פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן מט
לבאר בעז"ה בענין הא דקי"ל דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה בין במכר בין במתנה ואסור לחזור בו אם בדבר שלא בא לעולם יש בו דין מחוסר אמנה:
הנה בשו"ע יור"ד ה' מילה (סי' רס"ד ס"א) בהגה כתב ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו ומיהו אם חזר בו הוי חזרה ואין מועיל בזה קבול קנין ע"ש ועי' בב"י בסי' זה שהביא תשובת מהר"מ שכתב מעשה היה בימי ר"ת באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו כו' ושאלו לר"ת והשיב כו' אבל אם עדיין לא קדמו כו' אז ודאי אותו שנדר לו תחילה הוא קודם כו' ואמרינן בהזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כו' כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת הנאה סמכה דעתיה דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה ה"נ אין לו במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר ביה וליתנו לאחר ומיהו אם הדר ביה פי' ריב"ם שאין ב"ד יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה כו' ומותר לקרותו רשע עכ"ל אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל י"ב דאדם הנותן לחבירו בנו למולו או לעשותו בעל ברית נ"ל דבר פשוט שאין לו קיום אלא בת"כ וכתב עוד דאפילו כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה בעל ברית יכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא ע"ש בב"י ועי' בדרכי משה שכתב ע"ז ואפשר דהרא"ש לא קאמר אלא דהב"ד לא יוכלו לכופו אבל מ"מ מודה להר"מ דאית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ומותר לקרותו רשע ואע"ג דכתב שם כו' היינו דלא הוי קנין משום מנהג כמו שמשמע במרדכי דס"ל דמכח מנהג הוי קנין ולא יוכל לחזור בו אבל מודה להר"מ שאסור לחזור בו לכתחילה עכ"ל הד"מ הביאו גם הש"ך בסק"ז ע"ש ועכ"פ היינו שכתב הרמ"א בשו"ע בפשיטות דאסור לחזור בו ומשום דלטעמיה אזיל למש"כ בד"מ דאפשר דגם הרא"ש מודה בזה להר"מ כנ"ל:
אולם תמהני מאוד על רבותינו הד"מ והש"ך דבאמת הנה מצינו מפורש להרא"ש בתשובה כלל ק"ב דס"ל דמי שנודר לחבירו בנו למולו מותר לחזור בו אף לכתחילה ודלא כהר"מ. וע"ש שהאריך מתחילה לבאר דגם אם הקנה לו בקנין סודר לא מהני ומשום דקנין דברים בעלמא הוא ואח"כ כתב ז"ל ואפילו מחוסר אמנה אין כאן דאפילו למ"ד דברים יש בהם משום מחוסר אמנה ה"מ בדבר שישנו לעולם ודבר שיש בו ממש שאילו הקנה לו היה קונה קנין גמור כך בדברים יש בהם מחוסרי אמנה אבל בדבר דלא שייך בו קנין אין בו משום מחוסר אמנה וכה"ג מחלק בפ' הזהב ומ"ש קרקע דבכספא קני ליה ממש כו' ומטעם זה נמי לא דמי למתנה מועטת דכיון דלא שייך בו קנין לא שייך בו מחוסר אמנה עכ"ל הרא"ש ע"ש ועכ"פ הרי שפתי רבינו הרא"ש ברור מללו דס"ל דאפילו משום מחוסר אמנה אין כאן אם חוזר בו ואסברא לן מילתא בטעמא דלא דמי למתנה מועטת דקי"ל דבדברים בלבד יש בהם משום מחוסר אמנה היינו משום שאפשר להקנות בקנין גמור אבל בדבר דלא שייך בו קנין גם בדברים אין בהם משום מחוסר אמנה ולפ"ז בודאי דמותר לחזור בו אף לכתחילה וכ"ז הוא דלא כמש"כ מהר"מ בתשובה דמילת בנו הוי רק כמו מתנה מועטת ואם נדר לחבירו בנו למולו אסור לחזור בו משום שארית ישראל כו' ועכ"פ מש"כ הד"מ והש"ך דאפשר דהרא"ש מודה להר"מ שאסור לחזור בו לכתחילה הוא תמוה מאוד דהרי לפנינו דעת הרא"ש בתשובה הנ"ל דס"ל בהדיא דגם לכתחילה מותר לחזור בו:
והנה שיטת הרא"ש בתשובה הנ"ל דבדבר דלא שייך בו קנין אין בו משום מחוסר אמנה הוא באמת דבר חדש והאחרונים לא הביאו ונראה לענ"ד להביא ראיה לשי' הרא"ש הנ"ל והנה בגיטין (דף ל') במשנה שם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ופריך בגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה כו' ופרש"י ואע"ג כו' וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן והיאך יצא ידי נתינה במכירי כהונה שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הילכך כיון דמילתא דפשיטא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני עכ"ל אולם התו' בב"ב (דף קכ"ג) בד"ה הכא במכירי כהונה עסקינן כתבו ז"ל בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק עכ"ל ע"ש וכ"כ המרדכי בגיטין שם ז"ל ומוקי לה בגמ' במכירי כהונה כו' וטעמא משום דכל מתנות כהונה חשיבא מתנה מועטת ואסור לחזור כדאמרינן פ' הזהב ועוד אמרינן פ' הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר וטעמא משום דאסור לחזור אפילו בדברים בעלמא משום דמתנה מועטת היא ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא ע"ש וכ"כ בהגה"א שם ע"ש. והנה צריך להוסיף בביאור דבריהם דמכירי כהונה כיון שהוא רגיל לתת לו מתנות כהונה חשיב כמו הבטחה בדברים שמבטיח לו בפירוש ולכך אסור לחזור בו וכ"כ הקצוה"ח (בסי' רע"ח בסוף ס"ק א') ע"ש:
אמנם דברי התו' והמרדכי צע"ג מאוד דלפי מה שכתבו דכל עיקר הטעם דמכירי כהונה חשיב מוחזק הוא רק משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו והיינו דמכירי כהונה חשיב כמו הבטחה בדברים וכנ"ל ולפ"ז פשיטא דמכש"כ אם באמת הבטיח לו בפירוש ליתן לו מתנות כהונה דבודאי אסור לחזור בו וכמבואר בהדיא בפ' הזהב וכנ"ל חשיב מוחזק אף בלא מכירי ולפ"ז צע"ג דבגיטין שם במשנה המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן דבאמת הרי מבטיח להם בפירוש ליתן להם מתנות כהונה ומלוה אותם מעות ע"ז וא"כ ל"ל לרב לאוקמא במכירי כהונה והיינו דהוי כמו הבטחה בדברים ואסור לחזור בו ולכך חשיב מוחזק תיפוק ליה דבלא"ה אסור לחזור בו ומשום שבאמת הרי הבטיח להם בפירוש המתנות כהונה והוי מוחזק וכן שמואל ועולא דמוקי לה בגונא אחרינא ומפרש שם בגמ' כרב לא אמרי ומשום דמכירי לא קתני קשה תיפוק להו דלא צריך למכירי כלל דבל"ז אסור לחזור בו משום שכבר הבטיח להם בפירוש בדברים ולכך חשיב מוחזק כנ"ל ועי' להקצוה"ח (בסי' רע"ח) שכתב דאם אחד נשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פ' ומת המקבל קודם שהגיע לידו מקרי מוחזק לגבי בכור ולמד זה מהא דמבואר בב"ב שם דמתנות כהונה במכירי כהונה הוי מוחזק לגבי בכור וכמש"כ התו' דהוא משום דאסור לחזור בו ע"ש והנה לדבריו נראה ברור דבמתנה מועטת מקרי מוחזק לגבי בכור אף בלא נשבע כיון דאסור לחזור בו והא דנקט נשבע משום דזהו אף במתנה מרובה. ועכ"פ מתבאר מדבריו ג"כ דלפי' התו' כל היכי דאסור לחזור בו באמירה בעלמא מקרי מוחזק אף בלא מכירי ולפ"ז בגיטין שם במשנה דמיירי שהבטיח להם בפירוש א"כ ל"ל לאוקמא במכירי כהונה והוא פליאה נשגבה:
ולכן נראה לישב בעז"ה ע"פ שיטת הרא"ש בתשובה הנ"ל דס"ל דכי אמרינן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומתנה מועטת אסור לחזור בו ה"מ בדבר שישנו בעולם דשייך בו קנין אבל בדבר דלא שייך בו קנין אין בו משום מחוסר אמנה כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דמבואר בב"מ (דף מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי אסור לחזור בו ומשום דמתנה מועטת היא כנ"ל. היינו דוקא אם המעשרות ישנו בעולם שכבר הופרש דשייך בו קנין ועי' בפרש"י שם כור מעשר יש לך בידי שעשרתי מפירותי ואתננו לך עכ"ל ע"ש אבל אם המעשרות עדיין לא באו לעולם כגון שהתבואה עוד לא גדלו דבכה"ג הרי לא שייך בהם קנין כנ"ל לפ"ז אם אמר ליתן המעשרות לכהן או ללוי אין בדברים משום מחוסר אמנה ומותר לחזור בו והנה לא מבעי למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דבודאי לא שייך ביה קנין אולם אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ בתרומה ומעשרות שלא באו לעולם לא משכחת ביה קנין כלל. דהנה בדבר שלב"ל לא שייך בו קנין כ"א חליפין ואגב דמשיכה וחצר לא שייך בדבר שלב"ל. והרי מתנות כהונה אינו נקנה בחליפין ואגב ומשום דטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ואגב קרקע וכמבואר בב"מ (דף י"א) וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' ר"ג ס"א) בהג"ה ע"ש ועכ"פ כיון דבמתנות כהונה שלא באו לעולם לא שייך ביה קנין אין בדברים משום מחוסר אמנה. והנה במשנה שם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן כו' מיירי אף שהתנה עמהם קודם שנזרע השדה וכמבואר בירושלמי שם ברם הכא עד כדון בעי מיזרע ע"ש ולפ"ז מיושב שפיר דברי הגמ' הא דצריך לאוקמא במכירי כהונה והיינו דזה הוי כמו הבטחה ואסור לחזור בו ואף דבאמת בלא"ה הרי כבר הבטיח בפירוש והיינו משום דמצד ההבטחה שהבטיח לכהן וללוי בדברים בשעת הלואה לתת להם תרומה ומעשר כיון דאז עדיין לא נזרע התבואה ולא שייך ביה קנין כלל ממילא אין בדברים אלו משום מחוסר אמנה ומותר לחזור בו אף כשיבואו לעולם אבל כי מוקי לה במכירי כהונה אתי שפיר דמכירי כהונה דהוי כמו הבטחה ומשום דרגיל לתת להם תרומה ומעשרות זה הוי כמו שהבטיח גם לאחר שכבר באו המעשרות לעולם דמכירי כהונה הוי תמיד כמו הבטחה ולפ"ז לאחר שיבואו המעשרות לעולם הוי אז כמו הבטחה לתת להם המעשרות ואסור לחזור בו משום דזהו מתנה מועטת ולכך חשיב מוחזק ויצא ידי נתינה והדברים נכונים בס"ד:
ובזה יתבאר ג"כ הסוגיא בגיטין שם ע"ב וע"ש דמייתי ברייתא ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו. ומפרש בגמ' דה"ק ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ופרש"י שמא לאחר שקבל הדמים עשאו לכולן תרומת מעשר וע"ש בתו' ד"ה הילך שהקשו על פרש"י דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה ע"ש ועי' בחי' הרשב"א שם שכתב דבאמת רש"י נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי כו' דאימת קנייה לוי דליקניה לישראל בקבלת המעות כו' והא דיכול לעשותו תרומת מעשר אף דאכתי לא קני ליה איכא למימר משום דהוי מתנה מועטת ויש בחזרתו משום מחוסר אמנה לכך יכול לעשותו תרומת מעשר וכמבואר בב"מ (דף מ"ט). עוד כתב הרשב"א שם דע"כ הברייתא ג"כ במכירי לויה מיירי לרב ולעולא משום שעשאוהו כזוכה דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה וכדאקשינן לעיל ואע"ג דלא אתא לידיה ולפ"ז הקשה דלהאי אוקימתא אתי ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי ע"ש אולם לפמ"ש התו' ב"ב שם דכל עיקר הא דמכירי כהונה חשיב מוחזק הוא משום דאסור לחזור בו וכפי מה שבארנו לפ"ז ניחא שפיר בעז"ה דהברייתא באמת לא צריך לאוקמא לא במכירי ולא במזכה דדוקא במשנה דהמלוה מעות דמיירי שהתנה עמו קודם שנזרע השדה וכמבואר בירושלמי וכנ"ל דאין בדבריו משום מחוסר אמנה ומותר לחזור בו כנ"ל. לכן צריך לאוקמא במכירי כהונה ומשום זה אסור לחזור בו כנ"ל. ושמואל ניחא ליה יותר לאוקמא במזכה משום דמכירי לא קתני אולם הברייתא דישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי דהמעשר כבר הופרש ולפ"ז מכיון דא"ל כור מעשר יש לך בידי אסור לחזור בו בדברים בעלמא משום דזהו מתנה מועטת וכמבואר בב"מ שם ולפ"ז לא צריך לאוקמא לא במכירי ולא במזכה ומשום דבל"ז אסור לחזור בו מצד דבריו שהבטיח לו בפירוש ולכך חשיב מוחזק ויצא ג"כ ידי נתינה וכנ"ל וז"ב:
וכן אפשר לישב מה שיש לדקדק בדברי הגמ' בהא דאמר רב במכירי כהונה ולויה ולכאורה אמאי לא נקט ג"כ מכירי על עני דהא במשנה תנן נמי עני וביותר דהנה בירושלמי שם ר' אבוה בשם ר' יוחנן במכירי כהונה ולויה היא מתניתא והא תנינן עני ויש מכיר לעני ע"ש ועי' במ"ל פ"ז מה' מעשר שפי' לקו' הירושלמי דמכירי לא שייך אלא בדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים כמו מתנות כהונה אבל במעשר עני דאין בו טו"ה לבעלים והעניים באים ונוטלים ממנו על כרחו לא שייך בזה מכירי ע"ש ולפ"ז צ"ל דמיירי במעשר עני המתחלק בתוך הגורן וזה צ"ע דלמא מיירי מתניתין במעשר עני המתחלק בתוך הבית דיש בו טו"ה לבעלים ועוד דלפ"ז הו"ל לומר וכי יש מכיר במעשר עני ולכן נראה לפרש ע"פ מש"כ התו' בב"ב הנ"ל דטעמא דמכירי כהונה הוא משום דאסור לחזור בו והיינו דמכירי הוי כמו הבטחה ולפ"ז י"ל דס"ל להירושלמי דזה שייך רק במתנות כהונה דברית כהונה קיים לעד ולכך י"ל דמכירי הוי בסתם כמו הבטחה אבל במעשר עני דכל איש מצפה לתשועה להיות נחלץ מעניו לא אסיק אדעתיה כלל להבטיח לו גם על להבא ולכך לא הוי בסתם כמו הבטחה והיינו דמקשה וכי יש מכיר לעני ועכ"פ בתלמודא דידן דמשני במכירי כהונה ולויה ולפ"ז קשה הא במשנה תנן נמי עני אולם לפ"ז י"ל דבאמת במשנה דהמלוה מעות הרי הבטיחו בפירוש כנ"ל אלא דלכהן ולוי דאין בזה רק משום מחוסר אמנה וכיון דהמעשרות עדיין לא באו לעולם אין בו משום מחוסר אמנה לכך צריך לאוקמא במכירי אבל בעני י"ל דמכיון שהבטיחו ליתן לו מעשר עני יש בזה תורת נדר ודעת כמה אחרונים דנודר לעני זה אין ליתן לעני אחר והנה נדר חל על דבר שלב"ל דאם אמר לכשיבואו לעולם אתננו לעניים חייב לקיים דבריו מטעם נדר וכמבואר בשו"ע ח"מ (סי' רי"ב) ע"ש. ולפ"ז במלוה לעני להיות מפריש עליו אסור לחזור בו מטעם נדר ולפ"ז לא צריך לאוקמא במכירי והיינו דרב לא הזכיר מכירי גבי עני:
שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר יור"ד (סי' רל"ח) שהרב השואל ה"ר דנודר לעני זה אין יכול ליתן לעני אחר מסוגיא הנ"ל דמוקי לה במכירי כהונה ולויה ולא חש לתרץ ישראל עני אלא ע"כ בישראל בלא"ה לק"מ דכיון שאמר ליתן מתנה לישראל עני אין יכול לשנות ומסחי שאר עניים דעתייהו. והגאון הנ"ל השיב לו דאם אינו יכול לשנות מעני לעני מכש"כ שאינו יכול לשנות מכהן לכהן ומלוי ללוי ול"ל לאוקמא במכירי ע"ש ודבריו לא נתבררו דמה כש"כ הוא זה. אך בכ"ז י"ל בכוונתו דקשיא ליה דהא אינו יכול לשנות מכהן לכהן משום דהוי מתנה מועטת אולם לפמש"כ הרי מתבאר שפיר דבכהן ולוי אין בו משום מחוסר אמנה כיון שהמעשרות לא באו לעולם משא"כ בעני דהוא מטעם נדר וכנ"ל הן אמת דבעיקר הדבר צ"ע אם בכה"ג יש בזה תורת נדר דהרי הוא של עניים ואינו נותן משלו כלום מיהו יש לומר כיון דיש לבעלים טובת הנאה לכך שפיר שייך ע"ז תורת נדר ועי' בב"מ (דף מ"ט) דמקרי מתנה מועטת ועי' בספר מקור חיים על ה' פסח (סי' תל"א) ע"ש ועי' לבהמ"א בב"ק (דף ל"ו) בסוגיא דאנן יד עניים אנן שהביא שם תשובת רב האי גאון לענין אי שייך בהקדש עניים אמירה לגבוה וה"ר מהא דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ואי ס"ד קנו עניים באמירה ל"ל לאגורי ועי' במלחמות שם וצ"ע בזה:
הן אמת דבעיקר הדבר מש"כ התו' דטעמא דמכירי כהונה הוא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו צע"ג לכאורה דהא בגיטין שם רב הוא דמוקי לה במכירי כהונה ורב לשיטתיה בב"מ שם (דף מ"ט) הא ס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומשמע שם דלרב גם במתנה מועטת מותר לחזור בו וע"ש בסוגיא דאמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת ועי' בחי' הרשב"א לגיטין (דף פ"ג) שהביא דברי הגמ' בב"מ הנ"ל וכתב לאו דמודה לרב דהא רב בין כך ובין כך אמר דרשאי לחזור ע"ש ועכ"פ כיון דרב ס"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור בו וא"כ איך אפ"ל דמכירי כהונה אסור לחזור בו משום דהוא מתנה מועטת ובדוחק י"ל דהתו' קיימי בשי' רש"י בב"מ שם בד"ה שלא ידבר שפי' דגם לרב דוקא בשנשתנה השער אין בו משום מחוסר אמנה אבל בלא נשתנה השער מודה רב ועי' בש"מ שם ולפ"ז במתנה מועטת מודה רב דיש בו משום מחוסר אמנה ועוד י"ל דרב מוקי למתניתין דגיטין כהך תנא דס"ל דברים יש בהם משום מחוסר אמנה ומשום דסתם משנה דסוף שביעית ס"ל הכי וע"ש דפריך לרב מברייתא דר"ש אומר כו' וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא. ועי' בשיטה מקובצת שם שכתב בשם הרא"ש דה"מ לאקשויי ממתני' דסוף שביעית וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע כשאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה ממנו ע"ש ועכ"פ הרי סתם משנה דסוף שביעית ס"ל דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה ולפ"ז ניחא שפיר דגם סתם משנה דגיטין ס"ל הכי:
נחזור לענין דהנה לפמש"כ התו' והמרדכי בטעמא דמכירי כהונה חשיב מוחזק דהוא רק משום דאסור לחזור בו ומדין מתנה מועטת נמצא דלפ"ז שי' הרא"ש בתשובה הנ"ל מתברר מתוך סוגית הש"ס וכנ"ל אלא דדברי התו' אינו מוסכם דהנה רש"י בגיטין שם פי' בטעמא דמכירי כהונה כיון דמילתא דפשיטא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני ע"ש וא"כ מטעם זה יש לומר דמכירי כהונה לא יוכל לחזור בו כלל והנה המהרי"ל בתשובה (סי' ע"ד) כתב ז"ל ומה שתלית הטעמים דמכירי כהונה משום דאסור לחזור ליתא כו' אלא טעמא דאינו יכול לחזור בו וכדמוכח האי דתקפו כהן עכ"ל ובס' קצוה"ח (סי' רע"ח) הקשה עליו מדברי התו' בב"ב הנ"ל דמבואר שם דמכירי כהונה אינו אלא משום איסור דהו"ל מתנה מועטת ע"ש אבל אין זה השגה דמהרי"ל קאי בשי' רש"י הנ"ל דלפי מה שפרש"י בטעמא דמכירי כהונה משום דאסחו להו שאר כהני דעתייהו כנ"ל י"ל באמת דמשום זה לא יוכל לחזור בו ולכך חשיב מכירי כהונה מוחזק וכמש"כ המהרי"ל. והנה בביאור הדבר לפי פרש"י הנ"ל י"ל משום דמתנות כהונה הוי ממון הכהנים ממש וכמש"כ הקצוה"ח (בסי' רמ"ג) ע"ש אלא דאינו מבורר למי הוא ולפ"ז כיון דשאר כהני מסחו להו דעתייהו מיניה ממילא נשאר בחזקת זה הכהן של מכירי כהונה דהוי כמו שלא היה בעולם אלא כהן אחד בלבד ולכך הוי מוחזק ממש:
ולפ"ז יש לישב קו' האחרונים דהנה בירושלמי גיטין שם מקשה והא תנינן עני ויש מכיר לעני ע"ש ועי' להמ"ל פ"ז מה' מעשר שפי' לקו' הירושלמי והיינו דמכירי כהונה לא שייך אלא בדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים לכך שייך לומר דבמכירי שאר כהני אסחו להו דעתייהו אבל במעשר עני דאין בו טו"ה לבעלים והעניים באים ונוטלים ממנו על כרחו וא"כ לא שייך בזה מכירי ע"ש והנה האחרונים הקשו ע"ז ממה שכתבו התו' בחולין (דף קל"א) ד"ה יש דאף בדבר דאין בו טו"ה לבעלים היינו רק דאם בא עני ולקחו אין מוציאין מידו מיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו וכ"כ הר"ן שם. ולפ"ז שייך דין מכיר גם לעני כיון שיכול ליתן למי שירצה ועי' בס' יד שאול סי' רנ"ז ע"ש אולם לפמש"כ יתבאר דברי הירושלמי שפיר והוא ע"פ מש"כ הקצוה"ח (בסי' רמ"ג) לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים דמתנות כהונה הוא ממון כהנים וכבר זכתה בהם התורה לכהנים ולכך אפילו כהן קטן זוכה כמו בירושה אולם במתנות עניים דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם משא"כ במתנות כהונה דלא כתיב בהו עזיבה הו"ל ממון כהנים ממש ע"ש והנה לפי' המ"ל צ"ל דהירושלמי מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הגורן דאין לבעלים בו טו"ה וכמבואר בנדרים (דף פ"ד) וע"ש בר"ן ובתו' ומשום דכתיב והנחתו בשעריך והוי כמו עזיבה. ולפ"ז ניחא שפיר הירושלמי דמקשה וכי יש מכיר לעני והיינו דמתנות כהונה הוא ממון הכהנים ממש ולפ"ז במכירי כהונה דשאר כהני אסחו להו דעתייהו מיניה ממילא נשאר רק בחזקת כהן זה המכירו והוא ממון שלו ממש אולם במעשר עני המתחלק בתוך הגורן דכתיב והנחתו והוא כמו עזיבה ואין זה ממון שלהם ממש אלא דלהם נתנה התורה רשות שיזכו בו בעצמם ולפ"ז במכירי עני אפילו אי נימא דלפמש"כ התו' בחולין שם דיש להבעלים רשות ליתן למי שירצה ממילא שאר עניים מסחו להו דעתייהו מיניה מ"מ עדיין אין זה בחזקת של העני זה המכירו כ"ז שלא זכה בו כנ"ל:
ועכ"פ לפי פרש"י בטעמא דמכירי כהונה וכנ"ל לפ"ז אין הכרח לשי' הרא"ש בתשובה הנ"ל דאפילו אי נימא דגם בדבר שלב"ל יש בו משום מחוסר אמנה מ"מ ניחא שפיר דהוצרך לאוקמא במכירי כהונה אף שכבר הבטיח לו בדברים בשעת הלואה ואסור לחזור בו מ"מ משום זה לא חשיב מוחזק ורק במכירי כהונה דלא יוכל לחזור בו הוי מוחזק ואין לומר דמ"מ אכתי יש הכרח לשי' הרא"ש הנ"ל דאי נימא דהמשנה דהמלוה מעות אסור לחזור בו מכיון שהבטיחו בדברים אף שלב"ל א"כ נימא ג"כ דשאר כהני אסחו להו דעתייהו מיניה מכיון דאסור לחזור בו ולא יתננו אלא לזה וממילא יהי' הדין דלא יוכל לחזור בו וא"כ מה צריך לאוקמא במכירי. ובע"כ מוכרח מזה דבמשנה דהמלוה מעות משום דבריו בלבד מותר לחזור בו כיון שלב"ל וכנ"ל. אך באמת זה אינו דהנה בב"מ (דף מ"ט) מבואר בהדיא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי כו' נתנה לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות ע"ש. הרי דאף דלכתחילה אסור לחזור בו מ"מ בדיעבד יכול לחזור בו ולא אמרינן דמכיון דאסור לחזור בו מסחו להו שאר כהני דעתייהו וכמו מכירי כהונה ולכך נראה לומר דעיקר הסברא דשאר כהני מסחו להו דעתייהו לא שייך אלא במכירי כהונה דהוא ידוע לכל דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה ולכך שייך דשאר כהני מסחו להו דעתייהו אבל מה שהבטיח לכהן וללוי לתת להם תרומות ומעשרות אף דבאמת אסור לחזור בו מ"מ זה אינו גלוי וידוע לכל ולא שייך לומר דשאר כהני מסחו להו דעתייהו מיניה וזה ברור:
ונראה להביא ראיה גם מדברי הראשונים דס"ל בע"כ כפרש"י הנ"ל. והנה בב"מ (דף מ"ט) אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת ה"נ מסתברא דאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משו"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים ופרש"י משו"ה רשאי שיש לו לסמוך על מ"ש שארית ישראל כו' ולא יתננו ללוי אחר. ובשיטה מקובצת כתב ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אעפ"י שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא פ' כל הגט א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו הרא"ש עכ"ל וביאור דבריהם הוא דקשיא להו נהי דאינו רשאי לחזור בו ולא יתננו ללוי אחר מ"מ במה קנה הלוי לעשותו תרומה כיון שעדיין אינו שלו ולא זכה בו וע"כ תי' כנ"ל והנה בקצו"הח סי' ר"ד הקשה על תי' הר"מ ממ"נ אי נימא דמכירי כהונ' חשוב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מינה מתנה מועטת ואי נימא דמכירי כהונה אינו קנין ממש אלא דמכירי כהונה הו"ל מתנה מועטת שאסור לחזור וכמבואר בתו' ב"ב (דף קכ"ג) וא"כ אכתי אינו אלא כמו מתנה מועטת דאינו קנין ואינו שלו והיאך יכול לעשותו תרומת מעשר ע"ש:
ולכן נראה לומר דלעולם ס"ל להר"מ דמכירי כהונה חשיב כמו קנין ממש דלא יוכל לחזור בו ומה שהקשה הקצוה"ח דא"כ היאך מוכח מינה למתנה מועטת נראה דהר"מ קאי בשי' רש"י שפי' בטעמא דמכירי כהונה דמשום דאינו רגיל לתת תרומה ומעשרות אלא לכהן זה אסחו להו שאר כהני דעתייהו והיינו דלא יוכל לחזור בו כנ"ל והנה לכאורה דברי רש"י צריך ביאור דמאיזה ענין אסחו להו שאר כהני דעתייהו ומה בכך דרגיל לתת תרומות ומעשרות לכהן זה דלמא יחזור בו ולכן נראה דרש"י ג"כ מודה לסברת התו' בב"ב שם דמכירי כהונה אסור לחזור בו ומשום דהוי כמו הבטחה וכנ"ל אלא דמ"מ הא דחשיב מוחזק אינו משום האיסור לבד אלא דמכיון דאסור לחזור בו ובודאי לא יתננו לכהן אחר א"כ ממילא אסחו להו שאר כהני דעתייהו ולפ"ז הדר הדין דשוב לא יוכל לחזור בו ולפ"ז נמצא דהא דמכירי כהונה לא יוכל לחזור בו הוא מורכב מתרי טעמי והיינו דמכירי כהונה הו"ל כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ומכיון דאסור לחזור בו ממילא אסחו להו שאר כהני דעתייהו וא"כ שוב לא יוכל לחזור בו ולפ"ז ניחא שפיר דברי הר"מ דס"ל דהא דישראל שאמר לבן לוי כו' היינו דוקא במכירי לויה דלא יוכל לחזור בו ומ"מ שפיר מייתי הגמ' ראיה מינה דמתנה מועטת אסור לחזור בו. דאי נימא דמותר לחזור בו א"כ גם במכירי מותר לחזור בו דלא עדיף מהבטחה בדברים ולפ"ז שוב לא שייך כלל לומר דשאר כהני אסחו להו דעתייהו וא"כ אין עדיפות במכירי כלל ובע"כ צ"ל דמתנה מועטת אסור לחזור בו וא"כ גם במכירי אסור לחזור ומכיון דידוע לכל דאסור לחזור בו ממילא אסחו להו שאר כהני דעתייהו מיניה וא"כ שוב לא יוכל לחזור בו דחשיב מוחזק ממש ועכ"פ מבואר מזה דגם שי' הר"מ הוא כרש"י דמכירי כהונה חשיב מוחזק ממש ולא יוכל לחזור בו וכמש"כ המהרי"ל בתשובה וכנ"ל והנה כמש"כ הש"מ בשם הר"מ כנ"ל כתב ג"כ הרמב"ן בחי' לגיטין (דף ל') ע"ש ולפ"ז גם מדברי הרמב"ן מוכרח דס"ל בע"כ כשי' רש"י וכנ"ל:
וכן מה שכתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש בטעם הדבר דרשאי לעשות תרומת מעשר משום דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו הקשה ע"ז הקצו"הח שם הא מעשר אינו שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים ועי' בחי' רע"ק איגר בב"מ שם שתי' לקו' זו ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות דהישראל יכול להפריש תרומת מעשר וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאילו מפריש בשליחותו ע"ש והנה באמת דברי הראשונים והאחרונים הנ"ל הוא ירושלמי מפורשת בפ"א דתרומות ה"א וז"ל ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר כו' וכוליה מיניה מכיון שאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי עכ"ל וע"ש בפ"מ שביאר דהירושלמי מקשה וכי כל כמיניה של הלוי לעשות תרומת מעשר ומשני דמכיון שאמר כו' נעשה זה הלוי כשלוחו של ישראל לתרום ונמצא תורם ברשות ישראל ואי דתקשי דמה שייך הישראל לתרומת מעשר פתר לה כר' יוסי כו' דס"ל דיש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר ושפיר הוי הלוי כשלוחו ע"ש ומתבאר בהדיא מש"כ הרא"ש וכפי מה שביאר הגאון רעק"א והנה שני התי' שכתב הש"מ בשם הר"מ והרא"ש כנ"ל כתבם הרמב"ן בחי' לגיטין (דף ל) גבי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר כו'. וע"ש שכתב ואק"ל הא לא אתא לידיה הא ל"ק דבמכירי כהונה ולויה עסקינן א"נ כדאתמר עליה בירושלמי בתרומות מכיון דאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו של זה כו' ע"ש:
אולם בחי' הרשב"א בגיטין שם כתב דהא דיכול לעשות תרומת מעשר אף דאכתי לא קני ליה ומשום דכיון דאין לישראל הנותן אלא טו"ה ויש בחזרתו מחוסר אמנה יכול הוא לעשותו תרומת מעשר כל שלא חזר בו בעה"ב אע"פ שיש לו לבעה"ב רשות לחזור בו וכדאמרינן בב"מ מודה ר' יוחנן כו' ה"נ מסתברא כו' ע"ש ומתבאר מדבריו דגם בלא מכירי יכול לעשות תרומת מעשר והטעם הוא רק משום דבעה"ב אסור לחזור בו לכך יש לו ללוי לעשות תרומת מעשר ועי' בקצו"הח שם מה שתי' ומתבאר מדבריו ג"כ כנ"ל ע"ש והנה לפי דברי הראשונים שכתבו לישב שלא ע"פ דרך הירושלמי נמצא דעיקר הא דיכול לעשות תרומת מעשר הוא רק משום דאסור לחזור בו דאם איתא דבעה"ב מותר לחזור בו ממילא לא חל כלל שם תרומת מעשר על מה שהפריש הלוי אף אם באמת לא יחזור בו הבעה"ב כיון דהלוי עדיין לא זכה בו וגם הישראל מותר לחזור בו ואפילו לפמש"כ הרמב"ן והר"מ דמיירי במכירי לויה מ"מ כבר בארנו דאי מותר לחזור בו אין עדיפות במכירי כלל כנ"ל ועכ"פ לפ"ז הא דמוכיח הגמ' מהא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כו' רשאי לעשות תרומת מעשר כו' דבע"כ אסור הישראל לחזור בו היינו דאי ס"ד דמותר לחזור בו א"כ לא חל כלל שם תרומת מעשר על מה שהפריש אפילו לא יחזור בו כנ"ל אולם לפי המבואר בירושלמי הטעם דרשאי לעשות תרומת מעשר משום דמכיון שאמר כור מעשר כו' נעשה שלוחו וכתורם ברשות ישראל. לפ"ז נראה דלא תליא כלל באם אסור לחזור בו דאפילו אי נימא דמותר לחזור בו מ"מ כ"ז שלא חזר בו הישראל שפיר חל שם תרומת מעשר על מה שהפריש הלוי כיון דנעשה שלוחו וכתורם ברשות ישראל וז"ב ולפ"ז לפמש"כ הרא"ש וכן הרמב"ן בתי' השני שם לבאר גם שי' תלמודא דידן ע"פ הירושלמי לפ"ז צריך לפרש דברי הגמ' בהא דמוכיח מהך דרשאי לעשות תרומת מעשר דבע"כ אסור להישראל לחזור בו היינו משום דאי נימא דמותר לחזור בו א"כ אמאי רשאי לעשות תרומת מעשר ויאכל על סמך זה נהי דכ"ז שלא חזר בו הישראל שפיר חל שם תרומת מעשר וכנ"ל מ"מ ניחוש דלמא יחזור בו אח"כ ונעקר שם תרומת מעשר ממה שהפריש ואישתכח דקא אכיל טבלים. ובע"כ צ"ל דאסור לחזור בו ושפיר יש לו להלוי לסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי לא יחזור בו הישראל ולא יתננו ללוי אחר ולכך רשאי לעשותו תרומת מעשר כנ"ל:
והנה מלשון הגמ' דאמר אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים ע"ש נראה לה"ר דבע"כ סוגית תלמודא דידן הוא כהירושלמי דלפמש"כ הראשונים וכן הקצו"הח וכנ"ל נמצא דעיקר הוכחת הגמ' הוא דאי מותר לחזור בו לא חל כלל שם תרומת מעשר על מה שהפריש לפ"ז צע"ג מאי האי דקאמר אישתכח דקא אכיל טבלים הא מכיון דלא חל כלל שם תרומת מעשר ממילא אסור לו לאכול כלל וכן כל עיקר הא דקאמר אישתכח דקא אכיל טבלים הוא שפת יתר אולם לפמש"כ לפרש הגמ' ע"פ הירושלמי וכנ"ל דברי הגמ' מדוקדקין מאוד והיינו דבודאי כ"ז שלא חזר בו הישראל חל שם תרומת מעשר על מה שהפריש ולא אכיל טבל. אך הוכחת הגמ' הוא דאי נימא דמותר לחזור בו א"כ ניחוש שמא יחזור בו אח"כ ונעקר שם תרומת מעשר ממה שהפריש ואישתכח דקא אכיל למפרע טבלים כנ"ל:
והנה הרי"ף בפ' הזהב כתב דהילכתא כר' יוחנן דאמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ואח"כ הביא ירושלמי ר"א בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו כו' ע"ש ובס' בעל המאור תמה ע"ז וע"ש שכתב דהירושלמי נראה דפליג על גמ' דילן ולא משמע ההוא ירושלמי במתנה מרובה דדומיא דמתנת עני קא מייתי לה ועוד כו' ע"ש ועי' להרמב"ן במלחמות שכתב דהירושלמי שכתב רבינו אתה מפרק במתנה מרובה ע"ש. ועכ"פ למש"כ הבעל המאור נמצא דלפי שי' הירושלמי ס"ל לר' יוחנן דדברים אין בהם משום מחוסר אמנה ומותר לחזור בו אולם צע"ג דלפי שי' הירושלמי וכנ"ל קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא בירושלמי פ"א דתרומות מייתי להא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר כו' והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר כו' ע"ש ומזה מוכרח דבע"כ אסור לחזור בו דאל"כ אמאי רשאי לעשות תרומת מעשר וכמבואר בתלמודא דידן דמייתי ראיה מזה דס"ל לר' יוחנן דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה ואסור לחזור בו. והנה אי נימא דלפי שי' תלמודא דידן הא דרשאי לעשות תרומת מעשר הוא משום דאסור לחזור בו והיינו דמייתי הגמ' ראיה מזה דס"ל לר' יוחנן דאסור לחזור בו דאי מותר לחזור א"כ לא חל כלל שם תרומת מעשר כנ"ל לפ"ז אפ"ל דהירושלמי לטעמיה דס"ל בטעם הדבר דרשאי לעשות תרומת מעשר משום דנעשה כשלוחו לתרום ולפ"ז אין ראיה דאסור לחזור דאף אי מותר לחזור מ"מ כ"ז שלא חזר בו שפיר חל תרומת מעשר ולשמא יחזור בו אח"כ אפשר דלא חיישינן. אולם לפמש"כ הרא"ש וכן הרמב"ן לפרש גם שי' תלמודא דידן ע"פ הירושלמי ומ"מ הא מייתי הגמ' ראיה מהא דרשאי לעשות תרומת מעשר דבע"כ אסור לחזור בו ולפ"ז לפי שי' הירושלמי דס"ל לר' יוחנן דמותר לחזור א"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן כנ"ל:
אך בכ"ז נראה דניחא שפיר דהנה בירושלמי שם מבואר דהא דבעה"ב יכול לחזור בו היינו עד שלא עשאו הלוי תרומת מעשר אולם אם כבר עשאן תרומת מעשר שוב לא יוכל בעה"ב לחזור בו דלא יוכל לבטל שליחותו וע"ש דמדמי להא דתנן ביטל כו' אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ועי' במראה הפנים שם שביאר דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי בזה אלא דאף לאחר שעשאן תרומת מעשר יוכל לחזור בו ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דתלמודא דידן ס"ל דאף לאחר שעשה הלוי תרומת מעשר יוכל לחזור בו ולכך שפיר מייתי ראיה מהא דרשאי לעשות תרומת מעשר דבע"כ אסור לחזור בו דאי מותר לחזור בו ניחוש שמא יחזור בו אח"כ ואישתכח דקא אכיל טבלים אולם הירושלמי לטעמיה דס"ל דלאחר שעשה הלוי תרומת מעשר לא יוכל הישראל לחזור בו משום דלא יוכל לבטל שליחותו ולפ"ז שפיר אפ"ל דס"ל לר' יוחנן דמתנה מועטת מותר לחזור בו ומ"מ שפיר רשאי לעשות תרומת מעשר כ"ז שלא חזר בו ולא חיישינן שמא יחזור בו אח"כ דהא לאחר שנעשה תרומת מעשר לא יוכל לחזור בו משום דלא יוכל לבטל שליחותו אח"כ: