פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן לד
בדין המפריש תרומה פחות מכשיעור שנתנו חכמים:
תנן במשנה ריש פ"ד דתרומות המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ר"מ אומר אף מוציא הוא למקום אחר תרומה ומעשרות ועי' בפי' הר"ש דאם היה לו ק' סאין טבל והוציא מהן סאה תרומה חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור אבל אין יכול להפריש מאלו שהוציא מקצתן תרומה למקום אחר ע"ש אולם הרמב"ם בפי' המשנה פי' דקאי על התרומה עצמה דאותו הקצת שהפריש אינה תרומה ולא מעשרות אבל הוא טבל כמו שהיה וצריך להוציא ממנו המעש שחייב לאותו קצת אבל לא יפריש על אותו קצת תרומה ומעשרות ממקום אחר ע"ש. וכ"כ בפ"ג מה' תרומות ה"ז המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי כו' וכ"כ בפ"א מה' מעשר המפריש מקצת מעשר אינו מעשר כו' וע"ש בהשגות הראב"ד א"א חיי ראשי כו' המשנה אמרה המפריש כו' המחבר הזה סבור כו' אבל ודאי שמה שתרם ועשר קדושים הם שהממעט במעשר מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים כו' ועל הכרי קאמר שאינו מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר שהוא טבל גמור ועי' להמשנה למלך פ"א מה' מתנות עניים שהאריך בזה וכתב ז"ל ולפי מה שאני סבור רבינו פוסק כמ"ד מה שנתן נתן כו' דכל דבר שיש לו שיעור שהוא מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ומשו"ה גבי תרומה דאף דאין לה שיעור מן התורה אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו המקצת אינה תרומה והרי הוא טבל גמור כו': ועל הראב"ד יש לתמוה דבשלמא גבי תרומה אפ"ל כו' אך גבי מעשר ששיעורו קצוב מה"ת איך כתב דמה שתרם ועשר קדוש הוא כו' והנראה אצלי דס"ל להראב"ד דמתניתין דתרומות מיירי במפריש מקצת מעשר או תרומה ודעתו עדיין להפריש השאר ומשו"ה כתב דמה שהפריש יש בו קדושת תרומה או מעשר ולא הוי טבל כו' אך הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו סתם ולא פי' ונראה דס"ל דמתניתין איירי בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינו תרומה וס"ל דאף בתרומה דאין לה שיעור מה"ת מ"מ כיון דחכמים נתנו שיעור אם רצה להפריש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר אותו המקצת אינו תרומה והראב"ד ג"כ מודה לרבינו דאם לא היה דעתו להפריש יותר שאותו המקצת שהפריש הוא טבל כו' ואפשר דמה שהכריחם להראב"ד ולהר"ש לפרש המשנה בשדעתו להפריש יותר ולא פרשוה בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה מה שהפריש אינו כלום וכסברת רבינו הוא משום דס"ל כו' ע"ש:
עכ"פ הנה העולה מדברי המ"ל בשי' הרמב"ם הוא דאם הפריש מקצת תרומה היינו פחות מכשיעור שנתנו חכמים ולא היה בדעתו להפריש יותר לא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוא טבל כמו שהיה וצריך לתקן הקצת שהפריש ואפשר דגם הראב"ד מודה בזה להרמב"ם כנ"ל והנה זה ברור דאי נימא דבמפריש מקצת תרומה דלא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוא טבל וצריך לתקן את ההפרשה א"כ מכש"כ דהכרי לא נפטר מידי טבלו והוא מדרבנן טבל כמו שהיה וצריך לתקן את הכרי ולהפריש כשיעור וכמש"כ הרמב"ם והרי הוא כחלק הכרי ועי' במ"ל שם וביבמות (דף פ"ט) מאי לא עשה ולא כלום כו':
אולם כל שי' המ"ל בדעת הרמב"ם צע"ג לענ"ד והנה בשבת (דף יז) טבי רישבא אמר שמואל אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מ"ט א"ר חנינא גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו כיון דאפשר למעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד הימוני מהימני. וע"ש בפרש"י גידולי תרומה אם זרעה כו' תרומה טהורה ביד ישראל ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה, אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש"מ לא חשידי ע"ש ולפי הנ"ל צע"ג דמאי פריך אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו כו' נימא דנהי דהוא חשוד לגזל השבט ועינו צרה ליתנה לכהן מ"מ איסורא לא קאכיל ואם יפריש רק חטה אחת כדשמואל הרי לא נפקע הכרי מידי טבלו וישאר כל הכרי באיסור טבל דרבנן עד שישלים כשיעור. ולכך טוב לו יותר להפריש כשיעור אך יזרע אח"כ לבטלה מתורת תרומה ותדע דאף דהוא חשוד שלא ליתן לכהן מ"מ אינו חשוד לאכול איסורא אף איסורא דרבנן. דהא השתא נמי כשגזרו גידולי תרומה תרומה לא הוי רק איסורא דרבנן ומ"מ הרי ס"ד דע"י זה ימנע מלזרוע ומשום דלא חזי לאכילה ובע"כ דהוא חשוד רק שלא ליתן לכהן ולא לאכול איסורא ולכך כשגזרו גידולי תרומה תרומה מימנע ולא יזרע. וא"כ מכש"כ די"ל דאין לו להפריש חטה אחת כדשמואל ושיהיה כל הכרי באיסור טבל דרבנן וטוב לו יותר להפריש כשיעור ולזרוע אח"כ לבטלה מתורת תרומה ולכך שפיר הוצרכו לגזור דגידולי תרומה תרומה ובע"כ צ"ל דאי מפריש חטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו גם מדרבנן ומכש"כ דחל שם תרומה על מה שהפריש:
ועוד צע"ג מגמ' קידושין (דף נ"ח) דמייתי התם ברייתא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי ר' ר' יוסי בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו ובעי למימר שם דבדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל וע"ש בפרש"י בד"ה ואב"א כו' וטעמא דרבי דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה כו' ור' יוסי לית ליה דשמואל הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה ע"ש והנה לכאורה צ"ע מה בכך דמה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ הא מדרבנן בעי שיעורא ועי' בחולין (דף קלז ע"ב) וא"כ מה נ"מ בין אי מה"ת צריך שיעורא או מדרבנן: ובע"כ צ"ל כיון דהכרי נפקע מידי טבלו בחטה אחת והא דצריך שיעורא הוא רק למצות נתינה בעלמא לכך מצי למימר דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה ולא הייתי חושש משום מצות נתינה לכהן. ובאמת הנה גדולה מזו כתבו הראשונים דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה הוא רק דבחטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו אבל מ"מ לא קיים בזה מצות נתינה דכתיב תתן לו ומצוה ליתן דבר חשוב מיהו מ"מ ס"ל לרבי דמשלם לו דמי טבלו ומשום דאית ליה דשמואל כנ"ל היינו משום כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי הילכך שפיר אמר ליה בעל הטבל אל הגנב דפטרנא נפשי בחטה אחת ולא הייתי חושש לקיים מצות נתינה עי' בתו' רי"ד קדושין שם ולהמ"ל פ"ו מה' מת"ע בשם רבינו ישעיה ע"ש ולפ"ז מכש"כ דאין חשש משום שיעורא דרבנן שתקנו שיעור נ' וס' כנ"ל. מיהו כ"ז אי נימא דבחטה אחת גם מדרבנן נפקע הכרי מידי טבלו אולם אי נימא כמש"כ המ"ל בשי' הרמב"ם דאם מפריש פחות מכשיעור שנתנו חכמים לא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוי טבל ומכש"כ דהכרי לא נפקע מידי טבלו א"כ הרי צע"ג דהיאך מצי בעל הטבל למימר דפטרנא נפשי בחטה אחת כיון דהכרי יהי' נשאר באיסור טבל דרבנן ומה חילוק יש בין אי הכרי לא נפטר בחטה אחת מדאורייתא או אם הכרי יהיה טבל מדרבנן סוף סוף מוכרח להפריש כשיעור:
ועוד צע"ג במשנה שם ריש פ"ד דתרומות דמבואר שם המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו. אבל לא ממקום אחר ור"מ אומר אף מוציא הוא ממקום אחר תרומה ומעשרות. וע"ש להרמב"ם בפי' המשנה ז"ל אמרו בכאן כי אותו הקצת אינה תרומה כו' ואין לו להוציא על אותו קצת תרומה ומעשרות ממקום אחר כו' ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע"ש. וצע"ג מאי טעמא דר' מאיר גבי תרומה הא מן התורה בודאי חל קדושת תרומה על המקצת שהפריש אף בשלא היה בדעתו להפריש יותר דהא מדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי וא"כ נהי דנימא דמדרבנן הוי טבל וצריך לתקן הקצת שהפריש מ"מ איך מוציא ע"ז תרומה ממקום אחר מטבל גמור הא הוי מהחיוב על הפטור ממש כיון דמה"ת חל קדושת תרומה על הקצת שהפריש ואין צריך לתרום עליה כלל וצע"ג:
גם הנה בעיקר הדבר שכתב המ"ל דס"ל להרמב"ם לפרש המשנה דתרומות בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינה תרומה כנ"ל. הוא תמוה מאוד דבאמת מבואר בירושלמי שם בהדיא דמפרש המשנה בשהפריש מקצת תרומה ומעשרות ודעתו להפריש יותר הביאו הר"ש שם וז"ל הירושלמי בתרומות שם המפריש מקצת תרומה ומעשרות מתניתין כשהפריש ודעתו להפריש ר' שמואל בשם ר' זעירא מתני' בסתם אמר ר' מנא קומי ר' יודן מה ופליג א"ל סתמא בשהפריש ודעתו להפריש ע"ש. אלא דר"ש כתב ובירושלמי פליגי כו' ע"ש וצע"ק דבאמת משמע בירושלמי דלא פליגי כלל דהא דאמר מתני' כשהפריש ודעתו להפריש היינו סתמא בשהפריש דעתו להפריש וכדמסיק שם סתמא בשהפריש כו' וכן פי' הפ"מ שם. ועכ"פ הרי מבואר בירושלמי בהדיא דהמשנה מיירי בשדעתו להפריש יותר וכן מש"כ המ"ל לתת טעם למה שהכריחם להראב"ד ולהר"ש לפרש המשנה בשדעתו להפריש יותר ולא פירשוה בשאין דעתו להפריש יותר וכסברת רבינו כו' ג"כ הוא תמוה מאוד דהרי הר"ש בעצמו הביא הירושלמי בפי' המשנה שם וכנ"ל:
ולכן נלע"ד לומר בזה להיפוך מדברי המ"ל דלעולם גם הרמב"ם יפרש המשנה דתרומות דמיירי בשהפריש מקצת ודעתו להפריש יותר וכמבואר בירושלמי להדיא וכנ"ל. וכן מש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות המפריש מקצת תרומה אינה תרומה כו' כוונתו ג"כ בשדעתו להפריש יותר והא דסתם ולא פי' היינו משום דמבואר בירושלמי דגם בסתם הוי כדעתו להפריש יותר כנ"ל. ועכ"פ בהא הוא דאם הפריש מקצת תרומה לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ולא נפטר הכרי מידי טבלו אבל בשהפריש מקצת תרומה ובדעתו שלא להפריש יותר אפילו לא הפריש רק חטה אחת לכ"ע חל קדושת תרומה על מה שהפריש והכרי נפטר מידי טבלו. והיינו משום דכשאין בדעתו להפריש יותר מה"ת בודאי הרי חטה אחת פוטרת את הכרי ואף דמדרבנן בעי שיעורא מ"מ לא העמידו את דבריהם בזה והא דבעי שיעורא היינו רק לכתחילה למצות נתינה אבל בדיעבד אינו מעכב ואף אם הפריש רק חטה אחת כבר נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן והיינו הך דשבת וקדושין שהבאתי למעלה דשם מיירי בע"כ ג"כ בשאין בדעתו להפריש יותר. אולם כשהפריש מקצת תרומה ובדעתו להפריש יותר ולהשלים כשיעור הרי עדיין לא נגמר ההפרשה ולא שייך לומר ד"ת חטה אחת פוטרת את הכרי כיון שהיה בדעתו להפריש יותר הרי לא רצה לפטור את הכרי בחטה אחת רק בשיעור שלם. ולפ"ז הכרי בודאי לא נפטר מידי טבלו אף מה"ת דהוי מדאורייתא טבל וחולין מעורבין זה בזה. והיינו מה שפירשו הראשונים בהא דמבואר במשנה דמוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ומשום דתלינן דילמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן וכן הוא בירושלמי שם בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר מזה ומזה עלה בידו ע"ש וכן ר"מ ס"ל באמת דמוציא ממנו למקום אחר ואי נימא דמה"ת נפטר הכרי מידי טבלו הרי הוא בודאי מן הפטור על החיוב ממש ובע"כ צ"ל כנ"ל. ורק לענין הקצת שהפריש בזה הוא דנחלק הרמב"ם עם הראב"ד והר"ש דלדידהו ס"ל דלענין המקצת שהפריש בודאי חל קדושת תרומה על מה שהפריש ואף שלא הפריש הכל בפעם אחת אין בכך כלום והמשנה דמוציא ממנו תרומה עליו קאי על הכרי כנ"ל. אולם הרמב"ם ס"ל לפרש המשנה דקאי על התרומה עצמה דלא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ומשום דצריך להפריש כל השיעור בפעם אחת ולא לחצאין ולכך כיון דהיה בדעתו להפריש יותר ולא לפטור את הכרי בהקצת שהפריש לכך לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש. ועי' להפני משה בירושלמי שם שהביא תוספתא מפורשת ז"ל היה צריך להפריש בעשר ובחמש עשרה חביות של יין מעלה את הראשונה ואומר ה"ז תרומה את השניה ואומר ה"ז תרומה דברי רשב"ג רבי אומר מעלה כולן לגב הבור ואומר ה"ז תרומה. ומבואר דס"ל לרבי דצריך להפריש הכל בפעם אחת ומיירי ג"כ בשדעתו להפריש וזהו ג"כ פי' המשנה ומש"כ הרמב"ם בחיבורו וכנ"ל:
אך עדיין צריך לבאר דלא תקשה לדברינו מהירו' פ"ק דפיאה שהביא המ"ל דמבואר שם דס"ל לחד תנא דאם נתן פיאה פחות מכשיעור שנתנו חכמים אין עליו תורת פיאה כלל לפטור מן המעשר וכמבואר שם מן דמר הפיאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים ועי' להתו' בפ"ק דחגיגה (דף ו') ולהר"ש בפ"א דפיאה שם. הרי דמכיון דמדרבנן יש לפיאה שיעור כל שנתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. ולפמש"כ הנה במפריש מקצת תרומה ואין בדעתו להפריש יותר לכ"ע חל קדושת תרומה על מה שהפריש ונפטר הכרי מידי טבלו ומשום דד"ת חטה אחת פוטרת את הכרי אף דמדרבנן יש לתרומה שיעור וכדמוכרח מגמ' שבת וקדושין הנ"ל כנ"ל:
אולם נראה לישב בעז"ה דלא דמי תרומה לפיאה דאפילו אי נימא דבדבר שיש לו שיעור מה"ת וכמו מעשר אם הפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום וכמש"כ המ"ל שם מ"מ בתרומה כ"ע מודים דאם הפריש פחות מכשיעור חל קדושת תרומה על מה שהפריש כיון דמה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי אף דמדרבנן בעי שיעורא מ"מ לא העמידו חכמים דבריהם בזה. והוא ע"פ מש"כ הראשונים דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי ד"ת הוא רק לפטור את הכרי מידי טבלו אבל לעולם גם מדאורייתא צריך לכתחילה להפריש דבר חשוב. ועי' במ"ל פ"ו מה' מת"ע שהביא בשם רבינו ישעי' בחי' לקדושין סוף פ"ב עלה דחטה אחת פוטרת את הכרי ז"ל ראיתי מקשים הא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשינן גבי ראשית הגז ונ"ל לתרץ דבודאי מצוה ליתן דבר חשוב כו' מיהו אע"פ שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עכ"ל וכ"כ בתו' רי"ד בקדושין שם. ועי' בשו"ת נו"ב ח' יור"ד סי' ר"ח שחידש דבר זה מדעתו והאריך בזה וכיון לתורתן של ראשונים. ועי' במ"ל שם שכתב דמ"מ שיעור נ' וס' הוא רק מדרבנן בעלמא והיינו דמה"ת צריך ליתן דבר חשוב ואף אם הכרי גדול סגי בזה וחכמים הוסיפו עד כדי שיעור נ' וס' ע"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דלעולם גם מה"ת מצוה ליתן דבר חשוב דכתיב תתן לו אלא דמ"מ גזה"כ הוא דכל זה אינו מעכב בדיעבד ואפילו לא הפריש רק חטה אחת פוטרת את הכרי אלא שלא קיים מצות נתינה כנ"ל. ולפ"ז כשהוסיפו חכמים דצריך להפריש עד כדי שיעור נ' וס' בע"כ דזהו ג"כ רק למצות נתינה בעלמא ולכתחילה דאינו ענין לומר דאם יפריש פחות מכשיעור שנתנו חכמים דלא יהי' במעשיו כלום דהרי חכמים לא יעשו דבריהם יותר משל תורה דהא גם מה"ת איכא שיעורא כדי נתינה ומ"מ אינו מעכב בדיעבד. וא"כ מכש"כ דמה שהוסיפו חכמים על שיעורא דכדי נתינה דבדיעבד אינו מעכב. ולפ"ז ל"ד לפיאה דהתם שפיר אפ"ל דחכמים העמידו דבריהם דאם הפריש פחות מכשיעור דאין עליו תורת פיאה כלל משא"כ בתרומה כנ"ל:
מיהו גם במעשר ששיעורו קצוב מה"ת שכתב המ"ל דאם הפריש פחות מכשיעור ואין בדעתו להוסיף דלכ"ע לא חל קדושת מעשר על מה שהפריש ואף הראב"ד והר"ש מודים בזה. לא נראה כן דהתוספתא דהממעט במעשרות מעשרותיו מתוקנין שהביא הראב"ד דוחק לומר דמיירי בדוקא בשדעתו להפריש יותר ולכן נראה דלהראב"ד והר"ש בכל ענין שהפריש מקצת מעשר מעשרותיו מתוקנין ואף בשאין בדעתו להפריש יותר ואע"ג דשיעורו קצוב מן התורה מ"מ אם הפריש רק מקצת נתפש הכרי לפי חשבון והוי טבל וחולין מעורבין ועי' בקדושין (דף נ"א) איתיביה אביי המרבה במעשר פירותיו מתוקנין כו' ואמאי נימא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו א"ל שאני מעשר דאיתיה לחצאין דאי אמר תתקדש פלגא דחיטתא קדשה וע"ש בפרש"י דנתפש כולהו לפי חשבון ע"ש. ולפ"ז ה"נ ה"ה דאם ממעט במעשר דנתפש הכרי לפי חשבון וכנ"ל:
ומן כל האמור יש לתמוה על מש"כ בס' שנות אליהו בפ"ק דפיאה וע"ש שהקשה על הירושלמי דמבואר דבכורים יש לה שיעור מדרבנן עד ששים ממשנה מפורשת בפ"ב דבכורים יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה ומעשר כו' ויש להם שיעור כו' ובתרומה השיעור הוא מדרבנן לבד ובע"כ דבכורים אין לה שיעור אף מדרבנן. וע"ש מש"כ לישב וז"ל וי"ל דהא דאיתא בירושלמי השיעור בבכורים עד ששים הוי תוספת בכורים כו' וה"פ שהתרומה יש לה שיעור מדרבנן ואם פיחת משיעור שתקנו חכמים עדיין התבואה בטבלה וצריך להוסיף עוד עד השיעור ומה שמוסיף יש לה דין תרומה אבל בבכורים אף שלא נתן התוספת אינו מעכב עכ"ל ע"ש. ולפמש"כ דבריו צע"ג דממ"נ דבשהפריש פחות מכשיעור ובדעתו להפריש יותר דצריך באמת להוסיף ולהפריש כשיעור וכמבואר בריש פ"ד דתרומות. הנה זה אינו ענין להא דתרומה יש לה שיעור מדרבנן דבכה"ג מדאורייתא לא נפטר הכרי מידי טבלו דהוי טבל וחולין מעורבין זה בזה ואף דמה"ת בודאי חטה אחת פוטרת את הכרי והיינו משום דכיון דבדעתו להפריש יותר הרי לא רצה לפטור את הכרי בהקצת שהפריש וכנ"ל. ואם בשהפריש תרומה פחות מכשיעור ואין בדעתו להפריש יותר הרי כבר נתבאר למעלה דבכה"ג נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן וא"צ להוסיף כלל ואם יוסיף בודאי דאין לה דין תרומה ומשום דשיעורא דרבנן הוא רק לכתחילה למצוה ולא לעיכובא וצע"ג:
והנה המשנה למלך שם נסתפק במפריש תרומה כשיעור ובדעתו להוסיף ולהפריש יותר אם יש לו דין תרומה למה שמוסיף. וע"ש שכתב ז"ל והא דתנן בפ"ד דתרומות תרם ועלה בידו א' מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשר אף דנימא דהתם מיירי שהיה דעתו להפריש א' ממ' או א' מנ' ואפ"ה אמרינן דאם עלה בידו א' מס' ההוספה חייבת במעשר. מ"מ נראה דל"ד לנדון דידן דשאני התם דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד שהיה סבור שתרם א' ממ' או א' מנ' ועלה בידו א' מס' כו'. אבל כשלא טעה באומד אלא שדעתו הוא לתרום ולחזור ולתרום בזה אפשר דהכל דין תרומה יש לו וע"ש שלא הכריע בזה. אולם לענ"ד נראה ברור דאף בשמפריש כשיעור כל שבדעתו להוסיף ולהפריש יותר כל מה שמוסיף יש לו דין תרומה דהא בשמפריש פחות מכשיעור ובדעתו להפריש יותר דבודאי צריך להוסיף ולהשלים כשיעור וכמבואר במשנה ריש פ"ד דתרומות וכנ"ל הנה נתבאר למעלה דמדאורייתא לא נפטר הכרי מידי טבלו כ"ז שלא השלים כשיעור אלא דהוי טבל וחולין מעורבין וכדמוכרח מירושלמי שם ומדברי הראשונים. ובע"כ צ"ל דלא שייך לומר בזה ד"ת חטה אחת פוטרת את הכרי והיינו דכיון שבדעתו להפריש יותר הרי לא רצה לפטור את הכרי בהקצת שהפריש רק בשיעור שלם. ולפ"ז לענין דאורייתא מה נ"מ בין אם הפריש תרומה פחות מכשיעור דרבנן או כשיעור כל שדעתו להוסיף ולהפריש יותר לעולם צריך להוסיף ויש לו דין תרומה למה שמוסיף דמה"ת בודאי אין חילוק כלל דהא אף חטה אחת פוטרת את הכרי. וכן יכול לעשות כל גרנו תרומה ובלבד שישייר קצת והמשנה דתרם ועלה בידו א' מס' בע"כ צ"ל דלא דמי לנדון דידן וכמש"כ המ"ל וכנ"ל:
אלא דאכתי צריך להתבונן במשנה שם בפ"ד דתרומות בהך דתרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות דאי נימא כמש"כ המ"ל דזה לא מקרי דעתו להוסיף ומשום דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד שהיה סבור לתרום א' מן מ' או א' מנ' ועלה בידו א' מס' כנ"ל. לפ"ז צ"ע בסיפא שם במשנה דמבואר שם עלה בידו מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד ע"ש ולפ"ז דבכה"ג מקרי אין דעתו להוסיף דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד כנ"ל. א"כ גם בעלה בידו מששים ואחד אמאי יחזור ויתרום הא כבר נתבאר למעלה דבמפריש מקצת תרומה ואין בדעתו להפריש יותר אפילו לא תרם רק חטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן וא"צ להוסיף ולהפריש יותר. ועכ"פ דברי המשנה צ"ע דממ"נ דאם ננקוט דזה הוי כדעתו להוסיף דבודאי רוצה לתרום כמו שהוא למוד א"כ בתרם ועלה בידו א' מס' אמאי א"צ לתרום דהא בודאי צ"ל דהוא למוד לתרום א' מן מ' או א' מנ' דאל"כ פשיטא. ואם נימא דזה לא מקרי דעתו להוסיף ומשום דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא וכמש"כ המ"ל א"כ גם בעלה בידו מששים ואחד אמאי צריך לחזור ולתרום. ודוחק לומר דדעתו להפריש מה שעלה בידו דוקא אם יעלה שיעור ששים ולא בפחות מס' כיון דהוא למוד לתרום מ' ונ':
ולכן נראה לע"ד לומר בזה דהנה אף לפמש"כ דגם במפריש כשיעור ודעתו להוסיף ולהפריש יותר יש לו דין תרומה למה שמוסיף וכמפריש מקצת תרומה, מ"מ נראה דיש חילוק ביניהם לדינא והיינו דבמפריש מקצת תרומה ודעתו להפריש יותר נראה דסגי במחשבה בעלמא שיהיה בדעתו להפריש יותר וכמבואר בירושלמי סתמא בשהפריש דעתו להפריש. אולם במפריש כשיעור ודעתו להוסיף ולהפריש יותר נראה דבעינן שיפרש בהדיא שיוסיף להפריש יותר ולא סגי במחשבה בעלמא ומשום דהא קי"ל דברים שבלב אינו דברים ואע"ג דעיקר תרומה ניטלת באומד ובמחשבה וכמבואר בגיטין (דף לא) מ"מ כבר כתב הרשב"א בחי' לקדושין (דף נ') בסוגיא דדברים שבלב שהקשה דנידוק מתרומה דקי"ל דניטלת במחשבה, ותי' דכל זה לא דייקו כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו כההוא דזבין והיה בלבו תנאי אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו הוי דברים ע"ש. ועכ"פ לפ"ז כשהוא מפריש כשיעור ואם בדעתו להפריש יותר הרי עדיין לא נפטר הכרי הוי דברים שבלב דאינן דברים וכמוכר סתם והיה בלבו שום תנאי. ורק במפריש תרומה פחות מכשיעור ובדעתו להפריש יותר לא מקרי דברים שבלב ומשום דכיון שהוא פחות מכשיעור הדבר ידוע דבודאי יפריש יותר כדין והוי דברים שבלב כל אדם וכמש"כ הראשונים בכעין זה. אבל במפריש סתם כשיעור דאין מחשבתו ניכרת שדעתו להוסיף אף שבדעתו להפריש יותר מקרי דברים שבלב ואינן דברים עד שיפרש בהדיא שרוצה להוסיף ולהפריש יותר. ועפ"ז יתפרש שפיר המשנה בפ"ד דתרומות הנ"ל החילוק שבין רישא וסיפא והיינו דבתרם ועלה בידו א' מששים אף דנימא דאין בדעתו להפריש מה שעלה בידו דוקא והוי כמו שבדעתו להוסיף מ"מ כיון שלא פירש והפריש סתם ועלה בידו ח' מששים דהוא ג"כ שיעור דרבנן ויש שמפרישין בכך ולא מוכחא מילתא לא אזלינן בתר דעתיה דהוי דברים שבלב ואינן דברים. אבל בסיפא כשעלה בידו מששים ואחד מוכחא מילתא דאין בדעתו להפריש מה שיעלה בידו דוקא אלא דדעתו להוסיף ולא הוי דברים שבלב לכך הוי תרומה ויחזור ויתרום:
ובעיקר חקירת המ"ל כנ"ל לענ"ד הוא מתבאר בירושלמי בפ"ד דתרומות שם על המשנה דתרם ועלה בידו א' מששים וז"ל ר' אימי בשם ר' יוחנן במתכווין לפטור את כריו אבל אם אינו מתכווין לפטור את כריו אפילו אחת על אחת ועי' בפי' הפ"מ שם דהא דקתני במתניתן חזר והוסיף חייב במעשרות במתכוין לפטור את הכרי שלו בהוספה זו כו' אבל אם אינו מתכוין לפטור את כריו אלא להוספה בעלמא אפי' אחת על אחת הוא מוסיף ע"ש ופירושו צ"ע כמובן. ולכן נראה דקאי על מה שתרם בראשונה והיינו דדוקא במתכוין לפטור את כריו במה שתרם ועלה בידו אבל אם אינו מתכוין לפטור את כריו במה שתרם ועלה בידו דוקא אפילו אחת על אחת ולפמש"כ היינו שמפרש בהדיא שלא לפטור את כריו וכנ"ל:
ומכל מש"כ נתבאר לנו בדיני הפרשת תרומה דאם מפריש מקצת תרומה ואין בדעתו להפריש יותר אפילו לא תרם רק חטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן וא"צ להוסיף ולהפריש יותר ואם חזר והוסיף אינו תרומה וחייב במעשר. ואם מפריש מקצת תרומה ובדעתו להפריש יותר להרמב"ם לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ולהראב"ד והר"ש תרומתו תרומה ורק הכרי לא נפטר עדיין מידי טבלו גם מדאורייתא דהוי טבל וחולין מעורבין. ואם הפריש תרומה כשיעור ובדעתו להפריש יותר צריך להוסיף ויש לו דין תרומה למה שמוסיף ודוקא שמפרש בהדיא שרוצה להפריש יותר אבל במחשבה בעלמא לא סגי כנ"ל: