פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן נא
בענין הא דמבואר בטור חו"מ סי' ר"ד דהאומר ליתן מתנה לחבירו ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אין בה משום מחוסרי אמנה וכ"כ בשו"ע שם יש לחקור אם מ"מ יש בזה מדת חסידות שלא לחזור אפילו במתנה מרובה או דאין בה אפילו מדת חסידות:
הנה בספר מחנה אפרים ה' צדקה (סי' ז') הביא מחלוקת האחרונים בדין מי שנדר ליתן מתנה לעני ידוע אם יכול לשנותו ליתנה לעני אחר דהרב מהר"ש יפה בתשובה השיב דיכול לשנותו לעני אחר אבל הרדב"ז סובר דאינו יכול לשנותו ועי' בס' קצוה"ח סי' רי"ב שהביא ג"כ חקירה זו וכתב דלשי' הראשונים דאמירה לגבוה אמרינן נמי באמירה לעני דהוי קנין כמו באמירה להקדש ודאי אין לשנות מעני לעני אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר יכול הוא לשנותו לעני אחר ע"ש וכ"נ מדברי הרדב"ז שם דתלי' בזה ע"ש והנה המח"א שם ה"ר דאינו יכול לשנותו לעני אחר מהירושלמי בפ' הזהב ה"ב ז"ל אמר ליתן מתנה לחבירו חוזר כו' הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקד לשמשיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוה מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות ע"ש והיינו דרב ס"ל דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וכשיטתיה בתלמודא דידן ב"מ (דף מ"ט) אלא דבעני נעשה נדר ולכך א"ל לשמעיה אם הוא עני הב ליה מיד ומשום דנעשה נדר כנ"ל ואם הוא עשיר המליך בי שנית אם לא חזרתי בי וע"ש בפי' הפ"מ. ולפ"ז אי נימא דבנודר לעני זה יכול לשנותו לעני אחר א"כ קשה דמ"ט א"ל לשמעיה אין הוה מסכן הב ליה מיד הרי גם בעני יהיה צריך למימלך ביה שמא חזר בו ורוצה עכ"פ ליתן לעני אחר:
ונראה לישב דהנה בירושלמי סוף שביעית איתא רב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי פי' אם אני אומר ליתן מתנה אין אני חוזר בי ומשום מחוסרי אמנה ומקשה מהא דחד בר נש אפקיד עירבון על מילחא ויקרת אתא לגבי רב א"ל או יתן לו כל ערבונו או ימסור לו למי שפרע מחלפא שיטתיה דרב כו' ועי' בשנות אליהו שהגיה כנגד ערבונו ע"ש והיינו דמקשה מהא דאמר רב או יתן לו כנגד ערבונו הרי דיותר מכדי ערבונו יוכל לחזור בו ובע"כ דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וזהו כמו דמבואר בתלמודא דידן ב"מ שם רב כהנא כו' אתא לקמיה דרב א"ל במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וזהו ג"כ דמקשה הירושלמי כנ"ל. ומשני תמן למדת הדין ומה דרב נהג למידת חסידות ע"ש והיינו דלעולם מדינא ס"ל לרב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומותר לחזור בו ומה דנהג רב שלא לחזור בו הוא למדת חסידות והנה בביאור הגר"א ביו"ד (סי' רנ"ח) הקשה דזהו סותר להירושלמי בב"מ הנ"ל דלפי המבואר בכאן דעכ"פ למדת חסידות היה נוהג רב שלא לחזור בדברים א"כ אמאי א"ל רב לשמעיה אין עתיר אימליך בי תניינות ותירץ ע"פ המבואר בב"מ שם דרב ור' יוחנן פליגי אם דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ור"י ס"ל יש בהם משום מחוסרי אמנה ומסיק שם בגמ' דגם ר"י לא אמר אלא במתנה מועטת דסמכה דעתיה אבל במתנה מרובה מודה ר"י דמותר לחזור בו ע"ש. ולפ"ז ניחא שפיר דהא דאמר בירושלמי ומה דרב נהג למדת חסידות היינו דאף דס"ל לרב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה מ"מ למדת חסידות נהג בעצמו כר"י אלא דזהו רק במתנה מועטת אבל במתנה מרובה דגם ר"י ס"ל דמותר לחזור בו ואין בזה משום מחוסרי אמנה ממילא גם למדת חסידות לא נהג רב שלא לחזור ולפ"ז ניחא שפיר הא דא"ל רב לשמעיה אין עתיר אימליך בי תניינות דזהו במתנה מרובה וזה לשונו הטהור של הגר"א שם ומדחזינן דר"י גופיה לא קאמר דיש בהם משום חסרון כו' אלא במתנה מועטת לחוד כמסקנא דבבלי לכן אמר רב כו' אין הוה מסכן הב ליה מיד משום שהיא מתנה מועטת ובזה נהג בעצמו כר"י כנ"ל ואין הוה עתיר אימלך כו' משום דלעשיר הוי מתנה מרובה ור"י גופיה ס"ל דבמתנה מרובה אין בהם משום חסרון אמנה ע"ש וכן מבואר כל הענין בשנות אליהו שם ע"ש והנה מש"כ הגר"א דהא דאמר רב אין הוה מסכן הב ליה מיד משום שהיא מתנה מועטת ובזה נהג בעצמו כר"י כנ"ל צע"ג ולא זכיתי להבין דמה צ"ל משום שנהג בעצמו כר"י תיפוק ליה משום דבעני נעשה נדר וכמבואר בירושלמי שם ואפילו במתנה מרובה נעשה נדר ולפ"ז הרי י"ל בפשיטות דהא דאמר רב אין הוה מסכן הב ליה מיד היינו אפילו במתנה מרובה דומיא דעשיר אלא דמ"מ אמר הב ליה מיד משום שנעשה נדר ומדינא לא יוכל לחזור ולא משום שנהג בעצמו כר"י ואין עתיר אימליך בי תניינות זהו משום דבמתנה מרובה גם למדת חסידות לא נהג רב שלא לחזור וצע"ג:
ועפ"ז מיושב שפיר הירושלמי דב"מ לשי' האחרונים דס"ל דבנודר מתנה לעני זה יוכל לשנותו לעני אחר דמ"מ שפיר א"ל רב לשמעיה אין הוה מסכן הב ליה מיד ולא קשה דיהיה צריך למימלך ביה שמא ירצה לשנותו לעני אחר. והיינו דהנה אפילו לשי' האחרונים דבנודר מתנה לעני יוכל לשנותו ליתן לעני אחר מ"מ נראה ברור דזהו רק לענין דיוצא ידי נדרו אפילו אם יתן לעני אחר אבל מ"מ בודאי עדיין איכא משום מחוסר אמנה ואם הבטיח לעני ליתן לו מתנה נהי דידי נדרו יוצא גם אם יתן לעני אחר מ"מ פשיטא דאסור לחזור בו משום חסרון אמנה. דאפילו אם יאמר לעשיר ליתן לו מתנה מועטת אסור לחזור בו למ"ד דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וכמבואר בגמ' ומכש"כ אם מבטיח לעני כנ"ל וביותר נראה דאם אמר לעני ליתן לו מתנה אף במתנה מרובה מ"מ אסור לחזור בו משום מחוסר אמנה דהנה בב"מ (דף מט) מייתי ראיה דס"ל לר' יוחנן דבמתנה מועטת אסור לחזור בו מהא דאמר ר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ופרש"י והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה כו' וכ"כ התו' בב"ב (דף קכ"ג) ד"ה הכא דמתנות כהונה חשיב רק מתנה מועטת ע"ש ולפ"ז נראה דאם אומר לעני ליתן לו מתנה אף מתנה מרובה כיון דהוי נדר וצריך עכ"פ לקיים נדרו וליתן לעני אם לעני זה או לעני אחר ואין לו רק טובת הנאה ולפ"ז לא חשיב רק מתנה מועטת מה שהבטיח לעני זה וא"כ אסור לחזור בו ואף לשנותו לעני אחר משום מחוסר אמנה כיון שכבר הבטיח לעני זה ואף מתנה מרובה לא חשיב רק כמתנה מועטת לענין זה כיון דבע"כ צריך ליתן לו או לאחר כנ"ל וכ"ז ברור. ולפ"ז ניחא שפיר הירושלמי דא"ל רב לשמעיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוה מסכן הב ליה מיד ומיירי באמת אפילו במתנה מרובה ולא צריך למימלך ביה שמא ירצה לשנותו לעני אחר ומשום דנהי דיוצא בזה ידי נדרו מ"מ הא איכא משום מחוסר אמנה ואף דרב לשי' הא ס"ל דברים אין בהם משום מחוסר אמנה מ"מ הא ממדת חסידות נהג רב בעצמו כר"י וכמבואר בירושלמי סוף שביעית ואף דזהו רק במתנה מועטת מ"מ באומר ליתן מתנה לעני אף מתנה מרובה לא חשיב רק כמתנה מועטת לענין חסרון אמנה כנ"ל ובמתנה מועטת הא נהג רב למידת חסידות כר"י וכנ"ל ועפ"ז נראה לישב דברי הגר"א במש"כ לפרש הירושלמי דהא דא"ל רב לשמעיה אין הוה מסכן הב ליה מיד היינו משום שהיא מתנה מועטת ובזה נהג בעצמו כר"י כנ"ל. ולכאורה דבריו הק' צע"ג דמה צ"ל משום שנהג בעצמו כר"י תיפוק ליה משום דבעני נעשה נדר ומדינא לא יוכל לחזור בו כנ"ל. אולם לפי הנ"ל י"ל דס"ל לרבינו דבנודר מתנה לעני יכול לשנותו לעני אחר ולפ"ז משום שנעשה נדר הרי עכ"פ יכול לשנותו מעני לעני וא"כ אכתי צריך שמעיה למימלך בו שמא חזר בו מעני זה אלא דבאמת אף דמשום לצאת ידי נדרו יכול לשנותו מעני לעני מ"מ אכתי איכא משום מחוסרי אמנה ואף דס"ל לרב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה מ"מ הא במתנה מועטת נהג בעצמו כר"י. ואפ"ל עוד דמש"כ הגר"א שהיא מתנה מועטת היינו דלעני שנעשה נדר אף מתנה מרובה חשיב רק כמתנה מועטת וכנ"ל:
ועכ"פ הנה לפי מה שפי' הגר"א הירושלמי בסוף שביעית דהא דאמר שם ומה דרב נהג למידת חסידות זהו רק במתנה מועטת דלמידת חסידות נהג בעצמו כר' יוחנן. אבל במתנה מרובה לא נהג מידת חסידות כיון דאפילו ר"י ס"ל דאין בזה משום מחוסר אמנה והיינו דאמר רב אין עתיר אימליך בי תניינות כנ"ל. ולפ"ז מבואר דבמתנה מרובה גם מידת חסידות ליכא שלא לחזור. אולם לענ"ד נראה מסוגי' הירושלמי שם דהא דאמר ומה דרב נהג למידת חסידות זהו באמת אפילו במתנה מרובה וכמו שיתבאר. דהנה בהא דמקשה שם בירושלמי מחלפא שיטתיה דרב כו' לכאורה צע"ג דהנה הבעל המאור בב"מ שם כתב דהא דקי"ל דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה והנושא והנותן בדברים בלא מעות אסור לחזור בו ה"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעא כגון שהוזל או שהוקר לית בהו משום מחוסרי אמנה והא דמבואר בגמ' דרב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא אייקור ואורי ליה רב למיהדר אליבא דכ"ע אורי ליה ע"ש וכן הרא"ש שם הביא דברי בהמ"א בפשיטות ע"ש ולפ"ז קשה מאי פריך שם על הא דאמר רב כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי מהא דחד בר נש אפקיד עירבון על מילחא ויקרת ואמר רב דיתן לו רק כנגד ערבונו כנ"ל. הא מכיון דאייקור מילחא א"כ בתרי תרעא לכ"ע לית בדברים משום מחוסרי אמנה וביותר דהנה הראשונים ה"ר לשי' בהמ"א מהירושלמי בפ' הזהב סוף הלכה ג' עי' להנימוקי יוסף בב"ב (דף פ"ב) גבי אר"ח מכר לו שוה חמש בשש ע"ש. ועי' בב"ח ובש"ך חו"מ סי' ר"ד ובביאורי הגר"א שם ועכ"פ הרי דשי' הירושלמי הוא דבתרי תרעא ליכא משום מחוסר אמנה וא"כ קשה דמאי פריך לרב כנ"ל:
ויתבאר בהקדם דברי הירושלמי שם בריש הסוגיא שזה לשונו ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו חוזר בו קם ר' יוסי עם ר' יעקב בר זבדי אמר ההן לאו צדק והן צדק אמר בשעה שאמר הין של צדק היה. רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי מתניתין פליגי על רב אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה כו' ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך את הכל מרשות הבעלים ברשות זה שהיו מופקדים אצלו כו' ועי' בפי' הפ"מ שם שפי' להקו' וז"ל קתני מיהת שאם הן ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך כו' והשתא אם במוכר ולוקח אמרו כן דלא קנה הלוקח עד שיגביה מכש"כ במקבל מתנה דלא זכה בדבור לחודיה ואמאי קאמר רב לית אנא חוזר בי ע"ש אולם באמת עדיין צע"ג דקו' הירושלמי הוא כספר החתום דמאי ענין רב להברייתא דרב מיירי רק מדין מחוסר אמנה והיינו אם מותר לחזור בדברים בלבד וע"ז אמר לינה חוזר בי דבדיעבד בודאי יכול לחזור בו אולם הברייתא מיירי מדין קנין שלא יוכל לחזור בו כלל ולכך מבואר דלא קנה עד שיגביה או עד שימשוך מרשות הבעלים:
ולכן נראה לפרש דברי הירושלמי בס"ד דהנה הרי"ף בפ' הזהב שם כתב דהילכתא כר"י דאמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. אח"כ הביא שם הירושלמי ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו ע"ש וכן הביא הרא"ש דברי הירושלמי הנ"ל ע"ש והנה לכאורה הדברים סותרין זה את זה ועי' להרמב"ן במלחמות שכתב דהירושלמי שכתב רבינו ז"ל אתה מפרק במתנה מרובה וכאידך דאמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן בגמ' דילן ע"ש וכ"כ הב"י בסי' ר"ד דהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה ע"ש וכן פי' הפ"מ בפ' הזהב שם, ועכ"פ נקטינן מזה דהא דמבואר בירושלמי ר"י בר זבדי ר"א בשם ר"י אמר ליתן מתנה לחבירו חוזר בו מיירי במתנה מרובה כנ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דאמר אח"כ רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בו בע"כ דס"ל להירושלמי דרב מיירי בכל גווני אפילו במתנה מרובה ג"כ אינו חוזר בו לכך אמר רב פליג דאי נימא דרב מיירי דוקא במתנה מועטת א"כ אין ראיה דרב פליג דהא ר"י דאמר חוזר בו בע"כ מיירי במתנה מרובה כנ"ל ובע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דגם רב מיירי אפילו במתנה מרובה כנ"ל אולם לכאורה צריך להבין הטעם דבאמת מ"ט ס"ל לרב דאף במתנה מרובה אסור לחזור בו והא בגמ' דידן מבואר בפשיטות דבמתנה מרובה מותר לחזור בו משום דלא סמכה דעתיה. ונראה לומר ע"פ המבואר שם בגמ' דידן דפליגי רב ור"י אם דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה דלרב ס"ל דאין בהם משום מחוסרי אמנה ופריך מהא דתניא ר"י בר"י אומר מה ת"ל הין צדק כו' אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ע"ש. והנה הרי"ף כתב דהילכתא כר"י ואח"כ הביא הברייתא ר"י בר"י אומר כו' שיהא הן שלך צדק ופירשה אביי שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב עכ"ל הרי"ף וכתב הרא"ש תמיה לי מה הוצרך רב אלפס הך פירושא דאביי דלכאורה משמע דאליבא דרב הוצרך לפרש כן דלר"י אתיא ברייתא כפשטיה לאשמועינן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ויראה דסבר רב אלפס דלבתר דמפליג לר"י בין מתנה מרובה למועטת מסתבר דלא שמיע ליה לר"י מקרא דאי שמיע ליה מקרא לא מסתברא לחלק בין מתנה מרובה למועטת ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות לישב דברי הרי"ף ע"ש:
ועפ"ז יש להסביר הטעם דלפי שי' הירושלמי ס"ל לרב דאפילו במתנה מרובה אסור לחזור בו והיינו משום דס"ל דמקרא דהין צדק שיהא הן שלך צדק ילפינן מזה לענין דברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה ולא ס"ל לדרוש הקרא דשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב אלא לענין שיהא אסור לחזור בדברים כנ"ל וממילא מקרא זה הרי אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת דלעולם אסור לחזור וכמש"כ הרמב"ן והרא"ש כנ"ל. ועפ"ז מדוייק שם דברי הירושלמי דר"י אמר דאם אמר ליתן מתנה לחבירו חוזר בו קם ר' יוסי אמר ההין לאו צדק והן צדק אמר בשעה שאמר הין של צדק היה רב פליג כו'. והיינו דלפמש"כ מיירי ר' יוחנן במתנה מרובה כנ"ל וע"ז קם ר' יוסי והקשה וכי זה הוא לאו צדק והן צדק דמקרא זה אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כנ"ל וע"ז משני בשעה שאמר הין של צדק היה והיינו דהין צדק שיהא הן שלך צדק לא קאי לענין חזרה שלא יחזור בו אלא שבשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות והיינו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ועי' בגמ' בפרש"י שם אבל אם בשעה שאמר הין של צדק היה מותר לחזור בו. וע"ז אמר דרב פליג דס"ל לרב דקרא דהן צדק הוא כפשטיה שלא יחזור ולכך אפילו במתנה מרובה אסור לחזור:
ומעתה נבא לפרש קו' הירושלמי שהקשה לרב מהברייתא דברשות המוכר לא קנה עד שיגביה כו' דלכאורה אינו מובן כלל אך לפ"ז יש לפרש שלא יהיה מוקשה כ"כ דהנה בכתובות (דף פ"ו) אמר ליה ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי ת"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שתצא נפשו: ופירשו הראשונים דבמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו עי' בשיטה מקובצת שם והנה רש"י פי' פריעת בע"ח מצוה דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ע"ש עכ"פ הרי מבואר דמשום קרא דהן שלך צדק דהוא מ"ע לענין פריעת בע"ח כופין אותו ע"ז ונחתינן לנכסיה ולפי הנ"ל יש לפרש קו' הירושלמי על רב דלפמ"ש הרי ס"ל לרב דאפילו במתנה מרובה אסור לחזור בו כנ"ל ובע"כ דהטעם משום קרא דהן שלך צדק ולפ"ז מכיון דנלמוד מקרא דהן שלך צדק לענין שיהא אסור לחזור בדברים בעלמא א"כ ב"ד כופין אותו ע"ז לקיים דבריו ונחתינן לנכסיה כמו לענין פריעת בע"ח מצוה וכנ"ל. ולפ"ז היינו דמקשה לרב מהברייתא דתניא ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה כו' ומשמע ליה להירושלמי מדקתני לא קנה דעכ"פ יכול לחזור בו ולרב הרי גם בדברים בלבד בדין הוא שלא יוכל לחזור בו וב"ד יהו כופין אותו לקיים דבריו משום הן שלך צדק ואף דלמ"ד ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה הרי דגם קנין מעות עקרו משום שמא יאמר נשרפו חיטך. אולם הא רב ס"ל באמת כר"ל דמשיכה קונה ד"ת ע"ש בב"מ (דף מ"ח) ולית ליה גזירה דנשרפו חיטך כלל ועכ"פ נראה דהיינו דאמר בירושלמי מתניתא פליגי על רב כו' ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה כו' דמשמע ליה להירוש' מהבריי' דלא קנה כו' דעכ"פ יכול לחזור בו עד שיגביה ובע"כ דאין בדברים משום הן שלך צדק דלא כרב דלרב הרי לא יוכל לחזור בו ובדין הוא לכוף אותו לקיים דבריו משום הן שלך צדק כנ"ל:
ולפי הנ"ל מיושב שפיר הא דמקשה שם בירושלמי דמחלפא שיטתיה דרב דתמן אמר כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לב"נ לינה חוזר בי וגבי בר נש דאפקיד ערבון על מילחא ויקרת אמר רב דיתן לו כנגד ערבונו. ולכאורה צע"ג דהא בתרי תרעא ליכא משום מחוסר אמנה אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דהנה הראשונים כתבו בטעם הסוברים דבתרי תרעא ליכא משום מחוסר אמנה משום דבנשתנה השער הוי כמו מתנה מרובה דלא סמכה דעתיה עי' בחי' הר"ן ולפ"ז לפמש"כ דס"ל להירוש' דהא דאמר רב כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לב"נ לינה חוזר בי היינו אפילו במתנה מרובה דלכך אמר דרב פליג על ר"י ולפ"ז מכיון דס"ל לרב דאף במתנה מרובה אסור לחזור א"כ ממילא אין חילוק בין נשתנה השער ללא נשתנה ואפילו בתרי תרעא אסור לחזור ולפ"ז מקשה שפיר מהא דאמר רב יתן לו כנגד ערבונו כנ"ל:
ועכ"פ לפי מה שנתבאר בפי' סוגי' הירושלמי דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' לינה חוזר בי היינו אפילו במתנה מרובה ולפ"ז נראה דלפי המסקנא דמסיק בירושלמי ומה דרב נהג למידת חסידות היינו ג"כ במתנה מרובה ורק דבירושלמי דחי דאין זה מן הדין אלא למידת חסידות דלפי מה שפי' הגר"א דהא דאמר ומה דרב נהג למידת חסידות זהו רק במתנה מועטת דנהג למידת חסידות כר"י ולפ"ז צ"ל דהירושלמי חזר בו מכפי דהוי ס"ד מעיקרא דרב מיירי במתנה מרובה כנ"ל. אולם הנה מלבד דזהו דוחק לומר דהירושלמי נסתפק בדברי רב דהרי מתחילה פשיטא ליה דרב מיירי אפילו במתנה מרובה ומסתמא היה ידוע להם או דמשמע להו הלשון ליתן מתנה אפי' מתנה מרובה אולם אפילו אם נסבול הדוחק ונפרש דהירושלמי חזר בו כנ"ל מ"מ צע"ג דהנה לפמש"כ לפרש הירושלמי בהא דמקשה דמחלפא שיטתיה דרב מהך עובדא דחד ב"נ אפקיד עירבון על מילחא ויקרת כו' דלכאורה צע"ג דהא בתרי תרעא ליכא משום חסרון אמנה וכמ"ש המאור והרא"ש וכ"ה שיטת הירושלמי בפ' הזהב וכתבנו לישב משום דהא ס"ל להירושלמי דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' לינה חוזר בי היינו אפילו במתנה מרובה אסור לחזור וא"כ ממילא אין חילוק בין חד תרעא לתרי תרעא כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל ולפ"ז כי משני בירושלמי תמן למידת הדין ומה דרב נהג למידת חסידות אי נימא דחזר בו וס"ל לפרש דברי רב במתנה מועטת דוקא דלמידת חסידות נהג כר"י כנ"ל א"כ קשה דל"ל לומר כלל ומה דרב נהג למידת חסידות הא מכיון דנימא דרב מיירי במתנה מועטת א"כ אפילו אי נימא דרב נהג למדת הדין דס"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור מ"מ שוב לא קשה כלל. דהרי י"ל דבמתנה מרובה ס"ל לרב דמותר לחזור בו וא"כ ממילא לא קשה מהך עובדא דחד בר נש אפקיד עירבון על מילחא ויקרת כו' דהרי התם מיירי בתרי תרעא דהוי כמתנה מרובה ולכך ליכא משום מחוסר אמנה ולפ"ז מה צ"ל מה דרב נהג למידת חסידות ובע"כ צ"ל דגם למסקנא ס"ל דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' היינו אפילו במתנה מרובה ולכך מוכרח לומר דמה דרב נהג למידת חסידות כנ"ל ועכ"פ לפי מה שנתבאר בפי' הירושלמי כנ"ל לפ"ז נמצא דגם במתנה מרובה עכ"פ איכא משום מידת חסידות שלא לחזור וכמו שנהג רב למידת חסידות כנ"ל:
אלא דלפי מה שבארנו דהא דמבואר בירושלמי ומה דרב נהג למידת חסידות היינו אפילו במתנה מרובה א"כ הדק"ל מהירושלמי בפ' הזהב דאמר רב לשמעיה אין עתיר אימליך בי תניינות כנ"ל אולם נלע"ד לישב בעז"ה דהנה הא דרב נהג למידת חסידות שלא לחזור נראה ברור דהיינו דוקא אם הבטיח ליתן מתנה להמקבל מתנה גופיה דבזה יש סרך משום שא"י לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואף דבמתנה מרובה לא סמכא דעתיה מ"מ מידת חסידות איכא שלא לחזור ממה שהבטיח ועוד דאולי סמכא דעתיה קצת אולם אם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד והמקבל מתנה לא ידע כלל נראה דבכה"ג אף במתנה מועטת ליכא שום מידת חסידות כלל שלא לחזור ומכש"כ במתנה מרובה ולפ"ז י"ל דהא דרב מפקיד לשמעיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש כו' מיירי שלא בפני המקבל מתנה ורק לשמעיה הודיע שיתן מתנה ולכך א"ל אין הוה מסכן הב ליה מיד משום דנעשה נדר ואין עתיר אימליך בי תניינות ומשום דכיון דהמקבל מתנה לא ידע כלל ליכא שום מידת חסידות שלא לחזור אבל אם הבטיח למקבל מתנה גופיה אפילו במתנה מרובה נהג רב מידת חסידות שלא לחזור ובשיטה מקובצת מצאתי שכתב בשם ה"ר יהונתן ז"ל ובמתנה לעשיר שהיא מתנה מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר ע"ש וצ"ע ולכן נראה לענ"ד כנ"ל. ועכ"פ לפמש"כ בפי' הירושלמי בסוף שביעית נכתב דאף במתנה מרובה איכא מידת חסידות שלא לחזור וכמו שנהג רב ויצאו דברינו במידת חסידות: