פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן סה · ד
והנראה בזה דבאמת הרמב"ם והרי"ף והרמב"ן דס"ל דהיכא דנטלה ע"מ לגוזלה אפי' חזרה לאחר יאוש אינו מקיים העשה דוהשב תשיבם לשיטתיהו אזלי דגרסי שם בסוגי' להיפך דלמ"ד התר"ס לאו שמי' התראה ס"ל בטלו ולא בטלו ומאן דס"ל הת"ס שמי' התראה ס"ל קיימו ולא קיימו דהוי התראת ספק דלמא יקיים וא"כ ניחא דהכא קאי למ"ד בטלו ול"ב ובטלו לא משכחת בגזל ולפ"ז לא מצי לאוקמי בגזל ולעבור בשני לאוין, וכן רבא דס"ל התראת ספק לאו שמי' התראה ס"ל בטלו ול"ב ולכך קאמר דלאו דגזל קאי אכובש ש"ש, ובזה אפ"ל בב"מ ד"ה לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וה"ק בתוס' תיפוק לי' מלא תגזול ותי' לעבור עליו בשני לאוין, והעירו רבים בזה ממ"ש התוס' בא"נ דגזל לא שייך לעבור בשני לאוין משום דהוי לאו הנל"ע, ולפ"ד אפ"ל דרבינא יסבור כמ"ד התר"ס שמי' התראה וס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ מצי לאוקמי בגזל גופי' ולעבור בשני לאוין ואי משום דהוי לאו הנל"ע הא משכחת לה קיימו ולא קיימו כשב"ד הזהירו להחזיר ולא החזיר אי נמי כגוונא שכ' לעיל בנטלה ע"מ לגוזלה ולכך בעינן תרי לאוין, תבנא לדינא דשאילתן זו תלי' ברבוותא בפלוגתא התוס' והרמב"ן דלשי' התוס' דס"ל דגם הכא לא קני ביאוש משום דמקרי באיסורא אתא לידי' וא"כ הכא בנ"ד לא קנה העכו"ם את בהמת ישראל ביאוש כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ובגזילה לא קני ביאוש, ולשי' הרמב"ן דהיכא דנטלה ע"מ לגוזלה קני ביאוש מדין אבידה ונפטר רחמה אצל הנכרי ולא חלה עליו קדושת בכור, והנה במה שכ' הרמב"ן בטעמא דבתר דאתי לידי' באיסורא לא קני ביאוש משום דנעשה שומר של הבעלים ואשר לזה הסכים גם הריטב"א שהבאתי לעיל, אפשר לישב קושית הפנ"י בב"מ כ"ז ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו כו' וה"ק דנימא דשה לגיזותיו אתיא לגיזות שנעשה אחר שמצאה לאחר יאוש דכל הטעם דלאחר שבא לידו אינו מועיל הוא משום שנתחייב בהשבה וא"כ בגיזות שנעשה אחר יאוש ולא הי' בעת שמצאה ע"ז לא נתחייב בהשבה בשעה שמצאה והו"א דקונה ביאוש וע"ז איצטריך קרא דמחויב להחזיר, אולם לש' הרמב"ן ניחא דכיון דאתא לידי' באיסורא ונעשה שומר אין מועיל יאושו כלל והוי כמו שלא נתיאש מעולם ומה"ת נאמר דהגיזות יהא שלו ובודאי שמחויב להחזיר אף שנעשו אחר יאוש וז"ב, וכן בב"מ נ"ה המוצא שו"פ חייב להכריז אע"ג דזל וכן הוא בשו"ע סי' רס"ב סק"א ועי' בסמ"ע שם משום דכיון דנתחייב בהשבה תו לא פקע אע"ג דבודאי נתיאש הבעלים אח"כ כיון שאינה שו"פ כיון שבא לידו כששוה פרוטה אע"ג דאח"כ זל ונתיאש ממנה חייב ולכאו' קשה על לוי מ"ט לא תני הך דינא ומצאתי בשטמ"ק שהביא בשם הריצב"ש שתי' דלוי ס"ל דאם זל אח"כ אינו חייב להכריז, ולכאו' מאיזה טעם פליג על רב כהנא בזה, אמנם לפ"ד הנ"ל ניחא דהנה המח"א בה' חצר סי' ח' כתב דאם הי' לאחד פקדון ביד חבירו ושכח ונתיאש דאין יאושו יאוש משום דהוא ביד שומר וכמ"ש הרמב"ן וכ' לדון דלפ"ז יש לומר דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא דוקא בשומר אבידה משום דהוי ש"ש והוי כפועל דידו כיד הבעלים אבל בש"ח מועיל יאוש, ולפי דבריו צריכין לומר דהא דקאמרינן דהיכא דבאיסורא אתי לידי' אינו מועיל יאוש היינו דוקא אליבא מאן דס"ל שומר אבידה הוי ש"ש ולפ"ז אפ"ל דלוי יסבור דשומר אבידה הוי ש"ח ולכך אף דאתא לידי' קודם יאוש לא נעשה שומר ולכן כשהוזלה ונתיאש הבעלים פטור מלהכריז, ברם דברי הגאון הנ"ל נפלאים בעיני דהא כל טעמא דאבי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידי' ועי' בקצה"ח סי' רנ"ט דאבי' ס"ל דישל"מ לא הוי יאוש משום דנעשה שומר ולכן אין יאושו מועיל משום דבאיסורא אתא לידי' ואבי' לשיטתו ס"ל בב"ק נ"ז דשומר אבידה ש"ח הוי עי"ש דקא"ל אבי' לרב יוסף ואת לא תסברא דשו"א הוי כש"ח כו' ומ"מ ס"ל דהיכא דבאיסורא אתא לידו לא מהני יאוש משום דנעשה שומר וכמ"ש, והא דכתב הרמב"ן שומר שכר הוא משום דאנן קיי"ל הכי דשומר אבידה הוי כש"ש אבל באמת אף אי שומר אבידה הוי כש"ח מ"מ כיון דבאיסורא אתא לידי' הוי שומר ואין יאוש מועיל לאפקועי ממון שהוא ברשותו וזה ברור.