פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן נד
כבוד רעי אהובי הרב הנ' סוע"ה המפורסם בשערים כו' כו' מו"ה נפתלי אמשטרדם נ"י:
יקרת דבריו הנחמדים הגיעני ח"ת עם תשובתו הרמתה כו' והנני אומר להשיב לכת"ר בקצרה. הנה ע"ד שי' הראשונים דס"ל דהא דקי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה מקרא דוהתעלמת היינו דוקא חכם שאינה לפ"כ מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד בעלמא לא וזהו דעת הרמב"ן והריטב"א וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') ובנ"י שם וכתבתי לתמוה ע"ז מהסוגיא בברכות (דף י"ט) דשם מבואר דכל היכי דנדחה מפני כבוד הבריות הנה כבוד הבריות לבד הוא דדוחה לכל אדם ולא כבוד תורה. וכתב כת"ר לחלק דכבוד הבריות לא נאמר רק היכי שהוא גנאי לכל מין האנושי שרוב בני אדם מתביישים מזה כמו לילך בשוק ערום אבל בדבר שהבזיון הוא רק לאיש פרטי מפני תכונתו לא שייך כלל לפטור מטעם כבוד הבריות עכ"ד. לענ"ד אין זה נכון דהנה בברכות שם פריך לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מהברייתא קברו את המת וחזרו כו' בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו ומשני בבית הפרס דרבנן ע"ש הרי דס"ד דגם בטומאה דאורייתא מותר להיטמאות מפני כבוד האבל והיינו משום דכבוד הבריות דוחה ללאו דטומאה והנה אף דהכא ליכא בזיון כלל רק כבוד בעלמא צ"ל דהוה ס"ל להגמ' דבמקום שהכבוד מחויב גם העדר כבוד הוא בכלל כבוד הבריות דהעדר כבוד הוי כמו גנאי ועכ"פ הרי הכא עיקר הכבוד הוא מתייחס רק להאבל לבד מפני תכונת אבילתו דמשום שהוא מר נפש הכבוד מחויב אליו ועי' בכתובות (דף ס"ט) מנין לאבל שמיסב בראש שנא' ואשכון כמלך בגדוד כו' ומ"מ הרי הוא בכלל כבוד הבריות:
וביותר דהנה הרמב"ן בס' תוה"א כתב דיש נוסחי עתיקא דגרסי ומוספי במסקנא וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל והשתא משמע לפום הני נוסחא דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות כו' ואדחו ליה כולהו סוגי' דלעיל דבא בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא כו' ע"ש הרי דס"ל להרמב"ן גם לפי האמת דמותר להיטמאות מפני כבוד האבל אפילו בטומאה דאורייתא דילפינן מן מת מצוה דכבוד הבריות דוחה לטומאה ועכ"פ הרי מבואר דגם כבוד האבל הוא בכלל כ"ה ולדברי כת"ר מאי ענין זה למ"מ ובע"כ דכל שאינו לפ"כ הוא בכלל כבוד הבריות:
ומ"ש כת"ר לישב מה שתמהתי עוד על שי' זו דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם ומשום כבוד תורה דא"כ מאי פריך שם בגמ' על רב דאמר פושטו אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת דפטור זקן ואינה לפ"כ ולפי שי' זו מאי ענין אבידה לכ"ה דגבי אבידה דפטר דוקא בחכם דאיכא עשה דכבוד תורה הנה כבוד תורה הוא דדוחה לאבידה משא"כ בכלאים דהוי רק כבוד הבריות וכתב כת"ר לישב דבאמת עשה דכ"ת לא יוכל לדחות אבידה דהתם הוא עשה ול"ת ורק הוא גזה"כ דוהתעלמת דהיינו בהצטרף שניהם יחד כבוד התורה עם כבוד הבריות דוחה ל"ת ועשה דאבידה וזהו קו' הגמ' דכיון דכ"ה גדול כ"כ ממילא כ"ה לבד דוחה ל"ת לבד עכ"ד. אולם לא עמדתי על דעת כת"ר בזה דלכאור' הוא סותר דברי עצמו שכתב דלא שייך באבידה כ"ה כלל וממ"נ אם שייך באבידה משום כ"ה א"כ מה ראו הראשונים לומר דזקן ואינה לפ"כ הוא רק בכבוד תורה אחרי דכ"ה לבד דוחה אפילו באיסורא ואם נימא דבאבידה לא שייך כ"ה כלל א"כ הרי לא חזי גם לאיצטרופי לכ"ת. ומש"כ כת"ר דכמו כן צריך לפרש קו' הגמ' מלאחותו דלכאורה מאי קו' הא י"ל התם הטעם משום דמ"ע של קבורה דוחה ובע"כ דקו' הגמ' הוא משום דעשה של קבורת מת לא יוכל לדחות לעשה דפסח ומילה שיש בו כרת רק בצירוף הטעם דכ"ה וממילא כבוד הבריות לבד דוחה ל"ת לחוד עכ"ד וגם זה אינו מובן לי דאי נימא דכ"ה לבד אינו דוחה לפסח ומילה רק בצירוף מ"ע דקבורה א"כ מנ"ל דכ"ה לבד דוחה ל"ת הא כך י"ל דכ"ה לבד אינה דוחה כלל ומ"מ היא מצטרפת למ"ע דקבורה לדחות פסח ומילה ומי הגיד לנו החזון לשער כחה של כ"ה לבד שהיא דוחה ל"ת. ובעיקר הדבר כבר עמד ע"ז השג"א בח"ש סי' י"ב אך פי' בפשיטות דכיון דמ"ע דקבורה א"א לדחות לפסח ומילה בע"כ כ"ה לבד הוא שדוחה לפסח ומילה וזה מבואר שפיר. הן אמת דצ"ע דמנ"ל הך דלמא כ"ה הוא דדוחה צירוף המ"ע אבל כ"ה לבד אינה דוחה כלל וכבר הקשה זה הפרמ"ג בספר שושנת העמקים ע"ש אבל לומר זה בכוונת הגמ' דכ"ה דוחה רק בצירוף המ"ע זה בודאי לא יתכן כלל דא"כ הרי אין ראיה כלל לכ"ה לבד שדוחה ל"ת וכנ"ל וכן משמע מדברי הראשונים דכ"ה לבד דוחה פסח ומילה והנה הרמב"ן בתוה"א כתב דלהנך נוסחי עתיקא דגרסי וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל משמע דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות כנ"ל והנה גם לפ"ז קשה דמנ"ל דכ"ה הוא דדוחה ללאו דטומאה דלמא מ"ע דקבורה הוא דדוחה ונ"ל ג"כ דמ"ע דקבורה לא יוכל לדחות ללאו ועשה דטומאה מאיזה טעם שהוא ולפי מ"ש כת"ר צ"ל לפ"ז דמ"ע דקבורה דוחה בצירוף כ"ה וא"כ מנ"ל להרמב"ן דגם כ"ה לבד דוחה טומאה הא במ"מ אינו דוחה כ"ה כ"א בצירוף מ"ע דקבורה ובע"כ צ"ל כיון דמ"ע דקבורה לא יוכל לדחות בע"כ דכ"ה לבד הוא דדוחה וכמ"ש השג"א כנ"ל ולפ"ז ה"ה לגבי אבידה אי נימא דעשה דכ"ת לא יוכל לדחות לל"ת ועשה דאבידה א"כ צ"ל דבע"כ כ"ה לבד הוא דדוחה וא"כ הדק"ל על הראשונים הנ"ל ובעיקר הדבר מ"ש כת"ר דעשה דכ"ת לא יוכל לדחות ל"ת ועשה דאבידה כבר הרגיש כת"ר בסוף קונטרסו שמצא כתוב זה על תשובתי אולם הלא דחיתי זה ומ"ש כת"ר לקיים ד"ז אינו חוזר ונ"ל:
גם מה שרוצה כת"ר להחזיק בפשטות דברי הראשונים בהא דס"ל דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם דהיינו באמת משום העשה דכ"ת דוחה לאבידה כבר הארכתי בזה בתשובה להוכיח דבע"כ אינו כן ובאמת ראיה מוכרחת נראה מגמ' סנהדרין ר"פ כ"ג דפריך כ"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' ע"ש בפרש"י הרי מבואר דגם כהן גדול א"צ להעיד דילפינן מוהתעלמת ובע"כ דזהו משום כבוד הבריות לבד דהא בכ"ג ליכא עשה כמו בכ"ת ומכש"כ לפמש"כ כת"ר דבאבידה ועדות לא שייך כ"ה כלל ורק עשה דכ"ת הוא דדוחה וא"כ איך יפרנס דברי הגמ' הנ"ל דגם כ"ג פטור להעיד מוהתעלמת:
ובעיקר הא דמבואר בשבועות (דף ל') דת"ח מעיד מיושב משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף שהבינו כל האחרונים דהוא בתורת דחיית עשה לעשה ממש דעשה דכ"ת דוחה לעשה דועמדו וכמו בעלמא דעשה חמורה דוחה לעשה קלה ובתשובה תמהתי ע"ז הרבה והעליתי פי' אחר בזה וכת"ר האריך לקיים דבריהם ולישב כל תמיהתי בענין זה לא ראיתי להאריך בדברי כת"ר בזה והמעיין יבחר ואמרתי לכתוב רק מה שיש לי לתמוה עוד בזה והנה התו' בשבועות שם הקשו בהא דאמר עשה דכ"ת עדיף דא"כ מכש"כ כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמא שמעון בן שטח לינאי המלך בפ' כ"ג בסנהדרין ותי' דשאני דיני נפשות דחמירי ע"ש ובתו' זבחים (דף ט"ו) בד"ה מיושב כתבו בזה"ל ועוד י"ל דעובדא דינאי דיני נפשות הוה ובד"נ אף ת"ח עומד ע"ש ועכ"פ מתבאר מזה דבממונא או באיסורא אף מלך א"צ לעמוד מכש"כ מת"ח ולפי הנ"ל צ"ל דהיינו משום דעשה דשום תשים כו' דוחה לעשה דועמדו וכמו דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ומשום דגם עשה דשום תשים של כבוד מלך היא חמורה ודוחה לעשה קלה דועמדו ולפי זה צריך עיון גדול בברכות שם בסוגי' דפריך לרב דאמר פושטן אפילו בשוק מהא דאמר ראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי כו' ולפ"ז קשה דמאי פריך דלמא שאני התם דכבוד מלך דעשה דשום תשים דוחה ללאו דטומאה וכמו דעשה זו דוחה לעשה דועמדו ומאי ענין זה לכבוד הבריות דילמא כ"ה אינו דוחה שום איסור כלל ואין לומר דעשה דשום תשים לא יוכל לדחות טומאת כהן ומשום דטומאה הוי עשה ול"ת אולם ז"א דהרי זה הוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל והרי עשה דוחה שפיר ללאו ועשה שאינו שוה בכל ועי' בתו' ב"מ (דף ל') ד"ה הא ע"ש ולפ"ז שפיר דוחה עשה דשום תשים ללאו ועשה דטומאה וכ"כ השג"א בח"ש סי' י"ב דעשה דכ"ת דוחה ל"ת ועשה דטומאה ומשום שאינו שוה בכל וא"כ מכ"ש דעשה דשום תשים של כבוד מלך שידחה ללאו ועשה דטומאה ומשום הכי אמר ראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' וא"כ הרי אין ראיה מזה כלל דכ"ה לבד דוחה שום איסור ומאי פריך וצע"ג. וכן אפילו לפמש"כ התו' בשבועות שם בתי' השני ג"כ צ"ע כנ"ל ודו"ק. אולם לפי מה שהעליתי בתשובה בפי' דברי הגמ' דאין הטעם כלל דעשה דכ"ת דוחה לעשה דועמדו מטעם שכתבתי שם או משום דעשה דכ"ת איתא במחילה וכמו שהקשו האחרונים באמת אלא דהפי' בגמ' הוא רק משום כ"ה דמשום כב"ת אין כבודו להעיד בעמידה ממילא נדחה עשה דועמדו משום כ"ה ולפ"ז י"ל דבאמת גם עשה דשום תשים לא יוכל לדחות לאו ועשה דטומאה משום דאיתא במחיל' ואף דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מ"מ במקום מצוה יכול למחול ועי' בסנהדרין (דף י"ט) מצוה שאני ובחי' הר"ן שם ולפ"ז הא דאמר ראב"צ מדלגין היינו כו' היינו רק משום כ"ה ולפ"ז פריך שפיר כנ"ל:
ומה שדקדק כת"ר על דברי הב"י בסי' רס"ג שהביא דברי הרמב"ם במש"כ דלפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכ"מ אעפ"י שאינה לפי כבודו וכתב הב"י ורבינו השמיט זה מפני שכתב הרא"ש ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב כו' ולדעת הרמב"ם י"ל דלא מקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך כו' עכ"ד הב"י והקשה כת"ר דמנ"ל להב"י דהרמב"ם חולק בזה עם הרא"ש הא י"ל דמש"כ הרמב"ם דלפנים משוה"ד מחזיר אבידה אעפ"י שאינה לפ"כ קאי רק על זקן מכובד שאינו חכם ומתוך כך רוצה כת"ר לומר דס"ל להב"י דמש"כ הרמב"ם או זקן מכובד היינו שהוא חכם ג"כ הנה בעיקר מה שהקשה הב"י כבר הרגיש כת"ר בעצמו ממש"כ הרמב"ם גבי פריקה וטעינה דאם הוא חסיד ועושה לפנים משה"ד אפילו הוא הנשיא הגדול ורואה בהמת חבירו רובצת כו' פורק וטוען עמו הביאו הטור בסי' רע"ב אלא דמ"מ כתב כת"ר די"ל דדוקא גבי פריקה וטעינה דאיכא צער בע"ח ס"ל להרמב"ם דלפנים משה"ד צריך גם חכם לפרוק ולטעון בעצמו דגם בטעינה איכא צערא קצת כמ"ש התו' משא"כ באבידה עכ"ד ותמהני מאוד דאם איתא דיש לחלק בזה בין אבידה לפריקה וטעינה כנ"ל א"כ הרי דברי הטור צ"ע שהביא שם דברי הרמב"ם הנ"ל דלפנים משה"ד אף הנשיא הגדול פורק וטוען וכתב ע"ז אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא לגבי דידיה ע"ש ולפי הנ"ל הרי צ"ע דמנ"ל להטור שהרא"ש יחלוק על הרמב"ם לענין פריקה וטעינה הא הרא"ש מיירי באבידה ועכ"פ הרי לפנינו דהטור אינו מחלק בזה גבי חכם לענין לפנים משה"ד בין אבידה לפריקה וטעינה וא"כ מאי ק"ל על הב"י אכן באמת מש"כ כת"ר לחלק בין פריקה לאבידה הוא תמוה מאוד דאי נימא כמש"כ הרא"ש דבמקום שאין החכם חייב מדין אסור לו להחמיר ולזלזל בכבוד תורתו א"כ מאי עדיפותא דפריקה משום צעב"ח כיון דמדינא פטור איך הותר לו לזלזל בכ"ת וזה ברור מאוד גם אף לפי דבריו הרי הרמב"ם כתב גם בטעינה דאף הנשיא טוען לפנים משוה"ד. ומש"כ כת"ר דגם בטעינה איכא צערא קצת הוא תמוה ביותר דהראשונים כתבו זה רק לפרש דברי הגמ' בב"מ שם (דף ל"א) דאמר אי כתב רחמנא פריקה וטעינה הו"א משום דצערא דמרה איתא צערא דידה איתא אבל אבידה כו' ועי' בשיטה מקובצת שם אבל לדינא לא נחשב טעינה לצער בע"ח כלל לכל הדינים וכמבואר שם בסוגיא (דף לב) ובדברי הראשונים ועי' בנימוקי יוסף שם ומכש"כ דאינו ענין לומר שהחכם יזלזל בכבוד תורתו משום צעב"ח של טעינה אבל באמת גם בפריקה דאיכא משום צעב"ח מ"מ לסברת הרא"ש לא הותר לו לזלזל בכבוד תורתו כיון דפטור מדינא:
ובאמת נלע"ד עוד לומר בהיפוך דמש"כ הרמב"ם דלפנים משה"ד אפילו הנשיא הגדול פורק וטוען היינו רק משום צערא דמרה אבל משום צעב"ח לבד גם לפנים משה"ד אינו צריך לפרוק ונ"מ גם לדינא במקום דליכא משום מצות פריקה רק משום צעב"ח בלבד וכמ"ש הראשונים ועי' בשו"ע סי' רע"ב בזה זקן ואינה לפ"כ גם לפנים משה"ד אינו צריך לפרוק והנה הטורי אבן במגילה (דף כ"ח) הביא דברי הריב"ש בשם הראב"ד דאף שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו רק במידי דלית ביה בזיון רק כבוד אבל על בזיונו אינו יכול למחול וכתב הט"א לה"ר לזה משבועות (דף ל') גבי ר"י הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו אמר האי עשה והאי עשה עשה דכ"ת עדיף ואמאי הו"ל למחול על כבודם לקיים עשה דועמדו ובע"כ משום דעמידה הוי בזיון ולא יוכל למחול ע"ש אולם באמת אינו מספיק לישב שי' הרמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל בהדיא דבכה"ג יוכל למחול על כבודו לקיים מצוה דהרי כתב דלפנים משה"ד אף נשיא שבישראל פורק וטוען וא"כ קשה דהו"ל למחול על כבודם לקיים מ"ע דועמדו והנה יסוד דברי הרמב"ם הוא מהא דמבואר בב"מ (דף ל') ר' ישמעאל בר"י פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי כו' והא ר"י בר"י זקן ואינו לפ"כ הוה ומשני לפנים משה"ד הוא דעבד ועי' בכ"מ שם ובב"י. ולכ"נ דהנה עיקר שם לפנים משוה"ד הונח רק על הדברים שבין אדם לחבירו דאפילו במקום שפטור מן הדין צריך ליכנס עם חבירו לפנים משה"ד וע"ש בברייתא ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משה"ד אבל במצות שבין אדם למקום אינו נופל בגדר לפנים משה"ד רק לפעמים צריך להחמיר ממידת חסידות ולפ"ז נראה דבמקום שהחכם פטור מצד כ"ת אם הוא בדברים שבין אדם למקום גם ממידת חסידות א"צ למחול על כבוד תורתו והיינו דאמימר אותבינהו לכולהו ורק לענין אבידה ופריקה וטעינה שהדבר נוגע לחבירו בזה צריך לפנים משה"ד למחול על כבודו כדי שלא יהא חבירו נפסד על ידו ולפ"ז נראה דבמקום שפטור משום מצות פריקה רק משום צעב"ח לבד אם הוא זקן ואינה לפ"כ גם לפנים משה"ד א"צ לפרוק כנ"ל:
והנה בהיותי בענין זה אמרתי לכתוב מה שהוקשה לי עוד בדברי הטורי אבן שם וע"ש מה שהביא עוד ראיה דהרב לא יוכל למחול על בזיונו מדאמר ר"פ הנחנקין רב לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילויא כו' דלמא חביל והו"ל שגגת איסור ואי האב יכול למחול על בזיונו א"כ ה"ה על הכאתו נמי יוכל למחול א"כ למה לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילויא הו"ל למחול על כבודו אלא ודאי כל כה"ג שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול וה"ה לכבוד הרב והא דפריך התם אי הכי אפילו אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק אע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בס"פ החובל (דף צ"ג) הא דפריך א"ה אפילו אחר נמי היינו בסתמא היכי דלא מחל בהדיא ע"ש. אולם דבריו צע"ג דמה שכתב דאם האב יכול למחול על בזיונו ה"ה על הכאתו נמי יוכל למחול כנ"ל הוא תמוה מאוד דמאי ענין הכאה לבזיון דאפילו אי נימא דאב יוכל למחול לבנו גם על בזיונו היינו משום דעיקר איסור בזיון הרי נמשך ג"כ רק ממצות כיבוד ועיקר ענין כיבוד הוא תלוי ברצון ולפ"ז אפ"ל דלעולם יוכל למחול גם על בזיונו אולם מאי ענין זה להכאה דמכה אביו הוא בחנק מגזה"כ ולא משום מורא וכיבוד דלא דרשינן טעמיה דקרא ומה שייך מחילה בזה וביותר נראה דאף בחובל בחבירו לא שייך מחילה כלל לענין הלאו ומה שהביא הטורי אבן ראיה מס"פ החובל דאחר יוכל למחול על הכאתו באמת לאו ראיה הוא כלל דהסוגיא שם מיירי רק לענין חיוב ממון כמבואר שם באומר הכני פצעני ע"מ לפטור ע"ש אולם עיקר האיסור של חובל בחבירו לעולם אימא דלא מהני מחילה כלל ותדע דהרי במיתה בודאי לא שייך מחילה וה"ה בחובל בחבירו ומכש"כ מכה אביו דלא מהני מחילה ע"ז וזה ברור ועי' בב"ק (דף צ"א) לענין אם אדם רשאי לחבל בעצמו ע"ש: