פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן מא
בדין מכירת ספר תורה לישא אשה:
הנה בשו"ע אה"ע סי' א' ס"ח כתב אע"פ שקיים אדם פו"ר אסור לו לעמוד בלא אשה כו' אם אין סיפוק בידו לישא אשה ב"ב אא"כ ימכור ס"ת כו' אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה ב"ב ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה ב"ב ועי' בח"מ סק"י שכתב בד"ה אלא ישא אשה שאינה ב"ב ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד והיינו דמסיים שלא יעמוד בלא אשה דאל"כ הא כבר כתב לפני זה כו' ואף דמפשט הגמ' משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה הוא משום לשבת יצרה מ"מ איסור דהרהור עבירה קשה משבת יצרה כמש"כ בעל ת"ה סי' רס"ג ועי' בב"ש ס"ק ט"ו דלענין מכירת ס"ת יש ג' דינים בשביל פו"ר מוכרין לכ"ע בשביל לערב אל תנח מבואר בשו"ע הפלוגתא בשביל שלא ישב בלא אשה מצינו פלוגתא הנימוקי יוסף ס"ל דאין מוכרין והרמב"ן במלחמות ס"ל דמוכרים. והנה לענין מכירת ס"ת בשביל לערב אל תנח עי' בב"ש ס"ק ט"ז דהעיקר הוא דמוכרין דכן הוא דעת כל הראשונים כמעט. אולם לענין למכור ס"ת לישא שאינה ב"ב בשביל שלא יעמוד בלא אשה הנה האחרונים ה"ר דמוכרין. ולענ"ד נראה לדון בדבר והנה הגאון בעל הפלאה בחי' לאה"ע בסי' זה כתב ז"ל ונראה דמוכח כדברי התה"ד שהרי אמרו בחצי' שפחה וחציה ב"ח שכופין את רבה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר הרי דהצלת החטא עדיפא ממצוה דלערב כו' דהא משמע דאם כבר קיים העבד מצות פו"ר לא היו כופין את רבו משום מצוה דלערב ואפ"ה משום הצלת החטא כופין את רבה וא"כ לדעת הי"א דמותר למכור ס"ת משום מצות לערב כ"ש שמותר למכור בשביל הצלת החטא עכ"ל ע"ש. אולם תמהני מאוד על הגאון הנורא הזה דמאי ענין הצלת חטא דיחיד להצלת חטא דרבים דהתם בחציה שפחה וחציה ב"ח שכפו את רבה משום שנהגו בה מנהג הפקר הרי נכשלו בה רבים באיסור שפחה והוי כמו מצוה דרבים וכ"כ התו' בהדיא בגיטין (דף מ"א) בד"ה כופין ז"ל וחציה שפחה וחציה ב"ח דכפו את רבה משום דנהגו בה מנהג הפקר כו' ועוד דמצוה דרבים שאני עכ"ל ועכ"פ זה א"צ לפנים דהצלת החטא דרבים עדיפא ממצוה דלערב אל תנח. אולם מאי ענין זה להך דלא יעמוד בלא אשה דהוא רק הצלת חטא דיחיד מנ"ל דגם זה עדיפא ממצוה דלערב. ועוד דגבי חציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר הוא הצלת חטא מאיסור מעשה ממש משא"כ הא דאסור לעמוד בלא אשה הוא משום הרהורי עבירה. ועוד אולי יכול לכוון דעתו בלא הרהורים ועכ"פ לפ"ז אין ראיה כלל כנ"ל:
עוד כתב שם לפי שיטתו ז"ל ואין להקשות דא"כ למה אין כופין בחציו עבד וחציו בן חורין משום הצלת החטא שלא יעמוד בלא אשה י"ל כו' וכוונתו להא דמבואר במשנה גיטין (דף מ"א) מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא כופין כו' וא"כ מ"ט לא אמר דכופין משום הצלת החטא שלא יעמוד העבד בלא אשה. והנה קו' זו קשה ביותר לפמש"כ הב"ש שם דהרמב"ן מסופק אם הא דאסור לעמוד בלא אשה הוא דאורייתא ובס' קהלת יעקב למוהרי"ט אלגזי סי' רס"א הביא בשם הרד"ך בתשובה שכתב דלדעת הרי"ף הוא דאורייתא ע"ש וא"כ מ"ט לא אמר דכופין בשביל שלא יעמוד בלא אשה. אולם לענ"ד נראה לישב בפשיטות ע"פ מה שהקשו התוס' בגמ' ב"ב (דף י"ג) על המשנה דמי שחציו עבד וז"ל וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות מותר בממזרת כדתנן כו' ובצד חירות נמי מותר כדתנן ממזרים וחרורים מותרין לבא זה בזה ואור"י דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל ע"ש. ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר דלא מצ"ל דכופין את רבו בשביל שלא יעמוד העבד בלא אשה דלישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול ומשום דבשביל זה הרי יש תקנה לישא ממזרת שאינה ב"ב כגון עקרה או זקינה דלא יעמוד בלא אשה וגם לא ירבה ממזרים בישראל כנ"ל ולכך הוכרח לומר הטעם משום לשבת יצרה ולזה אין תקנה בממזרת דלקיים שבת יהי' צריך לישא ממזרת ב"ב וירבה ממזרים בישראל:
וראיתי בשו"ת גליא מסכת סי' י"ב שכתב להביא ראיה מפורשת דהך דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה עדיף ממצוה לערב אל תנח ואלימא כמו בנים והוא מגמ' ביצה (דף ל"ו) והנה במשנה שם כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת כו' ואילו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין כו' ופרש"י כל שחייב עליו מד"ס שלא לעשותו בשבת משום שבות או משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות כו' או משום מצוה שיש בו ממש כו' ופריך בגמ' ולא מקדשין והא מצוה קא עביד לא צריכא דאית ליה אשה ובנים ופרש"י והא מצוה קא עביד כו' ואמאי קא קרי ליה רשות דאית ליה אשה ובנים כו' ותו לא מפקד כולי האי ומיהו קצת מצוה איכא כדאמר כו' לערב אל תנח ידך עכ"ל ע"ש והתו' פי' דקו' הגמ' והא מצוה קא עביד דלכך ראוי להתיר לגמרי ע"ש עכ"פ חזינן דסתמא דתלמודא נקט וקאמר דאית ליה אשה ובנים ומשמע מפורש דאי לא הוה ליה אשה אף על פי שהיה לו בנים עדיין הוי מצוה גמורה ומשום דאסור לעמוד בלא אשה הרי דחשיבי מילתא דר"נ מצוה גמורה כמו שאין לו בנים ע"ש. והנה זה יקשה ביותר לשי' הנ"י דס"ל דמשום לערב אל תנח מוכרין ס"ת ומשום לעמוד בלא אשה אין מוכרין ובגמ' הנ"ל מבואר ההיפוך דלעמוד בלא אשה עדיף מלערב אל תנח. וראיתי למי שכתב ע"ז דהא דאמר בגמ' דאית ליה אשה ובנים היינו אשה או בנים אולם הוא תמוה דאם הך אשה היינו ב"ב א"כ אמאי קרי לה רשות דהיינו קצת מצוה דהא מכיון שיש לו אשה ב"ב לפרות ולרבות אף סרך מצוה ליכא לישא אחרת ואם הך אשה היינו שאינה ב"ב א"כ אכתי הוי מצוה גמורה לישא אחרת לפרות ולרבות כיון שאין לו בנים ובע"כ צ"ל דהא דמשני דאית ליה אשה ובנים הוא אשה ובנים והיינו אשה שאינה ב"ב וגם בנים ומשמע לכאורה דהא דאמר אשה היינו משום שאסור לעמוד בלא אשה כנ"ל:
אמנם נראה לישב ולפרש הגמ' בע"א דהנה לכאורה צ"ע בהא דמבואר בכאן דמשום לערב אל תנח לא מקרי רק קצת מצוה וכמו שפרש"י ומיהו קצת מצוה איכא כדאמר לערב אל תנח וקשה דאמאי לא יהיה נחשב באמת למצוה גמורה וביותר לדעת הפוסקים דאע"פ שיש לו בנים מוכרין ס"ת לישא אשה ב"ב משום לערב אל תנח והרי לכל המצות אין מוכרין ס"ת כ"א לישא אשה וכיון דבשביל לערב אל תנח נמי מוכרין ס"ת וא"כ איך אפשר דלערב אל תנח מקרי רק קצת מצוה שקרוב להיות דבר הרשות כמו שפרש"י במשנה משום רשות ע"ש ועי' בשו"ת רמ"א סי' קכ"ה על מ"ש הסמ"ק ראיה דאפילו באין לו בנים אסור לקדש ביו"ט מהא דלא התירו לכ"ג לכנוס ביוה"כ משום צורך מצוה לכל ישראל וכתב הרמ"א דשאני מצות פו"ר שהיא מצוה גדולה שאין מוכרין ס"ת לשום מצוה בעולם כ"א לישא אשה וא"כ כיון דגם משום לערב אל תנח מוכרין ס"ת איך אפשר דהוי רק קצת מצוה, וכנראה כבר הרגיש בזה הגהמ"י סוף ח"ד שכתב ועל מה שפי' רבינו חיים שלא יקשה כו' א"כ אין הלכה כר' יהושע וה"נ מדתנן בפ' המביא בביצה דאין מקדשין בשבת ויו"ט ביש לו אשה ובנים ולא חשיב ליה מצוה ע"ש ומשמע מדבריו שמפרש המשנה באמת דלא כר' יהושע אולם צ"ע דא"כ אפילו קצת מצוה ליכא לישא ב"ב כיון שב לו בנים ובע"כ דהמשנה הוא לר' יהושע וכ"נ מפרש"י שם ועי' בתו' יבמות ס"א ד"ה נ"מ כו' ועוד אור"י כו' ועפ"ז אפ"ל קצת דברי הגהמ"י ודו"ק:
ולכן נראה לומר בעז"ה דהא דמבואר בגמ' הנ"ל דליקח אשה ב"ב משום לערב אל תנח לא הוי רק קצת מצוה דקא קרי לה רשות וכמו שפרש"י ומיהו קצת מצוה איכא כדאמר לערב אל תנח ידך ע"ש זהו רק בכה"ג דמשני בגמ' דאית ליה אשה ובנים והיינו משום דעיקר המצוה דלערב אל תנח דאע"פ שיש לו בנים צריך לישא אשה ב"ב זהו רק אם אין לו אשה כלל צריך לחזור לישא אשה ב"ב משום לערב אל תנח ידך ובכה"ג שאין לו אשה כלל הוי מצוה גמורה לישא אשה ב"ב אבל אם יש לו אשה ובנים אע"פ שהאשה כבר אינה ב"ב מ"מ שוב ליכא חובת מצוה גמורה לישא ג"כ אשה אחרת בת בנים עליה משום לערב אל תנח ידך אלא דאם רוצה לישא אשה אחרת ב"ב ג"כ הוי קצת מצוה אבל לא מצוה גמורה כיון שיש לו אשה ובנים, וכן נראה ברור דלהפוסקים דסבירא להו דמוכרין ס"ת בשביל לערב אל תנח היינו רק היכי דלית ליה אשה כלל מוכרין ס"ת כדי לישא אשה ב"ב אבל אם יש לו אשה ובנים אלא שהאשה כבר אינה ב"ב ורוצה לישא אחרת ב"ב עליה אין מוכרין ס"ת בשביל זה ומשום דלא הוי רק קצת מצוה כנ"ל ונראה לה"ר מדברי השאילתות פ' נח ז"ל ברם צריך כי מזבין ס"ת היכי דלית ליה בנים אבל היכי דאית ליה בנים ואשה לית ליה וקא בעי למינסב מהו זבוני ס"ת ומינסבה כו' ת"ש דתניא ר' יהושע אומר כו' ומ"ש דס"ל לרבינו דמוכרין ס"ת משום דר' יהושע ועכ"פ מדיוק לשון רבינו שכתב ואשה לית ליה משמע ודאי דהיכי דאית ליה ג"כ אשה אע"פ שאינה ב"ב פשיטא דאין מוכרין ס"ת משום לערב אל תנח ועכ"פ מכיון דאין מוכרין ס"ת ודאי דלא הוי מצוה גמורה בכה"ג רק קצת מצוה עכ"פ בודאי איכא כמבואר בגמ' דאית ליה אשה ובנים וקרי לאין מקדשין רשות והיינו קצת מצוה וכ"נ מדברי הריטב"א בחי' ליבמות (דף ס"ד) ז"ל וכן כל שיש לו בנים כו' משום דר"י אין כופין אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אשה אחרת משום לערב אל תנח ידך ע"ש משמע רק דאם רצה ישא אחרת אבל לא חובת מצוה גמורה והנה הטעם נראה פשוט דהנה הך דר"י משום לערב אל תנח הוא רק דרבנן וכמש"כ הראשונים ולפ"ז נראה דעיקר מצות חכמים הוא רק כשאין לו אשה כלל אע"פ שקיים פו"ר צריך לישא אשה ב"ב אבל לא לישא אשה על אשתו ולהכניס צרה לביתו והיינו ג"כ שלא מצינו לחז"ל שנשאו נשים על נשותיהן לעת זקנותן משום לערב אל תנח ידך ובע"כ דהיכי דאית ליה אשה שוב ליכא מצוה גמורה כנ"ל ואף דמ"מ הרי איכא קצת מצוה מ"מ משום סיבה קלה נדחה זה. ועכ"פ לפ"ז ניחא שפיר הגמ' בביצה הנ"ל דמבואר דמשום לערב אל תנח לא מקרי רק קצת מצוה דהיינו משום דיש לו אשה ג"כ דבכה"ג גם ס"ת אין מוכרין כנ"ל אולם היכי דלית ליה אשה דמוכרין ס"ת לישא ב"ב באמת הוי לערב אל תנח מצוה גמורה כנ"ל:
מעתה נחזור לראית הגאון הנ"ל מה שה"ר מסוגי' זו דהך דאסור לעמוד בלא אשה עדיף מלערב אל תנח ואלימא כמו פו"ר והיינו מהא דאיצטריך לשנויי דאית ליה אשה ובע"כ משום דאי לית ליה אשה הוי מצוה גמורה משום דאסור לעמוד בלא אשה אף דמשום לערב אל תנח לא הוי רק קצת מצוה כנ"ל אולם לפי הנ"ל אין ראיה כלל והיינו דהא דאיצטריך לומר דאית ליה אשה אין זה משום דבלא"ה הוי מצוה גמורה משום דאסור לעמוד בלא אשה אלא משום דהיכי דלית ליה אשה הוי משום לערב אל תנח גופיה מצוה גמורה לישא אשה ב"ב ולכך הוצרך לומר דאית ליה אשה ובנים וממילא לא הוי לערב אל תנח כ"א קצת מצוה כנ"ל אולם משום לעמוד בלא אשה אפ"ל דלא הוי מצוה גמורה רק היכי דלית ליה אשה הוי לערב אל תנח מצוה גמורה כנ"ל ועכ"פ הרי אפ"ל דלערב אל תנח עדיף מהא דלעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת בשביל זה:
אכן נראה לענ"ד דמוכרח מסוגי' הגמ' דאין מוכרין ס"ת לישא שאינה ב"ב משום שלא יעמוד בלא אשה והנה ביבמות שם (דף ס"א) על המשנה דלא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים ואמר בגמ' איכא דאמרי הא יש לו בנים בטיל מפו"ר ובטיל נמי מאשה נימא תיהוי תיובתא דר"נ לא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו ב"ב נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים ופרש"י למכור ס"ת כדי לישא ב"ב ואם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא עקרה או זקינה ועי' בתו' ד"ה נ"מ ז"ל כלומר להאי מילתא נמי נ"מ ול"ג למאי נ"מ דהא טובא נ"מ כדקאמר בהדיא אין לו בנים כו' יש לו כו' ועוד אור"י דמצ"ל דאפילו יש לו בנים לעולם מצוה לישא ב"ב אלא מודו דהיכי דצריך למכור ס"ת בשביל ב"ב כיון דיש לו בנים לא ימכור כו' ע"ש והנה פי' ר"י הוא שי' הרי"ף ממש דלא גריס בגמ' מתניתין דלא כר' יהושע וכמש"כ הרא"ש דס"ל דמתניתין מודה לדר"י דלעולם יש לו ליקח אשה ב"ב אלא דאם אין ספוק בידו לישא ב"ב כ"א למכור ס"ת לא ימכור וזהו פי' ר"י וכמש"כ הב"ח ועי' בס' אבני מילואים אולם לפי הספרים דגרסינן מתניתין דלא כר' יהושע כתב הרא"ש דלפ"ז משמע דפליגי ולר"י אפילו קיים פו"ר ימכור ס"ת לישא ב"ב ע"ש והנה לכאורה צ"ע מנ"ל דלפי גי' זו דמשמע דפליגי לר"י ימכור ס"ת לישא ב"ב דהא דברי הגמ' דאמר מתניתין דלא כר"י מתפרש כפשטיה לענין עיקר המצוה דלערב אל תנח דבמשנה מבואר דאם יש לו בנים רשאי לבטל הרי דלא ס"ל הך דלערב אל תנח וא"כ הוא דלא כר"י אבל לענין מכירת ס"ת אפשר דמודה ר"י דאין מוכרין ס"ת בשביל לערב אל תנח אולם נראה דהוכחת הרא"ש הוא משום זה גופיה דאל"כ מנ"ל להגמ' דמתניתין הוא דלא כר"י דילמא לעולם מודה לר"י דלכתחילה ישא ב"ב והא דמבואר במשנה דאם יש לו בנים יבטל היינו רק לענין מכירת ס"ת דאם יש לו בנים א"צ למכור ס"ת בשביל לישא ב"ב וכמו שהוא באמת לשי' הרי"ף דבע"כ פי' המשנה כנ"ל. ובע"כ צ"ל דלפי גי' זו דמתניתין דלא כר"י ס"ל להגמ' בפשיטות דלר"י מוכרין ס"ת משום לערב אל תנח ולפ"ז אא"ל דמתניתין מודה לדר"י ומיירי רק לענין מכירת ס"ת ובע"כ דלא ס"ל כלל הך דר' יהושע ועכ"פ הנה לפי הספרים דגרסי מתניתין דלא כר"י א"כ בע"כ דלא ס"ל לתנא דידן כלל הך דר"י ולפ"ז צע"ג בהא דמבואר בגמ' נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים והיינו דאם אין לו בנים מוכר ס"ת לישא ב"ב ואם יש לו בנים לא ימכור ס"ת לישא ב"ב כפרש"י שם אולם תמוה מאוד דמה צ"ל דלא ימכור ס"ת לישא ב"ב כיון דאין מצוה כלל לישא ב"ב ומש"כ התו' נ"מ כלומר דלהאי מילתא נמי נ"מ צע"ג דהא מכיון דכבר אמר מתחילה אין לו בנים כו' יש לו בנים נושא אשה דלאו ב"ב והיינו אף לכתחילה דלא ס"ל דר"י א"כ מה שייך לומר עוד נ"מ דלא ימכור ס"ת לישא ב"ב מכיון דכבר אמר דלכתחילה נושא דלאו ב"ב:
ולכן נראה לפרש הגמ' לפי גי' זו דהא דאמר נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים אין הכוונה דהיכי דיש לו בנים אין למכור ס"ת בשביל לישא ב"ב כפרש"י דזהו פשיטא דאף בלא מכירת ס"ת א"צ לישא אשה ב"ב ומכש"כ דאין למכור ס"ת בשביל זה. אולם פי' דברי הגמ' הוא דכלפי מה דאמר מתחילה דאין לו בנים נושא אשה ב"ב יש לו בנים נושא אשה דלאו ב"ב והיינו דעכ"פ צריך לישא אשה דלאו ב"ב כדי שלא יעמוד בלא אשה וכר"נ ולכך קאמר דנ"מ והיינו בין שני החיובים בין היכי דצריך לישא אשה ב"ב ובין היכי דצריך לישא עכ"פ אשה שאינה ב"ב נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים והיינו דבשביל בנים כגון היכי דאין לו בנים דצריך לישא ב"ב מוכרין ס"ת בשביל לישא אשה ב"ב. אולם כשצריך לישא אשה שאינה ב"ב כדי שלא יעמוד בלא אשה אין למכור ס"ת כדי לישא אשה שאינה ב"ב משום שלא יעמוד בלא אשה אלא ישב בלא אשה אבל מדין למכור ס"ת לישא אשה ב"ב כשיש לו בנים לא מיירי הגמ' כלל כיון דאף לכתחילה א"צ לישא ב"ב דלא כר"י שוב מצאתי בשו"ת פני יהושע ח' אה"ע (סי' מ"ב) שעמד ג"כ בסוגי' זו דמאי ענין לומר דנ"מ נמי למכור ס"ת בשביל בנים כמ"ש התו' והיינו דאם יש לו בנים אין למכור ס"ת בשביל לישא ב"ב כיון דאף בלא מכירה א"צ לישא ב"ב. וע"ש שהוסיף להקשות דטפי הו"ל להגמ' לומר דנ"מ למכור ס"ת סתם דהוי משמע דאם נושא ב"ב צריך למכור ס"ת אבל אם אינו מחויב לישא ב"ב אינו מוכר ס"ת כלל ומזה ה"ר דמוכרין ס"ת לישא שאינה ב"ב שלא יעמוד בלא אשה ע"ש אולם באמת אין ראיה כלל ומשום דהא דמבואר בגמ' נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים באמת הכוונה כך הוא דכשאין לו בנים בשביל לישא ב"ב מוכרין ס"ת ומשום לישא שאינה ב"ב אין מוכרין ס"ת כנ"ל. ואחר העיון נראה דהן הדברים יש להעמיס בכוונת הנ"י וע"ש שכ' ז"ל בלא אשה משום הרהור כו' ומיהו אינו מוכר ס"ת משום זה ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר' יהושע ואע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא אפקינן הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב וכן הלכה עכ"ל ועי' להרב המגיה בספר ט"ז שתמה דלמה כפל הנ"י דבריו דהרי כתב מתחילה דאינו מוכר ס"ת משום זה וע"ש מה שפי' בכוונת הנ"י במ"ש דלא אפקינן הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב דהיינו אם יוכל ליקח שאינה ב"ב בלא מכירה אינו מוכר בשביל בנים כמו שפרש"י והוא דחוק מאוד ולכן נראה דגם הנ"י מפרש הגמ' נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים כנ"ל והיינו דבשביל לישא ב"ב כשאין לו בנים מוכרין ס"ת ומשום לישא שאינה ב"ב אין מוכרין וזהו שכתב דלא אפקינן מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב כנ"ל:
ומה שדקדק הח"מ מלשון השו"ע שכתב אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה ב"ב ולא יעמוד בלא אשה דהך לא יעמוד בלא אשה מיותר שהרי כבר כתב לפני זה ובע"כ דאשמעינן דאם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה ע"ש. ולענ"ד הוא תמוה לומר דהמחבר ישמיענו דין זה רק בסתימות בדרך רמז והנה דברי השו"ע הוא לשון הרא"ש שם ז"ל ואם יש לו בנים אינו מחויב למכור ס"ת כו' אלא יקח שאינה ב"ב ואל יעמוד בלא אשה ולכן נראה דהנה הראשונים הקשו דל"ל לר"נ לומר דאע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה תיפוק ליה דבלא"ה חייב לישא אשה ב"ב משום לערב אל תנח ידך דהא קי"ל כר"י ועי' להרמב"ן במלחמות שכתב דשמואל לא נחית לפסקא דרב מתנא ומשו"ה אמר אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים ואינו בא לרבות בבנים ע"ש. ולענ"ד נראה לישב בפשיטות דנ"מ לדינא מהא דר"נ דאם אינו מוצא אשה ב"ב אינו צריך להמתין עד שיזדמן לו אשה ב"ב אלא ישא אשה שאינה ב"ב ומשום דאסור לעמוד בלא אשה אבל אי לאו משום דר"נ בודאי אף אם אינו מוצא בקל אשה ב"ב היה צריך להמתין עד שיזדמן לו לישא אשה ב"ב ולפ"ז נראה דהיינו נמי מש"כ הרא"ש וכן בשו"ע דאם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה ב"ב ולא יעמוד בלא אשה והיינו דמכיון שאינו מוצא אשה ב"ב בלא מכירת ס"ת לא ימתין עד שיזדמן לו אשה ב"ב בלא מכירה אלא ישא אשה שאינה ב"ב כדי שלא יעמוד בלא אשה כנ"ל:
והנה בענין הא דמבואר בשו"ע דאם אין לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה ב"ב עי' בחי' הגאון בעל הפלאה באה"ע שם שכתב דמשמע שיהיה לו בן ובת דהא קאי על מתניתין דקתני לא יבטל אדם מפו"ר אע"ג דטעמא דמכירת ס"ת הוא משום לשבת יצרה ושבת משמע דמקיים בחד כדאמר התם מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה שנאמר לשבת יצרה ע"כ צ"ל כיון דקי"ל כת"ק דבעינן זכר ונקיבה לא מיקיים מצות שבת עד שיהיה לו זכר ונקיבה ע"ש אולם בשו"ת מעיל צדקה (סי' ל"ג) כתב בפשיטות דלענין לשבת יצרה כל שיש לו זרע שוב ליכא משום שבת כדמשמע ביבמות ע"ש וכוונתו לגמ' הנ"ל. מיהו באמת אין ראיה דבודאי פשט הכתוב דלשבת יצרה גם בחד הוי שבת וס"ל לר"נ אליבא דב"ה דלא ילפינן מברייתו של עולם אלא דכיון דמשמעות לשבת יצרה הוא בחד לכך יש לומר דגם פו"ר מקיים בחד אולם לדידן דקי"ל כתנא דמתניתין אליבא דב"ה דלענין פו"ר בעינן זכר ונקיבה ומשום דילפינן מברייתו של עולם ממילא אפ"ל דגם לשבת יצרה אינו מקיים כ"א בזכר ונקיבה כנ"ל:
אכן לכאורה נראה לה"ר דלענין לשבת יצרה מקיים בחד דלא בעינן דומיא דפו"ר דהנה ביבמות שם מבואר איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פריה ורביה ור' יוחנן אמר לא קיים ר"ה אמר קיים משום דרב אסי דאמר ר"א אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כו' ור"י אמר לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן והא ליכא ופרש"י משום דר"א כלומר טעמא דפו"ר משום דר"א והאי כיון דנטלו על ידו מנשמות כו' הרי קיים מצות פו"ר ע"ש ופריך בגמ' מיתיבי בני בנים הרי הן כבנים ומשני כי תניא ההיא להשלים ע"ש. והנה לכאורה משמע בגמ' דאפילו לר"ה דס"ל דהיו לו בנים ומתו קיים פו"ר היינו דוקא פו"ר אבל מצות שבת גופה בודאי לא קיים בהיו לו בנים ומתו דהא כתיב לשבת יצרה והא ליכא אלא דר"י ס"ל דאף פו"ר לא קיים משום דלשבת יצרה בעינן ור"ה ס"ל דפו"ר קיים משום דר"א אבל מצות שבת גופה בודאי לא קיים ולפ"ז קשה דמאי פריך בגמ' מהברייתא דב"ב הרי הן כבנים דמשמע דטעמא משום בני בנים הא בבנים שמתו לא קיים פו"ר דלמא מיירי הברייתא לענין מצות שבת דבודאי לא קיים בהי"ל בנים ומתו ומ"מ בני בנים הרי הן כבנים אך צ"ל לכאורה דבאמת לר"ה דס"ל דהי"ל בנים ומתו קיים פו"ר לפ"ז ה"ה דקיים מצות שבת וכעין מש"כ בעל הפלאה דלדידן דקי"ל דלענין פו"ר בעינן זכר ונקיבה גם מצות שבת לא מקיים עד שיהיה לו זכר ונקיבה מיהו באמת לא דמי כלל דהתם שפיר י"ל דאף דפשט הכתוב דלשבת יצרה סגי בחד מ"מ כיון דלמצות פו"ר בעינן זכר ונקיבה גם למצות שבת לא סגי בחד אולם לענין הי"ל בנים ומתו אף דמצות פו"ר קיים מ"מ איך אפ"ל דלכך קיים ג"כ מצות שבת כיון דכתיב לשבת יצרה והא ליכא כלל שבת דבודאי לשבת יצרה משמע חיים וכמבואר בגמ' לשבת יצרה בעינן והא ליכא ולפ"ז בודאי לא שייך לומר דקיים מצות שבת אף דליכא שבת ועכ"פ לפ"ז הדק"ל דמאי פריך מהברייתא דבני בנים הרי הן כבנים דלמא מיירי לענין שבת דלא מקיים בהי"ל בנים ומתו מ"מ בני בנים הרי הן כבנים. ולכן נראה לישב דהנה בפרש"י שם כתב ז"ל בני בנים כו' קס"ד שמת הזכר או הנקיבה והיה לו בן שיצטרף עם אחות אביו או אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפו"ר וטעמא שהיה לו למת בן הא לאו הכי לא קיים דשבת בעינן וקשיא לר"ה עכ"ל ע"ש ומבואר מפרש"י דס"ד דהמקשה דהברייתא לא מיירי במתו שניהן אלא שמת אחד מהן הזכר או הנקיבה והי"ל בן מצטרף עם אחות אביו או אחי אמו כנ"ל ולפ"ז לפמ"ש בשו"ת מעיל צדקה דלענין מצות שבת לא בעינן זכר ונקיבה אלא דסגי בחד לפ"ז ניחא שפיר דא"א לומר דהברייתא דבני בנים הרי הן כבנים היינו לענין מצות שבת דא"כ ל"ל בני בנים הא לענין שבת סגי בחד שהוא בחיים. הן אמת דעיקר פרש"י צע"ג דל"ל לפרש דקס"ד שמת הזכר או הנקיבה ואמאי לא פי' כפשוטו דס"ד שמתו שניהן הזכר עם הנקיבה והיו להם בנים אותן בני בנים הרי הן כבנים וכן הוא גם לפי האמת דאף שמתו שניהן והניחו בנים סגי ולפ"ז ל"ל לרש"י לפרש כלל דקס"ד שמת רק אחד מהם ואפשר דבאמת משום קו' זו דמאי פריך דלמא מיירי לענין שבת לכך הוכרח רש"י לפרש דהמקשה הי"ל איזה דיוק דהברייתא לא מיירי במתו שניהן רק אחד מהן כנ"ל וצע"ג: מיהו י"ל דודאי לר"ה דס"ל הי"ל בנים ומתו קיים פו"ר א"כ לא ס"ל דפו"ר ושבת תלי' זה בזה ולפ"ז ממילא מקיים מצות שבת בחד אף דלענין פו"ר בעינן זכר ונקיבה אולם לדידן ס"ל דמצות שבת ופו"ר תלי' זה בזה וכן לענין הי"ל בנים ומתו לא קיים פו"ר כר"י ולפ"ז ה"ה דמכיון דלענין פו"ר מפורש דבעינן זכר ונקיבה דילפינן מברייתו של עולם ממילא גם מצות שבת לא מקיים כ"א בזכר ונקיבה:
והנה התו' בב"ב (דף י"ג) בד"ה לישא שפחה אינו יכול כתבו וז"ל ואע"ג דאמר בהבא על יבמתו דהכל מודים בעבד שאין לו חייס ולא קיים פו"ר והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה. ואפילו שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפו"ר כו' ע"ש ומשמע מדבריהם דבאמת מפשט הכתוב דלשבת יצרה לא בעינן שיהא הולד מתייחס אחריו דהא עבד ליה שבת אלא דמ"מ אמרינן דשבת תלוי בפו"ר וכיון דפו"ר אינו מקיים אם אין הולד מתייחס אחריו גם מצות שבת לא קיים ולפ"ז ה"ה דאע"ג דפשט הכתוב דלשבת יצרה גם בחד הוי שבת מ"מ כיון דפו"ר אינו מקיים כ"א בזכר ונקיבה גם מצות שבת לא קיים בחד ומשום דשבת תלוי בפו"ר כנ"ל. אך לכאורה יש לדחות דהנה מש"כ התו' דאפילו שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפו"ר וכוונתם להא דאמר רבא מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנאמר לשבת יצרה והא עבד לה שבת ע"ש וצ"ע לכאורה דהרי בגמ' מבואר להיפך דפו"ר תלוי בשבת דמשום דשבת מקיים בחדא דהא עבד לה שבת לכך ס"ל לר"נ אליבא דב"ה דגם פו"ר מקיים בחדא אולם מנ"ל דשבת תלוי בפו"ר דאי נימא דפשט הכתוב דשבת יצרה משמע דאפילו בולד מן השפחה הוי שבת ומשום דמ"מ הא עבד לה שבת א"כ מנ"ל דלא קיים שבת משום דתלוי בפו"ר וצ"ל דמש"כ התו' דשבת תלוי בפו"ר הוא לאו דוקא וכ"כ התו' ביבמות שם בד"ה הכל ז"ל ואע"ג דלעיל משמע דפו"ר תלי בשבת דקאמר רבא כו' ע"ש ולפ"ז נראה בכוונתם דכיון דפו"ר תלוי בשבת א"כ בע"כ צ"ל דפשט הכתוב דשבת יצרה הוא שיהיה הולד מתייחס אחריו דאי נימא דשבת קיים אפילו אין הולד מתייחס אחריו א"כ גם פו"ר יקיים דהא פו"ר תלוי בשבת ובע"כ צ"ל דגם משמעות דשבת יצרה הוא שיהא הולד מתייחס אחריו אולם לענין הנ"ל דלענין שבת מפורש בהדיא דמשמעות הכתוב דגם בחד עבד לה שבת א"כ אפשר דאף דלדידן קי"ל דמצות פו"ר אינו מקיים כ"א בזכר ונקיבה מ"מ מצות שבת אפשר דמקיים בחדא: בענין הנ"ל בביאור דברי התוס' לענין מי שחציו עבד וחציו בן חורין:
הנה במשנה גיטין (דף מ"א) מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' לישא שפחה א"א ב"ח א"א יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח. וע"ש בתו' ד"ה לישא וא"ת אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פו"ר כדמוכח כו' וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פו"ר לחודיה לא הוי כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא עכ"ל וכ"כ התו' בב"ב (דף י"ג) בד"ה לישא ז"ל ואע"ג דאמר בהבא על יבמתו דהכל מודים בעבד שאין לו חייס ולא קיים פו"ר והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה ואפילו שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפו"ר מ"מ אור"י דלא כפינן לרבו לעשותו ב"ח משום פו"ר אם היה יכול לקיים אפילו שבת כל דהו כיון שהוא אנוס ע"ש וכ"כ התו' ביבמות (דף ס"ב) ד"ה הכל וא"ת כו' כיון דשבת מיהא היה יכול לקיים ואע"ג דלעיל משמע דפו"ר תלי בשבת מ"מ לא הוי כפינן לרבו כיון דיכול לקיים כל דהו ע"ש ולכאורה צ"ע דמ"ט כפינן לרבו לשחררו משום שבת כל דהו דלפמ"ש התו' דאף אם היה יכול לישא שפחה לא קיים פו"ר ואפילו שבת לא קיים רק שבת כל דהו ומ"מ לא הוה כפינן לרבו לשחררו נמצא דכל עיקר הכפיה הוא משום שבת כ"ד וזה צריך טעם והנה בעיקר מש"כ התו' דמשום מצות פו"ר לחודיה לא הוי כפינן לרבו לשחררו כיון דאנוס הוא הקשו האחרונים דמה חילוק יש בין פו"ר לשבת דהרי גם על שבת אנוס הוא וא"כ גם אשבת לא נכוף אותו. וכבר נתקשו בזה הרב המגיה בט"ז סי' א' ובס' זכרון שמואל ובס' תפארת יעקב ועי' להרב המגיה שם שכתב לפרש דברי התו' דמשום פו"ר האונס לא בא עתה מצד חצי החירות שהרי גם מקודם לא היה יכול לקיים פו"ר דאין לו חייס ולכך לא הוה כפינן ליה לשחררו אבל שבת היה יכול לקיים כשהיה עבד ועתה אינו יכול לקיים גם שבת לכן כפינן לרבו וכעין זה כתב בס' זכרון שמואל ע"ש:
אמנם לענ"ד לא מצאו אנשי חיל ידיהם בפי' דברי התוס'. וכוונתם מתברר מתוך דבריהם בב"ב ד"ה שנאמר לא תהו בראה הא דלא מייתי קרא דפו"ר כו' ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפו"ר משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין דא"כ בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייב בכל המצות ולכך נקט קרא לא תהו בראה משום שמשמע מצוה רבה ומשום הכי כפינן ובפ"ד דמגילה נמי מייתי להאי קרא כו' לישא אשה נמי לא תהו בראה עכ"ל ע"ש וכוונתם מבואר דמשום לא תהו בראה משמע מצוה רבה ומשו"ה כפינן כדי שיתחייב בה. ועכ"פ הרי מפורש באר היטב החילוק שבין פו"ר לשבת דמשום פו"ר לחודיה אין כופין ורק משום לשבת יצרה דלעולם גם על שבת אנוס הוא ופטור הוא מאותה מצוה אלא דמשום לשבת יצרה הוי מצוה רבה לכך כפינן ליה לרבו לשחררו כדי שיתחייב בה אח"כ משא"כ משום מצות פו"ר לחודיה לא כפינן לרבו לשחררו כדי שיתחייב בה אח"כ כמו דאין כופין בכל העבדים לשחררם כדי שיתחייבו במצות כנ"ל והרי הדברים מפורשים כשמלה ולפ"ז נראה ברור דגם מש"כ התוס' ב"ב שם ובגיטין וביבמות דאם היה יכול לישא שפחה ולקיים שבת כ"ד משום מצות פו"ר לא הוה כפינן לרבו לשחררו דאנוס הוא כוונתם ג"כ כנ"ל דמשום שבת אע"ג דג"כ אנוס הוא ופטור מאותה מצוה מ"מ כיון דמצוה רבה היא כפינן ליה לרבו לשחררו כדי שיתחייב בה אח"כ משא"כ משום מצות פו"ר כנ"ל ועי' בתו' ב"ב דמש"כ דאם היה יכול לישא שפחה משום פו"ר לא כפינן ליה כתבו כן בשם ר"י וכן מש"כ בד"ה שנאמר הוא ג"כ פר"י. ולפ"ז מבואר כנ"ל:
ועפ"ז יהיה מובן שפיר מש"כ התו' דאם היה יכול לישא שפחה ולקיים אפילו שבת כל דהו לא הוה כפינן לרבו לשחררו כנ"ל והיינו דס"ל להתו' דאף דאם ישא שפחה אפילו מצות שבת לא קיים משום דתלוי בפו"ר כנ"ל מ"מ שבת כל דהו קיים דהא כתיב לא תהו בראה וכל שיש לו שום זרע אפילו שאינו מתייחס אחריו שוב לא הוי בכלל תהו והנה בעיקר מש"כ התו' דשבת יצרה הוי מצוה רבה בע"כ דה"ט דכיון דמפורש בקרא לא תהו בראה הרי דעיקר הבריאה הוא לקיום המין ולכך הוי מצוה רבה ולפ"ז נראה דאם היה יכול לישא שפחה נהי דגם שבת לא קיים משום דתלוי בפו"ר כנ"ל אבל מ"מ עכ"פ שוב לא הוי גביה חיוב שבת מצוה רבה דעיקר הטעם דהוי מצוה רבה הוא משום דלא תהו בראה ולפ"ז כל שיש לו זרע אף דאין מתייחס אחריו מ"מ תו ליכא משום לא תהו בראה ואף דלא קיים מצות שבת זהו מצד גזה"כ אבל מ"מ שוב לא הוי גביה שבת מצוה רבה כנ"ל ועפ"ז בין תבין דברי התו' במש"כ דאם היה יכול לישא שפחה ולקיים שבת כ"ד משום מצות פו"ר לא כפינן לרבו לשחררו דאנוס הוא כנ"ל. דלפמ"ש בביאור דבריהם דאף דגם על שבת אנוס הוא מ"מ כיון דשבת הוא מצוה רבה לכך כפינן ליה לרבו לשחררו כדי שיתחייב בה משא"כ משום מצות פו"ר לחודיה כנ"ל ולפ"ז כתבו שפיר דאם היה יכול לישא שפחה ולקיים אפילו שבת כל דהו והיינו נהי דעיקר מצות שבת לא קיים מ"מ כיון שקיים עכ"פ שבת כ"ד דתו ליכא משום לא תהו בראה ממילא שוב לא הוי גביה פו"ר ושבת מצוה רבה כנ"ל ולכך לא הוי כפינן לרבו לשחררו כיון דאנוס הוא משא"כ עתה דלישא שפחה אינו יכול והוי שבת מצוה רבה ולכך כפינן כדי שיתחייב אח"כ:
הן אמת שהתו' בגיטין שם בד"ה לא תהו בראה כתבו הא דלא נקט קרא דפו"ר משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פו"ר לא הוי כפינן ליה והכא כפינן ליה כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכן בפ"ד דמגילה מייתי לה עכ"ל והנה מש"כ כדפירשנו כוונתם למש"כ שם בד"ה לישא דמשום מצות פו"ר לא הוי כפינן ליה דאנוס הוא ועכ"פ משמע לכאורה מדבריהם דמש"כ משום מצות פו"ר לא הוי כפינן ליה והכא כפינן ליה אין הכוונה דמ"מ בשביל מצות שבת כפינן משום דמצוה רבה היא כנ"ל שהרי אח"כ כתבו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא ודלא כמו שבארנו אולם באמת נלע"ד ברור דמש"כ התו' אי נמי הוא ט"ס וצ"ל ולכך נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא והכל הוא תי' אחד והיינו משום דמוכחא דמצוה רבה לכך אע"ג דאנוס הוא כפינן ליה כדי שיתחייב בה אח"כ וכן מבואר בהדיא בדברי התו' ב"ב שם ז"ל ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפו"ר כו' כיון שהוא אנוס כו' ולכך נקט קרא לא תהו בראה דמוכחא שהוא מצוה רבה ומשום הכי כפינן ובפ"ד דמגילה נמי מייתי כו' ופ"ש. ולפ"ז נראה ברור דגם בתו' גיטין מש"כ אי נמי הוא ט"ס וצ"ל ולכך וכמבואר בדבריהם בב"ב שם. והנה גם מש"כ התו' בגיטין שם בזה"ל והכא כפינן ליה כדפירשנו אין לזה ביאור ועוד דהתו' בד"ה לישא פירשו רק הטעם דלא כפינן משום פו"ר דאנוס הוא אבל מה שכופין משום שבת לא כתבו שום טעם וא"כ מה זה שכתבו כדפירשנו ולכן נראה לענ"ד להגיה גם זה וכך צ"ל בדברי התו' דמשום מצות פו"ר לא הוי כפינן ליה כדפירשנו ולכך נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא ומשום הכי כפינן וכן בספ"ד דמגילה מייתי לה כו' ולפ"ז דברי התו' בגיטין וב"ב עולים בקנה אחד ובסגנון אחת וזהו אמת לדעתי:
והנה התו' בגיטין שם הקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש וכן הקשו בב"ב שם ע"ש. ועי' במהר"ם לובלין שפי' לקו' התו' דכוונתם הוא שישא שפחה ומש"כ וליתי עשה דפו"ר לאו דוקא אלא ר"ל שבת דזה נמי מצוה היא דהא אי הוי יכול לקיים שבת כל דהו לא הוי כפינן לרבו לשחררו ע"ש ובאמת התו' בחגיגה (דף ב') בד"ה לישא כתבו בהדיא בזה"ל וא"ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהיה קדש ע"ש וכ"כ בס' אבני מילואים סי' א' דכוונת התו' בגיטין הוא על דרך שכתבו בחגיגה דליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהיה קדש אולם צע"ג דלפמש"כ התו' בב"ב שם דאם ישא שפחה אפילו שבת לא קיים משום דשבת תלוי בפו"ר ורק שבת כל דהו יקיים וא"כ איך אפשר דשבת כל דהו ידחה לאו גמור דלא יהיה קדש וצ"ע: