אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן נב

סימן נא

לבאר בעז"ה דין זקן ואינו לפי כבודו דקי"ל דפטור מלהשיב אבידה וכן מלפרוק ולטעון אם הך זקן הוא דוקא שקנה חכמה או אפי' מכובד בעלמא כל שאינו לפי כבודו פטור:

הנה קי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבידה והוא משנה בב"מ (דף כ"ט) מצא שק אינו קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול ובגמ' שם מנהני מילי דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן כו' או שהיה זקן ואינו לפי כבודו כו' לכך נאמר והתעלמת ע"ש. אולם מהו זקן ואינו לפ"כ הנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גזילה ואבידה הי"ג כתב מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן כו' ע"ש ומתבאר מדבריו דזקן לאו היינו חכם בדוקא אלא גם מכובד בעלמא כל שאינו לפי כבודו פטור מלהשיב וכלשון הזה כתב בשו"ע חו"מ (סי' רס"ג) ולא הביא ע"ז שום מחלוקת וכ"נ מדברי הטור בסי' הנ"ל שכתב בסתם המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין כו' ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו ע"ש ומשמע מדבריו דכללא הוא לכל אדם שהוא מתבייש להחזיר אם לא היה מחזיר בשלו פטור וכ"כ הב"ח (בסי' רע"ב) על מה שכתב הטור דזקן ואינו לפ"כ פטור מלפרוק ולטעון. וכתב הב"ח דמש"כ זקן ואינו לפ"כ לאו דוקא זקן אלא לפי שסתם זקן אין כבודו שיפרוק ויטעון נקט הכי ולהכי גם בסי' רס"ג לא הזכיר זקן ואינו לפ"כ אלא סתם וכתב אם הוא בענין כו' וטעם דבר זה הוא דהאי זקן לא שקנה חכמה קאמר דה"ה למכובד בעלמא ועי' בחי' מהרש"ל לענין הא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו' שהקשה לפי האי כללא מה חילוק יש בזקן ואינו לפ"כ לשאר בני אדם וע"ש מה שתי' ומבואר ג"כ כנ"ל:

אולם בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') הביא בשם הריטב"א שכתב וז"ל זקן ואינו לפי כבודו פי' רבינו זקן בחכמתו ואינו לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד בעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמים ע"ש ומפורש ביותר בחי' הריטב"א בשבועות (דף ל') לענין הא דמבואר שם דצורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל ואמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וע"ש בחי' הריטב"א שכתב ז"ל אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה כו' אשמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עשרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדותא לא אמרו לא ליזל אלא לצורבא מרבנן עכ"ל ע"ש ועי' בנימוקי יוסף בסוגי' דפריקה וטעינה שכתב ואי תימא כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק ותי' הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף. וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען כו' ע"ש והוא מחי' הר"ן לב"מ שכתב כן בשם הרמב"ן ודחה דבריו כמש"כ הנימוקי יוסף בשמו הרי דגם הרמב"ן והר"ן נחלקו בזה ולדעת הרמב"ן זקן הוא דוקא שקנה חכמה ומשום עשה דכבוד תורה וכן נראה לענ"ד שזהו ג"כ דעת הרא"ש שכתב בב"מ (דף ל') לענין האבעי' דדרכו להחזיר בשדה ז"ל ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא כו' ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב הביאו הטור (בסי' רס"ג) ע"ש. ומשמע מסתימת דבריו דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם דאל"ה אין תפיסה כלל על הגדולים שפסקו האבעי' לחומרא דדלמא מיירי במכובד בעלמא שאינו חכם דליכא כבוד תורה ולא הו"ל להרא"ש לומר רק דמ"מ אם הוא חכם א"צ להחזיר מספק שלא לזלזל בכבוד תורתו אבל לא לומר בסתם ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן כו' ומזה נראה ברור דהרא"ש קאי בשיטת הרמב"ן והריטב"א דס"ל דזקן ואינו לפי כבודו הוא זקן שקנה חכמה בדוקא וכנ"ל:

ומזה צ"ע בשי' הטור דבריש סי' רס"ג כתב בסתם המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו כו' ומשמע ודאי דס"ל דזקן הוא לאו דוקא שקנה חכמה אלא כל שאין דרכו ליטול בשלו וכמש"כ הב"ח וכנ"ל והוא נגד שיטת אביו הרא"ש. וביותר שהביא שם אח"כ דברי הרא"ש הנ"ל ולכה"פ הו"ל להביא שי' הרא"ש בריש הסי' כנ"ל ועכ"פ הוא מחלוקת הראשונים דשי' הרמב"ם והר"ן והטור הוא דזקן ואינו לפ"כ הוא לאו בדוקא חכם אלא אפילו מכובד בעלמא כל שאין דרכו ליטול בשלו פטור אולם שי' הרמב"ן והרא"ש והריטב"א הוא דזקן ואינו לפי כבודו המבואר גבי השבת אבידה הוא דיקא זקן שקנה חכמה ומשום כבוד תורתו דחי לה כנ"ל. רק דמש"כ הריטב"א בב"מ שם דזקן או נכבד בעלמא יטפל בה או יתן דמיה צע"ג דממ"נ כיון דמכובד בעלמא אינו בכלל זקן ואינו לפי כבודו דפטרינהו רחמנא מוהתעלמת א"כ בע"כ יהיה חייב לטפל בה ולא סגי במה שיתן דמיה דכל אדם בודאי מחויב לטפל באבידה עצמה ולא יוכל לפטור א"ע שישלם דמיה וצע"ג מיהו בחי' שבועות שם כתב או שיתן מי שיעשה במקומו וזהו מתוקן יותר:

אמנם הנה שיטת הראשונים הנ"ל דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא בחכם ומשום כבוד תורתו הם תמוהים ומרפסן אגרי לכאורה ובהקדם דברי הגמ' בפ' שבועת העדות (דף ל' ע"ב) אמר רבה ב"ר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל. אמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב רב יימר הוי ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת כו' אבל בעדים ד"ה בעמידה. א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף עכ"ל הגמ'. ועי' בפרש"י האי עשה ועמדו והאי עשה את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ע"ש ועי' בזבחים (דף ט"ז) דפריך בגמ' מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני יושב תלמיד חכם ע"ש והנה פשטות דברי הגמ' בהא דאמר עשה דכבוד תורה עדיף משמע דהוא בתורת דחיית עשה לעשה והוא עפ"י הכלל דקי"ל דעשה חמורה דוחה לעשה קלה וכמבואר בפסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ע"ש וכן עשה דרבים דוחה לעשה דיחיד עי' בברכות (דף מ"ז) מצוה דרבים שאני ולפ"ז היינו ג"כ דעשה דכבוד תורה עדיף וחמורה משאר עשה ולכך דוחה לעשה קלה דועמדו וכן הבינו כל האחרונים באמת. ועי' בספר שער המשפט (סי' י"ז) ובספר מנחת אהרן לסנהדרין (דף י"ט) והטורי אבן במגילה (דף כ"ח) ובספר שו"ת שג"א החדשות (סי' י"ב) ע"ש ולכך הקשו כל האחרונים הנ"ל על הא דאמר בגמ' דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו מגמ' כתובות (דף מ') מהא דאונס שותה בעציצו ואם נמצא בה דבר ערוה אינו רשאה לקיימה ופריך בגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכי אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל ופי' הראשונים וכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה לכך אפילו אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה לדחות דלא דמי למילה בצרעת וע"ש בתו' ובשיטה מקובצת ועכ"פ הרי דעשה שאפשר לבטלה ע"י מחילה אפילו לא מחלה לא אלים לדחות לל"ת ולפ"ז ה"נ אמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו והא קי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נמצא דעשה דכבוד תורה אפשר להבטל ע"י מחילה והוי דומי' דאונס כנ"ל וא"כ אמאי דוחה לעשה אחר דועמדו והנה בספר מנחת אהרן הביא ראיה מזה לדעת הסמ"ע (בסי' י"ז) שכתב דהאי עשה דועמדו אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא כהב"ח שחולק ע"ז וכיון דלא הוי עשה גמורה לכך נדחה מפני עשה דכבוד תורה ע"ש אולם באמת הנה מדברי הראשונים נראה דעשה דועמדו הוא עשה גמורה וג"כ יש ראיה ברורה מגמ' זבחים הנ"ל דפריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב תלמיד חכם הרי דמדאורייתא יושב פסול לעדות ובע"כ דועמדו הוא עשה גמור' וע' בתומים (סי' י"ז) ע"ש:

אך בספר טורי אבן כתב לישב קו' זו ע"פ מש"כ הריב"ש בתשובה (סי' ר"כ) בשם הראב"ד דאע"ג דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו במידי דלית ביה בזיון אלא באותן דברים שחייב אדם לנהוג כבוד לרבו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה יכול למחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור למחול דהתורה מתבזה בכך ולפ"ז ניחא ג"כ דבכה"ג לעמוד לפני הב"ד הוי בזיון ולא יוכל למחול על כבודו והואיל ולא ניתן למחילה משו"ה שפיר אמר דעשה דכבוד תורה עדיף וע"ש דמשום קו' זו ה"ר באמת למש"כ הריב"ש בשם הראב"ד וכנ"ל ועי' בפסקי מהרא"י (סי' קכ"ז) ע"ש:

אבל גם תי' זה אינו מספיק כלל והנה באמת צע"ג על הטורי אבן שכתב בפשיטות דת"ח לא יוכל למחול על כבודו בכה"ג לעמוד לפני הב"ד ולא הביא דברי הראשונים בזה לענין זקן ואינו לפי כבודו לגבי אבידה דבאמת נראה דהוא מחלוקת הראשונים דהנה הרמב"ם בפי"א מה' גזילה ואבידה הלכה י"ז כתב ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכ"מ אע"פ שאינה לפי כבודו עכ"ל ע"ש ועי' בב"י בטור חו"מ (סי' רס"ג) שכתב ורבינו השמיט זה מפני שכתב רבינו אשר גבי בעיא דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאין חייב והחכם שבא לעשות לפנים משוה"ד יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ע"ש בב"י וצע"ק דהרי הטור הביא באמת מחלוקת הרמב"ם והרא"ש (בסי' רע"ב) לענין פריקה וטעינה וע"ש בטור שכתב ז"ל וכתב הרמב"ם ואם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו הוא הנשיא הגדול ורואה בהמת חבירו כו' פורק וטוען עמו אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו והחכם שבא לעשות לפנים משוה"ד יוותר ממונו כמו שעשה ר' ישמעאל ברבי יוסי ע"ש בטור:

והנה הב"י כתב דמקור דברי הרמב"ם הוא מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בב"מ (דף ל') דפגע בההוא גברא דהוי דרי פתכי דאופא א"ל דלי לי אמר כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה. והא ר"י בר"י זקן ואינו לפ"כ הוי לפנים משורת הדין הוא דעבד ע"ש וכ"כ הה"מ והכס"מ ע"ש והנה לכאורה צ"ע דמנ"ל להרמב"ם ללמוד מעובדא זו דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ מחזיר בעצמו אחרי דר"י ב"י באמת לא סייע בעצמו רק ששילם מכיסו לפנים משוה"ד ואין ללמוד מעובדא זו רק דלפנים משוה"ד יוותר מממונו וכמש"כ הרא"ש באמת. שוב מצאתי בס' דובר מישרים לחכם ספרדי שהביא בשם מהר"י הלוי (סי' מ') שהקשה כן ע"ש אולם לענ"ד נראה דניחא שפיר דבודאי איכא למשמע מהך עובדא דר' ישמעאל בר"י דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ צריך באמת לסייע בעצמו או להחזיר אבידה בעצמו ולכך כיון דר' ישמעאל בר"י לא רצה לסייע בעצמו ומ"מ רצה לצאת גם ידי לפנים משוה"ד ולכך שילם מכיסו אולם אי נימא דגם לפנים משורת הדין אין לו לזקן ואינו לפ"כ להחזיר או לסייע בעצמו ואדרבה עוד איסורא הוא לגביה לזלזל בכבוד תורתו א"כ הרי קשה טובא דמאיזה ענין יהי' צריך לפנים משוה"ד לשלם מכיסו כיון דברצונו היה מוחל על כבודו והיה מסייע לו או מחזיר אבידה אלא דאיסור הוא לגביה ומה יש לו לעשות וא"כ מדוע שילם ר' ישמעאל בר"י מכיסו לפנים משוה"ד כמבואר בגמ' כיון דהיה אסור לו לסייע בעצמו ובע"כ צ"ל כנ"ל דלפנים משוה"ד צריך לסייע בעצמו וכן להחזיר אבידה וכשלא ירצה לסייע בעצמו צריך לפנים משוה"ד לשלם מכיסו והיינו הך עובדא דר"י בר"י ולפ"ז שיטת הרמב"ם ברור מאוד ולהיפך דדברי הרא"ש צע"ג דמכיון דס"ל דאסור לו להחזיר בעצמו א"כ מאיזה ענין כתב דלפנים משוה"ד יוותר מממונו וישלם מכיסו וגם הך עובדא דר' ישמעאל בר"י גופיה צע"ג כנ"ל:

ועכ"פ נראה דהראשונים נחלקו בזה דלדעת הרא"ש אין לת"ח למחול על כבודו במקום בזיון אולם לשי' הרמב"ם יוכל למחול על כבודו אפילו בדבר שמתבזה בכך ובמקום מצוה חייב למחול על כבודו לפנים משוה"ד. הן אמת דמ"מ אין סתירה מדברי הרמב"ם למש"כ הריב"ש בשם הראב"ד ומשום דהרמב"ם מיירי במקום מצוה של השבת אבידה ואפ"ל דדוקא בכה"ג יכול למחול על כבודו אף בדבר שהוא בזיון. משא"כ במידי דלאו מצוה ועי' בב"י (בסי' רס"ג) שם אולם בל"ז אפשר דמודה הרמב"ם דאין החכם יכול למחול על בזיונו במקום דאין נוגע למצוה מיהו לענינינו הרי הטורי אבן לא הועיל כלום במה שתי' להקושיא דלהכי עשה דכבוד תורה עדיף אף דאפשר להיבטל ע"י מחילה ומשום דאין ת"ח יכול למחול על כבודו בדבר שהוא בזיון וכמש"כ הריב"ש והא בזיון הוא לעמוד לפני הב"ד להעיד אך זהו רק לשי' הרא"ש אולם הרי לפנינו דעת הרמב"ם דס"ל דלפנים משוה"ד צריך זקן ואינו לפי כבודו להחזיר אבידה וכן הוא בשו"ע (סי' רס"ג) ע"ש ולפ"ז פשיטא דת"ק יכול למחול על כבודו להעיד לפני הב"ד בעמידה ולפנים משוה"ד צריך לעשות כן וא"כ הרי יקשה על הרמב"ם כקו' האחרונים דאמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו כיון דעשה דכבוד תורה הרי ישנו במחילה וכמבואר בכתובות (דף מ') גבי אונס וכנ"ל:

והנה הטורי אבן האריך בקושיא זו ותורף דבריו הוא דלכאורה יש לומר דלשיטת הר"י בתו' פסחים (דף נט) דעשה חמורה דוחה לעשה הקל אע"ג דלא מקיים החמור בעידנא דמיעקר הקל משא"כ בעשה הדוחה לל"ת דבעינן דוקא בעידנא דמיעקר הלאו מקיים העשה אלמא גדול כח עשה החמור לדחות לעשה הקל יותר מעשה הדוחה לל"ת. ותאמר ה"נ כיון דעשה דכבוד התורה עדיף ואלים משאר עשה אע"ג דאיתא במחילה ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת מ"מ עשה החמור דוחה לעשה הקלה בכה"ג נמי וע"ז האריך שם להוכיח דהנריעותא של מחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא של העשה. וע"ש שה"ר לזה דבחולין (דף קמא) משמע דאין עשה חמורה דוחה לעשה ול"ת קלה אלמא אלים כח עשה ול"ת קלין מעשה לחוד החמור ואפ"ה עשה ול"ת דאיתנהו במחילה נדחין אפילו מפני ל"ת לחוד כגון באנוסה שאינה ראויה לבא בישראל דאינה אלא בל"ת לחוד אלים כולי האי לדחות אפילו לעשה ול"ת אלמא מפני קילותא דעשה ול"ת הללו הואיל וניתן למחילה ל"ת לחוד אלימא מהן לדחותן אע"ג דאין כח זה בעשה החמור לדחות לעשה ול"ת. כש"כ עשה הניתן למחילה שאפילו עדיפא אפ"ה מה שניתן למחילה גרע כח העדיפותא שהרי החומר שבה אין כח להעדיפה מעשה ול"ת ואילו הגירעון שבה מפני שניתן למחילה מורידה שאפילו עשה ול"ת שניתן למחילה נדחין אפילו מפני שאר ל"ת גרידא ולפ"ז אמאי דוחה עשה דכ"ת לעשה דועמדו אע"ג דעשה דכ"ת עדיף מ"מ גרעון שבה שניתן למחילה מגרע כח העדיפותא ואין ראוי לדחות עשה אחרינא:

אולם לענ"ד דבריו תמוהים דבעיקר הדבר מש"כ לה"ר דהגריעותא דמחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא שיש לעשה אין לדבר זה יסוד ומסוגיא דאונס אין ראיה כלל דשם אינו מבואר דל"ת דוחה עשה ול"ת שניתן למחילה ורק להיפך דאין עשה דאונס שניתן למחילה דוחה לל"ת דאינה ראויה לקיימה כגון ממזרת ע"ש ולפ"ז אף דאיכא ל"ת בהדי עשה דאונס מ"מ לגבי הדוחין לא חשיבי ל"ת כלל ועי' בפרש"י בב"מ (דף ל') גבי פשיטא האי עשה כו' וברי"ף ונימוקי יוסף שם שכתב האי עשה ואע"ג דל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות הילכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל אבל לגבי הנדחין חשיב להו: ועי' בחי' הר"ן בחולין (דף קלט) שכתב דאין עשה ול"ת דוחה אפילו עשה גרידא וע"ש לענין מה שהקשו דליתי עשה ול"ת דשילוח ולידחי עשה דובערת וכתב ז"ל ותמהני דאפילו עשה ול"ת לא דחי עשה ואנן אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא אבל עשה דידחה עשה ואפילו דאלים דאית ביה לאו לא עכ"ל ע"ש הרי דלענין לדחות אין הל"ת מעדיף כח העשה וכמו דאין עשה דוחה עשה כן אין עשה ולא תעשה דוחה עשה. ולפ"ז כיון דל"ת לא נחשב בהדי עשה לענין לדחות והוי כעשה לחודיה ולכך כיון דעשה דאונס גרוע שניתן למחילה אע"ג דאיכא ל"ת בהדה מ"מ אין דוחה לל"ת אולם לענין להיות נדחה גם הל"ת נחשב להדי עשה ומעדיף כחה דהרי אין עשה חמורה דוחה לעשה ול"ת הקלין אע"פ שדוחה לעשה גרידא ובע"כ דהל"ת מעדיף כח העשה וכן ה"נ אפשר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שניתן למחילה ומשום דהל"ת מעדיף כח העשה ומכש"כ לפי מה דס"ל להרמב"ם בפי"ג מה' שחיטה דעשה דקום ועשה דוחה לעשה שמצותה בשוא"ת וכמו דדוחה לל"ת בשוא"ת ומ"מ אין עשה בקום ועשה דוחה לל"ת ועשה דשוא"ת הרי דהל"ת מעדיף כח העשה לענין שלא יהיה נדחה מפני עשה ומ"מ בודאי דגם עשה ול"ת דקום ועשה אין דוחין לעשה ול"ת בשוא"ת וכמבואר בב"מ (דף ל') פשיטא האי עשה כו' והיינו דאין עשה ול"ת דאבידה דוחין ללאו ועשה דטומאה וכמו שפי' רש"י והרי"ף שם הרי דלענין לדחות אין הל"ת מועיל לעשה להעדיף כחה ולפ"ז אין ראיה מהא דעשה ול"ת שניתן למחילה אין דוחה לל"ת דה"ה דעשה דוחה לל"ת ועשה שניתן למחילה ולפ"ז אין ראיה כלל דהגריעותא דמחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא דעשה ואין ראיה איזה נערך יותר. דכמו דאין החומר שיש בעשה מועיל לדחות עשה ול"ת כן אפשר דאין הגרעון שיש בעשה ול"ת שניתן למחילה אין מגרע כחן להיות נדחים מפני עשה ולפ"ז שפיר אפ"ל דעשה דכבוד תורה מפני החומר שיש בה אף דניתן למחילה מ"מ דוחה לעשה אחרת ויש לה"ר לזה מגמ' ב"מ (דף ל"ב) דת"ר מנין שאם א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו שנא' כו' ופריך טעמא דכתב רחמנא כו' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה כו' ומשני סד"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום כו' הילכך ליציית ליה קמ"ל כו' ע"ש:

והנה בש"מ שם הקשה דהיכי ס"ד דעשה דכבוד דוחה אפי' לאו גרידא הא אי אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתא לעשה כלל וכדאיתא בפ' אלו נערות גבי אונס וע"ש מה שתי' דעשה דכבוד לא דמי לאונס דאפילו כי אמר לא בעי שייך עשה דמ"מ מצוה איכא ע"ש אולם בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) כתב בהדיא דעשה דכבוד הואיל ואפשר למעקר דיכול למחול על כבודו הוי דומי' דאונס דאי אמרה לא בעינא ע"ש ולפ"ז לכאורה קשה כנ"ל אך באמת ניחא שפיר דאע"ג דעשה דכבוד איתא במחילה מ"מ כיון שהיא חמורה משאר עשה דהוקש לכבוד המקום לכך הוי סד"א דדוחה אף לל"ת ועשה דטומאה ורק דגזה"כ הוא דלא דחי כנ"ל ועכ"פ נשמע דהחומר שיש בעשה הוא בערך יותר מגירעון דמחילה ולפ"ז ה"נ בעשה דכ"ת החמורה אע"ג דישנו במחילה דוחה לעשה דועמדו:

ונחזור לענין דעכ"פ המתבאר מגמ' דשבועות שם דבחכם איכא עשה דכבוד תורה ועשה זו היא חמורה משאר עשה וע"כ דוחה לעשה דועמדו ועתה נחזור על שיטת הראשונים דס"ל דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי אבידה הוא דוקא בחכם ומשום כבוד תורתו דלכאורה דבריהם תמוהים ומרפסן אגרי ובראש הא עיקר דברי הברייתא דוהתעלמת דפטר זקן ואינו לפ"כ מהשבת אבידה הובא בגמ' ברכות (דף י"ט) בסוגיא דכבוד הבריות לענין המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ושם בכל הסוגיא מבואר דכבוד הבריות הוא דדוחה ולכל אדם ולא בכבוד תורה ואפילו באיסורא ומכש"כ בממונא דעיקר הא דשקיל וטרי בגמ' שם במוצא כלאים בבגדו אי פושטו אפילו בשוק היינו לכל אדם ומשום כבוד הבריות. וע"ש בסוף הסוגיא דמקשה על הא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מהברייתא דלאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ומשני שוא"ת שאני וע"ש בפרש"י ומבואר דהא דמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דכלאים הוי קום ועשה אבל אי היה כלאים שוא"ת היה נדחה לכל אדם משום כבוד הבריות וכן מת מצוה גופיה דדוחה לפסח ומילה הוא כבוד הבריות לבד לא כבוד תורה ומ"מ דוחה בשוא"ת. וכן הברייתא דאבל דמייתי התם היה בא בטמאה באין עמו בטמאה דפריך מינה לרב דס"ד דמיירי בטומאה דאורייתא היינו ג"כ כבוד הבריות לבד משום כבוד אבל ועכ"פ הרי מבואר דמיירי הכל מכבוד הבריות ולהמסקנא כבוד הבריות לבד דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא והיינו דקרי לה כבוד הבריות וא"כ מנ"ל דגבי ממונא דקיל הא דפטרה התורה זקן ואינו לפ"כ מהשבת אבידה מוהתעלמת הוא דוקא בכבוד תורה ועי' במגילה (דף ד') דמייתי התם הא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ופרש"י דכתיב לא תוכל להתעלם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: הרי דקרי לה כבוד הבריות ועי' פרש"י בסנהדרין (דף י"ח ע"ב) ד"ה לכך נאמר והתעלמת אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם ע"ש:

וביותר צע"ג דהנה בגמ' שם פריך על רב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת דפטר זקן ואינו לפי כבודו מהשבת אבידה ע"ש. ולפ"ז אי נימא דהא דפטר רחמנא זקן ואינו לפי כבודו מוהתעלמת הוא דוקא בכבוד תורה וא"כ מאי ענין זה למוצא כלאים בבגדו: דגבי אבידה מילתא אחריתי הוא דכבוד תורה הוא דדוחה לעשה דאבידה ועשה דכבוד תורה עדיף משא"כ גבי כלאים דהתם הוי רק כבוד הבריות לא כבוד תורה ולהכי לא דחי. וכן לבתר דמשני התם שאני התם דכתיב והתעלמת פריך בגמ' וליגמר מינה כו' ע"ש וקשה טובא דמאי ענין למגמר כבוד הבריות מכבוד תורה דאיכא עשה גביה ולכך הוא דוחה למ"ע דאבידה משא"כ כבוד הבריות והוא תימה גדולה וכנ"ל: ובע"כ צ"ל דגם גבי אבידה כל שאינו לפ"כ פטור מלהחזיר משום כבוד הבריות:

הן אמת דלפמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מה' כלאים הלכה כ"ט) ז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה כו' וע"ש בכס"מ דמש"כ הרמב"ם ואפילו היה רבו שלמדו חכמה יש ללמוד כן ממה שאמרו ע"ז כל מקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב ע"ש ועי' בתומים סי' כ"ח דהרמב"ם מפרש המוצא כלאים בבגדו היינו בבגד חבירו ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' ל"ה שכתב דהרמב"ם אינו גורס בבגדו כלל ע"ש ולפ"ז היה אפ"ל לכאורה דקו' הגמ' מוהתעלמת היינו ג"כ על רבו שלמדו חכמה דאיכא נמי עשה דכבוד תורה ומ"מ קורעו מעליו ועי' בצל"ח דהרמב"ם הי"ל גירסא אחרת מיהו אפילו לפי גירסתינו י"ל דמהא דמסיים בגמ' שנאמר אין חכמה כל מקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב משמע דאף אי המוצא כלאים בבגדו הוא ת"ח דאף דהוי ג"כ כבוד תורה מ"מ צריך לפושטו אפילו בשוק וע"ז פריך מהברייתא דוהתעלמת דלכה"פ משום כבוד תורה פטור זקן ואינו לפ"כ מהשבת אבידה. וכן הא דפריך בגמ' וליגמר מינה היינו ג"כ על הא דאמר אין חולקין כבוד לרב דאיכא כבוד תורה ובזה היה אפשר לישב ג"כ קו' המפרשים שהקשו בהא דפריך בגמ' על רב מהברייתא דלאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה דלמא שאני התם דאיכא ג"כ מ"ע דקבורה והוא מקרא מלא ונהי דלא חשיב האי עשה גרידא לדחות מכל מקום בהדי כבוד הבריות הוא דדוחה ומנ"ל דכבוד הבריות גרידא אלים למדחי איסורא ועי' בפ"י שם ולפ"ז י"ל דעיקר קו' הגמ' על הא דאמר רב כל מקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב דמשמע דאפילו אם המוצא הוא ת"ח דאיכא ג"כ עשה דכבוד תורה בצירוף כבוד הבריות דאפילו אם לא היה חכם מ"מ איכא כבוד הבריות וכשהוא חכם איכא ג"כ עשה דכבוד תורה והוא דומיא דהנך: אלא דלפ"ז גם לפי המסקנא דשוא"ת שאני לא אפשר למיגמר מינה רק לכבוד תורה ולא משמע כן מדברי הראשונים. ולעיקר קו' הפ"י תי' האחרונים דמיירי אפילו באפשר לקוברו אח"כ דמ"ע דקבורה לא נדחה רק שלא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת וכה"ב בלבד הוא דדוחה ועי' להמגן אברהם בסי' תרפ"ו ובספר שושנת העמקים כלל ו' ע"ש ועוד הוא דוחק גדול לומר דכל קו' הגמ' מוהתעלמת הוא רק על הא דאמר רב כל מקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב ועכ"פ לפי מאי דמסקינן דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא א"כ מכש"כ גבי ממונא דפטר רחמנא זקן ואינו לפ"כ מוהתעלמת דהיינו ג"כ לכל אדם ומשום כבוד הבריות בלבד ואין לומר משום דהתוס' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא הקשו ל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ותי' דשאני גבי מת מצוה דגנאי גדול הוא למ"מ שאין לו קוברין אבל גבי אבידה הוי רק גנאי קטן ע"ש וכ"כ התוס' בשבועות (דף ג') ע"ש ועכ"פ כיון דבממונא דוחה אפילו בגנאי קטן לכך אמרינן דזהו דוקא בכבוד תורה אבל צ"ע דמהכ"ת נימא כן כיון דשפיר אפ"ל דגלי קרא באבידה דהוא מצוה דממילא דכבוד הבריות דוחה אפילו בגנאי קטן:

ועוד קשה טובא דאי נימא דוהתעלמת מיירי דוקא בזקן שהוא חכם ומשום כבוד תורתו דחי לה א"כ הרי באמת צע"ג דלמה איצטריך קרא ע"ז תיפוק ליה משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף וכמבואר בגמ' שבועות שם דת"ח מעיד מיושב ומשום דעשה חמורה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו וכמו שפירשו האחרונים ולפ"ז כמו כן פשיטא דעשה חמורה דכבוד תורה דוחה למ"ע דאבידה ול"ל קרא דוהתעלמת מיהו לכאורה יש לישב דהנה אע"ג דעשה חמורה דוחה לעשה קלה מ"מ הא אין עשה חמורה דוחה לל"ת ועשה קלה וכמו שהוכיח הטורי אבן מסוגיא דחולין (דף קמ"א) ועי' בתוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לענין דמבואר ג"כ כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דאיצטריך קרא דוהתעלמת דעשה דכבוד תורה לידחי ל"ת ועשה דאבידה דבלא קרא לא הוי ידעינן דעשה חמורה דכבוד תורה דוחה ל"ת ועשה דאבידה דאין עשה חמורה דוחה לל"ת ועשה קלה אע"ג דדוחה לעשה בלחוד וכנ"ל:

אך באמת נראה דמ"מ לא איצטריך קרא דוהתעלמת דבל"ז הוי ידעינן דמשום עשה דכבוד תורה פטור להשיב אבידה. ואף דאין עשה חמורה דוחה לל"ת ועשה הקלין מ"מ נלע"ד דגבי אבידה אם יהי' זקן חכם שאינו לפ"כ פטור מלהשיב. אין זה משום דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דאבידה רק להיפך דאין עשה דאבידה דוחה לעשה דכבוד תורה. דהרי בכ"מ דאמרינן דעשה דוח' לל"ת הקום ועשה חשיב הדוחה וזה שבשוא"ת הוא הנדחה ועי' היטב בב"מ (דף ל') גבי למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודאי ל"ת ועשה ופרש"י דאף דבאבידה נמי איכא ל"ת אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת ע"ש ועי' בשיטה מקובצת שם בשם תו' חיצוניות שהקשו מנלן דל"ת דאבידה לא יועיל כלל ומשו"ה לא דחי העשה ל"ת ועשה דטומאה אימא איפכא דל"ת דטומאה לא יועיל כלל לגבי דחיה וא"כ ליכא בטומאה רק עשה ולא ידחה העשה ל"ת ועשה דאבידה. ואומר הר' נתן דמסתברא טפי לומר דעשה דאבידה יהיה נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבידה אין זה קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור לך והיטמא ע"ש וזה באמת כלל גדול בכל הש"ס: ולפ"ז כמו דמבואר בכאן דאין עשה דאבידה דוחה ל"ת ועשה דטומאה ה"נ צריך לומר דאין עשה דאבידה דוחה לעשה דכבוד תורה היכי שהמוצא הוא חכם ואינו לפ"כ. דכי דחינן עשה דאבידה אין זה בקום ועשה וכי דחינן עשה דכבוד תורה הוא בקו"ע שעושה מעשה לבזות בעצמו ולכך צ"ל דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה דכבוד תורה ולפ"ז אף דבאבידה איכא גם ל"ת מ"מ הא אין ל"ת ועשה דוחין לעשה וכמש"כ בחי' הר"ן בחולין (קל"ט) ע"ש ומכש"כ דאין ל"ת ועשה דוחין לעשה חמורה דכ"ת. והנה בב"מ (נ"ב) ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר כו' ופריך בגמ' טעמא דכתב רחמנא כו' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ע"ש והיינו דלא אתי עשה דכבוד ודחי לל"ת ועשה דאבידה ועי' בתו' יבמות (דף ה') ד"ה ואכתי דלא פריך אלא אאל תחזיר ע"ש. ולכאורה צ"ע דאמאי מקרי דעשה דכבוד דוחה לל"ת ועשה דאבידה נימא איפכא דלא אתי עשה דאבידה ודאי לעשה דכבוד אב וכמו דאמר בגמ' שם דאין עשה דאבידה דוחה ל"ת ועשה דטומאה וה"נ דהרי אם יחזיר יעבור על כבוד אב בקו"ע ואם דחינן עשה דאבידה הוא בשוא"ת. ולכ"ז בדין הוא דאין עשה ול"ת דאבידה דוחה לעשה דכבוד אב ולפ"ז שפיר איצטריך קרא. אך י"ל ע"פ מה שהקשו הראשונים בהא דלא יחזיר שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר ותי' דמיירי כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני עי' בשיטה מקובצת בסוגיא שם ולפ"ז כיון דעקירת הכבוד הוא רק במה שאינו עוסק בכבוד אב לשמשו ולפ"ז גם כבוד אב הוא רק בשוא"ת דאם יחזיר האבידה עובר על כבוד אב בשוא"ת במה שאינו עוסק בכבודו וכיון דשניהם בשוא"ת שפיר קאמר הגמ' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועכ"פ בזקן ואינה לפי כבודו גבי אבידה היכא שהוא חכם דאיכא עשה דכבוד תורה פשיטא דל"ת ועשה דאבידה לא ידחו לעשה דכבוד תורה ול"ל קרא דוהתעלמת:

שוב מצאתי בשו"ת שג"א החדשות סי' י"ב שכתב שם לה"ר דעשה דכבוד תורה לא דחי ל"ת ועשה דאיסורא. וע"ש שהביא הגמ' בברכות דפריך לרב מהברייתא דוהתעלמת ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ופריך וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. והרי בזקן ואינו לפי כבודו איכא עשה דכבוד תורה כמש"כ הרא"ש בפ' א"מ ואפ"ה בממונא דהשבת אבידה הוא דדחי עשה דכבוד תורה לל"ת ועשה דהשבת אבידה הא באיסורא לא דחי עשה דכ"ת לל"ת ועשה דאיסורא ע"ש, ומשמע מדבריו ג"כ דהא דפטר זקן ואינה לפ"כ מהשבת אבידה הוא משום דעשה דכבוד תורה דוחה ל"ת ועשה דאבידה והיינו דאיצטריך קרא דוהתעלמת. אבל צע"ג כל הסוגי' שם בברכות לפ"ז. ועוד דהנה בסנהדרין (דף י"ח) פריך כהן גדול מעיד והתניא והתעלמת כו' זקן ואינה לפ"כ כו' ע"ש והרי גבי כהן גדול ליכא עשה כמו בת"ח ומ"מ איכא גביה משום כבוד הבריות:

גם הנה דברי הרא"ש סתרי אהדדי דהנה כבר כתבנו כי מדברי הרא"ש שהביא הטור בסי' רס"ג נראה דס"ל דזקן ואינו לפי כבודו הוא דוקא בחכם ומשום כבוד תורה אולם הנה בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') גבי כהן והיא בבה"ק דפריך בגמ' פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה הביא בשם הרא"ש שכתב הקשו בתו' דהאי לאו אינו שוה בכל וליתי עשה כו'. וי"מ דעשה דהשבה נמי לא עדיף מינה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפ"כ ולא בנשים דכל כבודה בת מלך פנימה ע"ש. והנה כונתו הוא דגם בנשים אינה לפי כבודם משום כבודה בת מלך פנימה. ולפ"ז קשה דלפי מאי דס"ל להרא"ש דוהתעלמת הוא דוקא בחכם ומשום כבוד תורה וא"כ מאי ענין דין זקן ואינה לפ"כ בנשים וצע"ג:

ועכ"פ מכל הנ"ל נראה לכאורה מוכרח כשיטת הרמב"ם והר"ן דזקן ואינו לפ"כ המבואר גבי אבידה הוא לאו בדוקא חכם דאיכא כבוד תורה אלא אפילו זקן מכובד בעלמא כל שאינה לפ"כ פטרינהו רחמנא מלהשיב משום כבוד הבריות מקרא דוהתעלמת. אולם באמת גם שי' הרמב"ם והר"ן לא אתי שפיר דהרי הריטב"א הביא לכאורה ראיה ברורה משבועות שם גבי עדות. דצורבא מרבנן לא צריך למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה ובגמ' מייתי ראיה ע"ז מאבידה דפטר זקן ואינה לפ"כ מהשבה ומ"מ לא אמרו לא ליזל אלא לצורבא מרבנן ע"ש. אולם אפילו אי נימא לשי' הרמב"ם דצורבא מרבנן שנזכר בגמ' לענין עדות הוא לאו בדוקא מ"מ דברי הרמב"ם בעצמם גבי עדות לצורבא מרבנן תמוהים מאוד. דהנה הרמב"ם בפ"א מה' עדות ה"ב כתב בזה"ל היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה דכבוד תורה עדיף ויש לו להימנע עכ"ל ע"ש, וצע"ג דלמה פי' הטעם משום עשה דכבוד תורה עדיף המבואר בגמ' רק לענין הא דת"ח מעיד מיושב משום דעשה דכ"ת עדיף. אולם לענין הא דצורבא מרבנן לא צריך ליזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה מייתי בגמ' ע"ז ראיה מאבידה דזקן ואינה לפ"כ פטור מלהשיב. והא הרמב"ם לשיטתיה גבי אבידה ס"ל דזקן ואינה לפ"כ הוא לאו בדוקא חכם אלא אפילו זקן מכובד בעלמא פטור מלהשיב ומשום כבוד הבריות. הרי דגבי אבידה לא משום עשה דכבוד תורה עדיף פטור מלהשיב דבאמת לא מיירי קרא מכבוד תורה דוקא אלא דגזה"כ הוא דכבוד הבריות לבד הוא דדוחה למ"ע דאבידה. והרי בגמ' מדמי להדדי ומייתי ראיה מאבידהה לעדות כנ"ל. וא"כ גם גבי עדות אין הטעם כלל משום עשה דכבוד תורה עדיף אלא מכיון דאין כבודו לילך ולהעיד לגבי דיינא דזוטר מיניה פטור משום כבוד הבריות וזה נלמוד מקרא דוהתעלמת דכבוד הבריות דוחה בממונא וע"ש בתו'. ולפ"ז צע"ג דלמה פי' הרמב"ם הטעם גבי עדות משום עשה דכבוד תורה עדיף:

אכן נראה לישב בעז"ה ויתבאר בהקדם דברי הגמ' בשבועות שם רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו כו' א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, והנה פשטות דברי הגמ' הוא דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ומשום דעשה דכ"ת היא חמורה וכמו שהוא בכל התורה דעשה חמורה דוחה לעשה קלה. וכן הבינו כל האחרונים בפי' דברי הגמ' הנ"ל דהוא בתורת דחיית עשה לעשה ממש וכמו שכתב הטורי אבן במגילה (דף כ"ח) ע"ש ובס' שער משפט סי' י"ז ועוד כמה אחרונים וכנ"ל. אולם הנה צע"ג בסוגי' שם בהא דאמר האי צורבא מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל. ומייתי ראיה ע"ז מאבידה דתנן מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול. ומסיק ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש בו חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ע"ש. והיינו דבממונא ילפינן מוהתעלמת דזקן ואינה לפ"כ פטור משא"כ באיסורא. ולפ"ז צע"ג לכל השי' בין לשי' הראשונים דהא דזקן ואינו לפ"כ פטור מוהתעלמת הוא רק בכבוד תורה ובין לשי' הרמב"ם דגם זקן מכובד בכלל מ"מ הכא גבי עדות דמיירי הגמ' בהדיא לגבי צורבא מרבנן דאיכא עשה דכבוד תורה. וא"כ קשה טובא מדוע יהיה צריך להעיד באיסורא ליתי עשה דכבוד תורה ולידחי מ"ע דעדות אפילו לגבי איסורא. וכמו דמבואר בגמ' דת"ח מעיד במיושב ומשום דעשה דכ"ת דוחה לעשה דועמדו כמו כן ידחה עשה דכבוד תורה למ"ע בעדות אפילו באיסורא ואף דהא דמבואר בגמ' דת"ח מעיד מיושב מיירי שם בעדות דממונא מ"מ בודאי דאף באיסורא ת"ח מעיד מיושב וכן מוכרח בזבחים (דף ט"ז) דפריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב תלמיד חכם וע"ש בתו'. ועוד נראה דגם בעדות דממונא נהי דעיקר מ"ע דעדות מקרי מצוה דממונא וכמבואר בגמ' מ"מ פרטי המצוה כמו עשה דועמדו לא מקרי מצוה דממונא והוי כשאר כל המצות ומ"מ ת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דעשה דכ"ת דוחה לעשה דועמדו א"כ אין חילוק בין מצוה דממונא לאיסורא ועכ"פ לפ"ז הרי צע"ג כנ"ל דאמאי צריך להעיד באיסורא כיון דאין כבודו למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה ליתי עשה דכ"ת ולידחי מ"ע דעדות:

ואין לומר דמ"מ לאפרושי מאיסורא שאני דע"ז נאמר אין חכמה כו' כל מקום שיש ח"ה כו' ולא דמי לביטול מ"ע דועמדו אולם זה אינו דהרי התו' שם הקשו דלמה מעיד באיסורא והא שוא"ת הוא ובברכות מוכח דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא דילפינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה. ותי' דמת מצוה שאני דהוי גנאי גדול אבל גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה ע"ש. הרי דס"ל להתו' דאין חילוק בין ביטול מ"ע דעדות שהוא לאפרושי מאיסורא לשאר ביטול מ"ע ולתי' התו' במקום גנאי גדול דוחה כ"ה אפילו לאפרושי מאיסורא כמו שדוחה לפסח ומילה וליכא משום אין חכמה כו' ולפ"ז צע"ג אמאי צריך להעיד באיסורא נהי דבגנאי קטן אין כבוד הבריות דוחה באיסורא אפילו בשוא"ת דלא גמרינן מן מ"מ כנ"ל ודוקא בממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן מ"מ ליתי עשה דכ"ת שהיא חמורה ולידחי למ"ע דעדות ולזה אין נ"מ דלא הוי רק גנאי קטן דאף כבוד לחוד הוי בכלל מ"ע דכ"ת ומכש"כ היכי דהוי ג"כ גנאי. ועי' בשו"ת שג"א החדשות סי' י"ב שכתב בהדיא דלענין עשה דכ"ת אף משום כבוד בעלמא דוחה ע"ש ולפ"ז הרי צע"ג כנ"ל:

וכן לגבי עדות דממונא גופה דמבואר בגמ' דהיכי דזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לא ליזל ומייתי ראיה ע"ז מאבידה דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב. והיינו משום דבמצוה דממונא נלמוד מוהתעלמת דאפילו בגנאי קטן נדחה משום כבוד הבריות. ג"כ צע"ג דמה צריך לה"ר ע"ז מאבידה כיון דמיירי בצורבא מרבנן דאיכא עשה דכבוד תורה תיפוק ליה דעשה דכבוד תורה דוחה למ"ע דעדות וכמו דדוחה למ"ע דועמדו. וכמו שכתב הרמב"ם באמת בפ"א מה' עדות בטעם הדבר דהואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה דכבוד תורה עדיף ויש לו להימנע ע"ש. והנה לא מיבעי לפמש"כ הריטב"א דצורבא מרבנן שהזכירו בכאן הוא בדוקא ומזה ה"ר לגבי אבידה דזקן הוא דוקא חכם דבודאי צע"ג כנ"ל. אולם אפילו לפי שי' הרמב"ם דגבי אבידה. אף זקן מכובד בכלל זקן ואינה לפ"כ מ"מ כיון דמיירי בגמ' מצורבא מרבנן א"כ מה צריך לה"ר ע"ז מאבידה. ואי נימא דבאמת צורבא מרבנן לאו דוקא דה"ה זקן מכובד א"כ הרי צע"ג דלמה הזכיר צורבא מרבנן כלל כיון דביה אין חידוש דעשה דכ"ת דוחה לעדות כנ"ל. ועוד דהרי הרמב"ם כתב ע"ז הטעם דעשה דכ"ת עדיף וזהו רק לצורבא מרבנן ובאמת גם דברי הרמב"ם צע"ג כנ"ל:

אלא דגם בעיקר הדבר דמבואר בגמ' דת"ח מעיד מיושב ומשום דעשה דכבוד תורה עדיף. לפי מה שהבינו כל האחרונים בפירוש דברי הגמ' דעשה דכ"ת עדיף דהיינו בתורת דחיית עשה לעשה ממש דעשה דכבוד תורה החמורה דוחה לעשה קלה דועמדו וכמו בכל התורה דעשה חמורה דוחה לשאר עשה. צע"ג דהנה מלבד דקשה ע"ז מהא דעשה דכ"ת איתא במחילה וכמו שהקשו כל האחרונים. ומש"כ הטורי אבן לישב דאין ת"ח יכול למחול על כבודו במקום בזיון אין זה מועיל לדעת הרמב"ם דס"ל דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ מחזיר אבידה וכנ"ל. אך בל"ז צע"ג ומשום דנראה באמת דעיקר העשה דכבוד תורה דילפינן מאת ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וכמו שפרש"י. אין זה עשה גמורה על החכם בעצמו שלא לזלזל בכבוד עצמו עד שידחה שאר עשה שעליו. דעשה דכבוד תורה הוא רק לגבי אחרינא שחייבים לנהוג כבוד בת"ח. אבל הת"ח בעצמו אין עליו מ"ע מה"ת שלא לזלזל בכבוד עצמו. ואף דהרא"ש כתב בפ' א"מ שם דאיסורא הוא לגביה דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. מ"מ אין נראה שיעבור על מ"ע דאורייתא אלא דהוא בכלל בזיון התורה. ועכ"פ איך אפשר דהת"ח גופיה ידחה מ"ע דועמדו שחל עליו מפני כבוד תורתו:

ולכן נלע"ד בעז"ה לפרש הגמ' בפנים אחר ובזה יהיו מיושבים כל הקושיות וגם דברי הראשונים יתבארו שפיר. והיינו דביסוד הדבר דמבואר בגמ' דתלמיד חכם מעיד מיושב ומשום דעשה דכבוד תורה עדיף אין הטעם משום דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו כמו בכל התורה וכמו שהבינו כל האחרונים בזה דבודאי החכם בעצמו לא יוכל לדחות שום עשה שעליו מפני עשה דכבוד תורתו. אולם עיקר הטעם הוא באמת משום כבוד הבריות והיינו דמכיון דאין כבודו של ת"ח להעיד בעמידה דנחשב זלזול לגביה הרי נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות. דכל שאינו לפי כבודו הרי הוא בכלל כבוד הבריות. ולא מבעי אי נימא דמ"ע דועמדו בעדות דממונא מקרי מצוה דממונא וכמו עיקר מ"ע דעדות וכמבואר בגמ' הרי קי"ל דכבוד הבריות דוחה למ"ע דממונא מקרא דוהתעלמת. אולם אפילו לפי מש"כ למעלה דמ"ע דועמדו לא נחשב למצוה דממונא אף כשמעיד בממונא אלא דהוי כשאר כל המצות וכן הא גם בעדות איסור מעיד ת"ח מיושב וכנ"ל. מ"מ הא בברכות שם בסוגיא דמוצא כלאים בבגדו מסיק הגמ' שוא"ת שאני והיינו דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אף באיסורא דילפינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה מקרא דולאחותו ע"ש. והנה מ"ע דועמדו הוא ג"כ רק בשוא"ת והיינו דאם מעיד מיושב מחסר מ"ע דועמדו בשוא"ת דמה שאינו עומד הוא רק שוא"ת. ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' ל"ה ובשו"ת שג"א החדשות סי' י"ב לענין כלאים וכהן ונזיר באוהל המת אם שהייה חשיב כמעשה ומבואר בהדיא כנ"ל. ואף אי נימא דכשמעיד מיושב עצם העדות הוא האיסור והוי דומיא דלא תדוש בחסימה הנה מלבד דלא נראה כן דל"ד לחסימה. אך בל"ז בכה"ג גם עקימת שפתיו לא הוי מעשה ועי' בתו' ב"מ (דף צ' ע"ב) ד"ה ור' יוחנן ע"ש. ועכ"פ כיון דמ"ע דועמדו הוא רק בשוא"ת ולפ"ז הא קי"ל דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא מקרא דולאחותו. ולפ"ז היינו טעמא דת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דגנאי הוא לו לעמוד לפני הב"ד ולהעיד הרי נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות. והא דהזכיר הגמ' עשה דכבוד תורה כלל היינו דמשום כבוד תורתו נחשב ליה לגנאי לעמוד לפני הב"ד להעיד וכל שאין כבודו בכך הרי הוא בכלל כבוד הבריות דדוחה לכל אדם אפילו בשוא"ת כנ"ל ועוד יתבאר לפנינו בס"ד:

ואף ע"ג דלפמש"כ התו' בשבועות שם בתי' הראשון ס"ל להתו' דכבוד הבריות אין דוחה באיסורא בשוא"ת כ' בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה. אבל עדות לצורבא מרבנן לא הוי רק גנאי קטן דלהכי לא דחי רק בממונא כמו אבידה ועדות ע"ש. מ"מ אפ"ל דדוקא עצם העדות לצורבא מרבנן למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה נחשב רק לגנאי קטן. אולם עמידה בב"ד אם איתא דת"ח יהי' צריך להעיד בב"ד בעמידה זה נחשב לגנאי גדול באמת. ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג אחרונים ח' חו"מ סי' ב' שהוכיח במישור מדברי התו' בזבחים (דף ט"ז) בד"ה מיושב ת"ח דעמידה לת"ח היינו לעמוד ולהעיד לפני ב"ד נחשב לגנאי גדול ע"ש ולפ"ז כיון דעמידה הוי גנאי גדול לת"ח ולכך שפיר נדחה מ"ע דועמדו לגביה משום כבוד הבריות כנ"ל. ומכש"כ לפי תי' השני שתי' התו' בשבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ע"ש. דלפ"ז ס"ל דאין חילוק בין גנאי קטן לגנאי גדול ובשוא"ת ממש דוחה כבוד הבריות באיסורא אפילו בגנאי קטן. ולפ"ז מכש"כ דניחא שפיר אפילו אי נימא דעמידה בפני ב"ד הוי רק גנאי קטן מ"מ נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות:

ומעתה שוב לא שייך להקשות מכח דעשה דכבוד תורה איתא במחילה וכמו שהקשו האחרונים וכנ"ל ומשום דבאמת לא עשה דכבוד תורה הוא דדוחה לעשה דועמדו ומכח הכלל דעשה חמורה דוחה לעשה קלה ורק מכיון דאין כבודו לעמוד ולהעיד בב"ד הרי הוא בכלל כבוד הבריות דדוחה לעולם בשוא"ת אפילו באיסורא וכמו כן דוחה מ"ע דועמדו כנ"ל ועל כבוד הבריות בודאי אינו ענין להקשות מכח דאיתא במחילה. דבודאי כל כבוד הבריות ישנו במחילה אלא דכבוד הבריות לאו עשה הוא לדחות ורק דגזה"כ הוא דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת בממונא מוהתעלמת ובאיסורא מולאחותו וכנ"ל:

ובזה מיושב שפיר ג"כ הסוגיא שם בהא דמחלק הגמ' בין ממונא לאיסורא לענין צורבא מרבנן דזילא ביה מילתא לאסהודי לקמיה דיינא דזוטר מיניה דבממונא א"צ להעיד ובאיסורא צריך להעיד. דלכאורה צע"ג נהי דמכח כבוד הבריות אין כ"ה דוחה באיסורא בגנאי קטן אפילו בשוא"ת כ"א לגבי ממונא כמו אבידה מוהתעלמת וכן עדות דממונא. מ"מ ליתי עשה דכבוד תורה ולידחי לעיקר מ"ע דעדות אפילו לגבי איסורא וכמו דדוחה עשה דכבוד תורה למ"ע דועמדו לפי מה שהבינו האחרונים וכמו שנתבאר קו' זו למעלה. אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דבאמת אין בכח עשה דכבוד תורה של החכם בעצמו לדחות שאר עשה שעליו מפני כבוד תורתו כנ"ל. והא דמבואר בגמ' דת"ח מעיד מיושב היינו ג"כ רק משום כבוד הבריות ומשום דכיון דגנאי הוא לת"ח להעיד בעמידה הרי נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות דדוחה בשוא"ת אפילו באיסורא מגזה"כ כנ"ל. ולפ"ז היינו ג"כ דצורבא מרבנן צריך להעיד באיסורא ומשום דעשה דכבוד תורה אינו דוחה למ"ע דעדות. ורק דעכ"פ הוא בכלל כבוד הבריות והרי כבוד הבריות אין דוחה בשוא"ת באיסורא רק בגנאי גדול כמו מת מצוה. אבל גבי עדות דלא הוי רק גנאי קטן אין כבוד הבריות דוחה כ"א בממונא כמו אבידה מוהתעלמת וכן עדות דממונא כמ"ש התו' שם בתי' הראשון. וכן לפי מה שכתבו שם בתי' השני דכשעושין איסור על ידו הוי כקום ועשה גם כן אין כבוד הבריות דוחה בקו"ע באיסורא כ"א בממונא ע"ש בתו'. וכן ניחא ג"כ בהא דמבואר בגמ' דבממונא א"צ להעיד ומייתי ראיה ע"ז מאבידה אף דהגמ' מיירי מצורבא מרבנן. מ"מ עשה דכבוד תורה אינו דוחה למ"ע דעדות ורק מכח כבוד הבריות הוא דפטור להעיד דכבוד הבריות דוחה בממונא אפילו בגנאי קטן או אף בגוונא דהוי כקו"ע וכמש"כ התו'. וע"ז מייתי ראיה מאבידה דכ"ה דוחה בממונא אף בכה"ג מוהתעלמת וכנ"ל:

וכן נוחים בזה ג"כ דברי הרמב"ם בפ"א מה' עדות שכתב היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה דכבוד תורה עדיף ויש לו להימנע עכ"ל. ולכאורה הרי זה הטעם מבואר בגמ' לענין הא דת"ח מעיד מיושב. אולם לענין זה בצורבא מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה בודאי דהטעם הוא משום כבוד הבריות. דלכך מחלק הגמ' בין ממונא לאיסורא ומייתי ראיה ע"ז מאבידה דשם אפילו זקן מכובד פטור מלהשיב משום כבוד הבריות. אבל לפ"ז ניחא דגם כוונת הרמב"ם הוא באמת משום כבוד הבריות והיינו דמשום כבוד תורתו אין כבודו שילך לפניהם ויש לו להימנע משום כבוד הבריות. ומש"כ עשה דכבוד תורה עדיף לשון הגמ' נקט לענין הא דת"ח מעיד מיושב דבאמת גם שם הטעם הוא רק משום כבוד הבריות כמו בכאן ודא ודא חדא הוא וכנ"ל והא דנקט הגמ' באמת בלשון דהאי עשה והאי עשה עשה דכ"ת עדיף יתבאר לפנינו בס"ד:

ומעתה נבא לבאר מחלוקת הראשונים בדין זקן ואינה לפי כבודו גבי אבידה אם הוא בדוקא חכם או אפילו זקן מכובד בעלמא דהנה שיטת הראשונים דזקן הוא דוקא חכם ומשום כבוד תורה וכמו דס"ל להרמב"ן והרא"ש והריטב"א דמשמע לכאורה דהיינו משום עשה דכבוד תורה הוא תמוה מאוד כנ"ל דבודאי היכי דניתן לדחות משום כבוד הבריות הנה כבוד הבריות בלבד הוא דדוחה לכל אדם ואפילו באיסורא וכמבואר בכל הסוגיא דברכות הנ"ל. ולכן נראה לומר דמש"כ הראשונים דזקן הוא דוקא חכם ומשום כבוד תורה אין כוונתם כלל דעשה דכבוד תורה הוא דדוחה דכבר נתבאר למעלה דעשה דכבוד תורה אין בכחה לדחות כלל שאר עשה וכנ"ל. אולם עיקר כוונתם הוא ג"כ רק משום כבוד הבריות והיינו דמשום כבוד תורה אין כבודו לישא שק או קופה וזהו כבוד הבריות דפטרינהו רחמנא מוהתעלמת אולם ביסוד שיטתם דס"ל דדוקא בכבוד תורה פטור להשיב משום כבוד הבריות נראה דס"ל להראשונים דמכובד בעלמא שאינו חכם הנה במקום מצוה כמו להשיב אבידה לא הוי זלזול בכבודו ואינו נכנס בגדר כבוד הבריות כלל דאינו ענין לומר שאינה לפי כבודו לעסוק במצות השם ואף דבשלו אינו מחזיר היינו משום דליכא מצוה הוי זלזול בכבודו אבל להחזיר בשל חבירו דעוסק במצוה לא הוי זלזול ובכה"ג לא מקרי אינה לפ"כ דשפיר הוי כבודו בכך ולפ"ז הא דפטר הכתוב זקן ואינו לפ"כ להשיב אבידה לא משכחת לה אלא בחכם דאיכא כבוד תורה ומשום כבוד תורה הוי זלזול לישא שק או קופה אפילו בכה"ג שעוסק במצוה ולפיכך משום כבוד חכמתו מקרי אינה לפי כבודו ופטור מלהשיב משום כבוד הבריות דפטר רחמנא מקרא דוהתעלמת:

והא דשקיל וטרי הגמ' בברכות שם לענין המוצא כלאים בבגדו אם צריך לפשוט בשוק או דנדחה משום כבוד הבריות, אף דמה שפושט הוא משום מצוה ומ"מ הוא בכלל כבוד הבריות לכל אדם וכן מת מצוה דדוחה פסח ומילה אולם באמת לא דמי כלל דהתם גבי המוצא כלאים בבגדו נהי דמה שהוא פושט בגדו הוא משום מצוה מ"מ הרי עיקר הבזיון הוא במה שנשאר עומד ערום בשוק ובבזיונו זה אין סרך קיום מצוה אלא דהמצוה הוא סיבה להבזיון אבל בבזיון גופה שנשאר כרגע עומד ערום בזה ליכא סרך מצוה כלל ולכך הוי בכלל כבוד הבריות לכל אדם אפילו לא מפני כבוד תורה וכן מת מצוה אם לא יהיה לו קוברין ומוטל בבזיון ע"פ השדה זהו בכלל כבוד הבריות לכל אדם דאין בבזיון זה סרך מצוה ואף שהמוצא יקיים מצות פסח ומילה אם יניח לו מלקוברו מ"מ אין זה ענין שלא יהא נחשב לבזיון מה שהמת מוטל על פני השדה בלא קוברין ולכך הוא כבוד הבריות לכל אדם משא"כ גבי אבידה דעיקר הבזיון הוא גוף התעסקו במצוה דמה שנושא שק או קופה זהו גופה עיקר קיום המצוה לכך לא חשיב אינה לפי כבודו למכובד בעלמא מפני כבוד עשרו וכדומה רק בחכם מקרי אינה לפ"כ מפני חכמתו אף בכה"ג שעוסק במצוה ופטור מלהשיב משום כבוד הבריות וכנ"ל:

ועכ"פ נראה דהיינו דס"ל להראשונים דזקן ואינה לפ"כ הוא בדוקא חכם לא משום דכבוד הבריות לבד בלא כבוד תורה אינו חשוב לדחות דודאי כל היכא דשייך לומר שאינה לפי כבודו אף בלא כבוד תורה הוא בכלל כבוד הבריות שדוחה בשוא"ת אפילו באיסורא כנ"ל אלא דבאבידה דעיקר הבזיון זהו גוף התעסקו במצוה לא חשיב אינה לפ"כ למכובד בעלמא רק במקום כבוד תורה הוי אינה לפ"כ מפני חכמתו אף בכה"ג ופטור מלהשיב משום כבוד הבריות וכנ"ל וזהו מש"כ הריטב"א בזה"ל זקן ואינה לפי כבודו פי' רבינו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו אבל זקן או נכבד בעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו כו' ע"ש הרי מבואר בדבריו דזקן או נכבד בעלמא לא חשיב כלל אינה לפי כבודו והיינו משום דבכה"ג דעיקר מה שאינה לפ"כ הוא גוף התעסקו במצוה לא חשיב אינה לפ"כ לזקן או נכבד בעלמא כ"א בחכם שאינה לפי כבודו מפני חכמתו כנ"ל:

ועפ"ז יהיה מיושב שפיר כל הקו' שהקשינו למעלה לפי שי' הראשונים הנ"ל ובראש הא דמשמע בברכות שם דכבוד הבריות לבד דוחה לכל אדם כבר נתבאר דגם הראשונים הנ"ל מודים בזה אלא דס"ל דגבי אבידה לא מקרי אינה לפ"כ שיהיה בכלל כבוד הבריות רק בחכם שהוא אינה לפ"כ מפני חכמתו וזהו דוקא באבידה שהבזיון הוא גוף התעסקו במצוה. משא"כ בסוגיא שם לענין כלאים ומת מצוה דבגוף הבזיון ליכא קיום מצוה זהו כבוד הבריות לכל אדם וכנ"ל וכן ניחא שפיר בהא דפריך שם בסוגיא לרב דאמר פושטן אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת דכ"ה דוחה אבידה אף דלפי שיטת הראשונים הנ"ל זקן ואינה לפ"כ דגבי אבידה הוא דוקא בחכם והא איכא לגביה גם עשה דכבוד תורה אולם ניחא שפיר דכבר נתבאר למעלה דעשה דכ"ת לגבי החכם בעצמו אין שייכות כלל לדחות שום עשה וגם זקן שהוא חכם אינו פטור מלהשיב רק משום כבוד הבריות כיון שהוא אינו לפ"כ מפני חכמתו ולפ"ז שפיר פריך לרב דהרי בכלאים הוי כבוד הבריות לכל אדם לפשוט בשוק וכן כי משני שאני התם דכתיב והתעלמת פריך שפיר וליגמר מינה דכי היכי דזקן פטור משום שאינה לפ"כ מפני חכמתו כן ה"ה כל היכא דשייך כבוד הבריות וכן ניחא ג"כ עיקר הדבר דאיצטריך קרא דוהתעלמת ולא אמרינן דבלא"ה עשה דכ"ת ידחה לאבידה היינו משום דעשה דכ"ת לא יוכל לדחות כלל והא דמבואר בגמ' דת"ח מעיד מיושב משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. ג"כ אין הכוונה משום דעשה דכבוד תורה דוחה ודלא כמו שהבינו האחרונים אלא דכיון דמשום כבוד תורה אין כבודו לעמוד נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות:

וכן מיושב שפיר דברי הרא"ש שהובא בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') שכתב דאבידה אינו נוהג בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה ומקרי אינה לפי כבודם אף דס"ל להרא"ש דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם כנ"ל אולם לפי הנ"ל י"ל דדוקא עשיר או נכבד בעלמא לא מקרי אינה לפ"כ להתעסק במצוה כנ"ל אולם בנשים דיש יחוס לכבודם בדברי קבלה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה לכך גם בכה"ג להתעסק במצוה ע"פ החוץ מקרי אינה לפי כבודם ופטורין מלהשיב משום כבוד הבריות ומכש"כ דניחא שפיר הא דמבואר בסנהדרין (דף י"ח) דכהן גדול אינו מעיד משום כבוד הבריות ומקרא דוהתעלמת והיינו דבודאי לכהן גדול מקרי אינה לפי כבודו משום כבוד כהונתו דדוקא זקן או נכבד בעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו וכנ"ל:

וכ"ז הוא שי' הראשונים הנ"ל כנ"ל אולם שי' הרמב"ם והר"ן הוא דגם גבי אבידה שייך משום כבוד הבריות לכל אדם. דכל שאין דרכו להחזיר בשלו מקרי אינה לפי כבודו וגם זקן מכובד בכלל ואף דעוסק במצוה מ"מ לאו כ"ע ידעי דאבידה היא ועוד דכיון דעצם הדבר הוי זלזול בכבודו דבשלו אינו מחזיר פטרינהו רחמנא מלהשיב מקרא דוהתעלמת כיון דמ"מ אינה לפ"כ והנה הריטב"א בחי' שבועות (דף ל') הביא ראיה דזקן ואינה לפ"כ גבי אבידה הוא דוקא בחכם שהוא אינה לפ"כ מפני חכמתו מהא דמבואר בגמ' גבי עדות האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל ומייתי ראיה ע"ז מאבידה דפטור זקן ואינה לפ"כ מלהשיב משום כבוד הבריות. הרי דגבי סהדותא לא אמרו לא ליזל אלא לצורבא מרבנן ע"ש אולם לענ"ד נראה לישב בפשיטות שי' הרמב"ם דאף דס"ל דגבי אבידה אפילו זקן מכובד פטור מלהשיב מ"מ גבי עדות בודאי אין שייכות לדין זה כ"א לצורבא מרבנן דהנה עיקר כבוד הבריות הוא לפי דעת בני אדם והכל לפי הענין דלישא שק או קופה הוי זלזול לכל איש מכובד למראה עין הבריות ואף דעוסק במצוה מ"מ מקרי אינה לפ"כ כנ"ל אולם גבי עדות דאף לצורבא מרבנן לא נחשב לזילותא כ"א למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה וא"כ בודאי אין מציאות לדין זה כ"א לצורבא מרבנן לילך לגבי דיינא דזוטר מיניה אולם במכובד בעלמא או בעשיר משום כבוד עשרו ליכא שום זילותא כלל לילך לב"ד להעיד דאיך שייך לומר שהדיין זוטר מיניה משום כבוד עשרו וכדומה. והרי צורבא מרבנן גופיה חייב לילך להעיד לפני ב"ד שגדול ממנו בחכמה ולא חשיב זילותא בכה"ג א"כ מכש"כ דעשיר או מכובד בעלמא חייב לילך להעיד לפני כל ב"ד שיהיה דלעולם הב"ד גדול ממנו דכבודו אינו נחשב כלל לגבי חכם. ולפ"ז אין מציאות לדין זה כ"א לצורבא מרבנן למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה וז"ב מאוד:

ועדיין נשאר לבאר הא דמבואר בגמ' שבועות שם דת"ח מעיד במיושב משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף וכבר כתבנו דאין הפי' בגמ' דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ודלא כמו שהבינו האחרונים ומשום דבאמת עשה דכבוד תורה לא יוכל לדחות כלל כנ"ל אלא דעיקר כוונת הגמ' הוא משום כבוד הבריות והיינו משום דכיון דאין כבודו של חכם להעיד בעמידה נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות דקיי"ל דדוחה בשוא"ת כנ"ל. אולם צריך להבין לפ"ז הא דנקט בגמ' הלשון עשה דכבוד תורה עדיף אכן נראה לומר דהנה אף דהא דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת הוא לכל אדם כנ"ל מ"מ לענין זה לדחות מ"ע דועמדו בודאי הוא רק לת"ח וכמבואר בזבחים רפ"ב מיושב ת"ח דלמכובד בעלמא אין שייכות כלל שיהיה אינו לפ"כ להעיד בב"ד בעמידה והרי מבואר בסנהדרין (דף י"ט) דא"ל שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ועי' בתו' שם ועכ"פ אין בודאי מציאות לדין זה כ"א גבי ת"ח דמשום עשה דכבוד תורה הוא אינו לפי כבודו אף בכה"ג להעיד בב"ד בעמידה ולכך אמר עשה דכבוד תורה עדיף והיינו משום עשה דכ"ת דחמיר לכך משום כבוד תורה הוי אינו לפי כבודו אף בכה"ג להעיד בב"ד בעמידה א"כ הוא בכלל כבוד הבריות דדוחה בשוא"ת כנ"ל:

ועפ"ז יתבאר ג"כ דברי הרמב"ם בפ"א מה' עדות שכתב היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה דכבוד תורה עדיף ויש לו להימנע והנה מה שצ"ע בדבריו דל"ל לומר משום עשה דכבוד תורה עדיף הא בגמ' למד דין עדות מאבידה והא גבי אבידה ס"ל להרמב"ם דאף זקן מכובד פטור להשיב משום כבוד הבריות וכנ"ל כבר כתבנו למעלה דכוונת הרמב"ם הוא באמת משום כבוד הבריות דמשום כבוד תורתו אין כבודו לילך לב"ד שפחות ממנו ויש לו להימנע משום כבוד הבריות וכמו שבארנו בפי' דברי הגמ' לענין עדות מיושב בהא דאמר עשה דכ"ת עדיף כנ"ל אולם הא דנקט הרמב"ם בזה לשון הגמ' המבואר גבי עדות מיושב היינו ג"כ כנ"ל ומשום דדין זה בודאי הוא רק בת"ח דלמכובד בעלמא אין מציאות כלל לומר שהדיין פחות ממנו וכמו שנתבאר למעלה. נמצא דכל עיקר הבזיון נמשך רק מכח כבוד התורה הוי זילותא לגביה לילך לבי דיינא דזוטר מיניה אף לקיים מצוה להעיד ולכך נקט הרמב"ם ג"כ הלשון של עשה דכ"ת עדיף המבואר בגמ' לענין דת"ח מעיד מיושב וכמו שנתבאר בפי' דברי הגמ' וכנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה