פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן טז
מי ששכח למכור חמצו עד אחר חצות והוציא את חמצו לרה"ר ובאו עכו"ם ולקחו החמץ לעצמם לביתם אם אין הישראל עובר בב"י וב"י.
הנה בדבר זה כבר דברו האחרונים נוחו נפש בתשובותיהם ולפי שהם קצרו בזה לרוחב דעתם אמרתי לבאר בעז"ה והנה הנו"ב במהד"ת סי' ס"ג כ' וז"ל אם אחד לא מכר חמצו קודם חצות ועבר ומכרו אחר חצות לא"י ומשכו העכו"ם לרשותו לזכות בו והוציאו מרשות ישראל שוב אינו עובר בב"י ואף דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו נלע"ד דהיינו כ"ז שלא זכה בו אדם אחר והרי הוא הפקר אז עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין ב"י כבראשונה אבל אם משכו העכו"ם והוציאו מרשות ישראל לרשותו ונתכוין לזכות בו וזכה בו מן ההפקר אז יצא מרשות ישראל לגמרי אפי' לענין ב"י ששוב אינו עובר כו' ואף שהישראל אסור למכור וליתן לעכו"ם היינו מצד הישראל שהוא אסור בהנאה אבל להעכו"ם אין שום איסור מלזכות בחמץ בפסח וזכה בו קנין הגוף ממש וממילא שוב אין הישראל עובר ואינו אסור לו אחה"פ כו' ע"ש שהאריך בזה וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת ע"ש. אונס בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קי"ד כ' דהמוכר חמצו לגוי בפסח אף דזכה בו הגוי וקנה בו קנין גמור מ"מ עובר הישראל בב"י ואף שאינו ברשותו שזכה בו הגוי מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא דאינו ברשותו ועשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בב"י עד שיבערנו מן העולם ע"ש וכ"כ בתשו' סי' קי"ב. והנראה מדבריהם דעיקר הטעם הוא משום כיון דזכה בו העכו"ם קנין הגוף לא מקרי לך והוי חמץ של אחרים אלא דהחת"ס ס"ל כיון דבכל חמץ עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו מאי מהני שזכה בו הגוי הא גם מתחלה לא הי' שלו ודעת הנו"ב הוא דדוקא כ"ז שלא זכה בזה אדם והרי הוא הפקר אז עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו כבראשונה אבל אם זכה בו עכו"ם דהוי של אחרים ממש בזה לא עשה הכתוב ושוב אינו עובר ע"ז: אולם באמת נראה דאם זכה בו העכו"ם בחמץ ומשכו לרשותו דאין הישראל עובר בב"י מטעם אחר לבד מה שאינו שלו אלא דלא מקרי ברשותו דהתורה אמרה לא ימצא שאור בבתיכם וזה אינו בתיכם, ונקדים דברי הרא"ש בפסחים וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל העו"ג או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו וה"ר יונה הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מה"ת כדאמרינן בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראיתו כו' ונ"ל דבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל. והנה גם הר"ן בפסחים ד"ו הביא דברי הרמב"ן ז"ל שכ' המכילתא לפסק הלכה וכן כ' הרמב"ן בפי' עה"ת ובחידו' לפסחים גבי יחד לו בית דאינו זקוק לבער ופר"ת דאפי' באחריות מיירי וקס"ד מעיקרא משום דשכירות קניא והוי לי' ביתו של עכו"ם וחמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם אע"פ שקבל ישראל אחריות אין זקוק לו כך פר"ת וכדומים היינו שלא נאמר דברים אלו אלא בחמצו של עכו"ם עד שמצאתי במכילתא בבתיכם כו' וסיים למדנו מכאן חמצו של ישראל עצמו כדין חמצו של עכו"ם שקע"א ותרווייהו ברשות ישראל עובר ברשות העכו"ם אינו עובר דבתיכם כתיב ע"ש. ובשג"א בתשו' סי' פ"ג השיג על הב"י שהביא דברי הגאונים וכתב דכן הוא דעת הרמב"ן והר"ן דלדעתו אינו כן דהגאונים מיירי הכל בשקבל הנפקד עליו אחריות וזה מציל את המפקיד מלעבור בב"י והרמב"ן והר"ן מיירי אפי' בלא קבל הנפקד אחריות אפ"ה אין המפקיד עובר כיון שאינו בביתו וברשותו ע"ש: עכ"פ הנה לדעת הרמב"ן והר"ן נראה ברור דבכה"ג שזכה בו הגוי לאחר חצות ומשכו לרשותו שוב אינו עובר הישראל בב"י מטעם דלא מקרי בתיכם וק"ו הוא ממפקיד חמצו ביד גוי שאינו עובר מכ"ש הכא שזכה בו הגוי קנין גמור והכניסו לרשותו דבודאי לא מקרי בתיכם. אולם אפי' לדעת הרא"ש דבמפקיד אצל עכו"ם עובר הישראל הרי כ' הטעם משום שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן וכ"ז שייך רק במפקיד אבל הכא שזכה העכו"ם קנין גמור בהחמץ והוא ברשות העכו"ם ולא השאיל ביתו לשמירת ממונו של ישראל כ"א לצורך עצמו פשיטא דבכה"ג לא מקרי בתיכם. ועי' במקו"ח סי' ת"מ שכ' דלדעת הרא"ש גם בגוזל בעכו"ם שגזל חמץ מישראל דאין הנגזל עובר משום דלא מקרי בתיכם וכאן ל"ש סברת הרא"ש שהשאיל ביתו לשמירת ממונו דהא הגזלן לצורכו הוא מחזיק ע"ש ומכ"ש בנדון דידן כנ"ל. וגם לדעת הגאונים שכתב הטעם דאין המפקיד עובר מאחר שקבל הנפקד אחריות מ"מ בודאי בכה"ג שזכה בו הגוי לגמרי אין הישראל עובר דלא מקרי בתיכם וכמו שיבואר: והנה הפר"ח בסי' ת"מ כ' וז"ל יראה שטעם הגאונים הוא דכיון דאמרינן בגמ' דבקבל עליו אחריות מקרי שלו ועובר עליו הרי אינו מן המפקיד ואינו עובר עליו ולפ"ז משמע דאע"פ שהחמץ עצמו ברשות המפקיד כל שיש אחריות על אחר אינו עובר עליו וזה תמוה בעיני דכיון דבקבל אחריות סגי לעבור עליו כ"ש כשהממון שלו ואי לא מגנב ומתביד ברשותו קאי ואם נאמר שאלו הגאונים סברי דבעינן תרתי שלא לעבור עליו המפקיד היינו קבלת אחריות ושיהי' ברשות אחרים אכתי קשה דממ"נ אי ס"ל להגאונים שאחריות אינו גורם והא שאינו עובר לפי שהוא ברשות אחרים א"כ למה בעי שקבל הנפקד עליו אחריות ואם אחריות גורם שלא לעבור עליו המפקיד א"כ אפי' בביתו ממש מצי לראותו דהא הוי של אחרים וע"ש שהניח בצ"ע. אולם לדעתי הדברים מבוארים שפיר דעיקר הפטור הוא מה שאינו ברשותו והתורה אמרה בתיכם כמבואר במכילתא אבל קבלת אחריות בלבד אינו מעלה כלל וכמ"ש הפר"ח אלא דמ"מ בעינן קבלת אחריות והיינו דס"ל להגאונים דבלא קבלת אחריות אמרינן בודאי כיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן. אלא דהא בקבל עליו אחריות על חמצו של גוי הרי עובר עליו משום דחשיב ממון דידי' גבי חמץ נמצא היכא שקבל עליו הנפקד אחריות מה שמחזיק אצלו בביתו הוא משום קבלת אחריות דילי' שלא יגנב נמצא דהנפקד לצורך עצמו הוא מחזיק בתוך ביתו. ואף שהשאילו ביתו לשמירת ממונו וחמצו מ"מ הרי גם הוא יש לו גורם לממון בהחמץ להכי לא מקרי בתיכם לגבי המפקיד אבל בלא קבלת אחריות הרי מונח החמץ רק לצורך המפקיד וביתו קרינן בי'. והיינו שכ' הרא"ש ע"ז שדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן ומשום דס"ל להרא"ש דאעפ"י שקבל אחריות ויש לו גורם לממון מ"מ הרי הבית שאול לשמירת הממון של הבעלים דעיקר הממון הוא שלו וקרינן בי' ביתו והנה הרמב"ם כתב דהמפקיד חמצו אצל הגוי עובר עליו המפקיד בב"י והר"ן בריש פ"ק דפסחים תמה עליו דמנין לו זה אבל באמת אפ"ל דדעת הרמב"ם הוא כהרא"ש דכיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' חמץ ומצה ז"ל כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו אם הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהי' עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם כו' ועי' בכס"מ מדכתיב בתיכם משמע איסורא להפקיד ביד עכו"ם שהרי המקום שמונח שם חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו ע"ש והוא ממש כמ"ש הרא"ש והמכילתא אפשר נמי דמפרש כמ"ש הרא"ש. אולם דעת הגאונים הוא דהמכילתא מיירי שהנפקד קע"א ובחמץ הרי האחריות גורם שיהי' של הנפקד ממילא נהי דמשום האחריות שקבל עליו הנפקד אין לפוטרו כמ"ש הפר"ח מ"מ שפיר נתמעט מבתיכם דהא ביתו שאול לשמירת הממון לצורך עצמו כדי שלא ישלם אם יגנב וכנ"ל ולפ"ז בכה"ג פשיטא דגם הגאונים מודים דאינו עובר הישראל בב"י דהא העכו"ם זכה בו קנין גמור ומחזיקו בביתו לצורך עצמו דאף אי נימא דמ"מ לא יצא מרשות בעל החמץ דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ הרי בודאי דלא מקרי בתיכם וק"ו הוא ממפקיד כנ"ל. והנה כל גדולי האחרונים השיגו על הרא"ש במ"ש על הר"י ולא הבנתי ראייתו ועי' בשו"ת חכם צבי סי' קל"ט ובפ"י פסחים ה' והגהות הב"ח על הרא"ש שם ועיקר טענתם הוא דשפיר הוכיח הר"י מוגנב מבית האיש דהא רבנן דר"ש פליגי וס"ל דאף שההדיוט קבל עליו אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו שהוא גבוה ושם הבעלים עיקר הכ"נ בחמץ אף שהנפקד קבל עליו אחריות שם הבעלים עיקר ע"ש. ולא ידעתי מה כל החרדה וכשם שמצוה לישב דברי הר"י כך מצוה לישב דברי הרא"ש שלא יאמר לא הבנתי בדבר המובן לכל לפי דבריהם אבל גם דברי הרא"ש עולים יפה דלפי מה שהביא דברי הגאונים דעיקר תלוי גם בקבלת אחריות שמקבל הנפקד דזה גורם דאין המפקיד עובר בב"י ולפ"ז אין ראי' כלל מוגנב מבית האיש דדוקא גבי חמץ דרבי רחמנא דגורם לממון כממון דמי וכיון שמקבל הנפקד אחריות ממילא לא מקרי בתיכם כנ"ל כיון דגם לו יש גול"מ בחמץ זה ביתו לצורך עצמו שאול לשמירת הגול"מ שלו אבל בהקדש דלרבנן גול"מ לאו כממון דמי לפיכך מקרי בית הקדש ואין האחריות כלום וזהו שכ' הרא"ש ולא הבנתי ראיתו והנה בס' מקור חיים כתב דדעת הגאונים הוא דדוקא כשהוא בבית העכו"ם אין המפקיד עובר אפי' לא קבל עליו אחריות ואם הפקיד אצל ישראל בעינן שהנפקד יקבל עליו אחריות רק דסברי דכי אמרינן גבי חמץ דאע"פ שאינו ברשותו עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו שלא נכנס לרשות אדם אחר אבל היכא שנכנס לרשות אדם אחר לא עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ומשו"ה כשהחמץ בבית עכו"ם דתיכף בע"פ אחר שש נעשה החמץ הפקר וזוכה החצר לעכו"ם אבל בישראל שהפקיד אצל ישראל הרי אין הישראל זוכה והוא ברשות המפקיד עד שיקבל עליו אחריות ומחויב לבער מן העולם ע"ש, ולפ"ז גם המכילתא דממעט חמץ של ישראל ברשות עכו"ם היינו משום דהעכו"ם זוכה ע"י חצירו והוא תמוה טובא דהא הא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא שאם הי' יודע הי' דעתו לקנות אבל היכא שיודע ואין דעתו לקנות לא קנה וכמ"ש התוס' ב"ב דנ"ד ואיך אפ"ל דקרא ממעט מטעם הכי דהא באמת אפשר שהעכו"ם אינו רוצה כלל לקנות כ"א להחזיר להישראל אחר הפסח ועוד לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה נראה דבכה"ג בחמץ של ישראל המונח בבית עכו"ם אי ס"ד דאין הישראל עובר בב"י ממילא לא אפשר להנכרי לזכות כלל בפסח דהא ל"ד לשאר איסורי הנאה שלא יהי' להם היתר לעולם אבל חמץ זה כיון דלאחר הפסח יהי' מותר בהנאה וגם אינו עובר בב"י בבית העכו"ם והוי כפטר חמור דאסור בהנאה ויש לו פדיון ואינו הפקר כלל וה"נ דכותי' ואין הנכרי זוכה בחמץ וכיון שאינו זוכה בהחמץ א"כ בית הנפקד קרוי ביתו ומחויב לבער ואף דעכשיו שמחויב לבער א"כ הוי הפקר ויכול העכו"ם לזכות בו מ"מ לא מצ"ל דאינו מחויב לבער משום זה וכיון דלא יזכה העכו"ם הוי ביתו וצריך לבער וכנ"ל: ומכל האמור נתבאר דבנידן דידן בהוציא החמץ לאחר שש לחוץ וזכה בו עכו"ם והכניסו לביתו אם נקטינן כמ"ש הנו"ב והח"ס דעכו"ם זוכה בו קנין גמור כמו כ"ד הפקר א"כ אין מקום למש"כ החת"ס דמ"מ הישראל עובר בב"י משום דכל עצמו של חמץ כן הוא דאינו ברשותו ועשה הכתוב כו' דכבר בארנו דבכה"ג אין הישראל עובר בב"י מטעם אחר דרחמנא אמר לא ימצא בבתיכם אבל בבית העכו"ם אינו עובר ולפ"ז אפי' לאחר חצות מהני שלא יעבור בב"י ואף דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו והרצון הוא דאף שאסור בהנאה והוי הפקר מ"מ חשוב ממון דידי' מ"מ מה שאינו בבתיכם לא עשה הכתוב כאלו הוא בבתיכם. ואף דבחמץ שלו המונח ביד עכו"ם עובר בב"י לדעת כמה פוסקים היינו משום דביתו מקרי אבל בכה"ג שזכה בו הגוי והוא מחזיקו לעצמו א"כ אף דעשה הכתוב כאלו הוא שלו מ"מ לא מקרי בתיכם ואין הישראל עובר בב"י וזה ברור: אולם הנה הטור בסי' תמ"ו כתב המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו מיד וכתב ע"ז הב"י איני יודע מה צורך להוציאו דהוצאה מרשות לחוד משמע דלא סגי עד שיבערנו מן העולם כו' א"נ לפרש"י דשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ודלא כדברי הגה"מ כו'. וכ' הט"ז ואני אומר חס לן לפרש כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו וכדאמר ר"י ב' דברים כו' וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן כו' ע"ש וכ"כ המקו"ח בסי' ת"מ על דברי השג"א שכ' דאפי' במוציאו מרשותו לבד סגי ומחלק בין כשהי' בביתו בפסח דכבר נתחייב במצות השבתה אינו נפטר ממצות השבתה כו' וכ' ע"ז המקו"ח שהוא תורה חדשה ולדבריו יקשה מההיא דפסחים המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי עכ"פ יפקיר הרשות שהחמץ עליו ויתקן הלאו דב"י אלא ודאי דלא סגי כלל בהוצאה מרשות וכמ"ש הט"ז סק"א ע"ש, הרי מבואר מדבריהם דאינו מועיל הוצאה מרשותו לאח"ז איסורו ומשום דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפ"ז בנ"ד אין היתר לפי דבריהם גם מצד דלא מקרי בתיכם ומשום דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו וכמ"ש המקו"ח דלא סגי בהוצאה מרשותו מטעם זה, אכן דברי הט"ז והמקו"ח צע"ג דהנה שלו וברשותו המה שני ענינים נפרדים וכדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו והמתבאר מדברי הפוסקים דגם בחמץ אינו עובר אלא היכא דאיכא תרתי שלו וברשותו ואם אינו שלו אפי' אם הוא ברשותו אינו עובר משום דכתיב לך וכן שלו אם אינו ברשותו אינו עובר משום דכתיב בתיכם מה ביתו ברשותו וכ"כ הפר"ח בסי' ת"מ דתרתי בעינן ומעתה נחזי אנן הנה בהא דאמר ר"י שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשה הכתיב כאלו הוא ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ בפסח ע"כ שאין הכוונה דאינן ברשותו ממש וכמו שאמרו דהנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו דהא מה דקרי לחמץ אינו ברשותו הוא משום דהוי אסור הנאה והוי כמו הפקר וכיון דבביתו וברשותו הוא שפיר ברשותו מקרי. אלא דהכוונה הוא דכיון דאסור בהנאה ואין בו דין ממון לא קרינן לך ואינו שלו וכ"כ רש"י ד"ו דלאו ברשותו הוא אינו שלו וכ"כ הר"ן על הא דאר"א שני דברים אינו ברשותו אינו שלו ע"ש ולפ"ז דברי ר"י אמורים רק דבחמץ אף שאסור בהנאה ואינו שלו אוקמא התורה ברשותו כאלו הוא שלו אבל בהא דהצריך הכתוב בחמץ שיהי' ג"כ ברשותו כדכתיב שאור לא ימצא בבתיכם מנ"ל דאעפ"י שמוציא לאח"ז איסורו מביתו אוקמא התורה כאילו הוא בביתו, דהנה משום איסור חמץ שאסור בהנאה מ"מ אם הוא בביתו ביתו קרינן ורק שאינו שלו והנה רש"י בפ' החומש בפסוק תשביתו שאור מבתיכם כ' מה ת"ל בתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות ע"ש והרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת תמה ע"ז דהאיך אפשר למעט מבתיכם דהא בודאי חמץ של נכרי שהוא אצל ישראל בביתו רשותו מקרי אלא שאינו שלו אבל שפיר הוא ברשותו ובתיכם קרינן בי'. ולפ"ז ה"נ בכל חמץ מצד איסורו אם הוא בביתו מקרי בתיכם אבל מנ"ל דאף אם מוציא מרשותו עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין בתיכם. ולפ"ז מש"כ המקו"ח על השג"א דנתן בזה תורה חדשה ולפמש"כ נראה פשוט דאם נימא דלהרמב"ן במוציא מרשותו סגי אפי' בפסח מהני הוצאה מרשותו ודלא כהט"ז וכנ"ל: וכבר אמרנו במקו"א להוכיח מגמ' ב"ק דס"ט אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועין כו' הו"א מאן תנא צנועין ר"מ הוא כו' אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי הא לאו דידי' והא מצי מחיל משו"ה מצי מחיל כו' ע"ש היטב. הרי מתבאר דאע"ג דבכ"מ אינו יכול להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מ"מ בכרם רבעי כיון דבלא"ה לאו ממון דידי' הוא ומ"מ לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותו דהוי כשלו משו"ה מצי מחיל אע"פ שאינו ברשותו ממש והוי נמי כברשותו, וא"כ לכ' גם גבי חמץ דבעי שלו וברשותו אפשר נמי לומר הכי דכיון דאפי' כי איתא ברשותו נמי לאו דידי' הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותו והוי כשלו א"כ ה"ה אפי' כשאינו ברשותו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ועובר בב"י. אולם כ"ז הוא לסברת רבא אי לאו דאר"י אבל ר"י הרי לא ניחא לי' בהכי ובע"כ משום דס"ל דאף דרבי קרא גבי כרם רבעי דאע"ג דלאו ממון דידי' לענין אחולי הוי כשלו מ"מ אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן דמשו"ה יכול לחלל אף כשאינו ברשותו ומשום דלא רבי קרא רק לעשותו כשלו אבל כשאינו ברשותו לא רבי קרא שיהי' כברשותו וגם רבא אמר אי לאו דאר"י ולפ"ז ה"ה גבי חמץ דאע"פ שעשה הכתוב כשלו מ"מ מה שאינו ברשותו לא עשה כברשותו ודלא כט"ז ומקו"ח וכנ"ל. והנה הרמב"ן בתשובה סי' קנ"ו הביא מה שפסק הרמב"ם להא דצנועין וכתב ע"ז דאינו מחוור דהא קי"ל כר"י דאמר גזל כו' שניהם אינן יכולים להקדיש כו' ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותו כו' וכדאמר רבא התם כו' והא ליתא דהא רבא לא פליג אר"י אלא אי לאו דאמר ר"י וכיון שכן דצנועין ליתא כלל ע"ש ונראה מדבריו שהרמב"ם פסק כרבא דיכול לחלל אפי' מה שאינו ברשותו ולפ"ז גם גבי חמץ אפ"ל כמו שעשה הכתוב אינו שלו כשלו גם אינו ברשותו הוי כברשותו, אולם באמת דברי הרמב"ם אינן מתפרשין עפ"י דברי רבא וגם הרמב"ן ז"ל לא כתב אלא בדרך אפשר דהא בהדיא קאמר רבא אי לאו דאמר ר"י ולא אמר מאן תנא צנועין ר"מ היא. ועוד דהא הרמב"ם כ' והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה דהוי הפקר והמלקטים הרי זוכים מן ההפקר א"כ קשה אפי' אי נימא דיכול להקדיש דבר שא"ב מ"מ הכא אין ענין לשאינו ברשותו דהא כבר זכו מן ההפקר וכ"כ התוס' שם דצנועין אשאר שני שבוע קאי דאי אשביעית כיון שהם זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל ובזה גם לרבא לא מהני, ובעיקר דברי הרמב"ם כבר באו בתרוצים שונים בדברי האחרונים ועי' בכ"מ שם. עכ"פ נתברר לנו מסוגי' דצנועין וכמ"ש הרמב"ן רבא גופי' לא אמר אלא אי לאו דאמר ר"י אבל בקושטא דמילתא מודה דאם אינו ברשותו לא מצי לחלל ואין לך בו אלא חידושו דשלו וברשותו שני דברים הם ולפ"ז במוציא מרשותו אפי' לאחר חצות מהני וכנ"ל: אכן ביסוד הדבר שכתבנו דחמץ בפסח מקרי ברשותו אם הוא בביתו ורק מצד האיסור מקרי אינו שלו והא דאר"י ב' דברים אינו ברשותו פי' אינו שלו וכמו שפי' רש"י והר"ן. יש לעיין דהנה הקצוה"ח בסי' ת"ו כתב להיפך דאה"נ אית להו בעלים וכמ"ש הריב"ש בסי' ת"א דיש זכיה בא"ה מדאמרינן בע"ז מכי אגבהה קני' ע"ש וכ"כ הרשב"א בפ' לולב הגזול דאתרוג של ערלה חשוב לכם ומשום דא"ה אית להו בעלים אלא דאף דאית להו בעלים ומקרי לכם מ"מ אינו ברשותו מקרי וכ"כ רש"י בפ' שור שנגח שור הנסקל כו' הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותו קאי לאקדושי ע"ש ולפ"ד דא"ה חשיב שלו הא דעשה הכתוב חמץ בפסח כאלו הוא ברשותו היינו ברשותו ממש משום דאה"נ מקרי אינו ברשותו וכיון שעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ לא יהי' מהני הוצאה מרשותו. והנה לכאורה דבריו מוכרחים דלשי' הרשב"א בסוכה דא"ה מקרי לכם א"כ קשה בהא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם אמאי מקרי חמץ אינו ברשותו ואף דאסור בהנא' הא איסורי הנאה מקרי שלו, ובמקו"ח כתב לישב דהוא משום תשביתו כיון דהכל מצווין לבערו אין לך דבר המופקר גדול מזה ע"ש אולם אינו מובן דמה נ"מ אם מחויב לבערו מיד דהא גם ערלה הוא בשריפה ועומד לשריפה ומ"מ מקרי לכם אבל לפי דברי הקצה"ח ניחא שפיר דבאמת גם חמץ מקרי לכם אלא דאה"נ אע"פ שהוא שלו מ"מ אינו ברשותו מקרי ובחמץ בעינן תרתי שלו וברשותו ולכן אמרינן דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפ"ז הא דאמר ר"א שני דברים אינו ברשותו כוונתו שאינו ברשותו ממש וכמו בגזל דמקרי אינו ברשותו להנגזל. עכ"פ לפמ"ש הרשב"א בסוכה דערלה מקרי לכם א"כ צ"ל הא דאמר ר"א דשני דברים אינו ברשותו היינו כמ"ש הקצה"ח דא"ה הוא שלו ורק אינו ברשותו וכנ"ל, אלא דצריך להבין דכיון דאה"נ מקרי אינו ברשותו קשה הא דאמרינן גזל כו' שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב משמע דלהנגזל הוי אינו ברשותו ולהגזלן מקרי רק אינו שלו אבל ברשותו הוי אף דמה"ת אסור ליהנות מדבר הגזול ונראה בזה דברשותו ושאינו ברשותו בדעת האדם תלוי וכ"ד אף שהוא שלו אם אינו יכול להנות מזה או מצד שהוא ביד אחר כמו גזלן או משום דאסור בהנאה וארי' דרביע עלה וא"א להנות מצד האיסור מקרי אינו ברשותו, ולכן גם להיפך להגזלן דיורד לתוכה ורוצה לעבור על איסור גזל ומשתמש בה להנאתו לפיכך מקרי ברשותו ורק אינו שלו כנ"ל. ועפ"י דברי הקצוה"ח סבור אנכי לישב דברי התוס' בחולין ק"מ שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דעומד לשריפה ע"ש והוא תמוה איך חל הקדש על אה"נ דהא אה"נ אין לו בעלים ואינו שלו ואיך יכול להקדיש דבר שאינו שלו אבל לפמ"ש הקצוה"ח דאה"נ יש לו בעלים אלא דמקרי אינו ברשותו ניחא והוא עפ"י מש"כ הקצה"ח בסי' קי"ז בשם הריב"ש אליבא דרש"י דקדושת הגוף חל אפי' על דבר שא"ב דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים הוא ע"ש א"כ שפיר חל קדושת הגוף על איסורי הנאה דמקרי רק אינו ברשותו והיינו דמספקא להו אי עבר והקריב אם הקרבן כשר כיון דלשריפה קיימא: אלא דבאמת גם אי נימא כסברת הקצוה"ח דאה"נ יש לו בעלים אלא דמקרי אינו ברשותו ועי' באבני מלואים סי' כ"ח דזהו מש"כ הרמב"ם הקונה חמץ בפסח עובר בב"י ומשום דיש זכיה בא"ה והא דאמרי בפסחים דבתר זמן איסורו לאו ברשותו קיימי ולא מצי לבטל היינו משום שאינו ברשותו וא"א להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש, מ"מ נראה דמי שהוציא חמץ בפסח לרה"ר או מכר לנכרי דפשיטא דאינו עובר בב"י מטעם שאינו שלו ובחמץ אינו עובר בשל אחרים. דהנה פשוט הוא דבכה"ג שמכר לנכרי או שהוציא לרה"ר וזכה בו העכו"ם דזוכה בו קנין גמור דהא גם בגזילה שאין הנגזל יכול להקדיש ולהפקיר מ"מ להגזלן גופי' יכול ליתן במתנה וכמ"ש באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק י"ג ע"ש והטעם דלהגזלן גופי' אינו מעכב מה שאינו ברשותו כיון דהוא ברשות הגזלן יכול להקנות לו לכן בכה"ג אם נתן החמץ לגוי זוכה בו הגוי דהא מה שהוא א"ב הוא מצד אה"נ ולהגוי הרי הוא ברשותו דהא מותר לו אף באכילה, ועוד נראה דבאמת מה שאין הנגזל יכול להקדיש היינו משום דהקדש חל בדבור והוא מכח הנגזל וכיון שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש וכן אם מכר הנגזל אינו מועיל שיקנה דבורו עפ"י קנין שמועיל מצד המוכר כיון שאינו ברשותו אבל הא פשיטא אם אחד יעשה קנין בדבר המועיל אפי' בהפקר ואינו בא מצד המוכר ודאי כיון שהגזלן רוצה להקנות לו אפי' אי נימא שאין כח ביד הגזלן להקנות לו מ"מ כיון שאין הגזלן מקפיד ע"ז שיזכה בו אחר בודאי יכול לזכות בו ולפ"ז גם בחמץ אם הוציא לרה"ר הרי בודאי מצד איסור חמץ רוצה שיזכה בו הגוי ולהגוי הרי הוא ברשותו ואין שום דבר המעכב עליו שפיר זוכה בהחמץ קנין גמור. ובאמת להיפך אני תמה במ"ש דחמץ בפסח הוא שלו רק דאינו ברשותו ולהכי כ' הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה דאי לאו דאית לי' בעלים מה קנה וקשה כיון דגם להקונה הוא אה"נ וא"כ איך יכול לזכות בדבר שאינו ברשותו וכשם שאינו יכול להקנות דבר שא"ב כך א"א לזכות בדבר שגם אחר הזכיה יהי' אינו ברשותו ויש לעיין. עכ"פ הגוי זוכה בהחמץ דמצד הבעלים אין מניעה וכשלוקח לעצמו הרי הוא ברשותו ושפיר מצי זכי וכיון דהעכו"ם זוכה בהחמץ א"כ לא מקרי לך ואינו עובר בב"י דהא כל חמץ מקרי שלו אלא שאינו ברשותו ואף דעשה הכתוב אינו ברשותו כברשותו אבל אינו שלו כשלו לא מצינו וז"ב, העולה מזה דממ"נ אי נימא דחמץ מקרי ברשותו ואינו שלו א"כ לא מצינו רק דעשה הכתוב כאלו הוא שלו ולא כאלו הוא ברשותו ובכה"ג שזכה בו הגוי הרי אינו ברשותו ולהיפך אם חמץ מקרי שלו וא"ב א"כ לא עשה הכתוב רק כאלו הוא ברשותו ולא כאלו הוא שלו. דשלו וברשותו שני ענינים הם וכנ"ל. וראיתי להקצה"ח בסי' רע"ג שהביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דההפקר הוא מטעם נדר שאסור לחזור בו ודברי הב"י שפי' שיחזור ויאמר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר שאסור לחזור בו וכ' הקצה"ח דמדברי הב"י נראה דהפקר אינו עושה קנין כו' אולם הקשה מהא דאמר בפ' ר"א דמילה גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופי' רש"י מרשותי' ותו לא רמיא חיובא עליו א"כ משמע דלגמרי יוצא מרשותו דאי משום נדר אכתי שלו הוא אלא שאסור לחזור ואפשר לומר דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו כיון שאסור לחזור ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב שאינו שלו ופטור מציצית ע"ש, הרי דס"ל דשלו וברשותו דבר אחד הוא וכיון דנתמעט אינו שלו ה"ה אינו ברשותו, ולענ"ד הדברים מתמיהים דהא הסוגי' קאי למ"ד ציצית חובת טלית הוא ועי' בפרש"י שם וטלית שאינו שלו נתמעט מכסותך וכדאמרינן בחולין קל"ו ואלא כסותך ל"ל לכדר"י דאמר רב יהודא טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית וה"ה דלמ"ד חובת טלית נתמעט מכסותך ולפ"ז הדבר תמוה דהיכא שאינו ברשותו יהי' פטור מציצית והרי גם אם אינו ברשותו מ"מ מקרי כסותך ואיך אפשר למעט מכסותך אינו ברשותו והרי לדעת הרשב"א דאה"נ מקרי שלו ואתרוג של ערלה מקרי לכם וכמ"ש הקצוה"ח בעצמו להביא ראי' מזה דאה"נ יש לו בעלים הרי אף דא"ה מקרי א"ב מ"מ לא נתמעט מלכם רק מה שאינו שלו ולא מה שאינו ברשותו. והרי מה שאינו שלו לכ"ע אינו יכול להקדיש ובדבר שא"ב פליגי בי' ואפי' לר"י דשניהם אינם יכולים להקדיש היינו משום דמה ביתו ברשותו ודבר פשוט הוא דאין למעט מכסותך רק שאינו שלו ולא שאינו ברשותו: אולם הנה בגוף הדבר שכתבו הנו"ב והחת"ס דהעכו"ם זוכה בחמץ קנין גמור כזוכה מן ההפקר ואף דמצד המוכר אינו יכול למכור אה"נ מ"מ העכו"ם שלדידי' מותר בהנאה זוכה בה, לענ"ד יש לעיין בזה לפי מה שהארכנו במק"א לבער אם היכא דזכה בה עכו"ם אם הישראל מקיים בזה גם מ"ע דתשביתו דאפשר בב"י אינו עובר אבל תשביתו לא קיים דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש ולא מה שנעשה אינו שלו וא"כ אפשר לדון דלאחר שש שחל על ישראל מ"ע דהשבתה וא"כ אפי' אם מכרו לנכרי צריך לחזור וליקח החמץ מן הגוי ולבערו מן העולם לקיים מ"ע דתשביתו וא"כ א"א כלל שהגוי יזכה בחמץ קנין גמור לבטל הישראל ממ"ע דתשביתו הא למה זה דומה לשור היוצא לסקול ויקח עכו"ם השור לזכות בו מן ההפקר דפשוט דב"ד מוציאין מידו לקיים מ"ע דסקל יסקל השור ומשום דלא יכול הגוי לזכות בדבר שמצותו בסקילה ה"נ כיון שהישראל מחויב לשרוף החמץ אין הגוי יכול לזכות בדבר שהוא עומד לשריפה, ועי' בחי' הגרע"א בשו"ע או"ח סי' ת"מ במש"כ המג"א דחמץ של עכו"ם שקבל הישראל עליו אחריות אם בא העכו"ם בפסח מותר ליתן לו החמץ דאמרינן באה"נ הרי שלך לפניך וכ' הגאון הנ"ל די"ל דכיון שהישראל עובר בב"י כשבא הנכרי בפסח אין הישראל יכול להניחו ליטלו דהא הישראל מחויב לבערו לתקן הלאו ע"ש והרי אף דהחמץ הוא של נכרי בעצם וא"כ ה"ה הכא דמוטל על הישראל לשרוף החמץ אין הגוי יכול לזכות בו קנין הגוף להפקיע החמץ ממצותה וכיון דאין הגוי יכול לזכות א"כ ברשות הישראל קיימי ועובר בב"י כנ"ל, (נראה להעיר, דכ"ז הוא אם נימא דחמץ בפסח מקרי אינו ברשותו אבל הוי שלו וכיון דאין העכו"ם זוכה ונשאר שלו לגבי הישראל ואף דאינו ברשותו הא כל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו אבל אי נימא דחמץ הוי אינו שלו א"כ נהי דאין העכו"ם זוכה בו מ"מ הא מונח ברשות עכו"ם ולא שייך לומר השאילו ביתו דהא העכו"ם לצורך עצמו מחזיקו ואפי' אם אינו זוכה בו הרי אינו גרע מעכו"ם שגזל דלא הוי ברשותו כמ"ש לעיל ונהי דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו הא אי נימא דאה"נ אינו שלו הא דאר"י אינו ברשותו הכונה אינו שלו וכמ"ש רש"י ור"ן אבל לעשות אינו ברשותו כברשותו לא מצינו וא"כ אפי' אי נימא דאין העכו"ם זוכה ג"כ אין הישראל עובר בב"י). אולם באמת אפי' אם נימא דחמץ מקרי אינו ברשותו ממש מ"מ נראה דבנידן דידן אינו עובר הישראל בב"י דגם לפ"ד הקצה"ח דחמץ משום דהוא אה"נ מקרי אינו ברשותו וע"כ צ"ל דהא דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ומשום דחמץ בעינן ברשותו זהו משום מיעוטא דכתיב לך ושאינו ברשותו נתמעט מלך ועי' בכס"א פ"ד מה' חמץ ומצה. אבל ליכא למימר דהא דבחמץ בעינן ברשותו הוא משום דכתיב בתיכם מה ביתך ברשותך וכדאיתא במכילתא דזה ליתא דמה ביתך ברשותך לא קאי כלל על החמץ כ"א על הבית גופי' דגזה"כ הוא שיהי' החמץ מונח במקום שהוא רשותו, וכבר כתבנו דהרמב"ן בפי' עה"ת תמה על רש"י שכ' למעט מבתיכם חמץ של גוי שלא קבל ישראל אחריות וכ' שזה לא נתמעט כלל מבתיכם ואפי' חמץ של אחרים אם הוא מונח ברשותו בתיכם קרינן ע"ש ולפ"ז אפי' המץ של אחרים שמונח בביתו דודאי החמץ בעצם לא מקרי ברשותו היינו שאינו עומדת ברשות הבעלים אבל מ"מ חל ע"ז לומר שהוא מונח ברשותו ומכ"ש חמץ דהוא איסור הנאה אם מונח בביתו מקרי ברשותו ובתיכם דבתיכם הוא רק שיהי' מונח ברשותו ואין זה ענין לאם החמץ הוא אינו ברשותו בעצם) אלא דמ"מ במפקיד אצל גוי כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן והוי ביתו ממש ועי' במקו"ח אבל אם הוא בבית אחר שלא השאילו מקומו נתמעט מבתיכם ואינו ענין לעשה הכתוב כו' דלא עשה הכתוב רק החמץ כאלו הוא ברשותו אבל לא עשה בית אחרים כביתו דאף שעשה הכתוב כברשותו היינו שהחמץ עומד ברשותו אבל מ"מ אינו מונח ברשותו וז"ב, וא"כ הא דנתמעט מבתיכם אינו ענין כלל להא דעשה כאלו הוא ברשותו כנ"ל ולפ"ז אפי' בפסח גופי' אם אינו בביתו אינו עובר בב"י. שוב מצאתי שגם השג"א בסי' ע"ח כ' בפשיטות דיחד לו בית דמהני לחמץ של אחרים שקע"א מהני אפי' בתוך הפסח ע"ש ולכן אם לקחו העכו"ם לביתו לזכות בו נראה דבכה"ג לכ"ע לא מקרי בתיכם ואינו עובר בב"י ול"ש בזה עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ודלא כמ"ש הט"ז וכנ"ל ולכן שפיר כ' הב"י דלרש"י מהני הוצאת החמץ מרשותו בפסח: בענין הנ"ל והנה לפמ"ש לכל הפוסקים בתיכם דוקא הוא ואפי' בחמץ שלו דוקא בבתיכם עובר עליו. אלא דלהגאונים דוקא בקבל עליו הנפקד אחריות אז נתמעט מבתיכם ולהרא"ש אפי' בכה"ג בית הנפקד מקרי ביתו של המפקיד כיון שהשאילו ביתו אבל מ"מ ביתו דוקא הוא והגוזל חמץ מחבירו אין הנגזל עובר בבל יראה דלא שייך לומר השאילו ביתו וכנ"ל וגם הרמב"ם לא יחלוק ע"ז וכ"כ הנוב"י סי' כ' בפשיטות, ובס' ישועות יעקב בס' ת"מ כתב דטעם הפוסקים דאינו עובר הוא עפ"י המכילתא כו' ואנן לא קיי"ל כן ואמרינן דהך דבתיכם קאי רק אלא ימצא דמרבינן מינה קבלת אחריות ועלה אמרינן דדוקא בביתו חייב בקבלת אחריות אבל בבית עכו"ם אינו חייב וכמ"ש הט"ז ע"ש ולא ידעתי מנין לו דאנן לא קיי"ל כן ולפמ"ש אדרבה דעת רוב הפוסקים דמבתיכם נתמעט אפי' חמץ שלו שהוא ביד עכו"ם ועיין במקו"ח שהשיג על הט"ז דהא ילפינן שאור שאור בגז"ש בתים וגבולין וכן ס"ל להדיא להרמב"ן והר"ן וכן הגאונים הביאו המכילתא וגם הרא"ש לא פליג ע"ז אלא משום דביתו של הנפקד ביתו קרינן בי' אבל בתיכם דוקא הוא וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל: ובזה יתבאר לנו הירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב התמוה מאד וז"ל אית תנא תני לא יראה לך לך אין אתה רואה אבל אתה רואה לנבוה אית תנא תני אפי' לגבוה מ"ד לך אין אתה רואה ורואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מ"ד אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו א"ר בון בר חייה קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש. ועיין להק"ע ובפ"מ שפי' דמתחילה אמר דהנך תנאי לא פליגי אהדדי ומ"ד בשל הקדש אינו עובר עליו מיירי בשהקדישו קודם לביעורו דכבר חל עליו שם הקדש ואינו מוזהר עליו לבערו ומאן דס"ל דאפי' בשל הקדש עובר מיירי בשהקדיש לאח"ז ביעורו דאז אינו ברשותו להקדישו הילכך עובר עליו וא"ר בון דהך דתני אפי' בשל גבוה מיירי ג"כ אפי' בשהקדישו קודם לזמן ביעורו ותיפתר בקדשים שחייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי החמץ הקדש לבד"ה וחייב באחריותו ולר"ש דס"ל דהגול"מ כממון הרי הוא כשלו ולפיכך עובר עליו. והנה דברי הירושלמי נפלאו מאד דאמר קדשים שחייב באחריותן כר"ש משמע דלרבנן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"צ לבער וזה תמוה דהא בהדיא בתלמודא דידן ד"ו דלכ"ע חמץ שקבל עליו אחריות חייב לבער אפי' למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי משום דרבי קרא לא ימצא והכא לא כתיב לך ומשמע אפי' של אחרים ומוקמינן לה בחמץ שקבל עליו אחריות ולפ"ז בחמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריות אפי' לרבנן צריך לבער, ודוחק לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא ס"ל הלימוד דלא ימצא ותליא בפלוגתא אי דבר הגול"מ כממון דמי דהא הלכה פסוקה היא בתלמודא דידן באין חולק דחמץ שקע"א חייב לבער לכ"ע ועוד דאל"ה לא ימצא ל"ל, ועוד דגם בירושלמי גופי' נתבאר כן וז"ל בפ"ק ה"ג א"ר יוסה מכיון שזה צריך לזה כמו שכולן אחד לא יראה לך היתי אומר הפקיד אצלו מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם היתי אומר יחד לו בית אסור ת"ל לא יראה לך הא כיצד הפקיד אצלו אסור יחד לו בית מותר ע"כ, הרי בהדיא דמלא ימצא מרבינן לחמץ שקבל עליו אחריות ולפ"ז ה"ה הקדש אפי' לרבנן מ"מ כיון דחייב באחריות יהי' חייב לבער וכנ"ל: שוב ראיתי שכבר התפלא ע"ז הגאון מהרי"ט אלגאזי בחי' להל' חלה להרמב"ן וע"ש שתירץ דס"ל להירושלמי דאין ללמוד מקרא דלא ימצא דבקבל אחריות הוי שלו לענין חמץ כ"א לענין מקבל פקדון מעכו"ם דכיון דא"א ליפטר אם נגנב ונאבד דע"כ צריך לשלם לו מן הדין והוי דבר הגול"מ ע"צ הודאי אבל גבי קדשים שחייב באחריותן אף דמן הדין אם נגנבו ונאבדו חייב לשלם להקדש מ"מ כיון דבידו להיפטר מחיוב זה דאחר שנגנבו או נאבדו מצי לאיתשולי ע"י פתח וחרטה מעיקרא דקיי"ל יש שאלה בהקדש ונפטר מלשלם להקדש כל כה"ג דאינו דבר הגול"מ ע"צ הוודאי דאיכא ב' צדדים לומר שלא יבא לידי חיוב ממון דלמא לא יגנב ולא יאבד ואתצ"ל שיגנב או שיאבד אפשר דמיתשל אנדרי' פטור אפי' לענין חמץ למאן דפליג אר"ש בעלמא ולכן הוצרכו בירושלמי לאוקמי כר"ש דהא לר"ש אפי' בקדשים שחייב באחריותן דיכול ליפטר את עצמו ע"י שיתשול אנדרא קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי בעלמא כ"ש גבי חמץ ע"ש: ולא זכיתי להבין דעת קדושים דאיך אפ"ל דלפיכך חמץ של הקדש שהוא חייב באחריות פטור מלבער משום דאי מיגנב או מתביד אפשר דמתשיל עליו ויהי' פטור מחיוב אחריות ולפ"ז אינו גול"מ ע"צ הוודאי, והא בגמ' פסחים מ"ו גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י ואמרינן בגמ' דבהואיל קמפלגי דר"א סובר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עליו ממונו הוא ור"י סובר ל"א הואיל ולפ"ז לא מיבעי למ"ד הואיל א"כ היכי דאפשר בשאלה עובר בב"י משום זה גופי' דהואיל ואי בעי מיתשל עלה אלא אפי' למ"ד דלא אמרינן הואיל היינו דמשום זה לחודי' דאי בעי מיתשל עלה אין לחייבו לבער ולהחשיבו כשלו משום דהשתא מיהת הא לא שלו הוא אלא של הקדש או תרומה ואינו מספיק לחייבו אבל האיך אפשר להקל עליו ולפטרו מכח זה שלא יהא נחשב כשלו ומשום דהאחריות אינו ברור דאי מיגנב או מיתבד ישאל עליו דהא אי מיתשל עליו נמצא דלא הי' של הקדש מעולם רק שלו למפרע ובודאי עובר בב"י דממ"נ הוא אי מיגנב. ומיתבד ולא ישאל עליו הרי חייב באחריות ואם באת לפטרו מכח דאי מיגנב או מיתבד ישאל על הקדשו א"כ הרי לא הי' של הקדש כלל ועובר בב"י למפרע וזה ברור בעז"ה ודברי הגאון תמוהים מאד. וא"ל דאפי' אי מיתשל עליו לא עבר למפרע בב"י והיינו ע"פ מ"ש התוס' בפסחים כ"ט דב"י הוי לאו הנל"ע דתשביתו ולפ"ז אי ישאל לאחר שיגנב ויאבד לא עבר למפרע בב"י דהא כבר אינו ברשותו דהא נגנב ונאבד והיינו השבתה דידי' שכבר הושבת מביתו, ז"א דכבר הוכחנו במקו"א דאפי' לדעת הרא"ש דוקא במסירה לנכרי הוי השבתה אבל היכי שנגנב ונאבד פשיטא הוא דחמץ שנאבד לא מקרי השבתה כלל ומה"ת ברשותי' קאי ואינו מקיים בזה מ"ע דהשבתה. ועוד דמ"מ הרי בעוד שהחמץ אצלו בכל אופן גול"מ הוא כיון דאם מיגנב או שיצטרך לשלם או שישאל על הקדשו וימצא שמתחלה הי' שלו א"כ הרי בודאי גורם לממון הוא גם עכשיו: אולם הנלע"ד לפרש דברי הירושלמי הוא עפ"י מ"ש דבאמת ס"ל לכל הפוסקים דבתיכם דכתיב גבי חמץ ממעטינן מינה אפי' חמץ של ישראל שהוא חוץ מרשותו ולפ"ז בעינן בחמץ תרתי שיהי' שלו וברשותו וכמ"ש הפר"ח בסי' ת"מ והנה בגמ' ב"ק ט"ו גבי ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה אמרינן ר"ש אמילתא אחריתא קאי והכי קתני אין הגונב כו' וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש ע"כ ועיין להתוס' ריש מרובה ד' ס"ג ד"ה רעהו שהקשו אמאי איצטריך רעהו דהא לקמן ילפינן מוגונב מבית האיש ותירצו דהתם לא מאיש קדריש אלא ה"פ מבית האיש דשייך בי' רעהו. אולם בשיטה מקובצת הביא בשם הראב"ד ר"ש קאי אהא הגונב הקדש מבית בעלים פטור מדו"ה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דכל היכי דאיתא בבית הקדש הוא ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם כפל דבית בעלים קרינן בי' ע"ש הרי להדיא דמבית האיש נתמעט ולא מרעהו והיינו משום דהקדש כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא מקרי בית האיש אפי' היכי שההקדש מונח בבית בעלים. ולפ"ז נראה דחמץ של הקדש שהקדישו הבעלים תרתי איתניהו בה דאינו שלו וגם לא מקרי בתיכם אפי' אם מונח בבית הבעלים משום דכל היכי דאיתא בבית הקדש הוא ולא מקרי בתיכם ולפ"ז נראה דס"ל להירושלמי נהי דאיתרבי מקרא דלא ימצא חמץ שקבל עליו אחריות היינו חמץ של עכו"ם שקע"א המונח ברשותו ומשום דכתיב לא ימצא ולא כתיב לך וכפרש"י שם ומרבינן מינה חמץ שקע"א ואע"ג שאינו שלו אבל מ"מ היכי שאינו ברשותו לא איתרבי כלל מלא ימצא דהא אף בשלו בכה"ג אינו עובר דלא הוי בבתיכם ולפ"ז למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי פטור מלבער חמץ של הקדש שהוא חייב באחריותו והיינו משום דהקדש אף שקבל עליו אחריות מ"מ הרי הוא אינו ברשותו דכל היכי דאיתא בית הקדש הוא ובחמץ בעינן שלו וברשותו, אבל לר"ש דס"ל דבר הגול"מ כממון דמי מקרי גם ברשותו ובית בעלים קרינן בי' וכמו דאמרינן בב"ק קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש אבל למ"ד לאו כממון דמי לא רבי קרא אלא דחייב אפי' אינו שלו ולא שיהי' כממון דאז ממילא הוי ברשותו כמו לר"ש אלא שחייב אע"פ דלאו ממון הוא וכיון דמ"מ ברשותו בעי כמו דכתיב בהדיא בתיכם והקדש לא מיקרי ביתו כנ"ל. ואע"ג דלר"ש נמי אמרינן בגמ' סד"א דוקא היכי דאיתא בעיני' מ"מ אפ"ל כמ"ש הט"ז והצל"ח דקמ"ל באמת דאף בכה"ג הוי גורם לממון או דהירושלמי ס"ל כן דמרבינן מלא ימצא דאפי' היכי דאיתא בעיני' ממון הוא או דהירושלמי ס"ל דר"ש מפיק חמץ שקע"א מסברא דהא ס"ל דדבר הגול"מ כממון דמי ולא ימצא בעינן למי שמצוי בידך למעוטי יחד לו בית ורק לרבנן ילפינן מלא ימצא א"כ לרבנן אף דרבי קרא אחריות מ"מ הרי ביתו בעינן והקדש לאו ביתו הוא והיינו דקאמר בירושלמי דהא דאמר אפי' לגבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש דס"ל דבר הגול"מ כממון דמי ומקרי ג"כ בתיכם דלרבנן נהי דקדשים שחייב באחריותן לא נתמעט מלך ומשום דכתיב לא ימצא מ"מ אינו מחויב לבער דכתיב לא ימצא בבתיכם והקדש כל היכי דאיתא בית הקדש הוא: והנה באמת אפשר לומר דתלמודא דידן ג"כ לא פליג ע"ז ובזה יתבאר לנכון מה שהעיר הצל"ח על הגמ' שם בפסחים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש יכול יטמון ויקבל פקדונות מן העכו"ם ת"ל לא ימצא ודקדק מדוע בהיתר בלא קבל עליו אחריות נקט שניהם של אחרים ושל גבוה ואח"כ באיסור בקבל עליו אחריות לא נקט כ"א יכול יקבל פקדונות מן העכו"ם והו"ל לי' לומר יכול יקבל פקדונות מן העכו"ם והקדש, ולפמ"ש יתבאר שפיר דבאמת למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי מותר לקבל פקדונות מן ההקדש ונהי דחייב דאחריות וקרא רבי לא ימצא מ"מ בהקדש פטור מטעם דהקדש כל היכי דאיתא בית הקדש מקרי וקרא כתיב לא ימצא בבתיכם ולכך נקט רק יכול יקבל פקדונות מן העכו"ם ודו"ק. (ולפ"ז נראה דהא דקתני בברייתא אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה משום אחרים נקט גבוה דשל גבוה נמי לא מקרי לך אבל באמת למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי נתמעט הקדש מבתיכם ג"כ ואפי' קבל עליו אחריות א"צ לבער, ובזה יש לישב קושית התוס' דף מ"ו שהקשו למ"ד דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה א"כ בהקדש נמי נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלי' ואמאי אמרינן לעיל רואה אתה של גבוה. ולפמ"ש ניחא דבאמת כבר כתבו הפ"י והשג"א דעיקר הדבר דאמרינן הואיל וטו"ה בחמץ היינו דוקא בחמץ ומשום דרבי רחמנא בחמץ דעובר אפי' בחמץ שקבל עליו אחריות ומטעם גול"מ וס"ל לר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלי' מקרי גול"מ עיי"ש ולפ"ז נראה בודאי דגם בעינן שיהי' ברשותו ולמ"ד גול"מ לאו כממון דמי לא מקרי הקדש ברשותו כנ"ל וא"כ הכ"נ נהי דע"י הואיל ואי בעי מיתשל מקרי שלו והוי גול"מ מ"מ כל זמן שלא שאל הרי אינו ברשותו וכמו לרבנן גבי גונב הקדש מבית הבעלים דפטור אף דיוכל לשאול ומ"מ לא מקרי ביתו והכ"נ לא מקרי בתיכם ולפיכך לכו"ע הוא רואה של גבוה אפי' למ"ד דאמרינן הואיל וכנ"ל]: