פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן נא
בענין דברים שבלב.
הנה בעכו"ם דאמרינן בכ"מ דאדעתי' דנפשי' עביד ולפיכך פסול בכ"ד דבעינן לשמה, צריך לבאר דמ"מ היכי שאומר בפיו בפירוש כגון גבי גט שאומר בפירוש שכותב לשמו ולשמה ולשם גירושין מאי איכפת לן אפי' אם מחשב בלבו שלא לשמה מ"מ הוי דברים שבלב ואינן דברים וכמבואר בקדושין מ"ט, ומזמן שהיתי מתקשה בזה מצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת חכ"צ סי' א' וז"ל ואין לומר שכיון שבפיו הוא אומר שרוצה לפוטרה בחליצה או בגט זה לא חיישינן למה שמהרהר בלבו דדברים שבלב אינן דברים וכאותה שאמרו בהאיש מקדש אמתניתין דמעילה הביא לי מן החלון כו' אעפ"י שאומר לא הי' בלבי אלא מזה בעה"ב מעל דבתר פומי' אזלינן וביותר היכא שכוונת הלב סותרין לדיבור פיו כההיא דאמרינן לעיל מיניה אמתניתין דאעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת אע"ג דאכתי סד"א דבעלמא דברים שבלב דברים הכא לאו כלום הוא דלאו כל כמינא דעקרה להתנאים א"כ ה"נ נימא כיון שאומר בפירוש שכוונתו לפוטרה בחליצה אף את"ל דבלבו מחשב לדברים אחרים אין כוונת לבו עוקרים דברים המפורשים בפיו דא"כ תקשי לך גבי נכרי נמי נימא כיון שאומר בפירוש שכותב לשמו ולשמה כו' מה לנו לדעתו אלא ודאי כיון דאנן סהדי דאדעתא דנפשי' עביד הו"ל כאילו פירש דאדעתא דנפשי' עביד עכ"ל. והנה במ"ש דהוי כאילו פירש דעביד אדעתי' דנפשי' אין נראה כן ממ"ש הב"י וז"ל ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל בודאי משום דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד ולא לשמה והאיכא לספוקי דלמא כתב לשמה, וצ"ל שלזה כיון ה"ה שכ' ואם כתב תורף יש לומר שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל סתם משום דספוקי מספקא לי' כדפרישית ואעפ"י שהרמב"ם כ' דבטל הוא לטעמי' אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת הגט אבל להרמב"ן והרשב"א דלא בעי לכתיבת הגט בני כריתות ולא מפסל בנכרי אלא משום דאדעתי' דנפשי' קעביד איכא לספוקי כדפרישת, ועי' בג"פ מ"ש בזה, ולפ"ז כיון דספוקי מספקא לי' אם גוי עביד לשמה ואין הגט בטל לגמרי איך אפ"ל דאנן סהדי שבודאי אינו כותב לשמה דא"כ לא הי' גם ספיקא ומדמספקא לן אמאי לא יועיל מה שאמר בפיו שכותב לשמה ואף שאולי בלבו הוא מחשב שלא לשמה מ"מ דברים שבלב אינן דברים וכדאמרינן גבי יקריב וכל הסוגי' שם. הן אמת דמדברי התוס' בע"ז דף כ"ז לא משמע שיהי' בעכו"ם ספק שהקשו כיון דגבי ס"ת סתמא לאו לשמן א"כ בפ' השולח דפוסל עכו"ם לכתיבת ס"ת משום שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה תיפוק לי' דעכו"ם סתמא עביד ע"ש ולפמ"ש הב"י דגם גבי גט גבי עכו"ם מידי ספיקא לא נפקא שמא נתכוין לשמה א"כ שפיר איצטריך קרא דבגא"ק לא הוי רק ספיקא והס"ת אית בי' קדושת ס"ת מספיקא שמא כיון לשמה אבל מקרא וקשרתם וכתבתם פסול בודאי ולית בי' ספיקא כלל דלא משום כוונה הוא, מ"מ הרי הרב המגיד והב"י ס"ל בהדי' כן דהוי ספיקא בעכו"ם וישראל עומד ע"ג אי מכוין לשמה ואיך אפ"ל דאנן סהדי שאינו כותב לשמה, (ועיין פרש"י גיטין כ"ג ד"ה לדעתי' דנפשי' עביד וגם מדבריו מבואר דלא הוי רק ספק שמא לא כתב לשמה ע"ש). ותו בר מן דין איכא לאקשוי' דהא בקידושין דמ"ט שם אמרינן מנ"ל לרבא הא אלימא מדתני' יקריב אותו כו' אלא מסיפא וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא לי' אלא משום דדברים שבלב אינן דברים ומדהקשו והא בלבו לא ניחא לי' משמע דזה ברור לנו שבלבו לא ניחא לי' ובאמת אין לך אנן סהדי גדול מזה שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני והוא אומר רק מחמת ההכאה מ"מ הוי ס"ד דכיון שדברים שבלב אינן דברים לא איכפת לן במה שמחשב בלבו שאינו רוצה כיון שדיבור פיו סותר מחשבת הלב וא"כ ה"נ כיון שהוא אומר בפיו שהוא כותב לשמה מה לי שמחשב בלבו שלא לשמה הא אנן קיי"ל דברים שבלב אינן דברים ול"ש אנן סהדי דהא גם גבי גט אנן סהדי דבלבו לא ניחא לי' ומ"מ לא איכפת לן כיון דדברים שבלב אינם דברים וה"נ דכוותי' ובע"כ צ"ל דאף שכתב המהרי"ט והסכימו עמו האחרונים דכל היכא שניכר מחשבת הלב לעיני כל לא מקרי דברים שבלב דדברים שבלב כל אדם הוא, ולפיכך אם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה אמרינן דמחלה ולא הוי דברים שבלב דאנן סהדי שמחלה, מ"מ ה"ד היכא שדברים בלב לחוד הוא אבל אי אומר בשפתיו להיפך אף דאנן סהדי על מחשבותיו שבלב הוי רק דברים שבלב ואינן דברים וה"נ דכוותי': ועוד מוכח בהדי' דכל היכא שפירש בפיו אין אנו משגיחים לכוונת לבו אף היכא שמוכח דבלבו מכוין להיפך מדאמרינן בנדרים נודרין להרגין כו' ופריך היכא קאמר ומשני יאסור כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך כו' ופריך הא איתסר לי' ומשני באומר היום היכי שבק לי' באומר סתם ומחשב בלבו היום ואע"ג דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים אונסין שאני, ועי' בר"ן דכל היכא שאומר לעולם אף דמוכח בהדי' שאונס הוא ומחשב בלבו היום אין כוונת הלב מבטל מחשבתו מה שאומר בפירוש אבל היכא שאומר סתם כוונתו מוכיח שבדעתו היום דוקא אבל באומר בפי' לעולם אף שאונס הוא אין מחשבתו שבלב מבטל מה שהוציא בפיו בפירוש וה"ט נמי דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אף דמוכח שבלבו לא ניחא לי' דברים שבלב אף דמוכחי אינן דברים לבטל מה שהוציא בפיו בפירוש א"כ הדרא קושי' לדוכתא כיון שאומר בפירוש שכותב לשמה מה לי שמחשב בלבו שלא לשם גירושין דברים שבלב אין דברים ויש לעיין. והנה לענין דברים שבלב אשר אנחנו עוסקים בה, הנה בגמ' ב"ב מ"ח אמר ר"ה תלוה וזבין זביני זביני מ"ט אגב אונסא גמר ומקני ומקשינן מנ"ל הא ובעי לומר מדתני' יקריב אותו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה אלא מסיפא וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש אלא סברא הוא אגב אונסא גמר ומקני ע"ש וכן פסקינן דתלוה ויהיב לא הוי מתנה, והנה בקידושין מ"ט דרבא ס"ל דברים שבלב אינן דברים ואמרינן מנ"ל לרבא הא אלימא מדתני' יקריב כו' ודלמא משום דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה אלא מדתני' וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא כו', עכ"פ הרי למדנו דלפי הס"ד דטעמא משום דברים שבלב אינן דברים ולאו משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וניחא לי' גם בלבו אלא מכיון שאמר בפיו רוצה אני אף דלא ניחא לי' בלבו דברים שבלב אינן דברים ודחי דאפי' אי דברים שבלב הוי דברים שאני הכא דגם בלבו מכוין כן משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ולפ"ז קשה כיון דאנן קי"ל באמת דברים שבלב אינן דברים א"כ מהני בגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אף בלא טעם משום דמצוה לשמוע ד"ח דאפי' נימא דבלבו לא ניחא לי' מ"מ הוי רק דברים שבלב שאינן דברים א"כ מאי דחי בב"ב לפיכך מהני גבי גט משום דמצוה לשמוע ד"ח הלא לפי דס"ל דדברים שבלב אינן דברים מפשט דקידושין דמהני בלו"ז וא"כ בדין הוא גם שיהי' תלוה וזבין זביני זביני משום כיון שאמר שרוצה למכור אף אי שבלבו לא ניחא לי' הא דברים שבלב אינן דברים וכן אמאי תלוה ויהיב לא הוי מתנה מ"ש גבי גט דאם דברים שבלב אינן דברים מהני שפיר שכופין אותו ומ"ש מתנה דלא מהני (וביותר תיקשי לרבא דס"ל בב"ב שם דבשדה זו אפי' תלויה וזבין לא הוי זביני והא רבא בעצמו הוא בעל המימרא דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיו אומר שרוצה א"כ מה שבלבו לא ניחא לי' הא לא הוי רק דברים שבלב שאינם דברים) וצ"ע לכאורה לישב השמועות. ברם עיקרא דמילתא כך הוא, אונס הן גבי גט והן גבי מכירה לא מהני כלל ולאו משום דמחשבתו שבלב אינו מסכמת להדברים שבפיו אלא אף שיהי' במציאות שיכופו גם למחשבתו אונסא אינו כלום וגם הדברים שבפה גופי' אינו כלום כיון שאינו אומרם מרצונו הטוב והוא מוכרח לאומרם לאו כלום הוא וזהו הטעם דגבי גיטין אם יכופו אותו שלא כדין שיאמר רוצה אני אף שבפה אומר רוצה אני ודברים שבלב אינו דברים מ"מ אין זה כלום והטעם שהרי הוא אנוס למה שאומר בפיו ואונס לאו כלום הוא מעיקרא דמילתא כדילפינן מולנערה לא תעשה דבר, נמצא דכל שכופין אותו אפי' בלא דברים שבלב ואפי' אם אינם דברים מעשיו בטלין כיון שהי' באונס אבל היכא שבפה אומר מדעתו בלי שום אונס כמו ההוא דזבין נכסא אדעתא למיסק לארעא דישראל שמכר לו בפיו סתם ובלבו חשב ע"מ זה הוי דברים שבלב דאינן דברים, ובזה ילפינן מגט וקרבן דמהני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני והתם מיירי שכופין אותו עפ"י דין שעפ"י דין צריך לכופו וכיון שהדין נותן לכופו לא נחשב מצד הכפי' כמעשה אלמות שהוא בטל, אלא נהי דמותר לכוף אותו והוי כמו שאומר מדעתו שרוצה מ"מ הא בלבו לא ניחא לי' דמחשבתו אי אפשר לכוף ולא גרע מאם לא הי' ע"י כפי' והי' אומר בפיו שרוצה ובלבו אינו רוצה שאינו מועיל לכך הוי ס"ד דהטעם משום דברים שבלב אינן דברים וע"ז משני דילמא משום דמצוה לשמוע ד"ח ולהכי אמרינן דגם הדברים שבלב מסכימים לזה משום דמצוה כו', אבל לקושטא דמילתא דמסקינן דברים שבלב אינן דברים לא צריכי לטעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא כיון דכופין אותו עפ"י הדין מצד הכפי' אין לחוש ואי משום שבלבו לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב אינן דברים, ולכך לר"ה תלוה ויהיב לא הוי מתנה אף שאמר רוצה אני וכן גבי גט אם כופין אותו שלא עפ"י דין אף שיאמר רוצה אני ודברים שבלב אינם כלום מ"מ לא צריכי מחמת דברים שבלב אלא כיון שהוא מוכרח וכפוי למה שהוציא בשפתיו אונסא לאו כלום הוא ודבריו שבפיו בטלין, אולם היכי דאמרינן אגב אונסא גמר ומקנה גם בלבו ממילא לאו אונסא קחשיב ולפ"ז ר"ה אתי לאשמעינן תלוה וזבין זביני זביני מ"ט אגב אונסא גמר ומקני וזה אינו ענין לדברים שבלב אלא משום דמכירה ע"י כפי' אינו כלום ואף שאומר בפיו אינו כלום דהרי אנוס לכך אלא משום דאגב אונסא גמר ומקני באמת ולא ע"י כפי' ואמרינן מנ"ל הא אלימא מדתני' יקריב שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלמא משום דניחא לי' בכפרה והוי ס"ד דהתם הטעם אף אי דברים שבלב הוי דברים משום דגם הדברים שבלב מסכימים ואינו אנוס משום דאגב אונסא גמר גם בלבו ודחי כנ"ל ולפיכך בתלוה ויהיב אף שדברים שבלב אינן דברים היינו דוקא בלי אונס אבל אונס אין ענין לזה וגבי גט הוא הטעם משום דכופין אותו עפ"י דין, וביותר י"ל דהוי ס"ד דרב הונא אף שהוא כפוי עפ"י דין מ"מ אונס מקרי וכל דבר שהוא באונס אינו כלום ורק משום דאנב אונסא גמר ומקני או מגרש ברצונו הטוב ולפיכך מה לי שנאנס כיון שגמר ומגרש בלא אונס ע"י כפיה ולא מקרי שנאנס וה"נ במכירה ודחי שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים ואמרינן אף שכופין אותו וכל מעשה אונס אינו כלום משום דמצוה לשמוע גמר ומגרש ברצון, ולפ"ז אפ"ל דלפי סוגי' דקידושין לא איצטריך לתי' משום דמצוה לשמוע אלא אי דברים שבלב דברים אבל אם אינן דברים אף שבלבו לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב נינהו ובפיו אומר שרוצה ואף שאנוס הוא ואנוס אין מעשיו כלום מ"מ כיון שכופין אותו עפ"י הדין הכפי' כמי שאינו והוי כמו שאומר רוצה אני בלא כפי', ולפי' הסוגי' דב"ב רוצה לומר אף אי דברים שבלב אינן דברים ובפיו אומר שהוא רוצה מ"מ הוי ס"ד דאינו מועיל דזהו דווקא היכי שאינו אנוס להדברים שבפה אז אמרינן דברים שבלב אינן דברים אבל הכא שאנוס הוא לדבריו שבפה גם דבריו שבפה אינם כלום ומשני משום מצוה לשמוע ד"ח ממילא רוצה באמת אף שבא ע"י כפי' מ"מ כשאומר רוצה אני אומר בלא אונס וגמר ומגרש מרצונו הטוב ואין דבריו שבפה אונס וכן אמרינן דר"ה ס"ל תלוה וזבין אגב אונסא גמר ומקני ולא מקרי אונס במה שאומר בפיו שהוא רוצה ולפ"ז הסוגי' דקידושין והסוגי' דב"ב חילוק רב ביניהם ולפי הסוגי' בב"ב צריכין לתירוצא דמצוה לשמוע אף אי דברים שבלב אינן דברים משום הכפי' כנ"ל. והנה התוס' בב"ב שם על מה שרוצה לומר דר"ה יליף מהא דיקריב אותו הקשו א"כ תלוה ויהיב נמי ותי' ר"י דכל דבר שמחויב בדין הוי כמו מכר ולכן בקרבן שמחויב עפ"י דין וכן בגיטי נשים מיירי באלו שכופין להוציא הוי כמו מכר ע"ש, וביאור דבריהם הוא דמשום שמחויב בדין הוי כמו מכר דגמר ומקני משום שלוקח מעות וגבי גיטין וקרבן גמר ומקני משום שמחויב עפ"י דין ולהכי הוי כמכר, והנה בקידושין דאמרינן מנ"ל לרבא הא אלימא מדתני' יקריב אותו כו' ודחי ודלמא משום דמצוה לשמוע כו' וקשה לכאורה ל"ל משום דמצוה תיפוק לי' דהא לפום קושטא אמרינן אף במכירה תלוה וזבין זביני זביני משום דאגב אונסא גמר ומקני וכ"ש בקרבן וגט דאגב אונסא גמר כדמשמע בב"ב שם וכיון דאגב אונסא גמר ומקני א"כ ל"ש והא בלבו לא ניחא לי', אולם אפ"ל דבאמת רבא לשיטתו דס"ל בב"ב דבשדה זו לא אמרינן אגב אונסא גמר ומקני ואשה כשדה זו דמיא מיהו קרבן כשדה סתם דמי וצ"ע. אולם יש להק' דאמרינן שם דרבא אמר הלכתא תלוה וזבין זביני זביני ודוקא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ושם בדף מ' אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ופי' רשב"ם וכן התוס' משום דרבא לשיטתי' וא"כ ממ"נ בשדה זו לא בעי מודעא אלא שיביא עדים דידעי באונסא ובשדה סתם לא מהני מודעא, וקשה כיון דלרבא בשדה סתם משום דגמר ומקני לא מהני מודעא א"כ מ"ש גבי גט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלכאורה קשה והלא לרבא בשדה זו לא אמרינן גמר ומקני ואמאי מהני גבי גט וע"כ צ"ל משום דמצוה לשמוע ד"ח להכי גמר ומקני א"כ אמאי מהני בגט מודעא ומה נ"מ בין בשדה סתם דאמרינן גמר ואקני דלא מהני מודעא ובין דאמרינן דגמר ומגרש משום דמצוה לשמוע ד"ח ומ"מ מהני מודעא. אלא הוא הדבר אשר דברתי דהא דדברים שבלב אינן דברים הוא באופן שמה שהוציא בפיו לא הי' אונס כגון ההוא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י אולם היכא שהוא אנוס במה שהוציא בפיו תלי' בזה דאם אמרינן דברים שבלב אינן דברים והוי הדברים שבלב כמו שאינו מ"מ הא מה שהוציא בפיו הוי ע"י אונס כיון שבלבו לא ניחא לי' והוי הדברים שבפה כמי שאינו, ואי אמרינן דברים שבלב דברים בודאי לא שייך מה שכופין אותו דמאי מהני שאומר בפיו שרוצה כיון שבלבו לא ניחא לי' הוי כמו שאומר בפיו שאינו רוצה, נמצא דבאונס אף אי דברים שבלב אינן דברים לא מהני אלא דגבי גיטין אמרינן מצוה לשמוע ד"ח וניחא לי', ולפ"ז אפ"ל בכ"מ שהדין נותן שיגרש אף בלא הטעם דמצוה לשמוע הוי גט ולא מטעם דמשום מצוה ניחא לי' אלא אפי' אי לא ניחא לי' לא משגחינן בי' דכיון שהוא מחויב עפ"י הדין הכפי' כמי שאינו כיון שהוא מחויב לזה ולכך אי הוי ס"ל דברים שבלב דברים הוי כמו שאומר בפיו שאינו רוצה אבל באמת רבא לשיטתי' דדברים שבלב אינן דברים ולהכי אף אי לא ניחא לי' לא משגחינן בי' כיון שאומר בפיו שהוא רוצה ואי משום שאנוס הוא הרי הוא אנוס עפ"י הדין ומה שבלבו לא ניחא לי' דברים שבלב הם וכמו דמשמע שם בקידושין דס"ד לרבא דהטעם משום דברים שבלב ואף בלא הטעם דמצוה לשמוע הוי גט והיינו משום דהכפי' עפ"י דין, ולפ"ז כיון דהטעם הוא משום דברים שבלב אינן דברים ולאו משום דגמר ואקני משום מצוה ולהכי כל היכא שמסר מודעא מהני גבי גט (דלא הוי שוב דברים שבלב לחוד) אבל בשדה סתם דגמר ואקני לא מהני מודעא. שוב ראיתי שכוונתי בקו' ת"ל לדעת הרמב"ן ז"ל שכ' במלחמת שם ג"כ לה"ר נגד דעת רשב"ם דלרבא מועיל מודעא דהא גבי גט גמר ומקני ועדיף מיני' דאפי' מצוה איכא ומ"מ אם מוסר מודעא מהני ע"ש שלפיכך כתב דגם לרבא מועיל מודעא לבטל המכר, אולם ראיתי בב"י סי' ר"ה שכ' דדעת הרמב"ן אליבא דהרשב"א דבשדה סתם הטעם דלא מהני מודעא אליבא דרבא משום דלא מקרי אונס כלל כיון דמדעתו בירר לו ע"ש ולפ"ז הביא שם יש סוברים דגם ר"ה מודה בסתם דלא מהני מודעא ולפ"ז ל"ק בלא"ה מגט דבשדה סתם לא מקרי אונס כלל אבל בגט דהוי אונס אף דגמר ומקני מ"מ מועיל מודעא והנלע"ד כתבתי: