פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן נו
שלום תנינא לאבן בוחן ראש פינה ה"ה הרב המאוה"ג הגאון המפורסם הגביר המרומם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם ליטש ראזענבוים הלוי בעיר פרעסבורג: יקרת מכתבו הטהור הגיעני נועם תשובתו בחידושי תורתו לעשות כווגים לחזק דבריו הראשונים.
והנה בביאור דברי התו' בשבועות (דף ל' ע"ב) בד"ה אבל שכתבו בתי' השני דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון ע"י מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו עכ"ל. והדר"ג תמה ע"ז דמנ"ל להגמ' באמת דהמשנה דמצא שק או קופה מיירי אף ברוצה אחר ליטלו והאריך עלינו את הדרך בישוב קו' זו ואני כתבתי בפי' דבריהם דמגופיה דקרא שמיע ליה דלפי תי' זה דאינם מחלקים בין גנאי גדול לגנאי קטן וממת מצוה ילפינן דכ"ה דוחה באיסורא בשוא"ת ממש אף בגנאי קטן וא"כ הרי קשה כקו' התו' בב"מ (דף ל') דל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ותי' התו' בשם אין שייך לפ"ז ובע"כ צ"ל דלפי תי' זה איצטריך קרא דוהתעלמת לפטור זקן ואינו לפי כבודו אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע מ"מ דוחה כבוד הבריות בממונא וע"ז הקשה הדר"ג דא"כ הו"ל להבריי' למימר כגון זקן ואינו לפ"כ ורוצה אחר ליטלו דהא ע"ז קאי קרא דוהתעלמת עכ"ד אך לענ"ד אין בכח דקדוק זה להזיז האמת דממקומו הוא מוכרע כיון דלפי תי' זה גם בגנאי קטן דוחה כבוד הבריות בשוא"ת אפילו באיסורא דילפינן מן מת מצוה. א"כ מכש"כ לאבידה דזקן ואינו לפ"כ פטור ול"ל קרא דוהתעלמת ובע"כ צ"ל כנ"ל ומה שהקשה הדר"ג י"ל בפשיטות דתנא דבריי' מסתם לה סתימי זקן ואינו לפ"כ ומשום דממילא מובן דמיירי גם ברוצה אחר ליטלו כנ"ל. והרי גם לפי מה שתי' התו' בב"מ שם דאיצטריך והתעלמת דאפילו בגנאי קטן דוחה כ"ה באבידה דממת מצוה לא ידעינן רק לגנאי גדול ומ"מ הא הברייתא סתמא קתני זקן ואינו לפ"כ ולא מפרש דאפילו בגנאי קטן והרי גם באבידה משכחת לה שיהא גנאי גדול וכמש"כ התומים (בסי' כ"ח) ע"ש ובע"כ צ"ל משום דזה ממילא מובן ולפ"ז כן הוא ג"כ לפי תי' השני שבתו' שבועות כנ"ל:
ומ"ש הדר"ג דתי' התו' בב"מ מספיק ג"כ לפי תי' השני בתו' שבועות שם והיינו דאע"ג דלפי תי' זה ע"כ אינם מחלקים בין גנאי גדול לגנאי קטן לאו משום דמלאחותו נלמוד דאף בגנאי קטן דוחה כ"ה בשוא"ת ודאי דמלאחותו לא ידעינן רק בגנאי גדול כמו מת מצוה וע"ז איצטריך קרא דוהתעלמת דאפילו בגנאי קטן דוחה כ"ה מיהו מ"מ ילפינן אח"כ איסורא מאבידה דאפילו בגנאי קטן דוחה כבוד הבריות בשוא"ת וכיון דעיקר דחיית האיסור בכ"ה ילפינן מלאחותו ורק דילפינן מאבידה דדוחה כ"ה אפי' בגנאי קטן בזה שפיר יש ללמוד איסורא מממונא עכ"ד הנה אין זה במשמע דברי התו' כלל ועוד דכמו כן נימא כיון דבע"כ באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף ברוצה אחר ליטלו א"כ ניליף מזה גם לאיסורא דכ"ה דוחה אפי' בכה"ג דעושין איסור ע"י דהו"ל כקו"ע ומשום דכיון דעיקר דחיית האיסור ילפינן מלאחותו. א"כ שפיר יש ללמוד איסורא מממונא לענין זה דדוחה כ"ה אף בגונא דהוי כקו"ע וכמו שכתב כת"ר דילפינן איסורא מממונא דאפילו בגנאי קטן דוחה כ"ה אבל באמת איני יודע מה דחקו לזה כיון דסוף סוף באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף ברוצה אחר ליטלו כמש"כ התו' בתי' זה א"כ מה חסר אי נימא דכוליה קרא דוהתעלמת להכי הוא דאתא דאף ברוצה אחר ליטלו דהו"ל כקו"ע מ"מ פטור זקן ואינו לפ"כ ובשוא"ת ממש באיסורא ילפינן מלאחותו דכ"ה דוחה אפי' בגנאי קטן כנ"ל:
ועל מה שכתב הדר"ג דמהברייתא דוהתעלמת מוכח דאפילו ברוצה אחר ליטלו פטור מדכייל בהדדי זקן ואינו לפ"כ עם כהן והיא בבה"ק ומלאכה שלו מרובה ובאינך בודאי אף ברוצה אחר ליטלו פטור וכתבתי דהוא דוחק הוסיף כת"ר להוכיח מהברייתא בדרך הכרח דבע"כ זקן ואינו לפ"כ פטור אף ברוצה אחר ליטלו דהנה בב"מ שם בברייתא דוהתעלמת פריך בגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' אלא לזקן ואינו לפ"כ והקשו בתו' דמאי פריך פשיטא והא כי אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח בפ' שני נזירין ע"ש ובשיטה מקובצת הביא בשם תו' שאנץ והרא"ש שכתבו לישב קו' זו בשם יש מפרשים דהשבת אבידה נמי לא עדיף מיניה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ ע"ש. והנה לפי המסקנא דוהתעלמת קאי לזקן ואינו לפ"כ צ"ל דהא דכהן והיא בבה"ק אינו מטמא לה היינו משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וצ"ל ג"כ דעשה דאבידה אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ כנ"ל. ולפ"ז בע"כ מוכרח דאף ברוצה אחר ליטלו פטור זקן ואינו לפ"כ דאי חייב להחזיר בכה"ג א"כ הרי השבת אבידה נוהג אפילו בזקן ואינו לפ"כ כגון בשרוצה אחר ליטלו והוי אבידה מ"ע השוה בכל וא"כ אמאי פטור כהן והיא בבה"ק וש"מ דזקן ואינו לפ"כ פטור אף ברוצה אחר ליטלו:
אך לענ"ד אין הדברים מחוורים דהנה באמת מבואר שם בגמ' עוד טעם אחר דלא איצטריך קרא לכהן והיא בבה"ק ומשום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וע"ש בתו' שכתבו דהעיקר סמיך על ותו מי דחינן איסורא ע"ש ולפ"ז לפי המסקנא הא דכהן והיא בבה"ק אינו מטמא לה הוא אף בלא הטעם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ורק משום דלא דחינן איסורא כו' ול"צ לומר כלל דהשבת אבידה הוי עשה שאינו שוה בכל ודברי הרא"ש ותו' שאנץ שכתבו דהשבת אבידה אינו שוה בכל סובבים רק לפי קו' הגמ' שהקשה דלא איצטריך קרא לכהן והיא בבה"ק משום דלא אתי עשה כו' אולם לפי המסקנא א"צ לזה כנ"ל אך בל"ז אפילו לפי הראשונים דלא היה בגירסתם כלל הך ותו מי דחינן איסורא ועי' בשיטה מקובצת שם מ"מ אין לדברי כת"ר קיום והנה ביסוד דבריו במש"כ דאי נימא דבשרוצה אחר ליטול האבידה גם זקן ואינו לפ"כ חייב להחזיר ממילא שוב א"א לומר דאבידה הוי עשה שאינו שוה בכל משום דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ וכמש"כ בתו' שאנץ והרא"ש כיון דברוצה אחר ליטלו גם זקן ואינו לפ"כ חייב להחזיר לכאורה אין לזה מובן כלל כיון דמ"מ איכא גונא דזקן ואינו לפ"כ פטור והיינו בסתם אבידה שאינו רוצה אחר ליטלו א"כ סוף סוף הוי השבת אבידה אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ כשאינו רוצה אחר ליטלו אלא דבאמת יש לקיים דבריו מסברא והיינו דדוקא אי נימא דזקן ואינו לפ"כ פטור בהחלט בכל גווני שפיר אפ"ל דהשבת אבידה מקרי אינו שוה בכל ומשום דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ לגמרי והוא דומיא למ"ע דכהנים דמקרי אינו שוה בכל דאינו נוהג כלל בישראלים אולם אי נימא דזקן ואינו לפ"כ אינו פטור בהחלט דלפעמים גם בשאינו לפ"כ חייב להחזיר וכגון ברוצה אחר ליטלו א"כ שוב לא מקרי אינו שוה בכל דהרי נוהל לפעמים באמת גם בזקן ואינו לפ"כ ולא דמי למ"ע דכהנים או למ"ע דאינו נוהג בנשים:
אלא דבכ"ז לענינינו לא יועיל כלל דהנה הרא"ש ובתו' שאנץ שם דחו דברי הי"מ הנ"ל דהשבת אבידה מקרי אינו שוה בכל משום דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ וכתבו דלאו מילתא הוא דבין בזקן בין בנשים נוהג בדבר שדרכו ליטול וכל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר ע"ש והנה לכאורה צ"ע דמ"מ הרי אינו שוה בכל דכל דבר שאין דרכו ליטול דבשלו אינו מחזיר גם בשל חבירו אינו מחזיר וצ"ל דהסברא הוא ג"כ כנ"ל ומשום דכיון דבדבר שבשלו מחזיר גם בשל חבירו צריך להחזיר ואף על גב דבאמת אינו לפי כבודו מכל מקום כיון שבשלו היה מוחל על כבודו גם בשל חבירו צריך להחזיר ולפ"ז הרי אין זקן ואינו לפ"כ פטור בהחלט דלפעמים גם בשאינו לפ"כ צריך להחזיר וכגון בממון מרובה דבשלו בודאי היה מוחל על כבודו משום הפסד ממונו וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולכך לא מקרי השבת אבידה עשה שאינו שוה בכל וזהו ממש כמש"כ לקיים דברי הדר"ג וז"ב אולם לפי דעת הי"מ שכתבו תו' שאנץ והרא"ש בשמם דהשבת אבידה מקרי עשה שאינו שוה בכל צ"ל דלא ס"ל כנ"ל אלא דמ"מ כיון דאיכא גווני דזקן ואינו לפ"כ פטור כגון כל שבשלו לא היה מחזיר דגם בשל חבירו אינו מחזיר לכך שפיר מקרי אבידה עשה שאינו שוה בכל ולפ"ז הרי אין לדברי הדר"ג קיום כלל ממ"נ דלסברת תו' שאנץ והרא"ש שדחו דברי הי"מ כנ"ל בודאי דאין מקום לדברי הדר"ג דלדידהו לא מקרי אבידה עשה שאינו שוה בכל וצריך לישב קו' התו' בשינויי אחרינא: ורק כל דבריו סובבים לפי דברי הי"מ שתי' לקו' התו' דאבידה מקרי אינו שוה בכל משום דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ. והא לדידהו צ"ל באמת כיון דלפעמים פטור זקן ואינו לפ"כ והיינו בדבר שבשלו אינו מחזיר לכך מקרי אינו שוה בכל ואף דאינו פטור בהחלט דבדבר שבשלו מחזיר צריך להחזיר גם בשל חבירו אעפ"י שאינו לפ"כ מ"מ מקרי אינו שוה בכל וא"כ גם דברי כת"ר נסתרים הם דלפ"ז הרי גם אי נימא דזקן ואינו לפ"כ אינו פטור מלהחזיר בשרוצה אחר ליטלו מ"מ שפיר מקרי אבידה עשה שאינו שוה בכל כיון דאיכא גווני דפטור מלהחזיר וכגון בסתם אבידה שאינו רוצה אחר ליטלו. וכמו דמקרי אינו שוה בכל ומשום דפטור בדבר שבשלו אינו מחזיר:
מיהו בעקר קו' תו' שאנץ והרא"ש שדחו דברי הי"מ כנ"ל נלע"ד לישב ולקיים דברי הי"מ. והנה בהא דמבואר בגמ' ב"מ (דף נ') דאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר והביאו כן כל הראשונים לפסק הלכה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובטור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג מתבאר מדברי האחרונים דעיקר הכונה בהא דכל שבשלו מחזיר היינו דאע"ג דבאמת אינו לפ"כ דהוא אדם חשוב שאינו לפ"כ לישא שק או קופה והוא מתבייש להחזירו. מ"מ אם בשלו משום הפסד ממונו היה מוחל על כבודו ולא היה מניחה לאיבוד כך חייב להחזיר בשל חבירו ועי' בב"י סי' רס"ג שהביא המשנה דמצא שק או קופה וכ"ד שאין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ודברי רבא דאמר כל שבשלו מחזיר. וכתב ז"ל והוה תמיה לי מאי קמ"ל רבא מתניתין היא עד שלמדתי מדברי הרמב"ם ישובו של דבר שכתב כו' מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להיטפל בהן ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו. ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר עכ"ל הב"י. ודבריו צריכים ביאור והנראה בכונת דבריו דהנה פשטות דברי רבא דאמר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר אפשר לפרש דהוא לסימנא בעלמא לידע מהו אינו לפי כבודו היינו כל שבשלו מחזיר ומשום דדרכו בכך ואינו שלא לפי כבודו כך בשל חבירו נמי מחזיר ורק דבר שבשלו אינו מחזיר דאינו לפ"כ אינו מחזיר בשל חבירו. אולם היכא דבודאי הוא שלא לפי כבודו פטור מלהחזיר ואין נ"מ אם בשלו היה מוחל על כבודו משום הפסד ממונו ולפ"ז הרי לא הוסיף רבא על דברי המשנה דתנן כל דבר שאין דרכו ליטול ה"ז לא יטול. ולכך כתב הב"י דישובו של דבר נלמוד מדברי הרמב"ם ז"ל דמדבריו מתבאר דאף היכי דהדבר הוא בודאי שלא לפי כבודו מ"מ אומד את דעתו אם בשלו היה מוחל על כבודו משום הפסד ממונו כך חייב להחזיר בשל חבירו, ולפ"ז טובא קמ"ל רבא דכל שבשלו מחזיר אף דהוא באמת אינו לפ"כ מ"מ כיון דבשלו היה מוחל על כבודו בשל חבירו נמי מחזיר דבמשנה לא מתבאר זה ועי' בב"ח ובפרישה ע"ש ועכ"פ לפ"ז דגוף זקן ואינו לפ"כ הוא לפי ענין האבידה ולפי טבע האדם המוצא. והיינו דבממון מרובה כמעט כל אדם מוחל על כבודו בשביל הפסד ממונו וכן יש אנשים שמוחלים על כבודם גם בשביל הפסד מועט דממונם חביב עליהם מכבודם כך הוא בשל חבירו וה"ז ברור:
והנה נסתפקתי בהא דמבואר בגמ' שבועות שם דצורבא מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לאסהודי לקמיה דיינא דזוטר מיניה לא ליזיל ובגמ' מייתי ראיה ע"ז מאבידה מהמשנה דמנח שק או קופה. וצ"ע אם גם בכאן שייך זה הכלל דכל שבשלו מחזיר והיינו היכא דהענין הוא ממון מרובה באופן דבשלו לא היה חושש על כבודו בבזיון כזה אם הוא חייב ג"כ להעיד בשל חבירו. ואף דלא שייך לומר כל שבשלו היה מעיד כמובן מ"מ שפיר יוכל להיות אומד את דעתו בבזיון כזה אם היה מוחל על כבודו בשביל הפסד ממונו. והנה אם כי הפוסקים סתמו דבריהם בזה מ"מ נלע"ד דבכה"ג בודאי חייב להעיד דהא גם עדות ילפינן מאבידה ומשום דהוי ממונא לפ"ז אין חילוק כלל וגם בכאן שייך הכלל דכל שבשלו כו':
שוב מצאתי בחי' רבינו יונה לסנהדרין (דף י"ח) גבי הא דפריך בגמ' כהן גדול מעיד והתניא והתעלמת כו'. וע"ש שכתב באמצע הדבור זה לשונו ומה"ט נמי לא אוקמוה בממון מרובה כדאמרינן באילו מציאות כל שבשלו מחזיר כו' א"נ משום דמילי דפשיטות נינהו כו' ע"ש. ועכ"פ הרי מפורש בדבריו בהדיא בפשיטות דבממון מרובה שבשלו היה מוחל על בזיון כזה גם כהן גדול צריך להעיד ומכש"כ צורבא מרבנן כנ"ל. ורק נסתפקתי גבי מלך דקי"ל נמי דמלך אינו מעיד וכמבואר בשבועות (דף ל"א) לאפוקי מלך ומבואר שם דמדאורייתא אינו מעיד ועי' בפרש"י שם משום דגנאי הוא לו ע"ש. אי נימא דבממון מרובה ג"כ דבשלו גם המלך היה מוחל על כבודו משום הפסד ממונו אם צריך להעיד ג"כ בשל חבירו. ואף דבמלך כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואינו יכול למחול על כבודו מ"מ הרי דעת הרא"ש דת"ח שאינו לפ"כ להחזיר אבידה אין לו להחזיר לפנים משוה"ד וגם איסורא איכא גביה להחזיר שמזלזל בכבוד תורה ומ"מ הרי אמרו כל שבשלו מחזיר כו'. ולפ"ז אפשר דה"ה למלך גבי עדות ואבידה כנ"ל. ואם נימא כן היה אפשר לישב דברי הרמב"ם בפ"ז מה' שגגות שכתב דמלך מביא קרבן על שבועת העדות והקשו עליו דדבריו הוא נגד הש"ס בשבועות שם לאפוקי מלך כו' ומשום דמלך אינו מעיד ולפ"ז היה מיושב שפיר דמשכחת לה בממון מרובה כ"כ דבשלו היה מוחל על כבודו בשביל בזיון כזה ובכה"ג גם מלך צריך להעיד וכנ"ל. והא דלא תי' רבינו יונה בסנהדרין שם דלפיכך לא אוקמיה בממון מרובה ומשום דא"כ אפילו מלך נמי. וכמש"כ התו' דלא מצי לשנוי' דמעיד היינו באיסורא ומשום דא"כ אפילו מלך נמי ע"ש. י"ל משום דהמשנה מיירי במלכי ישראל כמבואר שם ומלך ישראל בודאי אין מעיד כלל אפילו בממון מרובה מגזירת חכמים וכמו שאמרו בגמ' ומלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהיה דעבדא דינאי מלכא כו' באותה שעה אמרו מלך לא דן כו' לא מעיד כו'. ועי' בחי' הר"י שם שכתב הא דלא אוקמיה באיסורא משום דמתניתין סתמא קתני ע"ש ולא תי' כמש"כ התו' דא"כ אפילו מלך נמי זצ"ל ג"כ כנ"ל דמלך ישראל בודאי אינו מעיד באיסורא מגזירת חכמים כנ"ל ודברי התו' שתי' כנ"ל צע"ג באמת. אך הנה בעיקר מש"כ בחי' הר"י לישב דלפיכך לא אוקמא בממון מרובה משום דמילי דפשיטות נינהו הוא דוחק וע"ש שהרגיש בעצמו דהא אפ"ל דאגב דבעי למיתנא מלך לא מעיד תני כ"ג מעיד וכמו שאמרו שם בגמ' כ"ג דן פשיטא כו' אלא איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן כו' תנא נמי כ"ג דן ודנין אותו וה"נ אפ"ל אע"ג דפשיטא הוא תני משום מלך ע"ש:
והנראה לענ"ד לישב קו' הר"י בעז"ה. ויתבאר בהקדם הנלע"ד דין חדש והיינו דאע"ג דקי"ל כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר מ"מ אם אחד הוא ערום ורואה אבידה בחוץ והוא ממון מרובה שבשלו בודאי לא היה חושש על כבודו בשביל הפסד ממונו מ"מ בשל חבירו אין חייב לרוץ ערום להחזיר אבידה אף שהוא ממון מרובה מאוד דהנה בעיקר הא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכפי מה שנתבאר בדברי האחרונים הנה עיקר הא דאשמעינן רבא היינו דאע"ג שבאמת הוא אינו לפ"כ לישא שק או קופה משום שהוא אדם חשוב מ"מ אם בשלו לא היה חושש על כבודו וניחא ליה להתבזות בשביל הפסד ממונו גם בשל חבירו צריך להחזיר וכמש"כ גם הרמב"ם בפי"א מה' גזילה ואבידה ובטור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג וכנ"ל. צע"ג מנ"ל לרבא הך כללא הא קרא דוהתעלמת סתמא ממעט זקן ואינו לפי כבודו מלהשיב אבידה משום כבוד הבריות. וא"כ נימא דכל שאינו לפי כבודו פטור מלהשיב. ומה לי שבשלו היה ניחא ליה לבזות את כבודו בשביל הפסד ממונו מ"מ בשל אחרים אפשר דאין מחויב לזלזל בכבודו ומשום כבוד הבריות דרחמנא פטרינהו מגזה"כ וכנ"ל. וביותר צע"ג לפמש"כ הרא"ש דזקן ואינו לפ"כ שהוא חכם גם אם ירצה להחזיר לפנים משוה"ד אין רשאי דאסור לו לזלזל בכבוד תורתו הביאו הטור בסי' רע"ב ע"ש. ועי' בשבועות (דף ל') גבי האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ולהטורי אבן במגילה (דף כ"ח) ע"ש. ולפ"ז צע"ג מנ"ל לרבא דכל שבשלו מחזיר והיינו שלא היה חושש על כבודו בשביל הפסד ממונו כך יחזיר בשל חבירו ויזלזל בכבוד תורתו אף דהקרא ממעט זקן ואינו לפ"כ מוהתעלמת כנ"ל. ולכאורה היה אפ"ל דהא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו' קאי רק למכובד בעלמא שאינו חכם. אבל זקן שהוא חכם כל שאינו לפ"כ פטור בכל גווני. ובזה היה מיושב מה שהקשה מוהרש"ל דלפי הכלל דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו' א"כ למה נקט הברייתא זקן ואינו לפ"כ ע"ש. ולפ"ז י"ל דהברייתא מיירי בזקן שקנה חכמה דלכך כל שאינו לפ"כ פטור ואין נ"מ אם בשלו היה מחזיר והרמב"ם שכתב אם היה חכם או זקן מכובד אומד את דעתו כו' כנ"ל אזיל לטעמיה דס"ל דלפנים משוה"ד מחזיר לעולם ואעפ"י שאינו לפ"כ ואף לנשיא שבישראל כן הוא וכמבואר בדבריו שם מיהו ע"כ זה אינו דבודאי הא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו' כלל זה הוא גם לזקן שהוא חכם. וכן נראה מדברי כל הראשונים וכן הרא"ש ס"ל באמת דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם והוא שיטת הרמב"ן והריטב"א עי' בשיטה מקובצת בב"מ שם. ולפ"ז בע"כ דרבא קאי גם על חכם אך באמת גם בזקן ואינו לפי כבודו שאינו חכם ג"כ צ"ע דמנ"ל לרבא הך כללא כיון דבקרא סתמא נתמעט זקן ואינו לפי כבודו וכנ"ל ולכאורה צע"ג:
אך נראה לישב ע"פ הגמ' בברכות (דף י"ט) דפריך בגמ' לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפ"כ ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ע"ש בגמ'. והקשו המפרשים הא לכמה דברים ילפינן איסורא מממונא וכמו לענין סימנים דאורייתא בב"מ (דף כ"ז) וכן מצינו דממון חמור מאיסור דאין הולכין בממון אחר הרוב ועי' בתו' ב"מ (דף כ) ד"ה איסורא ע"ש. ועי' בספר פני יהושע שם שתי' ע"ז דבר המתקבל והוא דדוקא הכא לענין כבוד הבריות לא שייך למילף איסורא מממונא דהשבת אבידה. דכיון דקי"ל אבידתו קודמת לאבידת אביו ורבו ושל כל אדם. א"כ מה"ט גופיה בזקן ואינו לפי כבודו שאין דרכו לטפל להחזיר אפילו אבידת עצמו ונוח לו יותר להפסיד ממונו א"כ מכש"כ שאין מחויב לטפל באבידת כל אדם ע"ש והנה גם לפי המסקנא בברכות שם דמסיק שוא"ת שאני והיינו דכבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה אפילו באיסורא מ"מ בע"כ דחידוש הוא שחידשה התורה בממונא דכבוד הבריות דוחה יותר מבאיסור דהנה התו' בשבועות שם לגבי הא דמחלק הגמ' בין ממונא לאיסורא דצורבא מרבנן דזילא ליה מילתא לאסהודי דבממונא א"צ להעיד ובאיסורא מעיד הקשו בתו' מברכות שם דמסיק דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא. ותי' שם בתי' הראשון דבאיסורא אין דוחה כבוד הבריות בשוא"ת כ"א בגנאי גדול כמו מת מצוה אבל גבי עדות הוי רק גנאי קטן לכך אין כ"ה דוחה כ"א בממונא וכן אבידה דמייתי הגמ' ראיה מינה הוי ג"כ רק גנאי קטן ע"ש. ועי' בתו' ב"מ (דף ל) ד"ה אלא שהקשו דל"ל קרא דוהתעלמת לזקן ואינו לפ"כ תיפוק ליה מלאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ותי' דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי ע"ש והוא כנ"ל ועכ"פ מתבאר מזה דיש חילוק לדינא לענין כבוד הבריות בין ממונא לאיסורא דבאיסור אין כ"ה דוחה רק בגנאי גדול ובממונא דוחה אפילו בגנאי קטן והיינו דאיצטריך קרא דוהתעלמת כנ"ל וצ"ל ג"כ דאיסורא מממונא לא ילפינן ובע"כ דהטעם הוא כנ"ל והיינו דבממונא הוא ענין אחר דכיון דגם בשלו היה נוח לו יותר להפסיד ממונו מלזלזל בכבודו שאין דרכו להחזיר אפילו אבידת עצמו דכבודו חשוב אצלו יותר מממונו א"כ מכש"כ שאין חייב לטפל באבידת חבירו והוי כמו אבידתו דקודמת לשל כל אדם. ולפ"ז ניחא שפיר בעז"ה דמשום הכי ס"ל לרבא באמת הך כללא דכל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר ואע"ג שאינו לפי כבודו והיינו כיון דעיקר הטעם דכ"ה דוחה בממונא הוא כנ"ל ולפ"ז היינו דוקא דגם בשלו אינו מחזיר כנ"ל אולם כל שבשלו מחזיר ולא היה חושש על כבודו דהכבוד לא נחשב אצלו כמו הפסד ממונו שוב לא שייך האי טעמא לכך גם בשל חבירו מחזיר:
וכן לפמש"כ במ"א בביאור דברי הגמ' איסורא מממונא לא ילפינן דהוא כמש"כ בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') על הך דמי דחינן איסורא מקמי ממונא וע"ש שכתב בביאור הדבר ומשום כיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא בה היאך יטמא זה בשבילה כו' הילכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותו מצוה שהרי חייב לומר כן ע"ש ולפ"ז היינו נמי דאמרינן דאיסורא מממונא לא ילפינן ומשום כיון דבעל אבידה גופיה אם היה שלא לפי כבודו לא היה מטפל בה והיה מניחה להפקר ואיך יטפל המוצא בשבילה אם הוא שלא לפי כבודו ומיושב קו' המפרשים כנ"ל ועכ"פ הנה גם לפ"ז שפיר קאמר רבא דכל שבשלו מחזיר כו' דכל שבשלו היה מוחל על כבודו בשביל הפסד ממונו גם בשל חבירו מחזיר דשוב לא שייך ה"ט דהבעלים גופיה אם היה שלא לפ"כ כו' כמובן ועכ"פ זה נראה ברור דעיקר הא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר הך כללא לא שייך רק במצוה דממונא כמו השבת אבידה ועדות דעיקר הטעם בזה דכבוד הבריות דוחה יותר מבאיסור הוא משום דהוי ממונא וכמו שהסביר הפני יהושע וכנ"ל ולכך תלי' בכל שבשלו מחזיר כנ"ל אולם באיסור היכי דדוחה כבוד הבריות בשוא"ת בודאי דלא שייך כלל זה ואף מי שיהיה ניחא ליה לזלזל בכבודו בשביל הפסד מועט מ"מ האיסור לעולם נדחה משום כ"ה ובכל ענין אין חייב לזלזל בכבודו דגזה"כ הוא דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת מולאחותו וכנ"ל:
ועפ"ז נ"ל לומר דבר חדש דעיקר הכלל דכל שבשלו מחזיר הוא רק בגנאי קטן וכמו מצא שק או קופה דמיירי במתניתין דבכה"ג באיסור אין דוחה כבוד הבריות כלל ורק חידוש הוא שחידשה התורה בממונא דכ"ה דוחה אפילו בגנאי קטן מקרא דוהתעלמת והטעם צ"ל כנ"ל לכך כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר אולם בגנאי גדול כמו לילך ערום בשוק להשיב אבידה דזה הוי גנאי גדול וכמ"ש התו' בב"מ ובשבועות שם בזה אף דבשלו היה מחזיר כמו בממון מרובה דבשלו היה מוחל על בזיונו בשביל הפסד ממונו מ"מ בשל אחרים א"צ להחזיר כיון דהוא אינו לפ"כ ומשום דהא בגנאי גדול שידחה כ"ה באבידה ל"צ ללמוד כלל מוהתעלמת דהא אפילו באיסורא דוחה כבוד הבריות בשוא"ת במקום גנאי גדול ולפ"ז גם גבי ממונא כמו אבידה בגנאי גדול אין הטעם כלל דדוחה כ"ה משום דהוי ממונא ואבידתו קודמת לשל כל אדם וכנ"ל אלא משום דגזה"כ הוא דכ"ה דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא בגנאי גדול וכש"כ בממונא כנ"ל ולפ"ז שוב אין נ"מ כלל אם בשלו היה מחזיר דאע"ג דבשלו היה מוחל על כבודו משום הפסד ממונו מ"מ בשל אחרים א"צ להחזיר. ומשום דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא מגזה"כ מקראי דלאחותו ומכש"כ לממונא וכנ"ל הן אמת דלפמש"כ התו' בשבועות שם בתי' השני דלפ"ז צ"ל דקרא דוהתעלמת לא איצטריך אלא בשרוצה אחר ליטלו אבל בל"ז אפילו בגנאי קטן שפיר ילפינן מאיסורא וכנ"ל דלפ"ז שוב א"א לומר כנ"ל וגם לומר דעיקר הכלל דכל שבשלו מחזיר הוא בשרוצה אחר ליטלו ג"כ הוא דוחק אולם לפי תי' הראשון שבתו' נלע"ד ברור כנ"ל ועי' בתומים סי' כ"ח דהתו' ס"ל לעיקר כתי' הראשון וכן במ"א הבאתי ראיה דכן הוא גם דעת הראשונים הרמב"ם והר"ן והנימוקי יוסף כתי' הראשון שבתו':
ולפ"ז מיושב שפיר קו' רבינו יונה בסנהדרין שם בהא דלא משני הגמ' דכהן גדול מעיד היינו בממון מרובה וכנ"ל והוא ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"א מה' עדות דכ"ג אינו מעיד. וע"ש בכס"מ שכתב דמדברי רבינו שכתב דין כ"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפליגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ"ג משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות איסור ע"ש וכ"כ הכס"מ בפ"ז מה' מלכים ע"ש ולכאורה צ"ע מאיזה ענין נחלק בזה בין צורבא מרבנן לכ"ג כיון דאין חכמה כו' וע"ש בלח"מ ומ"ל ותי' האחרונים דס"ל להרמב"ם כמש"כ התו' בשבועות שם בתי' הראשון דהא דצורבא מרבנן מעיד באיסורא אף דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא ומשום דכ"ה אין דוחה רק בגנאי גדול ועדות לא הוי כ"א גנאי קטן ולא נדחה באיסורא מפני כבוד הבריות. ולזה אפשר דס"ל להרמב"ם ג"כ דדוקא לצורבא מרבנן להעיד לקמיה דזוטר מיניה הוי רק גנאי קטן. אבל לכ"ג להעיד לפני ב"ד דכל ב"ד הוי זוטר מיניה נחשב באמת לגנאי גדול ולכך א"צ להעיד אף באיסור ומשום דכ"ה דוחה בשוא"ת ועכ"פ כיון דלכ"ג הוי לגביה גנאי גדול להעיד לפ"ז הרי מיושב שפיר קו' הר"י בסנהדרין שם בהא דלא משני הגמ' דכהן גדול מעיד היינו בממון מרובה וכפי הכלל דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו'. אך היינו משום דכיון דלכ"ג הו' גנאי גדול להעיד ולפ"ז לעולם א"צ להעיד בממון מרובה שבשלו היה מוחל על כבודו' בבזיון כזה ומשום דבגנאי גדול לא שייך הך כללא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכנ"ל:
ומעתה מיושב שפיר גם קו' הרא"ש ותו' שאנץ על היש מפרשים שתי' לקו' התו' בב"מ שם דגם השבת אבידה הוי עשה שאינו שוה בכל ומשום דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו ודחו דברי הי"מ ומשום דגם בזקן ואינו לפי כבודו נוהג בדבר שדרכו ליטול דכל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר ומשום דזה הכלל דכל שבשלו מחזיר הוא רק בגנאי קטן אולם זקן ואינו לפ"כ היכי דהוי גנאי גדול פטור בהחלט מלהשיב אבידה אף במקום דבשלו היה מחזיר משום הפסד ממונו וכמו ממון מרובה ומשום דבזה דוחה כבוד הבריות מכח דגם איסורא נדחה בשוא"ת משום כ"ה מלאחותו כנ"ל ולכך שפיר הוי אבידה עשה שאינו שוה בכל ובזה לא שייך לומר דמ"מ הרי בגנאי קטן נוהג גם בזקן ואינו לפ"כ כל שבשלו היה מחזיר דזה בודאי אינו דאפילו אי נימא דבגנאי קטן לעולם מחזיר זקן ואינו לפ"כ מ"מ בודאי דשפיר מקרי אבידה אין שוה בכל. כיון דבגנאי גדול פטור זקן ואינו לפ"כ בהחלט מלהשיב אבידה ומכש"כ בכה"ג כנ"ל וזה ברור ועי' להתומים בסי' כ"ח ע"ש ודו"ק:
והנה לפי שיטת הי"מ וכנ"ל דעשה דהשבת אבידה מקרי אינו שוה בכל הקשה לי בן אחי האברך החריף ושנון מו"ה ישראל משה נ"י מגמ' ב"מ (דף ל"ב) דמייתי שם ברייתא דת"ר מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שא"ל אל תחזיר מנין שלא ישמע לו שנאמר כו' ופריך בגמ' טעמא דכתב רחמנא כו' הא לא"ה הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' ע"ש והנה התו' ביבמות (דף ה) ד"ה ואכתי הקשו דמאי פריך האי עשה כו' והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה בכל והרי עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ותי' דלא פריך אלא אאל תחזיר אבידה דל"ל קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ע"ש וכן פרש"י באמת בב"מ שם דקו' הגמ' הוא מאל תחזיר ע"ש ולפ"ז לפי שיטת הי"מ הנ"ל דגם עשה דאבידה מקרי אין שוה בכל כנ"ל. א"כ הרי נשאר קו' התו' דמאי פריך האי עשה כו' והא בלא קרא הו"א דעשה דכבוד אב דוחה ל"ת ועשה דאבידה שאינו שוה בכל והיא קו' נכונה. ועי' בחי' הרשב"א ביבמות שם שהקשה ג"כ כקו' התו' וכתב ז"ל ומיהו מהא ליכא ראיה כ"כ דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה דהוי לאו השוה בכל ואעפ"י שאינו בזקן ואינו לפי כבודו מ"מ בכהנים ולוים וישראלים נוהג ע"ש אולם לפי שיטת הי"מ הנ"ל דעשה דאבידה מקרי אינו שוה בכל ומשום דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ לפ"ז קשה כנ"ל אולם נלע"ד לישב בפשיטות ומשום דבאמת נראה דגם מ"ע דכבוד אינו בזקן ואינו לפ"כ דבמקום בזיון אינו מחויב לשמוע לאביו משום כבוד הבריות דהא גם איסורא כמו פסח ומילה נדחה בשוא"ת משום כבוד הבריות שוב מצאתי בספר תורת האדם להרמב"ן שער הקריעה שכתב בזה"ל כש"כ מילתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למעבד לכבוד אביו דתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו ע"ש וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן עי' שיטה מקובצת ב"מ (דף לג) ע"ש ועל כל פנים לפי זה גם מצות עשה דכבוד מקרי אינו שוה בכל ולפי זה פריך הגמרא שפיר מיהו דברי הרמב"ן בתוה"א הנ"ל צ"ע דמאי ענין מ"ע דכבוד לאבידה דהא בברכות שם מבואר דאיסורא מממונא לא ילפינן ולכאורה נראה דגם מ"ע דכבוד מקרי איסורא דהוי כשאר כל המצות וכמו פסח ומילה אך י"ל ע"פ מש"כ בשיטה מקובצת ב"מ שם גבי הא דפריך שם טעמא דכתב רחמנא כו' והקשה דמאי פריך והא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא: והביא שם בשם גליון תו' שכתב דעשה דכבוד נמי חשיב עשה דממונא פי' כיון דהוא להנאת אדם ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דילפינן כבוד מאבידה דנדחה משום כבוד הבריות מיהו בכ"ז צ"ע דל"ל להרמב"ן ללמוד כבוד מאבידה תיפוק ליה דגם איסורא נדחה מפני כ"ה בשוא"ת דילפינן מלאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה אך י"ל משום דבאבידה נדחה משום כבוד הבריות אפילו בגנאי קטן וכמש"כ התו' בשבועות שם בתי' הראשון ועכ"פ כיון דגם כבוד אב אינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ ולפ"ז הוי עשה שאינו שוה בכל וניחא שפיר שיטת הי"מ וכנ"ל: