזקה לקנות הגוף. אח"כ מצאתי בד"מ סי' קצ"ב שהעיר בזה, ולכאו' הי' אפ"ל דמיירי דמי שהשדה שלו נותן רשות להחזיק וכמו שחקר באמת במל"מ שם אי מהני נתינת רשות של השוכר הראשון לשני וא"כ איכא למפשט מיהו חדא דנתינת רשות מהני, אמנם באמת לא שייך בזה נתינת רשות דדוקא התם שהגוף הוא למשכיר אלא שהפירות ת"י השוכר בזה יש מקום לספק אי מהני רשות השוכר, אבל כאן שבשעה שמחזיק הגוף והפירות הם כולם לאחר מה מועיל נתינת רשות בזה.
יד
אמנם נ"ל דזה אינו ענין לחקירה הנ"ל דאפילו אי נימא דמהני קנין חזקה לקנות הגוף היכא שהפירות הם ת"י אחר מ"מ אכתי תקשה כיון דבשעה שמוכרה לזה עודנה לא לקחה מן המוכר והגוף והפירות המה של מוכר והאיך מועיל קנין חזקה לקנות, וע"כ צ"ל דכיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוי כבא לעולם א"כ הוי נמי כמו ברשותו הקרקע ומהני שפיר קנין חזקה כיון דבידו לקנותה כמי שברשותו דמי, וכן צ"ל גבי האומר לאשה התקדשי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי קשה לכאו' לפי דעת הסוברים דבקדושין נמי פוסל טלי מע"ג קרקע ועי' בא"מ סי' ל"ו מ"ש בזה, וא"כ כיון דבשעה שנותן לה הקידושין הוי הוא עדיין עבד או היא שפחה ואין להם יד ואח"כ לאחר שחרור הרי אלו כמקבלתו מע"ג קרקע, וכן גבי עבד בלוקח ע"מ לשחררו וכותב לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו יקשה ג"כ נהי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ להנך שיטות דבעבד נמי פסול טלי גיטך מע"ג קרקע ועי' בא"מ סי' קל"ט סעי' י"ח ובשעה שנותן לו השטר אין לו יד שהוא עדיין ת"י אחר ולאח"כ כשקונה אותו הוי כטלי מע"ג קרקע, אלא ע"כ כיון דבידו לקנותו הוי גם כמו ברשותו ולכך מהני בקדושין ובשטר שחרור, וכן גבי קנין חזקה הוא ג"כ כנ"ל כיון דבידו לקנותו הוי כמו שכבר הוא ברשותו ומהני קנין חזקה שפיר באופן דדעת התוס' הוא ג"כ כתשו' המוהר"ם מינץ וכמ"ש:
טו
ואחרי שביארנו דלפיכך לא מהני הפקר הגוף בלבד משום דאין שו"א יכול לזכות בו דהא בהפקר קונין רק בחזקה וכמ"ש. נחזה אנן האיך הוא בשכירות היכי שהשכיר לא' לאכול את הפירות אי מהנה ההפקר, דלכאו' מוכח דמהני הפקר, דהנה בגיטין כ"א אמר אביי מכדי חצר איתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כרחה כו' ואבע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה והק' בתוס' ותימא דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בעל כרחה ניהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בע"כ כגון חצר שהי' לה קודם לכן ואומר ר"י דחצרה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שליחות דאב דיכולה להפקירה ולא תתגרש עוד על ידו עכ"ל התוס' וקשה לכאו' הא כיון דקיי"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ כיון שהפירות הם של בעל עד שעת הנתינה א"כ לא מהני כלל ההפקר, דהא אין שום אדם יכול לזכות בו, ואף אי לא הוי הפירות לבעל מ"מ הרי משכחת לה חצר בע"כ באופן דאינה יכולה להפקיר אם הפירות הם לא שלה ובהקדש נמי ליכא למימר דהא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל, וכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וגיטה וחצרה באין כאחד הרי לא תוכל להקדישו וע"כ דוקא בהפקר מתוקמא. ומוכח מינה דהפקר מהני שפיר היכי שהפירות המה ת"י אחר, וכן מדאמרינן בכ"מ מגו דאי בעי מפקר לנכסי' כו' ב"מ ט' ונדרים פ"ד ואם נימא דהיכא דיש לו קרקע מושכרת לאחרים אין יכול להפקיר וא"כ באם יש לו קרקע והיא מושכרת לאחרים ל"ל האי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ומ"מ עני לא הוי וא"כ ישתנה הדין בכה"ג, וכל כי האי לא הוי לי' לתנא למסתם, מכל הלן נ"ל דאף דאמרינן בירושלמי דאם הפקיר הגוף ושייר הפירי לעצמו דלא הוי הפקר מ"מ אם יש לו קרקע מושכרת לאחרים שפיר מהני ההפקר. ולכאו' מב"מ מ"ו דמקשה הגמ' ונקנינהו אגב קרקע ופרש"י יתן לו הקרקע בחזקה ועמהם המעות ועי' בתוס' דאדרב פפא פריך כיון דקרקע אין לו וגם סודר אין לו א"כ הוי גברא ערטילאי ולפ"ז יש להוכיח מכאן דקרקע השכורה יכול להקנות בחזקה דא"כ קשה מאי קא פריך נימא דקרקע שלו הוא אך היא מושכרת לאחרים והמשכיר נתן לו רשות להחזיק תבואתו שם ולכך כיון דקרקע שכורה הוא אינו יכול להקנות בחזקה וכנ"ל אך כיון דגוף הקרקע הוא שלו א"כ לא הוי גברא ערטילאי, ודלא כשי' המוהר"ם מינץ הנ"ל, אמנם י"ל דכיון דיש לו רשות להניח תבואתו א"כ המקום שמונח פרותיו קנויה לו בשאלה, ועי' ב"ק מ"ח, וא"כ המקום הזה כיון דהגוף הוא שלו וגם קנוי לו בשאלה שפיר מהני קנין חזקה לקנות הגוף:
טז
נחזור לדברינו דלהכי מהני הפקר במטלטלין הגזולין אף על גב דהפקר ילפינן משמיטה וא"כ נימא דכיון דאין שו"א יכול לזכות בו לא יועיל ההפקר, כיון דיצאה מרשותו לגמרי אלא דארי' רביע עלי' ומצדו אין כל עכוב להזוכה לזכות בו וכיון שכן אפ"ל דזהו דוקא מטלטלים הגזולים יכול להפקיר למ"ד יכול להקנות אפי' אינו ברשותו, אבל בקרקע דלעולם הוא ברשותו וא"כ כיון שהגזלן אינו מניח לשום אדם לזכות הוי כמו שמונח בחצרו וסוגר הדלת בעדה ומפקירה דלא הוי הפקר, וכמ"ש בח"ס, וה"נ בקרקע דבאמת הוא ברשותו וכיון שהגזלן עומד ומחזיק בה ואינו מניח לשו"א לזכות בה לא הוי הפקר ולהכי ניחא דלא מהני יאוש בקרקע מטעם הפקר דאפילו הפקר גמור לא מהני כנ"ל, ואע"ג דאמרינן לעיל דלענין הפקר מהני במושכרת לאחרים התם ה"ט דמתחילה השכירה לאחר א"כ הכח הזה אשר מסר להשוכר וקנה בחזקה כבר מסר לו ואין לו עתה רשות בזה וכשמפקירה לכל העולם אע"ג דהזוכה לא יכול לזכות אלא הוא אלא דכיון שאין לו כח להקנותו שפיר מהני הפקר אבל אם הקרקע הוא בגזילה דבאמת היא שלו וברשותו ויש לו כח להקנותו והגזלן סוגר הדלת בעדה דלא מהני הפקר, ועיין בזה. ובזה אפשר לישב קושית הח"ס או"ח סי' קכ"ד מהא דאמרינן בשבת קל"א דר"א ס"ל דמכשירי ציצית ומזוזה אינו דוחה שבת משום שבידו להפקירו, ולפמ"ש התוס' בפסחים דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי ס"ל לר"א דמכשירי פסח דוחה שבת הא גם פסח בידו להפקיר את הקרקעות ויהי פטור, והטעם הואיל ואי בעי מפקיר הוא כמו יכול לקיים שניהם, ולפמ"ש אפ"ל דמיירי שיש לו קרקעות שגזלו ממנו ומחויב בפסח דהרי יש לו קרקע והכא לא שייך הואיל ובידו להפקירן דלא מצי להפקיר וכמ"ש ולכאו' סבור הייתי לומר דלר"א לשיטתו דס"ל קרקע נגזלת וא"כ בלא"ה קרקעות הגזולין אינו יכול להפקיר כמו במטלטלין דגם לנותנן ולמוכרן לאחר אינו יכול כיון דקרקע נגזלת מקרי אינו ברשותו, והדרנא בי דבשבועות ל"ג והאמרי נהרדאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלין ה"מ היכא דכפרי כו' והק' בתוס' למ"ד במרובה אפי' לא כפרי לא כתבינן ותי' דאיכא לאוקמי במקרקעי וכמ"ד משביע עדי קרקע חייב, דעל קרקע מצי למכתב אורכתא דמקרי ברשותו וכן תי' התוס' בב"ק ע"ש ולכאו' הא מבואר התם בדף ל"ז דמאן דס"ל משביע עדי קרקע חייב ס"ל דדרשינן ריבוי ומעוטי וס"ל דקרקע נגזלת וא"כ אמאי יכול למכתב אורכתא אקרקעות, הא גם קרקע אינו ברשותו, וע"כ דלא תלי' זה בזה דאפי' למ"ד קרקע נגזלת מ"מ יכול להקנותן לאחר ומיקרי ברשותו:
יז
עכ"פ הדרינן לישב הקושיא דלפיכך לא מהני יאוש גבי קרקע אע"ג דהפקר מהני כמו שהעלנו דגם הפקר לא מהני בקרקע הגזולין וכמ"ש, אמנם לפ"ז דוקא בקרקע הגזולין לא מהני אבל אם הלך אחד מעירו ונתיאש מקרקע שלו לכאו' יהני יאוש שפיר ודלא כמ"ש הגאון מוהר"ם חביב, דס"ל דאם אחד נתיאש מקרקעותיו דלא מהני ועי' בקצוה"ח סי' שע"א מ"ש בזה, ובנה"מ כתב דלפיכך לא מהני יאוש בקרקע משום דהוי ברשותו דלא מהני כמו"ש הרמב"ן במלחמות דברשותו לא מהני יאוש, וגם ע"ז יקשה מדוע לא יהא מועיל יאוש ברשותו מטעם הפקר, וכן משמע מתוס' ב"ק שם ד"ה כל שלקטו, וע"כ צריכין לומר בזה דיאוש הוא דבר דחדית לן קרא וילפינן משמלה כמ"ש התוס' ב"מ כ"ז וב"ק ס"ו, ולהכי אמרינן דוקא אם מצא במקום שאין משתמר אבל אם מצא במקום המשתמר לא מהני יאוש לאפקועי ממון הבעלים שברשותו, ולפ"ז הי' אפ"ל אנן דילפינן משמלה לא מהני יאוש בדבר שהוא ברשותו אבל לשי' הירושלמי דיאוש ילפינן מומצאת מי שאבודה הימנו ומצוי' אצל כל אדם יצאתה זו כו' וילפינן יאוש מהדיוק דומצאתה דאם אבודה הימנו ואין מצוי הוי יאוש ומותר ולהכי אפ"ל דגם בדבר שהוא ברשותו באופן שנתגלגל הדבר למקום שבאמת יכול להיות שם שנים רבות ולא ימצא הוי שפיר אבודה הימנה ואין מצוי אצל כל אדם ומהני יאוש, אמנם ז"א דלפ"ז גם בלא נשתקע שם הבעלים יהי' יאוש כיון דמהני אפי' בדבר שהוא ברשותו, ועכ"פ משמע דגם להירושלמי בעינן שיהי' אבודה ממנו וכיון שהוא בביתו או ברשותו לא מקרי אבודה ממנו, ולכן משמע מזה דיאוש דאבידה הוא דחדית לן ולא מטעם הפקר הוא:
יח
והנה מתחילה נראה הפקר גופי' מהו, הגאון בקצה"ח סימן רע"ג עמד במ"ש הרמב"ם הפקר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור דלפ"ז נראה דהפקר אין עושה קנין דאי עושה קנין מה ענין נדר לכאן, וכונתו דאם אמרינן דהפקר עושה קנין אף דאם אדם אומר לחבירו ליתן לו מתנה יכול לחזור כ"ז שלא משך מ"מ הפקר הוי כקנין ואינו יכול לחזור אבל אם נאמר דאינו עושה קנין הוי כמו שנותן לחבירו מתנה דכ"ז שלא משך יכול לחזור בי, וע"ש דדעתו דעושה קנין והעלה בזה לישב שי' רש"י דלא מהני ביטול מטעם הפקר משום דס"ל הפקר אינו עושה קנין ומוכח משיטת התוס' דס"ל מטעם הפקר דהפקר עושה קנין דאי לאו הכי אמאי מועיל ביטול הא כיון דיכול לחזור בו הוי ברשותו וכמו הואיל דאי בעי מיתשל עלה, ועי' בח"ס חא"ח סי' ס"ב מ"ש על הקצה"ח הנ"ל ובח' יו"ד סי' שט"ז, אמנם בירושלמי פ"ק דקידושין איתא הילך כסף ע"מ שתצא שדך לחירות מהו א"ל יצאת הילך כסף ע"מ שתצא שדך להבקיר א"ל לא יצאת ומה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת, ועי' בפ"מ דאם היתה שדה מושכנת אצל המלוה וא"ל הילך כסף ע"מ שתצא שדך לחירות יצאת, ולפ"ז קשה דאם אמרינן דהפקר עושה קנין ומדינא אין יכול לחזור בו וא"כ אם נתן לו כסף ע"מ שתצא שדך להפקר ומסתמא אמר גם שדה זו יהי' הפקר ואמאי לא יהא הפקר הא גם בלא מעות כלל אם הי' אומר שדה זו יהי' הפקר הוי הפקר ומה הפסיד בנתינת הכסף, וע"כ דהפקר אינו עושה קנין ומדינא יכול לחזור בו והכא אם א"ל הילך כסף ע"מ שתצא שדך להפקר ויהי' קנין מצד הכסף שלא יכול לחזור בו, וא"ל לא יצאת דבשביל הכסף אין יוצא להפקר מדין קנין כסף משום שלא זכה לבן דעת אלא הפקר הוא לכל.
יט
ובזה יצאתי לישע הרמב"ם בפני הגאון אלגאזי בהל' בכורות פרק חמישי שהקשה לשי' הרמב"ם בפ"א מה' מכירה דבמכר אם אחד נותן לחבירו כסף שיקנה קרקע לפלוני דלא קנה ודוקא גבי קדושין מהני אם א"ל הילך כסף ותהא מקודשת לפלוני משום דילפינן מדין עבד כנעני ולהכי השמיט הרמב"ם זה הדין לענין ממונא, ועי' בכ"מ שם ובר"ן קדושין והקשה הגאון הנ"ל מירושלמי הדין דאם א"ל הילך כסף ע"מ שתצא שדך לחירות יצאת אלמא דמהני גם לענין ממונא אם אחד נותן הכסף בשבילו, ולענ"ד אין כאן קושיא דהכא איירי בשדה ממושכנת אליו ואין עליו אלא שיעבוד וגם בלא הכסף בכחו למחול לו את השיעבוד ואם נותן לו כסף ע"מ שימחול לו את השיעבוד והוא מוחל אמאי לא תהני, אבל לעשות קנין אין מועיל היכא דלא קחסר לי', וכן יהי' נסתר מזה מה שהק' שם עוד מגיטין י"ג גבי מעמד שלשתן וטעמא אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך, והכא בשביל המעות שנתן המלוה להלוי הוא משעבד נפשי' אלמא דבמקח נמי מהני אף דלא קחסר לי' מדין ע"כ, ולפ"ד אין מכאן שום ראי' דדוקא קנין הוא דאינו מועיל אם אחר נותן את הכסף דכיון דלא קחסר לי' אין הכסף נעשה קנין אבל שיעבוד בודאי מצי לשעבד נפשי' בשביל ההנאה, וכן לר"ל דס"ל ד"ת משיכה קונה ובכ"ז גם לדידי' הכא מהני דבשביל ההנאה שהלוה לו הכסף הוא משעבד נפשי'.
כ
וכן יש להביא ראי' מגמ' ב"מ ט"ז חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וע"ש בשטמ"ק דבשעה שלקחה הגזלן מיד הנגזל אדעתי' דהכא קנאו שתקיים ביד הלוקח, מתקיף לה רמי ב"ח מכדי האי לוקח במאי קנאה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וא"ל רבא תהא במאמינו כו' והקשה בשמ"ק שם דמאי ק"ל הא אמרינן לעיל מה מכר כו' דהגזלן לקחה עבור הלוקח וקנה לו זה בתורת כסף ע"ש, אמנם לפ"ד הרמב"ם אין כאן קושי' כלל דליכא למימר דקונה בכסף שנתן הגזלן להנגזל הא במקח לא מהני אם אחר נותן מעות משום דלא קחסר לי' ואפי' אם בפירוש מתנה שלוקח לאחר וקונה עבורו לא קנאו לי' משום דבעינן דוקא ממונא דקחסר לי', וא"כ רבא גופי' דמשני תהא במאמינו ולא ניחא לי' לשנוי' דמשום דלוקח עבור הלוקח משום דס"ל דבמקח לא מהני אם אחר נותן כסף ומוכח דרבא ס"ל דבממון במקח לא ילפינן מעבד כנעני והא דקאמר רבא בקדושין וכן לענין ממונא ע"כ הוא דוקא לענין ערב ולא לענין ע"כ ולהכי פסק הרמב"ם דבמקח אין בו דין ע"כ והשמיט מהלכה, ועי' בכ"מ שם.
כא
ובזה נסתר מ"ש הקצה"ח בסי' קצ"ו לענין דקונין הסודר בשבת אם העדים נותנין הסודר הוי אשלד"ע ע"ש שכ' דהא דסודר שנותנים העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא דל"ש שליחות אלא אם הי' הקונה נותן סודר שלו ע"י שלוחו אבל סודר שנותנים העדים מעולם לא זכה בו הקונה אלא הא דזיכה הקונה ע"י סודר העדים ה"ט מדין עבד כנעני כהא דקידושין ד"ח וכן לענין ממונא והתם לא מטעם זכי' הוא דהא מכיון שמקבל הרב את הכסף יוצא העבד לחירות אפי' בע"כ של עבד וה"ה בקנין סודר שנותנין העדים שיקנה אותו פלוני את השדה קנה בלא שליחות כל שנתרצה דבע"כ אינו מזכה ולפ"ד ז"א דהא הדין ברמב"ם והרמב"ם לשיטתי' ל"ל מדין ע"כ גבי מקח דלהרמב"ם אם א"ל הילך מנה ותהא שדך קנוי' לפלוני כמ"ש דלא מהני, וע"כ מדין זכי' אתאן עלה ואין מקום לדבריו אמנם ראיתי כי כבר הקדימו בזה המח"א בה"ל שלוחין ושותפין סי' ט"ו שכתב בא' ששכר בית מחבירו ונתן מעות למשכיר כדי שיקנה המשכיר ביתו לעכו"ם, אע"ג דאין שליחות וזכי' לעכו"ם מ"מ קונה העכו"ם מדין עבד כנעני וככהיא דקדושין ד"ח, ולפ"ז תמה על התוס' בריש קדושין שר"ת הא שולח הרשאה ביד עכו"ם ומקנה לו בק"ס אמנם צריך ליזהר שיהא הסודר של העכו"ם ולא מיד העדים דאין זכי' ושליחות לעכו"ם, ולפ"ד אפי' אי אין הסודר של עכו"ם קונה מדין ע"כ, אמנם להרמב"ם כבר הוכחנו דלא ס"ל דין דע"כ במקח וע"כ מדין זכיה אתאן עלה וגם מהתוס' קדושין הנ"ל שכ' דאם אין הסודר של עכו"ם דלא קנה משמע דלא מדין ע"כ הוא אלא מטעם זכי' ושליחות ודלא כמ"ש המח"א והקצה"ח הנ"ל, ובאמת הקושי' במקומה עומדת דמאי שייך זכי' אם אחר נותן את הסודר דלא שייך זכיה אלא דהמעשה הוי כמו שעשה הוא אבל האיך נעשה החפץ כשלו וכאשר העיר הקצה"ח וכמ"ש להרמב"ם דלא ס"ל במקח דין עבד כנעני בעינן דוקא שלו והאיך מהני סודר של אחרים, והנ"ל בזה משום דבחליפין עיקר הקנין הוא ההנאה וה"ט דחליפין איתנהו בפחות משו"פ א"כ אפי' אחר נותן את הסודר בשבילו והוי כמו שנותן הוא דמכחו בא לו ההנאה זו והוי כמו שנותן הוא, אבל לגבי מכר דבעינן כסף ועיקר הקנין הוא הכסף שנותן ומקנה לו עבור זה א"כ אם אחר נותן הכסף לא מהני, אבל חליפין דעיקר הוא ההנאה א"כ גם אם אחר נותן מכ"מ ההנאה בא לו מכחו דאם לאו הוא לא הי' נותן לו, ובזה שפיר אפי' אם הוא שלא בפניו מ"מ מהני מדין זכי', ולפ"ז מיושב קושית הקצה"ח דלהכי מהני הסודר שנותנים העדים עבורו אפי' בשבת דכיון דההנאה בא לו בגללו הוי כמו שנותן הוא ומהני אפי' בשבת דהטעם הוא משום שהוא נותן ההנאה, וניחא סברת הרמב"ם דלאו מטעם זכי' אתאן עלה, והא דכתב התוס' דלא לכתוב וקנינו מיני' אפ"ל דמיירי שלא בפניו דשלא בפניו מטעם ז' הוא ולהכי בעכו"ם אין קונין לו שלא בפניו ועי' בתוס' קידושין כ"ו שהוכיחו דקנין סודר מהני שלא בפני הקונה ממה שכ' וקנינו מיני' ע"ש ולפיכך לא מהני בעכו"ם שלא בפניו אבל בפניו לעולם מהני כמ"ש, והרמב"ן כתב דלהכי מהני בסודר שנותנים העדים דהם מקנים הסודר להקונה בשביל המקנה אלמא ג"כ דלאו מטעם זכי' הוא, דזה לא שייך בע"כ דהם מקנים לעבד בשביל הבעה"ב דאין יד לעבד והרבה יש להאריך בענינים אלו ואכ"מ:
כב
נחזור לדברי הירושלמי אשר אנו עסוקים בו, וז"ל הירושלמי הילך כסף זה שתצא שדך לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל, ועי' בפ"מ א"ל איש כתיב בזכיה ואפי' חרש, והנה מה שדחינו לעיל ראית האלגאזי מהילך כסף שתצא שדך לחירות דמהני וביארנו דהכא משום מחילת שיעבוד הוא ויכול למחול לו שיעבודו, אמנם מסיפא דקא"ל הגע עצמך כו' אלמא דה"ק לו אם מקנה בכה"ג וא"ל הילך כסף שתצא שדך לחירות לחרש או לקטן דר"ל דלא מהני הרי דס"ל דבגדול דמהני לאו מטעם מחילת שיעבוד הוא, וקשה להרמב"ם כנ"ל, ואם נימא דמדין ע"כ הוא יקשה במה שאמר לי' איש כתיב וכפי' הפנ"מ איש כתיב בזכי' ואפי' חרש ולפ"ז בע"כ לאו מדין זכי' מהני, וקשה ג"כ מה הקשה הגע עצמך שהי' חרש דאם נימא דמדין ע"כ הוא אמאי לא יועיל בחרש וכאשר כ' לעיל דאם הוא נותן גם עבור עכו"ם מהני וכנ"ל בלתי אם נימא דנותן המעות הוא חרש, ועוד דמדין מחילת השיעבוד הוא מילתא דפשיטא דמהני ומה איצטריך לאשמועינן, ולכן נראה כמו שגרסי בזה האחרונים הילך כסף שתצא עבדך לחירות וא"ל יצאת הילך כסף שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת כו' א"ל הגע עצמך הרי שהי' העבד חרש א"ל איש הרי שהי עבד קטן כו' ולגרסא זו לא קשה מידי קושית האלגאזי דבעבד ודאי מהני וכך הוא פי' הירושלמי א"ל הילך כסף שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת שהי' סובר לומר דבהפקר ג"כ מהני אם אומר דע"י הכסף תצא השדה להפקר ואומר כן בפי' דהשדה יהי' קנויה להפקר א"ל לא יצאת דדוקא אם מזכה לבן דעת מהני אבל אם אינו מזכה לבן דעת לא מהני, ולדעת הרמב"ם אפ"ל דהוי סבור דהפקר עדיף משום שמפקיר לכל העולם וגם נותן הכסף יכול לזכות עדיף דמהני אם אחר נותן הכסף, ואומר בפי' דע"י הכסף יהי' קנויה להפקר וא"ל דלא מהני משום דאף במקום דמהני כמו גבי ע"כ היינו דווקא אם זוכה לבן דעת, ונהי דזה עדיף מאם נותן לו כסף ואמר תהי' קנויה לפלוני מ"מ לא מהני מפני שלא זוכה לבן דעת, ודו"ק ועדיין צ"ע ובזה יש להעיר על דברי הגאון בא"מ סי' מ"ג סעי' ב' שכ' לדון בקטן שמקדש אשה אמאי לא יועיל מדין דעת אחרת מקנה אותו דהא דעת אחרת מקנה לו והיא האשה, והעלה עפ"י הר"ן בנדרים כ"ט דאין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל והיא כיון שהיא מסכמת ומבטלת רצונה לקידושי האיש הרי משוית עצמה כהפקר והבעל מכניסה לרשותו וא"כ תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' אי חשיב הפקר דעת אחרת מקנה ע"ש, ולפמ"ש שאשה כהפקר גמור דמיא יקשה מירושלמי הדין דאם א"ל הינך כסף שתצא שדך להפקר דלא יצאת הא קמן גבי אשה אם א"ל הילך כסף ותהא מקודשת לפלוני דמהני אף דלא מהני בהפקר, וביותר יקשה איך יליף רבא בקדושין שם קדושין מעבד כנעני דלמא דוקא בע"כ מהני משום דהוה דעת אחרת מקנה אבל גבי קדושין דלא הוי דעת אחרת מקנה אותו אימא דלא מהני אם אחר נותן בשבילו, ולכן נראה כמ"ש הח"ס בסי' שי"ז דאם מפקיר באפי תרי הוי כמתנה וע"ש בפי' הגמ' נדרים מ"ה דאדעתי' דידהו סילק רשותו והוי כמתנה, וכן כ' בנו"ב מהדו"ת סי' קנ"ד וה"נ אם מסלקת רשותה לגבי הבעל בלבד לכ"ע מקרי דעת אחרת מקנה וע"ש היטב.
כג
אמנם לא זכיתי לעמוד על דברי הגאון הקצה"ח הנ"ל דהאיך נימא דהפקר אינו עושה קנין ואם הפקיר ומת אין היורשים מחויבין לקיים כדין נדר ומת מגמ' מפורשת בנדרים מ"ג דר"י ס"ל דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכ"ז שלא בא ליד זוכה יכול לחזור בו ולרבנן הוי הפקר ויצא מרשותו ואין יכול לחזור בו ע"ש בר"ן וכן המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך לא ע"ש כל הסוגיא דמוכח דלרבנן מכיון שהפקיר אין יכול לחזור בו ולר"י יכול לחזור, ול"ל דטעמא משום נדר הוא דא"כ מאי טעמא דר"י ובמאי סברא פליגי, עי' שם היטב באופן דאפשר לומר דבזה גופא פליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל דהפקר אינו עושה קנין וא"כ יכול לחזור בו מדינא דהוי כמו שנותן מתנה לחבירו דכ"ז שלא משך הוי ברשותו, ורבנן ס"ל דהפקר עושה קנין ותו"מ שהפקיר יצא מרשותו דילפינן משמיטה דהפקר הרי הוא כקנין, והא דסתמו בשו"ע דהפקר הרי הוא כנדר היינו דנדר נמי איתא אבל מ"מ מן הדין אין יכול לחזור בו וכרבנן שם בנדרים. והנה הר"ן בנדרים פ"ה כתב דאין שאלה בהפקר, ובאמת יש להבין דמ"ט לא יועיל שאלה בהפקר כיון דהוא מדין נדר, ולפי דברינו ניחא דקנין נמי איתא ואינו יכול לחזור מצד הדין וזה שכ' הר"ן דקנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר, ועוד נ"ל בזה עפ"מ שכ' הגאון בח"ס סי' שט"ז וז"ל ובקצה"ח כתב בזה דברים שאין ראוים לגאון כמותו דהכא מכיון שהפקיר הרי נתקיים הנדר ולא דמי לאומר הריני מקבל עלי ליתן כך לעניים שאין בניו מחויבים לקיים נדרו מפני שלא נתקיים הנדר אבל כשהפקיר כבר הם מופקרים וכבר נתקיים נדרו ומה לבניו עם הנכסים עוד ע"ש, ולפ"ז אני אומר דלפיכך לא מהני שאלה בהפקר עפ"י מה שכתבתי בחידושי דלפיכך בתרומה באתי ליד כהן לא מצי למיתשל עלה ועי' ברא"ש בנדרים נ"ט, ובנוב"י מהד"ת סי' קנ"ד כתב משום דהכהן זכה מן ההפקר ואף דל"ה הפקר רק לחד מ"מ מהני ול"ד להפקיר לעניים ולא לעשירים ע"ש, ואפי' לדעת הגאון ח"ס שהבאתי דאם הפקיר לאחד הוי כמתנה מ"מ ניחא הכא לומר דאייאושי מיני' וזכה הכהן מטעם יאוש, ואנכי אמרתי בזה עפ"מ דאמרינן בשבועות כ"ח לענין נשבע על הככר ואכלה כולה אין נשאלין עליו מ"ט כיון דנגמר הדבר תו ליתא בשאלה ולפ"ז נמי בתרומה כיון דאתא ליד כהן ונגמר הדבר שכבר קיים מצותו שוב ליתא בשאלה, אח"כ מצאתי שכ"כ בס' קהלת יעקב ונהניתי שכוונתי לדעתו ת"ל, ולפ"ז ניחא דמשו"ה לא מהני שאלה בהפקר וכבר כתבנו לעיל דהפקר עושה קנין ואפי' אם לא זיכה בו אדם מ"מ כיון דעושה קנין אינו יכול לשאול עליו וכמ"ש הר"ן דקנין ממונו של זה אינו בטל, אמנם משמע דאפי' לנדר נמי אין מועיל שאלה ולפ"ד ניחא כמ"ש הגאון חת"ס דהפקיר נתקיים נדרו בשעה שהפקיר ולהכי לא שייך שאלה בהפקר דנהי דהוי נדר מ"מ שהפקיר הרי כבר נתקיים הנדר מכל וכל והוי כמו תרומה שבא ליד כהן וכמו ככר שאכלה כולו דאין נשאלין עליו וזה נכון בעה"י, עכ"פ נראה ברור דהפקר עושה קנין מסוגי' דנדרים וכן מצאתי בדרישה שהק' כן על הרמב"ם דמרמב"ם משמע שאינו אלא נדר ובאמת מכיון שהפקיר א"כ מדינא לא יכול לחזור בו וכדמשמע בנדרים שם ותי' דהרמב"ם קאי אפי' בתוך ג' ימים דאין יכול לחזור בו מטעם נדר ע"ש, והירושלמי שהבאתי לעיל הי' לכאו' מקום לומר דמיירי באמת שלא אמר שיהי' הפקר אלא דקיבל הכסף ושתק דגבי מכירה מהני כה"ג אמנם א"א לומר כן לפי מה שכתבנו דהגירסא בירושלמי הוא הילך כסף שתצא עבדך לחירות וגבי עבד אם קבל בסתם בודאי שאינו מועיל, ולכן נראה דהירושלמי ס"ל כר"י דהפקר אינו עושה קנין ולפיכך כ"ז שלא בא ליד זוכה אינו כלום ולכן אם נתן לו כסף שתצא שדהו להפקר לא יצאת כנ"ל:
כד
ואחרי שביארנו דהפקר עושה קנין ואף ע"ג דאם נותן אדם לחבירו מתנה כ"ז שלא משך יכול לחזור אבל הפקר עושה קנין מיד שיוכל כ"א לזכות בו ושוב לא מצי הדר בי' ויוצא לו כנוגה דעת הגאון בנה"מ בסי' רס"ד דביאוש לא מהני אלא באתי' ליד זוכה ולפ"ד הוא ההבדל שבין יאוש להפקר דהפקר עושה קנין ושוב לא מצי הדר בי' אבל יאוש לכו"ע אינו עושה קנין אלא הוי כמו שנותן מתנה דכ"ז שלא משך אין כלום. וכן נמי אם מיאש אינו עושה קנין וזהו החילוק שבין יאוש להפקר דיאוש אינו עושה קנין והפקר עושה קנין ולפ"ז אפ"ל דמשום הכי מהני יאוש בדבר שאינו ברשותו אע"ג דהפקר לא מהני בשאינו ברשותו משום דהפקר עושה קנין וכיון שעושה קנין לכל העולם וזה ילפינן מביתו דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וכן למכור וה"ה להפקיר דהפקר אפי' קודם שזיכה בו אדם הוי כקנין לכל העולם ואינו יכול להקנות בדבר שאינו ברשותו, אבל יאוש דלא הוי קנין אלא שמסלק נפשי' מזה ולהכי מהני גם בדבר שא"ב משום דסילוק מהני וכן מוכח מהך דב"ב מ"ג וליסלקו בי תרי מנייהו כו' ע"ש, ועי' בקצה"ח בסי' ל"ז שהעיר בזה, וכיון דיאוש לאו כהפקר גמור הוא לפיכך שאני גם בזה דברשותו לא מהני יאוש וכמ"ש הרמב"ן, וכן כיון דיאוש אינו עושה קנין וכ"ז שלא זכה בו אחר יכול לחזור וכמ"ש הנה"מ הנ"ל א"כ אין לכאורה מקום להתיר הבכור הנ"ל משום כיון דעכו"ם אינו מחויב בהשבה א"כ כל המחזיק בו זכה דנהי דיכול כ"א לזכות בו מ"מ כיון שלא זכו ויאוש כ"ז שלא זכה בו אחר אינו כלום וכמו הפקר לר"י וא"כ כיון דהגזלן לא קנה אותו א"כ גם במה שהי' ביד כ"א לזכות בו לא מפטר מן הבכורה.
כה
ובהא דאין יאוש מועיל בקרקע, אפ"ל קו' התוס' בב"ב מ"א רב ענן שקל בדקי' בארעא כו' והא אחיל מחילה בטעות הוא, והק' בתוס' והא רב נחמן ס"ל בב"מ דמחילה בטעות הוי מחילה דאמר אי שמיט ואכל לא מפקינן מיני' וכן הק' התוס' בב"מ ס"ו מההוא דאפקיד כיפי דאמרינן הדרא אפדנא למרי' שומא בטעות הוא ע"ש, והנה בהג"א כתב בטעם דמחילה בטעות הוי מחילה משום שזכה ביאוש בעלים וא"כ ניחא שפיר בהא דב"ב דמחילה בטעות הוא משום דבקרקע לא מהני יאוש, וע"פ דברי הגאון בנה"מ יומתק מאד דהטעם הוא משום דהוי ברשותו וה"נ כיון דיכול להוציא בדינין הוי כברשותו ולא מהני בי' יאוש, וכן ניחא גבי אפדנא כיון דהוי ברשותו לא מהני יאוש וכמו גבי קרקע דל"מ יאוש, ומה גם לשי' הפוסקים דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לקרקע ולא מהני בי' יאוש, ובזה אפשר נמי לישב קושית האחרונים בהא דקדושין ס"ג דרבי ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע מדתנן רבי אומר לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אמר רב נחמן ב"ר יצחק כגון דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והקשו הא אמרינן בב"מ אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וא"כ הכי ה"ט משום דהעבד זכה בעצמו ולפיכך אינו יכול לחזור בו, אבל לעולם ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אמנם לפמש"כ טעמא דהג"א דמחילה בטעות הוא משום יאוש ולהכי אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' א"כ לדעת הפוסקים דס"ל דבעבד לא מהני יאוש ועי' בש"ך סי' שס"ג, והא דאמרינן בגיטין דמהני יאוש ה"ד יאוש של חזקת מלחמה ועי' ברשב"א בחי' לגיטין שם, ומשו"ה ניחא כיון דבעבדים לא מהני יאוש אי אפ"ל הטעם משום דתפיס וע"כ צ"ל דס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל והא דאמרינן בגיטין ל"ט אמרו לפני רבי אמר נתיאשתי מפלוני עבדי מהו כו' אלמא דמהני יאוש בעבדים, אפשר לומר ע"פ מ"ש הגאון מוהרז"א מרגליות בתשו' נוב"י מהדו"ת ס"י ע"ז וכן בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' נ' שהעלה לדון דיאוש מפורש כהפקר הוא ע"ש.
כו
עכ"פ אין להתיר את הבכור הנ"ל מטעם דהכל הי' יכולים לזכות בו אפילו שלא קנה העכו"ם כאשר ביארנו דיאוש אינו עושה קנין ולפיכך כ"ז דלא אתא ליד זוכה אין היאוש מועיל וכמ"ש הנה"מ בסי' רס"ד, וכן כ' הגאון בקצה"ח סי' ת"ו והביא ראי' מהא דאמרינן ב"ק ס"ו זה מתיאש. וזה אינו רוצה לקנות וא"ת יאוש יוצא מרשות הבעלים נהי דאינו רוצה לקנות מ"מ אמאי י"ל הרי שלך לפניך כיון שאינו של הבעלים, וכן י"ל בב"ק צ' שהק' הגמ' וכי קדמוהו ודנו אותו ד"נ ליהדר ולדייני אותו דיני ממונות, והעירו האחרונים לפי' הרא"ש דנגח ואח"כ הפקיר לכו"ע בנזקין פטור א"כ הכא מכיון שנגמר דינו הרי נתיאש ונעשה הפקר והוי כמו נגח ואח"כ הפקיר, ולפ"ז אפ"ל דהכא מטעם יאוש הוא וכ"ז שלא אתי ליד זוכה לא מהני יאוש להפקיע ולהכי שפיר מצי לידייני דיני ממונות אפי' אח"כ כשנתיאשו הבעלים דלא הוי הפקר כ"ז שלא אתי ליד זוכה אמנם בגמ' דכריתות כ"ד א"ר כרוספדאי אר"י שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ומשמע לכאורה דמטעם הפקר הוא וכן הוא ברמב"ם פי"א מה' נזקי ממון שכ' מפני שאם נגמר דינו הפקירוהו בעליו ועי' בקצה"ח סי' רל"ט, ואם נימא דמטעם הפקר הוא יקשה לכאו' מ"ט דוקא כל המחזיק בו זכה בלתי אם נימא דהמחזיק בו זכה הוא אפי' לאחר שהוזמו עדיו, ובירושלמי ב"ק פ"ד תני שור שהוא יוצא לסקול ונמצא עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא, וכן עבד היוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין ר"י אמר זכה עצמו ור"ל אמר יאוש טעות הוא ע"ש. משמע מירושלמי דהטעם הוא משום יאוש ול"ל דדוקא לר"ל הוא משום יאוש ולא לר"י דלא משמע כן בירושלמי, וכן צריך להבין מ"ט יהא הפקר הא אין בו רק יאוש דלא הפקירו בפה אלא כיון דאסור בהנאה ולכן נתיאש ויש נ"מ לדינא דיאוש כ"ז שלא אתי ליד זוכה לא הוי יאוש כלל וא"כ לאחר שהוזמו עדיו ושוב אין יכול אחר לזכות בו, משא"כ אי הוי הפקר א"כ אפי' לאחר שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו.
כז
והנראה בזה דכל יאוש ילפינן מאבידה ולגבי אבידה אמרינן בב"מ כ"א מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב כו' אשר תאבד ממנו ומצאת מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כ"א יצאת זו כו', ויאוש ילפינן משמלה וכמ"ש התוס' שם כ"ז, ובב"ק ס"ו ובאבודה ואין מצוי' אצל כ"א הוי אפקעתא דמלכא והתורה התירה מטעם הפקר, וכזוטו של ים דרחמנא שריא, ולפ"ז ניחא דהירושלמי לשיטתי' אזיל דיליף יאוש מומצאת וז"ל הירושלמי מנין ליאוש מה"ת א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו ומצאת מי שאבודה הימנו כו', וע"ש בתוס' ב"מ כ"ז, וא"כ אבודה הימנו ואין מצוי' אצל כ"א מטעם יאוש הוא וא"כ גם הכא אם נגמר דינו ונעשה איסור הנאה אינו אלא יאוש ולא הפקר, ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם ס"ל כתלמודא דידן דיאוש משמלה ואבודה הימנו ומכ"א מטעם הפקר הוא ולכן גבי שוה"נ דנעשה א"ה והוי כאבודה הימנו ומכ"א דהוי הפקר וכן אפ"ל דבאמת ר"י בתלמודא דידן דאמר כל המחזיק בה זכה לשיטתי' בירושלמי דילפינן יאוש מומצאתה ולכך באמת מטעם יאוש נגעו בה, אולם הרמב"ם ס"ל כתלמודא דידן דילפינן יאוש משמלה, ומצאתה לאבודה הימנו אפקעתא דמלכא הוא ולפיכך ה"נ כיון שנגמר דינו הוי הפקר כזוטו של ים, אח"כ מצאתי בנה"מ בסי' רס"ד שכ' וז"ל דוקא גבי אבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש, ונהניתי שכוונתי לדעתו בע"ה.
כח
ולפ"ז נראה דאפי' לתלמודא דידן דילפינן יאוש משמלה ואבודה הימנו ואין מצוי' אצל כל אדם הוי הפקר מ"מ היינו דוקא גבי שור הנסקל הוי הפקר דכיון שנגמר דינו ונאסר בהנאה מיד הוי הפקר כמו זוטו של ים, ועי' ברא"ש ב"ק קט"ז, ולפ"ז גבי עבד דאין הגמ"ד אוסרתו א"כ כשנגמר דינו כיון דעדיין לא נאסר ל"ש בו הפקר אלא דהוי יאוש כיון דעומד להרג, ובזה ניחא לישב במה דהשמיט הרמב"ם הדין דעבד שהוזמו עדיו ולפ"ד ניחא דכיון דבעבד מטעם יאוש הוא ואפ"ל דהרמב"ם יסבור כשי' הרשב"א דבעבדים אין מועיל יאוש אלא דוקא יאוש של חזקת מלחמה וכמ"ש לעיל, ולפ"ז הירושלמי לשיטתי' אזיל דיש יאוש בקרקע וא"כ מכ"ש דיש יאוש בעבדים ולכן ס"ל דהעבד זכה בעצמו וכנ"ל אבל הרמב"ם לשיטתי' כתלמודא דידן דאין יאוש בקרקע וכן נמי אין יאוש בעבד ולהכי לא מהני היאוש לזכות בעצמו, ועוד נ"ל דלפיכך בעבד לא הוי אלא יאוש משום דלא מקרי אבודה הימנו ואין מצוי' אצל כ"א דאדם אינו מתיאש מעצמו ועי' בב"ק ס"ח גניבה בנפש תוכיח ע"ש. עכ"פ מכיון שביארנו דלשי' הירושלמי דגבי אבודה הימנו ל"ה אלא יאוש ולכן גבי שוה"נ שהוזמו עדיו ל"ה אלא יאוש ולהכי אמר בירושלמי דיאוש בטעות הוא, א"כ יקשה לכאו' לדעת הנה"מ דיאוש לא הוי אלא באתא ליד זוכה ואיך קאמר כאן כל המחזיק בה זכה בה ומשמע אפי' אם מחזיק אחר שהוזמו עדיו ולפי הנ"ל א"כ אם הוזמו עדיו קודם שהחזיק בה אחר הרי כלתה היאוש ואין הבעלים צריכין לזכות בו וכמ"ש הגאון הנ"ל, ולכאורה הי' אפ"ל דאף דלהירושלמי ילפינן יאוש מומצאת מ"מ תמוה דממעט אבודה הימנו ואין מצוי' אצל כ"א דמותר מטעם יאוש דלמאי כתב קרא לרבות באופן דאין מצוי' אצל כ"א יותר הי' לרבות באופן דמצוי' אצל כ"א ואבוד רק ממנו ומ"מ מתיאש הבעלים משום דאין לו סימן, ולכן אפשר לומר דבאבודה הימנו ואין מצוי' אצל כל אדם עדיף טפי מיאוש גרידתא ויאוש כזה התירה התורה דתומ"י יצא מרשותו ומשו"ה קרי לה בירושלמי יאוש טעות דבאמת מטעם יאוש הוא אך יאוש כזה התירה התורה דיצא מרשותו מיד:
כט
ובזה הי' אפ"ל דהירושלמי ותלמודא דידן לענין יאוש בקרקע כ"א לשיטתי' אזלא. ועי' בתוס' סוכה ל' וב"ב מ"ד דשי' הירושלמי דיש יאוש בקרקע, עפ"י מה שהערותי דבקרא כתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד כו' ובב"מ ל"א אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וא"כ כשכתיב אשר תאבד ודרשינן אשר תאבד הימנו כו' משמע אפי' בקרקע אם הוא אבודה הימנו מותרת, ולכן לתלמודא דידן דילפינן יאוש משמלה והא דהתירה התורה אבודה הימנו משום דהוי הפקר גמור ולפיכך מהני אפי' בקרקע אבל יאוש בקרקע לא מהני אכן להירושלמי דאבודה הימנו מטעם יאוש ומוכח מינה דיאוש מהני גבי קרקע ולכן אפ"ל דהירושלמי ס"ל דיש יאוש בקרקע, ומפ"ז יהא נסתר מ"ש המל"מ פ"ד מה' שכנים לענין נעקרו עם הגושין דה"ק הכ"מ על תירוצו של ה"ה כיון דמטעם יאוש אתי עלה א"כ גם אם נעקרו עם גושיהן למה יחלוקו הרי הם כהפקר וע"ז תי' המל"מ דכיון דנעקרו עם גושיהן דפטורים מן הערלה דין קרקע אית להו וקרקע אין בו דין יאוש ע"ש ולפ"ד דכיון דהתם מטעם זוטו של ים אתאן עלה ובאבודה הימנו ואין מצוי' אצל כל אדם גם גבי קרקע מהני וכנ"ל. ועוד אפ"ל דלהכי אם אבודה הימנו ואין מצוי' אצל כ"א גם גבי קרקע מותרת לפמ"ש הנה"מ הטעם דאין יאוש בקרקע עפ"י הרמב"ן במלחמות הנ"ל דברשותו לא מהני יאוש וא"כ קרקע דהוי ברשותו אין יאוש מועיל בה, ולפ"ז באבודה הימנו ואין מצוי' אצל כל אדם דלא הוי ברשותו שפיר מועיל גם גבי קרקע (ועפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל, נ"ל לישב קושית האחרונים גבי טעה בדבר משנה חוזר הא הבעלים נתיאשו ממנה וא"כ אמאי חוזר, וכן קשה נמי מכל קנין בטעות דחוזר, בשלמא היכא דלא ידע כלל שנתאנה ל"ש בזה יאוש אבל היכא דידע שמכר את זו אלא דהי' טעות מסבה אחרת נימא דנתיאש הבעלים ממנה ולא יחזור, וע"פ הנ"ל דברשותו לא מהני יאוש והטעם כיון דיאוש ילפינן מאבידה וא"כ אם הוא ברשותו ל"ה אבידה ולכן בשומר דידו כיד הבעלים ומחויב בשמירתה ולכן לא מהני יאוש ולפ"ז נראה דכמו כן אם אחד מכר לחבירו חפץ בטעות א"כ היא משתמרת אצל הלוקח ואם יתוודע הטעות יקח המוכר ממנו את שלו א"כ ל"מ יאוש משום דהוא דבר המשתמר לא מקרי אבידה כלל, אולם במחילה בטעות שהבאתי לעיל שי' הנ"א משום דהוי יאוש בעלים ה"ט כיון דהלוקח שמיט ואכיל א"כ הרי נתיאש מדבר שאינו ברשותו ולכך שפיר מהני יאוש,)
ל
והנה הגאון בנוב"י מהד"ת חאה"ע סי' ע"ז כתב דאף ע"ג דקרקע מקרי ברשותו היינו דוקא ביכול להוציא בדיינין אבל אם אינו יכול להוציא בדיינין גם קרקע מקרי אינו ברשותו כמ"ש בחו"מ סי' שנ"ד וכדמוכח בב"מ ד"ז שם וכתב דגם משום אלמות מחשיב אינו ברשותו אם הגזלן הוא אלם ואינו ציית דינא ואע"ג דיש לו עדים ויכול להוציא בדיינין (ועיי' בשטמ"ק ב"מ ד"ז שם) ולפ"ז תמה על מ"ש הפנ"י דעבד כקרקע דמי ומקרי ברשותו כמו בקרקע ולכן שפיר מועיל היאוש מטעם הפקר דבקרקע יכול להקדיש ולהפקיר גם כשאינו ברשותו, ותמה ע"ז דמה לי אם אין יכול להוציא בדיינין משום שאין לו עדים או מחמת אלמותו של גזלן דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ולענ"ד דברי הגאון הנ"ל תמוהים לפמ"ש התוס' ב"ב מ"ה במה דנוהגין לכתוב בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצרי אע"ג דלית לי' קרקע משום שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל דקרקע אינה נגזלת ולכאו' נהי דאינה נגזלת מ"מ כיון שהוא ת"י העכו"ם והם אינם נותנים לנו והם אינם ברשותו מחמת אלמותם האיך יכול להקנות אע"כ כיון דבדין הוא שלנו ובדינין יכול להוציאה מקרי ברשותו ויכול להקנותו ודלא כמ"ש הנוב"י הנ"ל. ומשה"ק התוס' שם מהא דאמרינן דלא הי' לו קרקע לעולם וכן מקידושין ע"מ שיש לו קרקע משמע שאפשר שאין לו קרקע, נוכל לישב דלכאו' אמאי אמרינן דאין לך אדם שאין לו קרקע בא"י דילמא מכרו אבותיו כל הקרקעות וצ"ל משום דחוזרת ביובל אמנם עדיין יק' דלמא נתן במתנה ולפ"ז תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן בבכורות י"ב אי מתנה חוזר ביובל ור"מ ס"ל דמתנה אינה חוזרת ביובל ע"ש ולפ"ז ל"ק מקדושין דסתם משנה ר"מ ולשיטתי' דמתנה אינה חוזרת ביובל א"כ אפ"ל דאין לו קרקע דלמא אבותיו נתנו במתנה ולא חזרה להם ביובל וכן הכא אתי' כר"מ ולכן אמרינן דאין לו קרקע, אמנם לכאו' אפ"ל דהפקיר כל נכסיו ובהפקר יש לספק אי חוזר ביובל, שוב ראיתי בס' ברוך טעם שחקר בזה אי הפקר חוזר ביובל או לא ואי"ה בסוף הקונטרס נדבר מזה,