פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן לז
בביאור הסוגיא דיבמות בהאשה שאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ובישוב קושית האחרונים בזה.
תנן ביבמות ר"פ האשה בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, ובגמ' שם פריך ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור"ח ב"א אמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קשרו חלוצה לכהן, תנן ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אמר ר"פ בגרושה עכ"ל הגמ' ופרש"י אינה נאמנת להנשא לשוק הואיל ובחזקת יבום יצתה וחיישינן משום דסניא לי' קאמרה ניתן לי בן וחוששין לדבריה שמא אמת הן ואסורה ליבם וחולצת ע"ש. והנה הבית שמואל בסי' קנ"ו ס"ק ט"ז והמל"מ בפ"ג מה' יבום וחליצה הקשו דאמאי לא פריך הגמ' מרישא דהך משנה דאיתא שם האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובנה עמהם ובאת ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ע"ש וקשה ג"כ דאמאי חולצת מאחר דחיישינן שמא משקרת ליחוש דלמא אתו עדים להכחישה ואמרי שמת בעלה ואח"כ מת בנה דנמצא שלא היתה צריכה חליצה כלל וחליצתה אינה חליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה, ותירצו דהכא שאני דבכה"ג אם תחלוץ תהי' באמת אסורה לכהונה גם אם יבואו עדים ויאמרו שלא היתה צריכה חליצה כלל שמת בעלה ואח"כ מת בנה משום דכבר שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לכהונה כיון דאמרה מת בנה ואח"כ מת בעלה שהיא זקוקה לחליצה ממילא חליצתה חליצה ואסורה לכהונה ואף שעדים מכחישים אותה ואמרי שאינה צריכה חליצה אין זה מועיל להתירה לכהונה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא אפילו כנגד עדים המכחישין ע"ש בב"ש ובמל"מ: אמנם לענ"ד תי' זה אינו מספיק, דהנה בהא דמבואר במשנה דהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאת ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת ועי' פרש"י דאינה נאמנת להתייבם דאפקה נפשה מחזקה, אין הטעם רק דחיישינן שמא משקרת במה שאמרה דמת בני ואח"כ מת בעלי דדילמא היה להיפך שמת בעלה ואח"כ מת בנה אלא דחיישינן ג"כ שמא משקרת בעיקר מה שאמרה מת בני דדלמא לא מת הבן כלל, דהנה בעיקר הדבר בהא דאין האשה נאמנת לומר מת בני ואח"כ מת בעלי שתתייבם אע"ג דהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם וכדתנן פ' האשה שלום האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם כתבו הראשונים הטעם דגבי האשה שאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי חיישינן דלמא רחמא לי' להיבם ומשום הכי אפשר שמשקרת כדי להתייבם ולכך אינה נאמנת לומר מת בני ואח"כ מת בעלי אבל האשה שאמרה מת בעלי לא חיישינן שמשקרת משום דלמא רחמא לי' להיבם משום דלרחומי להיבם יותר מהבעל לא חיישינן עי' בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות פ' האשה רבה גבי עד אחד ביבמה ע"ש. עכ"פ הרי דאם היה שייך גם גבי בעל לומר דרחמא לי' להיבם הו"א דאינה נאמנת לומר מת בעלי דאפשר שמשקרת שלא מת כלל ולפ"ז באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת להתייבם ומשום דדלמא רחמי לי' להיבם בודאי חיישינן ג"כ שמא משקרת במה שאומרת מת בני דדלמא לא מת הבן כלל: ועוד נראה לה"ר מפרש"י בסוגי' שם דאמר שם בעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' כו' או דלמא כיון דזמנין דרחמא לי' כו' א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ופרש"י וחוששין לדבריה מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' אלמא לא מחזקינן לה באהבה כו' ע"ש, ונראה ברור דמה שפי' דלא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' היינו משום דכיון דהיא ודאי משקרא אמרינן אוקמא אחזקה שלא מת הבן כלל דהא ג"כ יש להבן חזקת חיים דאין לומר דלשמא לא מת הבן כלל לא חיישינן רק כיון שהיא ודאי משקרא אמרינן אוקמא אחזקת היתר ובודאי מת בעלה ואח"כ מת בנה דזה אינו דחזקת היתר אינו מכריע לומר שמת בעלה תחילה כל שספק לנו מי מת קודם ועי' להרמב"ן בס' המלחמות בסוגי' דעד אחד ביבמה שכתב דהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת לא משום חזקת היתר בלבד אלא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' הא אלו מתו שניהם ואין ידוע חולצת לחומרא כדאמרינן פ' ד' אחין עכ"ל ע"ש והיינו דבפ' ד' אחין דף ל"א מייתי ברייתא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזה מהם מת ראשון צרתה חולצת כו' ואף דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ע"ש ועי' בס' בית שמואל שם שכתב בשם בהמ"א דאם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח"כ בנה וכן משמע מתוס' ורא"ש שם שכתבו דהיא נאמנת לומר מת בעלה ואח"כ בנה רק משום מגו ע"ש, (וכן מבואר בחי' הרשב"א והריטב"א שם ע"ש), עכ"פ הרי מתבאר דחזקת היתר לשוק אין מועיל להכריע דמת בעלה ואח"כ בנה ואפילו היא אומרת כן אינה נאמנת וצריכה חליצה א"כ מכש"כ כשהיא אומרת דמת בנה ואח"כ בעלה וזקוקה לחליצה אפילו דנימא שהיא משקרת מ"מ אין לומר מכח חזקת היתר דמת בעלה ואח"כ בנה דתנשא בלא חליצה ובע"כ צ"ל דה"ט דאי נימא דרחמא לי' ליבם והיא ודאי משקרת א"כ יש להעמיד את בנה בחזקת חיים ולומר שהיא משקרת דבנה לא מת כלל ולפ"ז א"כ גם הא דאמרינן דרק חיישינן שמא משקרת היינו ע"כ דחיישינן נמי לגם שמא לא מת הבן כלל וכנ"ל: ועפ"י הנ"ל נסתר תי' הב"ש והמל"מ שהבאתי למעלה דהנה בעיקר דין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שכתבו האחרונים דזהו אפילו אם עדים מכחישים אותו ומשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים מ"מ נראה לענ"ד דבדבר הגלוי לכל שהוא שקר לא שייך שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ועי' ביבמות דף פ"ח דאמר בגמ' אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו בתוס' וז"ל וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפילו איכא מאה דאמרי לא מת מה בכך הא תרי כמאה דמי וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים לא תצא ע"ש ולפ"ז נראה בדין שוי' אנפשי חד"א דהוא אפילו במקום עדים המכחישין היינו דוקא בדבר שהוא בגדר עדות שייך שוי' אנפשי חד"א ומשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אולם בדבר' הנראה וידוע לכל שהוא שקר דגם הכחשת עדים אינו מועיל אף דבעלמא תרי כמאה אין בזה משום שוי' אנפשי' חד"א דלא שייך בזה תורת נאמנות, שוב מצאתי בשו"ת עטרת חכמים להגאון בעל ברוך טעם ח' אה"ע סי' י"ג שנסתפק בזה וכתב דתלי' לכאורה בטעמי' דשוי' אנפשי חד"א דלטעם שהוא בגדר הודאת בע"ד כמאה עדים לא שייך במקום שההיפך מדבריו ידוע לכל ע"ש וכן מבואר מדברי שו"ת נו"ב מהדו"ת ח' אה"ע סי' כ"ג שכתב שם ז"ל ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה חד"א הוא מטעם נדר וקונם כו' מה ראה לשטות זה כו' ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר כו' ומה דאמרינן שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו כו' ע"ש הרי דאם שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות לא שייך לומר דאם יאמר אחד ביום ב' בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה ובע"כ משום דבדבר הנראה וגלוי לכל שהוא שקר לא שייך בזה נאמנות להכחיש המוחש ולא שייך שוי' אנפשי' חד"א, וכמו כן באשה שמת בעלה ויש לה בן שחי בפנינו והיא אומרת שבנה כבר מת הוא דבר בטל לומר שתהא צריכה חליצה מאחיו משום דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כנ"ל, ולפי כל הנ"ל נסתר דברי הב"ש והמ"ל מה שכתבו בהא דלא פריך הגמ' מבבא דרישא מהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת וחולצת ליחוש דילמא אתו עדים להכחישה ויאמרו שמת בעלה ואח"כ מת בנה ואינה זקוקה לחליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה ותירצו דבכה"ג אפילו אם יבואו עדים להכחישה שאינה צריכה חליצה ג"כ תהי' אסורה לכהונה ומשום דכבר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא שאמרה שהיא זקוקה לחליצה שמת בנת ואח"כ בעלה כנ"ל, ולפ"ז נסתר תירוצם דכבר כתבנו דבאומרת מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת להתייבם היינו משום דחיישינן שמא משקרת ג"כ במה שאמרה שמת בנה דאפשר שלא מת בנה כלל א"כ אכתי קשה אמאי חולצת ליחוש שמא לא מת הבן כלל ויבא בעצמו לכאן ויהי' נראה גלוי וידוע לכל שהוא שקר שלא מת בנה כלל ושוב לא תאסור משום שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כנ"ל ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: ונראה לישב דהנה בר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא כו' ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא כו' פסלה מן הכהונה ובגמ' פליגי ר' יוחנן ור"ל אי חליצת מעוברת שמה חליצה איתיבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא פסלה מן הכהונה בשלמא לדידי כו' משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה א"ל מדרבנן ולחומרא בעלמא ופרש"י מדרבנן ולחומרא דלמא אתי למשרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת והנה בחי' הרשב"א שם כתב וז"ל ופריק מדרבנן ולחומרא וקשיא לי א"כ אפילו הי' ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי לחומרא וי"ל בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחמור כו' ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דליכא חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתי למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כו' התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה כנ"ל ע"ש וכ"כ בחי' הריטב"א ע"ש, ונראה דהא דס"ל להראשונים הנ"ל בפשיטות בהאשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה דתנן דלא תחלוץ ולא תנשא לעולם משום חששא דאתה מצריכה כרוז לכהונה דגם בדיעבד אי חלצה לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה היינו דאי נימא דבדיעבד אי חלצה כשירה לכהונה וסמכינן אהכרזה לא הי' אומרים חכמים דלא תחלוץ לכתחילה ולעגן אותה לעולם משום חששא דכרוז כיון דבדיעבד אי חלצה סמכינן אהכרזה וכשירה לכהונה (ולא דמי להא דאמרי' ביבמות מ"א דלא תחלוץ תוך ג"ח משום שמא יהא ולד של קיימא ומצריכה כרוז וכ' הרשב"א שם אף דבדיעבד סמכינן אהכרזה דאיכא ולד דקא מוכח מ"מ אסרוה לחלוץ לכתחלה, דהתם אין אנו מעגנין אותה רק דמצריכינן לה להמתין עד אחר ג"ח אבל הכא דמעגנינן לה לעולם אי ס"ד דבדיעבד סמכינן אהכרזה לא היו אוסרים חכמים לחלוץ לכתחלה ולעגן אותה לעולם]: ומעתה יש לקיים תי' הב"ש והמל"מ מה שכתבו לישב דלהכי לא פריך הגמ' מבבא דרישא משום דאף אם יבואו עדים ויעידו שאינה צריכה חליצה מ"מ תהי' אסורה לכהונה משום דכבר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא והקשתי למעלה דאכתי ליחוש דלמא משקרת במה שאמרה מת הבן שלא מת כלל וישוב הבן בעצמו כאן ויהי' גלוי וידוע לכל שהיא משקרת ושוב לא תאסר משום שוי' אנפשה חד"א ואתה מצריכה כרוז לכהונה כנ"ל, אכן לפי הנ"ל ניחא שפיר דממ"נ אם יבואו עדים להכחישה אכתי תהי' אסורה לכהונה משום שוי' אנפשה חד"א ואם יבא הבן בעצמו לכאן והכל יראו שהוא חי א"כ הרי יהי' בן דקא מוכח ותהי' באמת מותרת לכהונה ע"י הכרזה משום דאיכא בן דקא מוכח וכההיא דר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה וכמש"כ הרשב"א דהא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לא תחלוץ שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה היינו משום דולד צרתה שהיא במדה"י לא מוכח עלה מידי ולכך לא סמכינן אהכרזה אבל בהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת והולד בן קיימא דאיכא ולד דקא מוכח סמכינן אהכרזה וה"נ אם יבא הבן לכאן הרי איכא בן דקא מוכח תהיה באמת כשירה לכהונה דבכה"ג סמכינן אהכרזה וכההיא דהחולץ וכנ"ל: אמנם הנלע"ד לישב קו' האחרונים הנ"ל דהנה בסוגי' שם על המשנה האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י בעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה או דילמא כיון דזימנין דרחמא לי' כו' א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וע"ש פרש"י וז"ל וחוששין לדבריה מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה ומדקתני נמי ביוצאה בחזקת ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סני' לי' אלמא מספקא לן עכ"ל, וע"ש בתוס' ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדבריה ז"ל וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דדייק מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשים לחלוץ אי נמי משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה והנה המשנה למלך פ"ט מה' גירושין עמד על דברי התוס' הנ"ל וכתב ולא ידעתי אמאי לא הקשו קושיא זו ארישא דמתניתין דבעינן למילף מינה דסני' לי' דאי מרחמא לי' היה לנו לומר דמותרת לזר משום דמשקרא במאי דקאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ומדאמרינן חולצת ש"מ דזמנין דסניא לי' לזה היה להם להקשות דאימא דלעולם מרחמא לי' וטעם דאינה נשאת בלתי חליצה היינו משום דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא עכ"ל ע"ש שלא תי' כלום. וכבר הרגיש בזה בחי' מהרש"א שם וע"ש שכתב סמכו דבריהם אלו אסיפא ולא ארישא דקתני חוששין לדבריה וחולצת משום דמשמע להו דמחדא בבא קפשיט כו' דקתני בכל חדא בבא אינה נאמנת וחוששין לדבריה דבע"כ אית לן למימר דזימנין רחמא לי' וזימנין סניא לי' וניחא להו למימר דמאינה נאמנת וחוששין לדבריה דסיפא קא פשיט דהשתא דייק לי' שפיר הא דאינה מתייבמת לאו משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הוא מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין כמש"כ התוס' דארישא ליכא למידק הכי עכ"ל ע"ש, אך תי' המהרש"א הוא דוחק דודאי לפי האמת שתי' התוס' מדקתני חולצת משמע שכן הדין י"ל דהגמ' פשיט מסיפא משום דארישא ליכא למידק הכי אולם לס"ד דודאי ניחא יותר לומר דמבבא דרישא פשיט דוחק לומר דהתוס' בקו' לא הקשו ארישא משום דכבר סמכו על תירוצם דכ"ז לא הו"ל למסתם ועוד צ"ע דהא התוס' תי' באמת עוד תי' אחר ותי' מספיק לישב גם אי נימא דפשיטות הגמ' הוא מבבא דרישא: ולכן נלע"ד לישב דברי התוס' דס"ל דבע"כ פשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דמבבא דרישא ליכא למידק כלל לא דזימנין רחמא לי' ולא דזימנין סניא לי' והוא מטעם אחר דהנה ביבמות דף צ"ד בסוגי' דע"א ביבמה אמר שם ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו איהי נמי מהימנא כו' כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא כו' וכתבו בתוס' ד"ה כי כו' וה"ה דהוה מצי למבעי ביבמה ליבם במת בנך ואח"כ מת בעלך דאיהי לא מהימנא כו' ועוד י"ל דאפילו במת בנך ואח"כ מת בעליך קאמר דהא לא תיבעי לך דכיון דנאמנת לומר מת בעלי ואתייבם ולא חיישינן דלמא משקרא משום דרחמא לי' דאי הוה לן למיחש דילמא לא דייקא שפיר משום דרחמא לי' וסמכה אעד א"כ לא הוי לן להימנוה במת בעלי ותתייבם דדילמא משקרא משום דרחמא לי' אלא ודאי משום דרחמא לי' אינה מונעת מלדקדק שפיר ואע"ג דדייקא שפיר מ"מ היא גופה לא מהימנא לומר מת בנה ואח"כ מת בעלה שלא האמינוה רבנן אלא במיתת בעלה לאפוקי מחזקת איסור אשת איש ע"י דיוק שלה משום עגונה אבל לאפוקה מחזקת איסור ליבם לא רצו להאמינה ואע"ג דדייקא שפיר ויש להאמינה ע"י עד אחד עכ"ל ועי' בס' בית מאיר אה"ע סוף סי' קנ"ו, עכ"פ המתבאר מדברי תוס' הנ"ל דמדינא יש להאמינה באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי שתתייבם כמו באומרת מת בעלי לבד שמתייבמת דמשום דרחמא לי' ליבם אינה מונעת מלדקדק אלא משום שלא האמינוה להוציא מחזקת א"א אלא משום עיגונא משא"כ להוציא מחזקת איסור יבם לא רצו להאמינה משום דליכא עיגון דהא אפשר בחליצה: ולפ"ז מיושב דברי התוס' בכאן דלטעמייהו אזלי ולכך ס"ל דפשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דמבבא דרישא האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ בעלי דתנן חולצת ולא מתייבמת אין לפשוט כלום לא סני' לי' ולא רחמא לי', דמהא דאינה נאמנת להתייבם אין לפשוט דזהו בע"כ משום דרחמא לי' דאי סניא לי' אמאי אינה נאמנת להתייבם דזה אינו דהרי באמת גם אי רחמא לי' אינה מונעת מלדקדק שפיר ומדינא הו"ל להאמינה כמו באומרת מת בעלי לבד אלא דלא רצו חכמים להאמינה לאפוקי מחזקת איסור ליבם משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה ולפ"ז אין נ"מ בין רחמא לי' או סניא לי' וכן מהא דתנן חולצת אין לפשוט דבע"כ לא מרחמא לי' דאי מרחמא לי' א"כ נוקמא אחזקה ותנשא לשוק דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' דלפי הנ"ל הנה אף אי רחמא לי' מהראוי הי' להאמינה אפי' שתתייבם משום דדייקא שפיר וכמו באומרת מת בעלי תתייבם אלא דלא רצו חכמים להאמינה משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה וא"כ אף אי רחמא הרי אין מחזיקים אותה למשקרת אלא שהחמירו חכמים שלא להתייבם מכיון דאפשר בחליצה ואיך נימא שתנשא בלא חליצה כלל, ובהכרח צ"ל דפשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דאי אמרה ניתן לי במדה"י ומת בעלי ואח"כ מת בני דתנן חולצת ולא מתייבמת דמזה אפשר לפשוט תרוייהו דמהא דתנן חולצת אפשר להוכיח דסניא לי' ולכך אינה נאמנת להיות פטורה מן החליצה דאי לא סניא לי' הלא צריכה להיות נאמנת במה שמפקיע עצמה מן היבום והחליצה ומהא דלא מתייבמת יש להוכיח דלא סניא לי' ומשו"ה חוששין לדבריה דאי סניא לי' א"כ נוקמא אחזקה ונימא דבודאי משקרא משום דסניא לי' ובע"כ זימנין דלא סניא לי' ועי' בתוס' יבמות צ"ד ד"ה היא עצמה תוכיח דנאמנת לומר תתייבם אע"ג דרחמא לי' ואינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסני' לי' ועכ"פ התוס' לשיטתם מוכרח דפשיטות הגמ' הוא מסיפא כנ"ל. ואין להקשות דמנ"ל להגמ' לפשוט מהא דתנן חולצת ואינה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני למיפטר נפשה בלא חליצה דבע"כ זימנין סניא לי' דלמא לעולם רחמא לי' והא דאינה נאמנת היינו משום דלא רצו חכמים להאמינוה לאפוקי מחזקת איסור לשוק מכיון דאפשר בחליצה וכמש"כ התוס' גבי אומרת מת בני ואח"כ בעלי, דזה אינו דדוקא התם אמרינן דלא רצו חכמים להאמינה שתתייבם דליכא עיגונא משום דאפשר בחליצה דהא גם לפי דבריה היא זקוקה ליבום ובין יבום לחליצה ליכא עיגונא אבל הכא אין לומר דלא רצו חכמים להאמינוה לאפוקי מחזקת איסור לשוק ולהתירה בלא חליצה אף דנאמנת מדינא ומשום דליכא עיגונא דאפשר שתחלוץ דהא גם בחליצה איכא לפעמים עיגונא אם היבם הוא במד"ה או שאינו רוצה לחלוץ עכ"פ בין שתהי' פטורה בלא חליצה או שתהי' צריכה חליצה מקרי עיגונא, וע"כ הא דצריכה חליצה הוא משום דסניא לי' ולא דייקא וחיישינן שמשקרת כנ"ל: ומעתה לפי שי' התוס' כנ"ל מיושב שפיר קושית הב"ש והמל"מ שהקשו מ"ט לא פריך הגמ' מבבא דרישא מהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דחולצת ואמאי דלמא אתו עדים להכחישה ואמרי שאינה צריכה חליצה כלל ואתה מצריכה כרוז לכהונה, אמנם לפי שי' התוס' ניחא שפיר דהרי באמת מהראוי היה להאמינה שתתייבם אפילו אלא שלא רצו חכמים משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה ואי נימא דלא תחלוץ עד שיודע הדבר א"כ שוב אנו מעגנין אותה ובמקום עיגון הרי נאמנת אפילו להתייבם ומכש"כ לחלוץ. ועוד כיון דהא דאינה נאמנת להתייבם היינו רק שהחמירו חכמים משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה הרי דבאמת אנו מאמינין אותה ולולי דליכא עיגונא היתה נאמנת להתייבם הרי אנו מחזיקין דבריה לאמת ואיך ניחוש שמא יבואו עדים להכחישה שהיא משקרת וכ"ז ברור: והנה פרש"י הוא בהדיא דפשיטות הגמ' הוא מתרי בבא דרישא ודסיפא וע"ש שכ' מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמה חזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה אלמא לא מחזקינן לי' באהבה כו' ע"ש ויקשה כקושית התוס' דלמא לעולם רחמא לי' והא דצריכה חליצה היינו משום דשויתה אנפשה חד"א וע"ז ליכא לתרץ כמו שכתבו התוספות דמדקתני חולצת משמע שכן הדין כו' וכמ"ש במהרש"א כנ"ל וביותר קשה דרש"י במשנה פי' בהדי' דהא דלא משתרי בלא חליצה משום דשויתה לנפשה חתיכה דאסורה מעלמא וא"כ איך פשיט בגמ' מהא דחולצת דבע"כ לא מחזקינן לי' באהבה מדלא תנשא בלא חליצה ולכאורה פרש"י סותרין הן: ונראה לישב עפ"י מש"כ בשו"ת מוהרי"ט ח"ר סי' צ"ב לישב קוש' הראשונים בס"פ בתרא דנדרים במשנה שם חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה והקשו הראשונים והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ואמאי לא מהימנא וכתב מהרי"ט וז"ל ולענ"ד משמע לי' דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהיא שרינן לה תדע דהא אם אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרות כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלאה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעלה כו' ע"ש, ולפ"ז מיושב שפיר פרש"י מה שפי' בגמ' דפשיט מדקתני חולצת ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה כו' ולא קשה דלמא להכי צריכה חליצה משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דאי נימא דרחמא לי' ובודאי משקרא היינו אמתלאה דמשום דרחמא לי' אומרת שהיא זקוקה ליבם וכמש"כ מהרי"ט כנ"ל וכל זה הוא אי נימא דודאי רחמא לי' להכי ליכא למימר משום שויתה אנפשה חד"א משום דהיינו אמתלאה אולם לפי מסקנת הגמ' דזמנין סניא לי' וזימנין רחמא לי' או דלא סניא ולא רחמא לי' שפיר שייך לומר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא דכיון דהוי ספיקא אין זה אמתלא מבוררת דמשום דרחמא לי' קאמרה ולפ"ז ניחא דפרש"י במשנה דחולצת משום דשוי' אנפשה חד"א דרש"י פי' לפי האמת למסקנת הגמ' דזימנין סניא לי' וזמנין רחמא לי':