פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן סד
בסוגיא דיאוש קונה.
ב"ק דף ס"ו אמר רבה כו' יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידי' קני לי' האי נמי כיון דמיאש מרה קני לי' או דלמא לא דמי לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידי' בהיתרא הוא דאתאי לידי' כו' וכתבו התוס' בד"ה הכ"נ כיון דמיאש אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתא לידי' כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מיני' מקמי דתיתי לידי' קני לי' וכדאמר באלו מציאות בהדי' מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי נהי שלא הי' קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ הי' קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל עכ"ל. והנה בשו"ת עטרת חכמים להגאון בעל ברוך טעם בחי' לב"ק תמה על דברי התוס' הנ"ל וז"ל לכאורה תמוה מאוד למה מדייק הגמ' ואמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידי' כו' דהא לפי' התוס' אין ללמוד מזה לענין גזילה דהיאוש הוא לאחר דאתי לידי' והכי הול"ל אבידה לאו כיון דמייאש מרה מיני' קני כו' והי' נכלל בזה דגם אי לא מתיאש אלא אחר שמצאו יש קני' להמוצא וא"צ אלא לשלם דמים לבעל האבידה וה"ה לענין גזל שיהא קנוי לגזלן ע"י יאוש שלא יצטרך להשיב גוף הגזילה ויופטר בתשלום דמיהם להנגזל עכ"ל וע"ש שהאריך לישב בפלפול רחוק. והנה מדבריו מבואר שהבין בד' התוס' דזהו החלט דבאבידה לעולם קונה גוף החפץ אף היכי דאתי לידי' קודם יאוש מ"מ לאחר יאוש קונה גוף החפץ ונסתפק לי' לרבה אי ילפינן גזל מאבידה בתר דאתי לידי' שיקנה גוף החפץ אולם א"כ הוא תמוה טובא מ"ט לא הביאו הפוסקים כלל והטושו"ע שי' התוס' הנ"ל גבי אבידה דאף היכי דאתי לידי' קודם יאוש מ"מ אחר יאוש קונה גוף החפץ אלא שחייב לשלם דמיהם. אולם באמת כונת התוס' פשוט הוא דאין חילוק כלל בין גזל לאבידה לענין היכי שנתייאש בתר דאתי לידי' דאי נימא דגבי גזל קונה ביאוש גוף החפץ אף דאתי לידי באיסורא היינו קודם יאוש דילפינן מאבידה מהיכי דמייאש מרה מקמי דתיתי לידי' א"כ פשיטא דגם באבידה גופי' אם אתי לידי' קודם יאוש ונתייאש אח"כ קונה גוף החפץ עכ"פ וזהו שכתבו התוס' אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידי' כו' מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי כו' ור"ל דאם נילף בגזל בתר דאתי לידי' מאבידה שנתייאש מקמי דאתי לידי' א"כ בודאי גם במציאה יהי' הדין כן דגם בנתייאש בתר דאתי לידי' קונה גוף החפץ, אבל אי נימא דיאוש אינו קונה בגזל משום דבאיסורא אתי לידי' היינו קודם יאוש שכבר נתחייב בהשבה גם באבידה אם אתי לידי' קודם יאוש שכבר נתחייב בהשבה צריך להחזיר גם גוף החפץ וז"ש בתוס' דבמציאה נמי כו' כמו לגבי גזל דהיינו דאם יאוש קונה בגזל ה"ה באבידה בתר דאתי לידי' ולפ"ז לדידן דפסקינן דאין יאוש קונה בגזל ה"ה באבידה דהיכי דאתי לידי' קודם יאוש לא קני וצריך להחזיר גם גוף החפץ, שומ"צ בשלטי הגבורים ר"פ אלו מציאות שכ' וז"ל דע כי למ"ד יאוש כדי קני בגניבה וגזילה ה"נ קני במציאה אע"פ שבאת לידו מקמי דמייאש מרה לענין זה שמחזיר דמים וקני החפץ ולמ"ד יאוש כדי לא קני בגזל ובגניבה ה"נ דלא קני במציאה היכי שבאה לידו מקמי דמייאש בעל האבידה כו' ע"ש והנה דבריו בודאי הוא ע"פ דברי התוס' הנ"ל ומבואר בהדי' דמ"ש התוס' דבמציאה נמי היינו לס"ד דאם יאוש קונה בגזל אבל אם יאוש לא קני בגזל ה"ה באבידה באתי לידי' קודם יאוש וקושית העטרת חכמים לא קשה מידי וז"ב: הנה בסוגי' דיאוש קונה דנחלקו כמה אמוראי ועיין בגמ' דף ס"ח דפליגי ג"כ ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דיאוש אינו קונה ור"ל ס"ל דיאוש קונה ואפ"ל דר"י ור"ל לטעמייהו אזלי, דהנה בהא דאמר רבה יאוש אמרי רבנן דנקני כו' מידי דהוה אמוצא אבידה כו' או דילמא לא דמי לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידי' בהיתרא אתי לידי' אבל האי כיון דבאיסורא אתי לידי' כו' וע"ש בתוס' ד"ה כיון וז"ל מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתיא לידי' באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר כו' ועי' בס' פנ"י בחי' לגיטין ל"ח שכתב דלפיכך לא הוה יאוש כהפקר משום דהנגזל אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ויסוד דבריו הביאו כמה אחרונים ועי' בס' נתה"מ סי' שנ"ג שהביא סברת הפנ"י הנ"ל והנה בב"ק שם דף ס"ח פליגי ר"י ור"ל אם הנגזל יכול להקדיש ולהפקיר כיון שאינו ברשותו דר"י אמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ור"ל ס"ל כצנועין דאית להו דיכול להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותו ומעתה י"ל דר"י ור"ל דפליגי אי יאוש קונה לטעמייהו אזלי דר"י לטעמי' דס"ל דהנגזל אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו א"כ בע"כ יאוש אינו כהפקר גמור כנ"ל לכך ס"ל יאוש אינו קונה דלא דמי לאבידה דשם בהיתרא אתי לידי' וגזל באיסורא אתי לידי'. אולם ר"ל לטעמי' אזיל דס"ל דהנגזל יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו א"כ י"ל דיאוש הוי כהפקר גמור וממילא אף דגזל באיסורא אתי לידי' מ"מ הרי יוכל לקנות מן ההפקר וכמ"ש התוס' ולכך ס"ל דיאוש קונה: שם בסוגי'. יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש כו' קני לי' ופרש"י דאבידה קני ביאוש דתניא באלו מציאות מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת"ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצוי' לשאר בנ"א יצתה זו אלמא קני כו' ע"ש, והנה בשו"ת עטרת חכמים בסוגי' זו הקשה דרש"י סותר א"ע דבכאן פירש דהא דיאוש קונה באבידה ילפינן מאשר תאבד ובב"מ דף כ"ז במשנה אף השמלה כו' מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל כו' שיש לה תובעין חייב להכריז ופרש"י אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינן בי' דמייאש ע"ש ומבואר מזה דיאוש ילפינן משמלה שיש לה תובעין ע"ש בשו"ת הנ"ל, והנה התוס' שם בב"מ כתבו ג"כ דיאוש ילפינן משמלה כפרש"י שם ואח"ז כתבו מיהו הירושלמי יליף מנין ליאוש מה"ת א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצתה זו כו', והנה עכ"פ רש"י בב"מ פי' דיאוש משמלה ילפינן ובב"ק פי' דילפינן מאשר תאבד ע"פ דרך הירושלמי וצ"ע לכאורה, ונראה לישב דהנה התוס' בב"ק שם גבי הא דאמר בגמ' או דלמא לא דמי לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידי' בהתירא אתא לידי' אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידי' כו' כתבו בתוס' מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתי לידי' יוכל לקנות מן ההפקר ע"ש, אמנם רש"י בגיטין דף ל"ח ס"ל בהדי' דיאוש הוי מטעם הפקר ולפ"ז קשה לכאורה קושית התוס' דא"כ אף בתר דאתי' לידי באיסורא יקנה מן ההפקר, והנה בס' פנ"י לגיטין שם הקשה על ד' התוס' הנ"ל דלמה לא הוכיחו דיאוש אינו מטעם הפקר דהרי הנגזל אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש כו' זה לפי שאינו ברשותו ויסוד דבריו הביאו כל האחרונים כנ"ל, ולכאורה צ"ע דלפי הנראה הבין הפנ"י בכוונת התוס' דאי יאוש הוא מטעם הפקר היינו שהבעלים הם מפקירין ולפיכך הקשה הא אין הנגזל יכול להפקיר אולם הא אפ"ל דכוונת התוס' הוא דאי יאוש הוי כהפקר לא שהבעלים מפקירים אלא שגזה"כ הוא דיאוש נעשה הפקר מצד עצמו דהא אף אי יאוש אינו כהפקר גמור ג"כ הוא גזה"כ א"כ הא אפ"ל דגזה"כ הוא דיאוש נעשה הפקר והתורה אמרה שכיון שנתייאשו הבעלים נעשה הדבר הפקר, אכן נראה דהוכחתם מדברי התוס' הוא כן דלכאורה דבריהם צ"ע מה שכתבו דאי יאוש הוא כהפקר גמור אפי' לאחר דאתי לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר וצ"ע דאפי' אי נימא דיאוש אינו כהפקר גמור מ"מ הרי גזיה"כ הוא דלאחר יאוש רשאי כל אדם לזכות בו ואין הנגזל יכול לעכב ואפי' לפמש"כ הנתה"מ והאחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה מ"מ הרי הוא בתור הפקר לכל שכל אדם יכול לזכות שלא בידיעת הנגזל ועיי' בתוס' שם דס"ט ד"ה כל שלקטו דאפי' אי יאוש כדי לא קני כלל מ"מ כל המחזיק בה זכה בה ע"ש ומ"מ למ"ד יאוש לא קני אינו יכול הגזלן לזכות משום דבאיסורא אתא לידי' והיינו משום שכבר נתחייב בהשבה א"כ אפי' אי נימא דיאוש הוא כהפקר גמור מ"מ אפשר דהגזלן בעצמו אינו יכול לזכות בזה משום שכבר נתחייב בהשבה ומה נ"מ בין אי נימא דיאוש לא הוי כהפקר או דהוא כהפקר כיון דלעולם הכל רשאין לזכות בה ומכש"כ לפמש"כ איזה אחרונים דגם יאוש נפיק מרשות בעלים קודם דאתי ליד זוכה עי' בשו"ת באר יצחק סי' כ"ג, ומוכרח מזה דכוונת התוס' דאי יאוש הוא כהפקר גמור היינו שהבעלים מכיון שנתייאשו מפקירים הם לכל וכעין שכ' הקצוה"ח לענין איה"נ ולפ"ז דברי התוס' ניחא שפיר דאי נימא דיאוש אינו כהפקר גמור אלא דהתורה נתנה רשות לזכות לכל מי שירצה אפ"ל דהגזלן אינו יכול לקנות משום שכבר נתחייב בהשבה, אכן אם נימא דיאוש הוי כהפקר גמור והיינו דביאוש הבעלים מפקירין לכל העולם א"כ ע"כ מפקיר גם לגבי הגזלן דאל"ה לא הוי הפקר כלל וכמבואר בב"מ דף ל' גבי ר' ישמעאל בר"י לכו"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך מי הוי הפקר כה"ג ע"ש ועכ"פ כיון דהנגזל מפקיר לכל אף לגבי הגזלן א"כ מדוע לא מצי הגזלן לזכות מן ההפקר ומה בכך שנתחייב בהשבה כיון שהבעלים הפקירו לכל אף להגזלן ולפ"ז שפיר הקשה הפנ"י דאיך אפשר להיות כהפקר גמור דנימא שהבעלים מפקירים הא אין הנגזל יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, ומיושב בזה שי' רש"י בגיטין דס"ל דיאוש הוי הפקר גמור ולא קשה עליו קו' התוס' דא"כ אפי' אחר דאתי לידי' באיסורא יקנה מן ההפקר דלשי' רש"י מה שיאוש הוי כהפקר אין זה מצד שהבעלים מפקירין אלא מצד גזה"כ דיאוש נעשה הפקר לכל א"כ שפיר י"ל דהיכי דאתא לידי' באיסורא שכבר נתחייב בהשבה אין הגזלן יכול לקנות וכנ"ל. ועתה נבוא לבאר יסוד שי' רש"י דס"ל דיאוש הוי הפקר דהנה בב"מ כ"ב מייתי הא דא"ר יוחנן משום ר"י בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב כו' אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצאת זו כו' ואיסורא דומיא דהתירא כו' ועי' בתוס' שכ' דמה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ לא איצטריך קרא בידע ומתיאש דהא אפי' במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש ע"ש והיינו דיאוש משמלה ילפינן וכ"כ הראשונים בהדי' שהקשו דלמא שטפה נהר היינו מטעם יאוש ותי' דיאוש ילפינן משמלה עי' בשטמ"ק, ולפ"ז הירושלמי דיליף יאוש מאשר תאבד פליג על מתני' דילפי יאוש משמלה, אכן בשי' רש"י נראה דס"ל דהירושלמי לא פליג כלל אמתניתין דילן דס"ל דיאוש ילפינן משמלה דתרוייהו צריכי דאי משמלה הו"א דיאוש אינו כהפקר גמור אלא דהתורה נתנה רשות לזכות לכל מי שירצה וממילא הוי שלו עד דאתי ליד זוכה ולכן איצטריך קרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה לומר דיאוש הוי כהפקר גמור והראשונים הקשו דלמא אשר תאבד הוא מטעם יאוש ותי' דיאוש ילפינן משמלה כנ"ל אולם שי' רשי' הוא דגם אינו מצוי' אצל כל אדם הוא מטעם יאוש אלא דמשמלה לא ידעינן דיאוש הוי הפקר לכך איצטריך קרא דומצאתה והיינו דאמר מנין ליאוש מה"ת היינו שנעשה הפקר מצד גזה"כ וכנ"ל, ועפ"ז מיושב שפיר דברי רש"י בב"ק וב"מ דלא סתרן אהדדי דבב"מ במתני' אף השמלה כו' שיש לה תובעין פי' רש"י הפשט למעוטי מידי דידעינן בי' דמייאש אולם בב"ק לענין יאוש קונה פרש"י דזה ידעינן מאשר תאבד ממנו ומצאתה דיאוש הוי הפקר כנ"ל: וע"פ הנ"ל לשי' רש"י יש לבאר דברי הירושלמי פ"ד דב"ק ה"ח תני שור שהוא יוצא לסקול ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר זכה עצמו ור"ל אמר יאוש טעות הוא והנה בש"ס דילן בכריתות כ"ד איתא אר"י שוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ע"ש אולם בירושלמי פליגי בה ר"י ור"ל ויש לבאר במאי פליגי, גם הנה האחרונים הקשו בהא דאמר ר"ל יאוש טעות הוא הא כל יאוש הוא בטעות דאילו ידע איפה היא האבידה לא הי' מתיאש, הן אמנם דמש"כ כל יאוש הוא טעות זה אינו דזה לא מקרי טעות מה שאינו יודע היכן היא האבידה דהרי הוא יודע שאינו יודע ולכך מתייאש מיהו בע"כ משכחת לה גם יאוש טעות כגון שהניח סמוך לביתו והוא סבר שאבד זאת וכדומה עכ"פ יאוש דאבידה אף יאוש טעות הוי יאוש ונראה ע"פ מש"כ הנתה"מ בסי' רס"ד דהחילוק בין יאוש להפקר הוא דהפקר יוצא תיכף מרשותו אף קודם שהגיע ליד זוכה אולם יאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לידי זוכה ולכן כתב דהיכי דכלה היאוש קודם שהגיע ליד זוכה א"צ לחזור ולזכות בו אלא מכיון שכלה היאוש ממילא הוא של הבעלים ע"ש, ועפ"ז י"ל דזהו הפי' בירושלמי מה שאמר ר"ל יאוש טעות הוא היינו מכיון שהיאוש הי' בטעות שהי' סבור שהמעשה אמת א"כ עתה שהוזמו עדיו וכלה היאוש קודם שהגיע ליד זוכה אין שום איש יכול לזכות בו וברשות הבעלים קאי, אכן ר"י דאמר כל המחזיק זכה בו לפמ"ש לשי' רש"י לטעמי' אזיל דיליף יאוש ד"ת מאשר תאבד ומצאתה והיינו דמזה ילפינן דיאוש הוי כהפקר גמור דזה לא ידעינן משמלה וכיון דיאוש הוי הפקר ויצא מיד מרשותו א"כ גם כשכלה היאוש קודם שהגיע ליד זוכה כל המחזיק בו זכה, אבל ר"ל ס"ל דיאוש לא הוי כהפקר לכן אמר דיאוש טעות הוא והרי כלה היאוש קודם שהגיע ליד זוכה כנ"ל: והנה בירושלמי שם איתא גם הא דעבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר זכה עצמו כו' וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ב ופ"י ה"ז ע"ש אולם בש"ס דילן בגמ' דכריתות לא הוזכר כלל מדין עבד היוצא ליהרג וכן הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' נזקי ממון הי"ג הביא להך דינא דשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה אולם הך דינא דעבד היוצא ליהרג השמיט ולא זכר כלל וכבר תמה ע"ז במראה הפנים בב"ק שם וע"ש מה שתירץ אמנם דבריו צע"ג. ונלע"ד לישב דהנה בב"מ כ"א אמרי' בדבר שיש בו סימן כו"ע לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיני' דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידי' באיסורא הוא דאתא לידי' ועיין להרמב"ן במלחמות בדף כ"ז גבי ראה סלה שנפלה וע"ש שכ' דמטעם אבידה כו' אי אפשר לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים ובקצוה"ח סי' רנ"ט הביא לד' הרמב"ן הנ"ל וכ' דלדבריו צ"ל דהא דאמרי' אע"ג דשמעיני' דמייאש כו' באיסורא אתי לידי' אין הטעם משום דבאיסורא אתי לידי' דאבידה לעולם חשוב בהתירא אתי לידי' אלא הטעם דבאיסורא אתי לידי' היינו קודם יאוש וכבר נתחייב בהשבה ותו לא מהני יאוש דש"ש שלו הוא וידו כיד הבעלים, וכן מבואר להדי' בשטמ"ק ר"פ א"מ בשם הריטב"א ע"ש ועי' ובקצוה"ח שם. שכ' דמדברי הרמב"ן משמע דלא מהני יאוש אלא באינו ברשותו והקשה מסוגי' דכריתות שוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה ומשמע אפי' השור עודנו בביתו וברשותו מיהו התם י"ל דמצד הפקר אתינן עלה כו' והפקר בודאי מהני אפי' ברשותו ממש כו' וע"ש שהביא עוד ראיות דיאוש מהני אפי' ברשותו ומסיק שם וז"ל ולכ"נ דהרמב"ן לא אתי לאפוקי רשות בעלים אלא ברשותו נמי מהני יאוש כו' אלא דכתבו להא שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים היינו כיון דהשומר אינו מיאש שהרי הוא תחת ידו וידו כיד הבעלים א"כ יאוש דבעלים לא מהני כו' ע"ש. והנה לפי מה שהסביר הקצוה"ח דברי הרמב"ן שוב לא קשה ג"כ מהך דכריתות ושוב ל"צ לומר דהוא מטעם הפקר ושפיר אפ"ל שהוא רק מטעם יאוש וכ"כ בס' תרומת הכרי סי' רס"ב וז"ל שם וכן האי דאמרינן בכריתות שוה"נ שהוזמו עדיו כו' הוא נמי מתורת יאוש ולא מתורת הפקר דבשביל שנגמר דינו לסקילה אין הוכחה שהפקירו בעליו אלא דאמרי' דאסוחי אסחי לדעתי' מיני' ואייאושי מייאש כו' וע"ש מה שהקשה על הרמב"ן אמנם עם מה שהסביר הקצוה"ח מיישב שפיר ע"ש ועי' בשו"ת בית הלוי סי' מ"ח שהאריך בדין אה"נ אי הוי הפקר או יאוש ומסיק שם דאה"נ הוי רק יאוש ושוה"נ שהוזמו עדיו הוי ג"כ רק יאוש ע"ש. ולפי הנ"ל דשוה"נ שהוזמו עדיו הוא מטעם יאוש אפי' לשי' הרמב"ן לפ"ז מיושב שפיר הא דבש"ס דילן לא נקט דין עבד שהוזמו עדיו דהנה בכריתות שם אמר רבא מסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמרי לי' נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים וע"ש פרש"י, והנה לפמ"ש דשוה"נ שהוזמו עדיו הוי רק יאוש צ"ל דהא דמבואר בגמ' לשון הפקר הוא לאו דוקא והכונה רק ליאוש ודוקא נרבע שורו דסבר שהם עדי אמת מייאש מינה אבל אמרו רבע שורו שיודע שהוא שקר דטרח ומייתי עדים להזימם ואינו מתייאש עדיין. והנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות דלפיכך באתי לידי' קודם יאוש לא מהני אח"כ יאוש הבעלים משום שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא והיינו ע"כ כמו שהסביר הקצוה"ח דכיון שהשומר אינו מייאש שהרי הוא תחת ידו וידו כיד הבעלים א"כ יאוש בעלים לא מהני כנ"ל, ולפ"ז לא משכחת כלל להך דינא דעבד שהוזמו עדיו דאף דמשנגמר דינו הבעלים מתיאשים מיני' מ"מ כיון שהוזמו עדיו הרי המעשה שקר הוא וא"כ הנה העבד גופי' שיודע שהמעשה שקר בודאי אינו מתיאש מעצמו דטרח ומייתי עדים להכחישם וכמו באמרו לו רבע שורו כנ"ל והרי העבד ידו כיד הבעלים והוא אינו מתייאש מעצמו א"כ שוב אין מועיל יאוש הבעלים וזה עדיף טפי מהיכי דאתי לידי' קודם יאוש דלא מהני יאוש משום דשומר כיד הבעלים והשומר אינו מתיאש דהעבד ידו כיד הבעלים טפי משומר וכיון דהעבד אינו מתייאש לא מהני יאוש בעלים כלל ולכך לא הביא בש"ס דילן דין עבד שהוזמו עדיו משום דכה"ג לא מהני יאוש בעלים כנ"ל, אכן הירושלמי אפשר דלא ס"ל כש"ס דילן לחלק בין נרבע שורו לרבע שורו אלא דגם ברבע שורו אמרינן דמייאש וא"כ גם העבד מייאש מנפשי' ועי' בכריתות שם דפריך לרבא מעיר הנדחת שהוזמו עדי' כל המחזיק בה זכה ומחלק שם בין רבע שורו לעה"נ ועכ"פ אפ"ל דהירושלמי אינו מחלק בין רבע שורו לנרבע שורו ולכך אמרו גם גבי עבד שהוזמו עדיו זכה לעצמו. אולם לפום סוגית הגמ' דידן לא משכחת לה להאי דינא דיאוש הבעלים אינו מועיל כלל וכן הרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ לחלק בין נרבע שורו לרבע שורו וכסוגי' הגמ' דילן לכך לא הביא דין עבד שהוזמו עדיו כנ"ל. והא דמבואר בגיטין נתייאשתי מפלוני עבדו יצא לחירות הרי דמהני יאוש הבעלים מהעבד היינו משום דשם מיירי דהעבד ברח מרבו ואינו ברשות רבו א"כ לא שייך לומר יד עבד כיד רבו דהא דאמרינן דלפיכך לא מהני יאוש הבעלים בתר דאתי לידי' משום שהשומר אינו מתייאש הכונה הוא דהשומר אינו מתייאש מזה שהחפץ ישוב ליד הבעלים אבל עבד שברח הוי כמו השומר בעצמו רוצה לגזול האבידה ואינו רוצה להיות שומר והוי כמו שמונח ע"ג קרקע וקונה ביאוש ועיין.