פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן כט
שלום תנינא משוכן מעונה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי משנתו זך ונקי מו"ה גרשון נ"י (ז"ל) ליטש ראזענבוים הלוי.
הגיעני יקרתו הטהור אשר השיב על דברי מגילה עפה בחונה וצרופה ואת והב בסופה והנני להשיבו בעז"ה:
מש"כ כתר"ה על קושיתי בדברי תה"ד שכתב דלפרש"י הא דקתני במתניתין מתקנו מפני מראית העין היינו רק לענין תרומה ולהכי צריך תיקון באזמל אף כשנראה מהול והקשתי דאיך יהי' לענין אכילת תרומה שהוא לערל רק בלאו חמור יותר מעצם המילה שהוא בכרת וע"ז כ' כת"ר לחלק דודאי חכמים לא חייבו אותו לחזור ולמול לעשות חבלה בתינוק בעל בשר משום מראית עין כיון דנראה מהול כשמתקשה משא"כ לענין אכילת תרומה אסרוהו חכמים אף בנראה מהול כשמתקשה משום מ"ע דזה אין צער והפסד כלל אם לא יאכל בתרומה עד שימול, הוא דבר המתקבל, אולם מה שהוסיף כת"ר לפרש גם דברי הרמב"ם על דרך זה ולהשיב על דברי מה שכתבתי לה"ר דהרמב"ם ס"ל כשי' האו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דאפי' נראה מהול כשמתקשה צריך למול והוא מדכתב הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות המשוך מותר לאכול בתרומה כו' ומדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול ומדלא סיים עד שיראה מהול בשעת קישוי כמו שכ' בה' מילה גבי בעל בשר ובע"כ משום דבמשוך לא מהני מה שנראה מהול בשעת קישוי וע"ז כתב כת"ר ג"כ לחלק דבה' תרומות מיירי הרמב"ם לענין אכילת תרומה ולכן צריך למול עד שיראה מהול אפי' שלא בשעת קישוי ובלא"ה אסור באכילת תרומה אבל משום לתא דמילה גופי' אם אינו רוצה לאכול בתרומה א"צ למול רק עד שיראה מהול בעת קישוי עכ"ד, אולם הם תמוהים מאד דמנ"ל להרמב"ם לחלק בזה ולהחמיר לגבי תרומה יותר מלגבי עצם המילה ואף דלפי' התה"ד בשי' רש"י בע"כ צ"ל כן היינו משום דלדידהו דין זה מפורש במשנה ואפשר דלפי' רש"י יש הכרח לזה ומשום דס"ל דהלשון מתקנו הוא ע"כ באזמל דאין תיקון אחר זולת זה וכן המשנה מיירי ע"כ בנראה מהול מדנקט מתקנו ולא צריך למול כמו שאמר שמואל וכמש"כ התה"ד ולפ"ז כיון דהמשנה מיירי בנראה מהול ומ"מ קתני דצריך לתקנו היינו לחתוך באזמל וקשה הא שמואל אמר בהדי' דבנראה מהול א"צ למולו ובע"כ צ"ל דהמשנה מיירי לענין אכילת תרומה להכי צריך לחתוך באזמל אף כשנראה מהול ולפ"ז מוכרח הוא כנ"ל, אולם לדעת הרמב"ם ז"ל דבנראה מהול א"צ כלום רק לתקן הבשר ע"י דחיקת העור א"כ בין אי נימא דמפרש המשנה דמתקנו מפני מה"ע באינו נראה מהול כמו שפי' הכס"מ או נימא כמו שכתבתי בתשו' דמפרש המשנה בנראה מהול והא דתני מתקנו היינו ע"י דחיקת העור ולא לחתוך באזמל אבל עכ"פ המשנה מיירי לענין עצם המילה וא"כ מנ"ל להחמיר לענין אכילת תרומה דאפי' נראה מהול כשמתקשה אסור עד שימול כדין כיון דבגמ' אין מפורש שום חילוק כלל וזה ברור מאד. ומלבד זה הנה דבריו סובבים הולכים רק אי נימא בפירוש הרמב"ם כמ"ש הפני משה דמ"ש משוך מותר לאכול בתרומה הוא דבר תורה וזה שסיים הרמב"ם ומד"ס צריך שימול פעם שניה עד שיראה מהול היינו דמדרבנן אסור בתרומה עד שימול שנית וכגירסת הספרים דגרסי מסייע לי' לר"ה אבל באמת כבר כתבנו שפי' הפנ"מ דחוק מאד דהו"ל להרמב"ם לפרש בהדי' דמד"ס אסור בתרומה עד שימול פעם שני' או דלכה"פ הו"ל למימר ומד"ס עד שימול פעם שני' וכל המעיין יראה דלפי' הפ"מ אין המשך לדברי הרמב"ם ולכן נראה עיקר כפי' הכס"מ דהרמב"ם ס"ל כגירסת הספרים דמסיק לר"ה בתיובתא ולפ"ז דברי הרמב"ם ולשונו מכוון מאד דמתחלה כ' משוך מותר לאכול בתרומה היינו אפי' מדרבנן דלא כר"ה ואח"כ כ' דמד"ס שימול פעם שני' היינו לענין עצם המילה דמ"מ מדרבנן צריך שימול ורק בתרומה מותר וכ"כ בהדיא המל"מ בפ"י מה' מלכים וז"ל שם ור"ה דהוה ס"ל דמשוך אינו אוכל בתרומה מדבריהם אתותב התם וקיי"ל דאוכל אף מדבריהם וכמו שפסק רבינו בפ"ז מה' תרומות עכ"ל הרי מפורש בדבריו כפי' הכס"מ ודלא כמ"ש כת"ר דמדברי המל"מ בה' תרומות שם נראה כפי' הפנ"מ דכוונתו שם להשיג על דברי כס"מ מהירושלמי ובמחכ"ת אינו כן דז"ל המל"מ שם כתב מרן דסובר רבינו כגי' ספרים דידן דמסיק לר"ה בתיובתא ומהירושלמי דפירקין נראה כגירסא האחרת דגרסי מסייע לי' לר"ה עכ"ל ופשוט הוא דאין כוונת המל"מ להשיג על הכס"מ מה שפירש בדברי הרמב"ם רק דמהירושלמי משמע כגי' הספרי' מסייע לי' לר"ה ולא כגי' ספרי' דידן אולם דברי הרמב"ם בעצמו בודאי הוא כגי' דמסיק לר"ה בתיובתא וכמ"ש המל"מ בעצמו בה' מלכים כנ"ל, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ומד"ס שימול פעם שני' עד שיראה מהול הוא לענין עיקר דין המילה אבל בתרומה אפי' מדרבנן מותר ומעתה כל דברי כת"ר אזדא לי' וכל דברי קיימים דמדברי הרמב"ם ראי' ברורה דס"ל כשיטת האו"ז וכנ"ל. גם מש"כ כעין זה על האור זרוע דלא אמר כ"א לענין תרומה אבל לענין עצם המילה ודאי אף במשוך אם נראה מהול כשמתקשה א"צ למול עכ"ד, ותמוהין הן ביותר והרי דברי האו"ז ברור מללו דקאי לענין מילה וע"ש בסי' צ"ח שכתב והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו כו' אמר ר"ה דצריך למול מדרבנן מיהו איני יודע אם כשמתקשה נראה מהול אם צריך אז למולו אם לאו ולכאורה נראה דאפ"ה צריך למול כו' ע"ש הרי מפורש בדבריו דבמשוך אפי' כשמתקשה נראה מהול צריך למול ומשום דיש חילוק בין משוך לבעל בשר ולא מיירי שם מתרומה כלל: ומש"כ כת"ר וז"ל וכן מה שהקשה מעכ"ת על התה"ד אדמותיב על ר"ה ממתניתא דמשוך ליסייע לי' ממתניתין דשבת דקתני מתקנו מפני מה"ע דמיירי לענין תרומה דבריו בזה צל"ע רב דממ"נ להגירסא מיתבי ומסיק לר"ה בתיובתא א"כ קשה על דברי תה"ד ממתניתין אלא ודאי התה"ד לא אמר פירושו כ"א להני דגרסי לימא מסייע והוא הגי' הישרה עכ"ל, לא יצא כת"ר ידי חובתו בזה דהנה בירושלמי פ' הערל ס"ל לחד מ"ד דמשוך שנמשכה ערלתו מאליה אוכל בתרומה אף מדרבנן וז"ל הירושלמי ה"א המשוך והנולד מהול כו' לא יאכלו בתרומה ר' זריקא כו' בשם ר' יוחנן משום קנס ר' ירמי' כו' בשם רב גזירה גזרו מה נפיק מן ביניהון משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאליה אין תימר קנס אין כאן קנס אין תימר גזירה אפ"ה גזירה גזרו עכ"ל ע"ש ולפ"ז קשה לר"י דס"ל משום קנס ואם נמשך מאליה או משך לי אחר דבכה"ג לא שייך קנס אוכל בתרומה אף מדרבנן וקשה לדידי' ממשנה דשבת דקתני בהדיא ואם הי' בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ולתה"ד קאי אתרומה כנ"ל הרי מפורש דבעל בשר אסור בתרומה משום מראית העין והתם לא שייך קנס דהא בעל בשר הוא מאליו: שוב הביא כת"ר ראי' לפי התה"ד דמתניתין מיירי לענין תרומה וע"ז קאמר מתקנו כו' והוא ע"פ מה שדקדק הגאון שיחי' במשנה שם ואלו הן ציצין המעכבין כו' ואינו אוכל בתרומה מדוע לא נקט ואינו אוכל בפסח אולם לפי התה"ד ניחא שפיר דלא קתני פסח ומשום דרוצה לשנות אח"כ ואם הי' בעל בשר מתקנו דקאי אדלעיל דקתני ואינו אוכל בתרומה דבעל בשר אסור בתרומה עד שיתקנו ולפ"ז לא מצי נקט ואינו אוכל בפסח דאז לא הי' אפשר לומר ואם הי' בעל בשר מתקנו כו' דבודאי לא אסרו חכמים בעל בשר באכילת פסח דמחויב מדאורייתא וכן לא מצינו בפוסקים שיהי' משוך אסור בפסח ומזה ראי' לפי' התה"ד דמתקנו הוא לענין תרומה דאי נימא דהוא דין לעצמו תיקשי אמאי לא נקט מתחלה ואינו אוכל בפסח עכ"ד: הנה מה דפשיטא לי' לכת"ר דמשוך ובעל בשר אף דאסורין בתרומה מדרבנן מ"מ מותרין בפסח לדידי מבעי לי טובא דאף דמחויב מדאורייתא מ"מ אפשר דהעמידו חכמים דבריהן בזה ומ"ש כת"ר דלא מצינו בפוסקים שמשוך אסור בפסח הוא ראי' חלושה וכי הוא דבר הנוהג בזה"ז דנביא ראי' מסתימת הפוסקים שלא הביאו דמשוך אסור בפסח וגם הרמב"ם ז"ל שהעלה על ספרו כל הדינים שאינם נוהגים מ"מ דרכו לכתוב רק הדברים המפורשים בתלמוד, ואחר העיון מצאתי הדבר מפורש בס' מעין החכמה באות ע' ז"ל ערל בשר ומשוך ימשוך ידיו מאכול בו וע"ש בביאורים שכ' ביבמות מימרא דר"ה דמשוך בערלתו דינו כערל מדרבנן ע"ש הרי מבואר דעת הגאון הנ"ל דמשוך אסור מדרבנן בפסח כמו בתרומה, אולם בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קע"ג כתב לענין הא דהשמיט הרי"ף דין נראה ואינו נראה ומשום דהוי מדרבנן דהא כיון שמל קיים מצות מילה וכיון דהוי מדרבנן אית למיזל לקולא והיינו שלא הוצרך הרי"ף להכריע שהדבר מוכרע מעצמו ויש ללמוד מכאן דקטן המסורבל בבשר אינו מעכב מאכילת הפסח דלאו ערל הוא עכ"ל ומתבאר מדבריו דלא העמידו חכמים דבריהם לאסור בעל בשר בפסח ולפ"ז ה"ה משוך מותר באכילת פסח, אולם הנה דבריו לכאורה צ"ע דהא בודאי מ"ש ויש ללמוד מכאן כו' הוא ממ"ש מתחלה דלא הוי רק מדרבנן דכיון שמל כבר קיים מצות מילה ולהכי לא הוצרך הרי"ף להכריע כו' וכיון דהוי רק מדרבנן לכן אינו מעכב מאכילת פסח וצ"ע דל"ל ללמוד מדיוק דברי הרי"ף והא הוא גמ' מפורשת ביבמות ע"ב דלכו"ע משוך דרבנן ואין לומר דמייתי ראי' דגם מסורבל בבשר הוא רק מדרבנן דזה א"צ לפנים דאינו עולה על הדעת דבעל בשר יהי' חמור ממשוך וצ"ע, עכ"פ כיון דזה ודאי מתבאר בכוונתו במ"ש ויש ללמוד מכאן היינו מכיון דבעל בשר אינו אלא מדרבנן ולפ"ז אין מדבריו הכרע דאפ"ל דס"ל להלכה כדעת הרמב"ם דמשוך מותר בתרומה אף מדרבנן והוא כגירסא דמסיק לר"ה בתיובתא דלא אסרוהו מדרבנן בתרומה ולפיכך כתב כיון דבעל בשר אינו אלא מדרבנן לכן אינו מעכב מאכילת הפסח דלא גזרו בי' רבנן כמו דמותר בתרומה דלא כר"ה כנ"ל אולם לר"ה דס"ל דמשוך אסור בתרומה מדבריהם אפשר דה"ה דאסור בפסח וכן בעל בשר מעכב מאכילת פסח כנ"ל. והנה מש"כ כת"ר בלשונו דודאי חכמים לא אסרו אותו בפסח כיון דמחויב מדאורייתא אין זה מדויק דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכמבואר דיבמות צ' ע"ש וביותר הו"ל לומר דלא העמידו חכמים דבריהן במקום כרת דפסח הוא בכרת אולם בפסחים צ"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובה"פ לא העמידו דבריהן במקום כרת וצ"ע בנ"ד למי דומה ואם העמידו חכמים דבריהן לגבי משוך במקום כרת שיהי' אסור באכילת פסח או לא ולענ"ד נראה דזה תלוי בחילופי הטע' שבין הרמב"ם להראב"ד בפ"י מה' ק"פ בהא דפעמים העמידו דבריהן במקום כרת דז"ל הרמב"ם שם גבי ערל והלא גזרה זו מדבריהם ופסח בכרת והאיך העמידו דברי' במקום כרת מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול כו' לפיכך העמידו דברי' שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל ע"ש ובפ"ב מה' מילה כתב גבי איזמל ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מע"ש ועיין בה' ק"פ שם ה"ו הטעם גבי הזאה וכלל דבריו הוא במקום דאין שום תקנה אחרת ואם יעמדו דבריהן במקום זה בע"כ יהי' באיסור כרת כמו אונן ומצורע ובה"פ לכן לא העמידו דברי' במקום כרת אולם היכי שיש תקנה אחרת דאף אם יעמדו דבריהן אין הכרח שיעבור על איסור כרת כמו ערל דאפשר לו שלא יטבול ולא יתחייב בפסח וכן אזמל אפשר להביא מע"ש לכן העמידו דבריהן וגבי הזאה ע"ש הטעם בכס"מ ולפ"ז נראה ברור דגם גבי משוך העמידו חכמים דבריהן דהא אפשר לו למול ולאכול בפסח ואם הוא בשאט נפש אינו רוצה למול העמידו חכמים דבריהם וכיון דאסור מדרבנן בתרומה מפני שנראה כערל ה"ה דאסור באכילת פסח אולם הראב"ד שם בהשגות כתב דהטעם לכולן שהשבות שיוכל לבוא לידי איסור כרת העמידו דבריהן במקום כרת דהאי כרת והאי כרת והיינו ערל עכו"ם כמו שאמרו גזירה שמא יטמא כו' והזאה שמא יטלנו בידו כו' וכן אזמל אבל אונן ובה"פ כו' אין כאן גזרה לפיכך לא העמידו ע"ש ולדבריו נראה דגבי משוך לא העמידו חכמים דבריהן ומותר בפסח דהא לא יוכל לבוא לידי איסור כרת כמובן. ועכ"פ נמצא דדין זה תלי' ברבוותא וצ"ע על הגאון בעל מעין החכמה שכתב בפשיטות דהמשוך אסור בפסח. מיהו מ"מ אפשר לקיים דברי כת"ר והיינו אפי' לפי טעם הרמב"ם שבארנו דמשוך אסור בפסח מ"מ אפ"ל בבעל בשר שנראה מהול כפי' התה"ד דאינו מחויב למול ורק דאסור בתרומה אפ"ל דמותר בפסח וצ"ע: מיהו בעיקר דקדוקו מ"ט לא קתני ואינו אוכל בפסח הוא דקדוק קל דאפ"ל דלרבותא נקט ואינו אוכל בתרומה ומכש"כ בפסח ומשום דבפסח כתיב בהדי' בקרא כל ערל לא יאכל בו ותרומה ילפינן בג"ש תושב ושכיר מפסח או מאיש איש ועכ"פ פסח פשוט יותר וזיל קרי בי רב הוא ולפיכך נקט דאינו אוכל בתרומה ומכש"כ בפסח, אך ביותר י"ל דבדיוק קתני תרומה ואי הוי אמר דאינו אוכל בפסח לא הוה ידעינן מזה לתרומה דהנה לכאורה בלא"ה צ"ע דל"ל כלל לומר דאינו אוכל בתרומה פשיטא כיון דציצין מעכבין את המילה וחוזר עליהם אפי' בשבת בודאי דאסור בתרומה ולכן נראה עפ"י מש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות דהנולד מהול אוכל בתרומה והטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ע"ש ולכ' צע"ג דהא לפי המבואר בשבת קל"ה הא דנולד מהול צריך להטיף ד"ב משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא וכ"נ מדברי הראשונים א"כ גם נולד מהול הוא ספק ערל כמו טומטום ואמאי אוכל בתרומה וכבר עמד ע"ז בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' ס"א וע"ש מה שתירץ בזה דלדעת הרמב"ם הא דצריך להטיף ד"ב בנולד מהול אינו משום ספק ערלה כבושה אלא דהטפת ד"ב הוא מצוה בפ"ע רק שאינה מעכבת לענין תרומה דאינו נקרא ערל ובקרא כתיב כל ערל לא יאכל בו וגמרינן מיני' לתרומה ודלא כסוגי' דשבת ויסוד הדבר הוא ממה שאמרו ביבמות דקרא דתושב ושכיר לגבי פסח אתא לאתויי קטן שנולד מהול ולכ' קשה וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא דערלה כבושה ומזה ראי' דלר"ע א"צ הטפה משום חשש ערלה כבושה אלא דהוא מצוה בפ"ע ורבי קרא דלא יאכל בפסח אולם מ"מ אין נקרא ערל בשביל זה ולכן מותר בתרומה וע"ש בשו"ת הנ"ל שהאריך בזה, ולפ"ז נראה דניחא שפיר דאיצטריך לאשמעינן במשנה דאם נשתייר בו ציצין המעכבין אינו אוכל בתרומה דהו"א נהי דמרבינן מקרא דהמול ימול לרבות ציצין המעכבין היינו דמחויב למול ומ"מ הו"א דלא נקרא ערל בשביל זה ולגבי תרומה כתיב וכל ערל לא יאכל בו או מאיש איש לרבות הערל ועיין בשו"ת חת"ס סי' רמ"ח דלשון ערל פי' רמב"ן שבשרו אטום מכוסה מהערלה וכל שאינו מכוסה ראש הגויה הרי איננו ערל אלא לדינא כו' ע"ש ולפ"ז הו"א דמשום ציצין לא נקרא ערל ולכן קמ"ל במשנה דכ"ז דלא נימול כדין מקרי ערל גמור ואסור בתרומה, ולפ"ז ניחא שפיר דלא קתני ואינו אוכל בפסח דבפסח אין רבותא כלל שאינו אוכל דהא מרבינן מקרא דתושב ושכיר לנולד מהול שאינו אוכל בפסח ומשום שלא הטיפו ממנו דם ברית אף דבודאי לא נקרא ערל משום זה דהטפת ד"ב הוא מצוה בפ"ע אלא דמ"מ גזה"כ הוא וא"כ מכש"כ דאם נשתייר בו ציצין המעכבין שצריך עוד לחזור ולמולו דאסור בפסח אף אי נימא דלא נקרא ערל וביותר אי הוה נקט פסח לא הוה ידעינן מזה לתרומה דהו"א דוקא בפסח אינו אוכל ומשום דרבי קרא דאפי' בשביל הטפת ד"ב אסור בפסח אבל בתרומה דדוקא ערל אסור בו ונולד מהול באמת מותר בתרומה ולכן גם אם נשתייר ציצין המעכבין אפשר דאינו נקרא ערל אף שמחויב למול והו"א דמותר בתרומה לכן בהכרח קתני ואינו אוכל בתרומה ומכש"כ בפסח ועכ"פ אין מכאן שום ראי' לדברי תה"ד: ובעיקר דברי תה"ד מה שדחקו לפרש המשנה בנראה מהול ולחלק לפרש"י בין תרומה לעצם המילה הוא כמו שכ' וז"ל ואם הוה אמר דפרש"י במתני' קאי אאינו נראה מהול כשמתקשה אתי שפיר אך הלשון לא משמע הכי דא"כ אמאי נקט במשנה צריך לתקן מפני מה"ע ושמואל נקט צריך למול ונראה דמהכי דייק הרמב"ם דחלקינהו לתרי גווני עכ"ל ע"ש, והב"ח בתשו' סי' ק"כ כתב לישב דלהכי לא קתני במשנה צריך למול כלשון שאמר שמואל דמתני' אתי לאורוי' לן טעמא דהאי דינא שאפי' דמד"ת א"צ למול אחר שכבר נימול כראוי מ"מ צריך לתקנו מפני מראית העין וזהו שאמרו מתקנו כו' ר"ל שאין זה אלא תיקון בעלמא מפני מה"ע אבל שמואל מאחר דלא אתי לן לאירוי' מידי נקט בלשון קצר צריך למול ע"ש והוא קצת דוחק: אולם לענ"ד נראה לישב בעז"ה קושיא זו בטו"ט והוא עפ"י מש"כ הש"ך בנקוה"כ לפרש דנראה ואינו נראה שבגמ' היינו הך דינא דתה"ד שנראה מהול קצת ואינו נראה רק מיעוט העטרה ובזה פליג שמואל עם רשב"ג דלרשב"ג אפי' נראה מהול רק קצת א"צ למול וכשי' התה"ד ולשמואל צריך שיהי' נראה מהול בעת קישוי רוב העטרה ואם נראה מהול רק קצת הוא נראה ואינו נראה דצריך למול ודלא כתה"ד ולפ"ז הא דאמר שמואל ואם לאו צריך למול היינו כ"ז שלא נראה מהול כדין והנה כבר כתבתי למעלה בתשובה דלשי' התה"ד דכשנראה מהול קצת א"צ למול לפ"ז ה"ה דבאינו נראה מהול כלל דצריך למול ג"כ אינו צריך למול רק כ"כ עד שיהי' נראה מהול קצת שהוא מיעוט העטרה והנה הב"י הביא בשם בעל העיטור שכתב לענין פלוגתא דשמואל ורשב"ג בנראה וא"נ וז"ל ומסתברא לן דשמואל הלכה למעשה אתי לאשמעינן ולאו לאפלוגי אברייתא אתא והלכתא צריך עכ"ל העיטור וביאור דבריו הוא דשמואל מודה דמעיקר הדין הוא כרשב"ג דלא יפלוג אברייתא אלא דמ"מ אתי לאשמעינן הלכה למעשה להחמיר בנראה וא"נ והנה לפמ"ש הב"י דגם דברי הרמב"ם והטור כשמואל בע"כ צ"ל דס"ל ג"כ כהעיטור דשמואל הלכה למעשה אתי לאשמעינן. ולפ"ז ניחא שפיר דבאמת מפרש רש"י המשנה דקתני מתקנו מפני מה"ע באינו נראה מהול כשמתקשה ולהכי צריך לחתוך באזמל והוא כמו דאמר שמואל ואם לאו צריך למול ומ"מ ניחא הא דנקט במתני' מתקנו מפני מה"ע ושמואל אמר צריך למול והיינו משום דהמשנה בודאי ס"ל כדינא כרשב"ג דנראה ואינו נראה א"צ למול והיינו דאפי' בנראה מהול קצת סגי וכשי' התה"ד ולפ"ז ה"ה בשאינו נראה מהול כלל דצריך למול א"צ למול ולגלות את רוב העטרה כדין מילה אלא דסגי אם ימול ויגלה מיעוט העטרה שיהי' עכ"פ נראה מהול קצת ולכן קתני במשנה מתקנו מפני מה"ע והיינו תיקון בעלמא למול קצת מפני מה"ע ולא מילה גמורה אולם שמואל דאתי לאשמעינן הלכה למעשה דנו"נ צריך למול ולא סגי בנראה מהול קצת ולפ"ז גם באינו נראה דצריך למול צריך שיהא מילה גמורה לגלות רוב העטרה ולכן נקט שמואל צריך למול, ואף דרשב"ג סבר בנו"נ א"צ למול ולפ"ז גם באינו נראה מהול כלל א"צ מילה גמורה כנ"ל ומ"מ נקט כ"ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול היינו משום דתנא דברייתא לא דייק כ"כ כמו במשנה ועוד דלפמ"ש הרי מדקתני מתקנו מוכרח דסגי שימול קצת ומכ"ש דכשכבר נראה מהול קצת א"צ למול ולפ"ז אשמעינן מתניתין דנו"נ א"צ למול אולם לרשב"ג בברייתא בלא"ה מוכרח מדבריו דנו"נ א"צ למול מדפתח באינו נראה מהול בהדי' ולכך לא דייק בלישנא ונקט צריך למול. והנה לפמ"ש בתשובה לעיל לצדד דגם לפי דעת התבו"ש דעטרה הוא חוט גבוה הסובב לבד ג"כ אפשר דמהני אם נראה מהול קצת מן הבשר אף שלא נראה מהעטרה כלל ולפ"ז כשצריך למול באינו נראה סגי ג"כ שימול קצת עד החוט אף שלא יגע בעטרה כלל מכש"כ ניחא דנקט רק מתקנו. ולפמש"כ יתבאר ג"כ פרש"י שכתב מתקנו ומשפע באזמל מאותו עובי במקצת ולפי מש"כ הב"ח בתשו' דלפרש"י מיירי מתני' באינו נראה מהול והיינו הך דאמר שמואל ואם לאו צריך למול והיינו מילה גמורה וכמ"ש הרמב"ם דצריך לקצוץ כל הבשר המדולדל א"כ מה זה שפרש"י שמשפע באזמל במקצת ולפמ"ש מבואר שפיר דא"צ למול רק עד שיהי' נראה מקצתו מהול וכנ"ל לפי' התה"ד וביסוד זה יש לישב פרש"י גם לכל הפירושים שנפרש בנראה ואינו נראה והוא עפ"י הצעה זאת דלתה"ד דסגי שיהי' נראה מהול קצת דה"ה באינו נראה מהול כלל ג"כ א"צ למולו רק עד שיהי' נראה מהול קצת ולפ"ז נראה לומר דלכל הפירושים שנפרש בנו"נ למ"ד דנראה ואינו נראה א"צ למול ה"ה דאם אינו נראה מהול כלל דצריך למול א"צ למול רק כ"כ עד שיהי' נראה וא"נ וכמו דלכתחלה בנו"נ א"צ למול עוד ולפ"ז ניחא שפיר דקתני במשנה מתקנו ומשום דהמשנה ס"ל כרשב"ג דנו"נ א"צ למול ולהכי קתני מתקנו היינו תיקון בעלמא דגם לאחר התיקון עדיין נראה ואינו נראה ומ"מ סגי בהכי כנ"ל אולם שמואל דהלכה למעשה אתי לאשמעינן דנו"נ צריך למול א"כ ה"ה דבאינו נראה מהול כלל דצריך שימול הוא עד שיהי' נראה מהול לגמרי לכך נקט צריך למול וכנ"ל: ובזה יבואר מה שיש לדקדק בהא דאמר שמואל קטן המסורבל בבשר כו' והוא דין חדש לעצמו מדוע לא אמר דינו על מתניתין דהא דתנן מתקנו מפני מה"ע היינו בשאינו נראה מהול כשמתקשה או נו"נ אבל אם נראה מהול א"צ למול וכת"ר הביא ראי' מזה לנקוה"כ מש"כ לפרש"י דמתני' איירי בשעת מילה ואף בנראה מהול צריך לחתוך באזמל ודבריו נכונים. ובאמת כבר עמד ע"ז הב"ח בתשובה סי' ק"כ ע"ש שכתב והא דלא אמרה בלשון ל"ש או בד"א היינו משום דאתי לפלוגי אברייתא דרשב"ג עכ"ל וביאור דבריו הוא דלכן אמר שמואל בלשון זה לאשמעינן דין נו"נ דצריך למול ואי היה אמר בלשון ל"ש או בד"א לא הי' מוכח מדבריו מה ס"ל בנו"נ, אולם עדיין אין זה מספיק דאכתי הו"ל לשמואל נאמר דינו על מתני' ולאשמעינן בפירוש דין נו"נ והו"ל לומר ל"ש או בד"א דמתקנו באינו נראה מהול או נו"נ אבל נראה א"צ, אולם עפ"י שיטת בעל העיטור הנ"ל דשמואל לא פליג אברייתא ורק הלכה למעשה קמ"ל ולפ"ז בודאי המשנה דקאי לעיקר הדין ס"ל כרשב"ג דנו"נ א"צ למול ורק דשמואל ס"ל דלמעשה יש להחמיר בנו"נ כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דלא הי' אפשר לשמואל לאמר דינו בלשון בד"א או ל"ש דמתקנו מפני מה"ע דוקא בשאינו נראה מהול או נראה ואינו נראה דהא לדין המשנה בודאי נו"נ א"צ למול ולכן אמר שמואל דין לעצמו לאשמעינן הלכה למעשה דנו"נ צריך למול וזה נכון: ובמה שכתבתי בעז"ה בדעת החכם הספרדי שכתב דלא נאמרה בדיקת הקישוי אלא לגבי קטן המסורבל אבל בכל השאר צריך שתראה העטרה גלויה אפי' שלא בשעת קישוי וחדשתי די"ל דהוא רק מדרבנן ותי' בזה קושית הש"ך מהירושלמי ושיבח כת"ר את דברי נהניתי כי עלו לרצון בס"ד, אולם מה שהוסיף כת"ר לומר דיש לפקפק דלפי דרכי לא היתי צריך לומר דהוא מדרבנן דלהנך פוסקים דס"ל דזה אלי ואנוהו הוא דאורייתא ומ"מ בציצין שאין מעכבין אין חוזר עליהם בשבת אף דהוא מה"ת משום זה אלי ואנוהו ולפ"ז אפ"ל דאף אי נימא דמדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי מ"מ בנראה מהול בשעה שמתקשה אינו דוחה שבת והיינו הך דירושלמי, תמה אני על חכם כמותו שיצא מפיו דבר זה ומאי ענין זה לזה דבודאי אי נימא דמדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי א"כ כ"ז שאין רוב העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי הוה ערל גמור מה"ת והן ציצין המעכבין את המילה ובודאי דדוחה שבת ולכן כתבתי דנלע"ד דבאמת הוא רק מדרבנן וכנ"ל אולם במל כבר כל ציצין המעכבין ולא נשתייר רק ציצין שאין מעכבין דכבר יצא יד"ח מילה מה"ת וכי הידור מצוה משום זה אלי ואנוהו יהי' דוחה שבת ואין להאריך כלל בזה: ועל דברת ספר נחל איתן שהבאתי שכתב דעל ציצין המעכבין את המילה אינו חייב כרת והקשה כת"ר מדברי התוס' שבת קנ"ז שהקשו דל"ל למתני מל ולא פרע כאילו לא מל הא כבר תני בשר החופה את רוב העטרה מעכב ולהנ"ל הא איצטריך לאשמעינן דכאילו לא מל וחייב כרת, הנה התוס' בודאי לא ס"ל כן והגאון הנ"ל כתב באמת לישב קושית התוס' בזה ע"ש: