פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן מ
כבוד אהובי ומיודעי הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה אלכסנדר סענדר הכהן נ"י האב"ד בעיר קופישאק:
ע"ד אשר העיר כתר"ה בדין הטלת מום בקדשים בזה"ז דבסוגי' הגמ' בע"ז (דף י"ג) אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוה ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ומבואר דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור כ"א מדרבנן ובגמ' גיטין (דף מ"ד) בעי ר' ירמיה מכר עבדו ומת כו' אתצ"ל צרם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא הוא ופרש"י הך דמבעי לן בבכורות כהן הצורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו כו' ועכ"פ מבואר דצורם אוזן בכור אסור מדאורייתא ובודאי דוחק לומר דאבעי' דר' ירמיה בבכורות הוא בזמן הבית והלכתא למשיחא עכ"ד הנה כבר התעורר בקושיא זו בס' ישועת יעקב ביור"ד סי' שי"ג ע"ש והנה כת"ר כתב רק דדוחק לומר דאבעי' דר' ירמיה בצורם אוזן הוא בזמן הבית:
ולענ"ד נראה לומר בדרך הכרח דבע"כ אבעי' דר' ירמיה הוא בזה"ז דהנה רש"י פי' שם בבכורות ומת הצורם מהו שיקנסו בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית וכן פרש"י בגיטין שם הרי שפי' להאבעי' דר' ירמיה דהוא אליבא דר"א דס"ל במשנה שם הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דחכמים ס"ל שם דלא ישחוט רק על מום זה והנה בגמ' שם פריך ומי קניס ר"א לעולם ורמינהי מי שהיתה לו בהרת כו' ומשני כי קניס ר"א בממונו בגופו לא קניס ממונו איכא למימר דאתי למיעבד כו', ופרש"י אתי למיעבד ממ"נ דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין על מום אחר בלא"ה נמי הייתי ממתין עד שיפול מום הלכך קנסינן ליה אפילו יפול בו מום אחר כו' ע"ש. ולפ"ז נראה דכ"ז הוא רק בזה"ז דלא חזי להקרבה אבל בזמן הבית דבכור תם חזי להקרבה ומי שמטיל בו מום הוא רק להבריחו מהקרבה ומשום הפסד קצת של הקרבת האימורין דלגבוה סלקי ולכך הוא מטיל בו מום כדי לאכלו כולו במומו. ולפ"ז נראה דאפילו אי קנסינן ליה רק שלא ישחוט על מום זה ג"כ לא אתי למיעבד דהרי טובא מפסיד דקודם שהפיל בו מום הרי עכ"פ הוי חזי להקרבה והבשר נאכל וכשמטיל בו מום פוסלו מע"ג המזבח ולשחוט על מום זה ג"כ אסור עד שיפול בו מום אחר ושמא לא יפול בו מום כלל ומפסיד הכל ולפ"ז א"צ לקונסו שלא ישחוט עולמית דאפילו אי קנסינן ליה רק שלא ישחוט על מים זה ג"כ לא אתי למיעבד ובע"כ הא דס"ל לר"א שלא ישחוט עולמית הוא בזה"ז ולפ"ז צ"ע כמו שהקשה כת"ר כנ"ל:
והנה כת"ר רמז לעיין בדברי הגר"א ביו"ד סי' שי"ג והיינו למש"כ שם דבזה"ז להטיל מום לכתחילה אינו אלא מדרבנן כמש"כ בט"ז י"ג עכ"ל אולם באמת הוא מחלוקת הראשונים והנה מש"כ הגר"א מתבאר כן בהדיא בדברי התוס' בבכורות (דף ל"ג) ד"ה בע"מ ובדברי הרא"ש שם וכ"כ הרא"ש בב"מ (דף צ') וז"ל כתב הראב"ד דהך בעי' דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י עובד כוכבים נמי אסור ואפילו בזה"ז שאין אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא ע"ש וכונתו להסוגי' דבכורות (דף ל"ה) אולם הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ז כתב דמטיל מום בקדשים בזה"ז אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה ומבואר דס"ל דאסור מדאורייתא בזה"ז:
מיהו בשי' הרא"ש צע"ג ממש"כ בבכורות שם בסוגי' גבי היה בכור רודפו ובעטו כו' ה"ז שוחטין עליו אמר רב פפא לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר"פ כו' וכתב הרא"ש ז"ל הרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור הטלת מום הוי מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל ע"ש ומתבאר מדבריו דאף בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום דאי נימא דבזה"ז אין אסור אלא מדרבנן א"כ ל"ק כלל על הרמב"ן שפסק כל"ב לקולא דבזה"ז לא הוי בשל תורה דגם איסור הטלת מום גופיה לא הוי אלא מדרבנן בעלמא. מיהו הט"ז בסי' שי"ג סק"י כתב להגיה בדברי הרא"ש הרמב"ם במקום הרמב"ן ע"ש ולפ"ז היה מיושב שפיר דאפ"ל דהרא"ש כתב כן להרמב"ם לשיטתיה דס"ל דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים כנ"ל ולפ"ז הקשה הרא"ש שפיר דמ"ט פסק כלישנא בתרא דבשל תורה הוא. אולם באמת דברי הט"ז צ"ע והנה מה שהכריחו לזה הוא משום דהטור כתב בשם הרמב"ן שפסק כלישנא קמא לחומרא והב"י תמה ע"ז ממש"כ הרא"ש דהרמב"ן פסק כל"ב וע"כ כתב הב"י דט"ס הוא בדברי הטור מש"כ בשם הרמב"ן ע"ש ולזה הגיה הט"ז בדברי הרא"ש הרמב"ם במקום הרמב"ן והיינו דלפ"ז אפ"ל דהרמב"ן פוסק באמת כל"ק כמש"כ הטור וכ"כ בחי' הגהות שם בטור דקרוב יותר לומר דט"ס הוא בדברי הרא"ש וצ"ל הרמב"ם דכשנגיה בדברי הטור צריך למחוק הרבה ע"ש מיהו באמת הוא תמוה דאף אם נגיה בדברי הרא"ש כנ"ל מ"מ לא יועיל לקיים דברי הטור דכבר זכינו לשיחתו של הרמב"ן בעצמו בה' בכורות וע"ש שכתב בהדיא דהלכתא כלישנא בתרא ולפ"ז מש"כ הטור בשם הרמב"ן שפסק כל"ק בודאי הוא ט"ס וכמש"כ הב"י וא"כ אין להגיה ג"כ בדברי הרא"ש ולשבש הספרים דבודאי צ"ל הרמב"ן והוא מדברי הרמב"ן בה' בכורות שפסק כלישנא בתרא כנ"ל ולפ"ז מה שהקשה הרא"ש דבשל תורה הוא צע"ג כנ"ל:
שוב מצאתי בס' אור זרוע הגדול בה' בכורות סי' תק"ט בסוגי' דהיה בכור רודפו שפסק באמת כלישנא קמא ומשום דבשל תורה הוא וע"ש שכתב ז"ל ריב"א זצ"ל אומר דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר ור"ת זצ"ל אומר דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל הלכך הכא לדברי שניהם הלכה כלשון ראשון דהכא בשל תורה קיימינן עכ"ל ע"ש ולפ"ז מתבאר מדבריו ג"כ דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא דהרי קרי לה ספק בשל תורה מיהו בכ"ז צע"ג לכאורה דמ"ט פסק כלישנא קמא נהי דעיקר הטלת מום הוי איסור דאורייתא מ"מ הא מה שאינו נאכל באותו מום בודאי הוא רק מדרבנן וכמש"כ הרא"ש דלפיכך פסק הרמב"ן כל"ב וכן צ"ל בשי' הרמב"ם דפסק כל"ב אף דס"ל לשי' דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא, מיהו באמת נראה מדברי הרא"ש דטעם זה אינו ברור לו כ"כ דהרי כתב רק בדרך אפשר דה"ט כו' מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן ועוד דמעיקרא מאי קשיא ליה דבשל תורה הוא הא לכאורה הוא טעם פשוט משום דמה שאינו נאכל באותו מום הוי רק מדרבנן ואין לומר דזה גופיה מסופק להרא"ש אם מה שאינו נאכל על מום שהטיל בידים הוא מדרבנן משום קנסא או דהוא דאורייתא אולם ז"א דזהו בודאי דבר פשוט דהוא רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בבכורות (דף ל"ה) ד"ה ומי קניס דכמה שמעתתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא ע"ש וכ"כ מהרי"ט אלגזי שם בשם הרא"ש שכתב כדברי התוס' ולפ"ז בע"כ צ"ל דהא דהקשה הרא"ש דמ"ט פסק כל"ב דבשל תורה הוא היינו משום דכיון דעיקר איסור הטלת מום הוא מדאורייתא אף דמה שאינו נאכל הוא רק דרבנן מ"מ מקרי ספק בשל תורה אלא דמ"מ כתב אח"כ דאפשר משום דמה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן כנ"ל אולם האו"ז ס"ל באמת דכיון דאיסור הטלת מום הוא מדאורייתא לכך מקרי ספק בשל תורה אף דמה שאינו נאכל באותו מום הוי רק מדרבנן ולכך פסק כלשון ראשון וכנ"ל מיהו באמת גם בשי' הרמב"ם והרמב"ן שפסקו כלישנא בתרא אין הכרח לומר דהטעם הוא משום דהוי ספק בשל דבריהם כמש"כ הרא"ש אלא די"ל דס"ל דאיכא אמרי הוא עיקר לגבי לשון ראשון וכמש"כ הרא"ש בפ"ק דע"ז (דף ז') בשם הרי"צ גיאות דלעולם הלכה כאיכא דאמרי וכ"כ הרא"ש בגיטין בפ' מי שאחזו דהרי"ף הוא תופס בכ"מ איכא דאמרי לעיקר לגבי לשון ראשון ע"ש וכן הוא דרך הרמב"ם כמש"כ האחרונים ואפ"ל דכן ס"ל להרמב"ן ולכך פסקו כל"ב:
ועפ"י הנ"ל יש לי מקום עיון בדברי השו"ע סי' שי"ג וע"ש בהג"ה שכתב ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא ע"ש והוא מדברי הגהמ"ר בחולין מתשובת רבינו יצחק בן שמואל ועי' בביאורי הגר"א שכתב ספק אם כו' שהוא מדרבנן קנסא בעלמא כו' וכש"כ בזה"ז דאפילו להטיל מום לכתחילה אינו אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש, ולפי הנ"ל נראה דלפמש"כ האו"ז לענין היה בכור רודפו ובעטו דיש לפסוק כלשון ראשון לחומרא משום דבשל תורה הוא לפ"ז נראה דגם בספק אם כיון העובד כוכבים להתיר יש ליזיל לחומרא ואף דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא לקולא אע"ג דס"ל ג"כ דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום מ"מ כבר כתבנו דאין ראיה דהטעם הוא משום דתופס איכא דאמרי לעיקר כנ"ל אבל בספק אחר אין ראיה ועי' להרמב"ם בפ"ב מה' בכורות שכתב ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה ה"ז לא ישחוט עליו כיצד כו' ובטור ושו"ע השמיטו דין זה וצ"ע למה אלא דבאמת הנה האו"ז בעצמו הביא שם תשובת רבינו יצחק בן שמואל הנ"ל דבספק אם כיון העובד כוכבים להתירו יש להקל ע"ש אך לכאורה צע"ג הרי האו"ז בעצמו כתב שם לפסוק כל"ק דהוי ספק בשל תורה ובכאן כתב להקל אולם ז"ל התשובה שהובא בהגהמ"ר על ששאלתם על בכור שנצרם אזנו ואין ידוע אם העובד כוכבים נתכוון להתיר אך יודע העובד כוכבים שאינו נאכל בלא מום כו' אך יש להתיר מדאמר רבא ל"ש נעשה ל"ש היה כיון דממילא כו' יצחק בר שמואל ע"ש וכ"ה באו"ז וע"ש בבכורות (דף ל"ה) דאמר ר"ח ל"ש אלא דא"ל אא"כ היה בו מום אבל אם א"ל אם נעשה בו מום כו' אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה כו' ופרש"י אלא דאמרו לו לקסדור אינו נשחט אא"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד העובד כוכבים דניחא להו שיפול בו מום נעשה משמע ע"י אדם ממילא הוא שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוון עכ"ל ע"ש והנה מפרש"י נראה ברור דהא דאמר רבא מכדי ממילא כו' אין הטעם משום דהוי ספק ואזלינן לקולא אלא דכיון שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו בודאי לא להתיר נתכוון וכן משמע בהדיא בגמ' דאמר מה לי היה מה לי נעשה כו' והיה בו מום בודאי דהעובד כוכבים לא נתכוון להתיר כלל וכמבואר במשנה ועי' פרש"י שם ולפ"ז ה"ה נעשה בו מום והנה בתשובה שם כתב להתיר מדאמר רבא ל"ש נעשה ל"ש היה כו' כנ"ל לפ"ז נראה דאין הטעם כלל משום דאזלינן בספיקו לקולא אלא משום דאמרינן דהעובד כוכבים בודאי לא להתיר נתכוון כ"ז שלא היה יודע שיהא מותר על ידו אף שידע שאינו נאכל בלא מום ולפ"ז מיושב שפיר דברי האו"ז שהביא לתשובה זו אף דס"ל להחמיר בספיקו משום דבשל תורה הוא כנ"ל ומש"כ הרמ"א ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא ומשמע דהוא משום דאזלינן בספיקו להקל כמש"כ בביאורי הגר"א צ"ע דלא משמע כן בדברי הגהמ"ר שם וכנ"ל:
נחזור לענין דשי' הרמב"ם הוא דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים וכ"כ הסמ"ג לדברי הרמב"ם והנה הלח"מ הקשה ע"ז באמת מסוגי' דע"ז הנ"ל דמבואר שם דבזה"ז דלא חזי להקרבה אינו אסור מדאורייתא להטיל מום ועוד גרע ממטיל מום בבע"מ דלא לגופיה חזי ולא לדמי חזי ע"ש ונראה לענ"ד לישב דהנה בשאלות ותשובות חתם סופר סי' ש"ו הקשה דלמה החליטו דבזה"ז דלא חזי להקרבה אינו אסור מדאורייתא ועוד גרע ממטיל מום בבע"מ ואמאי הא קי"ל האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין לעולם דכל יום שמא יבא דהיום אם בקולי תשמעו וכמבואר בעירובין מ"ג וא"כ הרי חזי כל שעתא ושעתא לגופיה ועוד הקשה דהא קי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל א"כ אם נשתדל להשיג רשות לבנות מזבח הרי חזי להקרבה גם בזה"ז ע"ש וכן הקשה בס' ישועת יעקב יור"ד סי' שי"ג והטורי אבן בחי' מגילה (דף י') ומהרי"ט אלגזי שם בסוגיא ונראה לישב עפ"י הגמ' בזבחים (דף נ"ט) וז"ל אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין כו' ר' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין במאי פליגי רב סבר בעלי חיים אינן נדחים ור"י סבר בע"ח נדחין מיתיבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין נבנה דחויין מעיקרא הן כו' אלא עד שלא נפגם כו', ופרש"י אחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולין כל הקדשים שהיו קדושין באותה שעה לפי שנראו ונדחו וקסבר בע"ח נדחין כשחוטין עד שלא נבנה משמע קודם שלא בנאוהו בני הגולה דחויין מעיקרא הן שכשהוקדשו לא נראו ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי ותיקשה למ"ד לא הוי דחוי עכ"ל רש"י ומתבאר מסוגיא זו דלמ"ד בע"ח נדחין וכן דחוי מעיקרא הוי דחוי לפ"ז כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח אף כשנבנה המזבח אח"כ מ"מ פסולין הן להקרבה ומשום דקודם שנבנה המזבח הרי אדחו להו ונדחו לעולם והנה בזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמר רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה איתיבי ר"ה לרבא חטאת כו' אלא הא כמאן דאמר בע"ח נדחין הא כמ"ד בע"ח אינן נדחין ע"ש ומבואר מזה דס"ל לרבא כר"י דבע"ח נדחין ואפ"ל דס"ל לרבא ג"כ דחוי מעיקרא הוי דחוי וביותר דהנה ביומא (דף ס"ד) מפרש טעמא דרב דיליף ממום עובר והתם מנלן דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו כו' ור"י מיעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין כו' ועי' בתו"י שם מה שהקשו וכתבו ועוד אומר רבי כי י"ל דאפילו דחוי מעיקרא ממעטי מדרשא דר"י דבסמוך דמיעט רחמנא בם כו' הא כל הדחויין הואיל ונדחו ידחו ואפילו היכי שלא נראה מעולם כו' ע"ש ולפי דבריהם הרי תליא זה בזה דאי בע"ח נדחין גם דחוי מעיקרא הוי דחוי ולפ"ז מיושב שפיר קו' האחרונים דהא דמבואר בגמ' דבזה"ז אינו אסור להטיל מום מה"ת ומשום דלא חזי להקרבה ולא אמרינן דהרי חזי כל שעתא להקרבה ומשום דשמא יבא בן דוד והיינו משום דהתם רבא קא"ל ורבא לשי' דס"ל בע"ח נדחין וכן דיחוי מעיקרא הוי דחוי א"כ כל הקדשים בזה"ז לעולם לא יהיו ראוין להקרבה ואף כשיבא בן דוד ויבנה המקדש ומשום דכיון דעתה ליכא מזבח ואדחו להו הן ידחו לעולם וכמבואר בסוגיא דזבחים שם ולפ"ז שפיר מבואר דבזה"ז לא חזי להקרבה כלל כנ"ל וכן אפילו למ"ד מקריבין אע"פ שאין בית ונשתדל להשיג רשות לבנות מזבח מ"מ לא יהיו ראוין להקרבה כיון דעתה אין מזבח וכבר נדחו להו ונדחין לעולם:
ולפ"ז מיושב שפיר שי' הרמב"ם שפסק דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא והוא נגד סוגי' הגמ' בע"ז הנ"ל דמבואר שם דבזה"ז דלא חזי להקרבה לא וכמו שהקשה הלח"מ כנ"ל אולם לפ"ז ניחא שפיר דהרמב"ם לשי' שפסק כרב דבע"ח אינן נדחין וכן דחוי מעיקרא לא הוי דחוי וכמש"כ בפט"ו מה' מעה"ק ע"ש ולפ"ז קדשים בזה"ז יהיו ראוין להקרבה כשיבא בן דוד ויבנה המזבח וממילא כל שעתא ושעתא מקרי חזי להקרבה דשמא יבא בן דוד דהיום אם בקולי תשמעו כנ"ל ועי' בשו"ת חתם סופר סוף סי' שי"ח ע"ש הן אמת דהתוס' בזבחים שם הקשו בהא דפריך הגמ' נבנה דחויין מעיקרא נינהו ומשמע דפריך אפילו לר"י והא ר"י ס"ל באמת דחוי מעיקרא הוי דחוי ותי' דהתם אין בידו לתקן מקרי דחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה דלכ"ע לא הוי דחוי ע"ש אולם רש"י פי' בהדיא דחויין מעיקרא הן ותיקשה למ"ד לא הוי דחוי ע"ש ועוד י"ל דמש"כ התוס' דהכא בידו לתקן המזבח כנ"ל היינו לענין הברייתא דמיירי בקדשים שהיה עד שלא נבנה המזבח בימי בית שני עד שלא בנאוהו בני הגולה דאחר שניתן להם רשות לבנות המקדש היה בידם לתקן המזבח אבל בזה"ז לא מקרי בידו לתקן המזבח כמובן ולכך תלי' בפלוגתא אי דחוי מעיקרא הוי דחוי כנ"ל מיהו בכ"ז י"ל דהתו' לא ס"ל כשי' הרמב"ם דלמ"ד בע"ח אין נדחין מקרי חזי להקרבה לטעמייהו אזלי דהנה בבכורות (דף ל"ג) בסוגיא דאחוזת דם כתבו התוס' והרא"ש דבבע"מ עובר מותר להטיל מום קבוע ועי' ברא"ש שכתב ז"ל ואע"ג דהוי מום עובר מותר להטיל בו מום דקרא קאמר תמים יהיה לרצון כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצות אז כל מום לא יהיה בו ע"ש ובתוס' שם ועכ"פ הרי דס"ל דבע"מ עובר לא מקרי תמים לרצון אף דיהיה חזי להקרבה כשיעבור המום מ"מ כיון דעתה לא חזי להקרבה לא מקרי תמים לרצון ולפ"ז ה"ה דבזה"ז מקרי לא חזי להקרבה אף דשמא יבא בן דוד ויבנה המזבח ויהיו ראוין להקרבה מ"מ כיון דעתה אין מזבח ולא חזי להקרבה ל"ל בה אולם הרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ עובר וכמש"כ בפ"ב מה' איסורי מזבח הט"ו הרי אלו ספק קבועין או עוברים לפיכך אם הטיל בו מום אחר אינו לוקה ע"ש ולפ"ז צ"ל דגם בע"מ עובר מקרי תמים יהיה לרצון ומשום דחזי להקרבה אחר שיעבור המום וא"כ ה"ה דבזה"ז מקרי חזי להקרבה דשמא יבא בן דוד ויבנה המזבח דהיום אם בקולי תשמעו ובע"ח אינן נדחין כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב ג"כ מה שהעיר כתר"ה בסוגי' דגיטין (דף מ"ד) דמבואר שם אתצ"ל צורם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא ומשמע דגם בזה"ז הוא איסור דאורייתא והוא סותר להסוגיא דע"ז הנ"ל כנ"ל. ולפ"ז ניחא דרבא בע"ז שם לשי' דס"ל בע"ח נדחין לכך שפיר ס"ל דמדאורייתא שרי להטיל מום בזה"ז דלא חזי להקרבה כנ"ל אולם ר' ירמיה אפשר דס"ל כרב דבע"ח אינן נדחין ושפיר מקרי חזי להקרבה גם בזה"ז דשמא יבנה המזבח כנ"ל ולכך ס"ל דגם בזה"ז הוי צורם אוזן בכור דאורייתא כנ"ל. וביותר דלפי מה שפרש"י בבכורות שם ובגיטין דאבעי' דצורם אוזן הוא אליבא דר"א כנ"ל והרי ר"א לית ליה דחייה כלל אפי' בשחוטין וכמבואר בזבחים (דף ע"ד) ע"ש ודו"ק:
ומ"ש כתר"ה לישב קו' התוס' בבכורות (דף ל"ה) בד"ה הטיבה ובד"ה אתצ"ל ע"פ מש"כ בשו"ת חתם סופר סי' ש"ו דעיקר הדבר אם אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים בזה"ז תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל לענין חצי שיעור דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת דרשה דכל דרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא וא"כ גם מכל מום דרשינן דאיסור דאורייתא הוא להטיל מום בזה"ז אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ודרשה דכל אסמכתא בעלמא א"כ מסברא יותר ראוי לגזור להטיל מום בבע"מ מתם בזה"ז ועפ"ז מיישב כת"ר דבר דבור על אופניו הנה דברי הח"ס שם אינם מבוררים לי ודו"ק גם מש"כ הח"ס דלר"ל דס"ל בח"ש דדרשה דכל אסמכתא בעלמא הוא גם הא דדרשינן קרא דכל מום הוא לאסמכתא לא משמע כן בסוגיא דבכורות וכ"כ התוס' שם דאפילו הני תנאי דלא דרשי כל בפ' אלו עוברין אפשר דהכא דרשי שיש סברא לרבות ע"ש עוד תמוה לומר דר"י ור"ל לענין חצי שיעור פליגי בפלוגתא דתנאי אי דרשינן כל וע"ש בריש פ' יוהכ"פ בסוגיא דח"ש דאיתיבי' ר"י לר"ל מברייתא אין לי כו' כוי וח"ש הואיל כו' ת"ל כל חלב ע"ש ואם איתא מאי פריך לר"ל מהברייתא הא ר"ל ס"ל כהני תנאי דלא דרשי כל והנה בסוגיא שם מבואר חצי שיעור ר"י אמר אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר"ל אמר כו' הרי דפליגי בסברת חזי לאיצטרופי והנה באמת הקשו בתוס' שם אמאי לא קאמר ר"י מטעמא דכל חלב לרבות חצי שיעור ע"ש לכן נראה לפרש פלוגתתם ע"פ מש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ג) בד"ה מאן דאפילו לרבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא כו' ודוקא הכא לא דרשי בדבר שאין סברא לרבות וה"פ כמאן כר"א דדריש כל אפילו בדבר שאין סברא לרבות וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ו) ד"ה אמר מום דבדבר שיש סברא לרבות לכ"ע דרשי כל ועפ"ז יתבאר פלוגתא דר"י ור"ל לענין ח"ש דתרווייהו ס"ל כרבנן דלא דרשינן כל אלא בדבר שיש סברא לרבות והיינו דס"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי כו' וא"כ הרי יש סברא לרבות ושפיר דרשינן כל חלב לענין ח"ש ור"ל לא ס"ל סברא דחזי לאיצטרופי וא"כ אין סברא לרבות ולא דרשינן כל ולפ"ז מיושב קו' התוס' הא דמפרש ר"י הטעם משום דחזי לאיצטרופי ולא מקרא דכל חלב היינו משום דעיקר הא דדרשינן כל היינו מכח הסברא דחזי לאיצטרופי ויש סברא לרבות כנ"ל: