פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן נה
לחכם גדול אחד.
כת"ר בספרו הביא דברי התוס' בכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי ר' מאיר וכתבו ז"ל תימא דתיקשי מהכא לר"ל דאמר בפ' מרובה כל היכא דליתי' במכירה ליתי' בטביחה והכא שור הנסקל ליתא במכירה וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו ולר"ת שאומר דאין שוה"נ נאסר מחיים ניחא עכ"ל התוס', ועל זה הקשה כ"ת בשם חכם אחד בהא דמשמע מדברי התוס' דאי שור הנסקל הוי תופס את דמיו הי' פטור מתשלומי ד' וה' משום שאינו במכירה ואמאי נהי שאינו במכירה הא אכתי איתא במתנה ולענין דו"ה מתנה כמכר הוא, ועוד למה כתבו דאם ימכרנו לעכו"ם הדמים מותרים הא אפי' אם ימכרנו לישראל נמי הדמים מותרים ע"כ דברי החכם, והנה יען כי דברי התוס' בתירוצם במש"כ אבל שוה"נ אם ימכרנו לעכו"ם כו' צריכין ביאור באמת ולא מצאתי למפרשי הש"ס שעמדו עליהם ע"כ אמרתי לכתוב מתחלה מה שנלע"ד בזה.
והנה כת"ר שם הוסיף להקשות קושיא אחרת דדברי התוס' הם נגד גמ' מפורשת ב"ק דף מ"ה דשור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופרש"י אינו מוקדש דלאו ברשותא דמרי' קאי לאקדושי ע"ש ולפ"ז מה לי מכרו לישראל או מכרו לנכרי הא אינו ברשותו להקדיש וה"ה למכור עכ"ל כת"ר, והנה אי נימא דס"ל להתוס' דאיסורי הנאה הוי שלו אין זה חדש דכבר יש מן הראשונים דס"ל בהדי' הכי וכמ"ש הריטב"א בחי' לסוכה והוא חי' סוכה המיוחס להרשב"א לענין אתרוג של איה"נ בדף ל"ד דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' ע"ש וכבר האריכו בזה האחרונים ומכללם בשו"ת בית הלוי ח"א סי' מ"ח וע"ש שכתב דלשיטה זו נאמר דהא דתניא מכרו אינו מכור הטעם דהוי מקח טעות דיהיב לי' מידי דלא חזי לי' וכמש"כ התוס' בב"ק שם בשם פרש"י במהדורא אחת ע"ש והרי להתוס' בסנהדרין דף פ' ובזבחים דף ע"א שכתבו דלשי' ר"ת שור הנסקל איתא במכירה ע"כ צריך לפרש דמכרו אינו מכור הוא לענין מקח טעות וכן אינו מוקדש ג"כ מטעם זה דכיון דלא חזי למידי לא חל ההקדש ע"ש, ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק ח' או"ח סי' י"ט לענין ישראל שקנה חמץ מנכרי בפסח אם עובר בב"י וכתב לדון בזה ממש"כ התוס' בסנהדרין הלל דאם שוה"נ נאסר מחיים א"כ אינו במכירה הרי מוכח דדבר האסור בהנאה אינו במכירה ומכרו אינה מכור וא"כ לא זכה הישראל בחמץ כלל ע"ש ולכאורה מה לו להוכיח מדברי התוס' ולמה לא הביא מתחלה גמ' מפורשת דשוה"נ מכרו אינו מכור ובע"כ צ"ל כנ"ל, אלא דבאמת דברי התוס' מוקשים מיני' ובי' שהרי בקושיתם כתבו בפשיטות דשור הנסקל ליתא במכירה ובע"כ צ"ל דס"ל דאיה"נ הוי אינו שלו א"כ מה זה שתירצו דאם ימכרנו לעכו"ם כו' מה לי מכרו לישראל או לעכו"ם, וכן בשו"ת נו"ב הנ"ל הכריח ממה שכתבו התוס' בסנהדרין ובזבחים הנ"ל דשוה"נ ליתא במכירה דדבר האסור בהנאה אינו שלו וא"כ מה לי מכרו לעכו"ם. והנה כ"ת כתב בכונת התוס' בתירוצם דס"ל דאיה"נ שאינו תופס דמיו הוי שלו ואיתא במכירה אלא דמ"מ אין זכי' באיסורי הנאה והיינו דאיה"נ הוי שלו והמוכר מצדו יוכל למכור אולם הלוקח לא יוכל לזכות באיה"נ וממילא לא הוי מכירה אולם במוכר לעכו"ם דעכו"ם יכול לזכות באיה"נ שפיר הוי מכירה בין מצד המוכר בין מצד הקונה, אלא דבאמת אין זה מחוור כלל דממ"נ אי נימא דס"ל להתוס' כשיטה זו דאיה"נ הוי שלו א"כ מ"ט לא יוכל גם הלוקח לזכות בו. אכן בשו"ת בית הלוי הנ"ל כתב סברא זו מילתא בטעמא וע"ש שהאריך בחקירה זו אי איה"נ הוי שלו והעלה שם להחזיק במה שכתב הנתיבות דאיה"נ הוי רק כמו יאוש דהוי כמו אבידה שנתיאשו הבעלים ממנה דמיד שנאסר בהנאה נתיאשו ממנה וכבר הסכימו האחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה ולפ"ז נהי דאיה"נ יכול כ"א לזכות בה מ"מ כ"ז שלא זכה בהן אחר הרי הוא שלו, ומש"כ התוס' בזבחים הנ"ל להוכיח דשוה"נ לא נאסר בהנאה מחיים מדמחייב בדו"ה בגנב שוה"נ וטבחו מכלל דאיתא במכירה כנ"ל ולפ"ז הרי מוכרח לכאורה דס"ל להתוס' דדבר האסור בהנאה אינו של הבעלים מדאינו במכירה אכן י"ל דס"ל להתוס' דכיון דאסור בהנאה אין הלוקח זוכה בו דנהי דדבר שהוא שלו אינו יוצא מרשותו ע"י שנאסר בהנאה משום דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה מ"מ הלוקח אינו יכול לזכות בו דא"א לזכות באיה"נ דגם אצלו הא הוי כיאוש ע"ש, ולפ"ז לכאורה י"ל דזהו סברת התוס' בכתובות הנ"ל דשוה"נ איתא במכירה לנכרי דהנכרי שפיר יכול לזכות בו כנ"ל. אכן באמת מש"כ בשו"ת בית הלוי בכוונת התוס' בזבחים וסנהדרין הנ"ל הוא תמוה מאוד דהרי התוס' שם הקשו קושיא הנ"ל לשי' רש"י דשוה"נ נאסר מחיים א"כ לר"ל אמאי חייב בגנב שוה"נ וטבחו הא ליתא במכירה ומזה הכריחו לשי' ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים, ולפ"ז אי נימא דמש"כ התוס' דשוה"נ ליתא במכירה היינו רק מצד הזוכה אף דמצד הבעלים איתא במכירה דעדיין הוא שלו כדין יאוש עד דאתי לרשות זוכה מ"מ הלוקח לא יוכל לזכות כנ"ל א"כ הרי בפשיטות איתא במכירה לנכרי דהנכרי הלא יוכל לזכות באיה"נ דלגבי' לא שייך יאוש ואיך הכריחו מזה כשי' ר"ת הרי אף לשי' רש"י שפיר איתא במכירה לנכרי וכי בעינן דוקא איתא במכירה לישראל, ובע"כ צ"ל דמש"כ התוס' דשוה"נ ליתא במכירה היינו משום דאיה"נ לא הוי שלו ולפיכך אינו במכירה בין לישראל בין לעכו"ם ובודאי דגם כוונתם בקושיתם בכתובות מתאימה לכוונתם בסנהדרין שם כנ"ל, ולפ"ז דוחק ג"כ לפרש בכוונת התוס' בכתובות הנ"ל בתירוצם דאיתא במכירה לנכרי דהוא משום דאיה"נ הוי שלו עד דאתי ליד זוכה אלא דמ"מ לישראל אין זכי' באיה"נ ורק לנכרי איתא במכירה כנ"ל דהרי התוס' בקושיתם שהקשו דשוה"נ ליתא במכירה בע"כ היינו משום דאיה"נ לא הוי שלו כלל כנ"ל ותוך כ"ד חזרו בהם וכתבו דאיתא במכירה לנכרי, שוב מצאתי בשו"ת בית שלמה להגאבד"ק סקאלא ח' או"ח סי' ס"ד שכתב ז"ל הנה החמץ שכבר נאסר בהנאה בודאי שאינו במכירה כמ"ש המחברים בתשובותיהם והביאו ראי' מדברי התוס' בסנהדרין וזבחים ובתשו' א' כתבתי שאף שמדברי התוס' בכתובות דל"ג משמע דסברי דאיה"נ כמו שור הנסקל איתא במכירה לנכרי ע"ש לא שבקינן תרתי מקמי חדא עכ"ל ע"ש, אכן באמת הוא דוחק לומר דהתוס' בכתובות והתוס' בסנהדרין וזבחים סותרין זא"ז לענין דינא אי איה"נ איתא במכירה לנכרי, גם מלבד דלשון התוס' בתירוצם שכתבו דשוה"נ אם ימכרנו לעכו"ם לא משמע שחזרו בהם ממש"כ בתחלה כנ"ל עוד ביותר צ"ע ממה שכתבו בלשונם וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו מזה נראה בעליל דגם שור הנסקל אינו במכירה ממש רק קדשים ליתנהו כלל במכירה דאי נימא דס"ל להתוס' בתירוצם דאיה"נ הוי שלו עד דאתי ליד זוכה אלא דמ"מ אינו במכירה מצד דישראל הקונה לא יוכל לזכות באיה"נ נמצא לפ"ז דלנכרי הוי מכירה גמורה א"כ מה זה שכתבו לחלק דקדשים ליתנהו כלל במכירה וביותר צ"ע דמה להם להזכיר כלל מקדשים בפשיטות הו"ל לתרץ דשוה"נ איתא שפיר במכירה לעכו"ם. ולכן נלע"ד לפרש דברי התוס' דלעולם ס"ל גם בתירוצם דאיסורי הנאה אינו שלו וליתא במכירה כלל לא לישראל ולא לעכו"ם דלא יוכל למכור דבר שאינו שלו, אכן יסוד תירוצם הוא דנהי דמדינא איה"נ ליתא במכירה מ"מ לענין תשלומי דו"ה מקרי מכירה, והיינו דהנה לכל האמוראים דס"ל בב"ק דף ס"ח דתשלומי דו"ה איתא גם בגנב ומכר לפני יאוש ע"ש הנה מדינא המוכר לפני יאוש לא הוי מכירה כלל דאין הגנב יכול למכור דבר שאינו שלו ואין הלוקח יכול לזכות אלא דמ"מ המוכר לפני יאוש חייב דאהכי חייבא רחמנא רק צריך שהלוקח יקנה בדרכי הקנינים וכמבואר בב"ק דף ע' ע"ש, ולזאת בגנב שור הנסקל ומכרו אף דאיה"נ ליתא במכירה מ"מ אין זה מגרע כח המכירה ומשום דהרי לפני יאוש בלא"ה ליתא במכירה דהרי הוא מוכר דבר שאינו שלו (ור"ל גופי' ס"ל בב"ק שם דחיובא דדו"ה הוא דוקא במוכר לפני יאוש ע"ש) א"כ מה לי שגם הוא אינו שלו מכח איה"נ דאין לך יותר ממה שאינו שלו ממש ומ"מ אהכי חייבא רחמנא ומה בכך שהוא אינו שלו ג"כ מצד איה"נ, ולכן ס"ל להתוס' אף דמדינא איה"נ ליתא במכירה משום שאינו שלו מ"מ לענין תשלומי דו"ה חייב בגנב ומכר אף שהוא איה"נ ונראה להביא ראי' לזה מדברי התוס' בב"ק דף ע"א דפריך שם בגמ' שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קא טבח כו' וע"ש בתוס' ד"ה איה"נ שכ' וז"ל וא"ת ומה בכך דלאו דמרי' קא טבח הא כל טובח נמי לאו דמרי' קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך עכ"ל הרי מתבאר מדבריהם דאם איתא דחשיב שינוי מעשה הי' חייב בשוחט לע"ז אף דאידך לאו דמרי' קטבח דהוי איסורי הנאה מ"מ כיון דבלא"ה כל טובח לאו דמרי' קטבח א"כ אין נ"מ גם אם הוא ג"כ איסורי הנאה, ולפ"ז אפ"ל דזהו גם סברת התוס' בכתובות דגנב שור הנסקל ומכרו אף דאיה"נ אינו שלו וליתא במכירה מ"מ חייב כיון דכל מוכר לפני יאוש בלא"ה מוכר דבר שאינו שלו ומ"מ אהכי חייבא רחמנא ולכך אף אם הוא ג"כ איה"נ מ"מ מקרי מכירה וחייב, וזהו מש"כ התוס' דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה דהנה בב"ק דף ע"ז אמר בגמ' והני קדשים הואיל דכי מזבין קדשים לא הוי במכירה ליתנהו בטביחה ע"ש ולכאורה לפי סברת התוס' בכאן דשוה"נ איתא במכירה אף שהוא איה"נ ואינו שלו מ"מ הא כל מוכר לפני יאוש בלא"ה אינו שלו כנ"ל א"כ לכאורה גם במוכר קדשים יהי' נחשב מכירה וע"כ כתבו התוס' דהתם קדשים ליתנהו במכירה כלל דהנה רש"י בב"ק שם ד"ה לא הוי מכירה כתב דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין כו' והיינו דקדשים ליתנהו כלל במכירה דאין יוצאין מרשות הקדש כלל דמעיקרא הקדש והשתא הקדש ואין כאן שינוי רשות כלל משא"כ בשור הנסקל מצד איה"נ מקרי מכירה לענין תשלומי דו"ה אף שאיה"נ אינם במכירה בעצם וכנ"ל. ומש"כ מענין תפיסת דמים דאם ימכרנו לנכרי אינו תופס דמיו היינו דאם הי' תופס את דמיו והדמים היו אסורין להמוכר לא הוי מכירה כלל אלא מתנה דגדר מכירה הוא שהמוכר מקבל דמים תמור המקח אולם אם הדמים יהיו אסורין להמוכר נמצא שלא שקיל מידי תמור השור והוי רק כמו מתנה ואף דלגבי תשלומי דו"ה מתנה הרי הוא כמכר וכמבואר בב"ק דף ע"ט ת"ר גנב והחליף גנב ונתן במתנה כו' משלם תשלומי דו"ה זה יתבאר לפנינו בס"ד. ומש"כ התוס' אבל גבי שוה"נ אם ימכרנו לנכרי כו' אף דלפמ"ש בכוונת התוס' ה"ה אם ימכרנו לישראל, אכן י"ל ע"פ מש"כ בשו"ת בית אפרים או"ח סי' מ"א לדחות מש"כ הנו"ב להכריח מדברי התוס' בסנהדרין שכתבו דאי שוה"נ נאסר מחיים ליתא במכירה ש"מ דאין זכי' באיה"נ וכתב ע"ז די"ל דאפי' אי נימא דשייך מכירה באיה"נ מ"מ לענין תשלומי דו"ה לא מקרי מכירה דלא נתחדש דבר בין רשות מוכר לרשות לוקח ששניהם אין להם בו הנאה של כלום ע"ש, והנה אף דבדברי התוס' בסנהדרין וזבחים א"א לפרש כמש"כ הגאון הנ"ל ודבריו צ"ע דא"כ אכתי איתא במכירה לעכו"ם דלעכו"ם הרי מותר בהנאה אכן בדברי התוס' בכאן שפיר י"ל בכוונתם כמ"ש הגאון הנ"ל דאף דגם במכירה לישראל אין גרעון מצד שאיה"נ אינו שלו מ"מ לא מקרי מכירה משום דלא נתחדש דבר כנ"ל משא"כ במכירה לעכו"ם. ועתה נבוא לבאר מש"כ התוס' דאם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו וכתבנו בכוונתם דאי הוי תופס דמיו והדמים אסורין להמוכר אין זה גדר מכר אלא מתנה דאכתי קשה מה נ"מ בין מכר למתנה הא לענין תשלומי דו"ה גם גנב ונתן במתנה חייב כמבואר בברייתא כנ"ל. אכן נראה לישב בעז"ה דהנה בעיקר הדבר הא דתני' גנב והקדיש גנב והחליף גנב ונתן במתנה משלם תשלומי דו"ה לכאורה י"ל דתלי' בפלוגתא דר"מ וחכמים בבכורות דף נ"ב אם מתנה הוי כמכר דתנן התם ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה כו' והמתנה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המתנה כמכר ובגמ' שם מ"ט דרבנן תשובו לרבות את המתנה ע"ש וכן בגמ' ערכין דף ל"א מבואר דר"מ וחכמים פליגי גבי בתי ערי חומה אי מתנה הוי כמכר דלר"מ מתנה לא הוי כמכר וחכמים ס"ל דמתנה כמכר ע"ש ולפ"ז לכאורה י"ל דלענין תשלומי דו"ה דכתיב או מכרו תלי' ג"כ בפלוגתא דר"מ וחכמים הנ"ל והברייתא דגנב ונתן במתנה משלם תשלומי דו"ה אתי' אליבא דחכמים דס"ל מתנה כמכר אכן לר"מ דס"ל גבי יובל וגבי בתי ערי חומה דמתנה אינה כמכר באמת ה"ה לענין תשלומי דו"ה גנב ונתן במתנה פטור. אמנם בחי' הרשב"א שם כתב וז"ל גנב ונתן במתנה כו' תימא מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן משא"כ בכ"מ לענין בתי ערי חומה ולענין גניבת נפש והראב"ד ז"ל כתב דמ"מ נשתרש בחטא כטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא עכ"ל, והנה הדברים מגומגמין דמ"ש לענין גנבת נפש לא מצינו כלל לא בש"ס ולא ברמב"ם זכר למתנה לענין גניבת נפש ונראה דהוא טעות וצ"ל לענין חזרת יובל ועי' במ"מ בפ"ב מה' מכירה ה"י על מש"כ הרמב"ם גנב ונתן במתנה שכ' וז"ל וכתבו המפרשים הטעם שאע"פ שהכתוב לא הזכיר אלא מכירה שהמתנה בכאן בכלל מכירה משום דדומי' דטביחה הוא כ"ז שנשתרש לו ע"ש, והנה מה שהקשו הראשונים מהכ"ת שתהא מתנה בכלל מכירה משא"כ בכ"מ לענין בתי ערי חומה וחזרת יובל נראה דאין כונתם להקשות אליבא דר"מ דס"ל לענין בתי ערי חומה ולענין יובל דמתנה אינה כמכר דהרי אפ"ל דהברייתא הוא באמת שלא אליבא דר"מ אכן צ"ל דקושיתם הוא גם לרבנן ואף דחכמים ס"ל באמת גם לענין יובל ובתי ערי חומה דמתנה הרי הוא כמכר מ"מ הא זהו רק משום דמרבי מיתורא דקראי דגלי בהדי' דמתנה הוי גבייהו כמכר אבל בעלמא מודו רבנן דמתנה לא הוי בכלל מכר ולפיכך הקשו שפיר אפי' לרבנן מהכ"ת גבי דו"ה שתהא מתנה בכלל מכירה כנ"ל, אלא דלכאורה צ"ע מנ"ל דלרבנן בעלמא לא הוי מתנה בכלל מכר ורק גבי יובל ובתי ערי חומה הוי כמכר הא אפ"ל דילפינן מינייהו בעלמא דבכ"מ הוי מתנה כמכר ומאי קשי' להו להראשונים אכן י"ל משום דשניהם ילפינן מיתורא דקראי דבבכורות שם גבי יובל אמרינן דחכמים דרשי תשובו לרבות את המתנה ובערכין שם גבי בתי ערי חומה דרשינן לצמיתות לרבות את המתנה ע"ש ולפ"ז הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ונראה להביא ראי' גם מדברי שאר ראשונים דגם לרבנן בעלמא לא הוי מתנה בכלל מכר דהנה בשטמ"ק ב"מ דף מ"ו הביא דברי הרי"ף בתשובה שכ' ז"ל וששאלת אם יש בחליפין אונאה אם לאו מה שנראה מן התלמוד הוא שאין בהן הונאה כו' והתורה ג"כ מעידה ע"ז שאמרה וכי תמכרו ממכר כו' במכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא כו' ע"ש, וכ"כ הכס"מ בפי"ג מה' מכירה ה"א על מש"כ הרמב"ם המחליף כלים בכלים כו' אפי' מחט בשריון אין לו הונייה שזה רוצה במחט יותר מן השריון וע"ש בכס"מ ד"ה כתב ה"ה כו' אבל תלמידי הרשב"א כתבו שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב עכ"ל והנה מלשון תלמידי הרשב"א נראה דס"ל בשי' הרמב"ם דהטעם דאין אונאה בחליפין משום דממכר כתיב ועי' בקצוה"ח סי' קצ"ה וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ה דלפי דברי תלמידי הרשב"א טעם הרמב"ם הוא דס"ל שאין בחליפין דין אונאה משום דממכר כתיב ע"ש עכ"פ הרי דס"ל להראשונים דחליפין אינו בכלל מכירה א"כ מכש"כ דמתנה אינו בכלל מכירה. אמנם המרדכי בפ' המקבל כתב ז"ל שאל ר' מנחם לר' מאיר אם להחליף בית בבית עם העכו"ם אי מקרי זביני או לא כו' והשיב דבר ברור דחילוף בית נמי מקרי זביני כדאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דמשום דקאמר אין ברירה ומעיקרא זה נטל חלק הראוי לזה וזה נטל חלק הראוי לזה והחליפו הו"ל מקח וממכר אמר רחמנא דתחזור ביובל כו' עכ"ל ע"ש, ובשו"ת עבודת הגרשוני שם כתב שנלע"ד דחליפין נקרא מכר מלבד הראיות ברורות שהביא המרדכי אני מוסף נופך משלי מהכתוב חלק כחלק לבד ממכריו על האבות ופרש"י לבד כו' חוץ ממה שמכרו האבות דוד ושמואל שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך כו' וע"ש שכתב דהא דממעטינן חליפין מאונאה הוא משום יתורא דקרא דממכר יתירא הוא וע"ש שדחק לישב דברי הרמב"ם מש"כ הטעם שזה רוצה במחט יותר מן השריון דל"ל טעם זה כיון דמממכר נתמעט חליפין, ובשו"ת שבות יעקב סי' קס"ו השיג על דברי תשו' עבוה"ג במש"כ דחליפין נתמעט מיתורא דקרא דממכר דבאמת אין כאן יתורא דקרא כלל דבתו"כ פ' בהר דריש הא דכתיב ממכר לרבות כל מיני מו"מ ע"ש ומש"כ תלמידי הרשב"א למעט חליפין מאונאה מקרא דממכר היינו משום דחליפין לאו מכר הוא אלא דלענין דינא חולק על תלמידי הרשב"א והביא ג"כ ראי' דחליפין הוא בכלל מכר ע"ש, והנה פשטות דברי תלמידי הרשב"א נראה כמש"כ בשבו"י דלאו מיתורא דקרא ממעטי חליפין אלא משום דחליפין לאו בכלל מכר, ומה שחולק עליהם כפי הנראה לא ראה דברי השטמ"ק הנ"ל שגם הרי"ף בתשו' כתב כדברי תלמידי הרשב"א הנ"ל, ומה שהביאו ראיות דחליפין הוא בכלל מכר נראה לישב עפ"י דברי השטמ"ק והרשב"א בב"ק גבי גנב ונתן במתנה דחייב בתשלומי דו"ה אף דמתנה אינו בכלל מכר מ"מ כיון דטעמא דטובח ומוכר דחייב מפני שנשתרש בחטא וה"נ הרי נשתרש בחטא הרי דבמקום דע"פ סברא מתנה הוא כמכר אמרינן דמתנה הוא בכלל מכר ולפ"ז נראה דה"ה לגבי חליפין דבמקום דמן סברא לא גרע חליפין ממכר אמרינן דבאמת חליפין בכלל מכר. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דאין אונאה בחליפין משום שזה רוצה במחט יותר מבשריון ותלמידי הרשב"א כתבו דהטעם הוא משום דחליפין לאו מכר א"כ ל"ל לומר שזה רוצה במחט כו' אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דנהי דחליפין לאו בכלל מכר הוא מ"מ בלאו דלא תונו דהוא משום לתא דגזל ממון חבירו וכמבואר בב"מ דף ס"א אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה ופרש"י ל"ל כו' שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו ע"ש ולפ"ז בודאי גם חליפין בכלל מכר ולזה כתב הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מבשריון וכיון שיש לחלק בין חליפין למכר ממילא אמרינן דחליפין לאו בכלל מכר, וכן בכל מקום דמכר הוא גזה"כ אמרינן באמת חליפין לאו בכלל מכר, וכן מה שהביא בתשו' עבוה"ג ראי' מקרא דלבד ממכריו על האבות הרי שם ג"כ אין נ"מ בין שמכרו זה לזה בכסף או טול אתה שבתך כו' כמובן. ומה שכתב המרדכי בשם רבינו מאיר להביא ראי' מהא דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ומשום דאין ברירה וזה נטל חלקו של זה כו' והחליפו הו"ל מקח וממכר דחוזר ביובל, לא זכיתי להבין דהא חכמים ס"ל דגם מתנה הוא כמכר לחזור ביובל ולפ"ז לא גרע חליפין ממתנה והנה בודאי קי"ל כחכמים לגבי ר"מ דמתנה חוזר ביובל וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל ע"ש, והנה בגמ' גיטין דף כ"ה וצריכא דאי איתמר בהא כו' אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא כו' ע"ש וצ"ע דהא חכמים פליגי על ר"מ וס"ל דדוקא ירושה אינו חוזר ביובל אבל מתנה הוא כמכר וצ"ע כעת, אבל עכ"פ הדין אמת בודאי דקי"ל כחכמים דמתנה חוזר ביובל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל. ובס' קהלת יעקב מענה לשון ח"ג סי' תר"ך כתב וז"ל חליפין מכירה מקרי כדאמרינן בפ' מרובה דע"ט לענין טביחה ומכירה דחליפין מכירה נמי הוי ע"ש אכן דבריו תמוהים דמשם אין ראי' דהא לגבי טביחה ומכירה גם גנב ונתן במתנה חייב ומכש"כ חליפין והטעם כמ"ש בשט"מ כנ"ל. נחזור לענין דמדברי כולם נלמוד דמתנה בודאי לא הוי כמכר וע"כ לא נחלקו אלא בחליפין כנ"ל ולפ"ז הרי הקשו הראשונים שפיר לכו"ע אפי' אליבא דחכמים דמהיכי תיתי לגבי תשלומי דו"ה שיהא מתנה בכלל מכירה, ועכ"פ לפי מה שתירצו הראשונים לקושי' זו דלפיכך הוי מתנה בכאן כמכר משום דאמר ר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה מפני שנשתרש בחטא או ששנה בחטא ומכח טעם זה גם מתנה הוי בכלל מכירה כנ"ל, ולפ"ז נראה דה"ה לר"מ דס"ל לגבי יובל ובתי ערי חומה דמתנה אינה כמכר מ"מ לגבי תשלומי דו"ה דחייב מפני שנשתרש בחטא מודה ר"מ דמתנה הוי כמכר דמה נ"מ בין ר"מ לחכמים דהרי לא פליגי אלא לגבי יובל ובתי ערי חומה אבל בעלמא גם לחכמים מתנה אינה כמכר ומ"מ לגבי תשלומי דו"ה ס"ל לחכמים דמתנה הוי כמכר כנ"ל א"כ ה"ה לר"מ. אכן באמת נראה דלר"מ בע"כ גם גבי תשלומי דו"ה לא הוי מתנה כמכר דהנה בערכין שם בגמ' איתא ת"ר לצמיתות לחלוטין דבר אחר לצמיתות לרבות את המתנה מ"ט צמית צמיתות אמרוה רבנן קמי' דרב פפא כמאן דלא כר"מ דאי כר"מ האמר מתנה אינה כמכר אמר ר"פ אפי' תימא ר"מ שא"ה דרבי רחמנא לצמיתות אמרו רבנן לר"פ כו' והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי אלא הא ודאי דלא כר"מ, ועי' פרש"י האמר במס' בכורות מתנה אינה כמכר לחזור ביובל כו' תשובו איש אל אחוזתו ודרשינן בבכורות לרבות את המתנה עכ"ל, והנה הא דפריך בגמ' והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי כו' צע"ג מאי ענין יובל לבתי ערי חומה ומאי תלי' זה בזה וכי בשביל דר"מ לא דריש קרא דתשובו לרבות את המתנה לענין יובל לכך לא מצי למידרש לענין בתי ערי חומה קרא דלצמיתות דהו"ל למכתב צמית וכתיב צמיתות לרבות את המתנה מאי ענין תשובו לצמית צמיתות דלמא תשובו לא דריש וצמית צמיתות דריש ולא נמצא דוגמתה בש"ס. אמנם ראיתי בפי' רגמ"ה שם שכתב ז"ל דהא גבי יובל כתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי דתשוב תשובו לא משמע לי' לרבות ה"נ צמית צמיתות לא משמע לי' לרבות המתנה כו' עכ"ל, ובבכורות שם לענין יובל דחכמים אומרים מתנה כמכר ואמר בגמ' מ"ט דרבנן תשובו לרבות את המתנה פי' שם רגמ"ה וז"ל תשובו איש יכול למימר שובו מדקאמר תשובו לרבות המתנה עכ"ל והיינו שפי' רגמ"ה בערכין כנ"ל, והנה אם כי צריכין אנו לקבל פי' רגמ"ה באימה אמנם לא זכיתי להבין פירושו דסוף סוף קשה מאי ענין תשוב או שוב תשובו לצמית צמיתות, ועוד דהנה רש"י בבכורות שם לא פי' כרגמ"ה מדהוי לי' למכתב שובו וכתיב תשובו אלא דכולא קרא יתירא לדרשא וע"ש בפרש"י ז"ל תשובו איש אל אחוזתו קרא יתירא הוא דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתי והלכך לרבות את המתנה עכ"ל ע"ש ולפ"ז קרא דתשובו וצמית צמיתות אינם מענין אחד כלל וא"כ הרי צע"ג דמאי תלי' זה בזה כנ"ל. ולכן נלע"ד לפרש דברי הגמ' דס"ל להגמ' דהא דלא דריש באמת ר"מ תשובו לרבות את המתנה זהו משום דס"ל לר"מ דמתנה אינה כמכר והיינו דס"ל דכל היכי דכתיב מכר הוא דוקא מכר ולא מתנה והוי כמו דנתמעט מתנה בהדי' ולזאת הוא נמנע לרבות מאיזה קרא מתנה כיון דכתיב בהדי' מכר הרי כבר נתמעט מתנה ובזה פליגי ר"מ וחכמים דחכמים ס"ל נהי דמקרא דמכר אין ללמוד מתנה מ"מ אפשר דקרא מרבה דמתנה הוא בכלל מכר אולם ר"מ ס"ל דכל היכי דכתיב מכר הוא מכר דוקא ולפ"ז אי אפשר לרבות מאיזה קרא דגם מתנה הוי כמכר דכיון דכתיב מכר הרי נתמעט מתנה בהדי' כנ"ל והיינו דפריך בגמ' והא גבי יובל דכתיב תשובו ור"מ לא קא מרבי והיינו משום דס"ל דכל היכי דכתיב מכר הוי כמו דנתמעט מתנה בהדי' ולא אפשר לרבות מקרא א"כ הכ"נ גבי בתי ערי חומה דכתיב מכר לא אפ"ל דר"מ מרבי מתנה מקרא דצמית צמיתות. ועכ"פ לפי הנ"ל הרי מוכרח דלר"מ גנב ונתן במתנה פטור מתשלומי דו"ה משום דמתנה אינה כמכר ואין לומר דהכא שאני מכיון דהטעם דחייבה תורה דו"ה בטבח ומכר משום שנשתרש בחטא וה"נ מתנה הרי נשתרש בחטא, דזה אינו דהרי ר"מ ס"ל דכל היכי דכתיב מכר הוא דוקא מכר וכמו דנתמעט מתנה בהדי' ולא אפשר לומר לרבות מאיזה קרא מתנה א"כ מכש"כ גבי תשלומי דו"ה אי אפ"ל מכח סברא דמתנה כמכר דנשתרש בחטא דכיון דכתיב מכר גבי תשלומי דו"ה הרי נתמעט מתנה בהדי' ואף דגם במתנה איתא להא דנשתרש בחטא מ"מ גזה"כ הוא דוקא מכר ולא מתנה ולפ"ז הא דתני' בברייתא גנב ונתן במתנה משלם תשלומי דו"ה בע"כ לא אתי כר"מ דלר"מ בנתן מתנה באמת פטור מדו"ה ואין זה דוחק לומר דהברייתא הוא דלא כר"מ דהרי גם סתם משנה בערכין הנ"ל גבי בתי ערי חומה דתנן אחד המוכר ואחד הניתן במתנה הוא דלא כר"מ וכמבואר בגמ' שם. ומעתה מיושב שפיר דברי התוס' בכתובות הנ"ל במה שכתבו אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אינו תופס את דמיו ובארנו בכוונתם דאי הוי תופס את דמיו והדמים היו אסורין בהנאה נמצא דאין זה מכר אלא מתנה דנדר מכר הוא שמקבל דמים תמור המקח כנ"ל, אלא דלכאורה אכתי קשה הא בברייתא מבואר דגם גנב ונתן במתנה חייב בתשלומי דו"ה אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דהרי הכא לר"מ קיימינן דהוא אמר בברייתא גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי דו"ה ולדידי' מקשי התוס' לר"ל והא ליתא במכירה ולפ"ז שפיר כתבו התוס' משום דאינו תופס את דמיו דאי הי' תופס דמיו הוי רק כמתנה ולר"מ לשיטתי' גנב ונתן במתנה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כנ"ל: ובחתימת דברי אמרתי להעיר מה שעלה על דעתי עוד לפרש דברי התוס' בכתובות הנ"ל בתירוצם שתירצו דשור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אינו תופס דמיו שדבריהם אינם מובנים דהרי כתבו בתחילה דאיה"נ ליתא במכירה כנ"ל, והי' נ"ל לפרש בכוונתם דאף דמדינא איסורי הנאה ליתא במכירה ואם גנב שוה"נ ומכר לעכו"ם אינו משלם תשלומי דו"ה מ"מ לענין טביחה בהא דאמר בגמ' לר"ל דכתיב וטבחו ומכרו כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכי דליתי' במכירה ליתי' בטביחה כיון דאם ימכרנו לעכו"ם אינו תופס דמיו מקרי איתא במכירה לענין דיהי' איתא בטביחה, אך לא רציתי להחליט דבר בזה עד שמצאתי בשו"ת בית שלמה להגאבד"ק סקאלא חיו"ד סי' קפ"א שהביא דברי התוס' בכתובות הנ"ל דמשמע לכאורה דשוה"נ בר מכירה הוא אף שאסור בהנאה וכתב ז"ל ועלה לפע"ד דדברי התוס' שבכתובות אינם מתנגדים לדברי התוס' שבסנהדרין וזבחים רק שכוונתם בכתובות הוא כיון שאם עבר ומכרו לנכרי אינו תופס דמיו הגם שאין מכירה שייך בו מ"מ כיון שעכ"פ אין תופס דמיו לא מקרי ליתא במכירה לענין זה שנאמר כל דליתא במכירה ליתא בטביחה עכ"ל ע"ש והוא כמו שכתבנו כנ"ל, אכן הגאון הנ"ל דחה פי' זה דא"כ מאי חילק התוס' בין הך דשוה"נ ובין הך דפ' מרובה גבי קדשים והא בקדשים תמימים דבפ' מרובה ג"כ הכי הוי דלא הוי מכירה והמעות חולין מה"ת כמבואר בפסחים כו' ע"ש, מיהו לפמש"כ למעלה לפי דרכי לחלק בין קדשים תמימים לשוה"נ דקדשים תמימים ליתנהו במכירה משום דגם לאחר המכירה לא נפיק מרשות הקדש דמעיקרא הקדש והשתא הקדש כנ"ל ולפ"ז מיושב שפיר גם לסברא זו דדוקא שור הנסקל מקרי איתא במכירה אף דמדינא לא הוי מכירה דמ"מ שם מכירה עליו אבל בקדשים לא מקרי מכירה כלל כיון דגם לאחר המכירה הרי הוא ברשות הקדש כמתחלה, וכן נראה לפרש מש"כ התוס' אם ימכרנו לנכרי כו' דלפי הנ"ל דגם לנכרי מדינא לא הוי מכירה ואינו חייב בתשלומי דו"ה אלא דמ"מ שם מכירה עליו ולגבי טביחה מקרי איתא במכירה ולפ"ז מה נ"מ אם ימכרנו לנכרי או לישראל, אכן גם לענין שם מכירה יש לחלק ואדרבה כיון דמדינא לא הוי מכירה ורק שם מכירה לפ"ז במוכר שוה"נ לישראל כיון דלישראל אסור בהנאה ואינו שוה אצלו כלום לא מקרי מכירה גם לענין איתא במכירה ורק במכירה לנכרי דהנכרי מותר בהנאה שפיר שם מכירה עליו ועפ"י הנ"ל נלע"ד לישב דברי התוס' בסנהדרין דף פ' שהקשו ג"כ כקושית התוס' בכתובות הנ"ל וזה לשונם ויש ראי' דלא נאסר מחיים מהא דתני' במרובה דף ע"א גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ ואמאי הא ליתא במכירה וקאמר ר"ל התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה כו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה כו' וכלשון הזה ממש כתבו התוס' בזבחים דף ע"א ע"ש, והנה דבריהם נפלאו מאוד דמה הוצרכו להביא ראי' דר"ל ס"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה מדקאמר ר"ל במרובה כל שישנו בטביחה כו' וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה והרי שם בסוגי' מפורש בהדי' דס"ל לר"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה וע"ש בסוגי' אלא ר"ל מ"ט לא קאמר כר"י אמר לך וטבחו ומכרו כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה ולמה להו להתוס' להביא ראי' דכל שאינו במכירה אינו בטביחה מכח הא דאמר ר"ל כל שאינו בטביחה אינו במכירה אחרי דמפורש שם בהדי' דס"ל לר"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, והנה התוס' בכתובות הקשו באמת קושי' זו בפשיטות וז"ל תימה דתיקשי מהכא לר"ל דאמר בפ' מרובה כל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה כו' ע"ש אולם דברי התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל תמוה מאוד וכבר עמד ע"ז בשו"ת בית אפרים ח' או"ח סי' מ"א ולא תירץ כלום. אכן עפ"י הנ"ל יש לישב בעז"ה דלפמש"כ בביאור דברי התוס' בכתובות מה שתירצו אבל שוה"נ אם ימכרנו לנכרי כו' היינו אע"ג דמדינא לא הוי מכירה מ"מ לענין זה דכתיב וטבחו ומכרו כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה מקרי איתא במכירה דשם מכירה עליו ואע"ג דעל מכירה כזו אינו חייב בתשלומי דו"ה כנ"ל והנה התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל בודאי דלא ס"ל סברת התוס' בכתובות הנ"ל דהרי הקשו קושי' זו ולא תירצו כלום רק הכריחו מזה כשי' ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים ולפ"ז מיושב שפיר מה שכתבו בקושיתם דמדקאמר ר"ל כל שאינו בטביחה אינו במכירה א"כ ה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה ולא הוכיחו בפשיטות מהא דקאמר ר"ל בהדי' כל שאינו במכירה אינו בטביחה, אכן זהו משום דלא נימא כסברת התוס' בכתובות הנ"ל דאף דמדינא לא הוי מכירה מ"מ שם מכירה עליו לענין דכל דאיתא במכירה איתא בטביחה ולכך הביאו התוס' הא דאמר ר"ל במרובה שם כל שאינו בטביחה אינו במכירה דשם אמר המוכר טריפה לדברי ר"ש ר"ל אמר פטור כיון דליתא בטביחה ליתא במכירה והלא התם הוא טביחה ממש ככל טביחות אלא מכיון דלר"ש פטור בטביחה זו מדו"ה משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' לכך אף במכירה ליתא ולא אמרינן דלגבי מכירה מקרי איתא בטביחה דשם טביחה עליו ולפ"ז ה"ה דכל שאינו במכירה ממש שיהי' חייב בתשלומי דו"ה במכירה זו אינו בטביחה וא"כ בגנב שור הנסקל דליתא במכירה מדינא ופטור מתשלומי דו"ה ליתא גם בטביחה ואמאי חייב בגנב שוה"נ וטבחו, אמנם התוס' בכתובות מחלקין בין זה להא דאמרינן כל שאינו בטביחה אינו במכירה. והנה אף דבפי' דברי התוס' בכתובות נלע"ד דהעיקר הוא כמש"כ למעלה דבאמת הוי מכירה מדינא לענין תשלומי דו"ה מ"מ מה שכתבנו בביאור דברי התוס' בסנהדרין וזבחים הנ"ל הוא נכון דכוונתם הוא דלא נטעי לומר דסגי בשם מכירה אף שפטור מתשלומי דו"ה: