פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן לח
בענין האשה שאמרה טמאה אני לך ובדין שויא אנפשי' חד"א.
תנן במשנה ס"פ בתרא דנדרים בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה וע"ש בתוס' שהקשו טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חד"א כדאמר בקדושין קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כו' ע"ש וכן הקשו הראשונים בחי' הרשב"א שם והרא"ש בפ"ב דיבמות והריטב"א והנ"י סביב הרי"ף לנדרים וע"ש שתי' בתרוצים שונים, והר"ן כ' וז"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא באמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ כו' ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ל: והנה האחרונים כתבו שהר"ן הקשה למשנה אחרונה באמרה טא"ל האיך התירוה לבעלה הא שוותה נפשה חד"א וע"ז תירץ דלא מהימנא למימר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו עי' בס' ישועת יעקב חאה"ע סי' י"א וסי' קט"ו ולהנאו' בעל קצוה"ח בס' ש"ש שמעתא ו' פ"ט ועוד כמה אחרונים ועפ"י זה הניחו ליסוד בשי' הר"ן דבמקום הפקעת שעבוד כמו הכא שהיא משועבדת לבעלה ליכא איסורא משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, מיהו לכאורה אין זה מוכרח בכוונת הר"ן דלא הזכיר כלל בדבריו מענין שוי' אנפשה חד"א ואפ"ל דמש"כ דלמשנה ראשונה מיתסרא מדינא היינו משום דלא עבידא לבזויי נפשה וכמבואר שם בגמ' דמבעי להו אמרה לבעלה גרשתני מהו ת"ש האומרת טא"ל כו' א"ל רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא התם משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו' ע"ש ולפ"ז אפ"ל דמש"כ הר"ן דלמשנה ראשונה מדינא מיתסרא אבעלה היינו משום חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה וזהו חזקה דאתי מכח סברא דאלים טובא וכמש"כ בתה"ד סי' ר"ז וכמו חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לרב המנונא דלכך נאמנת לומר גרשתני ומותרת אפי' להנשא לאחר והיינו שהק' הר"ן למשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך. אולם א"א להעמיס כן בכוונת הר"ן שהרי תי' דמדינא ודאי אין נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ואי נימא דהא דס"ד דלמשנה ראשונה נאמנת מדינא היינו משום חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה א"כ מאי קא דחי דא"א לומר דנאמנת מדינא להפקיע עצמה שהיא משועבדת לו ומה ענין זה לזה וכי בשביל שהיא משועבדת לו אי אפשר להיות נאמנת מטעם חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה ובודאי קושטא קאמרה והרי באומרת לבעלה גרשתני נאמנת לרב המנונא מטעם חזקה אף דמשועבדת לו ובגמ' מדמי להו אהדדי, ועוד שהרי כתב דמדינא אין האשה נאמנת לומר טא"ל שהיא משועבדת לו כו' אלא משום דכסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזה נפשה כו' ומשמע מדבריו דיש מקום להיות נאמנת מדינא אף בלא הטעם דלא עבידא לבזויי נפשה אלא משום דמשועבדת לו אינה נאמנת מדינא מטעם זה רק משום דכסיפא לה ולא הוה מזלזה נפשה תקינו במשנה ראשונה להאמינה. וע"כ נראה מוכרח כמו שהבינו האחרונים בפי' הר"ן דכל דבריו סובבים מדין שוי' אנפשה חד"א והיינו דס"ד דלמשנה ראשונה נאמנת מדינא משום דשוי' אנפשה חד"א וע"כ הקשה למשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך וע"ז תי' דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא אין נאמנת לומר טא"ל משום שוי' נפשי' חד"א שאינה יכולה להפקיע עצמה שהיא משועבדת לבעלה ועיין בנמוק"י שהקשה שם בהדיא והא שויה אנפשי' חד"א ותירץ כמש"כ הר"ן דאינה נאמנת מדינא כיון שמשועבדת לו וע"כ גם כוונת הר"ן כן הוא: ובכן יש לתמוה על הבית מאיר באה"ע סי' קט"ו שהביא דברי הר"ן הנ"ל וכתב וז"ל ודע דעם דברי הר"ן עדיין צריכים אנו לדברי הרא"ש שכ' בפ"ב דיבמות ואל תתמה איך אנו מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש לומר לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרת כך משקרות לכן נראה להם להתירן עכ"ל כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהק' כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום לתא דידיה איסור זה להיכן הלך וע"ז משני דמעיקר דין לא היתה נאמנת להפקיע משעבודו לגבי דידי' אבל ודאי משום לתא דידה שאין מאכילין כו' פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כו' והוצרכנו לדברי הרא"ש ודברי שניהם צריכים אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת ויושר, אכן לפי הנ"ל דברי הב"מ צ"ע דלפי מה שנתבאר דקושית הר"ן הוא מדין איסור של שוי' נפשה חד"א וע"ז תירץ דבאמת מדינא לא מיתסרא דאינה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו א"כ כל דברי הר"ן הוא רק משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו דמשום שוי' חד"א ליכא כלל לתא דידי' ולא הוה צריך הר"ן כלל לטעם שמשועבדת לו דהוא רק לגבי האדם בעצמו משום דאדם נאמן על עצמו אבל לא לגבי אחרינא ולפ"ז בתירוצו דמדינא אינה נאמנת משום שהיא משועבדת לו הוא ע"כ דמשום זה ליכא ג"כ משום לתא דידה וכנ"ל: אולם לכאורה אפ"ל בדעת הב"מ דהנה בס' ש"ש שמעת' ו' פי"ט נסתפק שם בדין שוי' חד"א כגון באומרת טמאה אני לך אם האיסור גם לבעל הבא עליה וכן בכ"מ דשוי' לנפשה חד"א כגון באשה שאמרה א"א אני אם האיסור גם לבא עלי' או דהאיסור הוא רק לעצמה ולא לאחרים אלא רק דאסור לבא עלי' משום לפני עור ע"ש. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להג' בית מאיר דשוי' נפשה חד"א חל האיסור גם לאחר ולמשנה ראשונה שהי' אומרים דאומרת טא"ל נאמנת ואסורה עלי' היינו ג"כ משום לתא דידי' כיון דשויא נפשה חד"א חל האיסור גם על הבעל והיינו שהקשה הר"ן כיון דמדינא מיתסרא וחייב להוציאה משום לתא דידי' שחל גם עליו האיך התירוה וע"ז משני דהכא לא חל עליו האיסור משום דלא תוכל להפקיע עצמה משעבודה לגבי הבעל אלא דמ"מ יקשה משום לתא דידה כו', ולכאורה יש לה"ר דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר דהנה ביבמות מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י נאמן אתה לפסול עצמך כו' וכ' הרא"ש שם והתוס' בדף כ"ה דהא דאמר נאמן אתה לפסול עצמך לאו בתורת עדות אלא דפסלינן לי' לאוסרו בבת ישראל משום דשוי' אנפשי' חד"א ע"ש, ולכאורה למה יהי' אסור בבת ישראל דעל עכו"ם אין איסור כלל לבא על בת ישראל דהאיסור הוא רק לבת ישראל והכא מצדו גם אם עכו"ם הוא אין עליו איסור לישא בת ישראל ומצדה הלא אין היא צריכה להאמין לו והוא בחזקת ישראל ואף דבאומרת א"א אני אסור גם לאחר עכ"פ משום לפ"ע אבל בכאן אין היא עוברת בלפ"ע כיון דעליו אין כל איסור ובע"כ צ"ל דשוי' חד"א הוא גם לגבי אחר ממילא אסורה בת ישראל להנשא לו דהא שויא חד"א של עכו"ם ודו"ק: והנה השעה"מ בפ"ט מה' אישות ה' ט"ז כ' וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שוי' חד"א וכההיא דהטבח שכ' הרשב"א אי מותר הטבח להאכילו לאחר אי נימא דקעבר על לפ"ע כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב לי' וע"ש שהביא ראי' מדברי השטמ"ק נדרים שם בשם שיטה שכ' וז"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חד"א על עצמה ועוברת גם בלפני עור כו' ומבואר דאיכא לפ"ע ע"ש, אולם לפי הנ"ל אי נימא דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר לפ"ז אין ראי' כלל, דהנה עיקר מה שנסתפק הש"ש זה שייך רק באשה שאומרת שהיא טמאה או א"א אני דהיא בעצמה שוי' נפשה חד"א אולם מי שעושה אנפשי' חד"א איזה דבר שחוץ מגופו כגון בבשר שהוא בחזקת כשר או שיש עדים שכשירה והוא אומר שהיא טרפה בודאי דלאחר מותר דגוף הבשר לא נעשה חד"א אלא שהבשר נעשה עליו חד"א ואין זה שייך לאחר, ולפ"ז לפמ"ש דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר במי שאומרת טא"ל א"כ אין ראי' משם דהתם בודאי כיון דחל האיסור בעצם גם עליו מכח חד"א ממילא עוברת בלפ"ע אבל בטבח שאומר שהבהמה טרפה דאחר בודאי מותר לאכול מעצמו אפ"ל דליכא גם משום לפ"ע כיון שלאחר מותר לגמרי. והנה עיקר חקירת השעה"מ אין לה מקום לכאורה דמתחילה יש לספק היכא דשוי' אנפשי' חד"א כמו בטבח אומר שלא שחט דאסורה עליו אף במקום עדים כמ"ש הרשב"א משום דשוי' חד"א כשהוא יודע האמת שהיא כשרה אם מותר לו לאכול בינו לבין עצמו וכן בכ"מ דשוי' אנפשי' חד"א אם הוא יודע שהאמת אינו כן אם מותר לו בינו לבין עצמו, והנה לפי מה שהסכימו רוב האחרונים דיסוד שויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות דאדם נאמן על עצמו לכאורה הוא פשוט דרק ב"ד מוחין בידו לעשות האיסור דלדידן הוא נאמן אבל הוא בעצמו במקום שאין רואין מותר לו כיון שהוא יודע שהמעשה שקר, וכגון זה יש לחקור ג"כ היכא שב' עדים מעידים על בשר שהוא טריפה ואחד יודע שהעדים משקרים אם מותר לו לאכול במקום שאין רואין ועיין ואכמ"ל אולם אפי' אי נימא דבכה"ג אסור מ"מ בנידון זה שהאיסור רק משום שהוא נאמן על עצמו אם יודע שהמעשה שקר נראה ודאי דרק אחרים מוחין בידו אבל בינו לב"ע מותר לו באכילה, ולפ"ז לא ידעתי מקום לחקירת השעה"מ דיסוד הספק שלו אף שלאחר מותר לאכול מעצמו מ"מ כיון דלדידי' אסור גם להושיט לאחר יהי' אסור לו משום לפ"ע דממ"נ אם הוא יודע שהאמת כן הוא כדבריו למה לא יעבור על לפ"ע דאף אי לא שויא חד"א והוא יודע שהבשר טריפה אף שהבשר הוא בחזקת כשר איך יהי' מותר לו להושיט לאחר דכלפי שמיא גליא ואם הוא יודע שהדבר שקר מדוע יהי' עובר בלפ"ע כיון דהדבר באמת מותר אף שלו בעצמו אסור לאכול בגלוי, ולפ"ז הראי' שהביא מאומרת טא"ל דאינה נאמנת שכ' בשטמ"ק להקשות הא שויא חד"א ועוברת בלפ"ע התם הקושיא רק על החכמים שהתירו אותה לבעלה קשה הא שויא חד"א וממילא עוברת בלפ"ע ג"כ אבל על האדם בעצמו אם המעשה הוא שקר בודאי אינו עובר בלפ"ע אם יתן לאחרים כנ"ל: ובכ"ז דברי הב"מ הנ"ל צ"ע דמה שכ' דתירוץ הר"ן מספיק רק לענין הקושיא משום לתא דידי' וע"ז משני דמעיקר הדין אינה נאמנת אבל משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים פ"א דאף דמשועבד לתשמיש אם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר משום דשויא אנפשי' חד"א והוצרכנו גם לדברי הרא"ש כו', הנה בר"ן גופי' ע"כ א"א לפרש כן בשו"א דאי נימא דכוונת הר"ן רק לתרץ משום לתא דידי' א"כ מאי הועיל בדבריו דאכתי נשאר הקושיא דאין מאכילין לאדם כו' ואי נימא דבזה סמך על סברת הרא"ש משום קלקול הדורות הא לתי' הרא"ש יספיק ג"כ לישב משום לתא דידי' כיון דעליה ליכא איסור מכ"ש לגבי' ואיך הניח הר"ן סברת הראש דמספיק לתרווייהו גם משום דידי' ודידה ותירץ במה שאינו מספיק, וע"כ נראה ברור דכוונת הר"ן הוא לישב ג"כ הקושיא דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מה שנוגע גם ללתא דידה ומשום דהיא משועבדת לו אינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה, ומה שהקשה הב"מ מנדרים פ"א דאם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר ואף דמשועבד לתשמיש הנה מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב שהביא דברי תוס' רי"ד בקידושין י"ב גבי דביתהו דר"ח כו' אמר לה לאו כל כמינך דאסרת כו' וכ' בתוס' רי"ד אע"ג דשויא נפשא חד"א כדתנן האומר קידשתיך כו' התם משום דלא אגידא בי' אבל הכא דאגידא בי' ומשעבדא לי' לא מהימנא והקשה המהרי"ט אטו משום דאגידא בי' לא שויא אנפשי' חד"א הא אמרינן הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ועיין בשעה"מ פ"ט מה' אישות שדחה קושית המהרי"ט וכתב דלא דמי כלל דהתם לאו משום הימנותא הוא דאסירא אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי היא אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרינן שויא נפשה חד"א הוא משום הימנותא דאדם נאמן ע"ע והילכך איכא למימר דכל דמשעבדא לי' לא מהימנא כו' ע"ש והנה דברי תוס' רי"ד הן המה כדברי הר"ן וקושית הב"מ היא גם קושית המהרי"ט ולפ"ז לפי מש"כ השעה"מ לחלק מתורץ שפיר קושית הב"מ כנ"ל. והנה השעה"מ מסיק שם ולפי הנראה שדעתו ז"ל דשויא אנפשי' חד"א מדין נדר הוא כמו שאסר על עצמו אותו חפץ דמי כו' גם הרב משפט צדק פשיטא לי' דמדין נדרי איסור נגעו בה ע"ש אולם זה ליתא דלא יתכן לומר דמהרי"ט ס"ל דשויא אנפשי' חד"א מדין נדרי איסור הוא דבשו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' א' הביא דבר זה ודחאו בשתי ידים ע"ש. וכן יש לה"ר דשויא אנפשי' חד"א הוא משום נאמנות ולא משום נדר מדברי הרא"ש פ"ב דיבמות שכ' ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שותה נפשא חד"א וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן ע"ש ועיין בקרבן נתנאל ודבריו צ"ע ודברי הרא"ש מבואר עפ"י מה שהסביר המהרי"ט בסי' צ"א שם ע"ש וכ"ז הוא אי נימא דשויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות אולם אי נימא דטעמא הוא משום נדרי איסור לפ"ז אין מקום כלל לטעם הרא"ש דמה בכך שמשקרות הלא זהו נדרי איסור לאסור את המותר וכוונתם באמת לאסור עצמן ומה מועיל מה דאמרינן שמשקרות וע"כ דהוא רק משום נאמנות כנ"ל: ובהיותי בזה ראיתי לחקור אם יש דין שוי' אנפשי' חד"א גבי עכו"ם כגון בשר שהיא בחזקת כשרה והעכו"ם אומר שהיא אבר מן החי אם אמרינן גבי' שוי' אנפשי' חד"א ונ"מ אם רשאי להושיט לו משום לפני עור. והנה לשי' איזה אחרונים דשוי' אחד"א הוא מדין נדרי איסור בודאי דל"ש בעכו"ם אולם לשי' רוב האחרונים דהוא מטעם נאמנות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים יש להסתפק אם שייך דין שוי' אנפשי' חד"א בעכו"ם, ולכאורה נראה דגם בעכו"ם אמרינן שוי' אנפשי' חד"א משום תורת נאמנות דלא מבעי' להגה"א בפ"ק דגיטין שכ' מספר החכמה דעכו"ם אינם פסולים לעדות מן התורה אלא מטעם שהם גזלנים א"כ הרי יש להם נאמנות ואף דלעדות פסולים אמנם לענין שוי' אנפשי' חד"א אין נ"מ מה שהם גזלנים דגם גבי גזלן יש דין שוי' אנפשי' חד"א, אולם אפי' לפמ"ש בהגה"א שם דלא נהירא להכשיר עכו"ם לעדות שאינו בכלל אחיך מ"מ היינו דוקא לעדות והוא גזה"כ דהוא ככל פסולי עדות אבל איתא בכלל נאמנות דגם בכל פסולי עדות ודאי דשייך גבייהו חד"א, ועי' בקצה"ח סי' ל"ד שכ' לענין הודאת ב"ד כמאה עדים שפרש"י בקדושין דילפינן מכי הוא זה והיינו כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב כו' ועבד ושפחה נמי הודאת בע"ד כמאה עדים כו' וכן שוי' אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דהאמין התורה כ"א על עצמו א"כ בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו כו' ע"ש. ובאמת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי בודאי איתא גם גבי עכו"ם כיון דנאמן בע"ד על עצמו אעפ"י שהוא פסול וא"כ ה"ה לגבי איסורא וכמ"ש הקצה"ח דחד דינא לממון ואיסור והנה בירושלמי קדושין פ"א ה"א ר"י בן פזי מוסיף בחונק עפ"י עצמו וע"ש בפי' הק"ע דעכו"ם נהרג עפ"י עצמו ע"ש א"כ מכש"כ דשוי אנפשי' חד"א עפ"י עצמו אלא דלפי' הפ"מ שם אין ראי': וכן יש לה"ר מגמ' יבמות מ"ז גבי ההוא דאתא לגבי דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך והתוס' שם בד' כ"ה והרא"ש במקומו כ' דנאמן אתה לפסול עצמך הוא מטעם דשוי' אנפשי' חד"א ואי נימא דבעכו"ם לא שייך שוי' אנפשי' חד"א א"כ נימא לדבריך עכו"ם אתה ועכו"ם אין לו נאמנות לענין שוי' אנפשי' חד"א וכמו דאמר שם רנב"י דלהכי אינו נאמן לפסול את בניו אף דאב נאמן על בנו משום דלדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם. אך לכאורה יש לדחות והנה בהא דקיי"ל דנאמן לומר בני ממזר הוא הנה בש"ג פ' עשרה יוחסין כ' דזהו דוקא באם אמר זה בני ממזר הוא היינו שהוא בנו אלא שנולד בפסול אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ומאחר נתעברה אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על מי שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל כמיני' לפוסלו ע"ש שכ' כן בשם הריא"ז, ובס' אבני מלואים סי' ד' סק"כ השיג ע"ז מגמ' זו דאמר לי' ר' יהודה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך בגמ' ומי אמר ר"י הכי והתני' יכיר כו' וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' והא התם מיירי בבא על ישראלית וכמ"ש התוס' שם ד"ה נאמן אלא משום דקסבר ר"י עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ אינו בנו כלל וא"כ מאי הקשה הגמ' והאמר ר"י הרי התם הוא אומר שהוא בנו ורק בן גרושה הוא והכא הוא אומר שאינו בנו כלל דהא הולד כמותה וכן רבינא דאמר שם נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך קשה אמאי נאמן הא אינו יכול לפסול את בנו כשאומר שאינו בנו ודחה בזה דעת הריא"ז ע"ש: ולענ"ד יש ליישב דהנה רנב"י משני דלהכי אינו נאמן לפסול את בניו משום דלדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ורבינא אמר דהכי קאמר נאמן אתה לפסול את בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך ע"ש, הרי דרבינא דס"ל דנאמן באמת לפסול את בניו לית לי' הך סברא לדבריך עכו"ם אתה ונראה משום דהך סברא דלדבריך עכו"ם אתה הוי כמו תרתי דסתרי דאינו נאמן משום דלדבריו עכו"ם הוא הרי בע"כ צריך להקדים דלדבריו עכו"ם הוא וממילא הרי גם בנו עכו"ם וזה הוא סברא מתהפכת ולכן לא ס"ל לרבינא הך דלדבריך עכו"ם אתה, ולפ"ז נראה דעיקר סברת הריא"ז שאינו נאמן לומר שממזר הוא דהיינו שאינו בנו שעל בנו האמינתו תורה ולא על מי שאינו בנו הוא ממש סברת הגמ' לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם לפיכך אינו נאמן וכן הכא ג"כ באם אומר שאינו בנו כלל אמרינן ג"כ לדבריך אחר אתה ואין עדות לאחר לפסול אדם ואף דממ"נ אם נאמר לדבריך אחר אתה ואין עדות לאחר א"כ ממילא הוא ממזר מ"מ פותחין לומר לדבריך אחר אתה כמו דאמרינן לדבריך עכו"ם אתה ומזה הוציא הריא"ז דינו, אולם לרבינא דס"ל דהוא נאמן לפסול את בנו ולא אמרינן לדבריך עכו"ם אתה בודאי מודה הריא"ז דלדידי' גם באומר שאינו בנו נאמן וכמו באומר שהוא עכו"ם לפי דבריו, ולפ"ז ניחא שפיר קושית הא"מ דלפי המקשה דפריך שיהא נאמן לפסול את בנו שהוא עכו"ם כשם שנאמן לומר זה בני ממזר הרי לא ס"ד לסברת לדבריך עכו"ם אתה א"כ אין נ"מ ג"כ במה שלדבריו אינו בנו וכן רבינא דס"ל באמת דנאמן לפסול את בניו ולא אמרינן לדבריך עכו"ם אתה כו' כמו כן אין נ"מ מה שלדבריו אינו בנו כנ"ל וכ"ז נראה ברור: ובזה מיושב קושית החו"י שהק' בהא דאמר רבא גבי פלוני רבעני לרצוני אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע לפסול לעדות ופלגינן דבורי' בסנהדרין ד"ט ול"ל לומר אדם קרוב אצל עצמו ולכך אין משים עצמו רשע תיפוק לי' דאיך יוכל לעשות רשע עפ"י עצמו דאם הוא רשע הרי רשע פסול לעדות ע"ש וכבר פלפלו האחרונים ע"ד קו' זו ולענ"ד נראה דניחא שפיר דזה תלי' ג"כ בהנ"ל דלפי' הקוש' ע"כ צ"ל לדבריך רשע אתה ואין עדות לרשע ולפ"ז לרבינא דלא ס"ל הך סברא דלדבריך ה"ה דלא שייך לומר לדבריך רשע אתה ולפ"ז אפ"ל דרבא כרבינא ס"ל ולכך אמר אדם קרוב אצל עצמו כו' וחו"ן לדרכינו יש לישב קושי' החו"י עפ"י מש"כ הראשונים בשם הראב"ד דעיקר חידושו של רבא הוא דהוא ואחר מצטרפין להורגו דאעפ"י שאינו נאמן במקצת עדותו לגבי עצמו ולימא עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה אלא דטעמא הוא דלגבי עצמו לא שייך בו תורת עדות כלל משו"ה אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דבורא וע"כ הכי הוא דמאי דאדם קרוב אצל עצמו לאו משום עד פסול הוא שאם הי' משום עדות היינו אומרים עדות שבטלה כו' עכ"ל עי' בחי' הר"ן שם, וא"כ מיושב שפיר הא דלא אמר מטעם דלדבריו רשע הוא ורשע פסול לעדות דמשום פסול עדות שוב ליכא למימר פ"ד משום עדות שבטלה מקצתה אבל משום אדם קרוב אצל עצמו לא שייך בו תורת עדות כלל ולא מקרי עדות שבטלה מקצתה: נחזור לענין דלפי הנ"ל אפ"ל דגבי עכו"ם לא שייך שוי' אנפשי' חד"א והא דאמר נאמן אתה לפסול עצמך ולכאו' נימא לדבריך עכו"ם אתה כנ"ל דאפ"ל דרנב"י דאמר לדבריך עכו"ם אתה אף דהוי תרתי דסתרי דבאמת הוא דבר המתהפך דאיכא למימר לכאן ולכאן ולהכי מספק אינו נאמן לפסול את בניו אבל לעצמו הוא נאמן מספק. אלא דלכאורה נראה לה"ר דלא שייך בעכו"ם שוי' אנפשי' חד"א דהנה בפסחים כ"ב בהא דאמר ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל כו' והרי אבמ"ה כו' ותני' מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ ת"ל לפני עור כו' טעמא משום לפ"ע כו' ואי נימא דשייך גבי עכו"ם שוי' אנפשי' חד"א הא משכחת לה באם עכו"ם אומר שהוא אבמ"ה דשוי' חד"א ואסור להושיט לו משום לפ"ע ומ"מ ישראל מותר להנות ממנו וע"כ נראה כנ"ל: