פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן לא
מי שכיבד לאחד להיות סנדק או מוהל אצל בנו שנולד לו ואח"כ נזדמן לו צורבא מרבנן אי מותר לחזור בו מזה ולתת לצורבא מרבנן.
בשו"ע יו"ד סי' רס"ד סעיף א' בהגה ז"ל ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו מיהו אם חזר בו הוי חזרה כו' ע"ש, ומקור הדברים הוא בב"י ע"ש שהביא תשו' מהר"ם שכתב מעשה הי' בימי ר"ת באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו כו' ושאלו לר"ת והשיב כו' אבל אם עדיין לא קדמו כו' אז ודאי אותו שנדר לו תחילה הוא קודם דלא גרע ממכירי כהונה ולויה כו' ואמרי' בהזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרו"מ על מקום אחר ואפי' ר' יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת הנאה סמכא דעתי' דבן לוי ולא מצי למיהדר בי' ה"נ אין לו במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר בו וליתנו לאחר כו' ע"ש: והנה בשו"ת חכם צבי סי' ע' כתב דלתת לצורבא מרבנן מותר לחזור בו' וז"ל ומנא אמינא לה מעובדא דרבא ורב ספרא בחולין קל"ג דאיקלעו לבי מר יוחנא עביד להו עגלא תלתא א"ל רבא לשמעי' זכי לן מתנתא כו' רבא אכל רב ספרא לא אכל כו' אתא לקמי' דרב יוסף כו' א"ל כי אמרי אנא באחר שמעא בע"כ מזכה כו' וכתב רש"י ואע"ג דרבא נמי כהן הוה מיהו מנפשיה לא מצי שקיל דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם ולהכי שקלם בתורת זר ע"י נתינת כהן ואע"ג דלא מטי לידי' דשמעא סמיך ארב יוסף דלעיל עכ"ל, ש"מ דאי לאו דמגני קרא לשואל חלקו בפיו הי' רבא שואל שיתנו לו המתנות והרי השמש הי' לו דין מכירי כהונה ואסור לבעה"ב לחזור בו וליתנו לאחר והיכי תיסק אדעתין שהי' רבא נותן מכשול לפני עור שהוא הבעה"ב שיחזור בו ממכירי שהוא השמש ויתננו לרבא אלא ודאי כיון דרבא הוא צורבא מרבנן מותר לבעה"ב לחזור בו מן השמש שהי' רגיל ליתן לו וליתנו לרבא שהוא חכם: ולענ"ד ראי' זו תמוה מאד דלעולם אפ"ל דאסור לחזור ממכירי כהונה אף לצורבא מרבנן ומה שכתב רש"י ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם אין הכונה לבקש מבעה"ב שיחזור בו מן השמעא שהוא מכירו ורגיל ליתן לו מתנותיו תמיד ולתת לרבא בלא רשות שמעא כלל, אולם הכונה הוא אחרי שגם עתה בקש מן השמעא בתורת מתנה לתת לו רשות לאוכלם ועי' פרש"י ד"ה זכי לי מתנתא תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלם כו' הי' לו לבקש משמעא שימחול לו על זכות שיש לו מפני שהוא מכירי כהונה ולבקש אח"כ מבעה"ב שיתן לו המתנות, וא"כ ל"ל לרבא לשקול בתורת זר ע"י נתינת כהן ולסמוך על הא דרב יוסף כיון דהוא בעצמו הי' כהן הי' אפשר לבקש מהשמעא שימחול על זכות מכירי ולבקש מבעה"ב שיתן לו בתורת כהן ולזה כתב רש"י ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי והיינו ברשות שמעא כנ"ל משום חלקם שאלו בפיהם וזה ברור: עוד הביא שם החכ"צ ראי' מגמ' בכורות ל"ה רועי ישראל והן כהנים נאמנים מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והיינו דנאמנים לומר שנפל מום בבכור מאליו דאינו חשוד להטיל בו מום משום דמימר אמר כו' וע"ש שכתב ולכאורה האי טעמא לא שייך אלא בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו אבל בבכור השני שכבר ראה הרועה שהוא נותן לו שוב לא יהא נאמן כו' אלא הכי פירושו אף שרגיל בעה"ב ליתן לרועה שלו שהוא כהן מ"מ לא פסיקא לי' מילתא לרועה עד שבשביל כך יעשה עולה ויטיל בו מום דמימר אמר אפשר דמיזדמן לי' צורבא מרבנן ויהיב לי' ונמצא הרועה חוטא ולא לו כו' ולהכי לא סמכא דעתי' דרועה למיעבד איסורא ש"מ דמותר לשנות ממכירי כהונה שהוא עם הארץ וליתן לצורבא מרבנן עכ"ל ע"ש: אכן גם ראי' זו הוא תמוה, דהנה בסוגיא שם פליגי בזה ר' יוחנן ור"א וע"ש דחד אמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנים מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני. ולפי דברי החכ"צ גם להך מ"ד ג"כ יש להקשות דהאי טעם לא שייך אלא בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו אבל היכי שכבר רגיל בעה"ב ליתן הבכורות שלו לכהן אחר ולא לרועה שלו אמאי לא יהי' רועה כהן נאמן לומר שנפל בו מום מאליו דלמה לו לעשות איסור ולהטיל בו מום דאיך אפ"ל דהרועה מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני אחרי שהוא רואה בחוש כי הבעה"ב אינו משגיח במה שהרועה טורח בו ויהיב תמיד לאחריני, ובאמת נראה ברור דלמ"ד רועי כהנים אין נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני מ"מ היכי שהוא רגיל תמיד ליתן לכהן אחר ולא לרועה בזה יותר מסתבר לומר שיהי' הרועה נאמן לומר שנפל בו מום מאליו ממה דנימא למ"ד רועי כהנים נאמנים משום מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי דהוא אפי' היכי שהוא רגיל תמיד ליתן בכורותיו לרועה מ"מ נאמן משום שמא יזדמן לבעה"ב צורבא מרבנן ויהיב לי' כמש"כ החכ"צ כנ"ל: ועוד דלפמש"כ החכ"צ דלמ"ד נאמנים משום דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי מיירי בכל גווני אפי' היכי שרגיל באמת ליתן תמיד לרועה והרועה מכירי כהונה ומשום שמא יזדמן צורבא מרבנן כנ"ל א"כ למ"ד אין נאמנים משום דמימר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני מיירי ג"כ בכל גווני אפי' היכי דבאמת רגיל הבעה"ב ליתן תמיד לכהן אחר ולא לרועה וא"כ הכהן שהוא רגיל ליתן לו תמיד הוא מכירי כהונה והרי זה בודאי אסור לשנות מכהן שהוא מכירי וליתן לרועה א"כ קשה דבכה"ג אמאי רועי כהנים אינם נאמנים כיון שבודאי לא יתן לרועה. ובהכרח צ"ל דלמ"ד אינם נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני לא מיירי בגווני שבעה"ב רגיל ליתן בכורותיו לכהן אחר והוא מכירי כהונה דבכה"ג באמת רועה כהן נאמן דלא שייך טעמא כיון דקא טרחנא בי' כו' אלא מיירי באמת מפעם הראשון שנולד לבעה"ב בכור בעדרו, ולפ"ז הרי י"ל ג"כ למ"ד רועי כהנים נאמנים ומשום דמימר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי דלא מיירי כלל מגווני שבעה"ב רגיל ליתן תמיד בכורותיו לרועה שהרועה נעשה מכירי כהונה שאסור לחזור בו דבכה"ג לעולם אין הרועה נאמן דלא שייך האי טעמא דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והיינו שמא יזדמן לו צורבא מרבנן וכמ"ש החכ"צ משום דבאמת אסור לחזור ממכירי כהונה שהוא ע"ה אפי' לצורבא מרבנן אלא מיירי באמת מפעם הראשון ולא נודע עדיין למי יתן הבעה"ב את הבכור, ובזה פליגי אמוראי אם רועי כהנים נאמנים אם מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי כו' או מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי, ואף שהוא דוחק לומר דמיירי מבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו מ"מ בע"כ מוכרח לומר כן: אכן י"ל דלא צריך לדחוקי ולומר דמיירי מבכור הראשון שנולד בעדרו אלא בבכור הראשון שנפל בו מום בעדרו וכמו שיתבאר בעז"ה, דהנה בספרי שו"ת פרי יצחק (ח"א) סי' ל"ח כתבתי לישב קושי' התוס' בבכורות שם בהא דאמר שם מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי והקשו מהא דאמר בפ"ב בחצר בעה"ב ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני לי' מקום בחצירו הרי דלרועה יהיב לי' ע"ש, וכתבתי לישב דבעיקר חשיבות המתנה של נתינת בכור לכהן יש חילוק בין כשנותן לכהן בכור תם או בכור בעל מום, והיינו דלאחר שנפל בו מום דחזי לכהן ליהנות בו מיד בודאי הוא מתנה חשובה אבל בכור תם לא הוי מתנה כ"כ דהרי צריך טיפול והוצאה מרובה עד שיומם ומי יאמר שיפול בו מום. ולפ"ז ניחא שפיר קושית התוס' דהא דאמר בפ"ב דלרועה יהיב לי' היינו משום דהתם מיירי בבכור תם לכך לרועה יהיב לי' דלמה לו להטיל הטורח והטיפול על צורבא מרבנן ועוד דיותר דרך הרועה לטפל בכך אבל הכא מיירי בבכור בעל מום דחזי לכהן ליהנות בו מיד יהיב לכהן שהוא צורבא מרבנן. ולהכי רועה כהן נאמן לומר שנפל בו מום מאליו דל"ל להטיל בו מום דהא כשיהי' בו מום יהיב לצורבא מרבנן. וכן למ"ד מימר אמר כיון דקא טרחנא בי' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני דבעה"ב רוצה יותר בטובת הרועה ג"כ יש לחלק בכך דהיינו דוקא בבכור בעל מום דחזי ליהנות בו מיד אבל בכור תם דיש טורח וטיפול עד שיפול בו מום ושמא לא יפול בו מום כלל באמת לאחריני יהיב וע"ש בספרי שהבאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן ישבתי בזה קושית המהרי"ט אלגאזי ע"ש: ועפ"ז מיושב הסוגיא בפשטות בלי שום דוחק. דלא צריך לומר דמיירי בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו וכמש"כ החכ"צ דכבר בארנו דהא דפליגי בגמ' אם לרועה יהיב או לצורבא מרבנן לא מיירי מבכורות תמין דבזה אין נ"מ כלל אם לרועה יהיב אי לאחריני כנ"ל אלא דמיירי רק מבכור בעל מום דחזי לכהן ליהנות בי מיד, והנה הבכור כשהוא בבית הבעלים רחוק הדבר שיפול בו מום מאליו שהרי אין הבעלים מטפלים בבכור כי אם ל' יום בדקה וחמשים יום בגסה ואח"כ נותנו לכהן וכמבואר בגמ' ובשו"ע ה' בכור סי' ש"ו ובזמן מועט כזה אינו מצוי שיפול בו מום. ולפ"ז כמעט לעולם נותן בכורותיו לכהן כשהן תמים אלא אם לפעמים יתרחש מקרה שיפול מום בבכור בבית הבעלים בזה פליגי אם לרועה יהיב אי לצורבא מרבנן. ולפ"ז אין כאן דוחק כלל אם פלוגתתם הוא בפעם הראשון שנופל מום בבכור בבית הבעלים אם מימר אמר לא שביק לדידי ויהיב לאחריני אי לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי, ועכ"פ לפי כל הנ"ל אין ראי' כלל דמותר לשנות מרועה כהן שהוא מכירי וליתן לצורבא מרבנן: