אור ברסלב

פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר

סימן טו

סימן יד

לבאר דין המפקיד חמץ אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות אם הנפקד עובר בב"י וב"י:

הנה בשו"ע או"ח סי' ת"מ ס"ד ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו"ם אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד, ועי' באה"ג שצ"ל אף המפקיד שהרי כתב בס"א שאם קבל עליו הנפקד אחריות דעובר עליו וחייב לבערו וכ"פ הב"ח ע"ש, וכ"נ לכאורה דלא גרע חמצו של ישראל מחמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל באחריות שחייב לבערו ועובר בב"י, ובאמת כן מבואר להדי' בדברי הגאונים המובא ברא"ש ז"ל ריש פסחים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד ע"ש, הרי דבשניהם הנפקד עובר בב"י ואין חילוק בין חמצו של ישראל לחמצו של עכו"ם. אולם הצל"ח ד"ה יצא לדון בדבר חידוש לחלק דחמץ של ישראל המופקד אצל ישראל באחריות אין הנפקד עובר בב"י וב"י ותורף דבריו הוא דחמצו של ישראל אף שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ תיכף כשיגיע חצות יום ע"פ נאסר החמץ הזה בהנאה לעולם בכ"מ שהוא ונעשה עפרא בעלמא ופסק האחריות מעל החמץ דמה קבלת אחריות יש בדבר שאינו שוה מאומה ולא יהי' שוה מאומה לעולם וכיון דנפסק האחריות אין הנפקד עובר עליו ואף שבכל חמץ פסק רשות בעליו מתחלת שבע ואפ"ה עשאו הכתוב ברשותו לעבור עליו בב"י זהו בחמץ שלו ממש אבל זה אינו שלו רק משום האחריות שהוא גורם לממון נחשב כשלו ועכשיו שפסק הגורם הוא דומה לאם התנה הנפקד שאינו מקבל אחריות רק עד חצות י"ד בניסן שבודאי אינו חייב בביעור, אבל חמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל לא פסק האחריות אפי' בפסח גופי' דהא העכו"ם אין מצווה על חמץ וממונו הוא תמיד, אלא דלר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ רק משום קנס אסור וכבר ביאר בנו"ב דהיכי שאין בעל החמץ עובר לא נאסר החמץ על בעל החמץ אף שישראל אחר עובר עליו ולהכי בגזל חמץ ועבר עה"פ מותר בהנאה להנגזל ולפ"ז לדעת הגאונים שברא"ש שסברי שאין המפקיד עובר א"כ אף אם הנפקד יהי' עובר עליו מ"מ לא הי' החמץ נאסר אחה"פ להמפקיד וכיון שחמץ זה סופו להיות ממון אצל המפקיד ומעתה שייך אחריות על הנפקד גם בפסח שאחר הפסח יצטרך לשלם להמפקיד אם לא יהי' בעין וכיון ששייך אחריות ודאי שעובר עליו הנפקד וכ"ז לדעת הגאונים שאין המפקיד עובר להכי עובר הנפקד ותלי זה בזה אבל לדידן דהמפקיד עובר אין הנפקד עובר כנ"ל: אולם הנה מלבד דבעיקר הדין שכ' בנוב"י דבגזל חמץ ועבר עה"פ דאומר לו הש"ל וממילא כיון דלהגזלן אינו קנס דיכול לומר הש"ל מותר להנגזל בהנאה ועי' בנוב"י סי' כ' שהאריך בזה כבר כתב הגרע"ק איגר בתשו' סי' כ"ג דרחוק הוא מדרך האמת ופשטא דמילתא משמע שאסור בהנאה ע"ש והנוב"י טרח לישב דברי הפוסקים שיהיו מתאימים לזה, אמנם הרמב"ן בחי' לפסחים דף ל"א כ' בהדיא שאסור בהנאה גם להנגזל אע"ג דלא עבר עליו משום דר"ש ס"ל דקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים אע"פ שלא עברו עליו בעליו. ולפ"ז א"כ גם הכא אף אם אין המפקיד עובר מ"מ אסור בהנאה לאחר הפסח לעולם וא"כ לכו"ע לא שייך בכאן קבלת אחריות ואינו תלוי כלל אם המפקיד עובר עליו או לאו ומ"מ כתבו הגאונים בהדיא דהנפקד עובר עליו בב"י וחייב לבערו: אלא דאף לפי דעתו ז"ל דהיכי שלא עבר המפקיד בב"י מותר החמץ לאחר הפסח בהנאה מ"מ נראה דלא שייך בזה קבלת אחריות לדידן דהנה הקצוה"ח בסי' שפ"ו כ' בשורף חמצו של חבירו בפסח בענין שמותר להשהותו עד אחה"פ כגון חמץ נוקשה דרבנן פטור המזיק משום דהשתא תוך הפסח לא שוה מידי וראיתו מהא דאמרי' בפ' כ"ש בהא דתנן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל דקמפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי מ"ד מעל סבר דבר הגול"מ כמ"ד ומ"ד לא מעל קסבר דהגול"מ לאו כמ"ד ופרש"י מ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמי' חזי גול"מ הוא וכמ"ד ע"ש וא"כ בנ"ד כיון דהשתא תוך הפסח לא שוה מידי אע"ג דלקמי' חזי כיון דאנן קיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגול"מ לאו כמ"ד פטור ואע"ג דבעה"ת כ' בשם הראב"ד דאנן כר"ש ס"ל דכממון דמי כבר נחלקו רוב הפוסקים והעלו דקיי"ל כרבנן ע"ש, הרי מבואר דלדידן דקיי"ל כרבנן אפי' בשורף חמצו של חבירו בפסח אף שמותר להשהותו אחה"פ מ"מ כיון דהשתא לא שוה מידי פטור מלשלם א"כ מכ"ש אם נאבד או נגנב בפסח אחר שנאסר בהנאה מהנפקד שקבל עליו אחריות פטור מלשלם ואף דלאחר הפסח מותר בהנאה להמפקיד מ"מ כיון דבפסח אסור בהנאה ואפי' אם יזיק בידים פטור כיון שאינו שוה כלום מכ"ש שלא יתחייב ע"י קבלת אחריות ולפ"ז אין נ"מ כלל בין אם מותר בהנאה לאחה"פ או לא ולעולם יהי' הנפקד פטור מלבער כיון שנפסק האחריות כנ"ל: הן אמת דדברי קצוה"ח צ"ע דנהי דגול"מ לאו כממון דמי מ"מ יתחייב משום דינא דגרמי דהא בגרמי גם רבנן מודי וכיון דלאחר הפסח ממון גמור הוא יתחייב משום דינא דגרמי, ולא עוד אלא דקצוה"ח סותר דברי עצמו במ"ש בסי' ש"ד בהא דאמרו פ' השואל הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מזדבני בחמשה בשאר יומי מזדבני בארבע כו' כו' בשאר יומי מהדרי לי' חמשה ומפירש"י ותוס' שם מבואר דהשבירה הי' בשאר יומא ומ"מ מהדר חמשה משום דאמר חנוני אלו הוי גבאי ביומא דשוקא הוי מזדבנא בה' וכ' הקצוה"ח הטעם עפ"י הגמ' הנ"ל דלמ"ד גול"מ כמ"ד מעל כיון דלקמי' חזי א"כ ה"נ כיון דלקמי' חזי וביום השוק שוה ה' גול"מ הוא ואע"ג דאנן קיי"ל גול"מ לאו כמ"ד מ"מ מחויב משום דינא דגרמי' ואפי' רבנן לא פליגי אר"ש אלא בגונב קדשים שחייב באחריותן דפטור מכפל אבל בקרן גם לרבנן חייב משום גרמי, ולהכי גם גבי שקולאי חייב משום גרמי וא"כ הכ"נ אמאי לא יתחייב משום דינא דגרמי וצ"ע. אולם כ"ז הוא במזיק ממש אבל שומר לא מחויב משום דינא דגרמי (ועיין ברמב"ן בקו' דינא דגרמי שלא מצינו דינא דגרמי רק במזיק) וכיון דס"ל דדבר הגול"מ לאו כמ"ד ונפטר מזיק וכ"ש שומר ומ"מ הרי ס"ל להגאונים דהנפקד חייב בביעורו א"כ ה"ה אי החמץ יהי' אסור לאחה"פ ג"כ חייב הנפקד לבער כנ"ל דהא לעולם נפסק האחריות בפסח ועיין במג"א סי' תמ"ג סק"ה דמשמע ג"כ דנפקד שקבל עליו אחריות עובר בב"י: אלא דמ"מ צריך להבין הטעם והרי דברי הצל"ח צודקים הם דמה שייך קבלת אחריות בדבר שאינו שוה מאומה והוי כעפרא בעלמא וכיון דמן הדין פטור מלשלם הרי אין כאן קבלת אחריות, אלא שהצל"ח בעצמו כתב שם דכ"ז הוא דוקא למ"ד דבר הגול"מ כממון דמי א"כ מה שחייב בביעור משום קבלת אחריות הוא משום גול"מ ואפי' לאיכא דאמרי אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומשני סד"א הואיל ואיתא בעיני' כו' נראה שהכוונה היא שלא תטעה לחלק בהכי קמ"ל קרא שגם זה גול"מ מקרי אבל לעולם הטעם משום גול"מ ולהכי בחמצו של ישראל שנפסק הגורם ובטלה האחריות אפ"ל דאינו עובר עליו שוב. אבל למ"ד גול"מ לאו כממון דמי ושא"ה דאמר קרא לא ימצא א"כ אין הטעם משום גול"מ דהא לאו כמ"ד והוי רק גזיה"כ לאסור בקבלת אחריות א"כ אין לחלק בין חמץ של ישראל לחמצו של עכו"ם ע"ש, ולפ"ז אפ"ל דאין הטעם של הגאונים משום דאין המפקיד עובר עליו אך אפ"ל דהגאונים ס"ל באמת כרבנן דדבר הגול"מ לאו כמ"ד וא"כ גזיה"כ הוא דחייב באחריות ולכן אפי' בשל ישראל עובר הנפקד כנ"ל, ולפ"ז א"כ אפשר דהראב"ד ז"ל דס"ל דהלכה כר"ש דדבר הגול"מ כממון לא משכחת כלל אחריות בחמצו של ישראל ולעולם אין הנפקד עובר (לפי מה שנתבאר לעיל דאפי' אין המפקיד עובר ג"כ אסור בהנאה לאחה"פ). והנה אם כי כדברי הצל"ח דלמ"ד דהגול"מ כמ"ד אין שום חידוש בחמץ והא דאמר סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' הכונה הוא דקמ"ל דגם בכל דוכתי אפי' איתא בעיני' כממון דמי כתב כן גם הט"ז בסי' ת"מ דלמ"ד דהגול"מ כמ"ד לא ימצא לאו חידוש הוא ע"ש. אולם לא משמע כן מפירש"י שם שכ' סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' היא גופה למרה וזה עדיין לא נאבד וכי אר"ש להאי היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שבעלים חייב באחריותן דאר"ש כיון שחייב באחריותו רעהו קרינן בי' שזה גרם לו להתחייב ממון ע"ש הרי מבואר דר"ש לא אמר אלא היכי דליתא בעיני' וגבי חמץ חידוש הוא דרבי קרא לא ימצא וכ"כ הקצוה"ח סי' שפ"ו דכן משמע מפרש"י דאי נימא דלר"ש אפי' איתא בעיני' כמ"ד א"כ תקשי לא ימצא ל"ל וז"ב ע"ש, מיהו אין זה מוכרח דאפ"ל דכ"ז כ' רש"י לפום הס"ד דהו"א דכי אר"ש היכי דליתא בעין ולהכי אצטריך לא ימצא וילפינן מינה באמת אף בעלמא דהיכי דאיתא בעין ג"כ כממון דמי, אולם הביא שם גם בשם צמח צדק דר"ש לא אמר דכממון דמי רק היכי דליתא בעין וה"ר מפרש"י דהכא. והנה לכאורה יש להביא ראי' לזה דהיכי דאיתא בעיני' גם ר"ש מודה מסנהדרין קי"ב א"ר חסדא פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין ה"ד אי לימא דעיר אחרת ואיתנייהו בגוה פשיטא דמותרין דלאו שללה הוא כו' לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והב"ע דקביל עליו אחריות מהו דתימא כיון דקביל אחריות כדידי' דמי קמ"ל, והנה לרבנן דס"ל דהגול"מ לאו כמ"ד ל"ל לאשמעינן דפקדונות של עה"נ מותרין והאיך הו"א כיון דקביל אחריות כדידי' דמי הא ע"י אחריות אינו אלא גול"מ ולאו כמ"ד ובע"כ נ"ל דר"ח אליבא דר"ש אצטריך דס"ל גול"מ כמ"ד והו"א כיון דכממון דמי כדידי' דמי קמ"ל היינו דכי אר"ש דכממון דמי היכי דליתא בעין כגון שנגנב אבל פקדונות של עה"נ אף דקבל אחריות מ"מ כיון דאיתא בעיני' לאו כממון דמי אפי' לר"ש ולא מקרי שללה ורק בחמץ רבי קרא לא ימצא דהוי כממון אפי' היכי דאיתא בעין כנ"ל:, אולם הנה ראיתי להקצוה"ח שהוכיח להיפך מגמ' שם ע"ב ת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ופריך ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו כו' ר"ל אמר ממון בעלים הוא והכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש היא דאמר ממון בעלים הוא ופרש"י ר"ש הוא דאמר בהזהב כו' הלכך לענין עה"נ נמי ממון בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה הרי מוכח מזה דאפי' איתא בעינא אמר ר"ש דכממון דמי וע"ש שהניח בצ"ע. ולפ"ז לכאורה גם דברי הגמ' סותרין הן דהא הוכחנו מגמ' שם ע"א דלר"ש אע"ג דחייב באחריות הואיל ואיתא בעיני' לא הוי כממונו, מיהו אפשר לישב קושית הקצוה"ח דהנה על קושית הגמ' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפול דמיהן לנדבה מתרץ ר"י זבח רשעים תועבה ופרש"י ואפי' דמיהן אסור ר"ל אמר כו' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דכתיב זבח רשעים תועבה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן זר"ת ה"מ היכי דאיתנהו בעינייהו אבל הכא כיון דאישתני אישתני ופרש"י דאיתנהו בעינייהו דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום זבח רשעים תועבה אבל הכא דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה ליכא הכא זר"ת. ומבואר דהן עצמן בודאי אינן קרבים ואפי' לרבנן דקדשים שחייב באחריותן לא ממון בעלים הוא משום זר"ת ולפ"ז נראה פשוט דבני עה"נ לא קיימו את נדבותם כיון דהקרבן פסול משום זר"ת וכיון דהם חייבים באחריות חל עליהם להביא קרבן אחר אי לאו משום דיוצאין ליהרג וממילא לר"ש קדשים אלו ברשותייהו קיימי ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה והוי כמו גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן דהכא אע"ג דאיתא הרי הבעלים חייבין באחריותו וזה נפסל ממילא נעשה זה ממון הדיוט אבל שם גבי פקדונות של עה"נ הואיל ואיתא בעין לאו ממונם הוא אפי' לר"ש, וכ"נ מפרש"י בב"מ גבי ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ופרש"י קדשים שחייב באחריות אמר הרי עלי עולה והוממה ומכרה. והרי גם הכא הרי הוא בעין אלא כיון דהוממה הרי הבעלים חייב באחריות להביא אחר ולפיכך ברשותייהו קיימי וממון בעלים הוא וה"נ דכוותי'. עכ"פ הרי נתבאר מדברנו כמ"ש הצ"צ והקצוה"ח דלר"ש דאמר דהגלו"מ כממון דמי היינו דוקא היכי דליתא בעין וגבי חמץ חידוש הוא דרבי קרא לא ימצא כנ"ל ולפ"ז לכו"ע חידוש וגזיה"כ הוא ולכך אפ"ל דאפי' חמץ של ישראל שקבל הנפקד אחריות חייב לבער. אלא דעדיין צריך ביאור דמ"מ אמאי עובר הנפקד בב"י נהי דגזה"כ הוא דבשקבל עליו אחריות הוי כדידי' מ"מ הרי בקרא לא כתיב כלל דעובר בשל ישראל אלא דקבל אחריות הוי כדידי' וכיון דבחמץ של ישראל נפקע חיוב האחריות בפסח וכיון שהנפקד פטור מאחריות ממילא לא יעבור בב"י דהא בקרא לא רבי רק חמץ שחייב באחריות ואפי' בחמץ של נכרי אם ימחול האחריות פשיטא דאינו עובר כיון שנפסק האחריות והכ"נ כיון דהנפקד אין חייב באחריות מנ"ל דגזה"כ הוא דקרא הרי מתוקם שפיר בחמץ של נכרי דחייב באחריות אפי' בפסח: אולם באמת ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא גם בחמץ של עכו"ם שקבל עליו ישראל אחריות דצריך לבערו נראה לענ"ד דהישראל פטור מלשלם להנכרי בעד החמץ ששרף ואף שבדברי האחרונים לא משמע כן מ"מ נ"ל לדון כן והיינו כיון דרחמנא חייבה לשרוף והוא עושה כן עפ"י התורה מה נ"מ שהעכו"ם אין מצווה ע"ז מ"מ על חמצו הרי יש חיוב מה"ת לשרוף וכ"א מצווה לבערו וכמו בגוף החמץ ודאי שהעכו"ם רוצה בחמץ שלו כי אדם רוצה בקב שלו ואסור לגזול חפץ מעכו"ם ולשלם לו ממון ובכ"ז מחויב הישראל לבער החמץ ה"נ לענין תשלומין אין על הישראל שום חיוב כיון שעשה כן עפ"י התורה וכ"נ דהא להגאונים בחמצו של ישראל המופקד אצל אחר באחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד ומ"מ מילתא דפשיטא שהנפקד שביער החמץ א"צ לשלם להמפקיד ואף דהמפקיד אינו חייב בביעור ומשום לתא דידי' הי' אפשר לשהות החמץ בבית הנפקד אך כיון דהנפקד עשה כן עפ"י הדין שלא יעבור פטור לשלם וא"כ ה"נ נראה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם והנפקד פטור לשלם כיון דעשה עפ"י התורה אשר יורה לשרוף החמץ של העכו"ם וכיון שכן א"כ גם בחמץ של עכו"ם לא יצוייר חיוב אחריות בפסח ואמאי ישלם לו אם נגנב או נאבד הא כיון שהחמץ לשריפה עומדת והישראל יכול לשורפה אז לא הוי בר דמים ואפי' אם נאבד הא לא אפסדי' מידי'. ובע"כ צ"ל דהכל הוא גזה"כ כיון דמ"מ קודם חצות הי' מחויב באחריות ולהכי אפ"ל דנתחייב במ"ע דתשביתו להשבית חמצו עד חצות וא"כ עדיין הי' החמץ שלו לכן עובר אח"כ גם בב"י והדבר צריך תלמוד אולם בעיקר הדבר שכ' הצל"ח דגזה"כ הוא דבאחריות עובר הנה לענ"ד נראה דבשל ישראל לא יצוייר חיוב אחריות דנהי דנימא דמה"ת חייב בהשבתה והיינו כיון דעד חצות היום הי' חייב באחריות והוי כדידי' ומחויב בהשבתה שחל בחצות היום מ"מ הא מאחר דחכמים אסרו בהנאה כל חמץ מתחלת שש כדתנן שורפו בתחלת שש ולפ"ז כשמגיע שעה ששית ונאסר החמץ בהנאה נפסק כח האחריות א"כ כשיגיע זמן ההשבתה הלא א"א לחול ע"ז מ"ע דהשבתה כיון שמשעה אחת קודם בטל האחריות [וזה אינו ענין בודאי למה שנתחבטו הפוס' בדבר שהוא שלו מה"ת ורבנן הפקיעו אותו ממנו אם מקרי שלו מדאורייתא דהא מ"מ אין נ"מ במה דמותר בהנאה מה"ת כיון דחכמים אסרו בהנאה הרי אינו שוה מאומה והוי כעפרא בעלמא ואפי' נגנב ונאבד בשעה ששית פטור א"כ נפסק האחריות] ואף דגזה"כ הוא היינו בחמץ שהי' מחויב באחריות עד שהגיע זמן השבתה וזהו לדין התורה אבל לדידן הרי חכמים אסרוהו בהנאה והפקיעו חיוב האחריות עוד קודם חצות וכשמגיע זמן השבתה הרי חמץ זה אינו מחויב באחריותו ואיך אפשר דהנפקד חייב לבער ומכ"ש שיעבור בב"י וב"י: והנה חקירה זו היא צריכה לפנים ובאמת העירותי בצדק מטעם זה גם בכל חמץ שלא בטלו דעובר בב"י וכמבואר בכל הראשונים והנה בהא דאר"א חמץ אינו ברשותו של אדם ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו פרש"י שאינו שלו ומשום דאיסורי הנאה הוא ולא מקרי לך וכ"כ הרמב"ן בחי' לפסחים ז"ל והיתר זה מדברי ר"י דאמר ב' דברים אינן ברשותו ש"א ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהי' חמץ שלו ברשותו ואיה"נ אינו ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום ע"ש. ולפ"ז נראה לכ' דחמץ של איסורי הנאה של כלאי הכרם וכדומה א"צ לבער משום דאיה"נ לא קרינן בי' לך ואף דחמץ אינו ברשותו ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו איה"נ דחמץ גופי' אבל חמץ שהי' מקודם איה"נ הרי כיון דלא מקרי לך ממילא לא חל עליו מ"ע דהשבתה ומכ"ש לשי' הרשב"א בחי' לנדרים דף פ"ה דאיה"נ הפקר גמור הוא וכ"כ בתשו' סימן תר"ב דאיה"נ לא מקרי שלך ברור דחמץ שהי' איה"נ מקודם אינו מחויב בהשבתה ולפ"ז קשה איך נמצא ידנו ורגלנו בכל חמץ שבעולם הרי מתחלת שש אסרו חכמים בהנאה ונעשה הפקר ולשי' האחרונים הפקר שהפקירו חכמים בודאי הפקר גמור מה"ת הוא וכיון דמתחלת שש נעשה כהפקר הרי פקע רשות הבעלים מיני' וא"כ מה"ת לא יהי' מחויב בהשבתה כלל דהא אינו מצווה להשבית רק חמץ שלו וזו כבר הפקיעו חכמים את חמצו ואסרו בהנאה ונעשה הפקר ומה נ"מ בין אם הפקיר בעצמו את חמצו קודם חצות דודאי אינו מחויב בהשבתה דעיקר דין ביטול הוא מטעם הפקר כמ"ש התוס' או שחכמים אסרו בהנאה קודם שש ונעשה כהפקר וכשיגיע חצות היום הרי אין לו חמץ כלל מאפקעתא דרבנן וכגון דא צריכה רבה: ולכאורה יהי' מזה ראי' לדעת הפוס' דיש זכי' באיה"נ וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דקנה חמץ בפסח עובר בב"י ועי' קצוה"ח סי' ת"ה ובאבנ"מ סי' כ"ח דחמץ בפסח הוא שלו רק אינו ברשותו וכמש"כ הרשב"א בחי' לסוכה דאיה"נ מקרי לכם והא דצ"ל דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו דבחמץ תרתי בעינן שיהי' שלו וגם ברשותו משום בתיכם (ועיין להלן בתשובה) וכיון דאיה"נ אינו ברשותו להכי אמרינן דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו. ולפ"ז אפ"ל כיון דעשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ואף שאסור בהנאה א"כ ה"ה אף אם הי' של איה"נ מקודם שש נמי עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ועובר אח"כ בב"י ומחויב בהשבתה ולפ"ז ה"ה בחמץ של שאר איה"נ כמו כלאי הכרם וכדומה מחויב בהשבתה ומשום דבחמץ עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו ואף שאסור בהנאה וה"ה אם יש בזה אה"נ ממק"א נמי מחויב בהשבתה. אבל אי נימא דאה"נ הוא הפקר גמור כמ"ש הרשב"א ולא מקרי לך א"כ הוי ממש כמו שהפקיר קודם שש ומדוע עובר בב"י ומוכרח כנ"ל: ועפ"ד כיון דכל חמץ בלא"ה אינו ברשותו ועשה הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ ה"ה באיה"נ שיש לחמץ ממק"א נמי חייב לבער בסברא זו נ"ל לישב קושית התוס' בסוכה ל"ה ד"ה אתי' שהקשו דל"ל לומר דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל חמץ כו' יצא מי שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן שלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דבטבל כו"ע מודי ותירצו דהא דאין יוצאין באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן חלק בו ומה"ט ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי כו' ולא פטרינן לי' מדכתיב עריסותיכם דמיירי שיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן. והנה רש"י כ' דלפיכך אין יוצאין בטבל משום דאין בו היתר אכילה לא מקרי לכם ואהא דפריך הגמ' מ"ט דב"ה דיוצאין בדמאי פרש"י והא לית בה היתר אכילה הרי דלהכי אין יוצאין בטבל גמור משום דלית בי' היתר אכילה לא מקרי לכם ולפירושו קשה קו' התוס' אמאי עיסה של טבל חייבת בחלה. ולפמ"ש נראה לישב בפשוטו דלעולם היכי דאין לו היתר אכילה לא מקרי לכם ולהכי אין יוצאין באתרוג של טבל ומ"מ גבי חלה א"א לומר דעיסה של טבל יהי' פטורה מן החלה משום דטבל לא חשיב עריסותיכם משום דאסור באכילה דהא כל עיסה אפי' של חולין הרי היא אסורה באכילה דהא היא טבולה לחלה גופי' ומ"מ בע"כ חייב בחלה וקרי' רחמנא עריסותיכם א"כ ה"ה אפי' אם היא אסורה באכילה משום שהיא טבולה מקודם לתרומה נמי מקרי עריסותיכם דהא בלא"ה היא טבולה לחלה גופי' ומ"מ קרי' רחמנא עריסותיכם וכנ"ל: אולם כ"ז הוא בכל חמץ שהוא שלו ממש אף שבשש נאסר בהנאה מדרבנן מ"מ מחויב אח"כ לבער מה"ת כנ"ל אבל בחמץ שקבל עליו ישראל אחריות בודאי כיון דמתחלת שש נאסר בהנאה ונפקע האחריות מעל הנפקד פשיטא דלא חל אח"כ על הנפקד להשבית החמץ כיון ששוב אינו חייב באחריותו. וכמו שברור דחמץ שקבל עליו נפקד אחריות ואח"כ נאסר בהנאה באופן דפקע האחריות ממנה ודאי דאין הנפקד חייב לבער וא"כ הכ"נ הרי נפקע האחריות מתחלת שש וכשמגיע הזמן לבער חמץ שקבל עליו אחריות הרי אין עליו שום אחריות על החמץ וכנ"ל וצ"ע.

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה