פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן נז
החיים והשלום לנופך ספיר ויהלום כבוד הרב הג' החריף ובקי סוע"ה כקש"ת מוה' גרשון ליטש ראזענבוים הלוי נ"י יושב בשבת תחכמוני בעיר פרעסבורג יע"א:
אחר ד"ש כמשפט לכתר"ה הנה מכתבו הטהור עם חידושי תורתו הגיע אלי טו"ב אדר העבר והנה מכתבו הגיע לידי בעת אשר הייתי ל"ע שבע מרורים ונעצב לשמועה כי באה על הלקח ממני אחי וראש הרב הג' מוה' יעקב זצ"ל האב"ד בעיר שירווינט ומהות נפש ומגינת לב וגם חבילי טרדן אשר הקיפוני עצרו בעדי מלהשיב לכתר"ה עד עתה כעבור החג פניתי להשיבהו מפני הכבוד בענינא דגדול כבוד הבריות בעזר החונן לאדם דעת:
הנה פתח דבריו יאיר לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' עדות ולעמוד על בירורן של דברים נציע דברי הגמ' בשבועות (דף ל' ע"ב) וז"ל הגמ' אמר רבה בר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל. אמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב ע"ש. ובסנהדרין ריש פ' כ"ג פריך בגמ' כהן גדול מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד כו' זקן ואינו לפי כבודו כו' אמר רב יוסף מעיד למלך ועי' פרש"י שם והנה הרמב"ם בפ"א מה' עדות העתיק כל דברי הגמ' גבי ת"ח ואח"כ כתב כהן גדול אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד ועי' בכס"מ שכתב דמדברי רבינו שכתב דין כהן גדול סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכהן גדול משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור עכ"ל וכ"כ הכס"מ בפ"ג מה' מלכים ה"ז דמדברי רבינו פ"א מה' עדות משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדות דבכולהו אינו מעיד וא"כ כש"כ למלך ע"ש. ולכאורה צ"ע מאיזה טעם נחלוק בזה בין צורבא מרבנן לכ"ג ומלך דהם א"צ להעיד אף באיסור כיון דאין חכמה כו'. וכ"כ התו' בפשיטות בסנהדרין ובשבועות שם דכ"ג ומלך צריכין להעיד באיסור וכבר נתקשו בזה הלח"מ והמ"ל וכתב כת"ר לישב ע"פ דברי התוס' בשבועות שם בד"ה אבל באיסורא שהקשו וז"ל ומיהו תימא דהכא שב ואל תעשה הוא ובפ' מי שמתו בברכות מוכח דשרי אפילו באיסורא דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו כו' מהולך לשחוט את פסחו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שוא"ת שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברין לכך שוא"ת שרי וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול הוא אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה כו'. ועוי"ל דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת כו' ולפ"ז אפ"ל דס"ל להרמב"ם כמש"כ התוס' בתי' הראשון דלפיכך צריך צורבא מרבנן להעיד באיסורא אע"ג דשוא"ת נדחה משום כבוד הבריות ומשום דגבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ואינו נדחה משום כבוד הבריות וס"ל להרמב"ם ג"כ דדוקא לצורבא מרבנן להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה מקרי רק גנאי קטן אולם כהן גדול או מלך לילך להעיד לפני ב"ד דכל ב"ד הוי זוטר מינייהו נחשב באמת לגנאי גדול ולכך א"צ להעיד אף באיסורא ומשום דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת בגנאי גדול כנ"ל עכ"ד וכיון מעלתו בזה לדברי האחרונים התומים בסי' כ"ח ובשו"ת עטרת חכמים בחי' שבועות ועוד כמה אחרונים:
והנה לפי שיטת הרמב"ם וכפי מה שפירשו האחרונים וכנ"ל נלע"ד לישב דקדוק עצום מה דקשה לי דהנה בשבועות שם אמר רב שישא אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול והוא משנה בב"מ (דף כ"ט) ע"ש. אולם בסנהדרין ריש פ' כהן גדול (דף י"ח) פריך בגמ' כהן גדול מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' זקן ואינו לפי כבודו כו' ופרש"י אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם וה"נ זילותא הוא לגבי כהן גדול ע"ש וזהו ברייתא הובא בב"מ (דף ל') ע"ש וצע"ג דהא בשניהם עסיק הגמ' לה"ר דמשום כבוד הבריות א"צ להעיד בממונא מדפטר זקן ואינו לפ"כ להשיב אבידה וא"כ מ"ש דבשבועות שם גבי צורבא מרבנן מייתי ראיה מהמשנה דמצא שק או קופה. ובסנהדרין גבי כ"ג פריך מהברייתא דוהתעלמת וכן בברכות (דף י"ט) פריך בגמ' לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאינו נדחה משום כבוד הבריות מהברייתא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' ולא הביא המשנה דמצא שק או קופה כנ"ל בשבועות שם אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דאפשר לומר דבודאי ניחא יותר להביא ראיה מהברייתא דשם הוא עיקר הדבר דלמד זקן ואינו לפ"כ דפטור להשיב אבידה מקרא מפורש דוהתעלמת אולם במשנה מבואר הדין בסתם אלא דלפי מש"כ התו' דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות בשוא"ת אף באיסורא ועיקר החילוק דמחלק הגמ' בין ממונא לאיסור דבממונא א"צ להעיד היכא דזילא ביה מילתא ובאיסורא מעיד היינו משום דגבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ובממונא אפ"ה א"צ להעיד וע"ז מייתי ראיה מאבידה ולפ"ז מגוף דברי הברייתא דמבואר דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב אבידה מקרא דוהתעלמת היה אפ"ל דזה מיירי ג"כ בגנאי גדול דוקא דגם באבידה משכחת לה שפיר שיהיה גנאי גדול כמש"כ התומים. אלא דמ"מ הא דקי"ל דאפילו בגנאי קטן פטור זקן ואינו לפ"כ להשיב אבידה וכמו מצא שק או קופה היינו משום דאל"ה ל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו דכ"ה דוחה בשוא"ת וכ"כ התו' בב"מ (דף ל' ע"ב) בד"ה אלא ע"ש אבל עכ"פ זהו רק מכללא אבל פשטות דברי הברייתא הרי אפשר לפרש באמת דמיירי בגנאי גדול לכך מייתי ראיה מהמשנה דמצא שק או קופה כו' דמפורש בהדיא דאפילו בגנאי קטן פטור מלהשיב דמצא שק או קופה הוי גנאי קטן וכמש"כ התוס' בשבועות שם ועוד דהא קתני וכל דבר שאין דרכו ליטול ולפ"ז ה"ה לענין עדות דצורבא מרבנן א"צ להעיד בממונא אף דהוי רק גנאי קטן אולם בסנהדרין לענין הא דתנן כהן גדול מעיד דלגביה הוי גנאי גדול לילך ולהעיד כנ"ל ומ"מ תנן מעיד ולכך ניחא ליה יותר להקשות מהברייתא דמפורש בהדיא דזקן ואינו לפ"כ פטור ממקרא מפורש דאף אי נימא דהברייתא דוהתעלמת דפטר זקן ואינו לפ"כ מיירי בגנאי גדול מ"מ גם גבי כהן גדול הוי גנאי גדול להעיד כנ"ל וכן בברכות שם גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דלפשוט בשוק הוי גנאי גדול וכמש"כ התו' בשבועות ולכך עדיף ליה להקשות מהברייתא דוהתעלמת דמפורש בהדיא דפטור מקרא מפורש:
אלא דנהי דיש סברא לומר כן דלכהן גדול ומלך הוי גנאי גדול לילך ולהעיד לפני ב"ד מ"מ ודאי דצריך לזה ראיה מן הש"ס והרמב"ם לא יאמר דבר זה מדנפשיה כיון דבש"ס לא מפליג ופריך על המשנה דכ"ג מעיד מהברייתא דוהתעלמת וכ"ה בשבועות שם לגבי צורבא מרבנן מייתי ראיה ממשנה דמצא שק או קופה אך י"ל בזה כמש"כ הלח"מ דקשיא ליה להרמב"ם קו' התו' בסנהדרין ובשבועות שם דמאי פריך בגמ' כ"ג מעיד והתניא והתעלמת לישני דהא דמעיד היינו באיסורא ומשום דאין חכמה כו' ומזה מוכרח דלגבי כהן גדול הוי גנאי גדול לילך ולהעיד ולכך אף באיסור א"צ להעיד וכנ"ל ועי' בלח"מ ובתומים שם. אך הנה התו' בסנהדרין ובשבועות שם תי' בפשיטות דלא מצי לשנוי' דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפילו מלך נמי דגבי איסורא לא אמרינן שתהא אימתו עליך ע"ש הן אמת דהרמב"ם דס"ל דכ"ג אינו מעיד אפי' באיסורא ומשום דהוי לגבי' גנאי גדול א"כ מכש"כ למלך דא"צ להעיד באיסורא וכמש"כ הכס"מ בפ"ג מה' מלכים ע"ש. אבל מ"מ הא שוב ליכא ראיה מגמ' מהא דלא משני דכ"ג מעיד היינו באיסורא דכ"ג אפילו באיסור א"צ להעיד דלמא לעולם בין כ"ג ומלך צריכין להעיד באיסורא וכמש"כ התו' ולכך לא מצי לשנוי' דכ"ג מעיד היינו באיסור דא"כ אפילו מלך נמי והמשנה מחלק בין מלך לכ"ג דכ"ג מעיד ומלך אינו מעיד. אך י"ל דס"ל להרמב"ם דמלך ישראל ודאי אינו מעיד אפילו באיסורא ולא משום כבוד הבריות לבד אלא מגזירת חכמים דבסנהדרין שם (דף י"ט) מפרש בגמ' דהא דתנן מלך לא דן ולא דנין אותו הוא במלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותן כו' ומלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהיה דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא כו' אמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך כו' באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים כבר בארנו שמלכי ב"ד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא דן ולא דנין אותן לא מעיד ולא מעידין אותן מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת ע"ש ועכ"פ לפ"ז מלכי ישראל בודאי דאין מעידין אפילו באיסורא מגזירת חכמים כנ"ל וא"כ שפיר מוכרח מן הש"ס דכ"ג אינו מעיד אפילו באיסור דא"כ לישני דכ"ג מעיד היינו באיסורא. ואין לומר כמש"כ התו' דא"כ אפילו מלך נמי ומשום דגם מלך צריך להעיד באיסור דהא בגמ' מוקי מתניתין במלכי ישראל והם בודאי לא מעידין אפילו באיסורא מגזירת חכמים כנ"ל. ובע"כ צ"ל דכ"ג אינו מעיד אפילו באיסור ומשום דהוי לגביה גנאי גדול כנ"ל ומכש"כ מלך והנה שיטת התו' לכאורה צ"ע דמה תי' דא"כ אפילו מלך נמי דהרי מלך בודאי אינו מעיד מגזירת חכמים כנ"ל וצ"ל דס"ל להתוס' באמת דהא דאמרו באותה שעה מלך לא מעיד היינו בממונא אבל באיסורא מעיד אפילו לאחר התקנה אך צ"ע דלכאורה נראה כמש"כ בשיטת הרמב"ם דלאחר התקנה בודאי אין מלך ישראל מעיד אפילו באיסורא דהא מעשה דשמעון בן שטח הוי בדיני נפשות ומ"מ גזרו ע"ז וכן לפי הטעם שכתב הרמב"ם מפני שלבן גס בהן כו' נראה בודאי דמלכי ישראל אין מעידין אפילו באיסורא ולפ"ז דברי התו' צ"ע:
והנה בספר תורת חיים הקשה בהא דמבואר בגמ' דבאותה שעה אמרו מלך לא דן כו' לא מעיד ולא מעידין אותו תיפוק ליה דבלא"ה אין מלך מעיד מדינא כמו ת"ח וכהן גדול מוהתעלמת ע"ש והנה לכאורה יש לה"ר דמדינא אף כ"ג ומלך צריכין להעיד באיסורא ומשום דאין חכמה וכמש"כ התו' ולכן ניחא דבאותה שעה אמרו דמלך אין מעיד כלל אפי' באיסורא ומשום מעשה שהיה אך הנה תי' זה לא יתכן וממ"נ לשיטת הרמב"ם לדעת הכס"מ דכ"ג א"צ להעיד אפילו באיסור ומשום דהוי לגביה גנאי גדול א"כ מכש"כ מלך דמדינא אינו מעיד אפילו באיסור וא"כ למה באותה שעה אמרו ולשיטת התוס' דכ"ג מעיד באיסור והא דלא משני הגמ' דכ"ג מעיד היינו באיסור ומשום דא"כ אפילו מלך נמי ולפ"ז צ"ל דגם מלך ישראל מעיד באיסור אפילו לאחר התקנה דאל"כ לא תי' התו' כלום דהרי המשנה איירי במלכי ישראל ואין מעידין מגזירת חכמים כנ"ל ובע"כ צ"ל דהא דאמרו מלך לא מעיד היינו רק בממונא וא"כ קשה ג"כ כנ"ל דהרי מדינא אינו מעיד מוהתעלמת וכמו ת"ח וכ"ג וצ"ל דהא דמבואר בגמ' באותה שעה אמרו מלך לא מעיד כו' הוא לאו בדוקא ואגב לא דן ולא דנין אותו נקט נמי לא מעיד ולפ"ז שוב ליכא ראיה להרמב"ם דאפ"ל כמו שתי' התו' ובחי' רבינו יונה לסנהדרין שם תי' ג"כ לקו' התוס' בפשיטות וע"ש שכתב דהא דלא אוקמא באיסורא כו' איכא למימר משום דבמתניתין סתמא קתני מעיד ומעידין אותו ומשמע בין בממונא בין באיסורא כו' ע"ש גם בעיקר הדבר צריך טעם דמאיזה ענין נאמר דמלך וכ"ג הוי לגבייהו גנאי גדול להעיד לפני ב"ד ולצורבא מרבנן הוי רק גנאי קטן ובודאי אף לנשיא שבישראל כן הוא ומי מפיס גם מנ"ל לומר סברא זו מעצמינו בלי ראיה:
ולכן נראה לומר דבודאי שיטת הרמב"ם לדעת הכס"מ דכ"ג ומלך א"צ להעיד באיסור הוא משום דלגבייהו הוי גנאי גדול להעיד אולם אין הטעם משום דהם חשובים יותר מת"ח לכן נחשב לגבייהו גנאי גדול כמש"כ האחרונים אולם עיקר הדבר יש לזה פנים בהלכה ע"פ הא דנ"מ לדינא בין ת"ח למלך וכ"ג וכמו שאבאר דהנה בזבחים (דף ט"ז) פריך בגמ' מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת"ח וכתבו בתוס' ד"ה מיושב ת"ח א"כ הא דאמרינן בשבועות דת"ח לא ליזל לאסהודי לקמיה דזוטר מיניה לאו משום דצריך לעמוד אלא משום זילותא דהא אי אזיל לאסהודי מדנפשיה מעיד מיושב ותו כו' ומתבאר מזה דלענין עדות גבי ת"ח אם הוא עד בדבר יש תרתי מיני זילותא א' אם איתא דת"ח יהיה צריך לעמוד ולהעיד כדין התורה דבעי עמידה דכתיב ועמדו שני האנשים הנה העמידה נחשב לבזיון גביה ולהכי באמת ת"ח מעיד מיושב משום דאין כבודו לעמוד ולהעיד ואם היה צריך לעמוד ממילא היה פטור ג"כ להעיד מטעם זה ב' אף דת"ח באמת מעיד מיושב מ"מ אם הב"ד פחות ממנו בחכמה הנה עצם העדות נחשב זילותא לגביה לילך ולהעיד לגביה דיינא דזוטר מיניה. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להרמב"ם דנהי דעצם העדות להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה לא הוי רק גנאי קטן וכמש"כ התוס' בשבועות שם מ"מ העמידה אם איתא דיהיה צריך לעמוד ולהעיד זה נחשב לגנאי גדול באמת והנה בסנהדרין (דף י"ט) גבי עבדא דינאי מלכא קטל נפשא כו' א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כו' ע"ש והנה התו' שם הקשו והא אפילו ת"ח א"צ לעמוד כש"כ מלך דטפי עדיף מלך מת"ח וע"ש מה שתי' ועי' בתו' שבועות שם ד"ה עשה ובתוס' זבחים שם ד"ה מיושב ת"ח ובחי' הר"ן והר"י בסנהדרין שם ועכ"פ הרי מפורש בגמ' דלגבי עמידה עדיף ת"ח ממלך דמלך בודאי צריך לעמוד אם יצטרך להעיד וכדא"ל שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ולפ"ז ניחא שפיר דזהו החילוק שבין ת"ח למלך וכ"ג לגבי עדות. דת"ח הא מעיד מיושב ואין גנאי רק משום עצם העדות והיינו למיזל לגביה דיינא דזוטר מיניה וזה מקרי רק גנאי קטן ולהכי באיסורא צריך לילך ולהעיד כמש"כ התו' אולם גבי מלך אם איתא דיהיה צריך להעיד בע"כ יהיה מוכרח להעיד בעמידה וכמבואר בסנהדרין וכנ"ל וכן כ"ג בודאי לא עדיף ממלך וכיון דיהיו צריכין להעיד בעמידה וזהו נחשב לגנאי גדול באמת ולהכי גם באיסור א"צ להעיד ומשום דכ"ה דוחה בשוא"ת בגנאי גדול כנ"ל והנה בשבועות (דף ל"א) גבי שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאפוקי מלך ועי' פרש"י שם בד"ה כש"כ מלך דמדאורייתא לא חזי כו' והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו ע"ש: ומבואר בהדיא כנ"ל דלפיכך אין מלך מעיד משום שצריך לעמוד ובזיון הוא לו ולפ"ז אפ"ל דמשום זה הטעם באמת אינו מעיד גם באיסורא ומשום דעמידה נחשב לגנאי גדול כנ"ל:
וכיון שכן הרי יש להכריח דבר זה מהש"ס דעמידה הוי גנאי גדול. דהנה גוף הדבר דת"ח מעיד מיושב הוא מבואר בשבועות שם וז"ל הגמ' רב יימר הוי ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי והא אמר מר כו' אבל בעדים ד"ה בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ופרש"י האי עשה דועמדו והאי עשה את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ע"ש והנה האחרונים הבינו בפי' דברי הגמ' דהטעם הוא משום דעשה דכבוד תורה היא חמורה ודוחה לעשה קלה דועמדו וכמו בכל התורה דעשה חמורה דוחה לעשה קלה וכמבואר בפסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ולכך הקשו מגמ' כתובות (דף מ') דמבואר שם גבי אנוסה דנמצא בה דבר ערוה כו' אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך בגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכי אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' התו' וכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה אפי' אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה לדחות דל"ד למילה בצרעת ולפ"ז ה"נ כיון דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול וא"כ הרי אפשר לעשה דכבוד תורה להיבטל ע"י מחילה דאי אמר לא בעינא ליכא עשה וא"כ אמאי דוחה לעשה דועמדו עי' בספר טורי אבן בחי' למגילה (דף כ"ח) ובס' מנחת אהרן על סנהדרין (דף י"ט) ובס' שער המשפט (סי' י"ז) אולם בתשובה הארכתי בזה הרבה בעז"ה והעלתי בפי' דברי הגמ' דעיקר הדבר דת"ח מעיד מיושב אין הטעם משום דעשה חמורה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו אלא משום כבוד הבריות והיינו דמכיון דאין כבודו של ת"ח להעיד בעמידה הרי כבוד הבריות הוא דדוחה למ"ע דועמדו דהא קיימא לן דכבוד הבריות דוחה למ"ע דאורייתא בשוא"ת וכן ל"ת דילפינן מן מת מצוה דדוחה לפסח ומילה מקרא דלאחותו וכמבואר בברכות (דף י"ט) בסוגיא דמוצא כלאים בבגדו וע"ש בסוף הסוגיא דמסיק שוא"ת שאני והא דמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דהוי קו"ע אבל אם היה שוא"ת היה נדחה משום כ"ה וכן גבי אבידה קיי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבידה דנלמוד מקרא דוהתעלמת ע"ש בסוגיא: והנה כבוד הבריות דדוחה בשוא"ת הוא לכל אדם כל שאין כבודו בכך לא דוקא בכבוד תורה וכמו מת מצוה ומוצא כלאים בבגדו דשקיל וטרי בגמ' שם וכן גבי אבידה אפילו זקן מכובד בעלמא פטור מלהשיב וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"ג ע"ש והיינו דקרי לה כבוד הבריות ולפ"ז נראה דהיינו ג"כ עיקר הטעם דת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דגנאי הוא לו להעיד בעמידה נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות: ומעתה אין שייך להקשות מכח דאיתא במחילה דיכול למחול על כבודו ומשום דכבוד הבריות אינו עשה לדחות אלא דגזה"כ הוא דדוחה בשוא"ת באיסורא מלאחותו ובממונא מוהתעלמת. והא דמבואר בגמ' האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף בארתי בעז"ה בתשובה בטו"ט:
אך צריך להבין מאיזה ענין נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות אם בתורת עשה דממונא דנלמוד מוהתעלמת. או דהוי כמו איסורא וכשאר המצות כמו פסח ומילה ונלמוד מלאחותו אולם נראה דבע"כ זה נלמוד מלאחותו דהנה זה ברור דהא דת"ח מעיד מיושב הוא לאו דוקא בעדות דממונא אלא דגם כשמעיד באיסורא מעיד במיושב. ואף דבגמ' שבועות שם בהא דאמימר אותבינהו לכולהו מיירי בממונא מ"מ הנה מסוגיא דזבחים הנ"ל מוכרח דאפי' באיסור כן הוא דפריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת"ח והשתא אי נימא דבעדות איסור גם ת"ח צריך להעיד מעומד א"כ אכתי איכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות איסור וע"ש בתו' ד"ה מיושב שהקשו מהא דאמרו ליה לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך והא מלך עדיף מת"ח ותי' שם דעובדא דינאי דיני נפשות הוי ובד"נ אפי' ת"ח עומד וע"ש מה שתי' עוד ועכ"פ משמע מדבריהם דבאיסורא בודאי מעיד ת"ח במיושב ודוקא בד"נ אפי' ת"ח עומד ובאמת גם זה צע"ג דא"כ ליפרוך מה ליושב שכן פסול לעדות בדיני נפשות וכבר הקשה כן השג"א בתשובה שנדפס בספר אור הישר ודחה תי' התו' מכח זה וע"ש בתשובה להגאון מו"ה שאול מאמשטרדם שכתב לישב קו' השג"א דמש"כ התו' דבד"נ אפי' ת"ח עומד היינו מדרבנן החמירו בד"נ ע"ש ועכ"פ מה"ת בודאי גם בעדות איסור מעיד ת"ח במיושב והיינו משום כבוד הבריות כנ"ל ובע"כ דזה נלמוד מלאחותו דכ"ה דוחה בשוא"ת אף באיסורא וביותר נראה דאף בעדות ממון גופיה נהי דעיקר העדות מקרי מצוה דממונא כמו אבידה וכמבואר בגמ' מ"מ פרטי המצוה אם נזקק להיות עד לענין מ"ע דועמדו זה לא מקרי מ"ע דממונא והוי כשאר כל המצות וכמו פסח ומילה ועי' בברכות (דף יט) בסוגי' שם איסורא מממונא לא ילפינן ובב"מ (דף ל') מי דחינן איסורא מקמי ממונא ובשיטה מקובצת שם ויתבאר לפנינו בס"ד. ועכ"פ כיון דמ"ע דועמדו לא מקרי מ"ע דממונא אף כשמעיד בממונא ולפ"ז צ"ל הא דנדחה מ"ע דועמדו משום כ"ה כנ"ל בע"כ דנלמוד מלאחותו וכנ"ל:
ולפ"ז הרי בע"כ מוכרח מזה דעמידה גבי ת"ח להעיד בעמידה מקרי גנאי גדול דהא לענין עדות גבי צורבא מרבנן להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה מחלק הגמ' בין ממונא לאיסורא דבאיסורא צריך להעיד והתו' הקשו דהא שוא"ת הוא ונדחה אפי' באיסורא וכדמסיק הגמ' בברכות שוא"ת שאני ותי' דשאני מ"מ דגנאי גדול הוא אבל גבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ולא שרי באיסורא ע"ש ולפ"ז אי נימא דלגבי ת"ח להעיד בעמידה ג"כ לא הוי רק גנאי קטן ולפ"ז קשה אמאי נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות כנ"ל הא מ"ע דועמדו לא הוי מצוה דממונא אף כשמעיד בממונא וכש"כ כשמעיד באיסורא ואינו נדחה בגנאי קטן אף בשוא"ת כנ"ל ובע"כ מוכרח מזה דדוקא עצם העדות להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה לא הו' רק גנאי קטן אולם להעיד בעמידה נחשב לגנאי גדול לת"ח ולפיכך ניחא שפיר דת"ח מעיד מיושב ומשום דנדחה מ"ע דועמדו משום כ"ה דבמקום גנאי גדול גם איסורא כמו פסח ומילה נדחה משום כבוד הבריות ועכ"פ מכיון דמוכרח מהש"ס דעמידה לעמוד ולהעיד מקרי בזיון גדול וכן מבואר בגמ' גבי ינאי המלך דמלך בע"כ צריך לעמוד אם יצטרך להעיד ולפ"ז היינו דכ"ג ומלך א"צ להעיד אף באיסור וזהו שיטת הרמב"ם לפי פי' הכס"מ ומתבאר מדברי הגמ' וכנ"ל:
אולם התו' בסנהדרין ובשבועות שם דס"ל דגם כ"ג ומלך צריכין להעיד באיסורא נראה דס"ל דגבי כ"ג ומלך הוי עמידה בב"ד רק גנאי קטן ואע"ג דגבי ת"ח מוכרח אח"כ דלעמוד ולהעיד הוי גביה גנאי גדול מדמעיד מיושב כנ"ל מ"מ גבי מלך וכ"ג הוי לגבייהו גנאי קטן להעיד בעמידה ולהכי צריכין להעיד באיסורא והנה התו' בסנהדרין ובשבועות שם הקשו בהא דאמר עשה דכבוד תורה עדיף וא"כ כש"כ כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמא שמעון בן שטח לינאי המלך ותי' דבמקום שאין ת"ח מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול על כבודו משום דתורה דיליה היא ע"ש ולכאורה צ"ע דמאי חומרא וקולא שייך בזה נהי דכבוד תורה חמור מכבוד מלך מ"מ סוף סוף אין זה לפי כבוד המלך ואמאי צריך לעמוד מיהו לפי מה שהבינו האחרונים בפי' דברי הגמ' בהא דאמר עשה דכבוד תורה עדיף דהיינו משום דעשה דכבוד תורה היא חמורה ודוחה לעשה קלה דועמדו וכנ"ל ולפ"ז י"ל דהיינו מש"כ התו' דכבוד תורה חמיר מכבוד מלך והיינו דכבוד מלך לא חמיר משאר עשה ואינו דוחה לעשה דועמדו. אך באמת עדיין צ"ע דמ"מ כיון דאין כבודו של מלך לעמוד בב"ד הרי הוא בכלל כבוד הבריות דדוחה בשוא"ת אפי' פסח ומילה ועוד דבאמת כבר בארנו גם בפי' דברי הגמ' דעיקר הטעם דת"ח מעיד מיושב היינו באמת משום כבוד הבריות וא"כ קשה מ"ש מלך ומה נ"מ דכבוד תורה חמיר מכבוד מלך ולכן נראה לומר כנ"ל דס"ל להתו' דגבי מלך לא הוי עמידה בב"ד רק גנאי קטן ולפיכך אין נדחה עשה דועמדו משום כ"ה וכנ"ל וזהו ג"כ מש"כ התו' דכבוד תורה חמור מכבוד מלך: והיינו דדוקא לגבי כבוד תורה דחמיר מקרי עמידה גנאי גדול ונדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות ומקרא דלאחותו כנ"ל. אולם גבי כבוד מלך קילא נחשב עמידה לפני ב"ד רק לגנאי קטן ולא נדחה מ"ע דועמדו משום כבודו דהיינו משום כבוד הבריות כנ"ל:
וכן נלע"ד לבאר בזה דברי רש"י בשבועות (דף לא) גבי לאפוקי מלך וע"ש בד"ה כש"כ מלך דמדאורייתא לא חזי שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו עכ"ל ע"ש ולכאורה צ"ע כיון דדרך בזיון הוא לו יהיה מעיד באמת מיושב כמו ת"ח ואמאי נדחה מ"ע דעדות משום בזיון דעמידה הא יותר טוב לדחות מ"ע דועמדו ואם לא אפשר לדחות מ"ע דועמדו משום כבוד מלך אמאי נדחה מ"ע דעדות אולם לפמ"ש י"ל דס"ל לרש"י ג"כ כנ"ל דלגבי מלך הוי עמידה בב"ד רק גנאי קטן וכיון דמ"ע דועמדו לא נחשב למצוה דממונא אף אי מעיד בממונא דהוי כשאר המצות וכמו פסח ומילה וכמש"כ למעלה לכן לא נדחה מפני כבוד הבריות בגנאי קטן. דדוקא גבי ת"ח הוי עמידה גנאי גדול ולכך מעיד מיושב דנדחה מ"ע דועמדו משום כ"ה כנ"ל מלאחותו משא"כ מלך כנ"ל. אלא כיון דמ"מ הוי עמידה גנאי קטן לכה"פ לכן נדחה עיקר מ"ע דעדות דא"צ להעיד כלל ומשום דעיקר מ"ע דעדות בממונא הוי מצוה דממונא וכמו אבידה ונדחה אפי' בגנאי קטן וכמבואר גבי צורבא מרבנן להעיד לקמיה דזוטר מיניה וה"ה במלך דאינו מעיד בממונא משום גנאי דעמידה וכנ"ל אך לשיטת הרמב"ם הוי עמידה במלך וכ"ג גנאי גדול ולכך א"צ להעיד גם באיסור כנ"ל. רק דעדיין צ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל דעמידה בב"ד הוי גנאי גדול גבי מלך א"כ קשה דיהי' מעיד מיושב כמו ת"ח דיהיה נדחה מ"ע דועמדו משום כבודו ואמאי אוקמא ליה שמעון בן שטח לינאי המלך וכמו שהקשו בתו' אך יש לומר ע"פ מש"כ בחי' הר"ן שם (דף י"ט) ע"ש ודו"ק ואיך שיהי' כיון דמ"מ בע"כ צריך לעמוד כמבואר בגמ' לכך אינו מעיד אפי' באיסור וכן כ"ג לא עדיף ממלך וכנ"ל:
שוב הביא כת"ר קו' האחרונים בהא דמבואר בברכות שם בסוגיא דמוצא כלאים בבגדו שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מיניה איסורא מממונא לא ילפינן והא אדרבה ממון חמור דאין הולכין בממון אחר הרוב והנה כיוצא בזה הקשה התו' בב"מ (דף כ') בהא דמבואר שם היכי פשיט מר איסורא מממונא ע"ש ותי' התו' שם לא שייך בכאן ועי' בספר שושנת העמקים להגאון בעל פרמ"ג בכלל וא"ו שהאריך בזה ובספר פני יהושע הקשה ג"כ מהא דבכמה מקומות ילפינן איסורא מממונא ותי' ע"ז דהא דאמרינן איסורא מממונא לא ילפינן היינו דלענין כבוד הבריות לא שייך למילף מממונא כיון דקי"ל אבידתו קודמת לשל כל אדם א"כ מה"ט גופיה בזקן ואינו לפ"כ שאין דרכו לטפל אפילו באבידת עצמו א"כ מכש"כ שאין מחויב לטפל באבידת כל אדם וכת"ר כתב דדברי הפ"י צ"ע דהרי לפי דבריו ליכא למילף מוהתעלמת לשאר דבר שבממון חוץ מאבידה והרי מצינו דכ"ה דוחה בממון כהאי דשבועות עכ"ל ובמח"כ לא דק בזה דבכל מצוה שבממון דינא הכי דשלו קודם לשל כל אדם מאפס כי לא יהיה בך אביון וכן גבי עדות ה"ה וכמבואר במשנה בכורות (דף כ"ט) ובשו"ע חו"מ (סי' ט') ע"ש ועכ"פ אין חילוק בין אבידה לעדות:
אולם לענ"ד נראה לישב בפשיטות ואני תמה על האחרונים שהקשו על הגמ' מהא דמצינו דממון חמור מאיסור או מהא דבמקום אחר ילפינן איסורא מממונא והרי הכא לענין דיחוי קיימינן שיהיה נדחה מ"ע משום כבוד הבריות ולענין זה בודאי דממונא קיל מאיסורא וכמבואר בהדיא בב"מ (דף ל') דשקיל וטרי בגמ' על הברייתא דוהתעלמת כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה כו' ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ע"ש. ועי' בתו' שם דעיקר סמיך על הך ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ע"ש ומפורש בהדיא דלענין דיחוי עשה דממונא קיל יותר מאיסורא ולפ"ז ה"נ לענין כבוד הבריות שידחה מ"ע או ל"ת דאורייתא לא ילפינן איסורא מממונא וביאור הדבר דמי דחינן איסורא מקמי ממונא עי' בשיטה מקובצת שם שכתב וז"ל ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא בה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעי לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב לומר כן כדי שלא יטמא כהן כו' ודמיא לההיא דגרסי' בכתובו' גבי האונס שותה בעציצו אימור דאמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעי מי איתא לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לבטלה אעפ"י שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ע"ש. ודברים אלו כהוויתן יפיצו אור גם בביאור דברי הגמ' בברכות שם איסורא מממונא לא ילפינן והיינו דלענין שיהיה נדחה מ"ע משום כ"ה לא ילפינן איסורא מממונא ומשום דמצוה זו אפשר. לבטלה דאי אמרו הבעלים לא בעי לה ליתיה לעשה כלל ועוד דהבעלים גופיה אם היה לא לפי כבודם היה מניחה ולא היה מטפל בה ואיך יטפל זה בשבילה כיון שגם בשלו לא היה מחזיר ועכ"פ הא דמבואר איסורא מממונא לא ילפינן הוא דבר אחד עם הא דאמרו מי דחינן איסורא מקמי ממונא וז"ב ועי' בתו' שבועות שם ד"ה אבל בסוף הדבור שכתבו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנוי' התם שאני ממון דאיתיהיב למחילה ונראה שהתו' פירשו כנ"ל:
ועל פי דברי השיטה הנ"ל שהסביר דעשה דממונא אפשר להבטל ע"י מחילה והוי דומיא דאונס כנ"ל נלע"ד לישב דברי הגמ' בב"מ (דף ל"ב) מנין שאם א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו ת"ל כו' ופריך טעמא דכתב רחמנא כו' הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה כו' ס"ד אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום כו' הלכך ליציית ליה קמ"ל דלא לישמע ליה ועי' בשיטה מקובצת שכתב משמע דאאל תחזיר נמי קאי וכן פירשו לעיל בתו' רבינו שמשון והקשה מהר"ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא א"כ לית לן למדחי עשה דכבוד מקמי השבת אבידה ע"ש עוד הקשה שם בשיטה היכי ס"ד דעשה דכבוד דחי אפי' לאו גרידא הא אי אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתא לעשה כלל. כדאיתא בפ' אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממזרת משום דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל ע"ש ונראה לישב ע"פ מה שהקשו התו' ביבמות (דף ה') בד"ה ואכתי מאי פריך הגמ' תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה בכל ועשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ואומר ר"י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבידה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ע"ש וכיון דכל דברי הגמ' הוא רק אאל תחזיר אבידה לפ"ז קושיא חדא מתורצת בחברתה והיינו דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הוא משום דעשה דממונא אפשר להיבטל דאם אמרו בעלים לא בעי לה ליתיה לעשה כלל והוי דומיא דאונס וכן עשה דכבוד דמי' לה דג"כ אפשר להיבטל דאי אמר אביו לא בעי להאי כבוד ליתיה לעשה כלל כנ"ל ולפ"ז מ"ע דאבידה ומ"ע דכבוד שניהם שקולין הן דתרווייהו אפשר להיות בטלין והם דומיא דאונס כנ"ל ולפ"ז שפיר פריך הגמ' ואמאי האי עשה כו' ואף דלא דחינן איסורא מקמי ממונא מ"מ הא הטעם הוא דעשה דממונא אפשר להיבטל והרי גם עשה דכבוד לא עדיף מינה כנ"ל וכן משני הגמ' שפיר דס"ד אמינא הואיל והוקש כו' ואף דעשה דכבוד הוי דומיא דאונס דאי אמר לא בעי כנ"ל מ"מ הרי גם עשה דאבידה לא עדיף מינה ושפיר הוי אמינא דעשה דכבוד דוחה ל"ת ועשה דאבידה הואיל והוקש כו':
ומה שהקשה כת"ר לשיטת הרמב"ם דס"ל דלפנים משורת הדין גם זקן ואינו לפי כבודו צריך להחזיר אבידה וכמבואר בדבריו בפי"א מה' גזילה ואבידה הלכה י"ז לפ"ז קשה מסוגיא דמנחות (דף ל"ז ע"ב) גבי רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטיה ולא א"ל ולא מידי כד מטא לביתיה א"ל מהתם איפסיק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה ופריך והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה כו' וקשה דמאי פריך דלמא הא דאמר מר בר רב אשי אי אמרת לי מהתם שדיתיה היינו שהיה מחמיר על עצמו לפנים משורת הדין לפשוט טליתו בשוק והיה מוחל על כבודו כדי שלא לעבור על איסור הוצאה עכ"ד הנה כיוצא בזה הקשה הטורי אבן במגילה (דף כ"ח) בהא דמבואר בשבועות (דף ל') רב יימר הוי ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו אמר כו' עשה דכבוד תורה עדיף. והקשה הטורי אבן ואמאי הי"ל למחול על כבודם כדי לקיים אידך עשה דועמדו וע"ש שהביא ראיה מזה לשיטת הריב"ש בתשובה (סי' ר"כ) בשם הראב"ד דאע"ג דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ היינו דוקא בקימה והידור אבל אין ת"ח יכול למחול על כבודו במקום בזיון ע"ש אולם באמת כ"ז לא יועיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ צריך להחזיר אבידה א"כ בודאי דצריך למחול על כבודו לקיים מ"ע דועמדו ולפ"ז הרי קשה כנ"ל ועי' בתומים בסי' כ"ח שכתב ג"כ דלפמש"כ הרמב"ם גבי אבידה דלפנים משוה"ד צריך להשיב אעפ"י שאינו לפ"כ ולפ"ז בדבר איסור לא שייך גדול כ"ה דחובה עליו שיהיה מוחל על כבודו וע"ש שמחלק בין כבוד עצמו לכבוד אחרים ותי' בזה קו' התו' בשבועות שם שהקשו אמאי מעיד באיסורא ע"ש. והנה לכאורה דבריו צ"ע מסוגיא דמנחות הנ"ל אך יש לישב ודו"ק ועכ"פ זה בודאי נשמע דלכה"פ יש להחמיר לפנים משורת הדין בדבר איסור כמו בממונא וכגון אבידה וכנ"ל ולפ"ז צ"ע מסוגיא דמנחות וכמו שהקשה כתר"ה:
ונראה לענ"ד לישב ומתחילה נישב קו' כתר"ה דנראה דלהחמיר ולפשוט טליתו בשוק במקום שפטור משום כבוד הבריות א"צ אפילו לפנים משוה"ד ול"ד לאבידה דס"ל להרמב"ם דגם זקן ואינו לפ"כ מחזיר לפנים משוה"ד והנה לא מבעי אי נימא דעובדא דמר בר רב אשי הוי בטלית קטן שלו דבכה"ג מקרי גנאי גדול לפשוט טליתו בשוק וכמש"כ המג"א (בסי' י"ג סק"ח) ע"ש ולפ"ז אפשר לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול והיינו דדוקא גבי אבידה דהוי רק גנאי קטן וכמש"כ התו' בשבועות שם לכך יש לו להחמיר ולמחול על כבודו לפנים משוה"ד אולם בגנאי גדול אפשר דא"צ למחול על כבודו אפילו לפנים משוה"ד וכיוצא בזה מחלק בחי' הר"ן לסנהדרין (דף יט) לגבי מלך ע"ש וביותר יש לומר ומשום דנראה לענ"ד דגם גבי אבידה אם אחד הוא ערום ורואה אבידה בחוץ א"צ לרוץ ערום להחזיר אבידה אפילו לפנים משוה"ד והוא ע"פ מש"כ התו' בב"מ (דף כ"ד) גבי הא דאבוה דשמואל אשכח כו' ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משוה"ד הא דלא מייתי קרא דאשר יעשון כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל היינו משום דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו בעובדא דר' ישמעאל דזקן ואינו לפ"כ הוה ועשה לפנים משוה"ד כמו אחרים והכא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא. ומ"מ משום לפנים משוה"ד בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא ע"ש ועכ"פ מתבאר מדבריהם דבעיקר הא דמבואר בגמ' דר' ישמעאל בר"י לפנים משוה"ד הוא דעבד ומייתי ע"ז קרא דאשר יעשון היינו משום דאחרים חייבין ועשה לפנים משוה"ד כמו אחרים ולפ"ז נראה דמש"כ הרמב"ם דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ מחזיר אבידה היינו דוקא אם אינו לפ"כ מחמת חשיבותו מפני חכמתו או שהוא זקן מכובד לכך צריך לפנים משוה"ד למחול על כבודו לעשות עצמו כמו אחרים. אבל בדבר שהוא בעצם גנאי לכל אדם כמו לילך ערום בשוק דכל אדם פטורין להחזיר ולא מחמת חשיבותו. א"צ לרוץ ערום להחזיר אבידה אפילו לפנים משוה"ד ואע"ג דאבוה דשמואל אהדרינהו לפנים משוה"ד אע"פ שגם אחרים פטורין היינו משום שאינו מתחסר ממונא אבל לבזות כבודו א"צ דאין חסרון גדול מבזיונו ולכך א"צ להחזיר לפנים משוה"ד ולפ"ז ניחא שפיר קו' כתר"ה אפילו אי נימא דעובדא דמר בר רב אשי הוי בטלית גדול שלו דבכה"ג לא הוי רק גנאי קטן ועי' מג"א שם. מ"מ כיון דהוא גנאי לכל אדם אין לו למחול על כבודו ולהפשיט טליתו לבזות א"ע דגם גבי אבידה בכה"ג א"צ להחזיר אפילו לפנים משורת הדין וכנ"ל:
ועוד י"ל והוא העיקר לענ"ד ולישב ג"כ קו' הטורי אבן כנ"ל והיינו דבעיקר הדבר שכתב הרמב"ם דלפנים משוה"ד צריך להחזיר אבידה אעפ"י שאינו לפ"כ והוא מעובדא דר' ישמעאל בר"י בב"מ שם דפריך בגמ' והא ר' ישמעאל בר"י זקן ואינו לפ"כ הוה ומשני לפנים משוה"ד הוא דעבד אין זה משום ליתא כדי לקיים המ"ע בלבד ומשום דבאמת עיקר לפנים משוה"ד הונח רק על מצות שבין אדם לחבירו דלפיכך קרי לה לפנים משוה"ד. וע"ש בברייתא דמייתי הגמ' שם המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין ולא מצינו בגמ' לשון לפנים משוה"ד רק במה שבין אדם לחבירו והיינו משום דאף בדברים שפטור מן הדין מ"מ א"צ לעמוד על דין תורה אלא דצריך להכנס עם חבירו לפנים משוה"ד אולם במצות שבין אדם למקום שנוגע רק לכבוד שמים אין נכנס בגדר לפנים משוה"ד כלל רק דלפעמים צריך להחמיר ממדת חסידות ועכ"פ לפ"ז נראה דדוקא גבי אבידה או בטעינה הנה צריך לפנים משוה"ד להחזיר או לסייע אעפ"י שאינו לפי כבודו ומשום דנהי דפטור מן הדין משום כבוד הבריות מ"מ כדי שלא יהא חבירו נפסד על ידי זה צריך להחמיר ולמחול על כבודו לפנים משוה"ד אולם במצוה שבין אדם למקום כל היכי דפטור משום כבוד הבריות ומכש"כ בדאיכא כבוד תורה א"צ כלל למחול על כבודו אפילו לפנים משוה"ד ואפי' מדת חסידות ליכא דלא דמי כלל לאבידה כנ"ל ולפ"ז מיושב קו' הטורי אבן בהא דלא מחלו על כבודם לקיים מ"ע דועמדו ומשום דזהו רק מצוה שבין אדם למקום דאין נ"מ לחבירו אם מעיד מיושב או מעומד ולכך כיון דפטור מן הדין אין לנו שיהא צריך למחול על כבוד תורתו לפנים משוה"ד ואדרבה אין לו לזלזל בכבוד תורתו דל"ד למ"ש הרמב"ם גבי אבידה וכנ"ל. וכן מיושב בזה ג"כ קו' כת"ר דלענין להחמיר ולפשוט טליתו בשוק לבזות את כבודו במקום שהוא פטור מן הדין א"צ כלל למחול על כבודו אפי' לפנים משוה"ד: עוד להרה"ג הנ"ל:
ולענין קטן המסורבל בבשר שהעטרה מכוסה ברוב גובהה או הקיפה ויש ספק שלא נימול מתחילה כראוי שכתבתי להחמיר דצריך למולו משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והילד הוא בחזקת ערל ויש לחלק בין זה לשחיטה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וע"ז תמה כת"ר דהא גם בשחיטה איכא חזקת אבמ"ה ואפ"ה סמכינן ארוב מצויין ובאמת גם הח"ס אמר כן דחזקת ערל לא הוי רעותא בזה דאדרבה נגד החזקה יש רוב המצויין כמו גבי שחיטה עכ"ד. והוא תמוה דדעת החתם סופר מבואר שם בהדי' דיש להחמיר בספיקא למולו שנית מטעם ספק דאורייתא לחומרא אלא דכתב שם דצריך לעיין קצת מטעם רוב מצויין ע"ש והנה אמת שבמכתבי הראשון קצרתי בפרט זה במקום שהיה לי להאריך: והנה זה צריך לפנים דהוא דבר ההוה ומצוי שזמן מה אחר המילה נמצא העטרה מכוסה ברוב גובהה ויש ספק אי הוא משגיאת המוהל שלא מל כראוי או שנעשה אח"כ ע"י סרבול הבשר וכדומה ונ"מ רבתא לדינא דאם נימול כראוי ואח"כ נתכסה ע"י סרבול הבשר סגי בשנראה מהול קצת א"צ למול ואם לא נימול מתחילה כראוי הרי הן ציצין המעכבין את המילה וכמבואר כ"ז בדברי הפוסקים:
כבר כתבתי שבספר שו"ת שמש צדקה ח' יור"ד סי' י' כתב בזה"ל אבל אם אינו נימול כראוי בשעת קישוי הייתי חוכך להחמיר להצריכו תיקון ע"י אזמל דלמא מתחילה לא נימול כהלכה והוי ספק ערל דאורייתא דנקטינן לחומרא עכ"ל וכ"כ בפשיטות בספר חכ"א ה' מילה באם לא נראה בשעת הקישוי רק ראש הגיד לא מבעי אם יש לספק שמא לא חתך בשעת מילה כל העור דהוי ספיקא דאורייתא שצריך לחתוך כל העור כדין ע"ש אולם בספר שו"ת חתם סופר ח' יור"ד סי' רמ"ח צדד בזה להקל וע"ש שכתב ז"ל ונראה פשוט דבספק אי היה כך מעיקרא משגיאת המוהל או לא אלא מסרבול בשר אזלינן בספיקא לחומרא דספק דאורייתא הוא כו' האמנם אם יארע כזה במקום אחר צריכים לעיין בזה קצת כי אעפ"י שהתינוק יש לו חזקת ערל שהרי נולד ערל מ"מ י"ל נמי רוב מצויין אצל מילה מומחין הן והרי סמכינן אחזקה זו גבי שוחט נגד חזקת אינו זבוחה דבהמה ולאו דוקא המצויין אצל שחיטה אמרינן כן אלא ה"ה בכל כי האי גוונא כדילפינן מינה לגבי ניקור ובדיקה וכדומה וכמ"ש הראב"ד הביאו הרא"ש פרק גיד הנשה סי' י"ט ע"ש היטב וה"ה כאן עכ"ל הח"ס ע"ש ולענ"ד נראה דיש לדון בדבר:
והנה ז"ל הראב"ד הביאו הרא"ש פ' גה"נ והרשב"א בתוה"ב שער ג' בית ג' מדקאמר שלימה אין כו'. מכאן יש ללמוד שאם בא אחד מעלמא ונקר הבשר והלך לו כו' ואותו המנקר לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור או לא בחזקת היתר הוא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאלת"ה כו' ואין דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומשו"ה קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד הלכך אמרינן רוב המתעסקין בניקור מומחין הן. דהשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כו' ירך שיש לו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן עכ"ל הראב"ד ע"ש ולפ"ז הרי אדרבה משמע מדברי הראב"ד שלא התיר לגבי ניקור משום הך סברא לחודיה דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו גבי שחיטה אלא בצירוף מש"כ שם דירך כולה בחזקת היתר ואינו דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל אי היה ירך ג"כ בחזקת איסור לא היה מתיר משום דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן ולפ"ז גבי מילה דהוא בחזקת ערל ממש כ"ז שלא נימול צריך למיזל בספיקו לחומרא ואין להקל מטעם רוב מצויין אצל מילה מומחין הן וכנ"ל:
אלא דאריכות דברי הראב"ד וסגנון לשונו צע"ג לכאורה שהרכיב שני טעמים יחד דבתחילת דבריו כתב להתיר מטעם דירך כולה בחזקת היתר ואינו דומה להא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וסיים דהלכך אמרינן רוב המתעסקין בנקור מומחין הן ולמד משחיטה וצע"ג דממ"נ דאי נימא דיש לומר גבי ניקור רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו גבי שחיטה א"כ אפילו אי הוה הירך בחזקת איסור היה מותר מטעם זה. וכמו שחיטה דבודאי יש לה חזקת איסור ומ"מ מותר מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד מה זה שכתב אבל ירך כולה בחזקת היתר הלכך אמרינן רוב המתעסקין בנקור מומחין הן איך תלי' זה בזה גם סגנון דבריו צע"ג ונראה לענ"ד לפרש דבריו ע"פ מה שהקשו כל הראשונים בהא דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אמאי לא נימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתרע לה רובא ותירצו משום דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח ולא הוי רק מיעוטא דמיעוטא ואפילו לר"מ דחייש למיעוט למיעוטא דלא שכיח לא חייש וכדאמר בריש פרק בנות כותים וכן בריש מסכת גיטין ספרי דדיינא מיגמר גמירי ולכן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. עי' בתו' בכורות (דף כ) ד"ה חלב פוטר וברא"ש שם ולהרא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ז ולהרשב"א והרא"ה בספר תוה"ב ע"ש ועפ"ז נראה לבאר דברי הראב"ד ז"ל והיינו דבודאי אין ללמוד ניקור משחיטה לענין רוב מצויין מומחין הן ויש לחלק בכמה גווני דבשחיטה אם לא יהי' מומחה הרי שחיטתו פסולה וא"א בתקנה גם א"א לעמוד על הבירור ויאכיל נבילות אבל גבי ניקור הרי אפילו אם לא יהא מומחה מ"מ אפשר לעמוד על הבירור ואפשר בתקנה ולפ"ז בודאי בניקור קרוב יותר שאינו מומחה ינקר ממה שישחוט אינו מומחה ואפילו אי נימא דבכ"ז מסברא יש ללמוד ניקור משחיטה דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן דמסברא מי שאינו מומחה לא יטפל בניקור אולם היינו אי היה סגי ברובא לחוד אבל באמת לא סגי ברובא לבד ומשום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכנ"ל. ורק דגבי שחיטה אמרינן דרוב מצויין מומחין הן והיינו כמעט כולו דהמיעוט לא שכיח כלל ולענין זה בודאי דאין ללמוד ניקור משחיטה דנימא דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן ולא יהי' אפילו מיעוט דשכיח כנ"ל ולפ"ז אם היה לירך חזקת איסור היה אסור אם ניקר אחד את הבשר ולא נודע אם הוא מומחה ומשום דאף אי נימא מסברא דרוב מצויין מומחין הן מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכנ"ל:
ועפ"ז יתבאר דברי הראב"ד ז"ל שכתב מתחילה דאם בא אחד מעלמא וניקר הבשר והלך לו ולא נודע אם הוא בקי בניקור שהוא מותר וכתב הטעם משום דירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד ואינו דומה להא דאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולפ"ז כיון דירך אינו בחזקת איסור ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל וסגי ברובא לחודיה אף דהמיעוט שאין מומחין שכיח ג"כ וזהו שכתב הראב"ד הלכך אמרינן רוב המתעסקין בניקור מומחין הן והיינו משום כיון דליכא חזקת איסור שפיר מהני רובא לחוד כנ"ל וזהו שסיים ג"כ דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פירש דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת צ"ל ע"כ דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהמיעוט לא שכיח כלל ירך שיש לו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לו' כן פי' כיון דיש לו היתר ידוע וליכא חזקת איסור הרי סגי ברובא לחוד כ"ש שיש לנו לומר כן דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן והיינו דלכה"פ איכא רובא דמומחין דהמיעוט ג"כ שכיח וגבי ניקור סגי בהכי ולפ"ז דברי הראב"ד וסגנון לשונו מבוארין שפיר בעז"ה:
ועכ"פ מכיון שנתבאר דגם הראב"ד ז"ל לא הקיל גבי ניקור דאמרינן רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן אלא משום דירך הוא בחזקת היתר וסגי ברובא לחודיה אפילו אם יהי' המיעוט ג"כ שכיח ולא למד ניקור משחיטה אלא דמכיון דאשכחן גבי שחיטה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהמיעוט לא שכיח כלל א"כ מכש"כ דיש לומר גבי ניקור רוב מצויין מומחין הן רוב כזה דגם המיעוט שכיח ומשום דאין ללמוד שיהי' ניקור כשחיטה ממש וכנ"ל ולפ"ז גם גבי מילה הא אפילו אם נימא דדמי לניקור דגם בזה אמרינן רוב מצויין אצל מילה מומחין הן מ"מ אינו מועיל כלל די"ל דזהו רק רובא לבד דגם המיעוט שכיח ולפ"ז אם יש ספק אם נימול כראוי לא מהני הא דרוב מצויין אצל מילה מומחין הן ומשום דאמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דחזקת ערל ואתרע לה רובא ואין לומר דמילה דמי לשחיטה ממש דרוב מצויין מומחין הן וגם המיעוט לא שכיח כלל דהא מהיכי תיתי כיון דלא ילפינן בעלמא משחיטה ממש א"כ כמו דמחלקינן בין ניקור לשחיטה וכנ"ל. לפ"ז אולי יש לחלק ג"כ בין מילה לשחיטה וגבי מילה איכא רובא לבד דגם המיעוט שכיח וכמו גבי ניקור וכנ"ל:
אלא דהרשב"א בתוה"ב כתב שם בשם הראב"ד שהביא עוד ראיה לדינו מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן אין חזקתו תרום ומפרש טעמא דאמרינן דלמא אינש אחרינא שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים טעמא דשוי שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן כו' ואמאי ניחוש דלמא אתי אינש אחרינא דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרא שם וקא שרינן טיבלא אלא ש"מ דרוב מצויין אצל מצות מומחין הן וכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקא ועבדא וכן הניקור עכ"ל הראב"ד והנה גם גבי טבל בודאי יש חזקת איסור כ"ז שלא הורמה כמבואר בעירובין (דף ל"ו) ע"ש וצ"ל ג"כ דהא דסמכינן על רוב מצויין אצל הפרשת תרומה מומחין הן וכנ"ל ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא היינו משום דרוב מצויין מומחין הן והמיעוט לא שכיח כלל וכנ"ל גבי שחיטה ולפ"ז נראה לכאורה דלגמרי למד הראב"ד ניקור מטבל והרי גם טבל אפשר בתקנה אם לא יתרום כראוי ול"ד לשחיטה ומ"מ מוכרח דרוב מצויין אצל מצות מומחין הן דהמיעוט לא שכיח כלל ולפ"ז ה"ה גבי ניקור ושאר מצות אמרינן דרוב מצויין מומחין והמיעוט לא שכיח כלל אלא דבאמת הא יש לחלק בפשיטות גם בין ניקור להפרשת תרומה דהפרשת תרומה הוא דבר קל ואין בזה אומנות ולכן אמרינן רוב מצויין בקיאין הן אבל ניקור איכא טרחה יתירה ואומנות גדולה ואין הכל בקיאין בו והרי הרשב"א בתוה"ב שם רצה לחלק מטעם זה בין ניקור לשחיטה ומכש"כ דיש לחלק בין ניקור להפרשת תרומה ולכן נראה לומר ג"כ דהראב"ד לא הביא הך דהפרשת תרומה ללמוד שיהי' ניקור ממש כזה אלא דמכיון דאשכחן גבי הפרשת תרומה דרוב מצויין מומחין הן והמיעוט לא שכיח כלל א"כ כש"כ גבי ירך דיש לה חזקת היתר דאמרינן רוב מצויין מומחין דסגי ברובא לחוד וכמו שכתב מתחילה לענין שחיטה:
אך הנה ראיית הראב"ד מהא דמשמע דאם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן ול"ח דלמא אתא אחרינא דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ובע"כ דרוב מצויין אצל מצות מומחין הן. נלענ"ד לחלק בפשיטות דהנה לכאורה בלא"ה ראי' ברורה דאמרינן רוב מצויין אצל מצות מומחים הן ממעשים בכל יום דאנו סומכין בכמה מצות על נשים כמו מליחת הבשר וכדומה ולא אמרינן דלמא לא בקיאי שפיר והלוקח תבואה מעם הארץ א"צ להפריש תרומה גדולה והוא פשוט בכל הש"ס דלא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה ולא אמרינן דלמא לא בקי שפיר וא"צ לה"ר מכח דיוקא. ולכן נלענ"ד דזה אינו ענין לרוב מצויין אצל מצות מומחין הן ומשום דנראה דהא דמצינו מחלוקת בפ"ק דחולין אי סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דרוב אנשים בודאי אינם מומחים לשחיטה אלא דמ"מ אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דעפ"י רוב מי שאינו מומחה אינו נזקק לשחיטה אבל אם היו רוב אנשים מומחים לשחיטה בודאי לא היה מחלוקת כלל דודאי אזלינן בתר רובא שהם מומחים ועי' בד"מ סי' א' ולפ"ז נראה דבמצות דידוע דרוב אנשים מומחים הם בודאי מהני וכמו במליחה דידוע דרוב נשים בקיאין במליחת בשר ולכן סמכינן ע"ז מן הסתם וכן ה"ה לענין הפרשת תרומה דהוא דבר קל וידוע שרוב אנשים בקיאים בהפרשה ולכן אי הפריש אחד תרומה חזקתו מתוקן דאזלינן בתר רובא דעלמא דבקיאין בהפרשה. אבל בדבר שידוע דרוב אנשים בודאי אין מומחים בזה וכמו גבי ניקור אלא דנימא דמ"מ רוב המצויין אצל ניקור מומחין הן דאם לא היה מומחה לא יטפל לנקר ע"ז צריך ראיה גדולה אם יש לדמות לשחיטה דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומשום דיש לחלק בין שחיטה לניקור כמ"ש הרשב"א וכנ"ל משא"כ בהפרשת תרומה בודאי אפ"ל דאין זה משום דרוב מצויין מומחין הן אלא משום דס"ל להגמ' דרוב העולם מומחין הן לזה וכנ"ל:
מיהו מ"מ נראה די"ל גבי מילה רוב מצויין אצל מילה מומחין הן ודמי לשחיטה ממש דהמיעוט לא שכיח כלל. ומשום דבמילה הוא מסוכן אם ימול מי שאינו בקי ולפיכך אין אדם נזקק להיות מוהל אלא א"כ הוא מומחה ואומן בזה. ומצאתי הדבר מפורש בתו' מגילה (דף ד' ע"ב) ד"ה ויעבירנה ז"ל אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא כו' וגם אין אדם מל אלא א"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר ע"ש. אלא דהראשונים תי' לקו' התו' בפנים אחרים עי' בחי' הרשב"א ריש פ' לולב וערבה ובחי' הריטב"א מגילה שם ולהר"ן בר"ה פ"ד ע"ש ומשמע לכאורה דלא ס"ל כסברת התו' הנ"ל אך מ"מ אין הכרע דחולקים על סברא זו והא דלא תי' כן היינו משום דבאמת תי' התו' אינו מספיק כ"כ לישב קו' הנ"ל דהא בהכרח למוהל למול פעם ראשון וכיצד נעשה בקי אם לא שילמוד מן הבקי ואכתי הא איכא למיגזר שמא ילך אצל בקי ללמוד:
אולם בכ"ז נלע"ד דאפילו אי נימא דמילה דמי לשחיטה ממש דאמרינן רוב מצויין אצל מילה מומחין הן דהמיעוט לא שכיח כנ"ל מ"מ אין להקל בספק אי נימול כראוי מטעם זה ודברי הח"ס צע"ג. ומשום דהנה באמת נראה מדברי הראשונים דהא דקי"ל גבי שחיטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן על רוב זה נגד חזקת איסור דבהמה היינו דוקא במקום דליכא ריעותא קמן אבל היכא דאיכא ריעותא קמן איתרע לה רובא ומוקמינן לה אחזקה והנה הרי"ף כתב בפ"ק דחולין דהלכה הוא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי קשיא לך הא דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא וקיימא לן דהלכתא היא התם כגון דאתיליד ריעותא בסכין אבל הכא כיון דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע לך במה נשחטה דמי עכ"ל ע"ש וביאור דבריו עי' בדברי האחרונים בספר מקור מים חיים בפתיחה ובספר אמרי בינה סי' ח' ע"ש ועכ"פ מתבאר מדברי הרי"ף דהא דסמכינן על רוב מצויין הוא רק היכא דליכא ריעותא וכן מתבאר מדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בתוה"ב לענין מה שכתבו הגאונים דלא סמכינן על רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דליתא קמן למבדקיה ז"ל הרשב"א ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעאי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן עכ"ל ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות ז"ל שזה הרוב אינו בודאי דהא איכא חזקה כנגדו ממה שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואעפ"י שסמכו על הרוב במקום דלא אפשר משום דאמרינן הרי שחוטה לפניך ובהמה לא אתרעאי עכ"ל הרי מפורש בדבריו בהדיא דהא דסמכינן ארובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נגד חזקת איסור דבהמה היינו רק משום דבהמה לא אתרעי אבל במקום ריעותא לא סמכינן ארובא ולפ"ז נראה בקטן שאינו נראה מהול כדין וספק אי נימול מתחילה כראוי כיון דאיכא ריעותא קמן לא סמכינן על רובא דרוב מצויין אצל מילה מומחין הן נגד חזקת ערל:
הן אמת דדברי הרמב"ן ז"ל לא נתברר לי בעניי. וצע"ג דמאיזה טעם כתב דמן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב. הא בכל התורה כולה רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ רובא דרוב מצויין מומחין הן עדיף מחזקת איסור דבהמה. והנה לכאורה היה אפשר לפרש כוונת הרמב"ן דהוא משום דנימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וכמו שהקשו הראשונים כנ"ל. והיינו שכתב דמן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה וודאית ומשום דצריך לומר סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת איסור דבהמה ואתרע לה רובא. וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ן בחי' חולין פ"ק וע"ש שכתב ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדיה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכינן עלה כו' ע"ש ושם בנדה משמע דהוא משום סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש בסוגיא. אלא דא"כ צ"ע מה זה שתי' דמשום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפניך סמכינן ארובה דלקו' זו אין תי' זה מספיק הא דבהמה לא אתרעי וביותר משמע מדברי הרא"ה והרשב"א דטעמא לא משום הכי הוא. דהנה הרא"ה בבדה"ב השיב על דברי הרמב"ן דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דא"כ לא סגי לן בהכי דנימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה ואתרע לה רובא אלא לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמרינן ע"ש. הרי ע"כ דכוונת הרמב"ן לאו משום סמוך מיעוטא לחזקה הוא דהא מכח קושיא זו מוכיח לישב קו' הרמב"ן. וביותר מוכרח מדברי הרשב"א במשמרת הבית שם שהאריך לקיים דברי הרמב"ן ולסתור דברי הרא"ה במה שכתב דרוב לאו דוקא אלא כל המצויין. ועל הוכחת הרא"ה מהא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה האריך לישב בפנים שונים ע"ש, ומזה מוכרח דהרמב"ן לאו מטעם סמוך מיעוטא לחזקה אתי עלה דאל"כ הלא בדברי הרשב"א שהאריך לישב קו' זו כנ"ל ממילא נסתרים גם דברי הרמב"ן במה שהביא סעד לדברי הגאונים וזה ברור. ולפ"ז כיון דהרמב"ן לא בא לידי מדה זו מטעם סמוך מיעוטא לחזקה א"כ צע"ג להבין דבריו דמאיזה טעם כתב דבדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב:
ועכ"פ איך שיהי' הרי מבואר דעת הראשונים הרי"ף והרמב"ן וכן הסכים הרשב"א ז"ל דהא דסמכינן בשחיטה על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דליכא ריעותא קמן אבל היכא דאיכא ריעותא קמן לא סמכינן על רוב זה נגד חזקת איסור דבהמה. וכן נראה להוכיח מהא דאמרו בגמ' חולין (דף י') דהא דמבואר בברייתא דספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס ופי' הר"ן כלומר דלא אמרינן הלך אחר הרוב שאין שוהין ואין דורסין. וכ"כ הרשב"א בחי' שם דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ואין דורסין דרך מקרה אפ"ה לא תלי' לקולא בתר רובא ומשום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ע"ש. ולכאורה צ"ע אמאי לא ניזל בזה באמת בתר רובא כמו דאזלינן בתר רובא דרוב מצויין. וצריך לומר בזה כנ"ל דהטעם דאזלינן בתר רובא דרוב מצויין הוא משום דבהמה לא אתרעי. ולפי זה הכא בספק שהה או דרס בודאי יש איזה סיבה שמכחה נולד ספק אי שהה או דרס והוי ריעותא ולא אזלינן בתר רובא. שוב מצאתי להפרמ"ג בשפתי דעת סי' כ"ד ס"ק כ"ז שכ"כ בהדי' ע"ש. ולפ"ז נראה נמי דבספק אם נימול כראוי דלא משכחת לה אלא בגונא דעתה לא נראה מהול כדין ורק מהול קצת אלא דספק אי לא נימול מתחילה כראוי או שנעשה אח"כ מחמת סרבול הבשר וכדומה. וכיון דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר רובא דרוב מצויין נגד חזקת ערל וכנ"ל. ואפילו אי נימא מכח דברי התו' במגילה שהבאתי למעלה דאין אדם מל אלא א"כ הוא בקי ולפ"ז יש לומר לכאורה דכל המצויין אצל מילה מומחין הן. מ"מ אין זה מספיק וכמו שהשיב הרשב"א על דברי הרא"ה במ"ש דרוב מצויין לאו דוקא אלא כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן וכתב ע"ז הרשב"א דאפילו אם תמצא לומר דכל המצויין קאמר הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין כדרך המקרים ע"ש, וה"נ בודאי איכא מיעוטא שיקרה סיבה גם למומחין שאינם מלים כראוי. ולפ"ז אפילו אם באמת מל מומחה ולא נודע אי מל כראוי נראה להחמיר מכיון דאיכא ריעותא לפנינו. ומכש"כ אם מל אחד שלא נודע לנו כלל אם הוא מומחה דלא אזלינן בתר רובא נגד חזקת ערל וכנ"ל אלא דבעיקר הדבר מ"ש דאיכא חזקת ערל וכמש"כ גם החתם סופר יש לסתור לכאורה מהא דקי"ל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' תרומות הלכה זיין ע"ש. ולפ"ז הרי כשנולד אינו בחזקת ערל כלל. אולם באמת זה אינו נהי דכל שבעה לא הוי ערל מ"מ תיכף ביום שמיני נעשה ערל ואפילו בליל שמיני מקרי ערל גמור וכמבואר בירושלמי פרק ר"א דמילה ע"ש ולפ"ז הרי הוא בחזקת ערל עד שיודע שנימול כראוי. רק דבמל תוך שבעה ולפי מה שפסק הרמ"א דא"צ להטיף ד"ב ולא נודע אם נימול כראוי בזה יש לומר דאזלינן בתר רובא דקודם שבעה ליכא חזקת ערל כלל:
ומ"ש כת"ר לגבב סברות דבע"כ היה המוהל מומחה ומשום דהמילה היה בשבת ואם לא היה מומחה לא היה מל בשבת שלא יבא לידי חילול שבת עכ"ד. הנה כת"ר כתב זאת מסברא ובאמת הוא מבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן רס"ו דאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ואם כבר מל פעם אחת מותר ע"ש. אולם אם נבא לדון מכח סברא וכמו שכתב כת"ר אין צריך לגבב בזה סברות יותר ממה שהבאתי דברי התו' בפ"ק דמגילה שכתבו דאין אדם מל אלא א"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר דזה חמור יותר מספק חילול שבת. אולם מ"מ נראה דודאי אין לומר מכח זה רק דרוב מצויין אצל מילה מומחין הן אבל מ"מ מיעוט לעולם איכא וכמו שחיטה. והרי גם גבי שחיטה י"ל כן דכל מי ששוחט אם לא היה מומחה לא היה מכניס עצמו בספק להאכיל נבילות וכמ"ש הרא"ה בבדה"ב לפי שדבר מפורסם הוא בישראל כו' שהנבילה אסורה הלכך אין אדם מישראל נזקק כו'. ומ"מ הרי כתבו כל הראשונים רק דבשחיטה המיעוט לא שכיח כנ"ל אך מ"מ מיעוטא דלא שכיח איכא ולא כל המצויין דלא כמ"ש הרא"ה דליכא גם מיעוט כלל. ולפ"ז נראה גם גבי מילה אפילו אי נימא כמ"ש התו' במגילה כנ"ל וכמ"ש כת"ר מ"מ עדיין מיעוטא איכא ואף דלא שכיח מ"מ כיון דאיכא ריעותא קמן לא אזלינן בתר רובא נגד חזקת ערל וכנ"ל והרי הרשב"א בתוה"ב תי' על הקו' דסמוך מיעוטא לחזקה דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח ולא הוי רק מיעוטא דמיעוטא וזהו כמו שתי' התו' והרא"ש ומ"מ הסכים לדעת הרמב"ן ז"ל דבדין הוא שלא תצא מחזקתה ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי: