פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן נ
שמעתין דטובת הנאה ממון הנה מבואר בכמה מקומות בש"ס הפלוגתא אי טו"ה ממון או אינה ממון ועי' בפסחים דף מ"ו פרש"י טו"ה דבר מועט דתניא בבכורות דף כ"ז רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו כו' ע"ש וכן פרש"י בחולין קל"א ד"ה מוציאין כו' אבל מעשר עני כו' יש בהן טו"ה לבעלים שבידו לתתן לאיזה עני שירצה וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני כו' ע"ש וכן פרש"י והתוס' והר"ן והרא"ש בנדרים דף ל"ו גבי הא דמבעי להו התורם משלו על של חבירו טו"ה של מי דטו"ה היינו מה שנותן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן ע"ש: ויש לחקור בזה שתי חקירות למ"ד טו"ה ממון אם הוא דוקא בשביל מה שיוכל לקבל דבר מועט מישראל שיתן לבן בתו כהן אבל זולת זה מצד מה שיש לו טו"ה שברשותו לתת לכל כהן שירצה לאוהבו או לקרובו או אפי' יתן לאחר יהי' לו החזקת טובה זה לא מקרי ממון, או דלמא מש"כ שיש לו ליקח סלע הוא לאו בדוקא דעיקר טו"ה הוא מה שיש לו הזכות ליתן לכל כהן שירצה, וכן יש לחקור למ"ד טו"ה אינה ממון אי ס"ל ג"כ שיש לו זכות ליקח סלע מישראל לתת לבן בתו כהן אך מ"מ ס"ל דמשום זה לא מקרי ממון כיון דעיקר מתנות כהונה אינה שלו אלא של הכהנים או דלמ"ד טו"ה אינה ממון באמת אינו רשאי ליקח סלע בעד זה ואף דמ"מ הרי יש לו זכות ליתן לכל כהן שירצה אולם כיון שאינו רשאי ליקח ממון בעד זה לכך לא מקרי טו"ה ממון. ומצאתי בס' ישועות יעקב ח' או"ח סי' תנ"ז ס"ב שכתב וז"ל והנה נחלקו הפוסקים בביאור מה שאמרו טו"ה ממון אי דוקא היכי שיכול לקבל שוה פרוטה עבור טו"ה או אף שאינו יכול לקבל פרוטה מ"מ טו"ה ממון ועי' בר"ן במס' חולין עכ"ל ועי' מש"כ לה"ר דאף שאינו יכול לקבל פרוטה מ"מ חשיב טו"ה ממון ע"ש, והנה אנכי בעצמי לא מצאתי מחלוקת הפוסקים בזה אולם בינותי בדברי האחרונים ומצאתי למהרי"ט אלגאזי בה' בכורות ריש פ' עד כמה שהקשה שם על הגמ' קידושין דף נ"ח דאמר עולא טו"ה אינה ממון איתבי ר' אבא לעולא המקדש בתרומה ובמעשרות ובמתנות כו' הרי זו מקודשת ואפי' ישראל כו' ע"ש והקשה המהריט"א לפי המבואר בבכורות שם דבמתנות אין רשאי לקבל דינר מישראל כדי שיתן לבן בתו כהן א"כ קשה אפי' אי נימא טו"ה ממון מ"מ הא במתנות ליכא טו"ה כלל דהא אין רשאי ליקח דינר וא"כ המקדש במתנות מ"ט מקודשת ואף דהא דאינו רשאי ליקח דינר אין זה רק מדרבנן מ"מ הפקר ב"ד הפקר והרי אסרו חז"ל טו"ה והפקירו זכותו ע"ש, וכ"כ השעה"מ בפ"ה מה' אישות ה"ו ז"ל דמסוגי' דקידושין הנ"ל מבואר בהדי' דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיים יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ היאך הי' ניחא לי' לר' אבא מתני' דקתני ובמתנות אפי' נימא דטו"ה ממון מ"מ במתנות כהונה דאין בהם טו"ה לבעלים אמאי מקודשת ועי' להפ"ת סי' ס"א ס"ק ל"ד מ"ש בזה ולא זכר שר להביא ראי' מסוגי' זו עכ"ל השעה"מ ע"ש, עכ"פ נראה מדבריהם דס"ל לסברא פשוטה דלמ"ד טו"ה ממון היינו רק משום דע"י טו"ה יש לו הנאת ממון דרשאי ליקח דינר ולכך במתנות דאינו רשאי ליקח דינר אף דעכ"פ יש לו זכות לתת לכל כהן שירצה מ"מ לא חשיב ממון והיינו שהקשו כנ"ל, והנה בס' טעה"מ כתב בכונת השעה"מ דכונתו הוא להוכיח מזה דאף דבמתנות אין רשאי ליקח דינר מ"מ כיון דעכ"פ יש לו זכות לתת לכל כהן שירצה מקרי טו"ה וחשיב ממון ע"ש ששנה ושילש בזה ודבריו תמוהים שהעמיס בכונתו מה שאין מפורש בדבריו ולא עלה על דעתו וכונת השעה"מ פשוט ומבואר דאף במתנות כהונה יש בהן טובת הנאה לבעלים והיינו כשי' הרמב"ם דאף במתנות רשאי ליקח דינר דלא כסוגי' דבכורות הנ"ל וזה פשוט. אולם מצד הסברא הי' נראה שלא כדברי הג' הנ"ל אלא דטו"ה ממון לא תלי' כלל דוקא במה שרשאי ליקח דינר אלא דאף במתנות שאינו רשאי ליקח דינר מ"מ חשיב טו"ה ממון דדינר זה לא נ"מ כלל הא כיון דיש שנותן דינר לכהן כדי ליתן לקרובו א"כ הדבר בעצמותו שוה דינר ומה נ"מ אם הוא מקבל דינר או שזכות זה נשאר אצלו דלכולם שוה דינר הוא מה שהישראל בעצמו יוכל ליתן לבן בתו כהן או לקרובו וא"כ טו"ה זו הרי שוה דינר, ומטעם זה הי' נראה להכריע דלמ"ד טו"ה אינה ממון ס"ל ג"כ דרשאי ליקח דינר בעד טו"ה אלא שאין זה חשוב ממון כיון דבלא"ה הא הטו"ה בעצמותו הוא שוה דינר לגבי הישראל ומ"מ אינה נחשב ממון א"כ כך לי אם גם רשאי ליקח דינר דדינר זה אינו מעלה כלל וכנ"ל. אולם הנה בירושלמי פ"ו דדמאי ה"ב ונדרים פי"א ה"ג ובקידושין פ"ב ה"ט איתא שם ר' יוסי בן חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ר' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטו"ה מ"ט דריב"ח ואיש את קדשיו לו יהי' ור' יוחנן אמר לו יהי' יתנם לכל מי שירצה מתני' פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו פתר לה באמר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר תדע שהוא כן דתנינן כהנים ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים כו' מתני' פליגא על ר"י המקדש בתרו"מ ובמתנות כו' הרי זו מקודשת אפי' ישראל פתר לה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ע"ש ועי' להפנ"מ שכ' ריב"ח אמר אדם נותן כו' יכול אדם ליקח דבר מה בשביל טו"ה שנותן לזה מעשרותיו וס"ל טו"ה ממון הוי וכדמפרש טעמא כו' ור"י אמר כו' שאין רשאי ליקח שום דבר בשביל זה וטו"ה שזה מחזיק לו טובה בשביל שנתן לו לא הוי ממון כו' ע"ש, והנה דבר זה הוא מוכרח דריב"ח ור"י פליגי ג"כ אי טו"ה הוי ממון דהקושיות שהקשה על ריב"ח ור"י הוא מדין טו"ה דמה שהקשה לריב"ח ממשנה כהנים ולויים נהנים לי יטלו בע"כ היינו רק דמשם מוכרח דטו"ה לא הוי ממון וכמבואר בתלמודא דידן בנדרים שם וכן הא דמקשה על ממשנה דקדושין המקדש בתרומות כו' היינו דמשם נשמט דטו"ה הוי ממון וכן פריך בתלמודא דידן שם לעולא דס"ל טו"ה אינו ממון ממשנה הנ"ל ומשני התם ג"כ בטבלים שנפלו לי כו' כנ"ל ובע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דתלי' זה בזה דלמ"ד אדם נותן מעשרותיו בטו"ה שיכול ליקח ממון בעד זה ממילא הוי טו"ה ממון ולמ"ד אין אדם נותן מעשרותיו בטו"ה ממילא טו"ה לא הוי ממון כיון שאין יכול ליקח כלום בעד זה, ואף דבירושלמי שם הקשה עוד על ר"י מהברייתא דאמר הוא לישראל הא לך סלע ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנו לשנים ובן בתו אחד מהן אמר הא לך סלע ותן כולו לב"ב כהן ע"ש הרי דבכה"ג גם לר"י רשאי ליקח בעד טו"ה וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ע"ש מ"מ משום זה לא נחשב ממון כיון דרק ברוצה ליתן לו מתחלה בחנם רשאי אח"כ ליקח סלע בעד טו"ה, ועכ"פ הנה מדברי הירושלמי מבואר דעיקר הא דחשיב טו"ה היינו רק משום שיכול ליקח דינר בעד זה ולכך פשיטא לי' דלר"י טו"ה אינה ממון אף שרשאי ליתן לכל כהן שירצה מ"מ כיון שאינו רשאי ליקח דבר מה בעד זה לכך אינה ממון ודלא כמ"ש בס' ישוע"י ולפ"ז גם למ"ד טו"ה ממון דרשאי ליתן מעשרותיו בעד סלע מ"מ בבכור ומתנות שאינו רשאי ליקח בעד טו"ה ממילא לא חשיב טו"ה ממון ולפ"ז הדק"ל מהא דפריך הגמ' למ"ד טו"ה אינה ממון ממשנה דקידושין דאפי' אי טו"ה ממון עדיין קשה במתנות מ"ט מקודשת וכקושית מהרי"ט אלגזי ושעה"מ. אלא דיש לפרש הירושלמי בענין אחר והיינו דנהי דדין טו"ה ממון ואדם נותן מעשרותיו בטו"ה תלי' זה בזה אמנם לא דדין טו"ה נמשך מזה אם אדם נותן מעשרותיו בטו"ה אלא דנהפוך הוא דמשום דס"ל לריב"ח טו"ה ממון לכך ס"ל אדם נותן מעשרותיו בטו"ה והיינו דלכו"ע ס"ל דמאיש את קדשיו לו יהיה ילפינן דרשאי ליתן לכל מי שירצה אלא דריב"ח ס"ל דטו"ה מה שרשאי ליתן לכל מי שירצה הוי ממון וא"כ ממילא יכול ג"כ ליקח סלע בעד טו"ה ור"י ס"ל דטו"ה זו אינה ממון נמצא דממה שנתן לו התורה רשות ליתן לכל מי שירצה אין ראי' שרשאי ליקח ממון בעד זה ולפ"ז הירושלמי מקשה שפיר לר"י ממשנה דקידושין דלר"י דס"ל אין אדם נותן מעשרותיו בטו"ה בע"כ דס"ל דטו"ה אינה ממון דאי הוי ממון הי' רשאי גם ליקח סלע בעד זה אולם למ"ד טו"ה ממון גם גוף הטו"ה מה שרשאי ליתן לכל מי שירצה הוי ממון ולכך קסבר דרשאי למסור מעשרותיו בטו"ה ולפ"ז אף במתנות שגזרו חכמים שאין רשאי ליקח דינר מ"מ גוף טו"ה הוי ממון וכנ"ל והנה לכאורה צ"ע מתלמודא דידן קידושין נ"ח ונדרים פ"ה דמייתי שם ברייתא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ריב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו ובעי למימר דפליגי אי טו"ה ממון ומשני דלעולם לכו"ע ס"ל דטו"ה אינה ממון מ"ס קנסוה רבנן לגנב כו' והנה הר"ן בנדרים פי' דהא דמשלם לו דמי טבלו היינו לפי ערך טו"ה שיש לו בו ולפ"ז צ"ע דמאי שייך לקנוס לגנב הא למ"ד טו"ה אינה ממון אין להבעלים שום ממון בזה כיון שאין רשאי ליקח שום דבר בעד זה וא"כ מאיזה ענין קנסוה לגנב כיון דלא אפסדי' מידי ואף דגם למ"ד טו"ה אינה ממון רשאי ליקח דינר היכי שרוצה מתחלה ליתן לו בחנם כנ"ל מ"מ הא מירושלמי משמע דזה לא הוי ממון כלל מדפריך על ר"י ממשנה דהמקדש בתרומות כו', ובע"כ צ"ל דגם למ"ד טו"ה אינה ממון רשאי ליקח דינר אלא דס"ל דזה לא חשיב ממון לכך בגנב קנסוהו לגנב מה שהפסיד לו טו"ה אף דמדינא טו"ה לא הוי ממון. אולם הנה מדברי הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' רכ"ז נראה דס"ל בפי' הירושלמי דמחלוקתם אי אדם נותן מעשרותיו בטו"ה לא תלי' בדין טו"ה ממון דהנה בנדרים פ"ד פריך שם קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו בע"כ אלמא טו"ה אינה ממון אימא סיפא כהנים ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני לא אלמא טו"ה ממון ומסיק אמר רבא שאני תרומה דה"ט דיטלו בע"כ כיון דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא ע"ש ופירשו הראשונים דרבא ס"ל טו"ה ממון, אולם הרמב"ם פסק דטו"ה אינה ממון והביא דברי המשנה כצורתה בפ"ז מה' נדרים והמה סתרי אהדדי ועי' בכס"מ שם שהביא בשם הרב המעילי דס"ל להרמב"ם אף דטו"ה אינה ממון מ"מ אסור משום דויתור אסור במודר הנאה, ועי' בשו"ע סי' הנ"ל שכתב לשון הרמב"ם שהוא דברי המשנה ועי' ביאור הגר"א שם שהקשה ג"כ על הרמב"ם מהא דס"ל דטו"ה אינה ממון וכתב וז"ל אפ"ל דיש חילוק בנדרים דאפי' ויתור אסור דאע"ג דטו"ה אינה ממון אפ"ה אסור ומשמעות הירושלמי כן דלא תלי בפלוגתא דטו"ה ממון אלא אם יכול ליתן בטו"ה אלא שמגמ' דידן לא משמע כן דתלי' בפלוגתא דטו"ה אלא שהוא תופס להירושלמי כדרכו בכל מקום עכ"ל, וע"ש שהאריך בזה וצריך עיון היטב להבין דבריו הקדושים שם אבל עכ"פ זה נראה דס"ל בפי' הירושלמי דמחלוקתם לא תלי' בטו"ה ממון דאל"כ הרי הירושלמי ג"כ תלי דין זה דכהנים ולויים נהנים לי בדין טו"ה וכמו שנראה מפשטות דברי הירוש' שהקשה ממשנה זו דמשמע מזה דטו"ה אינה ממון ולריב"ח בע"כ הוי ממון (ומנא לן דהירושלמי ס"ל טעמא דויתור דאפי' טו"ה אינו ממון ג"כ אסור במודר) ומזה נראה דס"ל להגר"א דלא תלי' זה בזה אלא דאפי' אי נימא דאדם נותן מעשרותיו בטו"ה מ"מ אפשר דטו"ה אינה ממון והיינו שכתב להוכיח דהירושלמי לא תלי' הא דקונם כהנים ולויים נהנים לי בפלוגתא דטו"ה ממון אלא אם יכול ליתן בטו"ה דאי נימא דתלי' בפלוגתא דטו"ה ממון א"כ לא קשה כלל על ריב"ח ממשנה דלמא טעמא דמתניתין הוא משום דטו"ה אינה ממון והרי גם ריב"ח ס"ל דטו"ה אינה ממון ובע"כ דגם אי טו"ה אינה ממון ג"כ אסיר במודר וכמ"ש הרמב"ם ותלי' רק אם יש לו טו"ה היינו אם יכול ליתן מעשרותיו בטו"ה דאי יכול ליתן מעשרותיו בטו"ה אף דאינה ממון מ"מ אסור לכהנים משום דבנדרים אפי' ויתור אסור אלא דלכאורה דברי הגר"א ז"ל צ"ע דעכ"פ משמע מהירושלמי דאי אין אדם נותן מעשרותיו בטו"ה ניחא שפיר המשנה דיטלו בע"כ כיון דליכא טו"ה כלל א"כ סוף סוף דברי הרמב"ם צ"ע שכתב כל דברי המשנה דלפ"ז גם באומר כהנים ולויים אלו אמאי יטלו אחרים דהא משמע מהירושלמי דלר"י ניחא שפיר דיטלו בע"כ דאע"ג דגבי מודר הנאה אף אי טו"ה אינה ממון מקרי נהנה מ"מ יטלו אחרים בע"כ משום דליכא טו"ה כלל דאין אדם נותן מעשרותיו בטו"ה והא הרמב"ם בפ' י"ב מה' תרומות פוסק כר"י וא"כ קשה סיפא דכהנים ולויים אלו נהנים לי אמאי יטלו אחרים דוקא, ונראה לישב דמתחילה הוי ס"ד דלר"י לא משכחת טו"ה כלל אולם לפי מאי דמסיק דגם לר"י ברוצה ליתן לשניים בחנם מותר ליקח דינר מישראל א"כ גם לר"י באמת הוא כמו לריב"ח, ואף דהירושלמי הקשה לר"י ממשנה דקידושין היינו דלענין קידושין לא חשיב ממון בכה"ג אולם לענין מודר הנאה גם בכה"ג אסור ולפ"ז גם לדידי' צריך לישב המשנה כמו שאמר רבא משום דשויא עפרא בעלמא אבל באומר אלו יטלו אחרים משום דיש לו טו"ה באופן זה כנ"ל. והנה בנדרים שם בסוגי' פריך מרישא לסיפא קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו בע"כ אלמא טו"ה אינה ממון אימא סיפא כהנים ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל להני לא אלמא טו"ה ממון ע"ש והנה לפי הס"ד דתלי בטו"ה ממון קשה רישא אמאי יטלו בע"כ הא כיון דטו"ה אינה ממון ולא מקרי נהנין משלו א"כ יהי' רשאי ליתן לכל מי שירצה ומ"ט הפסיד טו"ה שלו דהא בסיפא אמרינן דלהכי יטלו אחרים משום דטו"ה ממון משמע דאי טו"ה אינה ממון יכול ליתן גם לכהנים ולויים המודרין ובודאי דהוא בעצמו יתן להמודרין למי שירצה דלא אפשר שיטלו בע"כ דהא טו"ה שלו ויכול ליתן לאחרים שלא הדירם בהנאה ופשיטא דלא הפסיד טו"ה שלו א"כ תיקשי גם ברישא אמאי יטלו בע"כ והא טו"ה שלו לתת למי שירצה וכיון דברישא ס"ל דאינה ממון יהי' רשאי ליתן למי שירצה כנ"ל ועיין אולם הנה מצאתי בחי' המאירי בסוגי' שם שכ' וז"ל קונם כהנים ולויים נהנים לי ר"ל שיהיו אסורים בהנאתי הם נוטלים בע"כ שטו"ה אינה ממון ונמצא שאין נהנים מממון שלו אמר כהנים ולויים אלו יטלו אחרים ר"ל ברצונו ולא יטלו המודרים בע"כ ושאלו בגמ' ואי טו"ה אינה ממון אף אלו יטלו בע"כ שהרי אין כאן גזל כו'. אולם דבריו צ"ע דפשטות הגמ' משמע דאי טו"ה אינה ממון יטלו אף אלו המודרים מדעתו כיון שלא מקרי נהנה מממון שלו ומדוע לא יטלו מדעתו, גם מש"כ יטלו בע"כ שהרי אין כאן גזל צע"ג נהי דטו"ה אינה ממון מ"מ הא התורה זכתה לבעלים טו"ה ואיך אפשר ליטול בע"כ וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ב מה' תרומות לא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעלים שנא' איש את קדשיו לו יהיו אלא דאם תפס הכהן אין מוציאין מידו דטו"ה אינה ממון, אבל לכתחלה פשיטא שאסור ליטול שלא מדעת הבעלים וכ"כ הר"ן בפ' הזרוע ועי' בס' מחנה אפרים ה' טו"ה ע"ש ולפ"ז איך אפשר שיטלו בע"כ אחרי שיש גם כהנים שאינם מודרים שבודאי בדעתו תלוי ליתן לכל מי שירצה וצ"ע, שוב ראיתי בביאור הגר"א יור"ד סי' רכ"ז סק"ד מי כו' וז"ל אבל ניחא דא"כ קשה קו' הגמ' דא"כ בכהנים אלו ג"כ יטלו ע"כ כו' וזה כמש"כ בחי' מאירי כנ"ל אבל הדברים אלו צע"ג כנ"ל. והנה בנדרים דף נ"ו מבעי לי' להגמ' התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי כו' א"ל אמר קרא את כל תבואת זרעך ונתת ופי' הר"ן תלה הנתינה בבעל הזרע דהיינו בעל הכרי איתבי' תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו ואי אמרת טו"ה דבעל הכרי הא קא מהני לי' כו' ע"ש ולכאורה צע"ג מאי פריך הא קא מהני לי' נהי דטו"ה דבעל הכרי מ"מ כיון דנכסי התורם אסורין על בעל הכרי ממילא יהי' בעל הכרי אסור בטו"ה של התרומה וכהנים יטלו ממנו בע"כ וכמו באומר כהנים ולויים נהנים לי דיטלו בע"כ וה"נ כיון דהתרומה אסור לבעל הכרי בהנאה הפסיד הטו"ה ויטלו כהנים בע"כ וכן נראה במי שתרם את כריו ואח"כ קודם שנתן לכהן נדר הנאה מן התרומה שוב אסור לו ליהנות מטו"ה ויטלו כהנים בע"כ וה"נ דכוותי'. ונראה לומר בזה דהנה כבר כתבו האחרונים דהפרשת תרומה והנתינה לכהן הם שני מצות מיוחדות והנתינה הוא מצוה בפני עצמה ולפ"ז נראה דאפ"ל דבהא דתנן כהנים ולויים נהנים לי יטלו בע"כ באמת לא קיים בזה מצות נתינה כיון שאין לו רשות כלל ליתן ורק הכהנים נוטלים מעצמם בע"כ ולפ"ז ניחא דאי נימא דבתורם תרומותיו ומעשרותיו באמת נאסר בעל הכרי בטו"ה וכהנים נוטלים בע"כ ונפקע מצות הנתינה א"כ אמאי יוכל לתרום תרומותיו ומעשרותיו של חבירו הא עי"ז נפקע מצות הנתינה לכהן ודו"ק. בענין הנ"ל הנה התוס' בב"מ דף ו' בסוגי' דתקפו כהן ד"ה והא הקשו וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונה א"נ אין יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טו"ה ממון ומפ' הזרוע דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם אין ראי' דשמא מיירי כשאכלו דאמרינן התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור עכ"ל התוס' ע"ש, והנה פשטות התוס' נראה דכונתם להא דמבואר בחולין דף קל"א ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא אתו אמרו לי' לרב א"ל לא מסתייה דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף ע"ש אולם דברי התוס' משולל הבנה ועיין בפר"ח סי' ס"א ס"ק ל"ג שעמד בזה וע"ש שכ' ואפשר שכונתם להקשות דמהתם משמע דאף בדבר שאין לו חלק ונחלה ללוי אם תפס אין מוציאין אף בדאיתי' בעין וא"כ כ"ש הכא דאין מוציאין מידו אפי' תימא דטו"ה ממון כו' אלא דבאמת ק"ל על דברי התוס' ודקארי לה מאי קארי לה וזה פשוט ולא ניתן לכתוב שאין לה שייכות לאותה סוגי' עם הך דהכא אמנם יותר קרוב לשמוע שיש ט"ס בדברי התוס' וצ"ל במקום בן לוי האי כהנא וכיוונו להאי דאיתא בהזרוע דף קל"ג ובהכי באו דבריהם על נכון דמהתם משמע שכהן החוטף מתנות אינו חייב ליתנם לאחר ואין מוציאין מידו וזה היפך מה שתירצו התוס' דיכול לתבוע טו"ה ותירצו שפיר דליכא ראי' לזה דהתם מיירי בשאכלו וזה אמת ויציב בכוונת התוס' עכ"ל הפר"ח ע"ש. ולענ"ד פי' הפר"ח בכונת התוס' תמוה מאד דהנה ז"ל הגמ' שם דף קל"ג אמר רבא בדק לן רב יוסף האי כהנא דחטף מתנתא חבובי קא מחבב מצוה או זלזולי קא מזלזל במצוה ופשטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו אמר אביי מריש הוי חטיפנא מתנתא אמינא חבובי כו' כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא כו' ע"ש והנה לפי מאי שפי' הפר"ח בכונת התוס' להסוגי' הנ"ל צ"ל דהא דאמר האי כהנא דחטיף מתנתא היינו שחוטף בע"כ של הבעלים ולזה הקשו דמשמע מכאן שכהן החוטף מתנות אין מוציאין מידו אבל לפ"ז הסוגיא תמוה מאד דמאי מבעי לי' אי חבובי מחבב מצוה או מזלזל במצוה הא אפי' איסורא נמי איכא לחטוף מתנות דהרי יש להבעלים בהם טו"ה שהתורה זכתה להם ואפי' למ"ד טו"ה אינה ממון וכמש"כ הרמב"ם בפ' י"ב מה' תרומות הט"ו ז"ל אסור לכהן שיטול כו' ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת הבעלים שהרי הם של בעלים ליתנו לכל כהן שירצה שנא' ואיש את קדשיו לו יהי' ואם לקח שלא מדעת הבעלים זכה כהן שאין לבעלים בהן אלא טו"ה וטו"ה אינה ממון עכ"ל, וא"כ איך אפשר שיהי' חבובי מצוה לחטוף מתנות ולגזול הטו"ה מן הבעלים ובע"כ צ"ל כמו שפי' הר"ן וע"ש שהרגיש בזה וכתב ומיהו משמע לי דדוקא כשיתנום לו הבעלים ברצון דאי לא לא מספקא מידי דנתינה כתיבה בהו ויש בהם טו"ה לבעלים עכ"ל הר"ן, וכן נראה מפרש"י שפי' דחטיף מתנתא מתינוקות שנושאין אותם לכהנים ע"ש ולכ' צ"ע מ"ט לא פי' כפשוטו ולכן נראה משום דלחטוף מתנות שלא מרצונו זהו בודאי אסור כנ"ל ואף דנימא דאח"כ נתרצו הבעלים מ"מ מתחילה איך אפשר לחטוף בע"כ לכן פרש"י דחטיף מתנתא מתינוקות שנושאים אותם ואח"כ הוא מבקש להבעלים שיתנו להם ברצון וכן פי' הר"ן באמת דחטיף מתנתא מהתינוקות ע"ש והנה בכונת רש"י י"ל עוד שהבעלים נותנים המתנות לתינוקות להוליך לכל כהן שיזדמן להם ולפ"ז מצד טו"ה של הבעלים אין קפידא כלל ולכך מבעי לי' אי הוי חבובי מצוה כו', ועכ"פ הסוגי' בודאי מיירי דמצד טו"ה של הבעלים ליכא קפידא שהוא מרצון הבעלים כנ"ל וכן אביי דאמר מריש הוי חטיפנא מתנתא בע"כ אא"ל שהי' חוטף בע"כ של הבעלים ולגזול הטו"ה מן הבעלים וע"כ צ"ל כנ"ל וא"כ איך אפשר שהתוס' הביאו ראי' מסוגי' זו שכהן החוטף מתנות אין מוציאין מידו דמאי ענין להכריח מזה כן כיון דבע"כ הסוגיא לא מיירי כלל מענין שחוטף מתנות בחזקה בע"כ של הבעלים. אלא דלכאורה אפ"ל דהתוס' אין מפרשים כלל הסוגי' כפרש"י והר"ן רק כפשוטו דחטיף מתנתא מיד הבעלים בחזקה אלא דהוה ס"ד דאין לבעלים טו"ה במתנות כלל ולכן מבעי לי' אי הוי חבובי מצוה או זלזולי מצוה והא דאמר ופשיטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו הכונה כיון דכתיב נתינה יש לבעלים טו"ה במתנות וכמבואר בחולין קל"א ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טו"ה לבעלים מ"ט נתינה כתיבא בי' ע"ש וכ"כ הר"ן דלפיכך יש לבעלים טו"ה במתנות משום דנתינה כתיבא בהו כנ"ל וזהו באמת פי' הגמ' ונתן ולא שיטול מעצמו כיון דכתיב נתינה יש בהם טו"ה לבעלים, אולם באמת זה דוחק גדול לפרש כן דא"כ אין הפשיטות מעין האיבעי' דרב יוסף בדק להו אי הוי חבובי מצוה או זלזולי מצוה ופשט לי' דהוא איסור מצד לתא דטו"ה של הבעלים, ועוד דאכתי נשאר האיבעי אם הוא בגוונא דליכא משום טו"ה של הבעלים כמו פרש"י והר"ן ועוד דאפי' אם נפרש כן אין ראי' כלל דאין מוציאין מידו דהרי התוס' הביאו ראי' מהא דאמר זלזולי או פריצותא משמע דאין מוציאין מידו ולפי הנ"ל הרי לס"ד לא הוי ס"ל כלל דיש להבעלים בהם טו"ה ולהמסקנא דנתן ולא שיטול מעצמו אי נימא דזהו באמת מצד טו"ה כנ"ל הרי אפ"ל דבאמת מוציאין מידו, סוף דבר דפי' הפר"ח בדברי התוס' שהתוס' כיונו להסוגיא דפ' הזרוע האי כהנא דחטיף מתנתא הוא תמוה מאד וביותר שהפר"ח שם כתב בהדיא כפי' הר"ן וע"ש בס"ק י"ח אין לו לכהן לחטוף מתנות פי' ואפי' שמתרצים אח"כ הבעלים דאל"כ פשיטא עכ"ל הפר"ח ע"ש ולפ"ז פי' הפר"ח בכונת התוס' תמוה מאוד וצע"ג: