פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן יג
בעז"ה ובישועתו רו"כ שבת ברכו"ת לפ"ק ע"מ כ: מרוכב ערבות ברכות רבבות לידיד כ"י וידיד נפשי הרב הגאון המפורסם בשערים הגביר המרומם צדיק ונשגב כקש"ת מו"ח אברהם ליטש הלוי ראזענבוים נ"י (ז"ל) בעיר פרעסבורג הגיעני לנכון יקרתו. והנה חכו ממתקים וכולו מחמדים. ולקחתי לי כהיום מועד להשיבו דבר. וה' עמנו והאמת נר לרגלנו.
ר"ד תמה הדר"ג במה שכתבתי (עיין בפר"י ח"א סי' י"ב) ליסוד מוסד דאתי למסרך לא שייך אלא בתינוק גדול קצת שהוא בר הבנה אבל בתינוק דאין לו דעת כלל ל"ש אתי למסרך וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תקנ"ט בשם המרדכי ישן דאם יש מילה ביומא דתעניתא מטעימין הכוס לינוקא דאתמהיל דבכי האי ינוקא ל"ח למסרך ובארתי בזה דברי הרשב"א בשו"ת סימן צ"ב, וע"ז השיג הדר"ג ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' ל"ז וסי' שכ"ג כמ"ש התוס' בעירובין מ' ובשבת קל"ט דדוקא גבי זמן דקביע חיישינן למסרך אבל ברית מילה בט"ב או ביוה"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן ולפ"ד המרדכי הנ"ל לא צריכין לזה ומוכח דהרשב"א לא ס"ל כדעת המרדכי ישן עכ"ל. אולם באמת אין זה השגה ולענ"ד דגם התוס' והמרדכי שכתבו על הגמ' בעירובין שם דגבי זמן ביוה"כ אמרינן אתי למסרך אבל אם אירע ב"מ בט"ב או ביוה"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא ל"ח דלמא אתי למסרך מ"מ אין ראי' דחולקין על סברת המררכי ישן, והא שהוצרכו להטעם דלא הי' אלא אקראי בעלמא ולא כתבו בפשיטות ליתן לתינוק הנמול כמ"ש המרדכי היינו משום דס"ל כדעת הרשב"א שהביא הר"ן בתשו' סי' נ"ב שכ' שהדבר ברור דכי אמרינן בפ' בכל מערבין ליתבי' לינוקא היינו דוקא בשהגיע לחינוך הא קודם שהגיע לחינוך אסור דהוי ברכה לבטלה וע"ש שכתב דאפי' גבי מילה דהברכה בשבילו מ"מ לא סגי בזה שיתן לתינוק הנמול וצריך להטעים כוס של ברכה לקטן שהגיע לחינוך ולפ"ז אפ"ל דלכן כתבו התוס' והמרדכי דאם אירע ברית מילה ביוה"כ נותנין לתינוק לשתות ומשום דלא הוי מילתא דקביעותא ל"ח משום דצריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך דשייך גבי אתי למסרך ועי' פרישה, וכן הגאונים דס"ל דלא מברכינן אכסא כלל אפשר נמי משום דס"ל ג"כ כדעת הרשב"א דליתבי לינוקא ה"ד בשהגיע לחינוך ולכך חיישינן דלמא אתי למסרך ולכן לא מברכינן כלל, ורק הראבי"ה והראב"ן דס"ל דכוס של ברכה סגי להטעים לתינוק הנמול דלא כהרשב"א והר"ן הוא משום דס"ל דטעימת כוס אינו אלא משום גנאי שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו ולכן די כשנותנים לתינוק כזה ובכי האי ינוקא לא שייך דלמא אתי למסרך (ועיין בראב"ן מעירובין שכתב דלא תקשי מזמן ביוהכ"פ דאפשר דליכא תינוק קטן כ"כ אבל במילה איתא) ועיין מג"א סי' תרכ"א ובב"ח סי' תקנ"ט, ועכ"פ בעיקר סברא זו דבתינוק קטן מאד ל"ש אתי למסרך אין ע"ז חולק ואין ראי' כלל מדברי הרשב"א בתשובה דחולק על סברת המרדכי דלהרשב"א לשיטתו א"א ליתן לתינוק הנמול כנ"ל, ותמה אני על הדר"ג שבעצמו הרגיש בזה דלהרשב"א לשיטתו א"א ליתן גבי זמן ביוה"כ לינוקא קטן א"כ גם מדברי הרשב"א בתשובה אין כל רא' כנ"ל: והנה בשו"ע או"ח סי' תקנ"ט בדין זה סותר א"ע למ"ש בב"י בסי' זה וז"ל ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל לברך ברכ' מילה בלא כוס ובט"ב אסא נמי לא מייתינן ע"ש ובשו"ע כתב דאם יש תינוק למול יברך על הכוס ויטעים לתינוקת ע"ש והוא כמ"ש התוס' בעירובין שם, הן אמת דלענין מילה ביוה"כ פסק בסי' תרכ"א דמברכינן על המילה בלא כוס והוא כדברי הגאונים, ועוד דדבריו בשו"ע או"ח סותרין הם גם למ"ש ביו"ד ה' מילה סי' רס"ה וז"ל אבל ביוה"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס ע"ש וצ"ע בכ"ז. והנה מדבריו שבשו"ע או"ח לענין מילה בט"ב וביוהכ"פ נראה שעשה פשרה בין שיטת הגאונים הרי"ף והרמב"ם לשי' התוס' והמרדכי דבט"ב דלא הוי אלא מדרבנן פסק כדעת התוס' והמרדכי דיטעים לתינוקת ומשום דלא הוי מילתא דקביעותא ל"ח דאתי למסרך אולם לענין מילה ביוה"כ דהוא איסור דאור' חושש לדעת הגאונים דס"ל דאתי למסרך אפי' בכה"ג ולכן פסק לברך בלא כוס, ובאמת נראה דדברי השו"ע מקורם הוא ממ"ש המרדכי בסוף יומא לחלק בין יוה"כ לשאר תענית וז"ל המרדכי השיב ר' יעקב ב"ר שמשון אם חל ח' מילה ביוה"כ אנו נמנעים ואין אומרים ברכת מילה שעל הכוס כו' וביוה"כ א"א להטעימו אפי' לקטן דלמא אתי למסרך ודוקא יוה"כ שיש בו כרת אבל שאר תענית אין חוששין ומשקין לקטן או לאמו עכ"ל, ועפ"ז הוא דברי השו"ע לחלק בין ט"ב ליוה"כ וז"ב. והנה גם בדעת המרדכי שכ' דבשאר תענית אין אנו חוששין ומשקין לקטן כו' אע"ג דבודאי גם במידי דרבנן שייך אתי למסרך וכמבואר בשבת קל"ט גבי כשותא בכרמא, וצ"ל דבשאר תענית סמכינן על סברת התוספת דכיון דלא הוי מילתא. דקביעותא ל"ח דלמא אתי למסרך ורק ביוה"כ דהוא איסור כרת לא סמכינן ע"ז וחיישינן דאתי למסרך אפי' בכה"ג. והנה לכ' צ"ע דהוא זה הכוס בעצמו אין בו איסור כלל ורק דחיישינן שמא אתי למסרך ואתי למסרך גופי' הוא רק חשש דרבנן א"כ מה נ"מ בין דאורייתא לרבנן כיון דגם בדרבנן חיישינן דלמא אתי למסרך ועוד דאם איתא דיש לחלק בזה קשה בסוגי' דעירובין שם גבי זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למסרך וכ' התוס' בשם ר"ח דבפ' תולין גבי כשותא פריך ולותיב לינוקא ישראל ומשני דלמא אתי למסרך וקים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא ע"ש וכ"כ התוס' בפ' תולין ולכאו' קשה טובא דל"ל לומר דלית הלכתא כראב"י הא אפשר דרב אחא ב"י לא פליג אהא והא דפריך שם בשבת היינו גבי כשותא בכרמא דלא הוי אלא איסור דרבנן לא ס"ל הך דאתי למסרך אבל הכא לענין יוה"כ דהוא איסור דאורייתא לגדול מודה ראב"י דחיישינן דלמא אתי למסרך ובע"כ צ"ל דאין לחלק כלל לענין אתי למסרך בין דאורייתא לדרבנן וראב"י דלא ס"ל אתי למסרך גבי כשותא בכרמא גם בדאו' ל"ח לאתי למסרך: אמנם נ"ל בזה דהנה בעיקר מה דאמרו גבי זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא. אתי למסרך צריך להבין דהא התם מיירי לענין לומר זמן דיוה"כ על הכוס מבע"י קודם זמן תוס' יוה"כ בעת שמותר עדיין באכילה ושתי' אלא דהמברך גופי' א"א לשתותו אף שהוא עדיין יום גמור משום שכבר קבל עליו יוה"כ וכדמפרש בגמרא היכי עביד אי מברך עלי' כיון דאמר זמן קבלי' עלי' א"כ מה זה דקאמר ליתבי' לינוקא דלמא אתי למסרך ופרש"י דלמא אתי למסרך התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביוה"כ אחר שיגדיל ולכאורה קשה איך אתי למסרך לשתות ביוה"כ ע"י שתית כוס זה ששותה מבעו"י בעוד שמותר באכילה ושתי' ורק המברך בעצמו כיון דאמר זמן קבלי' עלי' אבל התינוק ששותה מבעו"י מה"ת אתי למסרך ולשתות גם ביוה"כ גופי'. וצ"ל דהפי' אתי למסרך הוא דכמו ששותה כוס זה שאומרים עליו זמן לכשיגדיל ישתה ג"כ כוס זה שיאמר בעצמו עליו זמן וכשיגדיל הרי' יהי' אסור לו לשתות משום דקבלי' עלי' (וכן פי' הריטב"א), והנה בגוף ענין קבלת יוה"כ שבתות ויו"ט מבעו"י דקיי"ל דמשקבל עליו תוס' שבת ויוה"כ חל עליו וכדאמר רב אין בדילנא וכמבואר בשו"ע סי' רס"א וסי' תר"ח ע"ש הוא מחלוקת הפוס' אם הקבלה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן והלבוש בסי' רס"ג כתב דהקדמת תוספת הוא רק מדרבנן ע"ש והרב רבינו יונה בפ' תפה"ש כ' בשם הר"י מאורליינש שנסתפק בזה וכתב דאפ"ל שאינו אלא מדרבנן ע"ש ועכ"פ אי נימא דהקבלה מבעו"י לא הוי אלא מדרבנן א"כ גם הא דחיישינן בכאן דלמא אתי למסרך וכמו שבארנו דלכשיגדיל יאמר זמן על הכוס וישתה בעצמו אחר שקבל עליו יוה"כ ג"כ לא הוי אלא איסור מדרבנן וא"כ שפיר אמרי דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דגם באיסור דרבנן הרי חיישינן לאתי למסרך כנ"ל. אולם המרדכי שפיר מחלק בין יוה"כ לשאר תענית אע"ג דגם בדרבנן חיישינן לאתי למסרך מ"מ בשאר תענית סמכינן על הסברא דהיכי דלא הוי מילתא דקביעותא לא אתי למסרך אבל במילה ביוה"כ אע"ג דעיקר אתי למסרך הוא רק מדרבנן אבל כיון דאתי למסרך לכשיגדיל לשתות ביוה"כ דהוי איסור כרת חמיר טפי וחיישינן אפי' במלתא דלאו קביעותא וכנ"ל: והנה בהגהמ"י בפ' כ"ט מה' שבת כ' לתת טעם שיכולין להשקות מכוס של קדוש לקטנים שלא במקום סעודה דדוקא נבילות וטריפות שהוא איסור לאו לא ספינן להו אבל קדוש היום מ"ע הוא ע"ש. ולכאו' בלא"ה אין חשש מלהשקות כוס של קידוש לקטנים שלא במקום סעודה דהא לטעום מכוס של קידוש הוי חינוך מצוה ובמקום חינוך מצוה שרי לספות איסור לקטן כמ"ש התוס' פסחים פ"ח ור"ה ל"ג ועיין במג"א סי' תקנ"א ס"ק ל"א שכתב דבסי' רס"ט משמע דאף משום מצוה לא ספינן איסורא לתינוק ע"ש וכוונתו כנ"ל, ולפמ"ש י"ל דהגהמ"י קאי בשי' הרשב"א והר"ן דכוס של ברכה צריך להטעים דוקא לקטן שהגיע לחינוך ולפ"ז ניחא דלקטן שהגיע לחינוך אין להתיר איסור משום חינוך מצוה וכמ"ש התו' בר"ה ד' ל"ג ע"ש דבקטן שלא הגיע לחינוך שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת משום חינוך מצוה וקטן שהגיע לחינוך אין לומר לו לתקוע משום דאיכא איסורא דרבנן, וא"כ הרי ס"ל לתוס' דיש חילוק בזה דדוקא בלא הגיע לחינוך שרי במקום חינוך מצוה אבל בהגיע לחינוך אין להתיר משום חינוך מצוה ולהכי לא מצי הגה"מ לתרץ משום חינוך מצוה: ובזה אשכחנא פתרי למ"ש הב"ח בסי' רס"ט וז"ל ומה שקשה האיך נותנין לשתות קודם קידוש במקום סעודה לתינוק הלא איסורא לא ספינן להו כדאיתא בפ' חרש נראה דה"ד בהגיע לחינוך אבל בלא הגיע לחינוך לית בה איסורא ובהגמ"י כתב ישוב אחר ע"ש עכ"ל הב"ח, ולכאורה הדברים תמוהין דפשוט מאד דגם לקטן שלא הגיע לחינוך לא ספינן בידים וכ"נ מדברי כל הפוסקים דלספות לקטן איסור בידים אפילו לתינוק בן יומו אסור כדמוכח להדיא בפ' חרש מהא דתינוק יונק וכ"נ מדברי הב"ח גופי' בסי' שמ"ג, ולמען לא יהי' דברי הב"ח כבית סתום נראה דכוונתו במ"ש אבל בלא הגיע לחינוך לית בה איסורא היינו במקום חינוך מצוה וס"ל להב"ח נהי דלטעום מכוס של קידוש הוי חינוך מצוה מ"מ בקטן שהגיע לחינוך לא ספינן להו איסורא במקום חינוך מצוה והיינו שכ' דבלא הגיע לחינוך ספינן להו איסורא פי' במקום חינוך מצוה וז"ב, אולם הגהמ"י קאי בשי' הרשב"א והר"ן דצריך להטעים לקטן שהגיע לחינוך ולכן לא מהני חינוך מצוה וכמ"ש התוס' בר"ה שם ולכן כתב ישוב אחר והדברים נכונים בס"ד: הן אמת דלפ"ז לכ' צ"ע מהא דאמרי' גבי זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא אתי למסרך והא גם שם הוא כוס של ברכה והוי חינוך מצוה וא"כ לפ"ד הב"ח מצי למיתבי' לקטן שלא הגיע לחינוך כמו בקידוש, וע"כ דלדידי' יהי' מוכרח מזה דכל היכי דיש לחוש לאתי למסרך לא שרינן משום חינוך מצוה וא"כ גם גבי קידוש אכתי תקשי ניחוש לאתי למסרך, ואף שהתוס' פסחים פ"ח כ' דמותר להאכיל לקטן שלא למנויו משום חינוך מצוה שא"ה דעיקר האכילה הוא לצורך הקטן ולהכי לא אתי למסרך (וכמו דס"ל להרשב"א בכל איסורי דרבנן דאינו אסור משום אתי למסרך רק היכי שאינו לצורך הקטן אבל גבי קידוש וזמן לא הוי צורך הקטן וכמ"ש הרשב"א בפ' חרש, אולם י"ל דלהכי לא חיישינן בקידוש לאתי למסרך משום דלא הוי מילתא דקביעותא וכמש"כ להדיא הרשב"א בתשו' סי' ל"ז וכ"כ במג"א סק"א ע"ש דזימנין דאיכא אורחין ולא צריכנן למטעמי' לינוקא, ולפ"ז אפ"ל גם בהא דאמרי' בר"ה דמתעסקין עם התינוקות לתקוע בר"ה שחל בשבת משום חינוך מצוה דלא מקרי כלל לצורך הקטן ואפ"ה לא חיישינן לאתי למסרך משום דר"ה שחל בשבת אינו בכל שנה וחל רק לפרקים להכי לא הוי מילתא דקביעותא אולם הטור סי' תקנ"ט כ' דט"ב שחל במוצ"ש אסור להבדיל וליתן לתינוק כיון דלפי קביעות השנים חל לפעמים ט"ב במוצ"ש הרי דגם זה מקרי מלתא דקביעותא, מ"מ י"ל דלא דמי לר"ה שחל בשבת דהא בלא"ה אין הכרח להתעסק עמו וכיון שאינו בא תמיד לפיכך אם רצה להתעסק לא הוי קביעותא ועוד דלהרמב"ן בתוה"א טעמא אחרינא איכא בהא דאין מבדילין בט"ב על הכוס משום דבט"ב כל ישראל עניים מרודין הן להכי לא תקנו כלל הבדלה על הכוס, אבל בר"ה שחל בשבת אפ"ל דלא הוי קביעותא ולהכי לא חיישינן לאתי למסרך כנ"ל, ובזה יש לתרץ מה דקשה לכ' בשבת י"ג מיתבי רשב"ג אמר התינוקות קורין לאור הנר כו' שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהם לא אתי לאצלוי' ולכ' מאי מקשה מתינוקות הא לקרות הוא חינוך מצוה ובמקום חינוך מצוה שרי לספות לקטן איסור בידים ול"ל לומר משום אימת רבן עליהם, אך לפ"ד דבקביעותא אפי' חינוך מצוה אסור דאתי למסרך ניחא דהא הוי מלתא דקביעותא בכל שבת, וצ"ל לפ"ז דזה לא מקרי לצורך הקטן משום שאינו בר מצות וצ"ע ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ יקשה על הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן בידים א"כ תקשי כנ"ל דשמא יטה הוא רק דרבנן אבל אי נימא דלא מקרי לצורך הקטן ניחא דאסור משום דאתי למסרך וכמ"ש הרשב"א לענין זמן ביוה"כ. ולפי דברי תוס' ר"ה הנ"ל דדוקא בלא הגיע לחינוך שרינן משום חינוך מצוה אפ"ל דלהכי מתרץ משום אימת רבן עליהם משום דמשמע לי' דתינוקת של בית רבן היינו אפי' הגיע לחינוך דלא שרינן משום חינוך מצוה: עוד י"ל בישוב דברי הב"ח הנ"ל דודאי בכל האיסורין אסור לספות לקטן אפי' בשלא הגיע לחינוך מיהו הא דאסור לטעום קודם קידוש במקום סעודה היינו משום חובת קידוש ולכן בקטן שלא הגיע לחינוך ואיני מחויב לחנכו במצות קידוש ממילא לא שייך גבי האיסור דאסור לטעום קודם קידוש ושפיר ספינן להו בכגון זה: והנה בשו"ע סי' שמ"ג כ' קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו והמג"א סק"ב כ' וז"ל וכתב באיסור והיתר שמ"ח דדוקא תינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק תינוק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל ע"ש, וביאור דבריו נ"ל עפ"י דברי הב"ח בסי' הנ"ל שכ' דמ"ש הרמב"ם אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה לא מיירי בקטן שהגיע לחינוך אלא אפי' בן ד' וה' אעפ"י שלא הגיע לחינוך מ"מ מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו ע"ש שהוכיח כן בראיות, והנה הטעם נ"ל פשוט דודאי עיקר החינוך הוא דיהי' סרוך אחרי מנהגו כשיגדיל וכמו שפרש"י בחגיגה ד"ו אולם מ"מ חיוב החינוך במ"ע הוא כשיכול לעסוק במצוה בכל דבר במדה הראוי' וכמו דת"ר בסוכה מ"ב קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית כו' והיינו כל חד וחד לפום חורפא דיליה אבל במצות ל"ת כל שהתינוק הוא בר הבנה מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה וזה ברור, והיינו מ"ש האו"ה דאע"ג דמצוה על אביו לגעור בו מ"מ הוא דוקא בתינוק דבר הבנה אבל בלאו בר הבנה לא אתי למסרך אחר מנהגו לכשיגדיל דעדיין אינו נותן אל לבו כלל מה שהוא עושה: והנה ראית האו"ה מהא דיונק תינוק אפי' מבהמה טמאה אינו מובן כלל וכבר נתקשה בזה בס' חיי אדם ה' חינוך הקטן דהא בהדי' אמרינן ביבמות קי"ד הטעם משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב ש"מ להיפך דבמידי דלאו מסוכן אסור אפי' לאו בר הבנה. ונראה ליישב דהנה שם בגמ' מייתי ראיה מהא דתני' יונק תינוק כו' קתני מיהו אין חוששין ביונק שקץ ש"מ קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ומשני סתם תינוק מסוכן אצל חלב ע"ש ומבואר דהא דמשני משום סכנה היינו דוקא אי אמרי' ב"ד מצווין להפרישו אבל אי נימא דקטן או"נ אין מצווין להפרישו ניחא שפיר דיונק תינוק הוא משום דאין מצווין להפרישו ולאו משום סכנה ועי' בחי' הרשב"א שם דס"ל להמקשה דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למספי' בידים לא, ולפ"ז אפ"ל דלדידן דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו באמת אף לפי המסקנא פי' הברייתא כן הוא וכדס"ד דהמקשה ולא משום סכנה, והנה בברייתא דקתני יונק תינוק סתמא דמילתא מיירי בודאי אפי' ביש לו אב ומ"מ קתני אין חוששין ביונק שקץ וקשה הא מ"מ אביו מצווה להפרישו ומזה הוכיח האו"ה דתינוק דלאו בר הבנה ל"ל בה וזה נ"ל ברור בפי' האו"ה: וראיתי בס' שו"ת מהר"צ להגאון האב"ד דזאלקווא בסי' נ"ח הביא דברי הרוקח המובא במג"א סי' שמ"ג ובש"ך יו"ד סי' שכ"א דאשת כהן מעוברת מותרת לכנס באהל המת מטעם ס"ס שמא נפל או נקבה והמג"א תמה ע"ז דטהרה בלועה אינה מטמאה ע"ש, והרדב"ז בתשו' סי' ר' הקשה ג"כ כנ"ל וכתב דמתוך פשיטת הדבר אני אומר דהרוקח מיירי באשה שקרבו ימיה ללדת וחיישינן שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ע"ש, ותמה ע"ז בשו"ת הנ"ל דאיך שייך בעובר להיות נזהר לאפרושי מאיסור והרי לעיל כ' המג"א בעצמו דאפי' בתינוק אם לאו בר הבנה ל"ש לגבי' הדין דאביו או ב"ד מצווין להפרישו ואפי' לספות לו בידים מותר כמ"ש המג"א ראיה מהך דיונק שקץ, ועוד הרי כתב המג"א למעלה דדוקא אביו מצווה להפריש את בנו ולא אמו וא"ת דהפי' בדברי הרוקח דהאשה הולכת בידיעת בעלה כו' מ"מ בעובר לית דין צריך בישש דאין חיוב על האב להפרישו כיון דקי"ל ההורגו פטור נדה מ"ב כו' ע"ש, והנה מ"ש דאפי' תינוק דלאו בר הבנה מותר לי' לספות בידים וכמ"ש המג"א ראי' מהא דיונק שקץ הרי דמפרש דברי האו"ה כפשטי' דתינוק דלאו בר הבנה ספינן לי' איסור בידים וזה ודאי ליתא דהא להאכיל איסור לקטן אסור מה"ת דילפינן מהנך קראי דטומאה דם ושרצים ובודאי אפי' לתינוק בן יומו אסור לספות בידים דבקרא לא מפליג כלל וכל מה שיש לחלק בין בר הבנה היינו מדרבנן לענין לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה וכנ"ל, ועוד הא קתני בברייתא בהדי' ולא יאכילנו נבילות וטרפות הרי דלהאכיל בידים נייט אפי' לקטן דלאו בר הבנה אסור דהא קאי על הא דתינוק יונק כו' ועי' בחי' הרשב"א שם, ולכן נלענ"ד ברור כמו שכתבתי דהאו"ה מודה דלספות בידים אפי' לתינוק בן יומו אסור מה"ת ורק לענין הא דאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו הוא דוקא בתינוק דבר הבנה אבל בלאו בר הבנה ל בה וכנ"ל: ולפ"ז כל דבריו ז"ל צ"ע והנני פורטם דממ"נ אם נימא דהא דאסורה מעוברת לכנוס באהל המת היינו מטעם העובר שהוא באוהל המת אפי' אם לא יוציא הולד ראשו פשיטא דהוי כספי לי' בידים במה שהיא נכנסת עמו ול"ש כאן כל הפלפול אם אביו מצוה לגעור ולהפרישו וכן מה שהביא דברי המג"א דהאם אינה מצווה להפריש בנה כיון דהיא ספי לי' בידים זה אסור מה"ת לכל אדם מקראי דטומאה ואין ענין הא דמצווין להפרישו רק לדעת הרדב"ז שפירש בדברי הרוקח דהחשש הוא שמא יוציא את ראשו שהוא כילוד ובעודה במעיה ל"ה דהוי טהרה בלועה ובזה אפ"ל דלא הוי כספי לי' בידים כיון דבשעה שנכנסת לאהל המת עדיין העובר במעיה וגם אם יוציא הולד את ראשו אח"כ הרי הוא כאוכל נבילות מעצמו ואין אמו מצווה להפרישו, אולם באמת אינו מוכרח דאפ"ל כיון דמכנסת אותו במקום שקרוב שיוציא את ראשו הוי כספי לי' בידים והא גם ליתן חגב טמא לתינוק לשחוק בו אסור שמא יאכלנו מעצמו והוי כספי לי' בידים ועי' במג"א סי' שמ"ג וא"כ גם הכא כן הוא כיון דמכנסת אותו לאהל המת ושמא יוציא ראשו הוי כספי לי' בידים, ולפ"ז גם מה שהאריך להקשות דאיך אפשר דהאם חייב להפרישו כיון שהעובר עדיין במעי אמו ומותר להורגו הוא תמוה דהא הרדב"ז מפרש משום דחיישינן שמא יוציא את ראשו וברגע זה הוא באהל המת והרי יצא ראשו הרי הוא כילוד ואסור להרגו וכמבואר בסנהדרין ע"ב בברייתא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ועי' בפרש"י דהוי כילוד והוא משנה מפורשת בפ"ו דאהלות וכיון דהוי כילוד פשיטא דאסור לטמא אותו באוהל המת. ובעיקר הדבר נראה לומר דהרוקח ס"ל כהטור שכ' ביו"ד סי' רע"ג דבטומאה ב"ד מצווין על הקטנים להפרישם וכן משמע הלשון אמור ואמרת כו' וכן כתב בהדי' הנ"י הביאו הב"י באו"ח סי' שמ"ג ולפ"ז אפ"ל דגם הרוקח ס"ל הכי דבטומאה ב"ד מצווין להפרישו ולאו דוקא ב"ד אלא כל ישראל ולפיכך אסורה מעוברת לכנס לאהל המת שמא יוציא הולד ראשו כמ"ש הרדב"ז ובטומאה מחויב להפרישו וכנ"ל: והנה במה שכתבתי בכוונת האו"ה כתב ע"ז הדר"ג וצ"ע דהא מברייתא דבן חבר רוצה המקשן ג"כ להוכיח דאין ב"ד מצווין להפרישו ומדקתני אין זקוק לו משמע אפי' אביו החבר אין זקוק לו ואמאי הא על האב מוטל להפרישו והמקשן הא לא אסיק אדעתי' דבדמאי הקילו ושם סתמא קתני בן חבר ומשמע אפי' בתינוק דבר הבנה עכ"ל הטהור, הנה באמת קושיא זו לא עלי יסוב ולא על האו"ה לבד דקשה ג"כ מזה על שי' התוס' בשבת קכ"א שכתבו דבקטן שהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו וכן על שי' הרמב"ם ז"ל שכ' דאביו מצווה להפרישו כדי לחנכו אולם נראה שגם התוס' בשבת שם הרגישו בזה ע"ש שכ' דכל הני מיירי בשלא הגיע לחינוך וכן צ"ל לפי האו"ה דמיירי בתינוק דלאו בר הבנה ובאמת כבר נתקשה בזה הרשב"א בחי' ליבמות שם ע"ש שהביא דברי הרמב"ם דמצוה על אביו להפרישו וכ' דנראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות וא"כ איך אין מפרישין אותו מן האיסור אלא שאין נראה כן מן סוגי' זו שיהי' חילוק בין אב לב"ד כדמשמע מההיא דתינוק שהי' הולך לבית אבי אמו עם הארץ ע"ש, ונראה דלא ניחא לי' להרשב"א ז"ל לפרש הברייתא בקטן שלא הגיע לחינוך ומשום דסתמא קתני בן חבר וכמ"ש כתר"ה: והנה הרשב"א שם האריך בזה להוכיח דאפי' אביו אין מצווה להפרישו וע"ש שהביא עוד ראיה מנדה פ' יוצא דופן דאיבעי מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מס"ל דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא ופרקינן הו"ל קטן אוכל נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא אפי' במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי ע"ש, והנה בודאי אין לומר דמייתי ראיה דאין חילוק בין ב"ד לאב דהא הכא מיירי ביתומה שנדרה והיינו שהשיאתה אמה דאין לה אב ובעלה בודאי אין מצווה להפרישה, וע"כ צ"ל דהרשב"א בא רק לה"ר דאף בהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו (כדמוכח למעיין בדבריו). אבל באמת גם זה צ"ע דהא בודאי אפי' אי נימא דבהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו הוא רק מדרבנן משום מצות חינוך וא"כ אין ראיה כלל מהא דבעלה מפר לה דאפי' בהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישה דאפי' אי נימא דמצווין להפרישה משום חינוך הא אין זה אלא מדרבנן ואתי נשואין דרבנן ומבטלי חינוך דרבנן והא דאמר בגמ' דבעלה מפר משום דאין ב"ד מצווין להפרישה היינו דאי ס"ד דב"ד מצווין להפרישה מדאורייתא לא מהני נשואין דרבנן אבל משום דהגיע לחינוך דב"ד מצווין להפרישו מדרבנן משום חינוך לזה מהני נשואין דרבנן וצ"ע, אולם י"ל דדוקא אי מופלא סמוך לאיש דרבנן דגוף הנדר דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלין הנדר מדרבנן לגמרי אבל אי מופלא סמוך לאיש דאור' א"כ ההפרה דרבנן אינו מועיל כלום לבטל גוף הנדר שהוא מדאורייתא משו"ה לא מהני גם לענין שלא יהי' ב"ד מצווין להפרישו כיון דבעלמא ב"ד מצווין להפרישו בהגיע לחינוך וההפרה אינו מועיל לזה, וכיו"ב עיין בישיע"י סי' שכ"ט והנה כבוד גאונו הביא הירושלמי בפ' כל כתבי על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו ופריך ולא כן תלי ראו אותו יוצא ומקלט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך כיבוי ופי' הק"ע תמן אין הגדול רוצה בלקוטו הלכך א"צ להזהירו ברם הכא יש לו צורך בכיבוי זה וכאילו הקטן עושה ע"ד אביו ואסור, אולם הרשב"א בחי' לשבת הביא דברי הירושלמי בסגנון אחר וז"ל וכ"נ לי קצת ממה דגרסינן בירושלמי אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו כו' תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי אלא דלפי' לא היינו שומעין לו אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו וזה שלא כדרך גמרתינו עכ"ל, ונפלאתי מאד על בעל פני משה שכ' במה"פ דמדברי הרשב"א נראה דפי' להא כפשטי' ולפיכך כ' דזה שלא כדרך גמרתינו אבל קשה על פי' זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך בכיבוי דמהיכא פסיקא לי' דיש להקטן צורך כבוי ע"ש והוא תמוה דהא גרסת הרשב"א באמת הוא תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי ולפ"ז דברי הירושלמי מבוארין שפיר ול"ק כלל: ובאמת יש לתמוה על הרשב"א ז"ל דמנ"ל דלפי' הירושלמי אין שומעין לו אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו הא גם לפי גרסת הרשב"א בהירושלמי אפשר לפרש עפ"י דרך גמרתינו והיינו דתמן יש לו צורך בעשבים פי' יש להקטן צורך בעשבים ולצורך עצמו הוא לוקט ואינו עושה ע"ד אביו ברם הכא אין לו צורך בכבוי כלומר להקטן בעצמו אין צורך בכבוי זה ובע"כ עושה ע"ד אביו ולכן קטן שבא לכבות אין שומעין לו וכמבואר בתלמודא דידן בעושה ע"ד אביו וצ"ע. ונראה דלא ניחא לי' להרשב"א לפרש הירושלמי עפ"י דרך גמרתינו ומשום דבעיקר הא דמבואר בגמ' בעושה ע"ד אביו פרש"י ביבמות קי"ד שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאילו הוא מצוהו לעשות ע"ש וא"כ אם איתא דגם הירושלמי ס"ל לפרש המשנה דקטן שבא לכבות בעושה ע"ד אביו א"כ לא תלי' כלל באם יש צורך לקטן ואפי' אם יש צורך לקטן אם עושה ע"ד אביו אסור ואם אינו עושה ע"ד אביו כגון שאביו אינו עומד עליו אפי' אין לו צורך מותר וכן הוא באמת שי' תלמודא דידן דבאינו עושה ע"ד אביו בכל גוונא א"צ להפרישו, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דתמן יש לו צורך בעשבים ומסתמא אינו עושה ע"ד אביו והכא אין לו צורך בכבוי ומסתמא עושה ע"ד אביו דמאי פסקא וכנ"ל, ולכן ס"ל להרשב"א דפי' הירושלמי לא תלי' מידי בעושה ע"ד אביו וס"ל להירושלמי דהא דקיי"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ה"ד אם הוא לצורך הקטן כמו קטן אוכל נבילות או מלקט עשבים לצורכו אבל היכא שהקטן עושה איסור בכדי ואין לו צורך בזה ב"ד מצוון להפרישו ולפ"ז אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו אין שומעין לו אם אין לו צורך להקטן: וראיתי בס' שו"ת משכנות יעקב סי' ק"ז שחידש בזה דהירושלמי אין מחולק כלל עם הגמ' דילן והוא עפ"י מה שתמה שם על שי' רש"י בקטן העושה ע"ד אביו שפי' דהתינוק צופה באביו כו' דהוי כאילו הוא מצווהו לעשות והקשה מאי צורך לדון בזה משום ליספי' לי' בידים הנוהג בכל איסורין הא מקרא מלא הוא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וע"כ בבנו ובתו הקטנים איירי דמצות שביתתן על האב כמו שביתת בהמה וא"כ בשבת כל שעושה מלאכת אביו אפי' אם אינו מצווהו הרי אביו עובר משום ל"ת כל מלאכה וזהו באמת דעת הירושלמי דבשאין להקטן צורך בכבוי והוא עושה מלאכת אביו צריך למחות בידו ע"ש, והנה דבר גדול העיר ובאמת בפרש"י על הפסוק ל"ת כל מלאכה אתה ובנך ובתך פרש"י אלו קטנים או אינו אלא גדולים הרי כבר מוזהרים הם ולא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת קטנים וזהו ששנינו קטן שבא לכבות כו' ששביתתו עליך עכ"ל והוא מהמכילתא דמפורש שם כלשון הזה הרי בהדי' דס"ל לרש"י דקרא דאתה ובנך הוא להזהיר על שביתת הקטנים אולם בס' רא"ם הוסיף באמת על דברי רש"י ז"ל ומוקי לה בפ' חרש שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו הוי כאילו מצווהו לעשות ע"ש ועי' בס' רביד הזהב. ונראה דרש"י ז"ל מפרש הא דמבואר במכילתא דל"ת כל מלאכה להזהיר גדולים על הקטנים היינו דלא ליספי' לי' בידים או לדעת אביו דהוי כאלו מצווהו והוא דומיא דאמר ביבמות גבי שרצים דם וטומאה דלא ליספינהו בידים ול"ק דל"ל קרא גבי שבת נילף מדם טומאה ושרצים דאפ"ל כמ"ש הב"י בסי' שמ"ג דהוי ג' כתובין או טעם אחר דבאמת מצינו בירושלמי פ"ב דפסחים גם גבי חמץ דלא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל והיינו לקטנים דברי ר' יאשי' ר"י אומר א"צ ומה שרצים הקל כו' ובמכילתא הוא רב אחי בר' יאשי' ולפ"ז כאבוה ס"ל ולא יליף מג' קראי, והירושלמי הנ"ל בארתי בחי' בס"ד, ולפ"ז ל"ק קו' המשכנות יעקב על פרש"י דבאמת גם ל"ת כל מלאכה כו' הוא רק דלא ליספינהו בידים כשאר איסורין, ומצאתי בחי' הרשב"א בפ' מי שהחשיך ד"ה כשהיא מהלכת ז"ל דאלו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול כיוצא בזה חיוב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאור' אי אמרינן לקטן למעבד איכא נמי איסורא דאור' דכתיב לא תאכלום כו' ולעיל נמי תני' קטן שבא לכבות כו' ואוקימנא בעושה ע"ד אביו ועובר בזה משום ל"ת מלאכה אתה ובנך ע"ש פתח בלא תאכלום לא תאכילום וסיים בל"ת מלאכה אתה ובנך ומזה נראה דדא ודא אחת היא וכנ"ל והכל דלא ליספי' לי' בידים או בעושה ע"ד אביו דהוי כאלו מצווהו ועי' בב"י סי' רס"ו שהביא בשם המ"מ שעמד בחקירה זו ועי' בחי' הרמב"ן בשבת פ' מי שהחשיך ע"ש הרי דלא נעלם דבר מעיני הראשונים. ובעיקר הדבר הא דלא אמרינן באמת דשביתת בנו ובתו הקטנים הוא כמו שביתת בהמתו דודאי לא שייך לדעת אלא כל שעושה מלאכת בה"ב אסור משום שביתת בהמתו וה"נ נימא כן בבנו ובתו דהא בחד קראי כתיב אתה ובנך כו' ובהמתך, נראה דניחא שפיר דלפי המתבאר בשבת פ' מי שהחשיך דפריך והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ופרש"י ואיזהו סתם מלאכה העשוי ע"י שניהם זהו שהיא טעונה והוא מחמר ע"ש הרי דקרא דאתא כו' ובהמתך קאי על מחמר שנעשה המלאכה ע"י שניהם ושביתת בהמתו דאסור אפי' אין מחמר אחריו הוא מקרא דלמען ינוח ועי' בתוס' ריש פ' במה בהמה דאדם מוזהר על שביתת בהמה דכתיב למען ינוח ומיהו לאו דל"ת כל מלאכה הוא למחמר ע"ש, ולפ"ז גם הא דכתיב אתה ובנך ג"כ לא מיירי בשביתת בנו אפי' אין עושה ע"ד אביו דהא גם בבהמה לא מחייב אלא במחמר וע"כ גם בבנו ובתו מיירי שנעשה המלאכה ע"י שניהם והיינו שעושה ע"ד אביו דהוי כאלו מצווהו וכמו בבהמה דמחמר אחריו וז"ב, ועי' בשו"ת הרשב"א סי' נ"ט דלא אסרה תורה עבד ואמה וגר אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל דומיא דקטן וכדאמרינן בפ' כ"כ ע"ש מבואר מדברי הרשב"א ג"כ דבקטן חייב מקרא דלא תעשה והיינו דכשעושה ע"ד אביו הוי כאלו מצווהו ובאמת גם בשאר איסורין אסור בכה"ג ואפשר עוד דשאר איסורין ילפי' משבת דכל לדעת אסור דהוי כאלו מצווהו: ויש לי בכאן מקום עיון הא דמדמה הגמ' שאר איסורין לשבת וכדאמרינן ביבמות גבי ר' פדת דאמר לידבר טליא וטליתא כו' אלמא קסבר קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, וקשה הא קיי"ל דמתעסק פטור ומדברי האחרונים משמע דמתעסק ליכא איסורא כלל ועי' במקור חיים סי' ת"ל והנה קטן כל מעשיו דומה למתעסק ועי' היטב בטו"א ר"ה כ"ט ובמגילה כ"ד והנה בחולין י"ב אמרי' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר"נ היא והיינו דשחיטת חש"ו הוא בלא כוונה והנה בגמ' ל"א מבואר דגם לרבנן לא בעינן כוונה לשחיטה היינו להתיר לאכילה ורק לחתיכת סימנים ע"ש בתוס' ד"ה ואי וד"ה נהי וע"ש שכ' דאי לאו דרבא הו"א דהתם אפי' רבנן מודי דהא מכווני לחתיכת בשר ומוכח מזה דקטן יש לו כוונה לחתיכה דהא הוא חותך מדעת אלא דמ"מ כוונה לחתיכת סימנים לא שייך גבי קטן דכך הוא חותך הסימנים כמו דבר אחר ולפ"ז נראה דה"ה גבי הוצאת שבת דנהי דמכוון להוציא מ"מ אינו מכוון להוציא ברה"ר דהא אינו יודע להבחין בין ר"ה לרה"י וא"כ הוי כמו נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר דס"ל לרבא דפטור ועי' היטב בתוס' שבת ד' ע"ב ד"ה נתכוון ולפ"ז קשה מאי מדמה הגמ' שאר איסורין לשבת הא אפ"ל דבשבת כיון דמעשה קטן הוי כמתעסק לכך אין מצווין להפרישו דגם בגדול בכה"ג ליכא איסורא אבל גבי אוכל נבלות דל"ש מתעסק דקיי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מנ"ל דאין מצווין להפרישו, ועוד דהא בשבת ס"ח פליגי בתנוק שנשבה דלא הו"ל ידיעת שבת כלל דס"ל לר"י ור"ל דפטור ומשום דאומר מותר אנוס הוא כמו שפרש"י ולפ"ז כל קטן לא עדיף מאומר מותר דידיעתו אינו ידיעה כלל וכמ"ש הטו"א ע"ש ולפ"ז גבי שבת דבגדול כה"ג אנוס הוא לכך אין מצווין להפרישו אבל בנבילות דמתעסק חייב א"כ ה"ה דאומר מותר חייב ולכך דלמא ב"ד מצווין להפרישו וצ"ע כעת: