פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן סה · כז
והנראה בזה דכל יאוש ילפינן מאבידה ולגבי אבידה אמרינן בב"מ כ"א מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב כו' אשר תאבד ממנו ומצאת מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כ"א יצאת זו כו', ויאוש ילפינן משמלה וכמ"ש התוס' שם כ"ז, ובב"ק ס"ו ובאבודה ואין מצוי' אצל כ"א הוי אפקעתא דמלכא והתורה התירה מטעם הפקר, וכזוטו של ים דרחמנא שריא, ולפ"ז ניחא דהירושלמי לשיטתי' אזיל דיליף יאוש מומצאת וז"ל הירושלמי מנין ליאוש מה"ת א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו ומצאת מי שאבודה הימנו כו', וע"ש בתוס' ב"מ כ"ז, וא"כ אבודה הימנו ואין מצוי' אצל כ"א מטעם יאוש הוא וא"כ גם הכא אם נגמר דינו ונעשה איסור הנאה אינו אלא יאוש ולא הפקר, ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם ס"ל כתלמודא דידן דיאוש משמלה ואבודה הימנו ומכ"א מטעם הפקר הוא ולכן גבי שוה"נ דנעשה א"ה והוי כאבודה הימנו ומכ"א דהוי הפקר וכן אפ"ל דבאמת ר"י בתלמודא דידן דאמר כל המחזיק בה זכה לשיטתי' בירושלמי דילפינן יאוש מומצאתה ולכך באמת מטעם יאוש נגעו בה, אולם הרמב"ם ס"ל כתלמודא דידן דילפינן יאוש משמלה, ומצאתה לאבודה הימנו אפקעתא דמלכא הוא ולפיכך ה"נ כיון שנגמר דינו הוי הפקר כזוטו של ים, אח"כ מצאתי בנה"מ בסי' רס"ד שכ' וז"ל דוקא גבי אבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש, ונהניתי שכוונתי לדעתו בע"ה.