פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן לח
בדין ישראל שיש לו בהמה מבכרת ופשע ולא מכרה לעובד כוכבים ונולד אח"כ ספק בכור אם נאמן הישראל אח"כ על הטלת מום לומר שנפל בו מום מאליו:
הנה הטור יור"ד בסי' שי"ד כתב הכהנים חשודים להטיל מום בבכור מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם כו' ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו על שלהם הלכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו עכ"ל וכ"כ בשו"ע שם והוא גמ' מפורשת בבכורות (דף ל"ה) ספק בכור ר"נ אמר בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי ע"ש ועי' בט"ז סק"ה שכתב דלפמש"כ הטור הטעם דכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו. אבל אם פשע בו כו' דאז ח"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל לטפל בו אז הוי כעם ככהן ואפילו הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן עכ"ל הט"ז וביותר מבואר בפרישה וז"ל דכהנים חשודים משום דאית להו טורח גדול להמתין עד שיפול בו מום אבל ישראל א"צ לטפל אלא ל' לדקה כו' ואין לומר ליחשדינהו בספק בכור שא"צ לתת לכהן שיעשה בו מום כדי שיאכלנו במומו שאין אדם חשוד שיעשה איסור ויעבור על מום לא יהיה בו מחמת אכילה ואי משום הטרחה שאינו רוצה לטרוח בו עד שיפול בו מום ויאכלנו הא אי לא ניחא ליה ימסרנו לכהן והכהן ע"כ צריך לקבל אפילו בספק בכור עכ"ל ע"ש והנה כן צ"ל ג"כ בכונת הט"ז דהא דישראל לא חשידי אמומי היינו משום שא"צ לטפל בו דהרי יוכל למסור לכהן דאפי' ספק בכור צריך הכהן לקבל כמבואר בשו"ע סי' ש"ו ע"ש: ועכ"פ הנה מתבאר גם מדברי הפרישה דהיכי דהכהן א"צ לקבל הבכור והישראל צריך לטפל בו ממילא הוא חשוד להטיל בו מום כמו כהן. וכ"נ מדברי הש"ך סק"ט וכ"כ בפשיטות בשו"ת חות יאיר סי' ל"ד ובשו"ת חתם סופר סי' ש"ב דהיכי דהישראל צריך לטפל בו הוא חשוד על המומין כמו כהן ואינו נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו ע"ש:
אמנם דין זה צע"ג למעשה דהנה עיקר מה שכתבו האחרונים כנ"ל הוא רק אי נימא דביסוד הדבר בהא דכהנים חשודים להטיל מום בבכור היינו רק מפני טורח הטיפול לטפל בו עד שיומם אבל משום הריוח כדי לאכול מיד במומו לא חשידי כלל כמש"כ הפרישה וא"כ הרי י"ל דהא דמבואר בגמ' דישראל נאמן על ספק בכור דלא חשידי אמומי היינו משום שא"צ לטפל בו כנ"ל ולפ"ז היכי דגם הישראל צריך לטפל בו ממילא הוא חשוד על המומין כמו הכהן אולם אי נימא דהא דכהנים חשידי אמומי היינו ג"כ משום הריוח כדי שיאכלנו במומו והרי טעם זה שייך ג"כ בישראל לענין ספק בכור דהוא שלו ומ"מ הרי אמרו דישראל לא חשידי אמומי ולפ"ז שוב אין לחלק בין היכי דא"צ לטפל בו או שצריך לטפל בו ג"כ דכללא הוא דישראל לא חשידי אמומי והנה באמת שדברי הטור נובעין מפרש"י בביצה (דף כ"ז) גבי ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמי' דרבא א"ל את גרמת ליה ופרש"י ההוא גברא כהן הוי את גרמת ליה שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל והן המה דברי הטור:
והנה בס' אור זרוע הגדול פ' אין צדין הביא פרש"י הנ"ל וכתב ז"ל שמעינן מפירושו דהא דתנן עד כמה כו' דלאחר הזמן הזה אם לא רצה הכהן לקבלו אלא אמר לישראל לטפל בו עד שיפול בו מום כו' דכפינן ליה לכהן בע"כ שיקבל אותו ויטפל בו עד שיפול בו מום ומתוך שצריכים ע"כ לקבל ואינן יכולין ליפטר מטורח והוצאה בענין אחר אלא ע"י מום הם חשודין להטיל בו מום עכ"ל ובשו"ת מהר"י ברונא סי' קס"א הקשה על האו"ז הנ"ל דמנ"ל הא דלמא אינו חייב לקבל ולא כפינן לכהן ושאני הכא דכבר קבלו וכיון דקבלו חייב לטפל בו הלכך חשד אותו שהטיל בו מום ע"ש. אולם כונת האו"ז נראה פשוט דאי נימא דלא כפינן ליה לכהן בע"כ שיקבל הבכור א"כ מ"ט חשוד להטיל בו מום משום טורח הטיפול הא אי לא ניחא ליה לטרוח בטיפולו לא היה לו לקבלו דמי כפוהו לזה. והרי לפרש"י הוא חשוד להטיל מום רק משום טורח הטיפול והרי היה יכול להפטר מן הטיפול בלא הטלת מום שלא לקבל כלל הבכור וא"כ מה בכך שכבר קבלו ובודאי דאין לומר ג"כ דמתחילה היה ניחא ליה לטרוח בטיפולו ואח"כ חזר בו ועוד דהרי כללא הוא דכהנים חשידי אמומי בשביל טורח הטיפול ועל כלל כהנים בודאי לא שייך לומר כנ"ל מיהו בכ"ז לולי דברי האו"ז היה אפ"ל דאין ראיה מפרש"י דלעולם אין כופין לכהן לקבל הבכור ומ"מ אין לומר דא"כ מ"ט חשוד להטיל בו מום הא אי לא ניחא ליה לטרוח בטיפולו לא יקבל כלל דאם לא יקבל כלל הרי הוא מפסיד לגמרי ומשום זה הוא חשוד להטיל מום ומה שפרש"י דחשוד להטיל מום משום שלא לטרוח בטיפולו היינו משום דלולי הטורח והטיפול לא היה חשוד להטיל מום כדי שיאכלנו דהיה ממתין עד שיפול בו מום מאליו ורק משום הטיפול הוא חשוד להטיל מום אבל אינו ענין לומר דמשום זה לא יקבל כלל הבכור ודוק אבל עכ"פ מדברי האו"ז מוכרח דלפרש"י לולי טעם הטיפול אינו חשוד כלל להטיל מום ונוח לו שלא לקבל כלל הבכור:
אולם הנה הרמב"ם בפ"ב מה' בכורות הי"ז כתב בזה"ל שכל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ עכ"ל וביותר מבואר מדבריו בפי' המשנה בפ"ה דבכורות ז"ל אין הכהן חשוד אלא שמא יעשה מום בכונה בבכור כדי שיהיה מותר לו לאוכלו ולמוכרו כמו החולין עכ"ל ומתבאר בדבריו בהדיא דהא דכהנים חשודין להטיל מום בבכור הוא בפשוטו משום הריוח כדי לאכלו במומו ונראה לענ"ד להביא ראיות ברורות לזה מתוך הש"ס דהא דכהנים חשידי אמומי הוא ג"כ משום הריוח לאכלו במומו והנה בבכורות (דף ל"ה) במשנה שם כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנין ובגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנין ללגימא לא חיישינן רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני כו' וחד אמר רועי ישראל והן כהנים נאמנין מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי כו' וע"ש בפרש"י והא דקתני רועי כהנים כו' ה"ק רועים שהם כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו דמימר אמר כו' ע"ש. והנה פשטות דברי הגמ' בהא דמבואר דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי משמע דהאי רועה כהן רוצה בבכור ולפי שחושב שבודאי יתננו לו לכך הוא חשוד להטיל מום כדי ליהנות ממנו מיהו לפרש"י דהוא חשוד רק משום הטיפול שהוטל עליו צריך לפרש גם בכאן דהוא משום טורח הטיפול והיינו משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ובודאי יתננו לו להרועה ושוב יהיה מוטל עליו ההוצאה והטיפול ולכך הוא חשוד להטיל בו מום וכ"כ בשו"ת חתם סופר סי' ש"ב ע"ש. אולם לענ"ד א"א לפרש כן דהנה מהרי"ט אלגזי בסוגי' זו הקשה דלמה נחשד האי רועה להטיל בו מום קודם שיתננו לו כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא יתן לכהן אחר בהיות שאפשר לו שאחר שיתננו לו יטיל בו מום כדי ליהנות בו מיד ולמה צריך להטיל המום קודם נתינה ע"ש והוא תמיה עצומה וע"ש מה שתי' ע"פ המבואר בר"פ עד כמה דישראל חייבים לטפל בבכור בדקה ל' יום ובגסה נ' יום אמר לו הכהן תניהו לי הרי זה לא יתננו לו ואם בעל מום הוא ואמר לו תניהו לי שאוכלנו מותר וא"כ יש לחוש שזה הרועה להוט אחר הנאתו ורוצה ליהנות ממנו מיד בתוך זמן אשר מחוייב הישראל לטפל בו וכשהוא תמים לא יתננו לו בתוך זמנו וע"כ חיישינן דמשו"ה הטיל בו מום דבהכי יכול ליתנו לו מיד ע"ש אולם לענ"ד אין תי' זה מספיק דמסברא נראה דבשביל הנאה מועטת של הקדמת הזמן אינו כדאי למהר ולהטיל בו מום קודם שיתננו לו בהיות דיש עכ"פ חשש רחוק שלא יתן להרועה כלל הבכור ונמצא שעבר בחנם על לאו דכל מום לא יהיה בו ובודאי דטוב יותר להמתין זמן מועט עד אשר יתננו לו ואז יוכל להטיל בו מום:
ולכן נראה לישב בעז"ה דהנה לאידך מ"ד דרועי כהנים נאמנין ומשום דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי הקשו בתו' שם מהא דאמר בפ"ב בחצר בעה"ב ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו כו' הרי דלרועה יהיב ליה ותי' דמיירי במכירי כהונה ע"ש והנה תי' התוס' צ"ע דהנה בגמ' מבואר שם אקנויי כו' דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה ופרש"י אקנויי כו' כדי שיזכה כהן בבכור ויגדלו בכורותיו של כהן בחצירו ע"ש ועי' במהרי"ט אלגזי בסוגיא שם שפי' דעיקר הא דמקני ליה מקום היינו כדי שיזכה כהן בבכורותיו דכ"ז שלא זכה הכהן לא חשיב מצוה שמגדל בכורות בחצירו אולם לענין המצוה לגדל בכור הכהן בחצירו אינו צריך לקנין החצר דאדרבה בלא הקנאה עדיף טפי דמגדל בחצירו ממש בחצר שאין לכהן חלק בו ע"ש ולפ"ז אי נימא דמיירי במכירי כהונה א"כ קשה דל"ל להקנות להרועה מקום בחצירו הא מכירי כהונה גופיה הוי כמו קנין ויצא ידי נתינה אע"ג דלא מטא ליד כהן כלל וכמבואר בגיטין (דף ל') במשנה המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו' מפריש עליהן כו' ופריך בגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה ופרש"י ואע"ג כו' וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה והיאך יצא ידי נתינה במכירי כהונה כו' והוה כמאן דמטו לידייהו דהני ע"ש ומבואר דמכירי כהונה גופיה הוי כמו קנין ויצא ידי נתינה אע"ג דלא מטו לידיה וא"כ כיון דהרועה הוא ממכירי כהונה א"כ ל"ל להקנות לו מקום בחצירו הא בלא"ה זכה וטפי עדיף לגדל הבכור בחצירו ממש כנ"ל ולכן נראה לישב קו' התו' הנ"ל דבעיקר חשיבות המתנה של נתינת בכור לכהן בודאי יש חילוק בין כשנותן לכהן בכור תם או בכור בעל מום והיינו דלאחר שנפל בו מום דחזי לכהן ליהנות בו מיד בודאי הוא מתנה חשובה אבל בכור תם לא חשיבי מתנה כ"כ דהרי צריך טיפול והוצאה מרובה עד שיומם ומי יימר שיפול בו מום כלל ולפ"ז אפ"ל נהי דבעה"ב רוצה יותר בטובת צורבא מרבנן מן הרועה היינו דלאחר שנפל בו מום אז לצורבא מרבנן יהיב ליה ולא לרועה אבל כשנותן לכהן כשהוא תם דצריך לטפל בו לרועה יהיב ליה דל"ל להטיל הטיפול על צורבא מרבנן ועוד דיותר הוא דרך הרועה לטפל בכך ולפ"ז ניחא שפיר דהא דמבואר בפ"ב בחצר בעה"ב ורועה כהן דלרועה מקני ליה מקום היינו משום דהתם מיירי כשהוא תם לכך לרועה יהיב ליה אולם אם איתא שלא נתן עדיין לרועה וכגון שלא היה החצר שלו עד שנפל בו מום לצורבא מרבנן יהיב לי' והיינו דס"ל להך מ"ד דרועה כהן בי ישראל נאמן דאינו חשוד להטיל בו מום ומשום דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי פי' דלמה לו להטיל בו מום אחרי דכשיהיה בו מום בודאי לצורבא מרבנן יהיב ליה:
ועפ"ז מיושב שפיר קו' מהרי"ט אלגזי הנ"ל למ"ד רועי כהנים אינן נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני ולכך חשוד להטיל בו מום וקשה דל"ל לרועה למהר להטיל בו מום קודם שיתן לו בעה"ב ואינו ממתין מלהטיל בו מום עד אחר שיתננו לו כנ"ל אולם לפי הנ"ל י"ל דלמ"ד לא שביק לדידי כו' דהבעה"ב רוצה יותר בטובת הרועה אפ"ל ג"כ סברא זו דיש חילוק בין בכור תם לבכור בעל מום דלאחר שנפל בו מום דחזי ליהנות בו מיד והוא מתנה חשובה בודאי לרועה יהיב ליה כיון דקא טרח ביה אולם כשנותן לכהן כשהוא תם אינו ברור שיתן לרועה דלא הוי מתנה לומר כיון דקא טרח ביה לא שביק לרועה ויהיב לאחריני אחרי דצריך טיפול והוצאה מרובה ושמא לא יפול בו מום כלל ולפ"ז אפשר דלאחריני יהיב ליה. והא דאמר בגמ' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני היינו לאחר שיש בו מום ולפ"ז מיושב שפיר קו' המהרי"טא הנ"ל דמשום זה חשוד הרועה להטיל בו מום קודם שיתן לו בעה"ב הבכור ואינו ממתין עד אחר שיתננו לו דזהו באמת כדי שיתננו לו דכ"ז שהבכור תם אין הרועה בטוח שיתן לו ואפשר דיהיב לאחריני כנ"ל ולכך הוא מטיל בו מום ומשום דלאחר שיהיה בו מום בודאי לרועה יהיב ליה ולא לאחריני כיון דהרועה טרח ביה וזהו דמבואר בגמ' מימר אמר לא שביק לדידי כו' היינו דלאחר שיהיה בו מום בודאי לא שביק לדידי וז"ב בעז"ה שוב מצאתי להרמב"ם בפ"ב מה' בכורות הט"ז שכתב בזה"ל אבל אם היה הרועה כהן כו' ה"ז אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו עכ"ל והנה זה"ל כדי שיתננו לו לכאורה אינו מובן כלל דמפשטות דברי הגמ' דמימר אמר לא שביק לדידי כו' משמע דבכל ענין בטוח הרועה שיתן לו ולכך הוא מטיל בו מום כדי שיוכל לשוחטו ולאכלו כשיתננו לו וככל הכהנים החשודים על המומין כדי לאכלו בחוץ כמש"כ הרמב"ם שם ומדוע שינה לשונו בכאן וכתב כדי שיתננו לו אולם לפי הנ"ל דבריו מדוקדקין מאוד דבע"כ הא דחשוד הרועה להטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו היינו משום דזהו סיבה שיתננו לו דכ"ז שהוא תם אין הרועה בטוח שיתננו לו דאולי בין כך יהיב לאחריני דאי נימא דבכל ענין יהיב ליה לרועה א"כ ל"ל להטיל בו מום קודם שיתננו לו כנ"ל:
ועכ"פ לפי הנ"ל הרי מוכרח מהסוגיא דבע"כ הא דכהנים חשודין על המומין היינו ג"כ משום הריוח כדי לאכלו במומו דלפרש"י דהא דכהנים חשידי אמומי היינו רק משום טורח הטיפול ומשום דכייפינן ליה לכהן לקבל הבכור אבל ברצונו לא היה מקבל כלל הבכור וכמו שפי' האו"ז וכ"כ האחרונים דלהכי ישראל לא חשידי על ספק בכור משום דיוכל למסור לכהן. ולפ"ז צריך לפרש הסוגיא דהא דרועה כהן חשוד להטיל מום היינו ג"כ משום טורח הטיפול והיינו דמימר אמר לא שביק לדידי כו' ויהי' מוטל עליו הטיפול לכך הוא מטיל בו מום וכמש"כ בשו"ת חתם סופר וכנ"ל ולפ"ז הרי בודאי צע"ג דל"ל לרועה למהר להטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו דיש עדיין חשש שמא יהיב לאחריני ולמה לא ימתין להטיל בו מום עד אחר שיתננו לו וכש"כ אי נימא דעיקר הא דיהיב לרועה היינו לאחר שיפול בו מום א"כ מש"כ דא"צ למהר להטיל בו מום ואדרבה דשמא כשהוא תם יהיב לאחריני ויפטר מן הטיפול בלא הטלת מום וזה ברור וכן לפי מה שתי' המהרי"ט אלגזי דלהכי הוא ממהר להטיל בו מום כדי שיתננו לו תוך זמנו כנ"ל ג"כ מוכרח דהוא חשוד להטיל בו מום משום הריוח לאכלו במומו ודוק אך יש לדחות קצת ודו"ק וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בה' בכורות בסוגיא שם שכתב דאיכא מאן דכתב בפסקא דלא מהימן כו' וכך סברא לאו מעלייא היא דהא כיון דאפילו בנו ובתו נאמנים סברא הוא דכש"כ רועה כהן בי ישראל דבנו ובתו הסמוכים על שולחנו ומקרבא הנאתייהו חשדא דידהו טפי מרועה כהן בי ישראל משום ספיקא דלא יהיב לדידי ואפ"ה מהימני כו' ע"ש הביאו הרא"ש בסוגיא שם ועכ"פ מתבאר מדבריו בהדיא דכהנים חשודין על המומין משום הריוח ג"כ והיינו שכתב דבנו ובתו דמקרבי הנאתייהו חשדי דידהו טפי מרועה כהן דא"נ דחשודים רק משום הטיפול א"כ מאי ענין רועה כהן לבנו ובתו דעליהם אין מוטל טיפול כלל משא"כ רועה כהן דצריך לטפל בו ואין לומר דאכתי קשה הא לא דמי רועה כהן דיהיה צריך לטפל בו ג"כ לבנו ובתו כנ"ל. אכן י"ל כנ"ל דמשום הטיפול א"צ למהר ולהטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו ורק משום הריוח כנ"ל וא"כ בנו ובתו דמקרבי הנאתייהו חשדי דידהו טפי מרועה כהן בי ישראל כנ"ל:
והנה מהרי"ט אלגאזי בסוגי' שם נסתפק בהא דכהנים חשודין על המומין אם הוא דוקא בזמן הזה דיש להם טורח לטפל בו עד שיומם אבל בזמן הבית דחזי להקרבה וא"צ לטפל בו לא היו חשודין בכך. או דאפילו בזמן הבית דחזי להקרבה ג"כ נחשדו על הטלת מום ומשום דגם בהקרבה יש לכהן קצת פסידא בהקרבת האימורין דלגבוה סלקי ע"ש והנה אי נימא דאף בזמן הבית היו חשודין על המומין אף דחזי להקרבה וא"צ לטפל בו מ"מ נחשדו משום הפסד קצת של הקרבת האימורין א"כ מכש"כ דכהנים בזה"ז חשודין להטיל מום אף בלא הטעם של טורח הטיפול רק משום הריוח כדי לאוכלו כולו במומו. והנה נראה לה"ר דאף בזמן הבית היו חשודין על המומין דהנה בגמ' שם א"ל ר"פ לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים ה"נ דלא דייני דינא והכתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ע"ש והיינו כיון דחשודין על המומין הרי הם חשודין לכל התורה והנה אי נימא דכהנים בזמן הבית לא נחשדו על המומין כלל א"כ צ"ל דקו' הגמ' כהנים ה"נ דלא דייני דינא הוא על זמן הזה אולם הנה מהרי"ט אלגזי בבכורות בסוגי' (דף ל') כתב בפשיטות דאף דס"ל לר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה מ"מ אם הוא חשוד על דבר שאיסורו מדרבנן אינו חשוד על איסור דאורייתא ולפ"ז לפי שי' הראשונים דלהטיל מום בבכור בזה"ז הוא רק איסור דרבנן וזהו שי' התוס' בבכורות ל"ג ד"ה בע"מ והרא"ש בב"מ (צ') א"כ קשה מאי פריך בגמ' כהנים ה"נ דלא דייני דינא הא נהי דחשודים על הטלת מום בזה"ז שהוא מדרבנן מ"מ אינם חשודים למידי דאורייתא ובע"כ צ"ל דקו' הגמ' סובב על זמן הבית דגם אז נחשדו על הטלת מום שהוא איסור מדאורייתא משום הפסד של הקרבת האימורין וא"כ מכש"כ בזה"ז דכהנים חשודים על הטלת מום משום הריוח כדי לאוכלו כולו במומו ואף בלא הטעם של הטיפול כנ"ל:
מיהו י"ל לכאורה דאפילו אי נימא דכהנים בזמן הבית לא נחשדו על המומין בכ"ז י"ל דקו' הגמ' סובב על זמן הבית ומ"מ פריך שפיר והיינו דהא דכהנים לא נחשדו על המומין זהו רק משום דאין להם ענין להטיל מום כיון דחזי להקרבה אבל היכי דלא חזי להקרבה כגון ספק בכור וצריך לטפל בו באמת חשידי על הטלת מום ולפ"ז הרי הם חשודין לדבר אחד ועוד דגם ודאי בכור אם הי' במציאות שצריך לטפל בו היו חשודין להטיל מום מיהו בע"כ זה אינו דהנה משום ספק בכור דיש במציאות מ"מ לא הוי משום זה חשוד על דבר אחר שהוא ודאי וכ"כ בפשיטות מהרי"ט אלגזי שם דאי חשידי על ספק בכור לא חשידי על ודאי מעשר דאיסור ודאי חמיר להו לאינשי מאיסור ספק ע"ש וכן אין לומר דמ"מ הרי אם היה ודאי בכור דלא חזי להקרבה הרי היו חשודין בכך דזה אינו דסוף סוף כיון דבזמן הבית אין במציאות ודאי בכור דלא חזי להקרבה וממילא לא חשידי להטיל מום לפ"ז לא הוי חשודין על דבר אחד. וכן מתבאר בהדיא מדברי הרגמ"ה שהביא מהרי"ט אלגזי שם גבי הא דפריך בגמ' מעשר לר"מ מי מעיד עליו וז"ל הרגמ"ה נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חשידי עליה כולהו ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח כו' וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להם מעשרות ע"ש הרי דס"ד דכיון דספק בכור לא שכיח א"כ מי שאין לו ספק בכור מעולם לא מקרי חשוד ולא אמרינן דכיון דאם היה מזדמן לו ספק בכור היה חשוד להטיל מום יהיה מקרי חשוד על הדבר דלא מעידו כיון דעכ"פ לא היה לו ספק בכור מעולם. ואף דבמסקנא מבואר ג"כ: דספק בכור לר"מ מי מעיד עליו היינו כמש"כ מהריט"א שם כיון דאיכא כמה מיני ספיקות בבכור אינו בסוג לא שכיח דלכל א' מישראל לא יבצר שיארע לו איזו מין ספק בכור ע"ש. ועכ"פ מי שלא הי"ל ספק בכור כלל לא מקרי חשוד על הדבר כנ' ולפ"ז כהנים בזמן הבית אי נימא דלא הוי חשודים על הטלת מום משום דחזי להקרבה א"כ ממילא לא נקראו חשודים כלל דאין נ"מ מה שהיו חשודים אם היה במציאות כנ"ל ובע"כ צ"ל דגם בזמן הבית היו חשודין על המומין ומכש"כ בזה"ז כדי לאכלו במומו וכן מתבאר מדברי התוס' שם דבע"כ קו' הגמ' הוא מזמן הבית וע"ש שכתבו דעוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשירים על כל הקרבנות כולם ע"ש הרי דגם בזמן הבית נחשדו על המומין משום הריוח קצת של האימורין ומכש"כ בזה"ז כנ"ל וכ"נ ג"כ מדברי התוס' בע"ז (דף י"ג) ד"ה נועל דמשמע שם דס"ל דבכור בזה"ז שרי להכניסו לכיפה ועי' בשו"ת נו"ב ח' יור"ד סי' פ"א ע"ש ולפ"ז אי נימא דהא דכהנים חשידי אמומי הוא משום הטיפול א"כ קשה הא להיפטר מן הטיפול יש תקנה להכניסו לכיפה וכמו שכתבו האחרונים דישראל לא חשידי אמומי משום שא"צ לטפל בו דאפשר למסור לכהן אף דבכה"ג הרי יפסיד הכל א"כ קשה הא כהן א"צ לטפל בו דאפשר להכניסו לכיפה כנ"ל:
ועכ"פ מכיון שנתבאר דבע"כ הא דכהנים חשודין על המומין היינו משום הריוח כדי לאכלו במומו והרי טעם זה שייך ג"כ בישראל לענין ספק בכור ומ"מ הרי אמרו דישראל לא חשידי אמומי א"כ שוב אין לחלק בין כשלא פשע או כשפשע דצריך לטפל ג"כ דלעולם ישראל לא חשידי אמומי ונראה לה"ר ברורה ג"כ מסוגי' שם דמבואר שם דספק בכור בעלים מעידין עליו דאלת"ה מעשר לר"מ מי מעיד עליו ופרש"י דאלת"ה אלא בעלים חשודים עליו א"כ הוי ישראל חשוד על המומין מעשר לר"מ מי מעיד על מומו ע"ש. ולפ"ז לפמש"כ האחרונים דהא דישראל לא חשידי אמומי היינו משום שא"צ לטפל בו דיוכל למסור לכהן דאפילו ספק בכור צריך לקבל אבל כשפשע ולא מכר לעובד כוכבים דהישראל צריך לטפל בו הוא חשוד על המומין כמו כהן וא"כ קשה מה ס"ד דמעשר בהמה לא חשידי ישראל אמומי הא מעשר בהמה הוא שלו וצריך לטפל בו עד שיומם דלא יוכל למסור לכהן וא"כ מ"ט לא חשידי ישראל אמומי. ולפ"ז עכ"פ מוכרח מהא דס"ד לה"ר מן מעשר בהמה לספק בכור דישראל לא חשידי אמומי בע"כ דאפילו היכי שצריך לטפל בו ג"כ לא חשידי אמומי דלא כמש"כ האחרונים וכנ"ל:
עוד נראה לה"ר מהסוגי' דתמורה (דף ח') על המשנה דבכור מוכרין אותו תם חי אמר רב חסדא לא שנו אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מ"ט דילמא אזיל ישראל ושדי ביה מומי וממטי לחכם ואומר לו בכור זה נתן לי כהן במומו וע"ש בתו' שהקשו וז"ל וא"ת היכי חייש דילמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא והרי לא נחשדו ישראל על כך כדאמרינן בבכורות כו' כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי כו'. וי"ל דלא דמי דה"מ כשהיה תם תחילה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו כו' ע"ש. ולפ"ז אי נימא כמש"כ האחרונים ע"פ פרש"י והטור דלהטיל בו מום משום הריוח כדי לאוכלו במומו כ"ע לא חשידי והא דכהנים חשודין על המומין היינו רק משום הטיפול ומשום דע"כ צריך לקבל הבכור והיינו דישראל לא חשידי אמומי משום שא"צ לטפל בו דיוכל למסור לכהן כנ"ל. ולפ"ז הרי צע"ג בסוגי' דהיכי חיישינן דלמא אזיל ישראל ושדי מומא דהרי הכא לא שייך משום טיפול דאי לא ניחא ליה בטיפולו מי כופהו לקנות כלל הבכור וכמש"כ האו"ז להוכיח מפרש"י דבע"כ כפינן ליה לכהן לקבל הבכור דאל"כ מ"ט חשידי כהנים אמומי לא יקבל כלל הבכור מיד ישראל כנ"ל וא"כ ה"נ לא יקנה בכור תם ועוד דלפי מש"כ האו"ז כנ"ל א"כ אף כהן שקנה בכור תם מכהן לא יהיה חשוד על המומין כיון שבידו היה שלא לקנות ובע"כ צ"ל דהא דכהנים חשידי אמומי היינו משום כדי לאוכלו במומו וישראל לא חשידי אמומי כמ"ש התוס' ודוקא שהיה תם תחילה ביד ישראל דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לתלות שנתן לו הכהן במומו שפיר יש לחשדו שיטיל בו מום כדי לאוכלו במומו כנ"ל:
ועכ"פ מכיון שנתבאר דבעיקר הא דכהנים חשידי אמומי היינו ג"כ משום הריוח כדי לאוכלו במומו ומ"מ קי"ל דישראל לא חשידי אמומי אם יש לו ספק בכור שא"צ ליתן לכהן ובע"כ דהכי קים להו לחכמים. או כמש"כ התוס' דהישראל ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר כנ"ל. לפ"ז אף אם פשע הישראל ולא מכר לאינו יהודי דאין הכהן צריך לקבלו והישראל צריך לטפל בו מ"מ לא חשידי אמומי ונאמן לומר שנפל בו מום מאליו דכללא הוא ישראל לא חשידי אמומי ודלא כמ"ש הט"ז וכנ"ל: