אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן מח

סימן מז

אם יש למצוא סמך למה שנהגו העולם להלוות זה לזה מעות בלא עדים ובלא שטר וזהו נגד דינא דגמ' בב"מ שילהי פ' איזהו נשך ומבואר ברמב"ם וטור ושו"ע חו"מ סי' ע' דעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"ש:

תשובה בס"ד. הנה זה לשון הגמ' בב"מ (דף ע"ה) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח ליה כו' לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן. שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתב כתבא שלח לי' אפילו אנא נמי שלח ליה כש"כ מר דטריד. בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו עכ"ל הגמ'. ופרש"י עובר משום ולפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור. קללה כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו כו' משתלי ישכח הלוואתי ואגרום קללה לעצמי עכ"ל רש"י. וגמ' זו הביאו הראשונים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ובטו"ר ושו"ע חו"מ סי' ע'. אלא דהרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי ר"י אמר רב דהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. והרמב"ם כתב לתרווייהו דהמלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור וגורם קללה לעצמו ע"ש וצ"ע על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דר"ל דגורם קללה לעצמו. ובשו"ע חו"מ סי' ע' כתב כלשון הרמב"ם אסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח וכל המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור וגורם קללה לעצמו ע"ש:

והנה התיו"ט בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש כתב שם ז"ל ובגמ' ר"ל אמר גורם קללה לעצמו ומדלא אמר אף גורם ש"מ דלא ס"ל ר"ל הך דלפני עור. וטעמא דסבר דלא אמרה תורה אלא העור באותה שעה שנותן לפניו המכשול כו'. וכן רבינא דלא רצה להלוות לרב אשי בלא עדים א"ל דגורם קללה לעצמו ולא אמר לפני עור מהא איכא למשמע דהלכתא הכי דהא רבינא בתראה הוא ונ"מ אי ההוא גברא בעי למיקם בגורם קללה דלא הוי עובר על דברי חכמים. ועל זה אפשר שסמכו העולם שאין מדקדקים בכך כך נ"ל לישב מנהגא ע"ש. ובספר מהר"מ שיף כתב כ"ש מר כו' וגורם כו' ולא שלח ליה לאו דלפני עור דלא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא הוי רב אשי בעיני רבינא ח"ו רק פן ישכח ונעלם ממנו והוא לא ידע ויהיה גורם קללה לעצמו ובמעדני מלך הבל יפצה פיהו עכ"ל ע"ש והדברים נוגעים למ"ש בס' פל"ח כנ"ל. אולם לענ"ד נראה דדברי המעדני מלך הם פח"ח ושפיר הקשה נהי דרב אשי לא הוי בחזקת שיכפור במזיד מ"מ כיון דהוא טרוד בגירסא ומשתלי וכדשלח ליה רבינא כ"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו וא"כ משום זה גופיה עובר בלפני עור לא תתן מכשול דטרוד בגירסא ועלול לשכוח ויכפור בשוגג והוי עבירה בשוגג. ובע"כ דלא ס"ל לרבינא כלל הא דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול הן אם יכפרנו במזיד או בשוגג וזהו סעד למנהג העולם. כן נ"ל ברור כוונת הפלפולא חריפתא וע"ש שכתב דלהגאונים שכתבו כולם הא דרב יהודה אמר רב אפשר דרבינא לא רצה לקרות על רב אשי קרא דלפני עור. ולדבריו לדינא גם בת"ח עובר משום לפני עור משום זה גופיה דמשתלי וכ"כ הט"ז שם דהא דמבואר בשו"ע דאסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח היינו דגם לתלמיד חכם עובר משום לפני עור ע"ש היטב:

אולם בדעת חי' הלכות מהר"מ שיף נראה דס"ל דלפני עור לא שייך אלא היכי שיש לחוש שיכפור במזיד אבל משום דמשתלי ויכפור בשוגג אינו עובר משום לפני עור ואיכא רק משום גורם קללה לעצמו. וכיון דרב אשי לא היה ח"ו בחזקת שיכפור במזיד רק פן ישכח ונעלם ממנו לכן לא שלח ליה רבינא רק כש"כ מר דמשתלי וגורם כו'. שוב מצאתי להפרישה בהדיא שכתב כן מדפרש"י על לפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור ש"מ דס"ל דאינו עובר על לפני עור אא"כ הלוה יכפור במזיד ע"ש. וכ"כ הסמ"ע בס"ק ב' דמ"ש בשו"ע ואפילו לת"ח היינו אף דמסתמא הת"ח לא יכפרנו מדעתו ולית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול מ"מ יש לחשוש שמחמת טרדת לימודו ישכחנו ויגרום קללה לעצמו ע"ש. הרי דבת"ח אינו עובר משום לפני עור כיון שלא יכפור במזיד ומשום זה שישכח ויכפור בשוגג אינו עובר המלוה משום לפני עור ורק משום גורם קללה. וכ"כ הב"ח בהדיא דבת"ח אינו עובר משום לפני עור דבודאי לא יכפור במזיד רק דמ"מ אסור להלוות אפילו לת"ח משום דמשתלי דטרוד בגירסא וגורם קללה ע"ש. הרי דמשום דמשתלי ויכפור בשוגג אינו עובר משום לפני עור:

אלא דלכאורה צע"ג דמדוע אינו עובר באמת משום לפני עור אפילו בת"ח שלא יכפור במזיד מ"מ הואיל דטרוד בגירסא משתלי ויכפור בשוגג. והא מסברא נראה דלפני עור שייך אפילו אם יעבור חבירו על ידו עבירה בשוגג דמאי שנא. ונראה להביא ראיה ברורה לזה מדברי התו' בע"ז (דף ו') גבי הא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. וכתבו בתוס' ד"ה מנין דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למשתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתי ושמא שכח נזירותו. אבל ישראל שאמר הושיט לי נבילה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו ע"ש הרי דלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר משום לפני עור והיינו דשמא שכח נזירותו אלמא דלפני עור שייך אפילו היכי שיעשה חבירו ע"י עבירה בשוגג וכנ"ל. ולפ"ז ה"נ כיון דמשום שמא יכפור הלוה במזיד עובר משום לפני עור א"כ ה"ה היכי שיש לחוש שהלוה ישכח הלואה ויכפור בשוגג יעבור המלוה משום לפני עור. ונלע"ד לחלק דבודאי להכשיל לחבירו בדבר איסור היכי שחבירו כבר שוגג בדבר כי נעלם ממנו והוא לא ידע והוא יעבור על זה בשגגה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול דמה נ"מ אם חבירו יעשה כן בזדון או בשגגה. אולם בנידון דידן במלוה מעות לת"ח שבודאי לא יכפור ברצונו רק דחיישינן שמא ישכח ההלואה אח"כ ויכפור בשוגג זה אינו ענין להמלוה שיהיה מחויב לעשות טצדקי שלא ישכח הלוה ולא יבא לידי עבירה בשוגג. ואך הדבר מוטל על הלוה מעצמו שיזהר בזה שלא יבא לידי שכחה ואם הלוה לא נזהר אח"כ בנפשו ובא לידי שכחה זה אינו ענין כלל להמלוה. אולם היכי דיש לחוש שהלוה יכפור בשאט נפש ע"ז בודאי המלוה עובר בלפני עור כיון דהלוה חשוד לכפור ממון חבירו במזיד מחויב המלוה שלא יהיה גורם בדבר. ולכן המלוה לחבירו שאינו ת"ח שלא בעדים דחיישינן שיכפור הלוה במזיד עובר משום לפני עור והחילוק הוא ברור ופשוט:

והנה בספר לחם משנה פ"ב מהלכות מלוה ולוה הקשה בעיקר הדין דהמלוה לחבירו שלא בעדים עובר משום לפני עור דפרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור. דא"כ מאי מהני לזה שמלוה לו בעדים אכתי יוכל הלוה לכפור ולטעון פרעתי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. ותי' דמש"כ רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור לאו למימרא דברשע יעשה כן דאטו ברשיעי עסקינן אלא י"ל דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח הדבר שהלוהו. אבל כשיש עדים אעפ"י שלא יזכור ע"כ יפרע ע"ש. ולדבריו צ"ל דהא דלא חיישינן ג"כ אפילו במלוהו בעדים שישכח ויסבור שכבר פרע אותו ויטעון פרעתי ומשום דבקל ישכח ההלואה. אבל פרעון אין דרך לשכוח והחילוק מובן. אולם דבריו צ"ע דא"כ כל מה שעובר המלוה בלפני עור הוא מחשש שכחה שישכח הלוה ויכפור בשוגג וכיון דמחשש שכחה שישכח הלוה נמי עובר המלוה בל"ע א"כ אמאי לא שלח ליה רבינא לרב אשי כש"כ מר דמשתלי ואעבור בלפני עור. גם בדברי רש"י א"א לפרש דמחשש שכחה הוא דהא כתב בפירוש שעולה על רוחו של לוה לכפור וכן כתב הפרישה דמפרש"י משמע דס"ל דאינו עובר על לפני עור אא"כ הלוה יכפור במזיד. ולכן צ"ל כמ"ש הסמ"ע והב"ח דלפני עור הוא דוקא באם יכפור הלוה במזיד. אבל משום חשש שכחה שישכח הלוה אינו עובר המלוה בלפני עור כנ"ל:

אך הנה בגוף הדבר שכתבו האחרונים דהמלוה לת"ח אינו עובר בלפני עור משום דאינו בחזקת שיכפור. והא דאמר רב יהודה אמר רב המלוה שלא בעדים עובר בלפני עור היינו המלוה לע"ה. אם כי לכאורה נראה כן מפשטות הגמ' מהא דשלח ליה רב אשי אפילו אנא נמי וכן רבינא לא שלח ליה רק כש"כ מר דמשתלי. מ"מ צע"ג דמה טעם יש לחלק בין ת"ח לע"ה וכי ע"ה חשידי לכפור ממון חבריהם במזיד ובכל הדברים ת"ח וע"ה שוים ורק באבידה מהדרינן לת"ח בט"ע ולא לע"ה ומשום דמורה היתר ועי' להראשונים מש"כ בזה. ועוד דחידוש כזה הו"ל לרב יהודה לפרושי בהדיא כל המלוה מעות לעם הארץ שלא בעדים ולא הו"ל למסתם. וכן הרי"ף והרא"ש סתמו דבריהם וכתבו סתם דעובר בלפני עור ולא חילקו כלל בין ת"ח לע"ה וש"מ דאין חילוק כלל כנ"ל:

אמנם לולי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים שכתבו כולם הך דאמר רב יהודה אמר רב לפסק הלכה היה נ"ל לומר מילתא חדתא בזה בעז"ה והיינו דבאמת אין חילוק כלל בין ת"ח לע"ה ולר"י אמר רב לעולם עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ורב אשי דשלח ליה אפילו אנא נמי וכן רבינא דשלח ליה לר"א רק כש"כ מר דמשתלי לא סבירא להו באמת כלל הך דמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור וביאור הענין הוא ע"פ מה דקשה טובא בעיקר הדבר הא דמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום שעולה על רוחו של לוה לכפור כפרש"י וקשה דמדוע ניחוש לזה הא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומהיכי תיתי יכפור הלוה ממון חבירו במזיד ויהיה לוה רשע ולא ישלם ועי' בע"ז (דף ו') בתוס' ד"ה מנין דלהכי נקט כוס יין לנזיר כו' ושמא שכח נזירותו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבילה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו ע"ש וה"נ אמאי יהיה חשוד לכפור במזיד ממון חבירו ועוד דא"כ אפילו להפקיד לחבירו שלא בעדים יהיה אסור משום ה"ט שמא יכפור לו פקדונו. שוב מצאתי בס' כנה"ג שכתב באמת בשם הר"ש יונה דגם להפקיד בלא עדים אסור אולם לא משמע כן בגמ' ועוד קשה דהא קיי"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וחזקה אלימתא הוא וא"כ אמאי ניחוש לזה שיכפרנו ויהיה מעיז פניו בפני בע"ח. וכבר הקשה כן בתומים ועי' ב"מ (דף ה') אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ע"ש וה"נ הא איכא חזקה וכנ"ל:

ולכן נלע"ד לומר ביסוד הדבר דבאמת לא חיישינן שמא יכפור במזיד כדי לגזול ממון חבירו אלא דחיישינן שלפעמים אין ללוה מה לפרוע ויכפור כדי לאישתמוטי מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה והיינו ע"פ המבואר בב"מ (דף ג') אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו' והאי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה. ופרש"י והאי בכוליה בעי דלודי כו' וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא כו' וכ"ה בגמ' שם (דף ה') האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה תדע דאמר רב אידי בר אבין א"ר חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ופרש"י תדע דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא דאמר כו' הכופר במלוה כו' כשר לעדות אלמא לאו דעתיה למגזליה דנימא אל תשת עד חמס אלא לאישתמוטי עביד עכ"ל ע"ש המתבאר מזה דכופר במלוה היכי דדעתיה לאשתמוטי עד דהוו ליה זוזי לא מקרי גזלן ולא חשיד אממונא כלל דלפיכך הוא כשר לעדות וכן גם הא דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח לא שייך היכי דאפ"ל אשתמוטי קא משתמיט מיניה וכדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (דף מ') דאמר רב נחמן כופר הכל משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ומשני אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה ע"ש הרי דהיכי דשייך לומר אשתמוטי שוב ליכא חזקה דאין אדם מעיז פניו דשפיר אפשר לו לכפור לאשתמוטי וכן לאו דוקא במודה במקצת שייך הא דמשתמיט כ"א גם בכופר הכל וכדמוכח בשבועת הדיינין שם ועי' ב"מ (דף ג') בתוס' ד"ה בכוליה ושם (דף ו') בתוס' ד"ה אלא ע"ש:

ולפ"ז ניחא שפיר טעם הדבר דהמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור לא משום דחיישינן שמא יכפור במזיד לעכב ממון חבירו אצלו דע"ז ודאי לא חשידי ועוד דהא אין אדם מעיז פניו אלא דחיישינן שמא לא יהיה לו ללוה מה לפרוע ויכפור כדי לאשתמוטי סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה וזה הוא חשש באמת דזהו דבר ההוה ומצוי תמיד להשתמט משום דלית ליה זוזי ועי"ז לא מתרע חזקתו דהא הכופר במלוה כשר לעדות דלאשתמוטי קא עביד כנ"ל וכן יוכל להעיז פניו בפני בע"ח כיון דבדעתו לפרוע ולאשתמוטי קא עביד אלא דאע"ג דהלוה לא יכפור מרצונו הטוב כ"א לאשתמוטי עד דהוי ליה זוזי מ"מ עבירה היא בידו דאסור לכפור ממון חבירו: ולכן המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור דחיישינן שמא יכפור לאשתמוטי מיניה וזהו מדוייק בלשון רש"י ז"ל במש"כ שעולה על רוחו של לוה לכפור והיינו כנ"ל שבאם לא יהיה לו לפרוע יעלה על רוחו לכפור לאשתמוטי אך עדיין קשה כיון דאין אנו חוששין שיכפור הלוה ממון חבירו במזיד אלא שמא לא יהיה לו לפרוע ויכפור לאשתמוטי מיניה והא משום זה גופיה מחשש דאשתמוטי תקנו חכמים שבועת היסת לכופר הכל וכמבואר בשבועות שם. וא"כ מדוע עובר בלפני עור דמה יש לחוש בזה שיעלה על רוחו של לוה לכפור דלמה יכפור לאשתמוטי הא יהיה מחויב לשבע היסת ואי משום שמא יכפור וישבע לשקר זהו לא נתן להאמר וכמש"כ דגם לכפור ממון במזיד לא חשידי ומכש"כ דלא חשידי אשבועתא:

אולם באמת ניחא שפיר דהנה הראשונים כתבו דשבועת היסת בדורו של רב נחמן תקנו אותה ולפ"ז בימי רב עדיין לא היה התקנה דכופר הכל ישבע שבועת היסת אלא דכל כופר הכל היה פטור מכלום ולפ"ז שפיר ס"ל לרב דהמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום דחיישינן שמא לא יהיה לו ללוה מה לפרוע ויכפור לאשתמוטי מיניה דהא יהיה פטור מכלום ועי' בריטב"א בשבועת הדיינין שם שכתב ז"ל שבועת היסת פי' בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שיהיו פטורין אף משבועה ע"ש ועכ"פ כיון דקודם התקנה היו רגילים לקפוץ ולכפור לפי שהיו יודעים שפטורים אף משבועה והיינו כדי לאשתמוטי וכמבואר בגמ' ולכן אין תקנה לזה כ"א להלות בעדים והיינו דאמר ר"י אמר רב המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום דכופר הכל פטור מכלום חיישינן שיכפור הלוה כדי לאשתמוטי והן שמלוה לע"ה או לת"ח עובר משום לפני עור:

ולפ"ז אפ"ל דרב אשי ורבינא לא ס"ל באמת כלל הא דאמר ר"י אמר רב המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ואף במלוה לע"ה אינו עובר והיינו משום דרבינא ורב אשי היו סוף האמוראים אחר תקנת ר"נ ובימיהם כבר היה התקנה דכופר הכל מחוייב לשבע שבועת היסת ולפ"ז אינו עובר המלוה בלפני עור אם מלוה שלא בעדים דהא אין לחוש רק משום שהלוה יכפור לאשתמוטי אם לא יהיה לו מה לפרוע והא באמת משום זה גופיה תקנו חכמים שבועת היסת משום שהיו רגילים לכפור לאשתמוטי ואחר שתקנו שבועת היסת ממילא בטל זה החשש דלמה יכפור כיון דיצטרך לשבע ולכן אינו עובר המלוה בלא עדים בלפני עור כנ"ל. ולפ"ז עכ"פ רבינא ורב אשי לא ס"ל כלל שיעבור המלוה בלפני עור אפילו במלוה לע"ה כנ"ל אלא דמ"מ איכא חשש דמשתלי ויכפור בשוגג ונהי דמשום שיכפור בשוגג ליכא לפני עור כנ"ל מ"מ גורם קללה לעצמו והיינו דשלח ליה רב אשי אפילו אנא נמי. פי דרב אשי אינו עלול לשכוח ובזה ודאי דיש לחלק בין ת"ח לע"ה דס"ד דת"ח לא ישכח ושלח ליה כש"כ מר דטריד בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמו. אולם מענין לפני עור שמא יכפור במזיד לא דברו בזה כלל דס"ל דלאחר התקנה שתקנו חכמים שבועת היסת אינו עובר בלפני עור כנ"ל והיינו דמייתי אח"כ הברייתא דשלשה צועקין ואינן נענין כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים והנה גם בברייתא צ"ל משום דנשנית קודם התקנה דכופר הכל נשבע היסת אלא דכופר הכל פטור מכלום ולפיכך שייך לומר דהוא מהצועקין ואינן נענין דלאחר התקנה של שבועת היסת ל"ש לומר דהוא מהצועקים ואינן נענין דהא הלוה חייב לשבע היסת. ולפ"ז כיון דקודם התקנה אם מלוה שלא בעדים הוא מהצועקים ואינם נענין ולכך עובר ג"כ משום לפני עור אולם לאחר התקנה דהוא צועק ונענה ממילא לא יכפור הלוי ולכך גם בלפני עור אינו עובר וכנ"ל:

ולפי מש"כ יש לישב קו' הכנה"ג שהקשה דמאי מהני שילוה לו בעדים הא אכתי יוכל לטעון פרעתי דהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים וכן הקשה הלח"מ כנ"ל אולם לפי הנ"ל י"ל דהנה בשבועת הדיינין שם מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך כו' נתתיו לך פטור ואמר ר"נ כו' מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דררא דממונא לא ע"ש והנה הפוסקים פסקו כל"ק דר"נ דאף בדליכא דררא דממונא משביעין אותו שבועת היסת ולפ"ז אפ"ל נהי דשבועת היסת בדורו של ר"נ תקנו אותה היינו בגונא דליכא דררא דממונא כגון שטוען להד"ם אבל בדאיכא דררא דממונא אולי היתה תקנה קדומה מימי האמוראים הראשונים שחייב לשבע היסת ולפ"ז אפ"ל נהי דבימי רב עדיין לא היה התקנה דכופר הכל נשבע היסת היינו בדליכא דררא דממונא אבל בדאיכא דררא דממונא כגון שטוען פרעתי גם בימי רב היה חייב לישבע היסת ולפ"ז ניחא שפיר דאם מלוה לו שלא בעדים עובר משום לפני עור דחיישינן שיכפור ויטעון להד"ם לאשתמוטי ויהיה פטור אף משבועה אולם במלוה לו בעדים אין לחוש כלל דהא לא יוכל לטעון להד"ם ואי משום דשמא יטעון פרעתי הא בכה"ג דאיכא דררא דממונא יהיה חייב לשבע היסת ואינו חשוד לכפור ולשבע שקר כנ"ל:

באופן אחר יש לומר ג"כ ע"פ יסוד הזה והנה התומים בסי' ע' כתב דהא דעובר בלפני עור אין הטעם משום שמא יכפור בפועל ויאמר להד"ם רק כל החשש שמא ישכח ההלואה ויטעון איני יודע ובזה מיישב קו' הכנה"ג שהקשה דאפילו במלוהו בעדים הא יוכל לטעון פרעתי ולפ"ז ניחא דבמלוה שלא בעדים חיישינן שמא ישכח ההלואה ויטעון איני יודע אם הלויתני ויהיה פטור משא"כ במלוהו בעדים אם יטעון איני יודע אם פרעתי יהיה מחוייב לשלם ע"ש אבל דבריו צ"ע דא"כ מאי גורם קללה לעצמו איכא בשלמא היכי שהלוה כופר הכל מקללין את המלוה אבל היכי שהמלוה טוען בריא והלוה טוען איני יודע אם הלויתני הכל יאמינו למלוה כיון שהלוה בעצמו אינו יודע ונהי דמ"מ הלוה פטור אבל גורם קללה ל"ש בזה ועוד דהכא רב יהודה אמר רב אמר להך דינא דעובר משום לפני עור ורב יהודה לשיטתיה ס"ל דאיני יודע אם הלויתני חייב ועי' בכתובות (דף י"ב) מנה לי בידך והלה אומר א"י רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ע"ש ולפ"ז לרב יהודה לשיטתיה גם אם יטעון הלוה איני יודע אם הלויתני יהיה חייב ובירושלמי פ' שבועת הדיינין משמע דגם רב סבר איני יודע אם הלויתני חייב ע"ש ועוד קשה דממ"נ כיון דחיישינן שמא ישכח ההלואה ויטעון איני יודע הרי דמחשש שכחה שישכח הלוה נמי עובר המלוה בלפני עור וא"כ גם במלוה בעדים נהי דאם ישכח ויטעון איני יודע אם פרעתי יהיה חייב מ"מ ניחוש שמא ישכח לגמרי ויסבור שפרע ויטעון פרעתי דממ"נ כמו שאפשר שישכח ויהיה לו ספק אם פרע ה"נ אפשר שישכח לגמרי ויסבור שכבר פרע באמת:

ולכן אפ"ל דבודאי מחשש שכחה שישכח הלוה לגמרי ויהיה פטור ע"י טענתו אינו עובר המלוה בלפני עור כנ"ל וכמש"כ הפרישה והב"ח וכן לשמא יכפור במזיד לעכב ממון חבירו אצלו לא חשידי אלא דחיישינן שמא ישכח ההלואה באופן שיהיה אצלו ספק אם הלוה אצלו ואם יטעון איני יודע אם הלויתני יהיה חייב לשלם דרב יהודה ורב ס"ל איני יודע אם הלויתני חייב כנ"ל ולכך אם יהיה ללוה ספק יטעון דאין לך בידי ויכפור מספיקא לגמרי והוא ע"פ המבואר בב"מ (דף ו') אביי אמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולא אמרינן תפוס ממונא מספיקא משתבע נמי מספק אמר רב ששת ברי' דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא מ"ט ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה ע"ש בפרש"י ולפ"ז הדברים קל וחומר כיון דחששו חכמים דמשום ספק מלוה ישנה יתקוף בעליתו של חבירו ומשום דלא פרשי אינשי מספק ממונא וא"כ כש"כ דחיישינן דאם יהיה ללוה שום ספק בהלואה מספיקא יכפור לגמרי ולא קשיא דהא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כיון דלא פרשי אינשי מספק ממונא וכן גם אין אדם מעיז לא שייך הכא כיון שהוא כופר מתורת ספק ולפ"ז רב יהודה ורב לשיטתם דס"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לכך המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור דחיישינן שמא יהיה ללוה ספק בהלואה ויהיה חייב מדינא ולא פרשי אינשי מספק ממון ויכפור הכל כנ"ל. ולפ"ז אפ"ל דריש לקיש דאמר גורם קללה לעצמו ולא אמר אף פליג באמת על רב ומשום דס"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור כר"נ וכר"י ולפ"ז המלוה שלא בעדים אינו עובר בלפני עור דהא הלוה אינו חשוד לכפור במזיד ואם יהיה לו ספק יטעון איני יודע ויהיה פטור באמת ומה שיהיה פטור משום שכחה אינו עובר המלוה בלפני עור ולכן קאמר דגורם קללה לעצמו והיינו שמא ישכח הלוה לגמרי ויכפור ויהיה המלוה גורם קללה לעצמו ובזה ניחא נמי דלרב במלוה בעדים ל"ח שמא יטעון הלוה פרעתי דשמא יכפור במזיד ל"ח כנ"ל ומחשש שכחה שיהיה לו ספק אם פרע נמי לא חיישינן דבקל אדם שוכח הלואה ולא ישכח אם כבר פרע וכמו שכתבנו לדעת הלח"מ שפי' כל הענין דל"ע מחשש שכחה דפירעון אינו מצוי לשכוח כנ"ל. ולפ"ז ניחא נמי דאפ"ל דרבינא ורב אשי לא ס"ל ג"כ שהמלוה שלא בעדים יעבור בלפני עור וכר"ל ומשום דס"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור כנ"ל:

ועוד אפ"ל דאפילו אי ס"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב מ"מ שפיר ס"ל דאינו עובר בלפני עור דלא חיישינן שמא ישכח הלוה ויהיה לו ספק אם הלוה ויכפור מספיקא דרבינא ורב אשי בימיהם כבר נתקנה שבועת היסת וא"כ אם יכפור יצטרך לשבע היסת וא"ל דישבע מספק דזה אינו דהא אמרינן בב"מ שם פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא מ"ט שבועה ליתא בחזרה וא"כ אם יהיה להלוה ספק בהלואה לא יכפור מספק דיהיה מחויב לשבע היסת ופרשי אינשי מספק שבועה ולכך לאחר תקנת חז"ל לשבע היסת לא שייך כלל הא דלפני עור אף למ"ד דאיני יודע אם הלויתני חייב וכנ"ל והיינו דשלח ליה רב אשי אפילו אנא נמי דאיני עלול לשכוח לגמרי שיהיה המלוה גורם קללה ושלח ליה כש"כ מר דמשתלי כו' והדברים נכונים בס"ד זהו הנ"ל לישב מנהגן של ישראל שאין מדקדקין בכך ומשום דלאחר התקנה של שבועת היסת ל"ש הא דלפני עור כנ"ל וכרבינא ורב אשי כנ"ל אולם לדינא חלילה לזוז מפסק השו"ע דאסור להלוות שלא בעדים דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול שזהו דעת כל הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ואפילו לפמש"כ נהי דלפני עור ליכא מ"מ המלוה שלא בעדים גורם קללה לעצמו והנזהר בזה תבוא עליו ברכת טוב:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה