אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן נ

סימן מט

עוד בענין הנ"ל בדבר שאינו ברשותו אם יש בו משום מחוסר אמנה:

כבר הבאתי למעלה שיטת הרא"ש בתשובה כלל ק"ב שכתב דאפילו למ"ד דברים יש בהם משום מחוסר אמנה. ה"מ בדבר שישנו לעולם ודבר שיש בו ממש שאילו הקנה לו היה קונה קנין גמור כך בדברים יש בהם מחוסרי אמנה אבל בדבר דלא שייך ביה קנין אין בו משום מחוסר אמנה עכ"ל ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה במוכר לחבירו דבר שאינו ברשותו דקי"ל דהוי כדבר שלב"ל דלא שייך ביה קנין ג"כ אין בדברים משום מחוסר אמנה. אולם צע"ג ממש"כ הרא"ש בפ' המוכר את הבית (ע"א) גבי הא דמבואר בגמ' א"ל ארעא ודיקלי חזינא אי אית ליה תרי דיקלי יהיב לי' תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. וכתב הרא"ש ז"ל פי' כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דקלים דאין אדם מקנה דבר שלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דבר שלב"ל ע"ש. ומתבאר מדבריו דעכ"פ צריך לעמוד בדבורו ובע"כ דהיינו שלא יהא מחוסר אמנה הרי דאף בדבר שאינו ברשותו דלא שייך ביה קנין מ"מ יש בו משום מחוסר אמנה. וכ"כ בפי' רשב"ם זבין ליה תרי דיקלי כו' שלא יהא מחוסר אמנה וכ"כ הרשב"א הביאו בשיטה מקובצת שם ע"ש. ועי' בבעל התרומות שער מ"ז ובתרומת הדשן סי' ש"כ ע"ש ועכ"פ צע"ג כנ"ל:

אולם נראה לחלק בזה בין דבר שלב"ל לבין דבר שישנו בעולם אלא שאינו ברשותו ואפשר לקנות אותו דבר בשוק. דדוקא במוכר לחבירו דבר שלב"ל דלא שייך ביה במציאות קנין כלל לכך אין בדברים משום מחוסר אמנה. אבל במוכר דבר שישנו בעולם אלא שאינו ברשותו כהך דארעא ודיקלי דהרי אפשר למיזבן בשוק ולהקנות לו בקנין לא מקרי דבר דלא שייך ביה קנין ולכך יש בדברים משום מחוסר אמנה והנה בעיקר הדבר מש"כ הרא"ש וכן פי' רשב"ם דאינו מחויב לקנות לו דקלים ומשום דדבר שאינו ברשותו מקרי דבר שלב"ל כנ"ל. הוא מחלוקת הראשונים דאיכא מאן דס"ל דחייב לקנות לו דקלים ומשום דדבר שכיוצא בו מצוי למכור בשוק לא הוי כדבר שלב"ל. וכ"כ הראב"ד בפ' כ"ד מה' מכירה בשם הרי"ף שחייב לקנות לו שני דקלים וכ"כ עוד כמה פוסקים הביאם הב"י והד"מ בסי' ר"ט ועי' בתה"ד סי' ש"כ ע"ש. ועכ"פ דעת הרבה מהראשונים דבכה"ג הוי כמו דבר שהוא ברשותו דקונה קנין גמור ולפ"ז נראה דאף לשי' הרא"ש דס"ל דגם בכה"ג הוא דבר שאינו ברשותו והוי כדבר שלב"ל דאינו קונה מ"מ מודה הרא"ש דיש בו משום מחוסר אמנה, ולא דמי לדבר שלש"ל דאין בו משום מחוסר אמנה ומשום דלא שייך ביה קנין כלל משא"כ בדבר שאינו ברשותו ומצוי לקנות בשוק דאפשר למזבן ולהקנות בקנין יש בו משום מחוסר אמנה:

ובעיקר שי' הרא"ש ולפי מה שבארנו כנ"ל נראה לענ"ד לה"ר ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל דהנה בריש פ' כ"ב מה' מכירה כתב המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו כו' וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע. אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר מקבל מי שפרע עכ"ל וכ"כ בשו"ע חו"מ סי' ר"ט ע"ש. והנה דבריהם צריכים ביאור דהא דבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלב"ל דלא קנה וכמבואר ברמב"ם ושו"ע שם. אמנם יש בזה שני פירושים הסמ"ע כתב דהא דחייב לקבל מש"פ היינו משום דמצוי למכור אותו דבר בשוק וגם יצא השער הוי כמו דבר שברשותו ובאמת אם היה קנין גמור היה קונה לגמרי אלא דהכא איירי במעות בלבד לכך קונה רק למש"פ. והש"ך כתב דגם בכה"ג מקרי דבר שאינו ברשותו דאינו קונה קנין גמור אלא דאף דלא קני לגמרי מ"מ מקבל מש"פ וה"ה גם בלא יצא השער דמקבל מש"פ ע"ש. ועי' בנה"מ שם ובשו"ת רעק"א סי' קל"ד. ונ"מ לדינא דלפי' הסמ"ע ביצא השער בקנין גמור קונה לגמרי ובלא יצא השער אינו קונה אפילו למש"פ. ולפי' הש"ך בכל גווני אינו קונה לגמרי ומ"מ מקבל מש"פ. והנה שתי הסברות מבוארין הן בכס"מ ע"ש ובב"י סי' רי"א מבואר כפי' הסמ"ע אך בבדה"ב בסי' ר"ט חזר בו. וע"ש שכתב דהא דאמרינן דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלב"ל היינו לענין שלא קנה אבל מקבל מש"פ וכמבואר בדברי הרמב"ם בפ' כ"ב מה' מכירה ע"ש והוא כפי' הש"ך. ועי' בשו"ת דברי אמת קנינין סי' ב' שהביא הרבה מהאחרונים שנחלקו בזה ע"ש:

אמנם נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם בע"כ מוכרעין הן כפי' הש"ך. דהנה אח"כ שם בהלכה ה' כתב הרמב"ם דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלב"ל כיצד כו' ע"ש. והנה לפי' הסמ"ע דעיקר הרבותא הוא דיצא השער לא הוי כדבר שלב"ל דהוי כמו שהוא ברשותו. ולפ"ז תמוה טובא דהא אכתי לא כתב עיקר הדין דדבר שאינו ברשותו הרי הוא כדבר שלב"ל ואינו נקנה וכבר משמעינן דיצא השער הוי כמו שהוא ברשותו. וטפי הו"ל לכתוב חלוקה זו דהפוסק על שער שבשוק אחר מש"כ דדבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה אבל הפוסק על שער שבשוק כו'. ואין לומר משום דבעי לפלוגי בין דבר שלב"ל דאינו מקבל מש"פ ובין הפוסק על שער שבשוק דמקבל מש"פ. אולם זה אינו דהא דמקבל מש"פ אין רבותא כלל כיון דבקנין גמור קונה לגמרי ה"ה דבמעות בלבד מקבל מש"פ. ועוד דבעיקר דמחלק הרמב"ם בין מוכר פירות דקל לפוסק על שער שבשוק וכמש"כ אבל הפוסק כו' צע"ג לפי' הסמ"ע דיצא השער הוי כמו דבר שברשותו. א"כ מה שייכות לפלוגי ביניהם דמאי ענין זה לזה ומאי אבל דקאמר. הרי מוכר פירות דקל הוי דבר שלב"ל ממש ולא קני כלל ופוסק על שער שבשוק ויצא השער הוי כמו שהוא ברשותו וקונה לגמרי ומכל זה נראה ברור דהעיקר הוא כפי' הש"ך דלעולם גם ביצא השער אינו קונה קנין גמור ומ"מ מקבל מש"פ. ולפ"ז עיקר הרבותא הוא דדבר שאינו ברשותו אף דהוי כדבר שלב"ל מ"מ מקבל מש"פ. ולפ"ז דברי הרמב"ם מדוקדקין מאוד והיינו דמחלק בין מוכר פירות דקל לפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק ברשות מוכר אף דשניהם מקרי דבר שלב"ל דאין קונין קנין גמור. מ"מ יש חילוק ביניהם לענין מש"פ והנה בשו"ע חו"מ שם כתב באמת מתחילה דין דבר שאינו ברשותו שאינו נקנה ואח"כ כתב הפוסק על שער שבשוק ולא כתב בלשון אבל לחלק בין זה למוכר פירות דקל. אולם משטחיות דברי הרמב"ם בע"כ מוכרח כפי' הש"ך:

אך הנה האחרונים הקשו על פי' הש"ך ועי' בקצוה"ח שם שכתב דנראין דברי הסמ"ע. דהנה בעיקר הא דנ"מ לדינא בין פי' הסמ"ע להש"ך לענין דבר שאין ברשותו ממש כגון בלא יצא השער דאינו קונה לגמרי אם מ"מ מקבל מי שפרע הוא מחלוקת הראשונים הובא בשיטה מקובצת לב"מ (דף מ"ז). ומחלוקתם תלי' בדברי הגמ' שם דאמר שם תנן אבל אמרו מי שפרע כו' אא"ב מעות קונות דבר תורה משו"ה קאי באבל אלא אי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל ומשני משום דברים ע"ש. ומשמע דלר"י הא דקאי באבל אינו אלא משום דדבר תורה מעות קונות. ולפ"ז בדבר שלב"ל או שאינו ברשותו דמן התורה לא קני כלל ליכא מי שפרע. וזו היא דעת קצת מהראשונים דאף דלריש לקיש קאי באבל אף דמעות לא קני ד"ת כלל ורק משום דברים ומעות. אולם לר"י לא קאי באבל רק משום דד"ת מעות קונות. ושאר רבוותא ס"ל דלמסקנא גם לר"י קאי באבל אפילו היכי דלא קני מן התורה במעות ורק משום דברים ומעות וכמו שהוא לר"ל דלא מפלגינן בינייהו בחנם. ולפ"ז אין חילוק בין דבר שבא לעולם או לא וזו היא דעת הר"י בן מיגש ע"ש. והנה שי' הרמב"ם הוא בע"כ דכל היכא דלא קני מה"ת במעות ליכא מש"פ מדכתב דבמוכר פירות דקל אין חייב לקבל מש"פ ובע"כ דהטעם הוא כנ"ל. וא"כ לפי' הש"ך דגם ביצא השער הוי כדבר שלב"ל דלא קני לגמרי ולפ"ז קשה דאמאי חייב לקבל מש"פ בפוסק על שער שבשוק כיון דמעות אין קונות בו ד"ת. ובע"כ צ"ל דיצא השער הוי כדבר שברשותו ונתפס בקנין ומעות קונות בו ד"ת ולכך איכא מש"פ וכפי' הסמ"ע ועי' בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ד שהקשה ג"כ לפי' הש"ך כנ"ל ע"ש:

והנה בספר ישועת יעקב בתשובה הנספחת לה' ריבית הקשה ג"כ על פי' הש"ך כנ"ל. וע"ש שהביא עוד ראיות דס"ל להרמב"ם דכל היכי דלא קני מה"ת במעות ליכא מש"פ והוא ממש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' מכירה דהלוקח מחבירו קרקע או שאר מטלטלין והניח משכון על הדמים דלא קנה ואינו חייב לקבל מש"פ. ואם נאמר דגם היכי דליכא קנין מה"ת מ"מ צריך לקבל מש"פ א"כ נהי דהכא ליכא קנין כסף משום דמנה אין כאן מ"מ למה אין החוזר בו חייב לקבל מש"פ אלא ודאי דס"ל דכל היכא דליכא קנין מה"ת ליכא מש"פ. וכן ממש"כ הרמב"ם שם דמי שהיה לו חוב אצל חבירו וא"ל מכור לי כו' ה"ז כמי שנתן דמים והחוזר בו מקבל מש"פ לפיכך אם מכר לו קרקע אין אחד מהם יכול לחזור בו. ואי נימא דגם היכי דלא הוי קנין כלל חייב במש"פ א"כ מאי לפיכך ע"ש. והנה מקור הדבר דבמשכון ליכא מש"פ הוא מבואר ברי"ף פ' הזהב וע"ש בנימוקי יוסף דמשמע מדבריו ג"כ דהא דמשכון לא קאי באבל הוא משום דלא קני ד"ת. וע"ש שכתב וטעמא דדברים ומעות קאי באבל אמרו היינו משום דקי"ל כר' יוחנן דמעות קונות ד"ת אבל מלוה שאינה קונה גם אין בה מש"פ כו'. וה"נ משמע מדגרסינן בירושלמי כו' אלמא משום דמלוה אינו קונה אין מוסרין כו' וכ"נ מדברי הרי"ף דכתב דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו עכ"ל הנ"י ע"ש. אולם לענ"ד צ"ע בזה דמנ"ל הך דהא בפשיטות י"ל דאפילו לר"ל דבודאי קאי במש"פ אע"ג דלא קני במעות דבר תורה ורק משום דברים ומעות מ"מ אפ"ל דמודה דדברים ומשכון לא קאי באבל ומשום דכמו דמשכון לא חשיב מעות לענין לקנות לגמרי ומשום דמנה אין כאן משכון אין כאן ה"נ לא חשיב מעות בהדי דברים לענין מש"פ. והרי אמרו דברים ומעות קאי באבל ומשכון לא חשיב מעות משום דמנה אין כאן כו': וכן במלוה דלא קני משום דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לו כלום ה"ה דלא נחשב מעות להדיה דברים לענין מש"פ וזה ברור מאוד. ונראה לה"ר לזה דהנה הרי"ף ה"ר דמשכון לא קאי באבל מפ"ק דקדושין בני ר"ה ב"א זבין אמתא בפריעי אותיבו נסכא עילויה כו' אתא לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ע"ש והיינו מדלא אמר דמקבל מש"פ ע"ש בנ"י. והנה ר' אמי לשיטתיה ס"ל כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת וכמ"ש התו' בב"ק (דף ע"ט) ד"ה תקנו ע"ש וכ"כ הרא"ש הביאו הש"מ בב"מ (דף צ"ט) ע"ש. וא"כ מעות לא קני והא דקאי באבל היינו בע"כ משום דברים ומ"מ ס"ל דדברים ומשכון לא קאי במש"פ ובע"כ משום דלא חשיב מעות לענין זה כנ"ל וכ"נ מפשטות דברי הרי"ף ע"ש. ועכ"פ לפ"ז אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם הנ"ל דמש"פ הוא דוקא היכי דמעות קונות מה"ת דאפילו אי נימא דלא תלי' בזה מ"מ דברים ומשכון לא קאי באבל. וכן שפיר כתב הרמב"ם גבי מלוה לפיכך כו' כמובן. ורק ממש"כ הרמב"ם דבמוכר לחבירו פירות דקל אין חייב לקבל מש"פ מזה נראה לכאורה מוכרח דס"ל דהיכי דלא קני מעות מה"ת ליכא מש"פ. ולפ"ז לפמש"כ דהעיקר הוא כפי' הש"ך וכנ"ל. וא"כ צע"ג דאמאי חייב לקבל מש"פ בפוסק על שער שבשוק וכמו שהקשו האחרונים כנ"ל:

ולכן נראה לומר דלעולם ס"ל להרמב"ם דמש"פ איכא אפילו היכי דמעות לא קני ד"ת ומש"כ דבדבר שלב"ל א"צ לקבל מש"פ הוא מטעם אחר דהנה בב"מ שם דמשני לר"ל דקאי באבל משום דברים ופריך ובדברים מי קאי באבל והתניא ר"ש אומר כו' והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל דברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל ופרש"י קאי באבל משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה ע"ש והנה מפשטות דברי הגמ' נלע"ד ברור דס"ל לר"ל דברים יש בהם משום מחוסר אמנה והיינו דקאי באבל משום דברים. דאי נימא דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה א"כ אמאי קאי באבל משום דברים והא דברים לאו מידי נינהו ואף דהא דקאי באבל הוא כי איכא בהדייהו מעות מ"מ עיקר מש"פ הוא משום דברים אלא דלא קאי באבל עד שבאו לכלל מעשה וכפרש"י קאי באבל משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה ע"ש ולפ"ז בע"כ דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה:

ונלע"ד לה"ר לזה מהירושלמי בפ' הזהב הלכה ב' ז"ל על דעתיה דר"ש בן לקיש לאיזה דבר מוסרין אותו למי שפרע א"ר יוסי בי ר' בון ותייא כהין תנאה דתני הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למש"פ והנה קו' הירושלמי הוא פשוט דמקשה לר"ל דס"ל דמעות לא קני מה"ת א"כ אמאי מוסרין אותו למש"פ והוא כמו דפריך בתלמודא דידן אא"א מעות אינן קונות אמאי קאי באבל וכן פי' הפ"מ ע"ש אולם תי' הירושלמי צריך ביאור ועי' בפ"מ מה שכתב בזה ודבריו צריך עיון ולכן נראה דעיקר תי' הירושלמי הוא דמוסרין אותו למי שפרע משום דברים וכדמשני בתלמודא דידן והא דמייתי הברייתא הוא להביא ראיה דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה וכמו שבארנו דכל עיקר דקאי באבל משום דברים הוא משום דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה והנה הברייתא דהנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למש"פ היינו הך דמייתי בתלמודא דידן והנושא ונותן בדברים לא קנה וע"ש בפ"מ והנה בב"מ (דף מ"ט) פריך לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה מהברייתא ר"ש אומר כו' אבל אמרו כו' וע"ש בפרש"י אבל אמרו כו' סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהם משום מחוסרי אמנה ע"ש הרי דס"ל להך ברייתא דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה והיינו דמבואר בירושלמי ותייא כהין תנאה דתני הנושא ונותן בדברים כו'. דקתני בסיפא החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולכך ניחא דקאי באבל משום דברים ואף דהירושלמי לא מייתי סיפא דברייתא אולם גם בתלמודא דידן הרי מייתי רק רישא דברייתא וסמיך אסיפא דהחוזר בו כו' וכמו שפרש"י כנ"ל:

ועל פי זה יתבאר שפיר דברי הרמב"ם דלעולם ס"ל דגם היכי דלא קני ד"ת במעות קאי במש"פ ומשום דגם לר' יוחנן קאי באבל משום דברים כמו דמשני בגמ' לר"ל. ומש"כ דבמוכר לחבירו דבר שלב"ל אין חייב לקבל מש"פ היינו משום דלפמש"כ דהא דקאי באבל משום דברים היינו משום דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם כשי' הרא"ש בתשובה הנ"ל דבדבר שלב"ל דלא שייך ביה קנין אין בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז ממילא גם כי איכא בהדייהו מעות לא קאי במש"פ דעיקר מש"פ הוא משום דברים דיש בו מחוסר ממנה ובדבר שלב"ל דדברים לאו מידי נינהו ואין בהם מחוסר אמנה ממילא ליכא מש"פ וכנ"ל והיינו ג"כ דמחלק הרמב"ם בין דבר שלב"ל לדבר שאינו ברשותו כמו הפוסק על שער שבשוק דחייב לקבל מש"פ והוא כמש"כ בשי' הרא"ש דדוקא בדבר שלב"ל דלא שייך ביה במציאות קנין כלל אין בדברים משום מחוסר אמנה אבל במוכר לחבירו דבר שאינו ברשותו ומצוי למכור בשוק יש בו משום מחוסר אמנה וכמש"כ הרא"ש גבי ארעא ודיקלי וכנ"ל ולכך בפוסק על שער שבשוק כיון דיש בו משום מחוסר אמנה לכך חייב לקבל מש"פ כנ"ל ועכ"פ לפ"ז שי' הרא"ש מתבאר ג"כ מתוך דברי הרמב"ם ז"ל וכנ"ל:

והנה לפי מש"כ דהא דקאי באבל משום דברים הוא משום דיש בדברים משום מחוסר אמנה אפשר לישב קו' הראשונים דהנה בגמ' שם פריך לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסר אמנה מהברייתא ר"ש אומר כו' וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ועי' פרש"י שם. והקשו הראשונים דהוי מצי לאקשויי מהמשנה דסוף שביעית וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע כשאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו עי' בשיטה מקובצת שם ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה י"ל דדין זה אי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלי' אי מעות קונות ד"ת או משיכה דבודאי אי נימא דמעות לא קני א"כ הא דקאי באבל משום דברים ובע"כ דיש בדברים משום מחוסר אמנה אולם אי נימא דד"ת מעות קונות א"כ אפ"ל הא דקאי באבל משום דמעות קונות ואין הכרח דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז מהמשנה דסוף שביעית ליכא לאקשויי דאפ"ל דס"ל דמעות אין קונות אולם רב ס"ל דד"ת מעות קונות כנ"ל ולכך פריך מהברייתא ר"ש אומר כו' דר"ש ס"ל דד"ת מעות קונות וכמבואר בסוגיא שם ומ"מ ס"ל דיש בדברים משום מחוסר אמנה:

וכן נראה לישב קו' התוס' בב"מ (דף מ"ח) בהא דאמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוס' מאי קמ"ל רבא בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ע"ש ועי' בש"מ שם ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך בגמ' ובדברים מי קאי באבל והא תניא ר"ש אומר כו' הא י"ל דודאי לר"ש דס"ל שם ד"ת מעות קונות וא"כ הא דקאי באבל הוא משום דמעות קונות ולפ"ז בדברים לא קאי באבל אולם לרבנן אליבא דר"ל דס"ל דמעות אינן קונות וא"כ בע"כ דקאי באבל משום דברים וא"כ אפשר דבדברים לחודיה קאי באבל אך צ"ל דמ"מ פריך שפיר דבסברא זו לא פליגי ר"ש ורבנן וכיון דס"ל לר"ש דבדברים לא קאי באבל ה"ה לרבנן והנה רבא ס"ל שם כר"ל דמעות אינן קונות וע"ש דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל. ולפ"ז נראה דבאמת היינו הך דאשמעינן רבא דלא תימא הא דמבואר בברייתא דהחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו דדברים לא קאי באבל היינו רק ר"ש לשיטתיה דס"ל ד"ת מעות קונות ולפ"ז לא קאי באבל משום דברים ורק משום דמעות קונות אולם לדידן דס"ל דמעות אין קונות דבע"כ קאי באבל משום דברים הוי אפ"ל דבדברים לחודיה קאי באבל וע"ז אמר רבא אנו אין לנו כו' היינו אף אנו דסבירא לן דמעות אין קונות מ"מ אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה