אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן נג

סימן נב

תשובה ע"ז מכבוד רעי הרב הג' סוע"ה כו' כו' מו"ה נפתלי אמשטרדם נ"י מקאוונא האב"ד כעת בק"ק יאסווען כבוד אלופי ומיודעי הרב כו' וכו' מו"ה יצחק בלאזער נ"י האב"ד בעיר הבירה פעטערסבורנ.

באשר ראיתי הדרת כבודו בקונטרסו מנגח צפונה וימה קרנים מידו לו לפוצץ הררי עד בהאי ענינא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ולפי דבריו לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ועיקר יסוד השגתו הוא על מ"ש הטורי אבן בענין זה וכ"ת לקח לו שיטה אחרת בזה לזאת הנני באתי להעריך מעט מילין לעמוד לימין הגאון הטורי אבן ולישב דבריו בענין זה וזה החלי בעזר הצור:

בראש מ"ש כת"ר בקונטרסו להקשות על שיטת הראשונים דהא דממעט באבידה זקן ואינו לפי כבודו היינו דווקא חכם בתורה משום דכבוד תורה דחי לעשה דאבידה והוא דעת הרמב"ן והריטב"א והובא בש"מ ב"מ (ד"ל). וכמו שביאר הטורי אבן דהטעם הוא כמו שאמרו בשבועות (ד"ל) האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. וע"ז האריך כת"ר להשיג עליו וכתב בזה"ל דבריהם תמוהים ומרפסין איגרי הא עיקר דברי הברייתא דוהתעלמת דפטור זקן ואינו לפי כבודו הובא בגמ' ברכות (ד' יט) בסוגיא דכבוד הבריות לענין המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ושם בכל הסוגיא מבואר דכבוד הבריות הוא דדוחה לא כבוד התורה וכו' ומבואר דהא דמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דכלאים הוי קום ועשה אבל אי הוה כלאים שוא"ת הוי נדחה משום כבוד הבריות וכן מ"מ גופי' הוי כבוד הבריות לבד לא כבוד תורה כו' וא"כ מנ"ל דגבי ממונא דקיל הא דפטרה זקן ואינו לפי כבודו מהשבת אבידה מוהתעלמת הוי דוקא בכבוד תורה ועוד תימה דאי נימא דזקן ואינו לפ"כ האמור גבי השבת אבידה הוא דוקא בחכם ומשום כ"ת א"כ מאי פריך שם בגמ' על הא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהברייתא דוהתעלמת דפוטר זקן ואינו לפי כבודו הא גבי אבידה מילתא אחריתי היא דעשה דכבוד תורה הוא דדחי לעשה דאבידה ומה ענין זה למוצא כלאים בבגדו דהתם הוא רק כבוד הבריות לא כבוד תורה וכו' העתקתי לשונו אלא שדילגתי מעט מפני האריכות ולפענ"ד נראה דאין זה כדאי לדחות דברי הט"א די"ל דעיקר קושית הגמרא מאבידה הוא משום דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואף בעשה חמורה כמ"ש הט"א והביא ראיה מסוגיא דחולין גבי שילוח הקן ואבידה הוי ל"ת ועשה לכך לא מהני העשה דכ"ת לדחות ורק משום גזה"כ והתעלמת דהיינו בהצטרף שניהם יחד כבוד התורה עם כבוד הבריות לכן דוחה עשה ול"ת דאבידה. וזה קושית הגמ' מוהתעלמת דכיון דכבוד הבריות גדול כ"כ ממילא דל"ת לבד כמו כלאים יש כח בכבוד הבריות לבד לדחות אותו. וכמו כן צריך ע"כ לפרש קושית הגמ' מלאחותו דלכאורה מאי מקשה הגמ' הא יש לדחות דהתם הטעם משום דמצוה של קבורה דוחה ומאי ראיה לכבוד הבריות ובע"כ צ"ל דראיית הגמ' כך הוא דהא פסח ומילה יש בו כרת ואין מועיל העשה של קבורת מת לדחות רק בצירוף טעם דכ"ה וממילא דכ"ה לבד יכול לדחות ל"ת לחוד ובדרך זה יש לפרש גבי אבידה אבל לעולם י"ל דהטעם הוא משום עשה דכבוד תורה כדברי הטורי אבן:

וראיתי לכ"ת שהקשה על סברת ט"א הנ"ל שכתב דאין עשה חמורה דוחה ל"ת ועשה והכריח מסוגיא דחולין גבי ש"ה דדריש שלח תשלח אפי' לטהר את המצורע ופריך ל"ל קרא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ודחיק הגמ' לאוקמי לשילוח הקן אעשה לחוד וה"א דאתי עשה דמצורע דחמיר משום דגדול השלום ודחי לעשה דש"ה ומשמע דאם היה ש"ה עשה ול"ת ל"צ למעוטי דאע"ג דעשה דמצורע חמור מ"מ לא ה"א דלידחי ל"ת ועשה דש"ה וע"ז הקשה כ"ת מהגמ' דב"מ ל"ב דשם משמע להיפוך. דמייתי שם ברייתא דאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר כו' ופריך בגמ' טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה ה"א צייתי לי' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ומשני איצטריך סד"א הואיל והוקש כבוד או"א לכבוד המקום הלכך לציית לי' קמ"ל אלמא דבלא קרא ה"א דעשה דכיבוד או"א מפני שהיא חמורה דוח' גם לל"ת ועשה כו' והאריך כ"ת לתרץ קושיא זו ולפענד"נ ליישב קושי' זו בפשיטות ולק"מ סוגיא דחולין ודב"מ אהדדי די"ל דרק לפי הה"א הוי אמרינן דעשה חמור כמו כבוד או"א דוחה ל"ת ועשה אך אחרי דגלי רחמנא את שבתותי תשמרו כו' שלא ישמע לו ולא דחי עשה דכיבוד אף דחמורה מאוד דהוקש כו' ממילא ילפינן בעלמא ג"כ דלא דחי עשה חמורה ל"ת ועשה וא"ש הגמ' דחולין וא"כ הדרן לדברינו דגם עשה דכבוד תורה אף דהוא עשה חמור מ"מ לא דחי עשה ול"ת וא"ש כנ"ל:

שוב הקשה כ"ת על דברי הטורי אבן שפי' הא דאמר עשה דכ"ת עדיף הוא משום לתא דדוחה עשה דכ"ת לעשה אחר מסוגיא דשבועות ל' דמחלק בין ממונא לאיסורא דאמרינן שם האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מלתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל כו' ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' וכתב כ"ת ע"ז בזה"ל וקשה טובא מדוע יהיה צריך להעיד באיסורא ליתי עשה דכבוד תורה ולידחי מ"ע דעדות אפי' לגבי איסורא והרי מבואר שם בגמ' דת"ח מעיד מיושב ומשום דעשה דכ"ת עדיף וכו' וא"כ כמו כן ידחה עשה דכ"ת למ"ע דעדות וא"ל דאיסורא שאני דע"ז נאמר אין חכמה כו' כ"מ שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב ול"ד לביטול מ"ע דועמדו זה אינו דהרי התו' הקשו דלא יהא צריך להעיד באיסורא משום דכבוד הבריות יהא דוחה בשוא"ת כמו מת מצוה דדוחה פסח ומילה הרי דאין חילוק בין איסורא לביטול מ"ע. והתו' בתי' הראשון ס"ל באמת דבמקום גנאי גדול אין כאן משום אין חכמה כו' דילפינן ממ"מ כנ"ל וא"כ ה"נ כיון דמדינא אתי עשה דכ"ת ודוחה למ"ע דעדות לא יהיה מעיד אפי' באיסורא וכו' והאריך עוד כ"ת בזה רק כי דילגתי מעט והנה כ"ת לטעמו אזיל שהבין בדעת הטו"א שהעשה דכ"ת הת"ח עצמו הוא העובר ולכן הקשה כ' עוד על דבריו בזה"ל גם בל"ז נראה דעשה דכ"ת דילפינן מאת ה' אלקיך תירא כו' אין זה עשה גמורה על החכם בעצמו לדחות שאר עשה דעשה דכ"ת הוא לגבי אחרינא שמחויבים לנהוג כבוד בת"ח אבל הת"ח בעצמו אין עליו מ"ע מה"ת שלא לזלזל בכבודו ואף דהרא"ש כתב דאיסור הוא לגבי חכם אם יזלזל בכבוד תורתו מ"מ אין נראה שיעבור על מ"ע דאורייתא וא"כ איך אפשר דת"ח גופי' ידחה מ"ע שעליו מפני כבוד תורתו וכו' עכ"ל בקצור ומזה בנה כ"ת את שיטתו החדשה בפי' דברי הגמ' עשה דכ"ת עדיף וכן במ"ש הראשונים גבי אבידה בזקן ואינו לפי כבודו מיירי דווקא בחכם ומשום כבוד תורתו דהפי' הוא רק משום כבוד הבריות לבד ואין שייך כלל לענין דחיית המצות זא"ז והעמיק הרחיב כ"ת בזה להשיג על הט"א ולפענ"ד י"ל דבר א' ובזה יבואו על נכון כמה תמיהות של כ"ת על הט"א והוא דנראה לומר דפי' דברי הגמ' עשה דכ"ת עדיף היינו דעיקר מ"ע באמת הוא רק על אחרים אבל על הת"ח בעצמו באמת אין שייך לומר שעובר על מ"ע כקושית כת"ר רק הפי' הוא שאם יהיה הת"ח מזולזל בעיני אנשים יעברו הם באותו שעה על את ה' אלקיך תירא כמו שפירש"י ומפני זה מותר לת"ח לישב אף כי הוא עובר על מ"ע דועמדו מ"מ כדי שלא יגרום לאחרים לעבור על מ"ע דכבוד תורה ודוגמא לדבר זה מצינו בשבת ד' ד' וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך והקשו ע"ז התו' שם מהא דאמר בעירובין ל"ב ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה ומתרצו התו' שם בכמה אופנים תי' א' הוא שיש חילוק בין אם האיסור נעשה ע"י כמו גבי טבלים אבל גבי רדיית פת אין נעשה האיסור ע"י לכך אמרינן דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ותי' השני דגבי טבלים עדיין לא נעשה האיסור לכך מוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל גבי רדיית פת המעשה של איסור כבר נעשה וכו' עוד מתרצו התו' דיש חילוק בין אם פשע אז אמרינן דאין אומרים לאדם חטא כו' והנה לכל התירוצים של תו' לא שייך לומר אין אומרים לאדם חטא כו' בנ"ד גבי ת"ח כי האחרים יעשו איסור ע"י והם לא פשעו כלל והאיסור לא נעשה עדין. ולכן בוודאי אמרינן ניחא ליה לחבר דלעבד איסורא קלילא כו' דהיינו לבטל מ"ע דועמדו כדי שלא יעברו אחרים על מ"ע חמורה דאת ה' א' תירא שיזולזל הת"ח בעיניהם וענין זה שאמרו עשה דכ"ת עדיף ענין אחר הוא ממה שאמרו גדול כ"ה שדוחה כו' וחילוק גדול יש בין הנושאים האלה כי הנה כבוד הבריות לא נאמר רק על דבר שהוא גנאי לכל מין האנושי יהי' מאיזה מין שיהיה כמו מת מצוה או לילך ערום שרוב בני אדם מתביישים מזה אבל בדבר שהבזיון מתייחס רק לאדם הזה לפי תכונתו כמו לישא שק או קופה או לילך להעיד לפני ב"ד קטן וכיוצא באלו בזה לא שייך כלל לפטור מטעם כבוד הבריות:

וכל זה מה שפירשנו הכל הוא לפי שיטת רבוותא דבאבידה לא מיפטר רק בת"ח משום כבוד תורה דהיא השיטה המחוורת לפסק ההלכה והנה באמת לפענ"ד היה נראה לומר שאין בדבר זה מחלוקת כלל ומ"ש הרמב"ם בלשונו בפי"א אם היה חכם או זקן מכובד וכו' היינו ג"כ שהוא בעל תורה כמו סתם זקן שבתורה רק כדי שלא נטעה לומר דבעינן דווקא זקן וחכם דהא כן הוא לשון הברייתא או שהיה זקן ואינו לפ"כ כו' ותפסה הברייתא לשון המקרא והדרת פני זקן דזה לכ"ע דזקן היינו שקנה חכמה וביניק וחכים פליגי תנאי במס' קדושין רק דלאיסי ב"י גם כל שיבה במשמע וזהו מלשון שיבה אבל סתם זקן לכ"ע הוי חכם ג"כ או חכם לבד לכל מר כדאית ליה (יעויין בקדושין ל"ב). לכך מפרש לן הרמב"ם דלאו דווקא זקן חכם רק אף יניק וחכים לזה אמר הרמב"ם בלשונו אם היה חכם דהיינו מופלג בחכמה או זקן מכובד דהיינו שהוא חכם ג"כ אבל לא מיירי כלל הרמב"ם מכבוד של דבר אחר דהיינו שהוא עשיר וכדומה. ובזה יובן היטב דעת השו"ע חו"מ סי' רס"ג שסתם ולא כתב רק לשון הרמב"ם הנ"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד כו' (ועיין בהגר"א ס"ק א' שם משמע ג"כ כדברינו אלה) ולא הביא המחבר ולא הרמ"א שום זכר ולא רמז מן המחלוקת הנ"ל דהיינו דעת הסוברים דגם בזקן בעלמא ואדרבה הרמ"א הביא בסעי' ג' ויש חולקין ואוסרין להחזיר הואיל ואינו לפ"כ כו' ודעה זו החולקת מקורו מן הרא"ש שכתב גבי הבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' וז"ל ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא כו' ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה כו' הרי דמיירי דווקא בחכם בעל תורה ומ"ש הרמב"ם והשו"ע ואומד דעתו אלו היה שלו אם היה מחזירן כו' שמלשון זה הביאו ראייתם דלאו דווקא חכם באמת אינו מובן כלל ראייתם די"ל דלעולם מיירי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורה אך מ"מ אם היה האבידה חשובה כ"כ שאילו היה שלו מחזירן אז לא הוי זלזול לתורתו לפי שהדרך כן הוא למחול על הכבוד מפני הפסד ממון הרבה וא"כ אין כאן מחלוקת בזה בין הרמב"ם והרא"ש דלכ"ע מיירי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורתו וראיה לדברינו אלה מדברי הב"י (בסוף סי' רס"ג) שהביא דברי הרמב"ם שכתב בפי"א מה' גזילה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבידה בכ"מ ואע"פ שאינו לפי כבודו וכתב הב"י וז"ל ונראה שלמד כן מעובדא דר"י בר"י כו' ורבינו השמיט זה מפני שכתב הרא"ש גבי בעי' דדרכו להחזיר בשדה ראיתי גדולים שפסקו וכו' כמו שהעתקנו לעיל וסיים הב"י ולדעת הרמב"ם י"ל דלא מקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבה הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין עכ"ל הב"י ויש להקשות מנין לו להב"י דהרא"ש חולק עם הרמב"ם בהאי דינא דלפנים משורת הדין הא י"ל דל"פ כלל רק דלהרמב"ם דסובר דפטורא דזקן ואינו לפ"כ מיירי בין בחכם בין במכובד כגון בעשיר לכן כתב דלפנים משורת הדין מחזיר האבידה אעפ"י שאינו לפ"כ דהיינו במכובד בעלמא (אף שסתם דבריו מ"מ סמך על המובן) אבל להרא"ש שסובר דדווקא בת"ח פטור משום כבוד תורתו לכן כתב הרא"ש דאיסור הוא שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב כו'. א"ו שסובר הב"י בדעת הרמב"ם דג"כ דווקא בחכם בתורה וכנ"ל ואם יקשה עלי הא כתב הרמב"ם גבי פריקה וטעינה בפ"ו מהל' רוצח והובא בשו"ע (סי' רע"ב סעי' ג') ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפי' היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת כו' פורק וטוען עמו הרי דהרמב"ם סובר דאפי' חכם בתורה צריך לעשות לפנים משוה"ד ולפרוק בעצמו אמינא דלק"מ די"ל דדווקא גבי פריקה וטעינה כתב כן משום דאיכא צער ב"ח דגם בטעינה איכא צערא קצת כמ"ש התו' ד"ה לר"ש יע"ש ואף דכל עיקר הדין שכתב הרמב"ם באבידה דמחזיר לפנים משורת הדין יליף הרמב"ם מהך עובדא דר"י בר"י על הא דדרי פתכי דאופי' דהיינו פריקה וטעינה א"כ הלא מדמה הרמב"ם אבידה לפריקה וטעינה בזה י"ל דאף דשורש הדין דלפנים משורת הדין צריך להחזיר נלמד משם דהיינו ממה דמשני הגמ' ר"י בר"י לפנים משורת הדין הוא דעבד כו' מ"מ דבר זה מחלק הרמב"ם מצד הסברא דהיינו במקום שיש צער בע"ח כמו בפריקה וטעינה צריך לעשות לפנים משורת הדין ולפרוק או לטעון בעצמו אף בת"ח ובמקום שאין צער בע"ח רק צערא דמרא כמו באבידה גם להרמב"ם אסור לת"ח להחזיר בעצמו רק לשלם ממון לבעל האבידה אם ירצה כמו שעשה ר"י בר"י ואף דר"י בר"י מיירי שם גבי פריקה וטעינה מ"מ הלא עובדא דהתם הוי דההוא דדרי פתכי דאופי' וקא מתפח כו' לא הוי התם רק צערא דמרא כמו באבידה לכן לא היה רשאי להחמיר על עצמו ולפרוק רק שילם דמי העצים ונמצאו לדברינו הרמב"ם והרא"ש בשיטה אחת הם וא"כ מנ"ל לב"י דפליגי א"ו כמו שביארנו דגם הרמב"ם מיירי רק בת"ח כנ"ל:

ולפי דברינו אלה מוכרח דגם דעת הטור כן דדווקא ת"ח ומשום כבוד תורתו דאל"כ אכתי יקשה קושית הב"י למה השמיט הטור דברי הרמב"ם דההולך בדרך הטוב כו' ולא יועיל כלום הב"י בתירוצו שכתב ורבינו השמיט זה מפני שכתב הרא"ש וכו' דמה ראיה הוא מהרא"ש הלא הרא"ש מיירי דוקא בת"ח ולהטור פטור גם במכובד בעלמא א"ו דגם להטור פטורא דזקן ואינו לפ"כ הוי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורה איברא דלשון הטור אין סובל כן דהא הטור לא הזכיר כלל לא חכם ולא זקן מכובד כלשון הרמב"ם רק שכתב בזה"ל המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו כו' וצ"ל דהטור סומך עצמו על סוף דבריו שהביא בסתם דברי הרא"ש הנ"ל ראיתי מפרשים כו' ואדרבה נ"ל כיון שפטרה התורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו וכו' וכנ"ל וממילא מובן דמ"ש בתחלה המוצא אבידה שהוא מתבייש להשיבה כו' מיירי בבעל תורה דווקא רק שבא הטור ללמד דאף בחכם אינו פטור רק אם לא היה מחזיר שלו וכנ"ל. זהו מה שנראה לענ"ד להשוות המחלוקת בדינים אלו לולי דברי השיטה מקובצת שכתב בפי' דלדעת הרמב"ם פטור גם במכובד בעלמא ומביא ג"כ לשון הר"ן שכתב כן ובע"כ נכוף ראשינו להם אולם מ"מ הלא דעת רוב המפרשים דהפטור דזקן ואינו לפ"כ הוי דווקא בחכם ומשום כבוד תורה והגאון טורי אבן הנ"ל הולך ג"כ בשיטה זו שהיא המחוורת וכנ"ל:

נחזור לדברינו הראשונים לישב קושיותיו של כ"ת הנה כבר ביארנו כי אינו דומה דחיית כבוד הבריות לדחיית עשה דכבוד תורה כי מה שכ"ה דוחה שב ואל תעשה הוא דחיה מצד עצמו דהיינו שחסה תורה על בזיון כללי של בריות כנ"ל ובבזיון כמו זה אין שייך לומר שהאדם צריך למחול על כבודו ולהתבזות כדרך מדת הענוה כמו שהעיר בזה התומים בסי' כ"ח (יע"ש שהביא ראיה מקרא דדוד ונקלותי עוד מזאת כו' הרי שהאדם צריך להתבזות מפני כבוד המקום). ולפי ההנחה שלנו י"ל דבבזיון כללי לא שייך לומר כן כי הוא נוגע גם לכבוד המקום ע"ד שמצינו בסנהדרין גבי קללת אלקים תלוי מפני שהאדם עשוי בצלם אלקים אבל בדחיה של כבוד תורה שהבזיון מתייחס רק לאדם פרטי ובתכונה פרטית כמו לילך החכם להעיד לפני גדול ממנו וכדומה לזה הנה מצד עצמו של החכם לא שייך לומר שידחה שום דבר מצוה כי כל דרך מדת הענוה הוא שימחול על כבודו ולהתבזות מפני כבוד המקום כמו שמצינו בדוד המע"ה ונקלותי עוד מזאת וכו' וכדברי התומים הנ"ל אך כל עיקר הדחיה הוא רק מצד אחרים ע"ד שמצינו גבי חירופים כמ"ש הרמב"ם בה' דיעות והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג בד"א שחרפוהו בסתר אבל אם חרפוהו בגלוי כו' צריך להיות ת"ח נוקם ונוטר כנחש וכו' ולכן אם יזלזל בכבוד תורתו נמצא הוא גורם בזה לאחרים לעבור על מ"ע דאת ה' אלקיך תירא כו' ולכך אמרינן עשה דכ"ת עדיף אמנם לפי זה י"ל דדוקא בעשה גרידא כמו ועמדו אבל לילך להעיד בפני ב"ד בדבר איסור שאם לא ילך הרי הוא גורם ג"כ לאחרים שיעשו איסור מלבד מה שהוא מבטל מצות אם לא יגיד וכיון שכל עיקר הדחיה הוא רק מצד גרם ולא הוי מ"ע גמורה כמו בכ"מ שדוחה שאר עשה קלה דהתם הדחיה הוא מצד עצמו אבל הכא אין שייך לומר שהחכם עצמו עובר בזה על עשה דכ"ת וכקושית כת"ר רק הטעם הוא כדברינו שגורם לאחרים לעבור על מ"ע דכ"ת ולכן במקום שסוף סוף יגרום לאחרים איסור בוודאי לא שייך לומר כאן עשה דכ"ת עדיף ולכן אף דהתו' בקושייתם שם בשבועות סוברים דמה שאינו הולך להעיד נקרא שב וא"ת היינו לענין זה שידחה מפני כבוד הבריות אבל לפי התי' של תו' שזה אינו נוגע לכ"ה רק שידחה מפני עשה דכ"ת כמו שמצינו דגלי קרא באבידה ובזה אינו עובר בעצמו העשה רק בגרמא כנ"ל ומטעם דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא כו' כנ"ל בכגון זה בודאי אין דוחה רק מ"ע גרידא אבל לא במקום שהוא יעבור העשה וסוף סוף יגרום גם כן איסור לאחרים כמו גבי לילך להעיד לכן א"ש הא דבאיסורא מחוייב לילך ולהעיד ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה כ"ת על הא דאמר בגמ' הנ"ל דבממונא א"צ להעיד ומביא ע"ז ראיה מהא דמצא שק או קופה דילפינן מוהתעלמת והקשה כ' ת"ל דמשום הכי א"צ להעיד בממונא מטעם דעשה דכ"ת עדיף ובשלמא באבידה צריך קרא משום דהוי עשה ול"ת כדברינו הנ"ל אבל כאן גבי עדות הוי רק עשה וא"כ ת"ל משום דעשה דכ"ת עדיף אך לפי דברינו הנ"ל א"ש דכיון דעשה זו דכ"ת לא אלים לדחות כמו שאר עשה מטעם דהוי רק גרם ביטול עשה מטעם דניחא לי' לחבר כו' ויכול לדחות עשה גרידא דועמדו אבל במניעת עדות דמלבד שעובר על עשה דאם לא יגיד כו' כמ"ש התו' בפ' הכונס (נו) ד"ה פשיטא כו' ומלבד זה עוד הנה הוא גורם לחבירו הפסד ממון ובזה וודאי לא הוי אמרינן עשה דכ"ת עדיף כנ"ל וכמו באבידה אבל כיון דגלי לן קרא והתעלמת דבממון דוחה אף בכה"ג מזה למד גם גבי עדות דא"צ להעיד וא"ש:

ולפי זה מיושב עוד קושיא אחרת שהקשה כ"ת בזה דהנה מה שתירצתי למעלה על קושייתו הנ"ל שהקשה כ"ת ל"ל קרא דוהתעלמת ת"ל משום דעשה דכ"ת עדיף ותירצתי לעיל משום דהוי עשה ול"ת הנה זה התי' כתבתי טרם גמרתי לראות סוף קונטרסו ובסוף מצאתי אח"כ בדבריו שהתחיל ליישב בדרך הזה שכתבתי אך שדחה אותו בשתי ידים הדחיה האחת הוא מה שהקשה כ' מהגמ' ב"מ הנ"ל דמוכח שם דעשה חמורה דוחה אף ל"ת ועשה ודלא כדמשמע בגמ' חולין. הנה קושייתו זאת כבר תירצנו למעלה שאין שום סתירה מהגמ' דב"מ די"ל דלפי האמת ילפינן מקרא דאיש אמו כו' דלא דחי עשה חמורה לעשה ול"ת וכדברי הט"א אך עוד הקשה על תי' זה דלפמ"ש השיטה מקובצת בסוגיא דכהן והיא בביה"ק דמקשה הגמ' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה הש"מ דלפמ"ש רש"י והנ"י דאף דגבי אבידה איכא גם ל"ת מ"מ אין ל"ת מועיל לדחות ולגבי הנדחין מחשב הל"ת ולא לגבי הדוחין (יעויין ברש"י ב"מ ל' ד"ה פשיטא כו' ובנ"י שם) א"כ קשה מאי מקשה הגמ' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה נימא איפכא אין עשה דטומאה דוחה עשה ול"ת דאבידה דלגבי הדוחה לא יהיה נחשב הל"ת ותי' בש"מ דמסתברא טפי לומר דעשה דאבידה יהיה נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבידה אין זה קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור כו'. וע"ז הקש' כ"ת דגם גבי עשה דכ"ת נימא דידחה אף ל"ת ועשה דאבידה משום האי טעמא דאמרינן איפכא אין עשה דאבידה דוחה עשה דכ"ת דזה ג"כ קום עבור אך לדברינו הנ"ל אין זה קושיא דאף אם נאמר ע"ד שכתב הש"מ בתירוצו מ"מ א"ש כאן משום דמסתברא טפי לומר דאין עשה דכ"ת דוחה עשה ול"ת דאבידה משום דביטול העשה הוא רק שגורם לאחרים לעבור כדברינו הנ"ל משאם נאמר איפכא דהוי ביטול עשה ול"ת מצד עצמו וא"ש:

והנה יש להעמיס דברינו אלה בדברי התו' דהיינו לפי תירוצם שמחלקים בין גנאי גדול ובין גנאי קטן. דהנה זה פשוט דלפי תי' השני של תו' שמתרצים דכשעושים איסור ע"י מיקרי קום עשה בלא זה אין מקום לקושיית כ"ת די"ל דלא אמרינן עשה דכבוד תורה עדיף רק במקום שב וא"ת דהא מה שדוחה עשה דועמדו הוי שוא"ת. כי הנה בהעיד מיושב אין עושה האיסור כשיושב רק האיסור הוא כשבא להעיד אז חל עליו החיוב לעמוד וכדרך שאמרו גבי ינאי המלך עמוד על רגליך כו' וא"כ כשאינו עומד הוי שב וא"ת. כן נראה לפענ"ד פשוט וא"כ כל קושייתו של כ' הוא רק לתי' א' של תו' שסוברים דכשאינו מעיד הוי שב וא"ת והנה באמת לכאורה תי' א' של תו' אינו מובן שמחלקים בין גנאי גדול ובין גנאי קטן ומי יוכל לתת גדר וגבול לדבר מה נקרא גנאי גדול ומה נקרא קטן אך לדברינו הנ"ל י"ל דזהו כוונת התו' בתירוצם דהיכא דהוי בזיון כללי זה הוי גנאי גדול והתם הוי הדחיה מצד עצמו כנ"ל אבל בבזיון פרטי לפי תכונת האיש זה הוי גנאי קטן ובכה"ג אין שייך כבוד הבריות רק משום ליתא דכבוד תורה ולכן בזה אינו דוחה רק עשה דועמדו אבל לא במקום שגורם ג"כ לעבור לאחרים וכדברינו הנ"ל דאף לפי תי' א' של תו' מיירי שיעשו איסור על ידו רק שבתי' א' סוברים דזה נקרא שב וא"ת ובתי' ב' סוברים דנקרא קום ועשה וזה פשוט:

ובזה יש לתרץ קושיית התו' בשבועות שם ד"ה עשה דכבוד תורה כו' שהקשו אמאי אוקים שמעון בן שטח לינאי המלך בפ' כ"ג בסנהדרין הא כבוד המלך גדול מכבוד תורה וכו' ולדברינו מיושב דבאמת אין זה עשה גמורה לגבי הת"ח רק שגורם לאחרים לעבור עשה חמורה דמורא ת"ח דאיתקש למורא המקום מאת ה' כו' ולכך נדחה עשה קלה דועמדו מטעם דניחא לי' לחבר כו' אבל גבי מלך אף דהוא גורם לאחרים לעבור על מ"ע דהיינו מ"ע דשום תשים כו' שתהא אימתו עליך אבל אין זה עשה חמורה כ"כ וכיון דהוא רק גורם לעבור על עשה קלה לא נדחה מפני זה עשה דועמדו כיון דבעצמו בל"ז אין עובר העשה רק שגורם לאחרים לעבור וצריך לומר הטעם דניחא לחבר כו' דהיינו שיכול לעבור על עשה דועמדו כדי שלא יעברו אחרים איסור חמור דאת ה' אלקיך תירא כו' אבל איך יעבור המלך על עשה דועמדו כדי שלא יעברו אחרים ג"כ עשה קלה דשום תשים כו' ודו"ק היטב:

מה שכתב כ"ת להשיג על דברי השאגת ארי' בסי' נ"ח במי שנפסקו לו ציצית בשבת ברה"ר או שיש כלאים בבגדו והוא אינו יודע וחבירו רואה שכתב הרא"ש בפ"ט דנדה מן הירושלמי דדווקא במוצא כלאים בבגדו הוא דאמרינן אין חכמה כו' וצריך לפשוט אפי' בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלובש כלאים א"י אין לומר לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג והש"א בסי' הנ"ל השיג על הרא"ש וגם על הטור שהביא דבריו בסי' ש"ג ביו"ד וכתב שדבר זה תלוי בשני התירוצים של התו' בשבועות שהבאנו למעלה דלתי' א' מיקרי זה שב וא"ת ונדחה מפני כ"ה אבל לתי' השני שם דכשעושין איסור ע"י לא מיקרי שב וא"ת כו' וממילא דאין נדחה מפני כ"ה ובזה השיג על דברי הרא"ש הנ"ל לפי מה דקי"ל כתי' ב' של תו' וכתב ע"ז כת"ר להשיג על הש"א שבאמת דין זה אין תלוי כלל בשני תירוצי התו' דגם הרא"ש יכול לסבור כתי' ב' של תו' די"ל דדווקא גבי עדות שבמניעת עדותו יעשה העושה איסור במזיד בקום עשה שאין נדחה מפני כ"ה אבל בלובש כלאים בשוגג והרא"ש סובר דבשוגג לא מיקרי עבירה אלא דהוא איסור קל דלא שייך בזה אין חכמה כו' באופן שגוף העבירה נדחה מפני כ"ה וממילא א"צ הרואה להפרישו מאיסור דאינו עושה איסור כלל אבל הרמב"ם סובר דגם בשוגג שייך לומר אין חכמה כו' ממילא מחוייב הרואה להפרישו והאריך כ"ת בזה. והנה אף כי דבר חכמה דיבר עכ"ז י"ל דאין דבריו מוכרחים לדינא דלפי דברי כ"ת גם גבי עדות הא דאמרינן דבאיסורא חייב לילך ולהעיד היינו בעובר במזיד בלתי עדותו אבל בשוגג כגון בעדות אשה ע"ד שפירש"י ותו' כגון שבאתה האשה לפני חכם להתירה והעד יודע שבעלה חי כו' והנה מלשון זה שכתבו רש"י ותו' משמע דהאשה עצמה אינה יודעת וא"כ היא שוגגת ואף אם נדחוק לפרש דמיירי במזידה הנה לפי דבריו יצא לנו דבמקום שיעשה רק איסור בשוגג כיון שהאיסור קל ונדחה מפני כ"ה ממילא א"צ לילך להעיד ומלבד דלא משמע כן דבגמ' סתמא אמרינן דבאיסורא חייב לילך להעיד משמע אף באיסור שוגג הנה יש להוכיח כן מדברי התו' בסנהדרין י"ח ב' גבי כה"ג מעיד והתני' כו' וכתבו התו' ד"ה מעיד כו' וא"ת ולוקמא בעדות החודש דוודאי כה"ג מעיד דבאיסורא אין חכמה כו' והשתא הלא קילקול החדשים הוא רק בשוגג ואפ"ה מחוייב הכה"ג לילך להעיד אלא וודאי דגם בשוגג שפיר שייך אין חכמה כו' כ"מ שיש חילול השם כו' כי באמת מה יודעים הרואים אם הוא שוגג או מזיד:

ובזה יש לפרש דברי הטור בחו"מ סי' כ"ח סעיף ה' וז"ל ואם העד ת"ח וגנאי לו לילך כו' בד"א בעדות ממון אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסור חייב לילך שאין חכמה כו' וכלשון הזה כתוב ג"כ בש"ע ח"מ וכתב שם הסמ"ע דיש לדייק מלשון זה שכתב צד אפרושי מאיסור כו' דבין שהעדות הוא לאסור ובין שהוא להתיר כגון שיודע להעיד שבעלה מת ג"כ חייב להעיד מטעם דיכול להתגלגל ג"כ היתירא יעו"ש: וסיים הסמ"ע שם ס"ק כ"ח וז"ל ומ"ה דקדק הטור וכתב צד אפרושי מאיסורא ולא כב"י שכתב ע"פ פירש"י דכה"ג א"צ להעיד כו'. הנה אף כי מה אנכי לדבר נגד הסמ"ע אמנם תורה היא וללמוד באתי. כי מה שחלק הסמ"ע על רבינו הב"י ודחה אותו בשתי ידים מפני דקדוק תיבה אחת של הטור שכתב צד אפרושי מאיסורא ובאמת דברי ב"י נראה נכון מאוד בפירש"י כי למה האריך רש"י לבאר כגון אשה כו' ותלמיד זה יודע כו' ולא פי' בקיצור כגון להעיד בעדות אשה א"ו דדווקא כה"ג שבא העד לאסור אבל לא כשבא להתיר ומתגלגל אחרי כן איסור גם התומים משיג על הסמ"ע מטעם אחר והדקדוק של תיבת צד אפרושי כו' שע"ז בנה הסמ"ע יסודו לדברינו י"ל בפשיטות דכוונת הטור לאשמעינן דבין בעבירה של מזיד ובין בשוגג וזה שכתב בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורי וכנ"ל:

עוד הקשה כ"ת על דברי הש"א והנב"י ועוד גאונים אחרים שכולם הבינו מדברי הרא"ש דס"ל דמה שאינו מודיע לחבירו הוי שב וא"ת ולכך סובר דא"צ להגיד לו דשוא"ת נדחה מפני כ"ה והקשה כ"ת ע"ז דהא בלא"ה עיקר החיוב מה שצריך להודיע לחבירו להפרישו מאיסורא אין זה רק מדרבנן. ואף דהש"א כתב דמן התורה חייב להפרישו מאיסור מ"מ דבריו צ"ע באמת מאיזה ענין יהיה חייב מן התורה כו' והאריך עוד בזה והביא דברי הב"ח בסי' ש"ג שכתב בפי' דאין חיוב אמירה זו רק מדרבנן ולפ"ז הקשה כת"ר דהא בדרבנן בל"ז נדחה מפני כ"ה אף בקום עשה ויקשה ג"כ על הרמב"ם שסובר דחייב להודיע אף בשוגג ולפענ"ד נראה לומר דדברי הש"א נכונים ואדרבה דברי הב"ח תמוהים די"ל דבוודאי החיוב להודיעו ולהפרישו הוא מן התורה והוא משום מצות תוכחה המפורש בתורה הוכיח תוכיח ודרשו חז"ל וכשלו איש באחיו כו' מלמד שכולם ערבים זל"ז כו' (יעוין בסנהדרין מ"ד גבי עכן) וכיון דגם בשוגג מיקרי עובר עבירה כמ"ש הגאון ר"ע איגר בתשובותיו סי' ח' להוכיח דאף בשוגג ומתעסק נקרא עבירה א"כ וודאי דגם בשוגג הוי דין ערבות כמו במזיד וא"ש דברי הש"א וגם א"ש דברי הרא"ש שכתב להקל רק משום דהוי שב ואל תעשה:

ובענין זה קשה לי דברי הגאון נב"י בהגהות ש"ע הנקרא דגול מרבבה שכתב בסי' קנ"א על דברי הש"ך ס"ק ו' שכתב דלא פליגי המרדכי והר"ן דבישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור גם המרדכי מודה. אבל בע"ז שם מיירי בעובד כוכבים או בישראל מומר שאינו חייב להפרישו וכו'. והנה מעודי תמהתי על דברי הש"ך אלו שכתב דישראל מומר ג"כ אין מחוייב להפרישו כמו נכרי והוא תמוה דהא קיי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא וגם התו' כתבו בפי' בע"ז שם דבישראל מומר חייב להפרישו אחר זמן רב מצאתי בהגהות נב"י הנ"ל שתמה על זה וכתב לתרץ דברי הש"ך דיש חילוק כשעובר בשוגג אז מחוייב להפרישו דומיא דקטן אוכל נבילות שהקטן הוי שוגג כו' אבל אם ישראל רוצה לעבור עבירה במזיד אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך וכו' (יע"ש בדגול מרבבה) ודבריו תמוהים דהא מדברי הרא"ש הנ"ל מבואר להיפוך מדבריו דהא הרא"ש סובר דדוקא במזיד אז מחוייב להגיד לו ולהפרישו אף במקום כבוד הבריות אבל בשוגג ישתוק ואל יפרישנו משוגג הרי דבמזיד מחוייב יותר להפרישו מאיסור מבשוגג וצ"ע:

ובזה אשים קנצי למילין הנה ערכתי לפניו דברי אלה לישב דברי הגאונים בענין זה דכבוד הבריות שתילי הלכות תלוין בו ואין בית המדרש בלא חידוש וה' יראנו מתורתו נפלאות א"ד ידידו ואוהבו מקירות לבו דו"ש ושלום תורתו נפתלי אמשטרדם מקאוונא מילידי סלאנט:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה