אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן ל

סימן כט

עתירת שלום וברכה לכבוד הרב הגאון הגדול מאור הגולה כו' כקש"ת מו"ה יוסף דובער נ"י (זצ"ל) הגאבד"ק סלוצק. מבוא ד"ש כמשפט, הנה הגיעני מכתבו הטהור עם ספרו הבהיר בו"ה בית הלוי חלק שני כו' והנני נמצא לעורר את הדר"ג על הדברים האמורים בספרו סי' מ"ז: הנה הדר"ג הואיל באר מחלוקת הרמב"ם והטור לענין מילה בחול אם חוזר על ציצין שאין מעכבין כשפירש דלדעת הרמב"ם גם בחול אינו חוזר ולדעת הטור חוזר בחול משום זה אלי ואנוהו והאחרונים הקשו על הרמב"ם מסוגי' דשבת קל"ג ס"ל להרמב"ם דלא שייך התנאה לפניו במצות כשפירש משום דבסוכה נאה ולולב איכא ואנוהו בעת קיום המצוה אולם במילה לאחר שמל וסילק את ידיו הרי כבר נגמר מעשה המצוה וכשיחזור אחר שפירש הרי הוא התנאה בלא קיום המצוה, אולם דעת הטור הוא דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו ומלבד המעשה עצמה של המילה חתיכת הערלה דהוי מצוה עוד זאת נמשך לעולם מצוה על ישראל שיהי' נימול וכמו שכתוב והי' בריתי בבשרכם לברית עולם וכן האב שיש לו בן עד שיגדל הבן נמשכת עליו המצוה דכל בן שיהי' לו יהא נימול ולפיכך ס"ל להטור דאע"ג דפירש הוי התחלה אחריתא מ"מ שייך התנאה לפניו במצות עכ"ד: ועל חקירה זו ראיתי לעורר בעז"ה דהנה לכאורה נלע"ד להביא ראיה ברורה דמצות מילה נמשכת לעולם ותמיד הוא מקיים מצוה במה שהוא נימול דהנה במנחות מ"ג מייתי ברייתא ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהם כו' ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך כו' ובשעה שנכנס לבית המרחץ כו' אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו ע"ש. ולכאו' במה נתישבה דעתו הא המ"ע של מילה כבר נתקיים בזמנה והוי כשאר מצות שקיים בזמן העבר ועדיין עכשיו הוא ערום בלי מצות, אולם לפי סברא הנ"ל דמצות מילה היא מצוה הנמשכת לעולם שיהי' נימול ומצוה זו הוא מקיים תמיד וכמו ציצית שבבגדו ולכן כשנזכר במילה שבבשרו שפיר נתישבה דעתו, ואין להקשות ולה"ר להיפך מהא דאמר בברייתא ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך ופרש"י דהיינו תפילין בראש ובזרוע וארבע מצות ציצית ומזוזה הרי שבע וכ"ה בהדי' בתוספתא סוף ברכות אין לך אדם מישראל שאין שבע מצות מקיפין אותו תפילין בראשו כו' ולפ"ז לכאו' אמאי לא חשיב שמנה מצות מקיפין אותו והיינו מצות מילה הנמשכת לעולם אך באמת י"ל דלא חשיב אלא המצות שהוא נושא עליו והם ניכרים בקום ועשה כמו מזוזה ציצית ותפילין אבל מילה נהי דמקיים מצוה במה שהוא נימול אבל אינו דבר מיוחד פרטי שהוא עליו ולא דמי להני והחילוק מובן: והנה כ"ג הקשה ע"ז מגמ' דשבת קל"א גבי מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנ"ל לר"א הא כו' ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה הרי דבמילה אם עבר זמנה לא בטלה ואם נאמר דמצות מילה נמשכת לעולם א"כ הא אי עבר זמנה בטלה דהרי בכל שעה יחסר לו המצוה וכמש"כ התוס' בד"ה ושוין דציצית ומזוזה חשיבי אי עבר זמנה בטלה דאם יקיימנה למחר יחסר לו המצוה של היום כיון דהוי מצוה הנמשכת וה"נ במילה עכ"ד. והנראה לענ"ד לישב קושי' זו ויתבאר ג"כ דהרמב"ם לשיטתו אזיל ולא ס"ל דמצות מילה יהי' נמשכת לעולם ובהקדם מ"ש הדר"ג שם בסק"ו וז"ל בשלמא הא לא קשה לי לדעת הטור דס"ל דמלבד מעשה המילה איכא מצוה לעולם במה שהוא נימול א"כ יהי' משוך צריך למול שנית מדאורייתא וא"כ תקשה מהא דאיתא ביבמות ע"ב אמר ר"ה ד"ת משוך אוכל בתרומה כו' הרי דמה"ת אין צריך למול שנית כלל זה לא קשה דהא לא הוי מצוה רק שיחתוך עור הערלה וכן להטור דאיכא מצוה נמשכת הוא ג"כ שיהי' נימול לעולם בלא עור הערלה אבל מה שאח"כ נעשה משוך הרי בשר זה אינו מן הערלה וה"ז דומה מדאורייתא כמחופה בבגד דמה לי בגד מה לי בשר אחר שאינו ערלה עכ"ל. ולענ"ד לא יצא יד"ח בזה וקיצר במקום שהי' ראוי להאריך דהנה הט"ז סי' רס"ד כתב וז"ל ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו ד"ב ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה כו' מי נימא דצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן לא שייך לומר שכבר הי' נימול כראוי מה"ת דבאותה שעה לא הו"ל ערלה כלל ודמי לכיסוי הדם כו' או דילמא דשאני הכא דמה"ת אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ עכ"ל, ונראה לפרש עיקר ספיקו והיינו דהא דקי"ל דמשוך א"צ למול רק מדרבנן וכמבואר ביבמות ע"ב אי נימא דהטעם הוא משום דמה"ת א"צ למול רק פעם אחת ומכיון שכבר נימול פ"א שוב א"צ למולו שנית ולפ"ז בנולד מהול שלא נימול מעולם כלל לכן אם נמשך ערלתו אח"כ צריך למולו מה"ת דאין נ"מ בין ערל מלידה או שנעשה ערל אח"כ או דלמא דעיקר הטעם דמשוך א"צ למול רק מדרבנן משום דלא מקרי ערלה רק מה שהוא בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ ולפ"ז גם בנולד מהול אם נמשך ערלתו א"צ למול מה"ת דמה שנמשך לא מקרי ערלה כלל ועכ"פ לפ"ז נראה דדברי הדר"ג יתכנו רק אי נימא דהא דמשוך א"צ למול מה"ת משום דערלה הוי רק בתולדה אבל מה שנמשך בשר אח"כ וחופה את העטרה לא מקרי ערלה כלל ולפ"ז שפיר י"ל כסברת הטור דהמצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול ומ"מ אף אי נמשכה ערלתו מקרי נימול מן הערלה דהבשר שנמשכה לא מקרי ערלה וכנ"ל אולם אי נימא דהטעם דמשוך דרבנן הוא משום דגזה"כ שא"צ למול רק פעם אחת ובנולד מהול שלא נימול עדיין כלל ונמשכה ערלתו צריך באמת למולו מה"ת הרי דגם מה שנמשך אח"כ בשר על העטרה מקרי ערלה כמו שהוא בתולדה אלא דגזה"כ הוא דאם נימול פ"א כראוי כבר יצא וא"צ למול שנית וא"כ א"א לומר כלל דהמצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול בלא ערלה דהא אם נמשכה ערלתו כיון דזה מקרי ערלה הרי באמת לא מקרי נימול כלל וע"כ צ"ל דמצות מילה הוי רק מעשה המילה בעצמה למול ערלתו ולא שיהי' מצוה נמשכת עליו לעולם שיהי' נימול וכנ"ל והנה לענין ספיקת הט"ז הביאו האחרונים מכילתא מפורשת בא פרשה ט"ו וז"ל ר"א אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח ומה ת"ל ומלתה אותו כו' דבר אחר ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה ע"כ, ומשמע בהדיא דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר נימול כהלכתו אז אם נמשכה ערלתו אינו מעכבו מלאכול בפסח אבל אי לא נתקיימה בו מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח דבכה"ג צריך למולו מה"ת, ובע"כ דגם מה שנמשך ערלתו אח"כ מקרי ערלה אף דלא הוי בתולדה אלא דגזה"כ הוא דמכיון שנתקיימה בו מצות מילה פעם אחת שוב א"צ למולו שנית:. אולם בתשובה (עיין בפר"י ח"א סי' ל"א) הארכתי בזה לבאר דבודאי סוגית הגמ' דידן חולק על המכילתא דבאמת סוגית הגמ' ביבמות שם לא ס"ל הך דרשא דמכילתא דאילו לפי המבואר במכילתא דריש קרא דמלתה אותו להביא דמשוך אינו מעכבו מלאכול בפסח והיינו דא"צ למול מה"ת הרי דבלא קרא מן הסברא הייתי אומר דאף שכבר נימול מ"מ אם חזר הבשר וחפה את העטרה צריך למול מה"ת ואסור בפסח ואילו ביבמות בסוגי' שם פריך לר"ה דס"ל דמשוך דרבנן מברייתא דמשוך צריך שימול כו' שנאמר המול ימול אפילו מאה פעמים ואומר את בריתי הפר לרבות המשוך קס"ד מדנסיב קרא דאורייתא היא ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ומפורש להיפך דלפי הס"ד דקרא הוא דרשה גמורה לרבות המשוך הרי דמצריך קרא לרבות המשוך שיהי' צריך למול ומשמע דכל כמה דליכא קרא לרבות משוך אין להצריכו למול מה"ת ובמכילתא מצריך קרא להיפך למעט המשוך דא"צ למול כנ"ל (וע"ש בתשובה מש"כ עוד בזה). ועכ"פ הרי דסוגיא דיבמות סותרת לדברי המכילתא ולכן נראה לענ"ד דבסברא זו הם מחולקים באמת והיינו דסוגיא דידן ביבמות ס"ל דערלה הוא רק בתולדה ומה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה כלל ולפ"ז לא צריך כלל למעט משוך מקרא בהדי' דמהיכי תיתי לחייב משוך למולו אחר דלא מקרי ערלה כלל ורק לרבות משוך צריך קרא אולם המכילתא ס"ל דגם הבשר הנמשך על העטרה מקרי ערלה ואין חילוק בין ערלה בתולדה או נמשך אח"כ לכן צריך מקרא מפורש למעט המשוך דא"צ למול אולם בלא מיעוט הכתוב הו"א דצריך למול מה"ת כיון שמה שנמשך הוי ג"כ ערלה כנ"ל: ועל פי הנ"ל מיושב שפיר קושית הדר"ג לסברת הטור דמצות מילה היא נמשכה לעולם א"כ איך אמרינן בגמ' שבת דמצות מילה אם עבר זמנה לא בטלה ולסברא זו הרי גם במילה אם עבר זמנה בטלה דהרי כל שעה יחסר לו המצוה שצריך להיות נימול אולם לפמ"ש הרי עיקר סברת הטור הוא רק לפי שיטת ש"ס דילן ביבמות דערלה הוא דוקא בתולדה ומה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה כלל שפיר אפ"ל דהמצוה נמשך עליו לעולם שיהא נימול ואף אם הוא משוך הוי כמו שמחופה בבגד וכנ"ל. אולם לפי דברי ר"א במכילתא דס"ל ע"כ דגם כל הבשר שנמשך אח"כ מקרי ערלה גמורה אלא דגזה"כ הוא דא"צ למול רק פעם אחת הרי בודאי א"א לומר דיש עליו מצוה נמשכת לעולם שיהא נימול דהא אם נמשך ערלתו לא מקרי נימול כלל ומ"מ א"צ למול ובע"כ דמ"ע של המילה הוא רק מעשה המילה בעצמה למול פעם אחת ערלתו וא"כ בשבת דקושית הגמ' הוא לר' אליעזר ולר"א לשיטתו במכילתא פריך שפיר הגמ' מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה אבל מילה אם עבר זמנה לא בטלה וכנ"ל, והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מילה לענין בעל בשר כתב וז"ל ודבר זה מדברי סופרים אבל מה"ת אעפ"י שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם שניה עכ"ל, נראה ברור מלשונו דס"ל דהא דבעל בשר אינו צריך למולו פעם שני מה"ת הוא רק משום שאינו צריך למול רק פעם אחד ולא מטעם שבשר שנמשך לא מקרי ערלה דאי נימא דזה לא מקרי ערלה לא הוי צריך לומר הואיל ומל א"צ למול פעם שני' וז"ב ודברי הרמב"ם המה ממש דברי המכילתא ולפ"ז גם הרמב"ם לשיטתו כנ"ל ולא ס"ל שיהי' מצות מילה נמשכת לעולם. אולם אחר העיון נראה דאין מקום כלל לסברא זו מה שהעמיס בדעת הטור דמנ"ל לחדש בעצמינו סברא זו והיכא נרמזה והכתוב והיה בריתי בבשרכם לברית עולם בודאי פשט הכתוב על עיקר מ"ע דמילה שהוא ברית לדורות עולם וכמש"כ שם והקימותי את בריתי כו' ובין זרעך אחריך לדורתם ברית עולם דעיקר המצוה של מילה בע"כ ניכרת היא לעולם באדם וזהו ברית עולם אבל לא שיהי' שני מצות במילה ומלבד מעשה המילה בעצמה יהי' עוד מצוה נמשכת שיהי' נימול, והאיך אפ"ל שהתורה הזהיר ע"ז הא מכיון שמל פ"א בע"כ נשאר כן נימול לעולם דמשוך הוי רק דרבנן, וכן נראה ג"כ מדברי האחרונים דבמילה שלא בזמנה מכיון שעבר יום השמיני אין קפידא אם מאחר למול ורק משום זריזין מקדימין נגעו בה ועיי' בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קס"ו, וכן הב"י בה' מילה הביא מ"ש הרשב"ץ דתינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו מלמולו עד יום מחר כדי שלא יהי' שלישי למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו שבת דומיא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת ע"ש והש"ך בסוס"י רס"ו הקשה ע"ז דהא בספינה גופי' לדבר מצוה שפיר דמי וה"נ אין לך מצוה גדולה מזו ע"ש ובס' אות ברית הביא מש"כ ע"ז הגאון חת"ס בגליון השו"ע ובתוך דבריו כ' ומה שהק' הש"ך הא לצורך מצוה שרי לפמ"ש תשב"ץ שיכולין למול למחר ואין כאן אלא משום זריזין מקדימין אבל ביטול מצוה ליכא בהמתנה עד למחר ע"ש, והנה באמת שדבר זה צ"ע רב לומר כן דבמילה שלא בזמנה א"צ להקדים רק משום זריזין מקדימין וכמו ביום ח' גופי' דכל היום כשר רק זריזין מקדימין והרי הרמב"ם כ' בה' מילה לענין גדול שלא מל דבכל יום שיעבור עליו לכשיגדול מבטל מ"ע והראב"ד כ' דבכל יום עומד באיסור כרת ע"ש וצ"ע לחלק בין גדול לקטן לענין זה ויש להאריך בזה ואכ"מ ועי' בס' יד המלך ה' מילה] אבל עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דלא יתכן לומר דיש עוד מצוה הנמשכת דא"כ לבד מה שמתרשל לקיים המ"ע דמילה עוד מבטל ומחסר מצוה הנמשכת שיהא נימול וכל יום שעבר א"א בתקנה וזה בודאי לא משמע כנ"ל: והנה הדר"ג הביא ראיה לסברא זו מדברי הרמ"א בסי' רס"ב שכתב דמלו תוך ח' וביום יצא וא"צ להטיף ממנו ד"ב והקשה השג"א בתשו' סי' נ"ב והצל"ח בפסחים ע"ב מהא דאמרינן בשבת קל"ח דאם מל של אחר שבת בשבת הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ותי' הצל"ח דאין כוונת רמ"א דאם מלו תוך ח' מקיים אז המ"ע דבודאי תוך ח' לא עשה שום מצוה כיון שלא הגיע עדיין זמנה ולכן שפיר חייב חטאת אלא דמ"מ אם מלו תוך ח' כשיגיע הזמן היינו ביום השמיני מתקיימת מצוה זו במה שנימול תוך ח' ומזה איסתעי' לי' להדר"ג דמלבד מעשה המילה בעצם איכא עוד מצוה להיות נימול ולהכי כשמגיע ח' מקיים מצוה זו שהרי הוא נימול אבל אי נימא דמ"ע דמילה היא רק מעשה החתך דהיינו עצם המילה א"כ קשה הא תוך ח' בודאי לא עשה שום מצוה עדיין וכשמגיע ח' אז אינו עושה כלום ומוכרח כנ"ל דיש עוד מצוה להיות נימול וזו נמשכת לעולם אכן נהי דתי' זה על דברי הרמ"א כ"כ הצל"ח ועוד אחרונים והוא כמעט מוכרח בכוונת הרמ"א מ"מ לענ"ד נראה דהדבר סובב על קוטב אחר ודלא כמש"כ הדר"ג בישוב הקושי' דיש שני מצות במילה מעשה המילה עצמה ושיהא נימול ואם מלו תוך ח' כשיגיע הזמן מקיים המצוה השניה שיהא נימול אלא דיסוד הדבר הוא דכל עיקר מ"ע דמילה שהתורה אמרה ביום השמיני ימול היינו שביום השמיני יהי' נימול ולא על מעשה המילה שימול ויחתוך הערלה ביום השמיני אלא שביום השמיני צריך להיות נימול וכן מבואר להדיא בצל"ח שם שכ' וז"ל אבל אם מלו תוך ח' כשיגיע יום ח' מתקיימת מצוה זו שהתורה אמרה ביום השמיני ימול וכשיגיע יום שמיני יהא נימול ע"ש ועפ"ז יתבאר דברי הרמ"א דבודאי בעת שמל תוך ח' לא קיים מצוה כלל כיון שלא הגיע הזמן אולם כשיגיע יום שמיני והוא כבר נימול כדין אז מקיים המ"ע דביום השמיני ימול היינו שיהא נימול כנ"ל והוא דוגמא למש"כ הרמב"ן בחי' פסחים דף ד' לענין מ"ע דתשביתו דהכוונה שיהא מבוער או מבוטל בחצות ע"ש והיינו דכשיגיע חצות יהא החמץ מושבת וה"נ במ"ע דמילה הוא על דרך זה שבשמיני יהא נימול כנ"ל, ובזה יוסבר לנו דברי הראשונים דהנה התוס' בקדושין כ"ט הקשו דל"ל קרא דהאשה פטורה למול בנה תיפוק לי' דהוי מ"ע שהז"ג דאינו אלא ביום ותי' דאתי כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה ע"ש ובס' המקנה הביא בשם הרמב"ן והריטב"א לישב דנהי דמצות מילה אינה אלא ביום אבל מצות האב להתעסק למולו והעסק ההוא אין לו זמן וע"ש מש"כ דהתוס' לא ניחא להו לתרץ כן דא"כ גם בשאר מ"ע שהז"ג נימא דהעסק בהן אין הזמן גרמא וע"ש מש"כ לישב דעת הראשונים ולכ' אינו מובן. אולם ע"פ הנ"ל יובן היטב החילוק בזה והיינו דכל עיקר מ"ע דמילה שחל על האב ביום השמיני אינו מעשה החתך שימול ביום השמיני אלא דעיקר המצוה הוא שביום השמיני יהי' נימול ומחוסר ערלה ולפ"ז כיון דעיקר מ"ע דמילה אין הכוונה למול אלא רק שיהא נימול א"כ הרי עיקר המצוה הוא ההתעסקות שיהא נימול באיזה אופן שיהי' וזה העסק אין לו זמן ולא דמי לשאר מ"ע שהז"ג דעיקר החיוב הוא לעשות המצוה ולא שיהי' המצוה נעשה וז"ב. עכ"פ מבואר דברי הרמ"א לא כמש"כ הדר"ג דיש שני מצות במילה אלא דעיקר מ"ע דמילה שיהא נימול ונכרת ביום השמיני אולם אם נתקיים המצוה וכבר נימול כלה מעשה המצוה ואינו מקיים אח"כ שום מצוה כלל כי אין זה מצוה נמשכת לעולם שיהא נימול אלא פעם אחד צריך להיות נימול מערלתו כנ"ל: ובעיקר מה שהכריחו לפרש כן בדברי הטור לענ"ד לא אדע לזה הכרח כלל דהנה ביסוד דבריו שכ' לישב דברי הרמב"ם שפסק דגם בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין כשפירש והשג"א הקשה ע"ז משבת קל"ג מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אבל הכא דבעינן ואנוהו כו' עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה כו' הרי דשייך ואנוהו גבי מילה לחתוך גם ציצין שאין מעכבין ולפ"ז בודאי דבחול צריך לחזור עליהם משום ואנוהו ותי' הדר"ג דס"ל להרמב"ם דלא שייך כלל התנאה לפניו במצות לחתוך ציצין שא"מ כשפירש וסילק ידיו דל"ד להא דמבואר בברייתא עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה דהתם איכא ואנוהו בעת קיום המצוה משא"כ גבי מילה מאחר שמל וסילק ידיו הרי כבר נגמר מעשה המצוה וכשיחזר אח"כ לחתוך הציצין הוי התנאה בלי קיום המצוה וכדי שלא יקשה על הטור דפסק דחוזר עליהם בחול וע"כ משום ואנוהו לכן הוכרח לפרש בד' הטור דס"ל דיש עוד מצוה נמשכת שיהא נימול ולענ"ד אינו כן דמסברא שפיר י"ל דמשום ואנוהו צריך לחתוך הציצין אף כשפירש דהנה לפי סברתו צ"ע באמת דא"כ גם בשלא פירש נימא דא"צ לחזור על הציצין משום ואנוהו דהא גם בזה ל"ד לסוכה ולולב דהוי ואנוהו בעת קיום המצוה אבל הכא מכיון שמל מיד קיים המ"ע של מילה ומה שחוזר לחתוך הציצין הוי התנאה בלי קיום המצוה ומש"כ הדר"ג דבלא סילק ידיו דהוי הכל מעשה אחת שפיר מחויב לחתוך הציצין כדי שיצא מעשה המצוה מהודרת אין זה מספיק ומה בכך הרי סוף סוף הוי התנאה לאחר קיום המצוה ול"ד לסוכה ולולב כנ"ל ובע"כ צ"ל דבודאי שייך שפיר ואנוהו לחתוך הציצין אח"כ משום יפוי מצוה כמו אם ימול בפעם אחד גם הציצין שא"מ דבודאי אפי' אם נימא דמצות מילה אין זה מצוה נמשכת לעולם מ"מ ודאי דעיקר מ"ע דמילה הוא להסיר הערלה מבשרו ולא מבעי' לפמ"ש דביום השמיני ימול היינו שיהא נימול הרי דהמצוה הוא שלא יהי' לו ערלה אולם אפי' אם נימא דביום השמיני ימול היינו למול ממש ג"כ עיקר המצוה להסיר הערלה ממנו ואמרינן דנוי המצוה הוא להסיר ממנו גם הציצין שאין מעכבין ולפ"ז כ"ז שלא הסיר הציצין עדיין אין המצוה מהודרת עד שישלים לחתוך גם הציצין שלא ישאר שום ערלה כלל, ותדע דאי נימא דהמצוה הוא מעשה החתך בלי ענין כלל להסיר ממנו הערלה א"כ לא הי' מקום כלל שיהי' יפוי מצוה בחתיכת ציצין שאין מעכבין דבעצם החתך הרי לא הוי יפוי כלל במה שחותך גם הציצין אפילו אם ימול בפעם אחד ומדקחשיב לנוי מצוה לחתוך הציצין ע"כ צ"ל דעיקר הנוי הוא במה שיוסר ממנו הערלה לגמרי וישאר העטרה גלויה מכל וכל למראה עין ועכ"פ לפ"ז כל שלא מל הציצין אין המצוה מהודר בשלימות עד שיוסיף ליטול גם הציצין ובכלל זה אלי ואנוהו הוא ליפות ולהנאות המצוה בכל אופן שיהי' ותמהני מאד על הדר"ג שהביא לזה דוגמא ממה שנסתפק במי שנטל לולב כשר ואח"כ נזדמן לו לולב יותר נאה אם יש עליו חיוב ליטול הנאה דמאחר שכבר יצא יד"ח מצוה א"כ במה יתנאה זה בלא מצוה, ולענ"ד בכה"ג נראה בודאי דא"צ ליטול שנית ועי' בשו"ת שבות יעקב (סי' ל"ד) אולם באמת לא דמי כלל דהתם במה שיטול שנית הלולב הנאה אינו מוסיף הידור להמצוה הראשונה שיצא בה בלי הדור והנה הדר"ג נסתפק אם יש עליו חיוב ליטול שנית ולענ"ד אפשר דאף אם ירצה להחמיר וליטול שנית אינו מתקן כלום בזה דהרי כבר יצא יד"ח מצוה בלי הידור וכשנוטל פעם שנית היותר נאה הרי עתה אינו יוצא יד"ח כיון שכבר יצא והוי מעוות שלא יוכל לתקן, ודומה לזה כתב הגאון מליסא בשו"ת שבעה עינים להגאון מהרש"ק דאם יגרש מתחילה בגט שכשר רק בדיעבד שוב אין תקנה שיגרש שנית בגט אחר שיהי' כשר גם לכתחילה דהא כבר נתגרשה ובדיעבד כשר ע"ש ויש להאריך בדבריו ואכ"מ ועכ"פ נראה כמו שכתבתי דא"צ ליטול שנית היותר נאה, ובאמת לענין חיוב בודאי דאינו מחויב ליטול שנית והרי ברייתא מפורשת בסוכה י"א לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' לולב ומשמע דאינו מחויב לאגדו וליטול שנית ואפשר דאף אם יטול שנית לא יועיל כלום וכנ"ל. ועכ"פ לנ"ד ל"ד כלל דהתם במה שיטול שנית לא יוסיף כל הידור להמצוה הראשונה ואין ההידור חוזר להמצוה שעשה אבל גבי מילה הרי אם יחתוך הציצין אח"כ הרי הוא משלים ומוסיף הידור להמצוה ובזה ישתלם המצוה בהידורה ובודאי דגם זה בכלל זה אלי ואנוהו והנה בכלל זה אלי ואנוהו מבואר בברייתא לכתוב ס"ת נאה ולכרוך אותה בשיראים נאים והנה דעת הרבה אחרונים דעיקר מ"ע דכתיבת ס"ת הוא מקיים בכתיבתה ואם נאבדה א"צ לכתוב שנית ומ"מ אמרו דמשום ואנוהו צריך לכרוך אותה בשיראים נאים ומכ"ש בכה"ג, ולפ"ז נראה דכמו כן גם כשפירש אף דנימא דהוי התחלה אחריתא מ"מ צריך לחזור וליפות המצוה הראשונה שנשארה בלי הידור וזהו סברת הטור ואף אם יהיבנא לי' במ"ש לפרש דעת הרמב"ם מ"מ על הטור בודאי לא קשה מכח סברתו דהסברא נראה להיפך וכשיטת הטור באמת וכנ"ל, והנה בכלל דברי הדר"ג סובבים על דרך השג"א דגם השג"א כ' דס"ל להרמב"ם דלהמסקנא דפירש הוי התחלה אחריתו ל"ש ואנוהו אלא לפי פי' השג"א הטעם הוא דלא חייבוהו משום זה אלי ואנוהו לחתוך הציצין מחדש אם הוי התחלה אחריתי' ודבריו הם מתוקנים (ועיין בפר"י ח"א סי' כ"ח): ומה שהקשה הדר"ג לדעת הטור מהא דמבואר בגמ' שבת קל"ו דקטן המסורבל בבשר אם נראה מהול א"צ למולו ואפי' אם נראה רק מהול קצת וכמבואר ביו"ד סי' רס"ד ולדעת הטור יהי' צריך למולו משום זה אלי ואנוהו דלא גרע מציצין שאין מעכבין שצריך לחזור אף כשפירש דלענין זה הא אין נ"מ בין הבשר שהוא מהערלה או שאינו מהערלה דמ"מ ליכא ואנוהו עכ"ד. הנה לפמ"ש ל"ק כלל דהא דצריך לחזו' על ציצין שא"מ הכל הוא חוזר להשלים וליפות המ"ע הראשונה של מילה דכ"ז שלא הסיר הציצין עדיין לא נשלם הידור המצוה אולם אם מל גם הציצין שא"מ כבר קיים המצוה בכל הדרה ושוב אם נעשה מסורבל אין זה ענין כלל למצות מילה דעתה אין שייכות למצוה זו שכבר קיים אותה בשלימות בתכלית ההידור, והנה קושית הדר"ג נראה דהוא רק לפירושו בדעת הטור אולם לפמ"ש ל"ק כלל וז"ב, ובלא זה נראה דיש לחלק ברווחא בין ציצין שהוא מהערלה גופי' ובין הבשר שמסורבל דעיקר היפוי בהסרת הציצין הוא רק משום שהמצוה עליו להסיר הערלה ואיכא הידור מצוה שיוסר כל הערלה לגמרי אבל הבשר המסורבל אח"כ הוי כמחופה בבגד ממש ותמהני על הדר"ג שלא רצה לחלק בזה דהסברא פשוטה מאד: ודברי הברייתא במנחות שהבאתי בראש דברי דמבואר שם דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ כו' נסתכל במילתו ונתישבה דעתו דלכאו' צ"ע במה נתישבה דעתו, הנה אפ"ל דהמצות המה עדות לישראל שהם בני בחירו ותמיד הי' מסובב במצות ובשעה שנכנס לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום הי' מיצר ודואג שלא ניכר עליו כלל שהוא עבד ה' לכן כשנזכר במילה שהוא ניכר וחתום באות ברית קדש נתישבה דעתו ועי' להטור בסי' ר"ס שכ' אבל המילה הוא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ע"ש. וביותר נלע"ד לישב ע"פ מש"כ המל"מ בפ"י מה' מלכים בשם מוהראנ"ח דמילה הוי גם שוא"ת דמי שהוא מצווה על המילה מצווה נמי שלא ימשוך ערלתו והמל"מ תמה ע"ז דהא קי"ל דמשוך הוי רק מדרבנן ע"ש והאחרונים כתבו לישב עפ"י דברי הט"ז בסי' רס"ד דבנולד מהול שלא נתקיימה בו מצות מילה כלל אם נמשך אח"כ ערלתו ע"י סרבול או ע"י דלדול בשר צריך למולו מה"ת דהוי כערלה גמורה ולפ"ז בנולד מהול י"ל דמצוה מה"ת שלא ימשוך ערלתו ועכ"פ בנולד מהול יש עליו חיוב תמיד שיהי' נשאר מהול ולא ימשוך ערלתו והנה בסוטה דף י' מבואר דדוד המלך ע"ה נולד כשהוא מהול ויליף לי' מקרא ע"ש וכ"ה באדר"נ ע"ש ולפ"ז עכ"פ אצלו הי' נחשב כמו קיום מצוה שיהי' תמיד מהול ולא ימשוך ערלתו ולכך נתישבה דעתו ובלא"ה צריך לומר כן דהא כיון שנולד מהול א"כ הא לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה ובמה נתישבה דעתו וצ"ל כנ"ל, הן אמת דבעיקר הדבר שכ' הט"ז דבנולד מהול שהטיפו ממנו ד"ב ונמשכה ערלתו שצריך למול מה"ת צ"ל בודאי דהיינו דוקא למ"ד נולד מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב דליכא ערלה כבושה כלל ואף אם הטיף דם ברית לא קיים מצוה כלל, אולם למ"ד נולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב משום ערלה כבושה הרי ההטפה הוי כמילה גמורה ודמי לשאר ערל שנימול שאם נמשכה ערלתו א"צ למול מה"ת ועיי' בשו"ת עמודי אור סי' ס"ה, אך הנה בברייתא הנ"ל מבואר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות כו' ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך ועי' פרש"י דהיינו תפילין בראשו ובזרוע וארבע ציצית ע"ש ולפ"ז צ"ל דהברייתא הוא אליבא דר' ישמעאל דס"ל במנחות כ"ח דארבע ציצית הם ד' מצות דלת"ק נחשב למצוה אחת והנה בירושלמי יבמות ריש פרק הערל מבואר דר' ישמעאל יליף דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח ע"ש והוא כרבנן דר"ע בתלמודא דידן וצ"ל הא דלא מוקי תושב ושכיר לקטן שנולד כשהוא מהול ומשום דס"ל דקטן שנולד מהול א"צ להטיף ד"ב וכמבואר ביבמות ע"א לר"א דיליף בג"ש דתושב ושכיר דס"ל ע"כ א"צ להטיף ד"ב וכיון דס"ל לר' ישמעאל דא"צ דא"צ להטיף ד"ב ולכך בנולד מהול אסור מה"ת למשוך ערלתו והטפת ד"ב אינו כלום ולכן אמר שפיר נסתכל במילתו ונתישבה דעתו וכנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה