פרי יצחק חלק ב· רבי יצחק בלאזר
סימן ב
אם מותר להמתין לכתחלה מלקרות ק"ש של ערבית עד סמוך לע"ה או דלכתחלה צריך לקרות קודם חצות הלילה:
תשובה בס"ד.
הנה בשו"ת שאג"א סי' ד' האריך בזה ומסיק להלכה דאפי' לכתחלה רשאי להמתין מלקרות עד קודם עה"ש ודלא כהאחרונים באו"ח סי' רל"ה שנמשכו אחר דעת הרמב"ם בזה דלכתחלה אין לקרות רק עד חצות הלילה אלא דאם רצה שלא לקרות עד סמוך לע"ה הרשות בידו וע"ש היטב, ולפי שראיתי שדעת גדולי הפוסקים אשר כל ב"י נשען עליהם הוא להיפך דאין לקרות ק"ש לכתחלה אלא עד לכן אמרתי להאריך בזה קצת:
והנה הטור כ' דאפי' לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע"ה ומשום דאיפסקא הלכתא בגמ' כר"ג ועי' ב"י שכ"כ הרא"ש דלר"ג דס"ל עד שיעלה ע"ה א"צ להחמיר ולהרחיק עד חצות דהא חכמים לא פליגי עלי' דר"ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ור"ג לא מצריך להרחיק וגם הרשב"א דקדק דאפי' לכתח' יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעה"ש, אבל הרמב"ם כ' בפ"א מהל' ק"ש אי זהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה ע"ה יצא יד"ח שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן הפשיעה, וכ"כ הסמ"ג מאימתי קורין שמע בערבין משעת צה"כ עד חצי הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה ע"ה יצא יד"ח דהלכה כר"ג שסובר כך ולא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחלה כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל, ומשמע שהן מפרשים דהא דאיפסקא בגמ' הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר"א דאמר עד אשמורה ראשונה אבל במאי דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק מן העבירה הלכה כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים כו'. עכ"ל הב"י ע"ש, וכבר תמה ע"ז הב"ח דא"כ הו"ל לתלמודא לפסוק הלכה כחכמים דהא כולה הלכתא היא כחכמים ובחנם פסק הלכה כר"ג, וע"ש שפי' דבריהם כמ"ש הר"ר יונה בריש ברכות דחכמים ור"ג לא פליגי בתחלת מצוותה ותרווייהו ס"ל דאין להמתין לכתחלה עד אחר חצות ופליגי רק בדיעבד בעבר ולא קרא קודם חצות דלחכמים כיון דעבדו סייג עד חצות שוב אינו קורא אח"כ ואם קרא לא יצא יד"ח אבל לר"ג אף שעבר במזיד ולא קרא קודם חצות קורא אח"כ ויוצא יד"ח ע"ש:
ובאמת מצאנו כי דעת הרי"ף ז"ל הוא ג"כ כהרמב"ם וז"ל הרי"ף בריש ברכות והני כולהו הלכתא נינהו מיהו הא דאמר ר"ג ודאמר רשב"י עד שיעלה ע"ה בדיעבד הוא ואפי' אי עבד הכי במזיד וקרא ק"ש קודם שיעלה עה"ש נפיק ידי חובתו ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו סיג לדבריהן כו' והא דר"ש דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם נץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהי' שיכור או חולה אבל אי עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא יד"ח דאמרינן כו' הני זוגי דרבנן דאשתכור בהלולא כו' ולא קרו ק"ש אתו לקמי' דריב"ל א"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ע"ש המתבאר מדברי הרי"ף דהוא סובר ג"כ דהלכה כר"ג אלא דס"ל דלא אמר ר"ג אלא בדיעבד אבל לכתחלה גם לר"ג אינו רשאי להמתין עד אחר חצות, ולפ"ז ברור מאד דגם הרמב"ם ז"ל ההולך תמיד בעקבות רבו הרי"ף ז"ל הכי ס"ל דלכתחלה גם לר"ג צריך לקרות קודם חצות. ולפ"ז אני תמה מאד על הב"י שלא הביא כלל דעת הרי"ף שגם הוא ס"ל כרמב"ם וביותר תמוה מה שדחק בדעת הרמב"ם דס"ל באמת הלכה כחכמים ופשוט הוא כי דבריו עולים בקנה אחד עם מ"ש הרי"ף דר"ג גופי' לא אמר אלא בדיעבד והיינו כמ"ש רבינו יונה ז"ל דלרבנן אם לא קרא עד חצות אינו קורא אח"כ שהעמידו חכמים דבריהם במקום שוא"ת ולר"ג אף אם עבר ולא קרא קודם חצות קורא אח"כ אבל לכתחלה גם ר"ג מודה. וכ"ה דעת הרמב"ן ז"ל שכ' במלחמות פ"ק דברכות וז"ל וכך עיקרן של דברים שזמן ק"ש לקיים מצות חכמים עד חצות ואם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה אבל קורא הוא עד שיעלה ע"ה כו' הרי דגם הרמב"ן ז"ל ס"ל כהרמב"ם והרי"ף והרר"י דאפי' לר"ג אם עבר עליו חצות לילה בפשיעה חייב מיתה וכן נראה מדברי הרוקח בסי' שכ"ו שכ' זמן ק"ש ש"ע מיציאת הכוכבים עד עה"ש וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כו' ע"ש ומשמע דס"ל דגם ר"ג לכתחלה כרבנן ס"ל:
וע"כ צריכין אנו למשכוני נפשן לישב קו' השג"א אשר הקשה על הרמב"ם ז"ל בזה, והנה תורף דבריו הוא דלפי דעת הרמב"ם והרר"י ז"ל ע"כ צ"ל דפליגי רק לענין דיעבד ולפ"ז לרבנן גם בדיעבד אם לא קרא קודם חצו' שוב אינו קורא לאחר חצות וע"ז הרבה להקשות שם ע"ש שכ' דמצד הסברא א"א לומר כן דמפני הסייג שלא יאמר אדם עדיין יש לי שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ויעבור זמן ק"ש מה"ט בטלו חכמים את זה שלא קרא קודם חצות ממצות ק"ש ואינו רשאי לקרות עוד ועוד איך אפשר לבטל מצות ק"ש עכשיו בודאי ממאן דלא קרי קודם חצות מפני סייג של ספק ק"ש אחרת ע"ש:
אולם באמת איני יודע מאי קשיא לי' יותר בזה שאינו קורא לרבנן אחר חצות ממה דמבואר דלאחר שעלה ע"ה אינו יוצא בק"ש ש"ע כ"א חולה או אנוס וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים והרי הרא"ש והטור ס"ל היפך דעת הפוס' שכ' למעלה אלא גם לכתחלה יוכל להמתין מלקרות ק"ש עד סמוך לעה"ש ולדבריהם ר"ג ורבנן פליגי בלכתחלה ומ"מ ס"ל דדוקא אנוס שלא הי' יכול לקרות בלילה קורא ק"ש לאחר ע"ה אבל מי שאינו אנוס שאיחר במזיד עד שעלה ע"ה שוב אינו קורא ולפ"ז קשה מי שעבר במזיד ושהה עד לאחר עה"ש דס"ל לכל הפוסקים דשוב אינו קורא והאיך אפשר לבטל ממנו מ"ע של ק"ש והא כיון דאיכא אינשי דגני בההיא שעתא ומה"ת עדיין זמן שכיבה הוא ויוצא יד"ח ק"ש של לילה והאיך בטלו חכמים את זה ממצות ק"ש. והנה זה ברור דהא דשהה עד לאחר שיעלה ע"ה במזיד דאינו יוצא יד"ח ק"ש של לילה אח"כ אע"ג דאיכא אינשי דגני בההוא שעתא זהו רק מדרבנן אבל מה"ת בודאי יוצא יד"ח ק"ש אע"ג ששהה במזיד וכ"כ הרשב"א בחידושיו לברכות ד"ט וז"ל דכיון שזה נתעכב ושהה עד השתא דהוי יממא לכל מילי איכא למיגזר בה טפי בההיא שעתא בשל יום דלמא פשע ויתאחר עד שתנץ החמה ואי נמי שעה דקיימי רובא דאינשי כו' ע"ש הרי הא דאינו יוצא יד"ח ק"ש לאחר ע"ה אם שהה במזיד אינו רק מדרבנן משום גזירה דלמא פשע ויתאחר עד לאחר הנץ ולפ"ז ק' כיון דמה"ת יוצא יד"ח ק"ש של לילה איך בטלו ממנו מצות ק"ש משום גזירה.
והכס"מ כ' בפ"א מה' ק"ש על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דהקורא ק"ש של ערבית אחר שעלה ע"ה קודם נץ החמה לא יצא יד"ח דטעמן של דברים הוא שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בנ"א שוכבין מסרה הדבר לחכמים כו' והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה ע"ה כו' ולפי שאחר שעלה ע"ה קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגני בההיא שעתא אמרו דאכתי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בנ"א קמו באותה שעה לא מקרי תו זמן שכיבה, ומשמע מדבריו לכאורה דמה"ת הוא דאינו יוצא אם שהה במזיד עד לאחר שעלה ע"ה, אבל לענ"ד הוא דוחק והרי ברשב"א משמע להדיא דרק מדרבנן הוא משום גזירה שלא תנץ החמה ואיך אפשר לחלק מה"ת ולומר דמקרי זמן שכיבה לגבי אנוס ולא לגבי מזיד, ועוד דעיקר דבריו תמוהים לי במה שכתב דלמזידין אמרו כיון דרוב בנ"א קמו באותה שעה לא מקרי תו זמן שכיבה והרי בודאי מ"ש הרמב"ם והרי"ף דהקורא ק"ש של ערבית אחר שעלה ע"ה לא יצא יד"ח היינו אפי' תומ"י אחר שעלה ע"ה בטרם יכיר איש את רעהו וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם ויותר מזה נראה מבואר ממ"ש הרי"ף דהא דאר"ג ודאמר רשב"י עד שיעלה ע"ה דיעבד הוא והא דר"ש דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם הנץ דוקא בשעת הדחק הרי דדוקא עד שיעלה ע"ה הוא בדיעבד אבל לאחר שיעלה ע"ה תיכף אינו יוצא אלא אם הי' שעה"ד וכן כ' הרא"ש דר"ג דקאמר במתניתין דק"ש ש"ע דוקא עד שיעלה ע"ה היכי דלא אניס אבל אי אניס יכול לקרות עד שתנץ החמה ובניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה, הרי דלפי שלא היו אנוסין לפיכך אמר להם אם לא עלה ע"ה חייבין לקרות משמע דלאחר שיעלה ע"ה תיכף אינו יוצא יד"ח אלא א"כ הי' אנוס. (וכן מפורש להדיא ברשב"א), והא אמרינן שם בגמ' ד"ט דרשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית אחר שיעלה ע"ה ויוצא יד"ח ומשום דאיכא אינשי דקמו בההיא שעתא הרי דלאחר שעלה ע"ה רובא גני ורק מיעוטא קמי ודוקא קודם הנץ אז רובם קמי ומיעוטם גני אבל לאחר שיעלה ע"ה תיכף עוד רובא גני, ולפ"ז איך אפ"ל דלמזידין אמרו כיון דרוב בנ"א קמי באותה שעה לא מקרי זמן שכיבה א"כ בדין דמיד לאחר שעלה ע"ה זמן שכיבה הוא אפי' למזידין, אע"כ דכולא מילתא מדרבנן הוא וכמ"ש הרשב"א ז"ל והם אמרו דתיכף לאחר שיעלה ע"ה שוב אינו יוצא יד"ח אא"כ הי' אנוס ומשום דגזרינן דלמא פשע ויתאחר עד שתנץ החמה:
אלא דמדברי הרמב"ן במלחמות נראה דעיקר הטעם במה שאינו יוצא ק"ש של לילה אחר שעלה ע"ה אא"כ הי' אנוס היינו משום דבאמת רובא כבר קמו ורק מיעוטא דגני בההיא שעתא אלא דכיון דאפקי רחמנא בלשון יחיד משמע ובשכבך דידך וכיון דאיכא אינשי דגני ואיהו נמי לא קרי עדיין מצי קרי עד הנץ והיינו דלא יצא אא"כ הי' אנוס משום דלכתחלה צריך לקרות בזמן שכיבה לרובא וכל לכתחלה בזמנה דרובא קרינן בין בשכיבה בין בקימה ע"ש. ולכ', קשה כנ"ל דהא תינח קודם הנץ דאז איכא רק מיעוטא דגני ולכן אינו יוצא אא"כ הי' אנוס אבל מיד לאחר ע"ה דעדיין זמן שכיבה לרובא למה אינו יוצא בדיעבד:
אולם אפ"ל בזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל על הא דאינו יוצא של לילה אחר הנץ ואף דאיכא בני מלכים דגני עד ג' שעות דמה"ט ס"ל לר"י דק"ש של שחרית הוא עד ג' שעות משום דבאמת בני מלכים נעורים הם במטתן ואינם רוצים לעמוד עד ג' שעות ע"ש, ולפ"ז אפ"ל. דס"ל להרמב"ן דהא דאמרינן דאחר שעלה ע"ה איכא דקמי בההיא שעתא דמשמע רק מיעוטא לאו משום דרובא גני דתיכף משיעלה ע"ה אז הרוב כבר נעורין אלא דעדיין הן במטתן. וכן משמע בהדיא מהא דאמרו בברכות ד"ג תניא ר"א אומר ג' משמרות הוי הלילה כו' משמרה ראשונה חמור נוער כו' שלישית תינוק יונק כו' ואשה מספרת עם בעלה ופרש"י כבר הגיע קרוב ליום ובנ"א מתעוררין משינתן והשוכבין יחד מספרין זע"ז הרי דקרוב לאור היום בנ"א מתעוררין משנתן. ולפ"ז אפ"ל דודאי לאחר ע"ה תיכף רוב בנ"א מתעוררין במטתן אלא דרק מיעוטא קמים ממטתן מיד אחר ע"ה אבל אותם שהן ישנים ממש על מטתן לאחר שיעלה ע"ה לא הוי רק מיעוטא, ולפ"ז הא דאמרינן דיוצאין בק"ש של ערבית קודם נץ החמה משום דאיכא דגני בההיא שעתא היינו אפי' תיכף לאחר שיעלה ע"ה איכא רק מיעוטא דגני ממש ולפיכך אינו יוצא בק"ש של ערבית אא"כ הי' אנוס וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבשכבך היינו שינה ממש ולאחר ע"ה הרוב הם כבר נעורים משנתם:
עכ"פ מה"ת בודאי יוצא בדיעבד אפי' הי' מזיד כיון דמ"מ איכא דגני בההיא שעתא ומכ"ש למה שכ' הרשב"א ז"ל בטעם דאינו יוצא אחר ע"ה במזיד משום שמא יבוא לידי פשיעה, ולפ"ז איך עקרו חכמים ממנו מצות ק"ש במזיד. ובע"כ משום דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולפ"ז אף אתה אל תתמה אם לאחר חצות לרבנן עקרו ממנו מ"ע דק"ש ואמרו שאינו יוצא יד"ח ק"ש אם איחר אחר חצות:
ובאמת נראה שגם דעת רש"י ז"ל הוא דלרבנן אינו יוצא יד"ח אם איחר במזיד לקרותה לאחר חצות דהא בגמ' ד"ט קאמר דהכי א"ל בניו של ר"ג לר"ג רבנן פליגי עילויך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כותך ס"ל והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק מן העבירה ופרש"י או דלמא כותך ס"ל ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכי דאיתנס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנה, ולשיטת הרא"ש והרשב"א דפליגי בלכתחלה אבל בדיעבד גם לרבנן חייבים לקרות אחר חצות לפ"ז לא הי' צריך רש"י לומר דמשום היכי דאיתנס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ובפשוטו הו"ל לומר דכיון הא דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק מן העבירה היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא קרא קודם חצות קורא אח"כ, אלא ודאי דס"ל לרש"י ז"ל דלרבנן העמידו חכמים דבריהן שאינו יוצא יד"ח אחר חצות אם עבר במזיד ואינו יכול לקרות אח"כ אלא דבניו של ר"ג הואיל ואנוסין היו מודים רבנן דחייבים לקרות אח"כ, ובאמת רש"י לשיטתו במתני' ס"ל גם בהנאכלין ליום א' דאמרו חכמים עד חצות היינו שאסור באכילה אחר חצות וכן בק"ש שוב אינו קורא אחר חצות אפי' בדיעבד, ולפ"ז אפ"ל שפיר דלר"ג דאמר עד שיעלה ע"ה היינו רק לענין דיעבד אבל לכתחלה מודה ר"ג (ועיין במעיו"ט שכ' ג"כ דמפרש"י נראה דר"ג לא פליג בסייג):
והנה בטעם הרי"ף דס"ל דר"ג דוקא בדיעבד אמר אפ"ל דהוכיח כן מסוגין דהנה רשב"י אמר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה ע"ה ואחת לאחר שיעלה ע"ה ויוצא בה יד"ח של לילה ושל יום וכן אמר התם רשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום אחת קודם נץ החמה ואחת לאחר נה"ח ויוצא בה יד"ח אחת של יום ואחת של לילה. והנה רשב"י מדקאמר פעמים בשניהם משמע ודאי דדוקא בדיעבד הוא ולא לכתחלה ולכן פירש הרי"ף באמת דהא דאמר רשב"י פעמים שקורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה ע"ה בדיעבד הוא, והא דאר"ש פעמים שאדם קורא ק"ש של לילה לאחר שיעלה ע"ה וכן נמי ק"ש של יום אחר נץ החמה נמי בדיעבד הוא דלכתחלה ק"ש של יום הוא קודם נץ החמה וכמו שהאריך בזה הרב רבינו יונה בד' ט' וכ"כ הרמב"ן במלחמות דאפי' לר"י עיקר זמנה של ק"ש הוא קודם הנץ ע"ש ונמצא דלפ"ז דכל הני תרי מימרא דרשב"י כולהו בדיעבד הוא והיינו דקאמר ר"ש בשניהם לשון פעמים, ולפ"ז מוכרח הוא דהא דקאמר ר"ש פעמים שאדם קורא ב"פ בלילה אחת קודם שיעלה ע"ה ע"כ נמי בדיעבד הוא, וס"ל להרי"ף דר"ג ור"ש בשיטה חדא קאי ולפ"ז גם לר"ג הא דאמר עד שיעלה ע"ה בדיעבד הוא. וכן מתבאר להדיא בירושלמי דפירקין ר"ג אומר עד שיעלה ע"ה אתיא דר"ג כר"ש דתני בשם ר"ש פעמים שאדם קורא את שמע אחת לפני ע"ה ואחת לאחר ע"ה ונמצא יוצא יד"ח אחת של יום ואחת של לילה ע"כ, הרי מבואר בהדיא דר"ג אתי כר"ש ושניהם דבר אחד אמרו ולפ"ז כיון דלר"ש דוקא בדיעבד הוא דקורא ק"ש של לילה לאחר חצות ה"ה לר"ג נמי בדיעבד הוא והיינו דסמכינהו הרי"ף אהדדי וכ' וז"ל מיהו הא דאמר ר"ג ודאמר רשב"י עד שיעלה ע"ה בדיעבד הוא כו' ע"ש ומשום דר"ג ור"ש בחדא שיטתא קיימי וכמבואר בירושלמי:
ועוד מזה גופא ראי' ברורה דר"ג דוקא בדיעבד אמר עד שיעלה ע"ה אבל לרבנן גם בדיעבד אינו יוצא, דאי ס"ד דגם לרבנן אם לא קרא קודם חצות חייב לקרות אחר חצות וכמ"ש השאג"א ופלוגתייהו רק לכתחלה איך אמרו בירושלמי דר"ג אתיא כר"ש מנ"ל דר"ש אמר אפי' לכתחלה כר"ג אדרבה דברי ר"ש מתפרש שפיר כרבנן דאם לא קרא קודם חצות יוצא בדיעבד אח"כ קודם ע"ה וכמו בק"ש של שחרית דודאי דיעבד הוא דיוצא לאחר ע"ה והיינו דקאמר פעמים ולפ"ז הרי פשטות דברי ר"ש כרבנן ואיך אמרי אתיא דר"ג כר"ש אע"כ דפלוגתייהו הוא בדיעבד אבל לכתחלה גם לר"ג אסור אלא דבדיעבד ס"ל לר"ג דיצא ולרבנן גם בדיעבד לא יצא ולפ"ז כיון דר"ש קאמר דיוצא בדיעבד ידי ק"ש של ערבית קודם ע"ה ש"מ דכר"ג ס"ל והיינו דאמרי אתיא דר"ג כר"ש, והוא ברור: ומסוף דברי הירושלמי הנ"ל נ"ל ג"כ להביא ראי' ברורה דר"ג דוקא בדיעבד אמר וז"ל הירושלמי שם הא דר"ג כר"ש בערבית אף בשחרית כן או יהא בה כיי דמר ר' זעירא תנאי אחוי דרחב"א ודרב אבא בר חנה הקורא עם אנשי משמר לא יצא כי משכימין היו ופירושו הא ר"ג ס"ל כר"ש בק"ש של ערבית מי ס"ל אף בשחרית כר"ש דיוצא יד"ח ק"ש של שחרית לאחר שיעלה ע"ה או ס"ל כהא דאמר ר' זעירא הקורא עם אנשי משמר לא יצא יד"ח מפני שהם היו קורין לאחר שעלה ע"ה ופליג אר"ש. והנה המאור הקשה על הרי"ף שפסק כר"ש דבדיעבד יוצא ק"ש של שחרית משעלה ע"ה מהא דתניא הקורא עם אנשי משמר לא יצא וכן הקשה הרשב"א בחידושיו ותירץ דמיירי במי שקורא שלא בשעת הדחק שאפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרותה בעונתה ולפ"ז לא פליגי אהדדי דר"ש קאמר דוקא בשעה"ד והברייתא מיירי בדיעבד שלא בשעה"ד, אולם להרי"ף והרמב"ם דס"ל דגם לר"ש יוצא בדיעבד מע"ה אף שלא בשעה"ד א"כ קשיא אהדדי, וראיתי לרבינו הגר"א באו"ח סי' נ"ח שכ' דבאמת פליגי אהדדי והברייתא דיומא ס"ל דאינו יוצא בדיעבד ק"ש של שחרית לאחר שעלה ע"ה ופליג על ר"ש והרי"ף פסק כרשב"י דריב"ל פסק הילכתא כוותי', והביא ראי' מזה הירושלמי דמבעי לי' אי ס"ל לר"ג כר"ש או כברייתא דהקורא עם אנשי משמר ש"מ דפליגי אהדדי ועי' במלחמות להרמב"ן שטרח להשוותם, והנה באמת צ"ל דבשעת הדחק כגון מי שצריך להחזיק בדרך מודה הברייתא דקורא לאחר שעלה ע"ה דאל"ה קשה האיך בטלו אנשי משמר מצות ק"ש ועי' היטב ברמב"ן, ולפ"ז הדברים מבוארין שפיר דלהברייתא אינו יוצא בק"ש של שחרית לאחר ע"ה כ"א בשעה"ד כמו אנשי משמר שיצאו יד"ח לאחר ע"ה שאין לך שעה"ד גדול מזה אבל אחר הקורא עם אנשי משמר אף בדיעבד לא יצא ופליג על ר"ש דס"ל דיוצא בדיעבד והיינו דמבעי לי' להירושלמי אי ס"ל לר"ג כר"ש בק"ש של שחרית או כהברייתא, ומזה יש להביא ראי' לשיטת הרי"ף דר"ג ור"ש דוקא בדיעבד אמרו דלשיטת הרא"ש והטור דר"ג וחכמים פליגי בלכתחלה ולר"ג מותר לכתחלה להמתין עד סמוך לע"ה צ"ע על הירושלמי מאי דתלי לה אהדדי דמשום דאתיא דר"ג כר"ש בערבית אי ס"ל גם בשחרית כן ומאי תלי זה בזה אף אם נדחוק דפשיטא לי להירושלמי מאיזה טעם שיהי' דר"ש אף לכתחלה אמר ולפיכך אמר אתיא דר"ג כר"ש מ"מ נהי דבק"ש של לילה ס"ל כר"ש דמותר לכתחלה לקרותה עד שיעלה ע"ה ומשום דלית כלל האי סייג אבל בק"ש של שחרית לאחר שיעלה ע"ה דעדיין זמן שכיבה הוא ורק מיעוטא דקמי אפשר דס"ל ל כהברייתא יוכך לזה הספק אי ס"ל ר"ג כר"ש בשחרית אף אם לא הי' ס"ל כוותי' בערבית, אבל לפי דעת הרי"ף דר"ג ור"ש מודים לרבנן וס"ל ג"כ הסייג אלא דס"ל דמפני הסייג לא גזרו אלא לכתחלה שאינו רשאי להמתין עד אחר חצות אבל בדיעבד אפי' במזיד יצא יד"ח הדברים מבוארים שפיר דהנך שני דינים מישך שייכי אהדדי דהנה הא דס"ל לר"ש דאין לקרות לכתחלה ק"ש של שחרית משיעלה ע"ה הוא מדרבנן משום דרובא גני בההיא שעתא או כמ"ש הרמב"ן משום שלא הגיע עדיין זמן ציצית ולכן ס"ל לר"ש דרבנן לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד יוצא יד"ח לאחר שעלה ע"ה והברייתא ס"ל דגם בדיעבד אינו יוצא ולכך מיבעי לי' להירושלמי הא ר"ג כר"ש בערבית והיינו דפליגי ארבנן ולא מסתברא להו שיגזרו חכמים משום סייג שלא יהא יוצא בדיעבד בק"ש של ערבית כיון שהוא לילה אי אף בשחרית ס"ל כר"ש דיוצא יד"ח ק"ש של שחרית בדיעבד אחר ע"ה משום דלא מסתברא שיאמרו חכמים שלא יהא יוצא בדיעבד כיון דיום גמור הוא ומיעוטא קמי או דיש לחלק ואף דלענין סייג ס"ל לר"ג דיוצא בדיעבד מ"מ בק"ש של שחרית דהטעם הוא משום דרובא גני ס"ל כהברייתא דאינו יוצא בדיעבד והיינו דתלא להו אהדדי, והדברים מבוארין:
והנה עפ"י זה הירושלמי יובן לנו הטעם מ"ש הרי"ף דהא דרשב"י דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית לאחר שעלה ע"ה בדיעבד הוא א"נ בשעה"ד ולכ' קשה דמנ"ל להרי"ף דר"ש קאמר אפי' בדיעבד דלמא דוקא בשעה"ד הוא אבל אי קרא בדיעבד שלא בשעה"ד מנ"ל דיצא והלא להרי"ף הני כולהו הלכתא נינהו ולא פליגי ב' ברייתות אהדדי ולפ"ז כמו דס"ל לר"ש בק"ש של ערבית דיוצא יד"ח לאחר ע"ה משום מיעוט דגני היינו דוקא בשעה"ד אבל אי שהה במזיד וקרא ק"ש לאחר ע"ה לא יצא יד"ח דלמא הכא נמי הא דאר"ש דיוצא יד"ח ק"ש של שחרית לאחר ע"ה משום מיעוט דקמי היינו דוקא נמי בשעה"ד אבל שלא בשעה"ד לא יצא בדיעבד ובאמת כן ס"ל לרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש, אבל לפ"ז ניחא דהכי מוכח בהדיא מהירושלמי דהא גם להברייתא דהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ע"כ צ"ל דזהו רק בדיעבד אם קרא שלא בשעה"ד דאל"ה אנשי משמר איך היו יוצאין יד"ח ק"ש וע"כ דבשעה"ד יוצא כמו אנשי משמר ואי נימא דר"ש ג"כ דוקא בשעה"ד אמר דיוצא ידי חובת ק"ש של שחרית לאחר ע"ה א"כ מאי איכא בין ר"ש להך ברייתא ומה זה שנסתפק הירושלמי אי ס"ל לר"ג כר"ש או כהך ברייתא הא שניהם דבר אחד אמרו דבדיעבד לא יצא יד"ח אלא דוקא בשעה"ד אע"כ ש"מ דלר"ש בדיעבד אף שלא בשעה"ד יצא, עכ"פ מהירושלמי הנ"ל ראי' ברורה להרי"ף והרמב"ם ז"ל. והרמב"ן במלחמותיו הביא ג"כ דברי הירושלמי ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל ע"ש:
אלא שהרשב"א ז"ל הביא סיוע לסברתו ג"כ מירושלמי פ"ק דברכות דאמר התם ר' יוסי מפקד לחברייא אן בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין מילתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא דלר"ג יכול להתעכב לכתחלה עד שיעלה ע"ה דאל"ה מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דלמא כר"ג ובהא כו"ע מודים שצריך לקרות לכתחלה קודם חצות ע"ש. אולם באמת הנה הב"י כ' בטעם הרמב"ם דפסק כחכמים דק"ש הוא עד חצות והא דפסק שמואל כר"ג היינו רק לאפוקי מדר"א דס"ל בשכבך כ"ז שבני אדם הולכים לישכב אבל באמת הלכה כחכמים וכבר תמה עליו הב"ח דא"כ כולא מילתא כחכמים הוא הו"ל לומר הלכה כחכמים, וגם בפי' המשניות כ' הרמב"ם להדיא דהלכה כר"ג, וכבר כתבנו דעיקר טעם הרמב"ם הוא ע"פ רבו הרי"ף ז"ל אבל עכ"פ דברי הירושלמי בודאי מתפרשין שפיר דלעולם גם לר"ג אין לו לקרות לכתחלה אחר חצות והא דקאמר מילתא אמרה שהלכה כחכמים לאו לאפוקי דאין הלכה כר"ג אלא לאפוקי מר"א דאמר דוקא עד אשמורה הראשונה ובתר הכי לא מקרי ובשכבך ומדקאמר ר"י אין בעיתון מתעסקין באורייתא תהוין קריין שמע קודם חצות אלמא דעד חצות יכול לעכב ש"מ דהלכה כחכמים נגד ר"א והא דלא קאמר כר"ג היינו משום דס"ל כחכמים (כדמוכח להדיא בירושלמי שם) ואנן קיי"ל כר"ג בתלמודא דידן. ועוד אפ"ל דהא דר"י מפקד לחברייא היינו שיפסקו מד"ת כדי לקרות ק"ש קודם חצות והנה תנן בשבת ד"י מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה וס"ל להירושלמי דהא דמפסיקין לק"ש בדליכא שהות ואפ"ה אין מפסיקין לתפלה וכ"כ הר"ן ז"ל בשבת ולפ"ז בודאי לר"ג דס"ל דבדיעבד יוצא ידי ק"ש אף לאחר חצות ורק לכתחלה אין להמתין משום סייג א"כ בודאי דאינו צריך להפסיק מד"ת לק"ש דהא מה"ת זמנה כל הלילה א"כ כמו דאין מפסיקין לתפלה שהוא מדרבנן כן אין מפסיקין לק"ש כיון דמה"ת איכא שהות, אבל לרבנן דמחצות עבר זמנה מדבריהם וחכמים העמידו דבריהן בשוא"ת וא"כ גם מה"ת לא יצא אם קרא אחר חצות ומדאמר ר' יוסי להפסיק מד"ת לק"ש קודם חצות לכן אמר מילתא אמרה שהלכה כחכמים]:
עוד הביא השאג"א ראי' לדבריו מירושלמי פ"ק דברכות וע"ז בנה כל יסודו וז"ל הירושלמי אהא דאמר להו ר"ג לבניו אם לא עלה ע"ה חייבין אתם לקרות ומקשי בירושלמי ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותי' כלומר בתמיה והא ר"מ פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותי' והא רשב"י פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותי' והא ר"ע פליג כו' ומשני שאני הכא שהיא לשינון מעתה אף משיעלה ע"ה ואית דבעי מימר תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא הא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים אמר לון עבדין עובדא כוותי, וכ' השג"א דלכאורה יש להביא ראי' לדברי הרר"י והרמב"ם דאא"ב דלרבנן אינו רשאי לקרות אחר חצות היינו דפריך אמאי עבד ר"ג עובדא כוותי' והורה להם לקרות אחר חצות כיון דרבנן פליגי עלי' אבל אי אמרינן דלרבנן נמי אם לא קרא קודם חצות מותר וחייב לקרות לאחר חצות א"כ ר"ג דאמר לבניו לקרות לאחר חצות ככ"ע אורי, אלא דמ"מ כ' השג"א שאינו ראי' דהירושלמי אינו מפרש טעמא דחכמים משום סייג אלא ס"ל דחכמים נמי מפרשי ובשכבך דקרא כר"א כ"ז שבנ"א עוסקים לילך ולישכב אלא דלר"א אין עסק זה נמשך רק עד אשמורה ראשונה ולחכמים עד חצות ועד אותה שעה קרינן בשכבך ומכאן ואילך עבר זמנה מה"ת ולפ"ז ניחא דפריך בירושלמי על ר"ג איך עביד עובדא כוותי' כיון דלרבנן עבר זמנה לאחר חצות מה"ת, ואדרבה למסקנת הירושלמי יש להביא ראי' דל"פ ר"ג וחכמים אלא בלכתחלה לחוד מדמשני תמן היו יכולין לקיים ד"ח כלומר אפי' ר"ט דמחמיר לא עביד עובדא כוותי' לחומרא דא"כ הי' מבטל דברי חכמים החולקין עליו ומקילין ברם הכא כבר עבר חצות דודאי אם הי' בא אדם קודם חצות לשאול מר"ג אם יקרא ק"ש קודם חצות לכתחלה הי' מורה לו כחכמים ולא הוי עבד עובדא כותי' אלא מפני שכבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים ד"ח וש"מ דאפי' לרבנן רשאין וחייבין לקרות אחר חצות דאל"כ אמאי א"ל אם לא עלה ע"ה חייבין אתם לקרות כיון דלרבנן אין רשאי לקרות אחר חצות וע"כ דרבנן ס"ל עד חצות לכתחלה וש"מ דר"ג לית לי' האי סייג אפי' לכתחלה אלו תורף דברי השג"א:
והנה באמת דבריו תמוהין דהא מקושית הירוש' מוכח להדיא דלרבנן אין לקרות אחר חצות דאל"כ ל"ק כלל וע"כ צ"ל כמ"ש דס"ל להירושלמי דלרבנן מה"ת הוא עד חצות ולפ"ז צ"ל דאח"כ חזר בו הירושלמי מסברתו וס"ל דגם לרבנן רשאין וחייבין לקרות אחר חצות, וזה דוחק גדול ולא נזכר כלל בירושלמי שום דבר מזה ולא הול"ל בפשוטו כבר עבר חצות ולא הי יכול לקיים ד"ת דהא ס"ל לירושלמי דעד חצות הוא מה"ת ואיך נימא דהירושלמי הדר בי' מכל וכל. ועוד דמסיק הירושלמי עבר חצות וא"ל עבדין עובדא כוותי ולפ"ד הרי למסקנת הירושלמי ככ"ע אורי ולא שייך עבדין עובדא כוותי, אלא דמ"מ הי' אפשר לקיים דבריו ולאו מטעמי' אלא דהירושלמי גופי' נסתפק בזה אי לרבנן הסייג הוא לכתחלה או אפי' בדיעבד ולא משום דס"ל לרבנן כר"א (וכ"מ קצת מחי' הרשב"א ריש ברכות) אלא דלשון עבדין עובדא כוותי לא אתי שפיר וכנ"ל: ואמרתי לבאר מתחלה דלרבנן דס"ל לפי דעת הרר"י דאף בדיעבד אינו קורא אחר חצות ומשום דחכמים העמידו דבריהם בשוא"ת שאינו יוצא יד"ח אחר חצות אי ג"כ איסורא איכא לקרות אחר חצות או רק שאינו יוצא יד"ח בקריאה זו, והנה בשג"א כ' בהדיא דלחכמים איסורא איכא לקרות לאחר חצות ע"ש ובאמת נ"מ אפי' לדידן אם עבר ושהה במזיד עד שעלה ע"ה דלא יצא יד"ח לכו"ע אח"כ אם גם איסורא איכא לקרות או רק דאינו יוצא יד"ח אבל מ"מ יוכל לקרות ואינו מקבל שכר אלא כקורא בתורה, והנה הבהמ"א כ' בריש ברכות וז"ל והא דתנן במתני' אמר להם אם לא עלה ע"ה מותרין אתם לקרות דשמעת מינה הא אם עלה ע"ה אסורין לקרות ואע"פ שלא הגיע עדיין נץ החמה לא קיי"ל כוותי' ואע"ג דפסק שמואל כר"ג אנן אדרשב"י סמכינן כו', הרי משמע בהדיא דלר"ג גם איסורא איכא לקרות אחר שעלה ע"ה אלא דהוא ס"ל דלרשב"י גם במזיד אם שהה יכול לקרות לאחר שעלה ע"ה דמנין לנו לבטל ק"ש למי ששהה אף במזיד וזהו כמ"ש השג"א דאין סברא לומר שלא יהי' יוצא דיעבד ושיבטלו ממנו חכמים מצות ק"ש מיהו בזה כל הפוסקים חלוקים עליו וס"ל דבמזיד אין לקרות לאחר שיעלה ע"ה, עכ"פ מדבריו מוכח דלר"ג אסורין הן לקרות לאחר שיעלה ע"ה, וכ"נ מדברי הרשב"א ז"ל שכ' בחידושיו ולענין פסק הלכה קיי"ל בשל לילה כר"ע ובשעה"ד דוקא וכדאמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד אבל מי שעבר במזיד ונשתהה לא ואפי' בפושע נמי ולא דוקא סמוך להנץ אלא כל לאחר שעלה ע"ה אסור וכמעשה דר"ג כו' ע"ש הרי דבמזיד גם איסורא איכא לקרות לאחר שעלה ע"ה ועפ"ז הי' אפשר לתרץ מה שהקשינו במ"א (עיין בפר"י ח"א סי' א' ד"ה וע"פ) בסוגין דברכות ד"ט בהני זוגי דרבנן דאשתכור בהלולא כו' אתו לקמי' דריב"ל אמר להו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ע"ש, ולכ' צע"ג דמה זו סמיכה שאנו סומכין עליו דרק היכי שיש חשש איסור שייך לומר כדאי הוא לסמוך עליו בשעה"ד אבל הכא איזה חשש איסור יש בדבר אם יקרא ק"ש ש"ע לאחר שעלה ע"ה דאם הלכה כר"ש הרי טוב דיוצא בזה יד"ח ק"ש ואף אם אין הלכה כמותו מה הפסידו הרי הוא כקורא בתורה ומה נסתפקו להו הני זוגי דרבנן הו"ל לקרות בפשיטות לחוש לדעת ר"ש אבל אי נימא דיש איסור לקרות ניחא שפיר אולם, בלא"ה כבר תירצנו שם הסוגיא בטו"ט ע"ש:
אולם רש"י בגמ' ד"ט כ' כוותי ס"ל וחייבים אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפי' שלא בזמנה תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הרי דס"ל לרש"י ז"ל דאף דלאחר שיעלה ע"ה לא יצא יד"ח ק"ש מ"מ אי אפ"ל שיהי' אסור לקרות את שמע ומשנה שלימה היא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' וה"נ אף שלא יצא יד"ח ק"ש מותר לקרות ויקבל שכר כקורא בתורה, ולפ"ז אין ראי' מבהמ"א דגריס בהדיא מותרים אתם וכמו שהעתקתי לעיל לשונו ולפיכך צ"ל דלאחר ע"ה אסורין הן לר"ג אבל גירסת הפוסקים נראה דעד שלא עלה ע"ה חייבין אתם לא מותרין אלא דהרשב"א אע"ג דגריס במשנה חייבין מ"מ נראה דס"ל דלאחר ע"ה אסור. והנה לכאורה אפשר לומר דמרש"י ז"ל אין ראי' דהא רש"י ס"ל ע"כ כמ"ש לעיל דלרבנן אם שהה במזיד אינו קורא לאחר חצות אלא דבניו של ר"ג אנוסין היו ולפיכך מודו רבנן דקורא אח"כ, והנה הפו' שכ' דר"ג לא פליג ארשב"י היינו משום דס"ל דבניו של ר"ג לא היו אנוסין שנמשך לבם אחר היין אבל לרש"י דס"ל דבניו של ר"ג אנוסין הן א"כ צ"ל דר"ג פליג ארשב"י וס"ל דאף באונס ובשעה"ד אינו יוצא אחר שיעלה ע"ה וע"כ מה"ת הוא דלא חיישינן למיעוט דגני, וכיון דמה"ת אינו יוצא יד"ח הוי ממש כמו שקורא ק"ש של שחרית לאחר ג' שעות דלא הפסיד כקורא בתורה, אבל לדידן לרבנן שאמרו דאינו יוצא יד"ח לאחר חצות ומשום שהעמידו דבריהם בשוא"ת אפשר דאיסורא נמי איכא לקרות אח"כ דאל"ה כל אחד יאמר בלבו שיקרא אח"כ ויוצא מה"ת:
אלא דמ"מ מצד הסברא נראה דבודאי א"א לומר שיש איסור לקרות ק"ש לאחר ע"ה וכן לאחר חצות לרבנן ואף אם אינו יוצא יד"ח מ"מ יקבל שכר כקורא בתורה, וכן מצאתי להדיא להראב"ד ז"ל בהשגותיו שכ' על דברי הרב המאור וז"ל ומ"ש המאור דמנין לנו לבטל ק"ש למי ששהה במזיד מי אמר לבטל ממנו והלא שינון הוא ועוד שלא הפסיד הברכות אבל יקרא ויברך לפני' ולאחרי' ויתפלל אם לא התפלל אלא שלא יצא יצא יד"ח ק"ש ואלו הם דברי אמת וכו'. [אמנם דברי הראב"ד צע"ג במ"ש ויתפלל כו' מנין לנו זמן תפלת ערבית לאחר ע"ה, וכן תמוה מש"כ שם להלן דזמן תפלת שחרית אף קודם ע"ה ונראה דדעתו כדעת רש"י ברכות ל' והתוס' שם הקשו באמת על רש"י בזה, ולכ' תמוה ג"כ מש"כ דקורא לאחר ע"ה בברכותי' אף שלא יצא יד"ח ומדברי הפוס' משמע דכיון דאינו יוצא ידי ק"ש א"א לומר הברכות ועיין בטור ואף דבשל שחרית קיי"ל דקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות אך כבר כ' הפוס' דזהו דוקא עד ד' שעות שעדיין הוא זמן תפלה אבל אח"כ שעבר גם זמן תפלה אין לומר הברכות אבל להראב"ד לשיטתו שכ' באמת ומתפלל והוי עדיין זמן תפלה ממילא יוכל לקרות הברכות ג"כ] עכ"פ הרי דס"ל להראב"ד דאף שאינו יוצא יד"ח ק"ש אם שהה במזיד עד אחר ע"ה מ"מ יוכל לקרותה כקורא בתורה ואף בברכותי' וכמ"ש רש"י ז"ל דא"א לומר שיהי' איסור לקרות אחר ע"ה, ומ"ש הר"ר יונה דלרבנן אינו קורא אותה אחר חצות אף שמה"ת זמנה כל הלילה שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כ"ז שעושין כן משום סייג היינו שחכמים הפקיעו ממנו מ"ע של ק"ש וממילא א"צ לקרות דאף אם קורא אינו יוצא יד"ח אבל מ"מ יוכל לקרות ומקבל שכר כקורא בתורה וכן לאחר ע"ה אם לא הי' אנוס יכול לקרות ק"ש ומקבל שכר כקורא בתורה, ובאמת הלא כן מתבאר בהדיא מדברי הירושלמי שהק' ור"ג עבד עובדא כוותי' כו' ומשני שאני הכא שהיא לשינון מעתה אף משיעלה ע"ה משמע דרוצה לתרץ דר"ג לא עביד עובדא כוותי' ושאני הכא שהיא לשינון פי' הא דא"ל ר"ג לבניו חייבים אתם לקרות היינו שיקראו כקורא בתורה ולא יכוונו לצאת יד"ח הרי דמותר לקרות כקורא בתורה, ואף דלפמ"ש הרי בודאי גם לצאת יד"ח מותר לקרות כיון דמ"מ אינו יוצא יד"ח מ"מ הכא כיון דר"ג ס"ל דיוצא יד"ח קודם שיעלה ע"ה א"כ אם יכוונו לצאת ידי חובה הרי עביד עובדא כוותי' והלכה כרבים אבל לרבנן גופי' בודאי כיון דלא יצא יד"ח לאחר חצות מותר לקרות ואף שיכוין לצאת יד"ח כיון שחכמים הפקיעו ממנו מצות ק"ש:
ולפ"ז יתבאר ג"כ סוף דברי הירושלמי במ"ש תמן היו יכולים לקיים ד"ח ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולים לקיים ד"ח אמר לון עבדין עובדא כוותי' והיינו דבאמת ר"ג אמר לבניו שיקראו לצאת ידי חובה ומ"מ לא דמי להנך עובדי דמביא התם דר"מ ור"ש ור"ע לא עבדי עובדא כוותייהו ומשום דהתם יכולין לקיים ד"ח דהא אפי' ר"ע דמחמיר ומטמא כשטיהר הרי קיים ד"ח וכן הכא אם הי' בא אחד לשאול קודם חצות בודאי הי' מורה לו שיקרא קודם חצות אבל כיון שכבר עבר חצות ולא הי' יכול לקיים ד"ח דהא אפי' לחכמים נהי דאינו יוצא יד"ח מ"מ מותר לקרות ק"ש ומקבל שכר כקורא בתורה ואף אם מכוין לצאת יד"ח א"כ במה שלא יקראו ק"ש לאחר חצות הרי אינו מקיים ד"ח דבשלמא אם לחכמים הי' אסור לקרות ק"ש לאחר חצות ממילא לא הו"ל לקרות כדי לקיים ד"ה אבל כיון שגם לחכמים מותר לקרות ומקבל שכר כקורא בתורה הרי אינו מקיים ד"ח אם לא יקרא וע"כ אמר לון עבדין עובדא כוותי' ויקראו לצאת ידי חובה ואין זה נגד חכמים דהא אפי' לחכמים מותרין הן לקרות ק"ש ולכוין לצאת אלא שאינם יוצאים ולר"ג יוצאים, זה ביאור דברי הירושלמי ולפ"ז אדרבה מהירושלמי ראי' להיפך דלרבנן אינו יוצא יד"ח לאחר חצות דאל"ה הרי ככו"ע אורי ולא עביד עובדא כוותי' כלל וממילא לר"ג בדיעבד הוא דיוצא אבל לכתחלה מודה דאין לקרות לאחר חצות, וכמו שנראה מהירושלמי דקאמר אתיא ר"ג כר"ש וכנ"ל:
ומצאתי לרבינו הגר"א ז"ל בפי' למשניות בברכות שכ' ג"כ שעיקר ראית הרמב"ם הוא מירושלמי זה והיינו דמהירושלמי משמע דר"ג לא עביד עובדא כוותי' ורק לאחר חצות שלא הי' אפשר לקיים ד"ח אבל קודם חצות דאפשר לקיים ד"ח לא הוי עביד עובדא כוותי' וממילא דגם לר"ג אין לקרות לכתחלה לאחר חצות דהא לא עביד עובדא כוותי', ולפ"ז אפשר דר"ג בעצמו ס"ל דאף לכתחלה מותר לקרות אחר חצות ומ"מ ס"ל להרמב"ם דאין לקרות לכתחלה לאחר חצות משום דמשמע מירושלמי דר"ג גופי' לא עביד עובדא כוותי' אלא דמשמע שם מפי' הגר"א דכיון דר"ג לא עביד עובדא כוותי' ממילא לא פליגי בלכתחלה כלל אלא בדיעבד וצע"ק דוודאי לפי הירושלמי משמע דבכ"מ דהיחיד פליג על הרבים לא עביד עובדא כוותי' והרי מ"מ בכ"מ פסקינן כדברי היחיד במקום רבים וה"נ הרי שמואל פסק כר"ג, אולם לפמ"ש לא פליג ר"ג כלל בלכתחלה ולא משום דלא עביד עובדא כוותי' אלא מעיקרא דדינא לא פליג ארבנן וכן משמע מדברי הרי"ף. [והנה כל הני דמביא הירושלמי דלא עבדי עובדי כוותין בגמ' דידן הוא בשינוי קצת ועיין במ"מ פ"ב מהל' שבת שכ' דהרמב"ם ס"ל כר"מ דטורפין יין ושמן לחולה ולכ' קשה והרי הירושלמי הביא ראי' דלא עביד ר"מ עובדא כוותי', אלא דבגמ' דידן אמרינן דדוקא לעצמו הי' ר"מ מחמיר כדברי חכמים אבל לאחרים הי' מקיל כהוראתו ולכן פסק הרמב"ם כר"מ אבל לפי' הירושלמי ע"כ צ"ל דר"מ מחמיר גם לאחרים דאל"ה לא קשה אר"ג דר"מ לא עביד עובדא כוותי' לעצמו ואלו ר"ג הורה לבניו, אלא דהרמב"ם פסק כתלמודא דידן), והנה גם מדברי הראב"ד נראה דס"ל דר"ש דאמר דפעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם שיעלה ע"ה בדיעבד הוא, דהראב"ד בהשגותיו על הרי"ף הקשה דלמה לא אמר ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ ויוצא יד"ח של יום ושל לילה, ותירץ דלא דמי להדדי דהאי דיעבד והאי לכתחלה של לילה בדיעבד ונקרא פושע ושל יום אפי' לכתחלה והיינו כמצותה אבל השתא דאמר אחר הנץ הך נמי שלא כמצותה ולפ"ז גם בדר"ש קמייתא ע"כ צ"ל דמיירי בגוונא חדא והנה הא דאמר אחת לאחר ע"ה היינו בדיעבד וע"כ הא דקודם ע"ה של לילה נמי בדיעבד הוא, ובירושלמי אמרו דר"ג אתיא כר"ע ולפ"ז גם ר"ג בדיעבד הוא:
עכ"פ כבר חזקנו דעת הרי"ף והרמב"ם מירושלמי דמשמע כדבריהם אלא דמתלמודא דידן לכאורה משמע שלא כדברי הירושלמי אלא דר"ג ככו"ע אורי ובדיעבד גם רבנן מודי דקורא לאחר חצות דהא בגמ' מפרש דאמרו לי' בניו לר"ג רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או רבנן כוותך ס"ל והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק מן העבירה ומשמע דלפ"ז דרבנן ס"ל בדרשא דבשכבך כר"ג והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק מן העבירה ממילא גם רבנן מודים לר"ג בדיעבד דאי נימא דפליגי אף בדיעבד א"כ סוף סוף יחיד ורבים הלכה כרבים (ועיין בחי' הרשב"א שמזה הוכיח דפליגי רק לכתחלה):
אולם אפ"ל דלדעת הרי"ף והרמב"ם צ"ל באמת דבניו של ר"ג מקרי אנוסין דהא באו מבית המשתה ועי' בפהמ"ש להרמב"ם ז"ל בית משתה היין, וכטוב לבם ביין נתעכבו מק"ש עד סמוך לע"ה ואין לחלק בין זו לשיכור, והנה אף לפמ"ש דר"ג ורבנן בדיעבד פליגי ולרבנן גם בדיעבד לא יצא מ"מ באנוס או שיכור גם רבנן מודי דיוצא יד"ח לאחר חצות דהא אפי' לאחר ע"ה דאיכא מיעוטא דגני ואינו יוצא יד"ח בדיעבד מ"מ באנוס או שיכור יוצא יד"ח ומכ"ש בלאחר חצות דבזה כו"ע מודי דאנוס או שיכור יוצא יד"ח וכדפרש"י באמת דהיכי דאיתנס מודי חכמים. ולפ"ז בניו של ר"ג דאנוסין היו ע"י משתה היין גם לרבנן יוכל לקרות לאחר חצות והיינו דשאלו בניו רבנן פליגי עלך בדרשא דבשכבך וס"ל דמה"ת עבר זמן ק"ש מחצות וא"כ אף לאנוסין עבר זמנה, או כוותך ס"ל והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ולפ"ז בניו של ר"ג כיון דאנוסין הן גם לרבנן חייבין לקרות כנ"ל אבל באינו אנוס אם שהה במזיד לרבנן אינו קורא כלל לאחר חצות והיינו דדייק הרמב"ם בית משתה היין כלומר דע"י היין נמשכו לאחר חצות ואנוסין הן, לפ"ז הוא ממש כפרש"י וכמ"ש לעיל. והרא"ש והרשב"א שכ' דבניו של ר"ג לא מיקרי אנוסין אלא שנמשכו לבם אחר המשתה היינו להשוות ר"ג לר"ש דאי אמרי' דבניו של ר"ג אנוסין היו א"כ אפי' לאחר שעלה ע"ה נמי יוצא יד"ח וכדס"ל לר"ש משמי' דר"ע ולדידהו אף דבניו לא היו אנוסין מ"מ שפיר קאמרי רבנן כוותך ס"ל וממילא בדיעבד חייבין לקרות אחר חצות ולטעמייהו אזלי דפליגי רק בלכתחלה, אולם לפי הרי"ף והרמב"ם וכפי מ"ש ע"כ צ"ל דר"ג פליג באמת אר"ש וס"ל דאף אנוס אינו יוצא יד"ח אחר שעלה ע"ה וכ"כ המאור ז"ל דר"ג פליג אר"ש. ובזה ניחא נמי דקאמר ריב"ל הלכה כרשב"י ולכ' הלכה מכלל דפליגי ומאן פליג עלי' וכן הא דקאמר הלכה כרשב"י בשעה"ד ומכ"ש לפי' הרי"ף דרשב"י גופי' קאמר רק בשעה"ד וע"ז קאמר הלכה כרשב"י ומאן פליג עלי' ובע"כ דר"ג דקאמר אם לא עלה ע"ה פליג עלי', ומכ"ש אם נימא כדעת המפרשים דמדקאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ש"מ דרשב"י גופי' אפי' שלא בשעת הדחק אמר א"כ ר"ג לא ס"ל כרשב"י דהא בדיעבד שלא בשעה"ד בודאי לא יצא לר"ג אחר שעלה ע"ה וא"כ אפ"ל דלר"ג גם באנוס לא יצא יד"ח אחר שעלה ע"ה, ודעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ז"ל עולים בקנה אחד, ועוד אפ"ל דהכי קאמרי לי' אי רבנן פליגי עלך ומה"ת אינו יוצא לאחר חצות ממילא יחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך ס"ל ורק מדרבנן אינו יוצא כדי להרחיק כו' ולפ"ז במידי דרבנן כדאי הוא ר"ג לסמוך עליו למיעבד עובדא כוותי', (וכעין זה כ' גם הב"ח) והראשון נ"ל עיקר:
עכ"פ נתברר היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דאף לר"ג אין להמתין לכתחלה לאחר חצות ומאחר דגם דעת רבינו הרי"ף ז"ל הכי וכ"כ הסמ"ג וכ"ה דעת הרמב"ן במלחמות וכמ"ש והרב רבינו יונה ז"ל הכי ס"ל וכן נראה מדברי רש"י והראב"ד כמ"ש אין לזוז מפסק השו"ע דלכתחלה אין להמתין מלקרות עד אחר חצות שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן והרר"י וכ"נ מדעת רש"י והראב"ד וכ"ה בכלבו, ומכ"ש דהרמב"ן ז"ל כ' דאם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה בוודאי דאין להקל בדבר נגד כל הפו' שכתבתי, וראיות השג"א כבר כתבנו דאין מוכרחות וכנ"ל: בענין הנ"ל בביאור שיטות הרא"ש והרמב"ם בדיני סייג בק"ש ובמצה: