אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן יד

סימן יג

ביישוב דברי הראשונים לענין ברכה בספק דבריהם.

בשבת דף כ"ג מאי מברך אקב"ו להדליק נר של חנוכה כו' מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו כו' ומפרישין אותו ערום כו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה כי קאי ערום היכי מברך כו' אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה התם דלא לזילזולי בה, רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן עכ"ל הגמ', ופרש"י ספק דדבריהם כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק כו' רבא אמר ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין וכ"כ הר"ן וז"ל רבא הכי קאמר ה"ט דלא מברכינן בהפרשת דמאי משום דדמאי אפי' ספק נמי לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין ומדפריק רבא הכי משמע דס"ל דספק דבריהם בעי ברוכי. והנה הרמב"ם בפ"ג מה' חנוכה כתב אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו אקב"ו כו' שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו, והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א זה הטעם לאביי אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפי' בדרבנן מברכין ע"ש, ועיין להר"ן שם שהקשה ג"כ על הרי"ף שפסק דספק ערלה כבושה א"צ לברך דלרבא אינו כן: והנלע"ד לישב דהנה בסוגי' מבואר דאביי ורבא נחלקו בדמאי דלאביי הוי ספק דדבריהם ולרבא אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין וצריך להבין טעם פלוגתתם בזה דהא באמת גם אביי ס"ל דרוב ע"ה מעשרין וכמבואר בכתובות כ"ד אביי אמר כו' בדמאי הקילו דרוב ע"ה מעשרין הן ועי' בתוס' שם ולפ"ז אמאי קרי לי' אביי ספק דבריהם ולרבא אינו אלא חומרא בעלמא. ונראה לומר דהנה לכ' קשה בעיקר התקנה להפריש דמאי הא כיון דרוב ע"ה מעשרין ומה"ת אזלינן בתר רובא מ"ט גזרו באמת להפריש דמאי ועיין בתוס' שבת דף י"ג ד"ה רבא שהרגישו בזה וע"ש שכתבו והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהוא מיעוט דשכיח טובא. ובאמת הנה לכאורה קשה להיפך בהא דמבואר בכ"מ בש"ס דהפרשת דמאי אינו אלא מדרבנן משום דרוב ע"ה מעשרין אמאי אזלינן בתר רובא דהנה בריש פ"ב דבכורות הלוקח בהמה מן העכו"ם ואינו יודע אם ביכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ופריך בגמ' הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו כו' אמר רבא מחוורתא ר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי' רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה רובא דתלי במעשה לא וע"ש בפרש"י ולפ"ז תיקשי לרבינא הא רוב ע"ה מעשרין הוא רוב התלוי במעשה א"כ בדין דלא אזלינן בתר רוב זה וא"כ יהי' מה"ת צריך להפריש דמאי ובכ"מ אמרו דהפרשה זו היא רק מדרבנן. אכן י"ל דהנה בראש יוסף בחולין י"ב נסתפק אם מה"ת לא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה או דמה"ת גם רוב התב"מ הוא רוב גמור ורק מדרבנן ל"א בתר רוב דתלי במעשה ע"ש אכן מהרי"ט אלגאזי בפ"ג דבכורות סי' כ"ט כתב בפשיטות דהא דאמר רבינא דל"א בתר רוב התב"מ אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת הוא רוב גמור ע"ש, ולפ"ז מיושב שפיר הא דמבואר בכ"מ דהפרשת דמאי אינו אלא מדרבנן ומשום דרוב ע"ה מעשרין הן אע"ג דזה תלוי במעשה משום דמה"ת אזלינן באמת גם בתר רוב התב"מ והוי רוב גמור ולכן מה"ת א"צ להפריש דמאי משום דרוב ע"ה מעשרין ובזה מיושב ג"כ הא דגזרו חכמים להפריש דמאי אע"ג דרוב ע"ה מעשרין והתוס' כ' ע"ז דהוי מיעוטא דשכיח ולפמש"כ לא צריך לזה ובפשוטו ניחא משום דרוב ע"ה מעשרין הוא רובא דתלי במעשה ונהי דמה"ת הוי רוב מ"מ הא מדרבנן ל"א בתר רוב דתלי במעשה בכ"מ א"כ מדרבנן לא אזלינן גם בתר רוב ע"ה מעשרין לכך גזרו להפריש דמאי. ומעתה מיושב שפיר הסוגי' הא דפליגי' אביי ורבא דאביי ס"ל דהפרשת דמאי הוי ספק דדבריהם ולרבא אפי' ספק לא הוי כ"א חומרא בעלמא דאביי יסבור כרבינא בבכורות שם דמדרבנן ל"א בתר רוב התלוי במעשה ולכך גזרו להפריש דמאי משום דרובא של רוב ע"ה מעשרין תלוי במעשה וכיון דכללא הוא דמדרבנן ל"א בתר רוב התב"מ ממילא הוי ספק גמור דדבריהם, אולם רבא אזיל לשיטתו בבכורות שם דמוקי מתני' דס"ל לר"י כר"מ דחייש למיעוטא אבל לרבנן אזלינן גם בתר רוב התב"מ אפי' מדרבנן וא"כ רוב ע"ה מעשרין הוי רוב גמור אפי' מדרבנן ולפ"ז הא דגזרו חכמים להפריש דמאי הוא באמת רק חומרא בעלמא וכמש"כ התוס' בשבת שם כנ"ל להכי לא בעי ברכה אולם ספק גמור דדבריהם בעי ברכה ועפ"י כל הנ"ל מיושב שפיר שי' הרי"ף והרמב"ם שפסקו כאביי דלטעמייהו אזלי, דהנה ביבמות ר"פ האשה בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם ופריך בגמ' אמאי לא תנשא נימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות ומסיק רבא דמתני' ר"מ הוא דחייש למיעוטא, וכ' הראשונים לפום מאי דמוקי מתני' כר"מ אדחי לה מתני' דלא קיי"ל כר"מ והקשו על הרי"ף והרמב"ם שהביאו המשנה כצורתה, ועי' בחי' הרמב"ן שם שכ' דאע"ג דמסקנא דסוגי' מתני' ר"מ היא אשכחן סוגי' אחריתי דמצי לאוקמא אפי' כרבנן וע"ש שהביא הסוגי' דבכורות הנ"ל דלפיכך ל"א רוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן משום דהוי רובא דתלי במעשה וה"נ משו"ה ל"א רוב נשים מתעברות ויולדות דתלוי במעשה, ורבא דמוקי בשמעתין מתני' כר"מ אזיל לשיטתו בבכורות דלית לי' האי סברא אבל אנן כרבינא קיי"ל, ועפ"ז מיושב שפיר שי' הרי"ף והרמב"ם דלטעמייהו אזלי דס"ל כרבינא דמדרבנן ל"א בתר רובא דתלי במעשה ולפ"ז הוי דמאי ספק גמור דדבריהם אף דרוב ע"ה מעשרין הא רוב זה תלי במעשה ומוכרח דספק דבריהם לא בעי ברכה ולהכי פסקו כאביי כנ"ל: בענין הנ"ל הנה למעלה הבאתי מש"כ הרמב"ן בחי' לישב דברי הראשונים שפסקו כמתני' דיבמות אף דלא קיי"ל כר"מ משום דמצינן לאוקמי אפי' כרבנן והא דל"א רוב נשים מתעברות ויולדות משום דתלי במעשה אכן התוס' ביבמות שם הקשו באמת מ"ט לא משני הגמ' הכי וע"ש שתירצו דדוקא תשמיש דבהמה תלי במעשה דבהמה פעמים צריך להרביעה אבל תשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה, ולענד"נ לישב קו' התוס' בהקדם דברי הירושלמי בסוף קדושין מנין שהורגין על החזקות כו' אמר קרא מכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר ברור שזה אביו ואת אמרת הורגין אף כאן הורגין ועי' בס' שערי תורה ח"ב כ"ו שהסביר דחזקה זו המבואר בירושלמי אין זה חזקה דמעיקרא המבואר בחולין דף י' אך זהו חזקת סברא דהשכל מחייב לזה כמו חזקה דא"א פורע תוך זמנו וחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה דיש הוכחה מכח דעת אנושי שכן הוא והוי כאנן סהדי שכן הוא, והנה בתלמודא דידן בחולין יליף ממכה אביו דאזלינן בתר רובא דלהכי לא חיישינן דלמא לאו אביו הוא דרוב בעילות הלך אחר הבעל ולכאורה צ"ע מהירושלמי, אולם בשו"ת חוט המשולש להגאון מוהר"ח מוואלאזין זצ"ל ובשו"ת חת"ס אה"ע סי' ק"נ שניהם לדבר אחד כיונו לישב דבאמת ילפינן שניהם ממכה אביו רובא וחזקה, והיינו דאי לאו טעמא דרובא דרוב בעילות הלך אחר הבעל הו"ל למיחש למיעוטא דבעילת זנות אולם זה גופי' מנ"ל שהבעל בעל אותה רוב בעילות דלמא בעל רק בעילת מצוה ופירש דמי רואה כשאיש ואשה מתיחדין ובע"כ דהיינו משום חזקה חזקת סברא או כמ"ש הגאונים הנ"ל בלשונם חזקת מנהג דכל מידי דדרכא דמילתא בהכי הכי מחזקינן ולפ"ז ניחא דממכה אביו ילפינן רובא וחזקה היינו חזקת סברא או מנהג. ועפ"ז מיושב קושית התוס' אמאי ל"א רוב נשים מתעברות ויולדות הוא רוב התלוי במעשה כמו דאמרי' בבכורות לענין בהמה, דהחילוק בין אדם לבהמה הוא פשוט דגבי אדם באיש עם אשתו על עצם הבעילה אין אנו מסופקין דכל איש בודאי מתנהג עם אשתו כדרך כל הארץ ולא מטעם רוב דרובא הכי איתא אלא מתורת חזקה המבואר בירושלמי חזקת סברא ומנהג דהוי כאנן סהדי כנ"ל אלא דנהי דעל הבעילה אין ספק מ"מ הרי יש נשים שאינן מתעברות וע"ז פריך הגמ' לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות ורוב זה דרוב נשים קולטות זרע העיבור זה בודאי אינו תלוי במעשה כמובן אכן אצל בהמה ליכא לגבה חזקה זו של חזקת איש ואשה הנ"ל והספק של עבור הוא אם נרבעת לזכר או לא ולכך אף דרוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן מ"מ הוי רובא דתלי במעשה ועי' פרש"י דהמעשה הוא של עלה עלי' זכר וכ"כ הרמב"ן ה' בכורות ריש פ"ג ע"ש וא"כ שפיר הוי רובא דתלי במעשה: וראיתי בס' שו"ת בנין ציון החדשות להגאון בעל ערוך לנר בסי' ס"ט שחכם אחד הקשה לו בסוגי' דיבמות דף ס"ט במשנה שם ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ופריך בגמ' כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן אמר רבה בר"ה ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ופריך ולתרומה לא חששו והתני' ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד כו' ע"ש, וע"ז הקשה הרב השואל וז"ל וזה תמוה דהא קיי"ל שמא מת לא חיישינן ושמא עיברה הוי כמו שמא מת ואין לומר דכאן יש רוב דרוב נשים מתעברות ויולדות דהא הוי רובא דתלי במעשה ולא שייך כאן תירוצו של התוס' ביבמות דהוי ממילא דאדם נזקק לאשתו דהא כאן מיירי בזנות ומבואר בפנ"י לכתובות דבזנות ל"ש ממילא, והגאון הנ"ל השיב לו וז"ל י"ל בזה דאף אם אמנם לא יהי' שייך כאן תירוץ השני של התוס' ביבמות קי"ט הרי עכ"פ י"ל דסוגיא קאי כרבא דאית לי' רוב אפי' במידי דתלי במעשה וכמו שתירצו בתירוצם קמא דהסוג' בדף קי"ט אזיל אליבי' כו' עכ"ל ע"ש: ותמהני מאד דמאי ענין רובא דתלי במעשה לכאן, הא הכא מיירי שבודאי כבר בא הישראל על בת כהן אלא דכל הספק הוא אם נתעברה מביאה זו אי לא וקליטת זרע הזכר במעי האשה להתעבר מזה הרי אין זה תלוי במעשה כלל ולפ"ז אי נימא די"ל בכאן רוב נשים מתעברות ויולדות אין רוב זה תלוי במעשה כלל, ודוקא התם באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דיש ספק אם בא עלי' בעלה כלל אלא משום דרוב נשים מתעברות הרי דרוב נשים נבעלות לבעליהן שפיר הקשו התוס' דלישני דהוי רובא דתלי במעשה וכמו דאמרי' בבכורות דרוב בהמות מתעברות הוי רובא דתלי במעשה וכמש"כ לעיל בשם רש"י והרמב"ן דהמעשה הוא אם עלה עלי' זכר, אולם בכאן שבודאי בא עלי' הישראל אלא שהספק אם נתעברה מביאה זו בודאי אינו תלי במעשה כלל וז"פ. גם מש"כ הגאון הנ"ל לישב דהסוגיא קאי כרבא דאית לי' רוב אפי' במידי דתלי במעשה ע"ש תמוה מאד, דאם איתא דיש בכאן רובא דרוב נשים מתעברות א"כ הא דפריך בגמ' ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן עדיפא הו"ל להקשות בפשיטות לימא הלך אחר רוב נשים מתעברות ויולדות וכדפריך גבי האשה שהלך בעלה וצרתה לימא הלך אחר רוב נשים כו' ול"ל להקשות מכח המשנה דמפרישין אותן ג"ח, ועוד הא משני הכא ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ואכתי תקשה כיון דאיכא רובא דרוב נשים מתעברות אמאי לא חששו באמת גם לתרומה, אכן באמת לא שייך כאן כלל הך רובא דרוב נשים מתעברות דהרי הכא מיירי שבא עלי' רק פעם אחת ועל ביאה אחת לא אמרינן כלל רוב נשים מתעברות וזהו דשקיל וטרי בגמ' אי חוששין לביאה אחת שמא עיברה היינו רק חששא מספק לחומרא, וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה מי לא תנן אלמא לחדא ביאה חיישינן כו' ושם בד"ה אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אסרי לה מספק עכ"ל, ועי' במהרש"א שם בד"ה בפרש"י שכ' ומשו"ה לא פריך הכא מההיא דספק בן ט' כו' דלספק כי האי ודאי חיישינן והכא משום דלא הוי אלא חדא ביאה לא חיישי' לספיקא ומדמי לה לה"ז גיטך שעה אחת כו' דהוי נמי ספק גרוע שימות אותה שעה שתאכל כו' ע"ש, עכ"פ הרי מתבאר היטב דרובא של רוב נשים מתעברות לא שייך כאן כלל כנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה