אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן נז

סימן נו

הערות שונות בדיני סימנים ואבידה

בגמ' ב"מ דף כ"ח אתצ"ל סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח ועיין בשטמ"ק דאפי' א' אומר סימן מובהק וא' אומר סימן שאינו מובהק יניח כיון דתרוויהו מה"ת אלא דאם סימנין לאו דאורייתא וסימן מובהק בודאי דאורייתא למי שאומר סימן מובהק יהבינן לי', ושם גבי א' אומר מדת ארכו וא' אומר מדת רחבו תנתן למדת ארכו כתב בשם הראב"ד דזהו רק אי סימנין דרבנן להכי סימן מובהק טפי עדיף אבל למ"ד סימנין דאורייתא כיון דשניהם מה"ת אף דהאי סימן יותר מובהק יניח ע"ש, אולם מדברי הר"ן נראה דאפי' אי סימנין מה"ת נמי יהבינן למי שאומר סימן מובהק יותר דהנה הר"ן כתב שם לענין מדת ארכו דש"מ דמדת ארכו הוי סימן מובהק דהא גבי גט אמרינן באומרת סימני החוט מדת ארכו ינתן לה אע"ג דבעי שם סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני וע"כ דמדת ארכו סימן מובהק הוא ע"ש ולשי' הראב"ד תיקשי לפ"ז מהא דא' אומ' מדת ארכו ורחבו וא' אומר מדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וקשה נהי דסימנין לאו דאורייתא מ"מ הא כיון דמדת ארכו הוי סימן מובהק ומדאורייתא הוי סימן כדמוכח מגט דשם בעי סימן מובהק דמהני מה"ת א"כ אמאי ינתן למדת משקלותיו ומאי מהני דמדת משקלותיו הוי סימן מובהק יותר כיון דשניהם מה"ת, וע"כ צ"ל לדעת הראב"ד דמדת ארכו לאו סימן מובהק הוא בבגד דאפשר דמשער לה אף דאמרי' בגמ' מדת רחבו שעורי' קמשער לי' מ"מ מדת ארכו נמי משער לה קצת ומה"ת לא הוי סימן רק דעדיף ממדת רחבו ודוקא בחוט הוי סימן מובהק דחוט א"א לשער (ועיין בשטמ"ק בשם תלמיד הר"פ) והר"ן דלא ס"ל לחלק כנ"ל ע"כ לא ס"ל כשי' הראב"ד. אמנם בלא"ה קשה לשי' הראב"ד בהא דינתן למדת משקלותיו ע"פ מש"כ האחרונים דשני סימנין לכו"ע מה"ת דהוי כסימן מובהק וא"כ בא' אומר מדת ארכו ומדת רחבו וא' אומר מדת משקלותיו כיון דמדת ארכו ומדת רחבו כ"א הוא סימן בפ"ע שמחזירין אבידה ע"פ במקום דליכא אחר ואם א' מצא אבידה ובא א' ואמר מדת ארכו או מדת רחבו יהבינן לי' ולפ"ז כשאומר שניהם מדת ארכו ומדת רחבו אמאי לא יהי' כשני סימנים דהוי מה"ת וא"כ אמאי ינתן למדת משקלותיו כיון דשניהם מה"ת לדעתם ז"ל ודוחק לומר מכיון ששניהם בדבר אחד דמה בכך הא מ"מ שני סימנין לעצמם הן וצ"ע. ועיין בב"מ דף ע' בדקינן לאיש דאית לי' דהבא פריכא והקשה הר"ן כיון דאיכא סימן במשקל נמי ניחוש שמא יהיב סימנא ושקיל לי' ותי' דמשקל לא הוי סימן אלא במציאה דלא אפוקי ממונא ממארי' אבל לאפוקי ממונא מזה לזה משקל לא הוי סימן וכ"כ הנמוק"י דמשקל הוא סימן כל דהו ולאפוקי ממונא סימן מובהק בעי ע"ש, ולפמש"כ הר"ן דמדת ארכו הוי סימן מובהק וכמו שהוכיח מהא דנותנין לה בסימן אורך החוט אלמא דסי' מובהק הוא דמהני אפי' בגט וא"כ כ"ש דמדת משקלותיו הוי סימן מובהק דהא עדיף ממדת ארכו ורחבו וא"כ ליהני אפי' לאפוקי ממילא כיון דהוי סי' מובהק) וצ"ל דדוקא גבי בגד שאין דרכו לשקול הוי סימן מובהק וכמ"ש התוס' בד' כ"ג דדבר שדרכו לשקול לא הוי סימן טוב (וכ"כ הר"ן שם) וא"כ ה"נ נסכא דרכו לשקול ולכן לא מהני להוציא ממון אבל בבגד שאין דרכו לשקול לכו"ע הוי סימן מובהק. מיהו מדת ארכו לכאורה נראה גם מדעת התוס' דלא הוי סימן מובהק וכמ"ש בד' כ"ז ד"ה ואנא וז"ל לאו מובהקים ממש אלא מובהקים מסימני חברו כמו זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו וכ"כ בשטמ"ק ע"ש אלמא דמדת ארכו לא הוי סימן מובהק. ועיין בשו"ת גוא"י חאה"ע סי' נ') והנה בחולין דף ע"ט דאמרינן התם עייל לי הנך דדמיין להדדי אלמא קסבר כו' וסימנין דאורייתא ובחי' הר"ן שם הביא בשם הרמב"ן להקשות על פרש"י דסימני אבידה קאמר דמאי ענין זה לזה דאפי' ת"ל סימנין אלו דאורייתא י"ל דאין מחזירין אבידה בסימנין דלמא מחזי חזי א"נ כסומא בארובה כו' ע"ש ומתבאר מזה דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא מתרי טעמא י"ל דסימנין לאו דאוריי' די"ל דאף שאמת הוא שאבד אבידה בסימנים כאלו מ"מ אין סומכים על הסימנים מה"ת שזהו שלו דלמא איתרמי סימנין כסימנין ואפי' אי נימא דלא חיישינן לאיתרמי סימנין כסימנין מ"מ דלמא לא אבד כלל אלא כסומא בארובה אמר אי דמחזי חזי. ועי' בקצוה"ח סי' רנ"ט שכ' דהא דמבעי להו אי סימנין דאורייתא היינו אי חיישינן למחזי חזי אבל היכי דלא חיישינן למשקר סימנין מה"ת ול"ח לאיתרמי סימנין כסימנין ומתרץ בזה מה שהק' המפרשים אהא דפריך הגמ' מאי לאו בסימנין לימא בסימן מובהק, דלפי הסברא דחיישינן למחזי חזי גם סימן מובהק לא מהני מה"ת ע"ש היטב שמבאר בזה כל הסוגי'. ולפענ"ד נראה דגם לענין חשש משקר מהני סימן מובהק והיינו דבסימן הניכר ומצוי י"ל שראהו שמצוי הוא לראות או כסומא בארובה אבל בנקב יש בצד אות פלוני ל"ש דמחזי חזי דזה אין דבר מצוי שיוכל לראות כ"כ אצל חבירו באיזה מקום הוי הנקב ואף שאפשר הא גם בעיקר סימנין הרי אפשר שיהי' לשני דברים סימנים שוים וע"כ דלא חיישינן לדבר שאינו מצוי, והנה בגמ' שם הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה אלימא במדת ארכו דלמא בהדי דנקט לי' חזיתי' אלא נקב יש בצד אות פלוני ועי' ברי"ף שהביא ג"כ דבעינן נקב בצד אות פלוני דוקא דבגט סימן מובהק בעי והא הכא עיקר החשש הוא שמא היא משקרת ולא משום דשמא גט של אחר הוא דכל הספק הוא אם כבר נתן לה בעלה הגט או שמשקרת וממנו נפל קודם נתינה ועי' ברא"ש ואמרינן דבעינן שתאמר נקב יש בצד אות פלוני אלמא דלענין שקורי משקר נמי בעינן סימן מובהק ובזה לא חיישינן למחזי חזי ומשקר, ועי' בקצוה"ח שם שכ' על הגמ' דף י"ח דבעינן נקב בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא דהתם ליכא למימר משום חשש משקר דא"כ סימן מובהק ביותר נמי לא מהני ע"ש והרי הכא מבואר להדי' דגם לחשש משקר בעינן סימן מובהק ומהני מדאמרינן אלימא בארכו ורחבו דלמא בהדי דנקט לי' חזיתי' אלא נקב בצד אות פלוני אלמא דבזה לא חיישינן דמשקר כיון שאינו מצוי לראות כ"כ וה"ה באבידה ה"נ דכוותי': עכ"פ בודאי דסימן מובהק מהני גם לענין שקורי משקר והיינו היכא שהסימן הוא כמו נקב בצד אות פלוני דלא שכיח למחזי כ"כ אלא דבכ"ז אין הסימנים מובהקים שוים בגדריהם לומר דמה דהוי סימן מובהק לענין דלא חיישינן למחזי חזי ומשקר או לסומא בארובה יהי' נמי סימן מובהק לענין דלא ניחוש שמא איתרמי סימנין כסימנין (אי נימא דבכל סימן חיישינן לזה) או להיפך דיש סימן דהוי מובהק לענין דלא ניחוש למחזי חזי ומ"מ אינו מובהק להא דנימא דאי אפשר שיתרמו שנים בסימן זה. למשל הנה התוס' בדף כ"ג אהא דמדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן הקשו הא לקמן אמרינן דמשקל עדיף ותי' דה"מ בבגד שאין דרכו לשקול ע"ש והנה בודאי חילוק זה אם דרכו לשקול שייך רק לענין אי נימא שקורי משקר ומחזי חזי לזה אמרינן בבגד שאין דרכו לשקול מנא ידע כמה הוא משקל הבגד כיון שאין דרכו לשקול ומי ששקל פ"א לעצמו או שיודע מאיזה סיבה כמה הוא משקלו מ"מ רחוק הדבר שגם חבירו יודע מזה ולכך הוי סימן מובהק אבל לענין החשש שמא איתרמי סימנים כסימנים שני דברים במשקל אחד בודאי אין נ"מ אם דרכו לשקול או לא דכמו שיוכל להיות שתי חתיכות כסף שדרכם לשקול במשקל שוה כן יכול להיות שקרה ב' בגדים שאין דרכן לשוקלן במשקל שוה אלא להא דחיישינן שמא ראה שפיר אמרינן לחלק, וכן אפ"ל להיפך דיש סימן דכלפי החשש שמא איתרמי שנים בסימן אחד הוא סימן מובהק ולא שכיח ולענין מחזי חזי אינו סימן מובהק כגון שני סימנים לדעת הסוברים דהוי סימן מובהק בודאי הדעת נוטה דרחוק הדבר שיארע שני דברים שוים בשני סימנים אבל לענין מחזי חזי לפעמים אפשר לחשוש גם בשני סימנים כמו אם ב' הסימנים המה זה אצל זה דממ"נ מי שרואה את האחד רואה גם את השני הסמוך לו ואין ראי' יותר כשאומר שניהם דלא מחזי חזי. והנה בגמ' סתם אמרו דנקב יש בו כו' דסימן מובהק הוי מה"ת אליבא דכו"ע אבל עכ"ז יתחלקו למחלקותם להיות מובהק כ"א לפי מה שהוא אם לענין מחזי חזי או לענין איתרמי סימנין כסימנין. ובזה אפ"ל מה שהקשו על הך דיעה דשני סימנים שאינם מובהקים הוי כסימן מובהק מהא דפרכינן מהך דתנן מצא תכריך של שטרות כו' הכ"נ ניחא לי' ללוה והא לפי מה דאמר הגמ' התם הוי שני סימנים מנין וכרוכים והוי מה"ת אולם לפי הנ"ל אפ"ל דלענין זה לא הוי מדאור' דהחשש הוא שמא משקר ולא לשמא הוא כמו אחר דהרי הכא לוה ומלוה אחד ועיין, ולעיל הבאתי דעת הר"ן דארכו הוי סימן מובהק מדמהני גבי גט ולפי הנ"ל אין מוכרח אף דמהני גבי גט היינו דלא ניחוש למשקר (דשם יש רק חשש משקר כנ"ל אבל לענין איתרמי סימנים כסימנים מנים אפשר דארכו לא הוי סימן מובהק דאולי נמצאו הרבה באורך זה: והנה הקצוה"ח שם הביא דעת התוס' בחולין דלא מהני סימנין לאפוקי ממון והקשה מגמ' ב"ב דף קכ"ח הי' יודע בעדות קרקע כו' ושמואל אמר כשר כו' אבל גלימא לא ור"ש אמר אפי' גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ור"פ אמר אפי' נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו ומוכח דמהני סימנא לאפוקי ממון ותי' דמיירי באבידה וע"ש שכ' דלדעת הנ"י דמשקל לא הוי סימן אלא באבידה אבל לאפוקי ממונא סימן מובהק בעי ולדבריו תיקשי הא דאמרינן אפי' נסכא אפשר דמכוין משקלותיו וצ"ל נמי דמפרש לה באבידה ע"ש, אבל קשה האיך אפ"ל דמיירי באבידה א"כ איך קאמר ר"ש אבל נסכא לא הא ר"ש גופי' ס"ל בב"מ דף כ"ג דמשקל הוי סימן ומצאתי בשטמ"ק שעמד בזה וע"ש שמפרש הסוגי' לאפוקי ממון ושלא כדעת התוס' בחולין דאין מוציאין ממון ע"פ סימנים, ובקושית הקצוה"ח על הנ"י אפ"ל ע"פ מש"כ התוס' דמשקל גבי נסכא לא הוי סימן מובהק משום דדרך לשוקלו אבל גבי בגד דאין דרך לשוקלו הוי סימן מובהק (וכ"כ גם הנמוק"י בב"מ ע"ש) ולפי מה שביארתי לעיל דדרך לשקול לא הוי נ"מ אלא לענין שקורי משקר דאמרינן מחזי חזי אולם התם בב"ב דמיירי שהוא עד וגבי עד לא חיישינן דמשקר אלא שמא יש אחרת שמשקלה כזו וכלפי זה לעולם הוי משקל סימן מובהק דאין דרך להיות שני דברים במשקלים שוים דאל"כ לא הי' גם בבגד משקל סימן מובהק דלענין זה אין חילוק מה שאין דרך לשוקלו כנ"ל ור"ש ס"ל דמשקל לא הוי סימן מובהק אפי' לענין זה אי יש אחרת כמותה ותרוייהו ס"ל סימנין לאו דאורייתא אבל ארכו ורחבו ס"ל דהוי סימן מובהק שאין דרך להיות ארכו ורחבו שוים וכ"ז גבי עדות אבל לענין היכי דחיישינן למשקר בודאי לא הוי ארכו ורחבו סימן מובהק וכדמוכח כל הסוגי' בב"מ ובתוס' שם, ובשטמ"ק פי' הכי דשמואל ס"ל דסימנין לאו דאורייתא ובאבידה תק"ח הוא ולהוציא ממון בעי סימן מובהק ולפיכך ארכו ורחבו לאו סי' מובהק הוא ור"ש ס"ל ארכו ורחבו סי' מובהק אבל משקל לא הוי סי' מובהק ור"פ ס"ל סימנים דאור' ולא בעי סי' מובהק ע"ש ודוחק לאוקמי ר"פ דהוא בתרא דלא כהלכתא אלא דאפ"ל דר"פ ס"ל דגם משקל סימן מובהק לענין עדים היכי דלא שייך שקורי משקר ודוקא באבידה אמרינן דנסכא כיון דדרך לשוקלו לא הוי סימן מובהק דלמא מחזי חזי ומשקר אבל לענין. עדות דליכא חשש משקר רק שמא איתרמי אחרת שמשקלה כזו ע"ז אפ"ל דס"ל לר"פ לענין זה גם בנסכא הוי משקל סימן מובהק וכנ"ל: בחולין דף צ"ו אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף מטב"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע, ובתוס' שם הקשו דשא"ה דחשדינן לי' דמשקר דהא לצו"מ מהדרינן בטב"ע ותי' דהכא מיירי בטב"ע כל דהו והא דמהדרינן לצו"מ היינו בטב"ע גמור ע"ש, וא"כ פי' הגמ' ולא מהדרינן בטב"ע היינו בטב"ע שאינו גמור ואף לצורבא מרבנן ולפ"ז כיון שכל דברי רבא מריש הוי אמינא דסימנא עדיף מטב"ע היינו מטב"ע שאינו גמור וא"כ גם הא דמסיק השתא כו' אמינא טב"ע עדיפא היינו נמי טב"ע כל דהו ולפ"ז ע"כ גם הראי' שהביא דאלת"ה היאך בנ"א מותרים בנשותיהן בלילה אלא בטב"ע דקלא הכ"נ בטב"ע הוא משום דטב"ע דקלא לא הוי טב"ע גמור דהא לטב"ע שאינו גמור בעי לאתויי ראי' דמהני, ובזה ניחא דלא מייתי ראי' מהא דבנ"א מותרין בנשותיהן אף ביום וע"כ בטב"ע אלא דזהו טב"ע גמור ורבא מייתי ראי' דאף טב"ע שאינו גמור מהני ולכאורה מוכרח הוא, ובזה נראה לדון במ"ש הקצוה"ח והנה"מ בסי' פ"א לענין טב"ע דקלא אי מוציאין ממון ע"י והקצוה"ח הביא ראי' דאין מוציאין ממון מהא דבעי גבי מסית שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו ומוכח דאין הורגין בטב"ע דקלא ועי' בנה"מ שחלק עליו, ולפי מש"כ הדבר מוכרע מהכא דטביעת עין דקלא לא הוי טב"ע גמור ולפיכך אין הורגין ע"י טביעת עין דקלא וכן גבי אבידה הא כתבו התוס' דדוקא בטב"ע גמור מחזירין אלמא אף באבידה בעינן טב"ע גמור א"כ הכ"נ בודאי דאין מוציאין ממון בטב"ע דקלא כיון שהוא טב"ע שאינו גמור: אמנם יש להבין הא דקאמר שם ר"י ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיף דאלו אתי תרי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטיל לא קטלינן לי' ואלו אמרי' אית לן טב"ע בגוי' קטלינן לי' והכא בודאי טב"ע גמור הוא ומסוגי' משמע דקאי על דברי רבא ורבא הא באמת רצה להוכיח דטב"ע שאינו גמור עדיף מסימנא, אולם נראה דהא דאמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף היינו סימן שאינו מובהק שהוא סימן אמצעי דבסימנים יש מובהקים שהם ודאי מה"ת ויש שאינם מובהקים דע"ז מספקא לן בב"מ אי סימנים דאורייתא ובטב"ע נמי יש טב"ע גמור וטב"ע שאינו גמור והשתא רבא קאמר דמריש הו"א דסימן שאינו מובהק עדיף מטב"ע שאינו גמור והיינו דס"ל סימנים דאורייתא ובטב"ע שאינו גמור לא יהבינן אפי' לת"ח ושוב אמר שטב"ע עדיף ממה שמתירין איסור בטב"ע שאינו גמור וכן ממה שמותרין בנשותיהם בטב"ע שאינו גמור ואמר ברי' דרב משרשיא תדע היינו דטב"ע גמור עדיף מסימן מובהק אפי' מדקטלינן בטב"ע ולא קטלינן בסימנים אפי' מובהקים אלמא דגדר טב"ע עדיף מסימנים וכיון דסימן מובהק גרע מטב"ע גמור הכ"נ סימן שאינו מובהק גרע מטב"ע שאינו גמור כנלע"ד לפרש הסוגי' לדעת התוס' והא דלא מהדרינן לת"ח בטב"ע שאינו גמור אנו מוכרחים לומר דלמא משום חימוד ממון בטב"ע כל דהו אומר בדדמי ונדמה לו שמכירה, והנה היש"ש בחולין שם כ' דלמסקנא דטב"ע גרוע עדיף מסימנא מהדרינן לת"ח אף בטב"ע כל דהו. ולא נראה כן דמדאמר רבא דהא מהדרינן בסימנא ולא בטב"ע שאינו גמור הרי פשיטא לי' לרבא ממעשים בכל יום דלא מהדרינן לת"ח בטב"ע גרוע ואיך נימא דהדר רבא מזה אע"כ דגם לפי המסקנא כן הוא ומטעם אחר הוא כנ"ל, ולפמ"ש לפרש הסוגי' נדחה בזה מה שהעיר הקצוה"ח הנ"ל לענין טב"ע דקלא וכ' דמסוגי' זו מוכח דקטלינן בטב"ע דקלא מדאמרינן דאל"כ איך סומא מותר כו' אלא בטב"ע דקלא ואמר ברי' דרב משרשיא תדע דטב"ע עדיף דאלו אתי תרי כו' ע"ש ולפמ"ש לא קאי כלל אטב"ע דקלא דברי' דרב משרשיא קאמר להוכיח דטב"ע גמור עדיף מסימן מובהק וא"כ ה"ה דטב"ע גרוע עדיף מסימן שאינו מובהק אבל לעולם לא קטלינן בטב"ע דקלא שהוא טב"ע שאינו גמור ואפי' אבידה לא מהדרינן בטב"ע שאינו גמור וכמ"ש התוס' כנ"ל: והנה ראיתי להנו"ב חאה"ע (מה"ק סימן ל"ח) שכ' על הגמ' דאלו אתי בי תרי ואמרי פליוי דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' דבסימן מובהק קטלינן לי' וע"ש שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה דלא קטלינן ע"י סימנים ותי' משום דסוגי' קאי למ"ד סימנים דאורייתא והרמב"ם לטעמי' דסימנין דרבנן ולפיכך בודאי לא קטלינן לי' אבל בסימן מובהק קטלינן לי', ותמה אני דאמאי לא אשמעינן הרמב"ם דין זה דקטלינן בסימן מובהק דבודאי חידוש גדול הוא דקטלינן ע"י סימנים ולדעתי הוא מילתא דתמיהא לומר דקטלינן ע"י סימנים וזה לא שמענו, ומש"כ שם עוד דלפיכך אמרי' בגמ' דלא קטלינן בסימנים אף למ"ד סימנים דאור' דסימנין מאבידה ילפינן ודוקא התם שאין א' טוען ברי כנגדו אבל היכא שההורג טוען ברי שלא הרג אלים ברי דידי' דלא נסמוך אסימנין ואף אם מודה שהרג מ"מ הוי התראת ספק בעת ההתראה ע"ש וג"ז תמוה וכי לא עסקינן דבעת שהתרו בו ראו אותו היטב בטב"ע והתרו בו דהוי התראת ודאי דפשיטא דלא חיישינן שמא לא יכירוהו אותו אח"כ בטב"ע דא"כ בכ"מ הוי התראת ספק שמא ישכחו העדים הטב"ע ולא יכירוהו אלא דלזה ודאי לא חיישינן ואם שכחו אח"כ הטב"ע וידעו רק דפלוני דהאי סימנא קטל בודאי לא קטלינן אף שמודה והכא הא לא הוי התראת ספק כנ"ל (ועיין בשו"ת רעק"א סי' ק"ז), וגם מש"כ דילפינן מאבידה והתם אין אחר טוען ברי כנגדו יקשה מהא דאמר רבא אתצ"ל סימנין דאור' סימנין וסימנין יניח ועי' בש"מ דאפי' אם אחד אומר סימן מובהק והשני סי' שאינו מובהק כיון ששניהם מה"ת יניח ומוכח להדיא דאם א' אומר סימן והשני אין לו סימן אף שמכחישו בברי שהוא שלו מ"מ אסימנין סמכינן וכ"נ ברור דאם אומר סימן אף שהמוצא מכחיש אותו בברי יהבינן לי', וגדולה מזו כ' הש"מ בשם הרבה ראשונים להוכיח דאם מביא עדים שחפץ פלוני שכך וכך סימנין שלו מוציאין מיד אחר וכן הוכיחו מגמ' ב"ב קכ"ח, ואף לדעת התוס' חולין דאין מוציאין ע"פ סימנים הוא רק משום חזקת ממון דבאבידה דילפינן מינה ליכא חזקת ממון ולשי' התוס' ג"כ פשוט דלא קטלינן ע"י סימנים משום דמוציאין אותו מחזקתו ומה דסמכינן בא"א אסימנין אף דאיכא חזקה כבר האריכו בזה האחרונים ועכ"פ גם לדברי התוס' פשוט הוא דדוקא להוציא מחזקתו לא מהני סימנין אבל באבידה אף שאחר או המוצא מכחישו בברי עכ"ז יהבינן לי' כדמוכח בב"מ כנ"ל, ובעיקר הדבר אמאי לא קטלינן בסימנין נ"ל דכבר הקשו הראשונים איך ילפינן איסורא מממונא לאהדורי גט אשה בסימנין ואפ"ל משום דילפינן דבר דבר מממון וילפינן נמי לקולא אבל דיני נפשות בודאי לא ילפינן מממון ועיין. והנה בהא דאם אתי סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנא קטל לא קטלינן לי' קשה לכאו' בהא דאמרינן בב"ק מ"א מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה ומשני במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי לי' דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך כו' ולפ"ז בפשיטות משכחת לה שהעדים מכירין את השור ע"י סימנים שזהו הנוגח דלא קטלינן לי' דהא אמרי' כמיתת בעלים כך מיתת השור אבל מ"מ מחויב לשמור אותו דהא אפי' ממון מפקינן ע"י סימנים לדעת הראשונים כנ"ל ונגח אח"כ עוד ולבסוף הכירו אותו וצ"ע: בשו"ע חו"מ סי' רס"ז פסקינן במוצא אבידה שוטחה לצורכה אבל לא לצורכו ולצרכה והוא בעי' דלא איפשטא בב"מ דף ל' ולפיכך אזלינן לחומרא וכ"כ הראשונים והרא"ש ע"ש, ובס' תבונה העיר גאון אחד דלאו משום חומרא פסקינן הכי אלא מעיקר הדין והוא ע"פ סוגי' דפסחים כ"ה דפליגי אביי ורבא בלא אפשר וקמכוין ואמרינן אליבא דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר כו"ע ל"פ דאסור כי פליגי אליבא דר"י וע"ש שהקשה הגמ' מאבידה שוטחה לצורכה נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה כו' בין לצורכה בין לצורכו, ועי' ברש"י ושם וז"ל אלמא אע"ג דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב לה גזל ואסור ע"ש ומעתה הרי מבואר דאי נימא דלא אפשר וקא מכוין אסור גם לצורכו ולצורכה אסור וכיון דאנן קי"ל כר"ש דלדידי' לא אפשר וקמכוין אסור א"כ הרי מעיקר הדין אסור לצורכו ולצורכה ע"ש אמנם אם איפה כן הוא קשה להלום שתי השמועות דפסחים וב"מ דהא בפסחים מוכח להדי' דלצורכו ולצורכה אסור לר"ש וא"כ מאי קמבעי להגמ' בב"מ כיון דקי"ל כר"ש, ועוד הנה התוס' והראשונים שם כתבו דהאי בעי' הוא משום דחיישינן שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה ותתקלקל ולפיכך בס"ת מותר לקרות כשפותחה ולא חיישי דכיון שקבעו לו זמן כו' וכן כלי נחושת וכלי כסף אפי' לצורכו תני' לקמן דמותר להשתמש בו כיון שע"י אותו תשמיש לא יוכל לבוא לידי קלקול ע"ש ומתבאר מזה דהאי בעי' הוא משום שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה אבל שם בפסחים דר"ל דאסור מפני דהוי לא אפשר וקמכוין והטעם הוא מפני שבעת מעשה הוי גזל כפי' רש"י ולא מפני שמא יניחנה אח"כ יותר מכדי צרכה וכיון שהאיסור הוא בעת מעשה במה שמכוין להתכבד והו"ל גזל א"כ תיקשי הכ"נ בספר אמאי קורא בהן נהי שלא יוכל לבוא אח"כ לידי קלקול מ"מ בעת שקורא הרי נהנה משל חבירו והוי גזל ואסור וביותר גבי כלי כסף דמשתמש בהן אפי' לצורכו בלבד וכמ"ש התוס' הא בודאי הוי גזל ואסור אבל לפענ"ד השמועות מתאימות שפיר דבעית הגמ' בב"מ ודאי הוא משום דחיישינן שמא יניחנה יותר מכדי צרכה עד שיתקלקל (והא דבעי לפשוט מהא דבשביל שתינוק ותידוש פסולה היינו משום דס"ד דגם התם לפיכך פסולה משום דחיישינן שמא יניחה לידוש גם אחר ההנקה (וכן מבואר בשטמ"ק) ומשני דמה"ת אסור] ולפ"ז אי נימא דלצורכו ולצרכה מותר והיינו דלא חיישינן שמא יניחנה יותר מכדי צרכה א"כ ע"כ אין הבעלים מקפידים ע"ז כיון שהוא גם לצרכה ולשמא יניחנה יותר הא לא חיישינן ולהכי אפי' נימא לא אפשר וקמכוון אסור נמי מותר הכא דמאי שייך לאסור הואיל וקמכוון כיון שאין הבעלים מקפידים ע"ז ואין כאן גזל כלל ולפ"ז נמי בספר שבודאי לא יבוא לידי קלקול וכן בכלי נחושת כמ"ש התוס' אין הבעלים מקפידים בודאי ולהכי אין ענין לאסור מטעם לא אפשר וקמכוון כיון שאין כאן גזל כלל והוי כמו שנתרצו הבעלים, אולם אי נימא דלצורכו ולצורכה אסור והיינו כמ"ש התוס' שמא יניחנה יותר מכדי צרכה וחיישינן שמא הבעלים מקפידים ע"ז במה שהוא ג"כ נהנה ממנה דשמא יניחנה יותר מדאי עכ"ז זה דוקא אם לא אפשר וקמכוון אסור אבל אם לא אפשר וקמכוון מותר גם זה מותר ואף שהבעלים מקפידין ע"ז במה שמתכבד בה מ"מ כיון דכל לא אפשר וקמכוון מותר ה"נ לא איכפת לן מה שהבעלים מקפידים ע"ז ואיכא איסור גזל כיון דלא אפשר, ולפ"ז הסוגי' בפסחים קאי אי נימא דבעי' דב"מ הוא לאיסור ומטעם שהבעלים מקפידין ומוכח מזה דלא אפשר וקמכוון אסור דאם מותר לא חיישינן במה שהבעלים מקפידים כנ"ל אבל אי נימא דלצורכו ולצרכה מותר והיינו דלא חיישינן שיניחה יותר מדאי ואין הבעלים מקפידים א"כ אפי' לפי מה דקיי"ל כר"ש דלא אפשר וקמכוון אסור נמי מותר הכא כיון שאין הבעלים מקפידים ואין כאן איסור כלל, ולפ"ז הפוסקים שפסקו דלצורכו ולצרכה אסור ע"כ משום דהוא בעי' דלא איפשטא ולחומרא דאי נימא דמותר אפי' לר"ש דס"ל לא אפשר וקמכיון אסור נמי מותר הכא כנ"ל אלא דכל הסוגי' דפסחים הוא את"ל ובבעי' דב"מ אזלינן לחומרא ולפיכך פסקו הפוס' לחומרא דלצורכו ולצרכה אסור והיינו כמ"ש התוס' שמא יניחנה יותר מכדי צרכה ואף דלא אפשר מ"מ הא קיי"ל כר"ש דלא אפשר וקמכוון אסור כן נ"ל לכוין השמועות בעז"ה:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה