פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן נו
בדין נאמנות עד אחד גבי אבידה אם מחזירין אבידה ע"פ עד אחד שאומר שמכיר בטביעות עין שהיא של פלוני, וכגון שבעל אבידה אינו יודע סימניה.
תשובה בס"ד.
בגמ' חולין דף צ"ה אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאלת"ה כו' אלא בטב"ע דקלא כו', ופרש"י דהא מהדרינן אבידתא לכל אדם בסימנין ולא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן כו', בטב"ע דקלא כו' ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן עכ"ל ע"ש. והר"ן ז"ל כתב שם וז"ל אמר רבא מריש הו"א כו' דהא מהדרינן אבידתא בסימנא לכל אדם ולא מהדרינן בטב"ע והוה ס"ל לרבא דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע התם ה"ט משום דצורבא מרבנן מידק דייק טפי והוי טב"ע לגבי' כסימן מובהק, השתא כו' אמינא טב"ע עדיף מסימנא והא דלא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא לאו משום דלא הוי סימן מובהק אלא דחיישינן לשקרי ובצורבא מרבנן דלא חיישינן דמשקר מהדרינן, ודוקא בחזרת אבידה הוא דלא מהדרינן לע"ה בטב"ע משום דאיכא למיחש לרמאין אבל לגבי בשר שמה"ע לכו"ע שרי בטב"ע וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל שכ' וה"מ בצורבא מרבנן כו' השוה דין זה למציאה ולא מחוור דבמציאה ה"ט דלמא משקר אבל באיסורין אין לומר כן, והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר עכ"ל הר"ן ע"ש. עכ"פ הרי מפורש בהדיא בדברי הר"ן דס"ל דעד אחד נאמן גבי אבידה לומר זהו כליו של פלוני ומהדרינן לי' על פיו בלא סימנים. והנה האחרונים הבינו בטעמו של דבר דס"ל להר"ן דהא דעד אחד אינו קם לממון היינו דוקא לאפוקי מחזקת ממונא אבל היכא דליכא חזקת ממון שפיר עד אחד נאמן ולכך באבידה דאין שום אדם מוחזק בה וכמש"כ התוס' בספ"ק דכתובות לכן גם עד אחד נאמן עי' בשו"ת חמדת שלמה שכתב כן בכמה תשובות וכ"כ בשו"ת ברית אברהם ח' חו"מ וע"ש מה שפלפלו בזה אם ע"א נאמן היכי דליכא חזקה דממונא, אמנם הקצוה"ח בס' שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ג כתב בפשיטות דעד אחד לא מהימן אפי' היכי דליכא חזקה כמו גבי אבידה וע"ש שהביא ראי' מגמ' ב"מ דף כ"ח דאמר רבא אתצ"ל כו' סימנין וסימנין ועד אחד ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח ומזה הכריח באמת דע"א אינו קם לממון אפי' היכא דליכא חזקת ממון כנגדה דהא באבידה ליכא חזקת ממון כלל ועפ"ז הקשה על המהרי"ק שכתב דהא דאין דבר שבערוה פחות משניים היינו דוקא לאפוקי מחזקת איסור ומשום דגמרינן דבר דבר מממון מה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור והרי באמת מוכרח דגבי ממון אפי' היכא דאינו להוציא ממון מחזקתו נמי בעי שנים וכההיא דסימנין וסימנין וע"א יניח, וע"ש שלא הביא כלל דברי הר"ן הנ"ל דמפורש בדבריו בהדי' דע"א נאמן גבי אבידה לומר אלו כליו של פלוני ועכ"פ הרי יקשה על הר"ן מהא דאמרו בגמ' סימנין וסימנין וע"א יניח וכן הקשו בשו"ת חמדת שלמה ובשו"ת ברית אברהם ע"ש. וראיתי בס' שו"ת עמודי אור סי' פ"ז שכתב ג"כ בפשיטות דבממון אף שלא במקום חזקה כגון באבידה בעינן שני עדים ולא מהדרינן אפומא דחד סהדא וע"ש שהביא דברי שו"ת חמדת שלמה מש"כ בשם הר"ן הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל אלא שעיקר דברי הגאון אלו לא זכיתי להבינם שהמעיין בדברי הר"ן שם יראה שלא נחית הר"ן שם לזה כלל רק שהשיג על ר"ח ותורף דבריו דודאי כל אדם יש לו טב"ע אלא לעם הארץ לא מהימנינן לי' להחזיר אבידתו עפ"י טב"ע דחשדינן לי' דמשקר אבל אדם אחר המעיד ע"פ טב"ע שזו היא כלי של פלוני מהימן ורצה לומר בענין המועיל כגון שיש אחר עמו כו' ע"ש, אכן דבריו תמוהים מאוד מכמה טעמי דאי נימא דמש"כ הר"ן והוא הדין דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני היינו בשני עדים כגון שיש אחר עמו ואשמעינן רק דסמכינן עפ"י טב"ע של עדים א"כ כ"ז אך למותר דהרי כבר כתב דכל אדם יש לו טב"ע אפי' ע"ה וא"כ פשיטא שמחזירין אבידה ע"פ שני עדים שמכירים בטב"ע ומאי ענין לומר וה"ה, פשיטא דהיינו הך, גם מה זה שסיים הר"ן דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר פשיטא מה צ"ל היכן מצינו חשש דמשקר בשני עדים, ועוד דמה צ"ל שמחזירין אבידה ע"פ שני עדים שמכירין בטב"ע שהיא של פלוני הא גמ' מפורשת הוא בב"מ דף כ"ח אמר רבא כו' סימנין ועדים ינתן לבעל העדים וע"כ מיירי שהעדים מכירין בטב"ע דדוחק לומר דמיירי בעדי נפילה שראו החפץ שנפל מיד הבעלים ושהמוצא זה הגביה אותה, ועוד דאמר שם עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה דאמרינן זבוני זבנה כו' הרי מבואר דעדי אריגה לא ראו את הנפילה ובע"כ שמכירין רק בטב"ע שראו שארג את הבגד הרי דדוקא נגד עדי נפילה אין עדי אריגה מועיל ומשום דאמרינן זבוני' זבנה כו' אולם ע"י עדי אריגה בלבד מחזירין על ידם הרי מפורש בגמ' דמהדרינן אבידה עפ"י טב"ע של עדים דעדי אריגה ע"כ מכירין רק בטב"ע שזו היא של פלוני וזה בודאי לא יתכן לומר דמיירי רק מעדים שהם צורבי מרבנן כמובן. ואין להקשות לפי הס"ד דרבא בחולין דהא דלא מהדרינן אבידה לכל אדם בטב"ע משום דע"ה אין לו טב"ע ורק לצורבא מרבנן יש טב"ע א"כ לכאורה ה"ה דאין מחזירין אבידה ע"פ עדים שמכירין בטב"ע והא רבא גופי' אמר בב"מ דמחזירין עפ"י עדים שמכירים בטב"ע כנ"ל, דאפ"ל דדברי רבא בב"מ שם הוא לפי המסקנא בחולין שם דהדר בי' רבא וס"ל באמת דלכל אדם יש טביעת עין, ועוד נראה לומר דאפי' לפי הס"ד דרבא דהא דלא מהדרינן אבידה בטב"ע אלא לצורבא מרבנן ומשום דע"ה לא דייק ולא סמכינן אטב"ע דידי' מ"מ ע"פ שני עדים שמעידים שמכירים בטב"ע בודאי מחזירין אבידה אפומייהו דדוקא לבעל אבידה שאינו צורבא מרבנן לא מהדרינן בטב"ע דידי' משום דע"ה לא דייק ויוכל להיות שאומר בדדמי אולם עפ"י שני עדים שמכירים בטב"ע בודאי מהדרינן דע"פ שני עדים יקום דבר כתיב וכשאומרים דדייקי שפיר ומכירים בטב"ע סמכינן עלייהו ועכ"פ נראה ברור דמש"כ הר"ן וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני כו' היינו אף עד אחד וכפשטות דבריו נאמן אדם לומר כו' וכמו שהבינו האחרונים בדבריו בתשו' חמדת שלמה ותשו' ברית אברהם כנ"ל. אלא דכבר הקשו האחרונים על הר"ן מגמ' מפורשת דב"מ סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח הרי מבואר דעד אחד אינו נאמן גבי אבידה וכמאן דליתי' דמי וכנ"ל, עוד הקשו האחרונים מגמ' שבועות דף ל"ב דאמר שם הכל מודים בעד אחד דר' אבא והיינו במשביע ע"א כהאי עובדא דנסכא דר"א דהחוטף הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם חייב העד קרבן שבועה ע"ש ולדעת הר"ן הנ"ל דע"א נאמן גבי אבידה בפשיטות הו"ל לומר הכל מודים בע"א גבי אבידה דאם משביע ע"א להעיד לו שיודע שהאבידה היא שלו חייב העד קרבן שבועה, עי' בשו"ת ברית אברהם ובשו"ת עמודי אור שהקשו מזה על הר"ן, אמנם גם בעיקר מה שהבינו האחרונים בשי' הר"ן דס"ל דע"א קם לממון היכי דליכא חזקה דממונא הוא דוחק ועיין בס' שב שמעתתא שה"ר מדברי הראשונים דע"א אינו קם לממון אפי' היכי דליכא חזקה ע"ש, ועוד דלפ"ז נצטרך לומר דס"ל להר"ן דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכי דליכא חזקת איסור דהא דבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון והרי הר"ן בעצמו בפ' התקבל כתב דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' היכי דליכא חזקת איסור וכמו שהביא שם הכ"ש ע"ש, ועוד דגם גוף דברי הר"ן ולשונו אינם מכוונים כלל לפ"ז מה שכתב וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר דפשטות דבריו הוא דכמו דת"ח נאמן משום דלא משקר ה"ה דנאמן אדם לומר כו' ולפי דבריהם מאי ענין זה לזה הנה ת"ח דנאמן הוא רק בשביל דלא משקר ועד אחד נאמן מתורת עדות ומשום דהיכי דליכא חזקה קם הוא לממון והרי הוא כשנים ומאי ענין לומר הוא הדין, ואין לומר בכוונתו דליכא ריעותא גבי ע"ה משום דמשקר דכמו דת"ח לא משקר כן גם עד אחד לא משקר משום דלית לי' הנאה מזה מאי ענין זה לזה ועוד דכיון דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה והרי הוא כשנים מאי שייך גבי' חשש משקר סוף דבר לפי הבנתם אין לדברי הר"ן שום ביאור והמשך כלל ולכן נלע"ד דלעולם ס"ל להר"ן דע"א אינו קם לממון אפי' היכא דליכא חזקה דממונא, אכן מש"כ דעד אחד נאמן באבידה לומר אלו כליו של פלוני יש לזה יסוד אחר וכמו שנבאר בעז"ה, ומתחלה אני אומר דמה שנראה מדברי כל האחרונים דדין תורת נאמנות אדם גבי אבידה שוה לשאר דיני ממונות ולכך כתבו דדין זה אם נאמן ע"א גבי אבידה תלי' באם ע"א קם לממון היכי דליכא חזקה דאם גם היכי דליכא חזקה אינו קם לממון אין ע"א נאמן להעיד גבי אבידה ובעינן שני עדים דוקא, לפ"ז קשה טובא בהא דקי"ל דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עין היאך נאמן בעל דבר בעצמו לומר ששלו הוא ואף דצורבא מרבנן לא חיישינן דמשקר מ"מ היכן מצינו בכל התורה כולה תורת נאמנות בדיני ממונות בשביל שהוא צורבא מרבנן או חסיד דלא משני בדבורי', וכן היכן מצינו בכל התורה חילוק בנאמנות גבי דיני ממונות בין ת"ח לע"ה דת"ח יהי' נאמן בשביל דלא חשיד דמשקר וע"ה אינו נאמן ועכ"פ קשה איך נאמן בעל דבר על עצמו ולו יהי' צורבא מרבנן להחזיר לו אבידה על פיו דלהעיד לאחריני בעינן שני עדים וע"א יהי' מי שיהי' צדיק וחסיד אינו נאמן ואיך נאמן גבי אבידה אפי' על עצמו. ואין לומר דהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עין אין זה מדין תורה דהוא רק מתקנת חכמים דכיון דלא חשוד לשקר ואין כנגדו המכחישו מהימנינן לי' דזה אינו דבודאי נראה דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע הוא מה"ת דהנה בב"מ דף כ"ז אמר רבא אתצ"ל סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנים ופרש"י היכי מהדרינן כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו ע"ש ומסיק בגמ' ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקלי' ומימר אמר כו"ע לא ידעי סימנים מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה ושקילנא לה ע"ש, והנה בודאי דמן הסברא הוי סימנים בירור דשלו הם אלא כיון דמה"ת אין סומכין על סימנים פריך דמה ראו חכמים ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו א"כ הכ"נ אי נימא דמה"ת לא מהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע דאף דלא חשיד לשקר מ"מ אינו נאמן הרי תקשי ג"כ דמה ראו חכמים לתקן לאהדורי לצורבא מרבנן בטב"ע כיון דמה"ת אינו נאמן, ואין לומר בזה ניחא לי' לבעל אבידה כמו שאמרו חכמים גבי סימנין דהא אם בעל אבידה אינו ת"ח בודאי לא ניחא לי' בתקנה זו לאהדורי לצורבא מרבנן בטב"ע דהא לדידי' לא מהדרינן לי' לעולם בטב"ע ובע"כ צ"ל דמה"ת מהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע, וביותר יש להביא ראי' ברורה מסוגי' דחולין שם דאמר רבא מריש הו"א דסימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטב"ע והיינו דלא מהדרינן בטב"ע אלא לצורבא מרבנן הרי דהוה קשה לי' לרבא מ"ט לא מהדרינן אבידה לכל אדם בטב"ע ומהדר בתר טעמא והוי ס"ד להכריח מזה דרק לצורבא מרבנן יש טב"ע דמידק דייק טפי וע"ה לא דייק ואין לו טב"ע ולפ"ז אי נימא דכל עיקר דמהדרינן לי' לצורבא מרבנן בטב"ע הוא רק מתקנת חכמים בשביל איזה טעם שראו לתקן א"כ מאי קשי' לי' מ"ט לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע מאיזה ענין יתקנו חכמים להחזיר אבידה לכל מי שיבוא ויאמר שמכיר בטב"ע שהיא שלו וכן בודאי לא ניחא לי' לבעל אבידה בתקנה זו דדוקא גבי סימנים אמרינן ניחא לי' לבעל אבידה משום דמימר אמר כו"ע לא ידעי סימנים מובהקים דידה כו' אבל גבי טב"ע לא שייך זה ובע"כ צ"ל דהא דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטב"ע הוא מה"ת וע"כ אהדר בתר טעמי מפני מה לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע דהא מה"ת אין חילוק בין ת"ח לע"ה, ועכ"פ הרי קשה טובא דמ"ט נאמן בעל דבר בעצמו לומר ששלו הוא ומה בכך שצורבא מרבנן לא משקר מה ענין תורת נאמנות מה"ת בשביל שאינו חשוד לשקר, וביותר דהרי רבא אהדר בתר טעמא למה לא מהדרינן לכל אדם בטב"ע הרי דס"ל דכל אדם ראוי להיות נאמן באבידה לומר שמכיר בטב"ע שהיא שלו וצע"ג דהא מהיכי תיתי איך יהי' נאמן מה"ת בעל דבר בעצמו אכן לכאורה י"ל דהטעם דצורבא מרבנן נאמן בטב"ע הוא משום ברי ושמא ברי עדיף דהנה הפני יהושע בכתובות דף י"ב גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דר"ה ור"י אמרי חייב משום ברי ושמא ברי עדיף הקשה ל"ל קרא לאהדורי אבידה בסימנין תיפוק לי' משום ברי ושמא ברי עדיף וכיון שהוא אומר ברי שהוא שלו והמוצא טוען שמא צריכין להחזיר לו אפי' בלא סימנים אלא בטב"ע ותירץ משום דהוי נגד רובא דעלמא ע"ש, והנה לפי מש"כ בס' שב שמעתתא ש"ו פ"ז בהא דמעשים בכל יום דבמקולין איכא רוב טריפות ומ"מ נאמן ע"א לומר איזו היא כשירה ולכאורה איך נאמן ע"א נגד רובא דהא אפי' במקום חזקה אינו נאמן וכתב דזה לא מקרי נגד רובא דלפי דברי העד שמכיר הכשירה הרי היא כמונחת בפני עצמה ולא היתה בכלל תערובות נמצא דלא היתה בכלל רובא מעולם ודוקא נגד רוב שבטבע דגם לפי דברי העד הוא נגד רובא אינו נאמן ע"ש, ולפי דבריו לא שייך כלל גבי אבידה רובא דעלמא דלמי שמכיר האבידה בטב"ע הרי לא היתה בכלל רובא מעולם דלמי שיש לו ידיעה והכרה בהמציאה הרי היא כמונחת בפני עצמה ולא היתה מעולם בכלל רוב ולזאת מי שמכיר את האבידה בטב"ע אין זה נגד רובא דעלמא כלל ולפ"ז שפיר י"ל דלכך נאמן צורבא מרבנן בטב"ע משום ברי ושמא ברי עדיף ואפי' לר"נ ולר"י דלא ס"ל ברי עדיף היינו רק משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' אבל באבידה דליכא חזקת ממון לכו"ע ברי עדיף, ומה שהקשה הפנ"י דל"ל קרא לאהדורי בסימנין תיפוק לי' משום ברי ושמא ברי עדיף כנ"ל הנה באמת לא קשה כלל דשפיר איצטריך קרא בגוונא שאינו מכיר בטב"ע או שא"א כלל להכיר בטב"ע כגון כלים שלא שבעתן העין דמבואר בגמ' ב"מ כ"ג דאף לצורבא מרבנן לא מהדרינן לי' בטב"ע משום דלא קים לי' בגוויהו ולפ"ז בכה"ג ליכא ברי כלל ואינו טוען ברי רק עפ"י הסימנין ומ"מ אם אומר סימנין והסימנין מכוונין מהדרינן לי' ושפיר איצטריך קרא לאהדורי' בסימנין דאי סימנין לא מהני הרי אין כאן ברי כלל, ועי' בגמ' שם אי דאית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי כו' ע"ש אכן אם מכיר בטב"ע שהיא שלו ואומר ברי מחזירין לו בלא סימנין משום ברי עדיף אולם כ"ז הוא לשיטת הסוברים דבברי ושמא ברי עדיף אפי' היכי דלא הו"ל למידע אולם להסוברים דהא דברי עדיף הוא רק בדהוי לי' למידע א"כ לא שייך כאן ברי עדיף וכמש"כ הפנ"י שם, אכן באמת נראה דלכו"ע לא שייך כאן כלל הא דברי ושמא ברי עדיף דדוקא היכי שהטוען שמא הוא לפנינו וטוען שמא אף דלא הו"ל למידע אמרינן ברי עדיף אבל גבי אבידה דמספקא לן של מי הוא אפי' אם בא אחד וטוען ברי ששלו הוא שמכירה בטב"ע מאי שייך כאן ברי ושמא ברי עדיף הא אנן מספקינן שמא של אחר הוא שאינו שלו ושמא יבוא אחר ויטעון ג"כ ברי ואיך אפשר להחזיר לו עפ"י ברי שלו שהוא לבדו בפנינו, ומש"כ הפנ"י דהמוצא טוען שמא ולהכי ברי עדיף הנה עם המוצא אין לנו ענין כלל וכל הספק הוא שמא של אחר הוא שאינו לפנינו ודוקא היכי שהטוען שמא הוא לפנינו אמרינן דטענת הברי טוב יותר אבל לא בכה"ג שהספק שמא של אחר הוא שאפשר שגם הוא יטעון ברי כמו זה ופשוט. אלא דאף אי נימא דשייך כאן ברי עדיף ולהכי מהדרינן לצורבא בטב"ע בטב"ע מ"מ יהי' קשה להיפך בהא דמבואר בחולין שם דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע ולא לע"ה אין הטעם דאין לע"ה טב"ע אלא משום דחייש לשקרי, וקשה טובא דהא מה"ת בודאי אין חילוק כלל בין ת"ח לע"ה ובכל התורה דברי ושמא ברי עדיף אין חילוק בין ת"ח לע"ה ולפ"ז כיון דמה"ת בעי לאהדורי לע"ה בטב"ע א"כ צ"ל דהא דלא מהדרינן בטב"ע לע"ה הוא רק מדרבנן משום דחייש לשקרי וקשה דהכל טעמא מאי דאמאי הפקיעו חכמים ממונו של ע"ה כיון שהוא נאמן מה"ת לאהדורי לי' בטב"ע וכן בכל ענין שנאמר דצורבא מרבנן מהדרינן לי' בטב"ע מה"ת קשה דמ"ט לא מהדרינן לי' לע"ה ג"כ בטב"ע כיון דמה"ת לא חייש לשקרי ולא חלקה התורה בכ"מ בין ת"ח לע"ה כנ"ל ולכן נראה לומר בעז"ה ביסוד הדבר דמהדרינן לי' לצורבא מרבנן בטביעת עין ולא לע"ה דזהו דין חדש באבידה ונלמוד מהכתוב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו, דהנה בב"מ דף כ"ז לענין הא דמבעי להו סימנין דאורייתא או דרבנן מייתי ברייתא דתני' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין ודחי לא בעדים ע"ש, הרי מבואר בהדי' דגלי קרא גבי אבידה דצריך רק לידע אם רמאי הוא או אינו רמאי אך כיצד ידעינן אם אינו רמאי וס"ד בסימנים דאם מכוון הסימנים בודאי אינו רמאי ואומר אמת ודחי בעדים ופרש"י שיביא עדים שהוא שלו ועכ"פ כ"ז הוא בסתם בני אדם אבל כל שידעינן בודאי שאינו רמאי וכגון צורבא מרבנן דלא משני במילי' מחזירין לו עפ"י עצמו נמצא דגזה"כ הוא דאבידה שאני משאר דיני ממונות דהצריכה התורה לדרוש רק אם אינו רמאי וכל שאינו רמאי נאמן לומר שמכיר בטב"ע שהיא שלו ומחזירין לו על פיו, ומצאתי בעז"ה לבעל המאור שפי' הסוגי' דדחי לא בעדים ע"ש מה שהקשה על פרש"י וכתב ז"ל ונ"ל לפרש בעדים שיביא שאינו רמאי אלא שהוא צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' ונוטל בטביעת עין והיינו דאמרינן לקמן משום דאיכא למימר כדמשנינן לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הר"ח וז"ל ור"ח פי' בעדים שיביא ראי' שהוא צורבא מרבנן ונחזור לו בטביעות עינא עכ"ל, הרי דלדבריהם אי נימא דסימנין דרבנן הרי מפורש בהדי' בקרא דצורבא מרבנן שבודאי אינו רמאי מחזירין לו אבידה בטב"ע ונאמן לומר עפ"י עצמו שהוא שלו דאנו צריכין לדעת רק שאינו רמאי, ונראה ברור דאפי' לפי מאי דבעי הגמ' לומר דסימנין דאורייתא והקרא דדרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי היינו בסימנין מ"מ אין חילוק לדינא דגם זה ודאי דלצורבא מרבנן דידעינן בודאי שאינו רמאי מחזירין לו בטב"ע דהא קרא כתיב דרשהו אם רמאי הוא וצורבא מרבנן שבודאי אינו רמאי מהדרינן לי' בטב"ע אלא דנוח לו לומר בסימנין דלפ"ז מיירי הכתוב גם בסתם בנ"א דנוכל לדרוש אם אינו רמאי כגון בסימנין אבל באמת צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' דידעינן שאינו רמאי מחזירין לו אף בלא סימנים רק בטב"ע ודחי בעדים היינו רק לצורבא מרבנן שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ואז מהדרינן לי' עפ"י עצמו דידעינן בי' שאינו רמאי אבל בסתם בנ"א א"א לדרוש אם הוא אינו רמאי כי סימנין לאו דאורייתא, ובאמת נראה דאפי' לפרש"י שפי' בגמ' הא דדחי לא בעדים היינו שיביא עדים שהיא שלו מ"מ נראה דבזה כו"ע מודים דמקרא עד דרוש אחיך אותו דמפרשינן דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי ילפינן מזה דלצורבא מרבנן מהדרינן לי' בלא סימנים ובלא עדים רק נאמן עפ"י עצמו שמכיר בטב"ע כיון דהכתוב אומר דרשהו אם רמאי הוא ולפ"ז כל שידוע לנו בודאי שאינו רמאי כגון ת"ח דלא משני בדבורי' מחזירין לו בטב"ע בלבד אלא דהגמ' רוצה לפרש הקרא בכל אדם שאפשר לידע אם אינו רמאי ובעי למימר בסימנין ודחי לא בעדים. ועפ"ז מיושב שפיר החילוק שבין ת"ח לע"ה לענין אהדורי' לי' אבידה בטב"ע אף דבכל התורה אין חילוק כלל לענין נאמנות בדיני ממונות בין ת"ח לע"ה, וביותר גם בת"ח גופי' בין היכי דמשני במילי' ללא משני במילי' ולא מצינו כזה בכל התורה אמנם לפ"ז מבואר שפיר דבאמת אבידה שאני משאר עניני ממונות ומשום דהכא גלי קרא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי הרי דלא בעינן רק בירור לידע שבודאי אינו רמאי ולא משקר ואז נאמן אף בעל דבר בעצמו לאהדורי' לי' בטב"ע ולפ"ז דוקא צורבא מרבנן דלא משני בדבורי' בזה ברור לנו בודאי שאינו רמאי ולא ישקר ונאמן עפ"י עצמו אולם צורבא מרבנן דמשני בדבורי' שוב אינו ברור לנו דלא משקר ולא מהדרינן לי' בטב"ע ומכש"כ לע"ה דלא מהדרינן בטב"ע דשמא הוא משקר. ובזה יתבאר ג"כ הגמ' בחולין הנ"ל דס"ד דרבא דהא דלא מהדרינן לע"ה בטב"ע היינו רק משום דאין לו טב"ע והוא משום דהוי ס"ד דרבא דהא דכתיב דרשהו אם אינו רמאי הנה באמת סתם בנ"א אינם בחזקת רמאין וכמו שפי' הר"ח בעדים שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ס"ד דרבא בפשיטות שיביא עדים שהוא מסתם בנ"א שאינם רמאים ונחזיר לו בטב"ע וע"כ הא דאין מחזירין לכל אדם בטב"ע היינו משום דאין להם טב"ע בעצם, והנה בלא"ה צ"ל דלפי הס"ד דרבא מהדרינן לכל צורבא מרבנן בטב"ע אפי' היכי דלא ידעינן אי לא משני בדבורי' דהא עיקר הטעם דצורבא מרבנן אית לי' טב"ע וא"כ אין נ"מ אי משני בדבורי' ולפ"ז אפ"ל דהוי ס"ל לרבא דראוי להחזיר לכ"א בטב"ע כנ"ל ועוד אפ"ל דגם לפי הס"ד הכוונה הוא דרשהו כו' שיביא עדים שהוא צורבא מרבנן ויש לו טב"ע ובודאי אינו רמאי אבל ע"ה אפשר דאין לו טב"ע ואמר בדדמי: ולפי הנ"ל נראה לפרש שיטת הר"ן שכתב דנאמן כל אדם לומר אלו כליו של פלוני דלא כמו שהבינו כל האחרונים דס"ל להר"ן דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה דממונא דלעולם אין ע"א קם לממון כלל אלא דלפי מה שנתבאר דצורבא מרבנן מהדרינן לי' אבידה בטב"ע מדאורייתא והוא מקרא עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי הרי דלא בעינן באבידה תורת עדות כלל אלא בירור שאינו משקר וכל שבודאי אינו משקר כגון צורבא מרבנן דלא משני במילי' נאמן אפי' בע"ד בעצמו ולזאת ס"ל להר"ן דה"ה דנאמן אדם לומר זה כליו של פלוני דבשל אחרים דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר ולא גרע מת"ח דנאמן ע"פ עצמו משום דלא משקר וה"נ כיון דבודאי לא משקר ואינו רמאי נאמן לומר אלו כליו של פלוני, ובזה מדוקדקין מאוד דברי הר"ן מש"כ וה"ה דבמציאה נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר. דלפי הבנת האחרונים הנ"ל בדברי הר"ן דהטעם הוא משום דע"א קם לממון היכא דליכא חזקה דממונא א"כ קשה מה זה שכתב וה"ה מאי ענין זה לזה דאפי' אי ת"ח לא הי' נאמן ג"כ ע"א נאמן בתורת עדות דהוי כשנים ואי משום דאין ריעותא מצד משקר ומשום כיון דלית לי' הנאה לא חיישינן דמשקר וכמו ת"ח דלא משקר מאי ענין זה לזה ואיך מישך שייך אהדדי כמובן. ולפי הנ"ל ניחא שפיר דמש"כ הר"ן דע"א נאמן לומר אלו כליו של פלוני נלמוד רק מהא דמהדרינן אבידתא לצורבא מרבנן בטב"ע דאנו רואין מזה דלגבי אבידה אין אנו זקוקין כלל לגדר עדות ואפי' בעל דבר נאמן כל היכי דידעינן דאינו רמאי ובודאי אינו משקר א"כ ה"ה דע"א נאמן להעיד בשל אחרים ולא מדין עדות אלא כיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר ובודאי אינו רמאי ולכך נאמן נמצא דעיקר הטעם דע"א נאמן הוא רק משום דלא משקר והרי הוא כצורבא מרבנן דמהדרינן לי' בטב"ע: ומעתה מיושב שפיר מה שהקשו כל האחרונים על הר"ן מסוגיא דב"מ הנ"ל דאמרינן שם סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח ומתבאר מזה דאין ע"א נאמן אולם לפ"ז ניחא שפיר דודאי אי נימא בטעם הר"ן דע"א נאמן באבידה משום דהיכא דליכא חזקה דממונא ע"א קם לממון א"כ כיון דהוי כשנים הו"ל כסימנין ועדים דמבואר שם דינתן לבעל העדים אולם לפי מה שבארנו בטעם הר"ן דמה שנאמן ע"א באבידה אין זה מתורת עדות אלא רק משום דלא משקר וכמו צורבא מרבנן דנאמן ע"פ עצמו א"כ זהו רק היכי דליכא אחר כנגדו אבל היכא דאיכא אחר שאומר סימנין וכיון דסימנין ג"כ דאורייתא וכמו שאמר רבא אתצ"ל סימנין דאורייתא א"כ אין עדיפות לבעל העד על בעל הסימנין דגם סימנין הוא בירור שאינו רמאי ואף דהעד מסייע לבעל הסימנין מ"מ אין זה עדיפות כלל ולא מבעי לשי' הראשונים דהא דסימנין וסימנין יניח היינו אפי' סימן אמצעי נגד סימן מובהק ג"כ יניח כיון דגם סימן אמצעי הוא דאורייתא שוב אין נ"מ אם אחד נותן סימן מובהק יותר לפ"ז פשיטא דאין נ"מ במה שהעד מסייע לבעל הסימנין כיון שגם אחר נותן סימנין והרי אף סימן מובהק מוסיף בירור יותר מ"מ לא מהני אחר שגם הבירור שכנגדו מספיק מה"ת, אולם אפי' להסוברים דסימן מובהק עדיף יותר לגבי סימן אמצעי מ"מ לא דמי להכא דהתם עצם הסימן הוא עדיף יותר אבל עד המסייע הוא ענין אחר והחילוק מובן. והנה גם דברי השב שמעתתא צדקו שהביא ראי' מגמ' זו דע"א אינו נאמן אף היכי דליכא חזקה דממונא דזה שפיר איכא למשמע מינה דאי ס"ד דע"א קם לממון היכי דליכא חזקה א"כ הרי הוא כשנים והוי כסימנין ועדים דינתן לבעל העדים, וכ"ז אינו סותר לדברי הר"ן דהיכא דליכא כנגד מי שאומר סימנין לעולם ע"א נאמן ולא בתורת עדות דע"א אינו קם לממון כלל אלא בתורת בירור משום דלא משקר והוי כצורבא מרבנן ולכך כנגד סימנין אינו נאמן כנ"ל, ולענ"ד דמגמ' זו יש להביא ראי' להיפך לשי' הר"ן דבעלמא ע"א נאמן גבי אבידה דאי ס"ד דע"א אינו נאמן כלל אפי' שלא במקום סימנים א"כ מה צריך לומר סימנים וסימנים וע"א יניח פשיטא כיון דע"א אינו נאמן כלל אפי' כשהוא לבדו א"כ בודאי אינו מועיל להכריע ואין לומר דזה גופי' אשמעינן דע"א אינו נאמן א"כ הו"ל לאשמעינן בפשיטות דע"א כמאן דליתא ואינו נאמן ומזה משמע כשיטת הר"ן דבעלמא ע"א נאמן גבי אבידה כשהוא לבדו ואומר זהו כליו של פלוני והיינו דאשמעינן דמ"מ כששנים אומרים סימנין אין ע"א מועיל להכריע וכמאן דליתי' דמי ויניח: וכן מיושב שפיר מה שהקשו האחרונים מגמ' שבועות הכל מודים בע"א דר' אבא במשביע ע"א כהאי עובדא דנסכא דר' אבא ואי נימא דע"א נאמן גבי אבידה הו"ל לומר בפשיטות הכל מודים במשביע ע"א להעיד לו גבי אבידה, ולפמ"ש בפי' הר"ן ניחא שפיר דדוקא היכי דע"א נאמן בתורת עדות אז משביע ע"א חייב אולם גבי אבידה הא דע"א נאמן אין זה בתורת עדות כלל רק בתורת בירור משום דלא משקר וכמו צורבא מרבנן שנאמן בעצמו להחזיר לו אבידה על פיו אף שהוא בע"ד בעצמו ומשום דלא משקר וכנ"ל וכיון דלא הוי בגדר עדות כלל לפיכך ליכא בע"א באבידה חיוב קרבן שבועה: