אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן מט

סימן מח

ההוח"ש למשמרת עולם, לנופך ספיר ויהלום, כבוד ש"ב ידידי הרב הגדול החו"ב סוע"ה כקש"ת מו"ה שמואל יצחק נ"י הורוויץ מורה צדק לעדתו בעיר קראנשטאט.

הגיעני מכתבו הטהור מגילה עפה בחד"ת על תשובתי הנדפסת בסוף ספר בן יהודה (ונדפסה בפר"י ח"ח סי' מ"ח) ושבעתי מדבריו מלא כף נחת. והנני בעז"ה להשיב על כל דבריו אחת לאחת. לזרות אותם במזרה ורחת. את כל ונוכחת, וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

תחילת דברי פיהו פתח בחכמה במה שנהגו העולם להלוות מעות בלא עדים ובלא שטר נגד דינא דגמ' והמפורש בשו"ע חו"מ סי' ע' אשר הארכתי בזה בתשובה שם וכתב כת"ר וז"ל ולמה לא יתפלא מעכ"ת על מנהגם בזמן התלמוד שנהגו להלוות בלא עדים למי שהוחזק אצלם בכשרות כדמוכח בש"ס יומא ט' ע"ב דכל מאן דהוי ר"ל משתעי בהדיה בשוק יהבו לי' עסקא בלא סהדי ע"ש וקשה על מה סמכו אז להלוות מעות בלא עדים עכ"ל והיא הערה נכונה, אולם נלענ"ד דלפי' האחרונים בדברי הטור והשו"ע דבת"ח אינו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ורק משום גורם קללה וכמ"ש הסמ"ע סק"ב ולטעם זה בודאי אין איסור ברור ואם אמר לא איכפת לי בקללה אין למחות בידו כמ"ש הט"ז שם ולפ"ז לא קשה ממה דהוי יהבי עסקא בלא סהדי דהא יהבי רק לת"ח דהוי ר"ל משתעי בהדייהו ולא חששו לגורם קללה ואף דלאו משנת חסידים הוא מ"מ מאן לימא לן דברצון חכמים הוי עבדי אלא שלא מיחו חכמים בידם כנ"ל, אלא דלהאחרונים דס"ל דגם בת"ח עובר משום לפני עור לפ"ז לכאורה צ"ע באמת וכמ"ש כת"ר אולם באמת לפי הדרך אשר סליתי לי בעז"ה בתשובתי הנדפסת יתבאר גם זה כמין חומר, אך בהניח שתי הקדמות ממה שכתבתי בתשובה שם והנני לשנות בקוצר אך לפי נושא הענין, האחת הוא בהא דאמרו בגמ' כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור נראה דדוקא להלוות אסור אולם להפקיד שלא בעדים שרי ואף דבס' כנה"ג סי' ע' הביא בשם הר"ש יונה ז"ל דכמו שאסור להלוות בלא עדים כך אסור להפקיד בלא עדים דאין חילוק ע"ש מ"מ הנה מפשטיות לשון הגמ' ומסתימת הפוסקים לא נראה כן אלא דדוקא להלוות בלא עדים אסור ולכאורה צ"ע באמת דלפי' רש"י דחיישינן שמא יכפור הלוה מה חילוק יש בין מלוה לפקדון וכתבתי לישב עפ"י מה שהעלתי בזה בעיקר הדבר דעובר לפני עור דחיישינן שמא יכפור הלוה אשר הוא מוקשה מאד דמדוע יהי' חשוד הלוה בזה וכמו שהארכתי שם וע"כ בארתי דהעיקר לענ"ד הוא דחיישינן לאשתמוטי קא משתמיט וכמו שנתבאר בב"מ ד"ג ושם ד"ו דהכופר במלוה כשר לעדות דלאו בגזלן חשדינן לי' אלא דפעמים שאין לו לפרוע ויכפור לאשתמוטי ובזה מיושבים כל הקושיות ע"ש בתשובה, ולפ"ז היינו דיש חילוק בין מלוה לפקדון דפקדון שהוא ת"י בעין לא חיישינן כלל שמא יכפור בפקדון ויהי' גזלן במזיד. השנית הוא מה שבארתי שם דלפ"ז עיקר הא דאר"י אמר רב דעובר משום לפני עור היינו משום דרב הי' קודם התקנה שנתקנה שבועת היסת לכופר הכל והי' כופר הכל פטור מכלום ולכך חיישינן שמא יכפור לאישתמוטי אולם לאחר שתקנו חכמים שבועת היסת משום לתא גופי' דאישתמוטי וכמו שנתבאר בשבועות דף מ' ובחי' הריטב"א שם בפירוש לפ"ז שוב אין לחוש שמא יכפור לאשתמוטי דהא יהי' מחויב שבועת היסת ולכן מותר להלוות בלא עדים ואינו עובר משום לפני עור זהו תוכן דברי שם ועפ"ז יתבאר גם דברי הגמ' בכאן דהא מפורש בב"מ בכמה מקומות דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ובדף ק"ד אמרינן שם דנהרדעי אמרי השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למשתי בי' שכרא שפיר דמי רבא אמר להכי קרי לי' עסקא דא"ל כי יהבינא לך לעסוקי בי' ולא למשתי בי' שכרא ע"ש המתבאר מזה דלרבא אף הך פלגא דמלוה אסור להוציא להוצאת ביתו ורק שתהא תמיד בעין בעסק ולנהרדעי הך פלגא דמלוה הוי ככל מלוה ומותר להוציאם בהוצאת ביתו ולפ"ז הנה לא מבעי לרבא דכל העסקא אין לו רשות להוציא בהוצאה ככל מלוה אלא שיהי' תמיד בעסק ולפ"ז הוי עסקא כפקדון ממש כיון דהם תמיד בעין ולא שייך בזה אשתמוטי ולכך מותר לתת עסקא בלא סהדי כשאר פקדון אולם אף לנהרדעי דס"ל דפלגא דמלוה הוי ככל שאר הלואות ומותר להוציאם ולפ"ז לכאורה קשה היאך יהבי עסקא בלא סהדי הא בהך פלגא דמלוה איכא לפני עור שמא לא יהא לו מה לפרוע ויכפור לאשתמוטי אך באמת לפי מה שבארנו גם זה ניחא שפיר דהא בפלגא דפקדון לא חיישינן לכפירה כנ"ל ואין לחוש רק שמא יכפרנו בהך פלגא דמלוה ויודה לו בפלגא דפקדון ולפ"ז הלא יהי' הלוה מודה במקצת ויהי' מחויב שבועה דאורייתא וכבר כתבנו דאפילו לאחר שתקנו שבועת היסת לא שייך לפני עור כנ"ל וכ"ש היכא שיהי' מחויב שבועה דאורייתא ולפ"ז ניחא שפיר דהוי מסרי עסקא בלא סהדי ודו"ק בזה. עוד כתב כת"ר להסתפק וזה לשונו ובתחילה יש לחקור על הלאו דלפני עור מתי עובר עליו אם בשעת נתינת המכשול כמשמעות לשנא דקרא לא תתן דמשמע שמשעת נתינת המכשול עובר עליו או דאינו עובר עד שיכשל בו העור ויש לי לה"ר מהש"ס והרמב"ם דאינו עובר אלא בשעה שנכשל דהנה הרמב"ם כתב בסה"מ דאין לוקין על לאו דלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואס"ד דעובר משעת נתינת המכשול א"כ הו"ל לאו שיש בו מעשה הנתינה אלא ע"כ דאינו עובר עליו עד שעת המכשול ואז אין בו מעשה עכ"ל הטהור. הנה גוף ספיקתו הוא חקירה נכונה אולם הראי' שהביא הוא תמוה מאד ואף לפי דבריו אכתי משכחת לפני עור במעשה גמורה בגוונא דבנתינת המכשול נכשל העור כמו ישראל שמקדש אשה גרושה לכהן דמבואר בראשונים דעובר בלפני עור והרי הכא הוא נכשל בעת מעשה ועוד הא בודאי על הזמן בעת שנכשל העור כמו המושיט כוס יין לנזיר בעת שהנזיר שותה היין ונכשל לא שייך לומר כלל לא לאו שיש בו מעשה ולא לאו שאין בו מעשה דהלא אז אינו עושה המושיט מאומה ואיזה לאו הוא עובר אז אלא דכל מה שיש להסתפק לדעתי הוא רק בדרך זה והיינו אי נימא דמיד שנותן המכשול ומושיט כוס יין לנזיר הוא עובר על הלאו ואם הי' הדין דלוקה הי' מחויב מלקות מיד או דאינו עובר רק בעת שנעשה המכשול והיינו דבעת ששותה הנזיר יין ונכשל בו אז עובר למפרע על מה שנתן מכשול לפני עור ולפ"ז אין נ"מ בין אם נימא דעובר מיד ובין אם עובר בעת המכשול למפרע על מה שנתן מכשול לפני עור דהכל הוא לאו שיש בו מעשה דבכל אנפי הלאו הוא נתינת המכשול אבל איזה לאו שאין בו מעשה שייך בעת שנכשל העור דהלא אז אינו עושה מאומה, ועכ"פ הרמב"ם שכתב דלפני עור הוי לאו שאין בו מעשה אינו ענין כלל לנדון דידן ובאמת כת"ר תברא לגזיזי' בזה דלפי מה שהבין כת"ר בספיקו כנראה מן הראי' שהביא אין כאן מקום ספק כלל וכנ"ל. והנה כבר כתבתי דגוף הדבר הוא ספק נכון אולם מחוסר תבלין כי לא ביאר כת"ר כל צרכו דלפמ"ש כת"ר אין נ"מ כ"כ לדינא אך באמת יש להרחיב הדבר בספק עצום לדינא והיינו בהא דקי"ל דהמכשיל את חבירו כמו המושיט כוס יין לנזיר עובר משום לפני עור לא תתן מכשול יש לחקור אם הושיט כוס יין לנזיר והנזיר לא שתה היין או במכה לבנו הגדול והבן ירא את ד' ולא הכלימו כלל וקבל מכותיו באהבה אם עובר משום לפני עור כיון דמ"מ הרי הוא הניח אבן בדרך ונתן מכשול שיכשל בו העור ותומ"י עובר על הלאו אף שבאמת לא נכשל העור בעבירה או באמת כיון שלא נכשל העור בעבירה ונמצא שלא יצא כאן מכשול כלל לא עבר כלל על הלאו דלפני עור, והנה גם זה נכלל בחקירת כבודו אלא שלא ביאר יפה, והנה כת"ר ה"ר דעד שעת המכשול אינו עובר מהא דאיתא בקדושין דף ל"ב רב הונא קרע שיראין באנפי רבה ברי' אמר איזל אחזי אי רתח אי לא רתח והקשה בגמ' ודלמא רתח וקא עבר אלפני עור כו' ואי נימא דמשעת נתינת המכשול עובר הו"ל להש"ס להקשות בפשיטות והא קא עבר אלפ"ע אלא ע"כ דאי לא רתח לא קעבר אנתינה משום לפני עור, והנה לכאורה הוא ראי' נכונה דמשמע מינה דדוקא אם יהי' נכשל אז עובר בלפני עור ואולם לענ"ד נראה לישב בפשיטות דמכאן אין ראי' כלל וקושית הגמ' הוא בפשוטו דדלמא קא רתח ומשום זה עובר בלפני עור בתורת ודאי והך ודלמא קאי רק על קא רתח והיינו כיון דאפשר דקא רתח א"כ עובר משום לפני עור וה"ה דאם לא ירתח מ"מ הוא יעבור משום לפני עור כיון דאפשר דירתח אלא דהגמ' מפרש מדוע עובר משום לפני עור משום דלמא קרתח וכמו אם הי' מקשה והא קעבר לפני עור דלמא קרתח וכן יש לפרש גם עתה וז"ב. ולענ"ד יש לה"ר להיפך דלפני עור עובר מיד שנותן המכשול ואפילו אם לא נכשל אח"כ מהגמ' דמ"ק דף י"ז גבי אמתא דבי רבי חזיתי' לההוא גברא דמחי לבנו הגדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקעבר אלפני עור ומשמע דמיד שראתה שהי' מכה אותו שמתי' ואי נימא דאם אירע שלא נכשל אינו עובר משום לפני עור וא"כ למה מיהרה לנדות אותו הי' לה להמתין לראות מה יהי' בסופו דלמא לא ישיב הבן כלום ונמצא דלא עבר כלל על לפ"ע ואף דבודאי אף אי נימא דאינו עובר על לפני עור רק בשנכשל העור מ"מ בודאי דלכתחילה אסור בכל גווני מספק שמא יכשל בו העור ונמצא שעבר על לפני עור וכמו כל ספק איסור מ"מ הרי היא שמתי' משום לפני עור והרי עדיין לא נודע אם יעבור בלפ"ע וכיון דאפשר שיתברר שלא עבר כלל א"כ אמאי שמתי' ומוכח מכאן דתיכף שנותן המכשול עובר אף אם הבן לא יענה לו על מכותיו כנ"ל: שוב ראיתי דשאילתין זו היא שאלת רבותינו האחרונים והוא בספר יד מלאכי אות ל' הביא ספק זה בשם חכמי הישיבה היכא דהנזיר לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבמ"ה אם קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול, וע"ש שהביא ראיתו מגמ' דקדושין הנ"ל ודחה כמו שדחיתי אני ת"ל ומסיק שם דמצד הסברא נראה דמ"מ עובר המושיט אף שלא באו ע"י לידי מכשול כיון דאנתינה קפיד קרא והרי נתן וה"ר מגמ' דמ"ק הנ"ל דמבואר שם בברייתא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ופרש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו ומבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן המכשול לפניו אז עובר משום לפני עור הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ע"ש, ואני תמה על הגאון הנ"ל דעפ"י ראייתו מפרש"י למה הוצרך להביא ממרחק לחמו הו"ל לה"ר מהך שאלה דעסיק בה והוא מהגמ' דע"ז מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר כו' שנאמר לפני עור ופרש"י שמא יבוא לשתותו ומשמע דמיד שנותן כוס יין לנזיר עובר שמא יבא לשתותו, אך באמת איני מכיר ראית הגאון הנ"ל ולענ"ד אין ראי' לא מגמ' דמ"ק לענין מכה בנו הגדול ולא מע"ז לענין מושיט כוס יין לנזיר לא מגמ' ולא מפרש"י דדברי רש"י מתפרשים שפיר דעובר בלפני עור שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו והיינו דאם יבעט באביו אז עבר בלפני עור שהכשילו אבל לעולם אם לא בעט באביו אז הלא לא נתן מכשול כלל ואדרבה לשון רש"י עוד יותר נוטה לכונה זו כמובן וכן מע"ז אין ראי' כלל כנ"ל אם לא דנימא דכונת הגאון הנ"ל הוא כמו שכתבתי דאמאי שמתי' אמתי' דבי רבי לההוא גברא קודם שידעה מה עלתה בו מיהו מדברי הגאון הנ"ל מפורש שם בהדי' דעיקר ראייתו מהגמ' דמכה בנו הגדול ומפרש"י וצ"ע, גם מאמתי' דבי רבי יש לדחות כנ"ל דמ"מ הרי לכתחילה בודאי אסור להכות בנו הגדול בכל גווני שמא יבעט בו ולכך שמתי' עוד כתב הגאון הנ"ל לה"ר ברורה ממ"ש מהר"א ששון בסי' קס"ב בפשיטות גמור דאיסור הריבית הוא בתחלת הלואה אע"פ שהלוה לא יתן הריבית כו' וכתב הכנה"ג ביור"ד סי' ק"ס דלדעת מהר"א ששון הנזכר אף הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון עליו נשך הרי דלדעת הני רבוותא קעבר נותן המכשול משעת נתינה אע"ג דלא בא לידי מכשול ע"ש. וגם ראי' זו אין לה מובן כלל דהתם מכיון דהמלוה עובר משעת הלואה אע"פ שהלוה לא יתן הריבית ממילא גם הלוה עובר בלפני עור שהרי נתן מכשול בודאי דהא המלוה בא לידי מכשול תיכף בשעת הלואה וממילא הלוה עובר ודו"ק, והנה אם נימא דאינו עובר בלפני עור רק אם נכשל העור ולפ"ז נראה דאין לוקין על לאו זה משום דהוי התראת ספק וכמו המושיט כוס יין לנזיר הוי התראת ספק שמא לא ישתה הנזיר יין ולפ"ז היה לו להרמב"ם ז"ל לפרש דאין לוקה על לאו זה משום דהוי התראת ספק אך אפ"ל משום דלפני עור משכחת לה אף היכא דבנתינת המכשול נכשל העור בודאי כמו הלוה בריבית או ישראל שיקדש לכהן אשה גרושה כנ"ל: והנה אם נימא כשיטת היד מלאכי דעל לפני עור עובר מיד והמושיט כוס יין לנזיר עובר תיכף משום לפני עור אפילו לא שתה הנזיר אח"כ לפ"ז נראה דבכה"ג לאחר שהושיט כוס יין לנזיר אין בשתית הנזיר הוספת עבירה לגבי המושיט דהרי המושיט עובר מיד בלפ"ע בין אם ישתה הנזיר או לא ישתה ולפ"ז נראה במושיט כוס יין לנזיר באופן שהנזיר יוכל לשתות אין מחויב להשתדל למנוע הנזיר משתית היין אלא כמו כל אדם להפריש את חבירו מן האיסור אבל לענין לאו דלפ"ע אין מחויב למנוע דאף אם לא ישתה כבר עבר אלפני עור כנ"ל כן נראה ברור לכאורה לפי סברא זו, ולפ"ז קשה מגמ' ע"ז דף ט"ו רבה זבין ההוא חמרא לישראל החשוד למכור לעכו"ם א"ל אביי מ"ט עבד מר הכי כו' והביא שם ראיות דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם רהיט בתרי' תלתא פרסי ולא אדרכי' ע"ש והנה הא דאסור למכור לישראל החשוד הוא משום לפני עור ע"ש בסוגי' ועי' בתו' ד"ה לעכו"ם ולפי הנ"ל קשה מדוע רהיט בתרי' כ"כ דהא לפי הנ"ל מכיון שמכר רבה לישראל החשוד למכור לעכו"ם מיד עבר בלפני עור אף אם לא ימכור הישראל לעכו"ם ושוב אין תקנה לזה ואף אם יחזור ויקח ממנו מ"מ כבר עבר בלפ"ע ולפ"ז למה רדף אחריו כ"כ וש"מ דלאו דלפ"ע מתלי תלי עד שיהי' המכשול ואז עובר ויש לומר בדוחק דנהי דמיד שנותן המכשול עובר בלפני עור אף שלא נכשל אח"כ ולא מהני מה שיסיר המכשול אח"כ היינו דוקא ביש שהות שהי' יכול להכשיל אבל במושיט כוס יין לנזיר וטרם שהי' שהות שיתן הנזיר לתוך פיו בין כך לקח ממנו בחזרה שוב לא עבר על לפני עור וכמו שהניח אבן לפני עור ונטל האבן בטרם הגיע העור לשם ולפ"ז אפ"ל דרבה דרהיט בתרי' היינו משום שלא הי' שהות שיוכל הישראל חשוד למכור לעכו"ם ולכן אם הי' משיגו ולוקח ממנו הי' מתקן הדבר דאינו עובר בלפני עור כן י"ל אך הוא דוחק, ועוד יש להעיר מגמ' ע"ז ד"ו דמבעי להו שם משום הרוחה או משום לפני עור לא תתן מכשול למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' כו' ע"ש ולפי הנ"ל קשה דהו"ל לומר נ"מ אף בלית לי' בהמה לדידי' ונ"מ דאם עבר ומכר אם מחויב להשתדל ולקנות ממנו בחזרה דאי אמרת משום הרוחה והיינו משום דרוח ואזיל ומודה ועובר ישראל משום לא ישמע על פיך א"כ בודאי דמחויב להשתדל ולתקן הדבר ולחזור ולקנות ממנו דלא יעבור משום לא ישמע על פיך אולם אם נימא משום לפני עור ל"צ להשתדל ולקנות ממנו בחזרה דעל הלאו הרי כבר עבר ואין לזה תקנה ואין הוספת איסור בזה שיקריב העכו"ם וכנ"ל: לכן נלע"ד דמה דפשיטא לי' להגאון בעל יד מלאכי להך גיסא דהמושיט עובר משום לפני עור אע"פ שלא שתה הנזיר יין ולא בא לידי מכשול משום דאנתינה קפיד קרא פשיטא לי לאידך גיסא דאינו עובר בלפני עור אלא דוקא בשנעשה מכשול אבל אם לא נעשה מכשול אף שהוא נתן מכשול שהי' אפשר שיכשל בו הנזיר מ"מ כיון דסוף סוף לא נכשל הנזיר אינו עובר בלפני עור, ולענ"ד גם מסברא החיצונה נראה כן בפשיטות דהא עיקר לאו דלפני עור היינו שלא להכשיל את חבירו בעבירה והיכא שלא נכשל חבירו לא עבר כלל בלפני עור, הן אמת דלכתחילה אסור לחושיט כוס יין לנזיר שמא יכשל בו חבירו אולם לענ"ד דהיינו ככל ספק דאורייתא לחומרא דחיישינן שמא יהי' נכשל בו הנזיר אבל היכא דמ"מ לא נכשל הנזיר לא עבר בלפני עור וכבר כתבתי דמדברי הגמ' במ"ק דאמרינן דבמכה לבנו הגדול עובר משום לפני עור ופרש"י שמא יבעט באביו דהגאון הנ"ל כתב דמשמע מזה דעובר מיד בלפני עור באמת אין ראי' כלל דבודאי לכתחילה אסור מה"ת להכות לבנו הגדול שמא יבעט באביו והרי הכשילו בעבירה וכמו כל ספק דאורייתא דמה"ת לחומרא אבל אם מ"מ לא בעט הבן באביו ולא הכשילו לא עבר כלל בלפני עור והא דשמתי' אמתי' דבי רבי היינו משום דמ"מ לכתחילה אסור כנ"ל, ויש לה"ר לזה מדברי הריטב"א הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף י' גבי כהן שא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ז"ל הריטב"א וא"ת האיכא משום לפני עור ואפשר לומר דהאי סוגי' כרבא דהילכתא כוותי' דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור עכ"ל הרי מבואר דאינו עובר בלפני עור אלא דוקא אם נכשל העור בו אבל אם לא נכשל בו אינו עובר משום לפני עור דאי נימא דלפני עור עובר מיד כל שנתן מכשול שיוכל להכשל בו א"כ מה נ"מ בין יבעול אח"כ או לא דלפ"ז מילתא דפשיטא דמיד שקדש לכהן אשה גרושה הרי נתן מכשול לפניו שמא יבעל אותה וכמו מושיט כוס יין לנזיר וא"כ תומ"י עבר בהחלט על לפני עור ואף אם לא יבעול אותה מ"מ כבר עבר על הלאו וכיון דבקדושין עובר בהחלט על לפני עור וא"כ מדוע לא מקרי בר חיובא ומוכח מזה דאינו עובר בלפ"ע אלא דוקא בשנכשל העור וכיון דאפשר שלא יבעול הכהן אותה נמצא שלא עבר למפרע על לפני עור לכך לא מקרי בר חיובא כנ"ל ואין לה"ר להיפך ממ"ש התוס' והראשונים בזה דאע"ג דהישראל עובר משום לפני עור כשמקדשה לכהן מ"מ כיון דאי מקדשה לעצמה לא מחויב לא מקרי בר חיובא ולפ"ז משמע לכאורה דהישראל עובר לפני עור בהחלט אעפ"י שלא יבעול אח"כ דאפ"ל דאין ראי' מזה דלעולם אם לא יבעול לא עבר בלפני עור אלא דמ"מ כיון דלכתחילה בודאי אסור שמא יבעול וככל ספק דאורייתא לכן ס"ל להתו' דמקרי בר חיובא דמ"מ מעשה הקידושין באיסור ולהריטב"א ס"ל דנהי דלכתחילה אסור להכניס עצמו לבית הספק מ"מ כיון דאם לא יבעול נמצא דמעיקרא לא עבר בלאו לכן לא מקרי בר חיובא כנ"ל ועכ"פ מדברי הריטב"א הוא ראי' ברורה כנ"ל, ובאמת גדולה מזה מצאתי להריטב"א בע"ז דף ט"ו שכתב ומסתברא לי דה"ק דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו בלפ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' בסתמא היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעשה זה עבירה ועשו סתמא כפירושו וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה בעי לי' אוקמו' רבנן אדינא והתירוה ע"ש ועכ"פ מוכח מכל הנ"ל דאם לא נעשה המכשול אינו עובר בלפ"ע כנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה