אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן לג

סימן לב

בביאור מחלוקת הראשונים בדין כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה לענין אכילת תרומה וקדשים:

הנה התו' בחגיגה (דף ד' ע"ב) ד"ה דמרבה ובזבחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ערל הביאו מחלוקת רש"י ור"ת בדין כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלפרש"י כל ערל שמוזכר בכ"מ בש"ס לענין אכילת תרומה וקדשים ולענין עבודה היינו אפילו מתו אחיו מחמת מילה אע"ג דא"א למול מפני הסכנה מ"מ מקרי ערל ושיטת רבינו תם הוא דערל היינו דוקא מומר לערלות שאינו רוצה למול מפני הצער אבל מתו אחיו מחמת מילה דא"א למול מפני הסכנה לא מקרי ערל ע"ש והתו' ריש פ' הערל האריכו בזה לה"ר לפרש"י דמתו אחיו מחמת מילה ג"כ הוי ערל דלא דמי לערלות שלא בזמנה ע"ש ומשמע דשיטת ר"ת הוא באמת דמתו אחיו מ"מ הוי כערלות שלא בזמנה וכן מבואר בהדיא בדברי הראשונים בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בר"פ הערל שם שהביאו שיטת ר"ת וכתבו הטעם דהוי כערלות שלא בזמנה וז"ל הרשב"א שם ור"ת מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת, אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה כמו אונס ומ"מ בר מימהל הוא אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל ה"ז אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת ע"ש וכ"כ בחי' הרמב"ן והריטב"א ע"ש:

אמנם הראשונים הקשו על שיטת ר"ת מירושלמי מפורשת בפ' ר"א דמילה הלכה ה' ובפ' הערל שזה לשונו. שמואל אמר אחזתו חמה ממתינין לו שלשים יום אותם ל' יום מהו להאכילו חלב תרומה מהו לסוכו שמן תרומה נשמעינה מן הדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו ור' אחא בשם ר' תנחום בר חייא אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן ותני כן כל ל' יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה עכ"ל הירושלמי ע"ש וכתב הרמב"ן בחי' דנראה שכך פירושו אחזתו חמה מהו להאכילו שמן של תרומה כיון דלאו בר מימהליה הוא לא מעכבא או דלמא ל"ש. ת"ש הערל דמתניתין דסתמא כשמתו אחיו מחמת מילה קא מיירי דאניס ולאו בר מימהליה הוא אפ"ה אסור לאכול בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום אין ערלה אלא משמיני ואילך אבל לאחר שמיני בין באונס בין ברצון ערלה היא ומעכבת מלאכול בתרומה וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל עכ"ל הרמב"ן ע"ש וגם התו' שם הביאו ראיה זו בקצרה וע"ש שכתבו ובירושלמי מייתי ראיה ממתניתין אאחזתו חמה דממתינין לו למול ל' יום דאסור בתרומה משמע דמתניתין איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ע"ש וכן הקשה בתו' הרא"ש ובחי' הרשב"א והריטב"א ע"ש:

והנראה לענ"ד לישב שיטת ר"ת דס"ל דבע"כ שיטת תלמודא דידן אינו כן ודלא כהירושלמי בזה דהנה ביבמות שם (דף ע"א) בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא אמר ר' זירא ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגזירה שוה בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון כו' אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה לאו דאתילוד בין עשייה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלות אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא אלא הב"ע כגון שחלצתו חמה כו' וע"ש בפרש"י קטן ערל תוך שמנה כו' והנה בגמ' דילן לא איפשיטא האבעי' אולם בירושלמי שם פשיטא ליה דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וע"ש דמייתי ברייתא דמבואר בהדיא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה כו' ומבעי ליה להירושלמי ליל שמיני מה את עבד ליה ממה דתני לילי שמיני נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל שמיני כשמיני ותני כן כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה כו' וע"ש להק"ע ובפ"מ שפירשו דמבעי ליה להירושלמי אי ליל שמיני מקרי הגיע זמנו או דלמא מכיון דלילה לאו זמן מילה הוא ערלה שלא בזמנה הוי ופשיט ליה ממה דתני לילי שמיני נכנס לדיר להתעשר וש"מ דלילה אינו מחוסר זמן ולפ"ז ה"ה דליל שמיני מקרי הגיע זמנו וערל הוא ואסור בתרומה וע"ז אמר ותני כן כל ז' הימים מותר להאכילו כו' ומשמע אבל לא ליל שמיני ע"ש ועי' בשו"ת שג"א סי' נ"ג שנסתפק כן מדעתו אם הא דאין מלין בליל שמיני הוא מתורת לילה דגם מילה שלא בזמנה אין נימול אלא ביום אבל מקרי הגיע זמנו או דנתמעט משום מחוסר זמן דלא הגיע הזמן למול עד עיצומו של יום השמיני ע"ש אולם הוא מבואר בהדיא בירושלמי וכנ"ל וגם ביאור דברי הירושלמי בהא דמבעי ליה כנ"ל נראה דעיקר הספק הוא כמו שנתבאר בשג"א כנ"ל.

ועכ"פ הרי מתבאר בירושלמי דליל שמיני כשמיני ואסור בתרומה משום ערלות דלא הוי כערלות שלא בזמנה ולפ"ז צע"ג דלפי הס"ד דר' זירא דגם מילת זכריו הוי כערלות דגופיה דאם ערלות שלא בזמנה הוי ערלות מעכב לאביו מפסח אע"ג דא"א למול קודם ח' א"כ מהיכי פשיט ליה דערלות שלא בזמנה הוי ערלות ול"ל לומר דאתילוד בין עשייה לאכילה הא אדרבה אי נימא דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות משכחת ליה בפשיטות טפי בכל הנולדים שחל שביעי שלהם בערב פסח ולפ"ז עשייה דהוא כל היום לא מעכבא ומשום דהוי ערלות שלא בזמנה אבל אכילה דהוא בלילה וליל שמיני אינו מחוסר זמן ולא הוי כערלות שלא בזמנה וכנ"ל דאסור בתרומה כערל גמור ולכן מעכבא אע"ג דא"א למול וכדס"ד דר' זירא דאפילו אתילוד בין עשייה לאכילה מעכבא אי ערלות שלא בזמנה הוי ערלות ומכש"כ בליל שמיני דמעכבא אע"ג דא"א עדיין למול כיון דליל שמיני אינו מחוסר זמן ומקרי ערלות בזמנה כנ"ל ומזה נראה מוכרח דס"ל לתלמודא דידן כשיטת ר"ת דגם מתו אחיו מחמת מילה הוי כערלות שלא בזמנה אע"ג שהגיע הזמן כיון דמדינא לא מהיל וכנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דהירושלמי לטעמיה שם דפשיט ממשנה דהערל על אחזתו חמה וס"ל דמתו אחיו מחמת מילה ג"כ אסור בתרומה כיון שכבר הגיע זמנו אע"ג דא"א למול ולא הוי כערלות שלא בזמנה ולכן ס"ל להירושלמי ג"כ דגם ליל שמיני מכיון דלילה אינו מחוסר זמן וחשבינן ליה כהגיע זמנו לכך הוי ערל אע"ג דא"א למול עד יום שמיני כנ"ל אולם לתלמודא דידן ס"ל באמת כשיטת ר"ת דגם מתו אחיו מחמת מילה הוי כערלות שלא בזמנה אע"ג שכבר הגיע זמנו כיון דמ"מ א"א למול כנ"ל ולפ"ז בודאי דאי ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות גם ליל שמיני לא מקרי ערל אע"ג דלילה אינו מחוסר זמן מ"מ כיון דא"א למול עדיין עד עיצומו של יום היינו ערלות שלא בזמנה ומותר בתרומה וה"ה דלא מעכב לאביו מאכילת הפסח ולכך פשיט שפיר דבע"כ ערלות שלא בזמנה הוי ערלות ומיירי דאתילוד בין עשייה לאכילה כנ"ל:

אך לכאורה עדיין צ"ע דהנה הראשונים הקשו לשיטת ר"ת דמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה מהא דחלצתו חמה אסור בתרומה אע"ג דא"א למול וכתבו לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה ועי' בחי' הרמב"ן בר"פ הערל שם שכתב ואי קשיא טומטום נמי יאכל בתרומה כו' וכן בקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו בר מימהליה הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא ע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' ז"ל וא"ת א"כ טומטום כו' וקטן שחלצתו חמה כיון שאם לא חלצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה היא ע"ש והריטב"א בחי' כתב לחלק בע"א וע"ש שכתב וכן חלצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיות נימול לאחר הבראתו חשיב ערל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה ומפני שבשעתו אינו בר מימהל אינו מעכב לאדון ע"ש ועכ"פ הרי מבואר בדבריהם דאע"ג דס"ל לר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל דהוי כערלות שלא בזמנה מ"מ בחלצתו חמה מודה ר"ת דלא מקרי ערלות שלא בזמנה אע"ג דנותנין לו כל שבעה וא"א למול מ"מ מקרי ערל ולפ"ז ה"ה בליל שמיני אע"ג דא"א למול עד היום מ"מ לא מקרי ערלות שלא בזמנה. והנה לפמ"ש הרשב"א לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה ומשום דכיון דאי לא חלצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא לפ"ז אפ"ל דליל שמיני עדיף מחלצתו חמה והוי כמתו אחיו מ"מ דליל שמיני לעולם לאו בר מימהל ול"ש לומר כנ"ל ולכך הוי כערלות שלא בזמנה אולם לפמש"כ הריטב"א לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה ומשום דחלצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיות נימול לאחר הבראתו לכך חשיב ערל ולפ"ז נראה דמכש"כ ליל שמיני שהוא מכין עצמו להיות נימול למחר דלא מקרי ערלות שלא בזמנה אע"ג דא"א למול בלילה ולפ"ז הדק"ל אפילו לפי שיטת ר"ת דמהיכי פשיט ליה ר' זירא דערלות שלא בזמנה הוי ערלות דאדרבה אי נימא דלא הוי ערלות משכחת לה בפשיטות יותר בכל הנולדים שחל שביעי שלהם בערב פסח דעשייה דהוא כל היום לא מעכבא דהוי ערלות שלא בזמנה אבל אכילה דהוא בלילה מכיון דליל שמיני אינו מחוסר זמן הוי ערלות בזמנה ואע"ג דא"א למול עד למחר ביום מ"מ לא מקרי ערלות שלא בזמנה אפילו לפי שיטת ר"ת דהוי כחלצתו חמה ולכך אכילה שפיר מעכבא אע"ג דא"א למול וכס"ד דר"ז כנ"ל:

מיהו באמת עיקר דברי הראשונים צע"ג לענ"ד דמה הכריחם לחלק לשיטת ר"ת בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה דמנ"ל דלפי שיטת ר"ת מ"מ בחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה ומאי קשיא להו. דהא בפשיטות י"ל דלשיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה דה"ה גם חלצתו חמה דנותנין לו כל שבעה אוכל בתרומה דמשום דלא אפשר למול הוי כערלות שלא בזמנה וכמו מתו אחיו מ"מ והיכן מצינו בגמ' דחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה עד דקשיא להו לשי' ר"ת מחלצתו חמה והנה מלבד דבתלמודא דידן לא מצינו מבואר דחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה הנה אדרבה בגמ' יבמות שם מבואר דחלצתו חמה אינו מעכב לאביו מעשיית הפסח והראשונים כתבו באמת לישב דלא תקשי מזה על שי' רש"י וע"ש בחי' הרשב"א שהביא שיטת רש"י וכתב והא דאמרינן בגמ' דהיכא דחלצתו חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו שבעה כו' ה"מ לבעלים הוא דאינו מעכב אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב ואיהו גופיה בודאי אסור כו' ע"ש ובחי' הריטב"א שם מבואר ביותר וע"ש שהביא מתחילה פרש"י דערל היינו מתו אחיו מ"מ וכתב והקשו עליו ז"ל כו' ועוד הא אמרינן בגמ' דחלצתו חמה אינו מעכב לבעליו באכילת הפסח משום ערלה עד שיעברו עליו ח' ימים כו' אלמא כיון שהוא מסוכן למילה ולאו בר מימהל הוא לא חשיבי ערלות לפיכך פי' ר"ת ז"ל דערל דמתניתין כו' ע"ש. אלא דבסוף דבריו שם כתב לישב פרש"י וההיא דחלצתו חמה כל ז' אינו מעכב התם לבעלים הוא דאינו מעכב אבל הוא עצמו לא יאכל כו' וכדאמרינן גבי טומטום כו' ע"ש הרי דיש מי שהקשה לשי' רש"י מהא דמבואר דחלצתו חמה אינו מעכב לאביו והיינו דס"ל דהטעם דאינו מעכב הוא משום כיון דלאו בר מימהל הוא לא חשיבי ערלות וה"ה דאיהו גופיה מותר בתרומה אלא דמ"מ כתבו לישב שי' רש"י ולחלק דלאביו הוא דאינו מעכב אבל איהו גופיה אסור בתרומה כנ"ל ולפ"ז עכ"פ לשיטת ר"ת י"ל בפשיטות דס"ל דחלצתו חמה דמבואר בגמ' דאינו מעכב לאביו מפסח כן ה"ה דגם איהו גופיה מותר בתרומה דלא חשיבי ערלות וכמו מתו אחיו מחמת מילה ואי נימא דהראשונים כתבו זה עפ"י הירושלמי דמבואר שם בהדיא דחלצתו חמה אסור באכילת תרומה כנ"ל ולכן כתבו לחלק לשי' ר"ת בין מתו אחיו מחמת מילה לחלצתו חמה מיהו גם זה צע"ג דהא הירושלמי הוא בודאי דלא כשיטת ר"ת דהא מבעי ליה שם לענין חלצתו חמה אי אוכל בתרומה ופשיט ליה מהמשנה דהערל והיינו מן מתו אחיו מחמת מילה וכמש"כ התו' והרמב"ן שם הרי דס"ל להירושלמי דבין מתו אחיו מ"מ ובין חלצתו חמה אסור בתרומה אולם לפי מה דס"ל לר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ודלא כהירושלמי אפ"ל דס"ל באמת ג"כ דגם חלצתו חמה אוכל בתרומה וגם בירושלמי גופיה דפשיט חלצתו חמה דאסור בתרומה מן מתו אחיו מ"מ משמע דאי מתו אחיו מ"מ מותר בתרומה ה"ה לחלצתו חמה ולפ"ז לשי' ר"ת בודאי דגם חלצתו חמה מותר בתרומה ולא צריך לדחוקי כלל ולחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה וצע"ג ועכ"פ מכיון שבארנו דלשי' ר"ת ה"ה דגם חלצתו חמה אוכל בתרומה דהוי כערלות שלא בזמנה ולפ"ז נראה ג"כ דה"ה ליל שמיני דמכיון דא"א למול עד למחר לא חשיבי ערלות ועפ"ז מיושב הסוגיא לשי' ר"ת וכנ"ל:

אמנם נהי דשיטת תלמודא דידן הוא דלא כהירושלמי בזה וכנ"ל מ"מ עדיין קשה הא הירושלמי מייתי ראיה ממתניתין דהערל על חלצתו חמה הרי דס"ל להירושלמי בפשיטות דהמשנה דהערל מיירי בכל גווני אפילו במתו אחיו מ"מ וא"כ קשה באיזה סברא פליג ש"ס דילן על הירושלמי בזה ולכן נראה לענ"ד לישב דברי מאורן של ישראל ר"ת ז"ל ולפרש לשיטתיה דברי הירושלמי דאדרבה דהירושלמי הביא ראיה באמת ממשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה וה"ה לחלצתו חמה. אחרי שנדקדק דבירושלמי מבואר נשמעינה מן הדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו ע"כ ולפי מה שפירשו הראשונים עיקר הפשיטות הוא דסתמא מיירי מתני' גם בערל שמתו אחיו מחמת מילה כנ"ל א"כ צ"ע לאיזה צורך הביא הירושלמי הך בבא דנשיהם ועבדיהם יאכלו דאינו ענין כלל לזה. ולכן נראה לפרש דברי הירושלמי באופן אחר והיינו דס"ל להירושלמי דהמשנה דהערל לא מיירי מן מתו אחיו מ"מ ורק מן מומר לערלות דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ועיקר הפשיטות הוא מסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו דבע"כ מתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה:

והנה בריש פ' אלמנה לכ"ג (דף ס"ו) מפרש שם בגמ' דלפיכך עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה ומשום דכל האוכל מאכיל כל שאינו אוכל אינו מאכיל ופריך והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין ומשני התם פומייהו כאיב להו והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל אמר רבינא קנין אוכל קאמר כו'. ופרש"י פומייהו כאיב להו כלומר מחוסרי תקנתא הם אבל עומדין ליתקן ולאכול אבל זו שהיא נעשית חללה אין לה תיקון עולמית ע"ש והנה הרשב"א והריטב"א הקשו מזה לשי' רש"י דערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה וע"ש בחי' הרשב"א ר"פ הערל שכתב ז"ל ואי קשיא לך מדאמרינן ריש פ' אלמנה לכ"ג כל האוכל מאכיל ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאים כו' ופרקינן התם פומייהו כאיב להו כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול כמעשה דר' נתן כו' ע"ש וכ"כ בחי' הריטב"א ע"ש והנה באמת גם הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה פסק כן וע"ש הלכה י"ח שכתב דאשה שמלה בנה ראשון ומת כו' ה"ז לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו ע"ש וכ"כ בטור ושו"ע יור"ד (סי' רס"ג) ע"ש והנה בשו"ת נו"ב מהדו"ת (סי' קס"ה) האריך בדין זה וע"ש שכתב דאי לאו שהרמב"ם והטור והנימוקי יוסף אמרו שלא תימול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו הייתי אני חוכך שלא למולו כלל כי סתמא אמרו ביבמות שלישי לא תימול וכן הרי"ף והרא"ש ביבמות העתיקו סתם שלישי לא תימול ע"ש אולם הנה באמת אפ"ל דמקור דברי הרמב"ם והטור בזה במש"כ דמלין אותו לכשיגדיל ויתחזק הוא באמת מגמ' הנ"ל דשני התם פומייהו כאיב להו וכפרש"י דעומדין ליתקן ולאכול הרי בע"כ דגם מתו אחיו מחמת מילה עומדין למול לכשיתחזק כחו וכמש"כ הרשב"א והריטב"א ג"כ כנ"ל שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר ח' יור"ד (סי' רמ"ה) שכתב כן וע"ש שהביא דברי הנו"ב דפשטות הש"ס משמע דמתו אחיו מ"מ ישאר בערלתו לעולם וכתב ג"כ דמקור דברי הרמב"ם הוא מגמ' הנ"ל דפומייהו כאיב להו והיינו דעומדין למול לכשיבריאו ואי ס"ד איכא שום ערל בעולם דלאו בר מימהל הוא כלל הדרא קו' הגמ' לדוכתא ע"ש. ועי' בספר יד שאול בה' מילה (בסי' רס"ג) שכתב ג"כ כנ"ל דדברי הרמב"ם והטור מבוארין בהדיא בש"ס הנ"ל ועפ"י מש"כ בחי' הרשב"א וכנ"ל:

והנה כ"ז הוא לשיטת רש"י אולם לשיטת ר"ת דס"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה והמשנה דהערל לא יאכל בתרומה הוא רק במומר לערלות שאינו רוצה למול מפני הצער א"כ שוב אין ראיה כלל מגמ' הנ"ל דמתו אחיו מ"מ מלין אותו לכשיגדיל ויתחזק כחו דשפיר אפ"ל דאין מלין אותו לעולם וכפשטות דברי הגמ' שלישי לא תימול וכמש"כ הנו"ב וכנ"ל. והא דאמר בגמ' התם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן דמשמע דבר מימהל הוא הנה לשי' ר"ת הרי ניחא בפשיטות. דהמשנה דהערל לא יאכל בתרומה לא מיירי כלל מן מתו אחיו מ"מ ורק ממומר לערלות שאינו רוצה למול והוא בודאי עומד ליתקן ולאכול דהרי מחויב למול ורק שברצונו אינו מל אבל הוא עומד למול ולכך שני שפיר התם פומייהו כאיב להו וכן מבואר בהדיא מדברי הראשונים שהקשו מתחילה לפרש"י מהא דשני התם פומייהו כאיב להו ואי בערל שמתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מימהל הוא והוכרחו לומר דאף הוא לכשיתחזק ימול וכנ"ל. הרי דלשי' ר"ת בלא"ה ניחא שפיר ומשום דהמשנה דהערל לא מיירי כלל ממתו אחיו מ"מ וכנ"ל ולפ"ז ל"צ לומר דמתו אחיו מ"מ מלין אותו לכשיתחזק אלא דאין מלין אותו כלל וכנ"ל והנה באמת אפ"ל דמזה גופיה הוא מקור לשי' ר"ת דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דס"ל לר"ת בפשיטות דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל וכפשטות דברי הגמ' שלישי לא תימול וכנ"ל ולפ"ז מוכרח בע"כ מהא דאמר בגמ' התם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן דבע"כ המשנה דהערל לא מיירי ממתו אחיו מ"מ וכמו שהקשו הראשונים מזה לפירש"י וכנ"ל וביותר מבואר בחי' הריטב"א ר"פ הערל שהביא שיטת רש"י וכתב והקשו עליו ז"ל כו' ועוד דבריש פ' אלמנה כו' ופריך התם פומייהו כאיב להו כו' ואי בערל שמתו אחיו מ"מ הא לאו בר מימהל הוא כו' לפיכך פי' ר"ת ז"ל דערל דמתניתין היינו כו' ע"ש אך אח"כ כתב לישב שי' רש"י דעומד הוא למול לכשיתחזק כנ"ל. ועכ"פ הרי מבואר דמשום קו' זו הוכיח ר"ת שיטתו והיינו בע"כ משום דס"ל דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל ובזה נ"ל להבין דברי הריטב"א בחי' שם שכתב לחלק לשי' ר"ת בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה ומשום דחלצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיות נימול לאחר הבראתו חשיב ערל ע"ש ולכאורה צ"ע דהא גם מתו אחיו מ"מ צריך למול לכשיגדיל ויתחזק ומה בין זה לחלצתו חמה אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דשיטת ר"ת גופיה הוא דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל כנ"ל. והיינו דמחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה כנ"ל:

ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי בפ' הערל שם לענין חלצתו חמה דאמר לשמעינה מן הדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו דהראשונים הקשו מזה לשי' ר"ת וכנ"ל אולם לפ"ז יתבאר שפיר והיינו דהירושלמי מייתי באמת ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומ' והוא מסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו דהנה בתלמודא דידן בריש פ' אלמנה שם לא קיימי במסקנא הך דכל שאינו אוכל אינו מאכיל וע"ש דפריך והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל ומסיק דקנין אוכל קאמר קנין אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל ע"ש אולם בירושלמי פ' אלמנה לכ"ג ה"ד על המשנה דהעובר והיבם כו' פוסלין ולא מאכילין איתא שם אמר ר' שמעון ומה טעמון דרבנן הם יאכלו והם יאכילו הראוי לוכל מאכיל ושאינו ראוי לוכל אינו מאכיל התיבין הרי ממזר הרי אינו ראוי לאכול ומאכיל שנייא היא דכתיב יליד בית כו' וע"ש בפני משה ז"ל שנייא היא גבי ממזר דכתיב יליד בית ודרשינן מכל מקום ע"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דס"ל להירושלמי לקושטא דמילתא דכל שאינו אוכל אינו מאכיל וגבי ממזר גזה"כ הוא כנ"ל ולפ"ז שפיר מייתי הירושלמי ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה. דהנה הירושלמי לשיטתיה הא ס"ל דכל שאינו אוכל אינו מאכיל כנ"ל וא"כ הרי יקשה כקושית הגמ' והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין וצ"ל משום דהתם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן ולאכול וס"ל להירושלמי ג"כ דמתו אחיו מ"מ לא ימול כלל וכנ"ל ולפ"ז אי נימא דהמשנה דהערל מיירי גם בערל שמתו אחיו מ"מ אכתי קשה הא מתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל וליכא למימר פומייהו הוא דכאיב להו וא"כ אמאי נשיהם ועבדיהם יאכלו הא כל שאינו אוכל אינו מאכיל. ובע"כ צ"ל דמתו אחיו מ"מ באמת אוכל בתרומה דלא מקרי ערל כלל וא"כ המשנה דהערל לא יאכל בתרומה לא מיירי ממתו אחיו מ"מ רק במומר לערלות שאינו רוצה למול אבל הוא עומד ליתקן למול ולאכול ולכך שפיר נשיהם ועבדיהם יאכלו ומשום דפומייהו הוא דכאיב להו וה"ה לחלצתו חמה דנותנין לו כל שלשים יום דמותר להאכילו תרומה וכמו מתו אחיו מחמת מילה והיינו דמייתי הירושלמי גם הך בבא דנשיהם ועבדיהם יאכלו וכנ"ל:

ואין להקשות דמהיכי פשיט ליה דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה דלמא לעולם מתו אחיו מ"מ ג"כ אינו אוכל בתרומה והמשנה דהערל לא יאכל בתרומה מיירי גם מערל שמתו אחיו מ"מ אולם סיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו מיירי רק מנשיהם ועבדיהם של מומר לערלות דפומיה הוא דכאיב ליה ולא מנשיהם ועבדיהם של מתו אחיו מ"מ אולם באמת זה אינו דמ"מ הביא שפיר ראיה דודאי אם איתא דרישא דמשנה דהערל לא יאכל בתרומה מיירי גם מערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ ממילא דגם סיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו היינו ג"כ משל ערל שמתו אחיו מ"מ דהא סתמא קתני נשיהם ועבדיהם יאכלו והנה דבר זה מוכרח לפרש גם בדברי הראשונים הרשב"א והריטב"א שהקשו לפרש"י מהא דאמר התם פומייהו כאיב להו ואי במתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מימהל הוא ומזה הוכרחו לומר דאף הוא לכשיתחזק ימול וכנ"ל ולכאורה צ"ע מאי הקשו נהי דלפרש"י גם מתו אחיו מ"מ בכלל הערל דמשנה הוא מ"מ נימא דהא דשני בגמ' התם פומייהו כאיב להו היינו דסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו הוא רק משל מומר לערלות דפומיה הוא דכאיב ליה דהרי הוא עומד למול ובע"כ צ"ל כנ"ל דזה א"א לומר דאי נימא דבכלל הערל דמשנה הוא גם מתו אחיו מ"מ א"כ ממילא גם סיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו הוא ג"כ משל ערל שמתו אחיו מ"מ ולכך הקשו שפיר כנ"ל והוכרחו לומר דאף מתו אחיו מ"מ לכשיתחזק ימול אולם לר"ת ס"ל באמת דמתו אחיו מ"מ לא ימול לעולם כנ"ל וא"כ קשה בהא דשני בגמ' התם פומייהו כאיב להו ובע"כ מוכרח מזה דהמשנה דהערל לא מיירי ממתו אחיו מ"מ דהוא אוכל בתרומה וזהו ג"כ ביאור דברי הירושלמי דאזיל לטעמיה דס"ל גם לפי האמת דכל שאינו אוכל אינו מאכיל וא"כ קשה על המשנה דהערל אמאי נשיהם ועבדיהם יאכלו וצ"ל משום דפומייהו הוא דכאיב להו וכדשני בגמ' דידן: ואך קשה הא מתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מימהל הוא ובע"כ מוכרח מזה דהמשנה דהערל לא מיירי ממתו אחיו מ"מ דהוא באמת אוכל בתרומה וה"ה לחלצתו חמה:

והא דמבואר שם אח"כ בירושלמי ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן והיינו דלאחר שמיני בין באונס בין ברצון ערלה היא ומעכבת לאכול בתרומה וכמו שפי' הרמב"ן ז"ל בחי' י"ל או דר' אחא פליג ע"ז וס"ל דבין מתו אחיו מ"מ ובין חלצתו חמה אסור בתרומה ומשום דלא ס"ל הך דכל האוכל מאכיל ואין ראיה ממשנה דהערל או דלפמש"כ הראשונים לשי' ר"ת לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה אתי שפיר טפי והיינו דמתחילה הביא ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה וס"ל דה"ה לחלצתו חמה דאין חילוק ור' אחא בשם ר' תנחום אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן היינו דפליג ע"ז וס"ל דחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה דלא דמי למתו אחיו מ"מ וזהו דמסיים ותני כן כל ל' יום אסור כו' ולפ"ז עכ"פ ס"ל לכ"ע דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה וכשי' ר"ת ורק דפליגי שם בירושלמי לענין חלצתו חמה וכנ"ל וכן ס"ל לתלמודא דידן דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה וכדמוכרח מהא דפומייהו כאיב כו' וכן מהא דפשיט ר"ז שם (דף ע"א) ואף דלפי המסקנא ביבמות פ' אלמנה שם לא ס"ל הך דכל שאינו אוכל אינו מאכיל ואין ראיה ממשנה דהערל מ"מ ס"ל להגמ' מסברא דהוי כערלות שלא בזמנה וכנ"ל:

והנה התו' בריש פ' הערל הביאו עוד ראיה לפרש"י וע"ש שכתבו ז"ל הערל פרש"י שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמבעי לן בגמ' אי הוי ערלה דהתם כיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום אבל אחר ח' אע"ג דא"א למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן תדע דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאינו אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכריו כו' משכחת לה בטומטום שנקרע ביני ביני כו' והנה גם הראשונים הקשו קושיא זו מטומטום לפיר"ת עי' בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א אלא דהם הקשו בקצרה לשי' ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה משום דא"א למולו מ"ש טומטום שאין אוכל בתרומה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול וכ"כ התו' באמת בפסחים (דף כ"ח) ד"ה ערל שהביא לפרש"י וכתבו שם בזה"ל תדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה אע"ג דמסברא אין חייב לקרוע ע"ש ולכאורה צ"ע על התו' בריש פ' הערל שלא הקשו ג"כ בפשיטות כנ"ל אך נראה דהתו' הביאו ראיה בדיוק מהא דלא פשיט ליה מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה ומשום דמגוף הבריי' דטומטום אין אוכל בתרומה אין ראי' דאפ"ל דלעולם בין מתו אחיו מ"מ ובין טומטום הוי כערלות שלא בזמנה אלא דס"ל להברייתא באמת דגם ערלות שלא בזמנה הוי ערלות דבגמ' דידן לא איפשיטא האבעי' ולכן טומטום אינו אוכל בתרומה אולם לפי מה דקי"ל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וכמבואר בירושלמי לעולם אימא דבין מתו אחיו מ"מ ובין טומטום שניהם אוכלין בתרומה. ולכן הביאו התו' ראיה מהא דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלות שלא בזמנה וש"מ דטומטום לא דמי לערלות שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול וה"ה למתו אחיו מ"מ דמקרי ערל ולא הוי כערלות שלא בזמנה וכפרש"י וכנ"ל:

אמנם הנה הראשונים תי' לקושית התו' על שיטת ר"ת מטומטום דאינו אוכל בתרומה ועי' בחי' הרשב"א בר"פ הערל שם שכתב ור"ת ז"ל מפרש כו' וא"ת א"כ טומטום יאכל יש לומר שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא עכ"ל ע"ש וכ"כ בחי' הריטב"א ז"ל וא"ת א"כ טומטום יאכל בתרומה דלאו בר מימהל הוא וי"ל דטומטום הרי אפשר לו ליקרע ולימהל ובר מימהל הוא קצת ע"ש וביאור דבריהם דטומטום אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ כיון דאפשר לו עכשיו ליקרע ולמול בר מימהל הוא משא"כ במתו אחיו מ"מ דבשום ענין א"א למול כלל הוי כערלות שלא בזמנה אלא דהרשב"א נהי שכתב מתחילה לישב הקושיא מטומטום לפי' ר"ת כנ"ל מ"מ אח"כ דחה זה וע"ש שכתב י"ל שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע כו' ואינו מחוור לי כלל שאם כן דטומטום בר מימהל הוא אף הוא יעכב לאביו כיון דבידו לקורעו ועכשיו בר מימהל הוא ואנן איפכא אמרינן בגמ' בטומטום שנקרע כו' ובשעת עשיה ליתא ועוד דערל שמתו אחיו מ"מ נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם א"א לו למול עד שביעי להבראתו וזה אפשר שיהא בר מימהל שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למול מיד עכ"ל הרשב"א ע"ש אולם צע"ג דמ"ט לא ניחא ליה לחלק בפשיטות בין לענין לעכב לאביו מפסח ובין לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה דנהי דמקרי בר מימהל משום שאפשר לו עכשיו ליקרע ולמול לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה דלא הוי כערלות שלא בזמנה מ"מ כיון דאינו חייב לקרוע ולמול לכך אינו מעכב לאביו מפסח והנה בלא"ה בע"כ צריך לחלק כנ"ל גם לפרש"י דהא טומטום אע"ג דהוא בעצמו אינו אוכל בתרומה כמבואר בברייתא מ"מ אינו מעכב לאביו מפסח כנ"ל, וכ"כ הרשב"א בחי' שם ז"ל והא דאמרינן בגמ' דהיכא דחלצתו חמה אינו מעכב כו' ה"מ לבעלים הוא דאינו מעכב אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בברייתא כו' ע"ש ולפ"ז גם לפי ר"ת יש לחלק כנ"ל בין לענין לעכב לאביו ובין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה וכ"כ הריטב"א בחי' שם לשי' ר"ת ז"ל דטומטום הרי אפשר לו ליקרע ולימהל ובר מימהל הוא קצת ומיהו מפני שאינו עומד לימול לגמרי לכך אינו מעכב לאביו כדאמרינן בגמ' כו' ע"ש ולפ"ז צ"ע כנ"ל ודוחק לומר בכוונת הרשב"א דקושיתו היא דאי נימא דמקרי בר מימהל משום שאפשר לו עכשיו ליקרע א"כ יהי' באמת מחויב לקורעו כדי למולו ויעכב לאביו מפסח אבל אין זה במשמע לשונו ועוד דהרי התו' כתבו לדבר פשוט דאינו חייב לקרוע ולמול גם הא אפ"ל דמקרי בר מימהל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה ומשום דאי מקרע מאליו בר מימהל הוא ומ"מ אינו חייב לקורעו ולכך אינו מעכב לאביו וכמו שכתב הרשב"א אח"כ דערל שמתו אחיו מ"מ נמי דלמא עכשיו יבריא כו' גם מש"כ הרשב"א דערל שמתו אחיו מ"מ נמי דילמא עכשיו יבריא או יתחלפו סימניו ויתחייב למול כנ"ל. ל"ק כלל דכבר כתבתי למעלה דבאמת ס"ל לר"ת דמתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מילה הוא וכפשטות דברי הגמ' שלישי לא תימול ולפ"ז מתו אחיו מ"מ גרע מחולה שחלצתו חמה דהתם עומד למול אחר שביעי להבראתו ומתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל ולפי מש"כ הרשב"א דמתו אחיו מ"מ עדיף מחלצתו חמה צ"ע מהירושלמי בפ' הערל הנ"ל דמבעי ליה בחלצתו חמה אי אוכל בתרומה ופשיט ליה מהמשנה דהערל והיינו דסתמא אפילו בשמתו אחיו מ"מ וה"ה לחלצתו חמה וכמו שפירשו הראשונים כנ"ל ולפי מש"כ הרשב"א צ"ע דלמא שאני מתו אחיו מ"מ דאפשר שיבריא ויתחייב למול מיד משא"כ חלצתו חמה דא"א למול עד יום שביעי להבראתו וכנ"ל:

והנה לפי מה שכתבו הראשונים לישב קו' התוס' על שיטת ר"ת מטומטום וכנ"ל. נלע"ד לישב בזה קו' התוס' בחגיגה (דף ד') ד"ה דמרבה וע"ש בגמרא הא מני ר"ע היא דמרבה לערל כטמא דתניא ר"ע אומר איש איש לרבות את הערל וכתבו בתו' ד"ה דמרבה ז"ל אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ומיהו זהו דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מ"מ יש להעמיד הכי אבל לפיר"ת דמפרש שדואג מחמת הצער אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס יש להקשות לר"ע דמרבה ערל כי טמא אמאי איצטריך קרא לערל דפסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא עכ"ל התו' ע"ש והנה לפי מה שכתבו התוס' נמצא דלר"ע גם לפרש"י מתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא והוא כמו לשי' ר"ת לכ"ע: אולם אין הכרע בדבריהם דלפי תי' השני שתי' דמהתם ידעינן ליה בעלמא אי הדרי מסברתם ממה שכתבו מתחילה דלר"ע גם לפרש"י מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא. או דהך וי"ל כתבו רק לישב פיר"ת אולם לפרש"י בודאי מיושב הקושיא עם מה שכתבו מתחילה דאיצטריך קרא גבי פסח למתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא וצ"ע. והנה מתחילה נבאר דברי התוס' דלכאורה צע"ג דמ"ט לא ניחא להו לישב בפשיטות גם לפי' ר"ת דהא דאיצטריך מיעוט לערל גבי פסח לר"ע היינו לערל שמתו אחיו מחמת מילה ולא הוי כטמא ואף דלפי' ר"ת ס"ל באמת דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל אף בפסח וקדשים מ"מ אפ"ל דזהו רק לדידן דלא קי"ל כר"ע דערל כטמא ולכן שפיר אפ"ל דהא דכתיב ערל גבי פסח היינו שברצונו אינו מל שדואג מחמת הצער אבל לא מתו אחיו מ"מ דאנוס. אולם לר"ע י"ל דמודה ר"ת דלא איצטריך קרא דערל גבי פסח אלא למתו אחיו מ"מ ומשום דבל"ז לערל שדואג מחמת הצער ל"צ קרא לר"ע דמרבה לערל כי טמא דהא לר"ע גם לפרש"י מתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה דלא הוי כטמא ומ"מ בפסח גזה"כ הוא כנ"ל ולפ"ז גם לפי' ר"ת אפ"ל כן כנ"ל אולם נראה דניחא שפיר דבודאי לפרש"י דגם מתו אחיו מ"מ הוי ערל גמור דאף ע"ג דלא אפשר למול מ"מ לא הוי כערלות שלא בזמנה ולכך כל היכא דכתיב ערל בהדיא גם מתו אחיו מ"מ בכלל ולדידן דילפינן תרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח גם לענין תרומה אסור ערל שמתו אחיו מ"מ ורק לר"ע דלית ליה ג"ש דתושב ושכיר ולא כתיב ערל גבי תרומה בהדיא אלא דיליף מאיש איש לרבות הערל כטמא לענין תרומה ולזה י"ל דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ושפיר איצטריך קרא דערל גבי פסח לערל שמתו אחיו מ"מ אולם לפי' ר"ת דס"ל גם לדידן דערל שמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה וקדשים והיינו משום דכיון דא"א למולו מפני הסכנה הוי כערלות שלא בזמנה וכמש"כ התו' בר"פ הערל והרשב"א בחי' וא"כ לא מקרי ערל כלל. ולפ"ז א"א לומר דלר"ע איצטריך קרא דערל גבי פסח לערל שמתו אחיו מ"מ דלא הוי כטמא כיון דלא מקרי ערל כלל דהוי כערלות שלא בזמנה א"כ לא שייך לומר דקרא דכל ערל קאי למעט מי שאינו ערל ובע"כ צ"ל דקרא דערל מיירי מערל שברצונו אינו מל שדואג מחמת הצער ולפיכך הקשו התו' שפיר תיפוק ליה דערל כטמא:

אך לפמ"ש הראשונים וכנ"ל ניחא שפיר קו' התוס' אף לפר"ת והנה ראיתי למי שהקשה על התו' שכתבו דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא לר"ע משום דאנוס אם כן טומטום אמאי אינו אוכל בתרומה הא ג"כ א"א למול ולא הוי כטמא אולם באמת ל"ק כלל דבודאי נראה דלפמ"ש התוס' דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא לר"ע ואוכל בתרומה אין ה"נ דה"ה לטומטום דאוכל בתרומה דהרי התוס' בר"פ הערל הביאו ראיה לפרש"י מטומטום דאינו אוכל בתרומה למתו אחיו מ"מ הרי דס"ל להתו' דאין חילוק ביניהם כלל ולפ"ז בודאי דלר"ע דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ה"ה לטומטום והברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה הוא לרבנן דוקא אך ביותר נראה דאפילו לפי' ר"ת דס"ל גם לדידן דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומ"מ בטומטום הא מבואר בברייתא בהדיא דאינו אוכל בתרומה ובע"כ צ"ל דיש חילוק בין טומטום למתו אחיו מ"מ וכמש"כ הראשונים דשאני טומטום שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא כנ"ל מ"מ נראה ברור דזהו דוקא לדידן דהא דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה לשי' ר"ת היינו משום דכיון דא"א למול הוי כערלות שלא בזמנה דלא מקרי ערל כלל לזה שפיר י"ל דטומטום אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ כיון שאפשר לו עכשיו ליקרע בר מימהל הוא קצת ולא חשיב כערלות שלא בזמנה. אולם במה שכתבו התו' דלר"ע דמרבה מאיש איש לרבות הערל כטמא מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא בע"כ אין הטעם משום דהוי כערלות שלא בזמנה דהא גם לפרש"י דמתו אחיו מ"מ לא דמי לערלות שלא בזמנה מ"מ מודה דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ואוכל בתרומה. ובע"כ צ"ל משום דלר"ע דמרבה ערל כטמא מרבינן רק מומר לערלות שברצונו אינו מל אבל מתו אחיו מ"מ דאנוס לא הוי כטמא ולפ"ז נראה ברור דגם טומטום דאינו חייב לקרוע ולמול לא הוי כטמא ואוכל בתרומה ואע"ג דאפשר לו ליקרע מ"מ מה לי בכך סוף סוף כיון דאין חייב לקרוע אנוס הוא ולא הוי כטמא. ולפ"ז ניחא שפיר קו' התו' גם לפיר"ת דהא דאיצטריך קרא לערל גבי פסח לר"ע ומשום דנ"מ לענין טומטום והיינו דהקרא קאי למעט ערל דלא הוי כטמא וכגון טומטום דאין חייב לקרוע ולמול ומ"מ אסור בפסח דערל שפיר מקרי דלא דמי לערלות שלא בזמנה כנ"ל ושפיר יש למעט אותו מקרא. ומ"מ כיון דאין חייב לקרוע לא הוי כטמא ושפיר איצטריך קרא דאינו אוכל בפסח אבל בתרומה מותר לר"ע כנ"ל:

והנה לכאורה נלע"ד להביא ראיה לשיטת רש"י דמתו אחיו מחמת מילה ג"כ הוי ערל לענין תרומה וקדשים: והנה ביבמות (דף ע' ע"ב) אמר שם השתא דאמרת בו לדרשא הוא דאתא כל בן נכר לא יאכל בו למה לי בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר. וע"ש בתוס' ד"ה ואין שכתבו ז"ל בפרק מי שהיה טמא גרס בכל הספרים ואין המרת דת פוסלת בתרומה ושפיר ממעטינן תרווייהו מחד בו דבו משמע בו ולא בדברים אחרים ואיצטריך למעוטי תרווייהו, תרומה דלא נילף בגזירה שוה דתושב ושכיר ומעשר בגזירה שוה דממנו ממנו עכ"ל התוס' ע"ש והנה לכאורה צע"ג לר' עקיבא דמרבה מאיש איש לרבות הערל ל"ל בו למעט דאין המרת דת פוסלת בתרומה ובמעשר מהכ"ת נימא דפוסל דהא ג"ש דתושב ושכיר לית ליה לר"ע וכמבואר שם בסוגיא דלר"ע איצטריך תושב ושכיר לאתויי גר שמל ולא טבל ע"ש ולפיכך מרבה ערל מאיש איש וכן ג"ש דממנו ג"כ נראה דלית ליה לר"ע דהא מבואר שם (דף ע"ד) דג"ש דממנו ממנו איצטריך לרבות ערל שאסור במעשר ולר"ע בלא"ה ערל אסור במעשר דהא מרבה ערל כי טמא ובע"כ דלא ס"ל הך ג"ש כלל ועי' שם במוהרש"א על התוס' ד"ה אינן ע"ש. ועי' בספר אור זרוע הגדול ה' מילה סי' צ"ט שהביא תשובת הר"ש משאנץ וע"ש שכתב דכולהי אמוראי דפ' הערל דלא כר"ע ר' אלעזר כו' ובעי מרב ששת ערל מהו במעשר ור' יצחק דיליף לה מדכתיב ממנו ממנו כו' ע"ש. ועכ"פ ר"ע בודאי לא ס"ל הך ג"ש דממנו ממנו וא"כ קשה כיון דלית ליה לר"ע ג"ש דתושב ושכיר וכן לא ג"ש דממנו ממנו א"כ ל"ל קרא דבו למעט דאין המרת דת פוסלת בתרומה ובמעשר מהיכי תיתי נימא דפוסל המרת דת וצע"ג:

ונראה לומר בזה דבר נכון בעז"ה והוא ע"פ הגמ' ביבמות שם. וז"ל הגמ' ואיצטריך למכתב ערל ואיצטריך למכתב כל בן נכר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס אבל בן נכר דלא מאיס אימא לא ואי כתב רחמנא כל בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכי ע"ש וכן הוא בגמ' זבחים (דף כ"ג) לענין עבודה דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר כו' ע"ש והנה בספר טורי אבן בחגיגה (דף ד') ה"ר מזה לשי' רש"י דמתו אחיו מ"מ ג"כ הוי ערל דאי נימא דערל היינו דוקא מומר לערלות אבל אנוס לא בע"כ טעמא לאו משום מאיסותא הוא דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר ואכתי בן נכר ל"ל ע"ש. ועכ"פ לפרש"י הא דקאמר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס היינו משום דבאמת גם מתו אחיו מ"מ הוי ערל ואסור ושפיר י"ל משום דמאיס אלא דלכאורה קשה לפמש"כ התוס' בחגיגה שם דלר"ע מתו אחיו מ"מ דאנוס לא הוי כטמא א"כ לר"ע בן נכר ל"ל. אולם באמת ניחא שפיר דלפמש"כ התוס' הא דאיצטריך לר"ע קרא לערל גבי פסח ולא נפקי ליה מטמא היינו לערל שמתו אחיו מ"מ דלא הוי כטמא ולפ"ז בפסח לכ"ע מתו אחיו מ"מ אסור וכן צ"ל בהא דאיצטריך ערל גבי עבודה לר"ע דהוא במתו אחיו מ"מ ועי' ט"א שם ולפיכך ניחא שפיר דאי כתב רחמנא ערל הו"א משום דמאיס. ולפ"ז ניחא שפיר בעז"ה בהא דאיצטריך קרא דבו לר"ע דאין המרת דת פוסלת בתרומה ובמעשר דלכאורה צע"ג כנ"ל מהכ"ת נימא דפוסל כיון דלית ליה לר"ע ג"ש אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר והיינו משום דלגבי תרומה הא ס"ל לר"ע באמת דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דמקרא דאיש איש לרבות הערל מרבינן רק מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וכמש"כ התוס' וכנ"ל ולפ"ז כיון דרק מומר לערלות אסור בתרומה ע"כ טעמא לאו משום מאיסותא הוא דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר וכמש"כ הטורי אבן. וא"כ לגבי תרומה הו"א דהמרת דת פוסלת בתרומה דהוי ילפינן בן נכר מערל גופיה וכמבואר בגמ' אלא דהגמ' דחי שאני ערל דמאיס והיינו דוקא בפסח דגם מתו אחיו מ"מ אסור וכנ"ל. אולם בתרומה דלר"ע מרבה רק מומר לערלות דערל כטמא אבל לא מתו אחיו מ"מ א"כ אא"ל שאני ערל דמאיס וכנ"ל והוי אפשר ללמוד בן נכר דהמרת דת פוסלת בתרומה מערל ולכך איצטריך בו דאין המרת דת פוסלת:

והנה בעיקר ראית הטורי אבן לפרש"י מהא דאמר בגמרא שאני ערל דמאיס וכנ"ל נראה לישב לשי' ר"ת בפשיטות דמה שכתב הטורי אבן דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר. לענ"ד לא קשה כלל דבודאי אפ"ל דלפי' ר"ת אין ה"נ דמתו אחיו מ"מ דאנוס והוי כערלות שלא בזמנה לא מאיס כלל ועי' בתו' ביבמות (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס שכתבו דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מראיה מטעם ערל ולפ"ז אפ"ל דה"ה מתו אחיו מ"מ לשי' ר"ת לא מאיס וכן נראה ברור דלפי' ר"ת ערל שמתו אחיו מ"מ חייב בראיה ואף דמבואר בגמ' דלכ"ע ערל פטור מן הראיה משום דמאיס ועי' בתוס' שם מ"מ מתו אחיו מ"מ לא מאיס וחייב בראיה כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר לפי' ר"ת בהא דאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס וכנ"ל. ועכ"פ בשיטת רש"י אפ"ל כמש"כ הטורי אבן דס"ל דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר ולכך לר"ע דמרבה מאיש איש רק מומר לערלות דבע"כ טעמא לאו משום דמאיס הוא הוי ס"ד למילף בן נכר גבי תרומה מערל ולכך איצטריך בו גבי פסח דאין המרת דת פוסלת בתרומה אולם לפי' ר"ת קשה כנ"ל דלר"ע אמאי איצטריך קרא דבו גבי פסח דאין המרת דת פוסלת בתרומה מהיכי תיתי נימא דפוסל וכנ"ל:

אך נלע"ד לישב גם לפי' ר"ת והיינו עפ"י תי' השני שבתו' חגיגה שם דהא דאיצטריך מיעוט לערל גבי פסח לר"ע ומשום דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא. וכ"כ התו' ביבמות ריש פ' הערל בד"ה איש איש ע"ש וכ"כ הראשונים כתי' זה ע"ש ולפ"ז א"צ לומר כמש"כ התוס' בתי' הראשון דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא והנה ביבמות (דף ע"ב ע"ב) אמר רבא כו' לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר' עקיבא היא ולא והא קתני הערל והטמא פטורים מן הראיה התם משום דמאיס. וע"ש בתוס' ד"ה התם משום דמאיס ואפילו רבנן מודו התם דפטור וא"ת בפ"ק דחגיגה למה לן זכורך למעוטי טומטום כו' תיפוק ליה דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל עכ"ל התוס' ע"ש. והנה לפרש"י דערל שמתו אחיו מ"מ ג"כ פטור מן הראיה וכמו שפרש"י שם בחגיגה ובע"כ דמתו אחיו מ"מ ג"כ מאיס אף דא"א למול ולפ"ז צ"ע לכאורה מ"ש טומטום דלא מאיס אך צ"ל דטומטום עדיף טפי דכמו שהוא עתה א"א במציאות למולו מפני שהוא מכוסה לכך לא מאיס משא"כ ערל שמתו אחיו מ"מ דאפשר במציאות למול אלא דלא ימול מפני הסכנה ולכך מאיס טפי מטומטום. ועכ"פ הרי מתבאר מדברי התו' דטומטום לכ"ע לא מאיס משום דלא אפשר למול וכנ"ל. והנה לכאורה צ"ע לפי המבואר ביבמות (דף ע"א) דהגמ' עביד צריכותא מערל ובן נכר ומפרש שם דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ע"ש הרי דמאיס הוי צד חומר ולפ"ז קשה על הברייתא דמבואר דטומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים מנ"ל זה דלמא דוקא ערל דמאיס אסור בקדשים ותרומה אבל ערל דלא מאיס כגון טומטום מנ"ל דאינו אוכל אך צ"ל דלענין קדשים דכתב רחמנא בהדיא כל ערל לא יאכל בו בודאי דאין לחלק בין ערל דמאיס לערל דלא מאיס דסתמא כתב רחמנא ורק לענין ראיה דלא כתיב ערל בהדיא ופטור רק מסברא משום דמאיס בזה הוא דמחלקינן דטומטום דלא מאיס לא מיפטר מטעם ערל אלא דלפ"ז קשה להיפך על הגמ' שם דקאמר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס והא באמת גם טומטום דהוא ערל דלא מאיס אסור בפסח ומשום דקרא סתמא כתיב וכנ"ל וא"כ הא שפיר יש ללמוד בן נכר מערל ואין לומר שאני ערל דמאיס כיון דבכלל ערל הוא גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ואכתי בן נכר ל"ל וצ"ע:

ולכן נלע"ד בזה דהנה ביסוד מחלוקת רש"י ור"ת בדין ערל שמתו אחיו מ"מ שהתוס' האריכו לה"ר לפרש"י וכן הראשונים בחי' ע"ש נלע"ד בעז"ה דמקור שי' רש"י הוא מהגמ' יבמות (דף ע"א) ולפי הסוגיא שם שיטת רש"י מוכרח מקרא גופיה והיינו מהא דאמר שם ואיצטריך למכתב ערל ואיצטריך למכתב כל בן נכר כו' ואי כתב רחמנא כל בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכי ע"ש. והנה נלע"ד ברור דס"ל לרש"י דלבו לשמים היינו דוקא ערל שמתו אחיו מ"מ דא"א לו למול כלל אולם כל שלא מתו אחיו מ"מ אע"ג שאינו מל מחמת פחד מיתה או שדואג מפני הצער מ"מ כיון דבאמת הוא מחויב למול והוא באיסור כרת לכך כ"ז שהוא ערל שלא מל לא מקרי לבו לשמים ושפיר ילפינן מבן נכר. ולפ"ז כל עיקר קרא דכל ערל לא יאכל בו לגבי פסח לא איצטריך אלא למתו אחיו מ"מ דלבו לשמים אבל בל"ז לערל שלא מתו אחיו מ"מ אע"ג שלא מל מחמת פחד מיתה או שדואג מפני הצער מקרי אין לבו לשמים ולא איצטריך קרא דערל כלל דשפיר נלמוד מבן נכר וזהו עיקר שיטת רש"י. והתו' בזבחים (דף כ"ב) ד"ה ערל הרגישו בזה לפיר"ת וע"ש שכתבו ז"ל ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה ע"ש ומשמע מדבריהם דלפרש"י לבו לשמים היינו מתו אחיו מחמת מילה אבל מומר לערלות מקרי אין לבו לשמים ורק לפי' ר"ת דערל היינו דוקא מומר לערלות צ"ל דגם זה מקרי לבו לשמים. ובזה נ"ל להבין דברי הראשונים בר"פ הערל שם שהביאו שיטת ר"ת וכתבו בזה"ל ור"ת מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מ"מ או שמת אחד מאחיו מ"מ וה"ז כמו אונס ומ"מ בר מימהל הוא ע"ש בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ולכאורה צ"ע מדוע לא פי' כפשוטו דלר"ת ערל היינו מומר לערלות שאינו רוצה למול אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי ערל. ולכן נראה דכוונתם הוא ג"כ כנ"ל ומשום דמפורש בגמ' דהא דאיצטריך למכתב ערל ולא ילפינן מבן נכר היינו משום דערל הוא לבו לשמים ולפ"ז לר"ת דערל הוא ע"כ בשלא מתו אחיו מחמת מילה דחייב למול א"כ איך קרי ליה לבו לשמים והוא נלמוד מבן נכר ולכן פירשו דמיירי שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מ"מ ולכך שפיר מקרי לבו לשמים ואינו נלמוד מבן נכר אולם מדברי התוס' בזבחים הנ"ל נראה דס"ל בפשיטות דכל שלא מל מפני צער המילה מקרי לבו לשמים וכ"ז הוא לשי' ר"ת אולם בשיטת רש"י נראה ברור דס"ל דלבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ וע"ז איצטריך קרא דערל וכנ"ל. הן אמת דהתו' בפסחים (דף ק"כ) ד"ה כל כתבו דעיקר הצריכותא מערל ובן נכר קאי רק אדיוקא דקרא דדייקינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור והכי מפרשי התם צריכי כלומר תרווייהו צריכי לדיוקא דקרא אבל אוכל הוא במצה ומרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים כו' ואי אשמעינן בן נכר משום דלא מאיס ע"ש אולם מדברי התו' בזבחים הנ"ל לא משמע כן דהא מדבריהם מבואר דלפרש"י לבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ ולפ"ז קשה דאיך קאמר בגמ' דאי אשמעינן ערל משום. דלבו לשמים הא בודאי אף ערל שלא מתו אחיו מ"מ דאין לבו לשמים ג"כ אוכל במצה ומרור דלא אפ"ל דיוקא דקרא דבו קאי רק על ערל שמתו אחיו מ"מ דהא בקרא סתמא כתיב כל ערל לא יאכל בו ומומר לערלות בודאי בכלל ערל הוא וע"ז דייקינן בו אינו אוכל וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל במה שכתבו לפיר"ת וכנ"ל ועכ"פ בשי' רש"י נראה ברור דהצריכותא קאי על עיקר הכתוב דערל ובן נכר וכל הקרא דערל צריכי רק על מתו אחיו מ"מ דלבו לשמים כנ"ל:

שוב האיר ד' את עיני ומצאתי הדבר מפורש בהדיא בפרש"י על התורה על הקרא דכל ערל לא יאכל בו פירש"י וז"ל וכל ערל להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו מומר לערלות ואינו נלמוד מכל בן נכר לא יאכל בו עכ"ל רש"י ע"ש. הרי מפורש בהדיא כנ"ל דכל עיקר קרא דערל הוא רק למתו אחיו מ"מ דאינו נלמוד מבן נכר אבל כל שלא מתו אחיו מ"מ דהוי מומר לערלות לא איצטריך קרא דערל דשפיר נלמוד מבן נכר והנה זה ברור מאוד דפירש"י הנ"ל הוא עפ"י הגמ' ביבמות הנ"ל דאי כתב רחמנא כל בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא כו' ולכן פרש"י וכל ערל להביא את שמתו אחיו מ"מ שאינו מומר לערלות והיינו דהוא לבו לשמים ואינו נלמוד מבן נכר כנ"ל והנה בספר מעין החכמה במצוה זו הביא פרש"י עה"ת הנ"ל וכתב דמה שפי' רש"י הוא מדכתיב וכל והוא ריבוי למתו אחיו מחמת מילה וע"ש שכתב עוד דנראה דזהו שום דרשא שכתבו התו' בפסחים (דף ס"א) ד"ה כתב רחמנא וכו' שהקשו דלא לכתוב כל ולא זאת ותי' התו' דידע בעל הש"ס דאיצטריך כל לשום דרשא אחריתי עכ"ל התו' והיינו מה שפרש"י כנ"ל. אבל הוא תמוה מאוד דהא בדברי רש"י מפורש בהדיא להביא את שמתו אחיו מ"מ כו' ואינו נלמוד מכל בן נכר הרי דגופיה דקרא דערל בע"כ הוא למתו אחיו מ"מ ומשום דמומר לערלות נלמוד מבן נכר ועוד דאי נימא דהוא מריבוי דכל א"כ גבי עבודה דכתיב ערל ובן נכר וליכא שם ריבוי מנ"ל לרש"י דערל הוא מתו אחיו מ"מ ובע"כ צ"ל כנ"ל דכל עיקר קרא דערל בע"כ הוא למתו אחיו מ"מ ודברי רש"י הוא ע"פ הגמ' מפורשת ביבמות הנ"ל דאי כתב רחמנא כל בן נכר כו' וה"ה גבי עבודה דבגמ' זבחים שם עביד ג"כ צריכותא כנ"ל. ועכ"פ הרי נגלה ומבואר שי' רש"י במה דס"ל דערל היינו גם מתו אחיו מחמת מילה דכל זה מגופיה דקרא שמיע ליה וע"פ הגמ' ביבמות הנ"ל וכנ"ל:

ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר בהא דמבואר בגמ' שם דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס כו' אע"ג דבאמת גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ג"כ אסור מ"מ ניחא שפיר והיינו משום דלפי מה שכתבנו בשי' רש"י בהא דס"ל דמתו אחיו מ"מ ג"כ אינו אוכל בקדשים דמגופיה דקרא שמיע ליה דבע"כ לא איצטריך קרא דערל אלא למתו אחיו מ"מ כנ"ל ולפ"ז אפ"ל דזהו רק לפי האמת דכתיב ערל ובן נכר א"כ בע"כ דערל הוא דלבו לשמים דהיינו מתו אחיו מ"מ דמומר לערלות ילפינן מבן נכר אולם אי לא כתב רחמנא אלא ערל לחוד באמת הוי אפ"ל דערל היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ דאנוס דא"א למול לא מקרי ערל כלל וה"ה טומטום דג"כ אין חייב לקרוע ולמול לא מקרי ערל דלפי' רש"י אין חילוק בין טומטום למתו אחיו מ"מ וכמש"כ התו' בר"פ הערל ועכ"פ אי כתב רחמנא ערל לחוד ממילא הו"א דערל ה"ד מומר לערלות וא"כ שפיר אמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ולא ילפינן בן נכר מיניה אולם לפי האמת דכתיב גם בן נכר דבע"כ דערל הוא בלבו לשמים דהיינו מתו אחיו מ"מ א"כ גם טומטום אסור ואין לומר דוקא ערל דמאיס אבל לא טומטום דבקרא סתמא כתיב ערל וגם טומטום הוי ערל וכנ"ל וכ"ז הוא לשי' רש"י אולם לשי' ר"ת עדיין צ"ע דלפי שי' ר"ת בע"כ דטומטום גרע ממתו אחיו מ"מ וכמש"כ הראשונים דהא טומטום באמת אינו אוכל בתרומה אע"ג דמתו אחיו מ"מ מותר ולפ"ז גם אי הוי כתב רחמנא ערל לחוד ג"כ הוי טומטום בכלל אע"ג דלא מאיס וא"כ איך קאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ואין לומר דלשי' ר"ת דבע"כ לבו לשמים היינו כגון שראה אחרים שמתו מ"מ וכמו שנתבאר למעלה ולפ"ז אי לא כתב רחמנא אלא ערל לחוד הו"א דערל ה"ד באין לבו לשמים אבל בלבו לשמים כגון שראה אחרים שמתו מ"מ לא ומכש"כ טומטום דזה בודאי לא מסתבר לחלק בקרא דערל בין לבו לשמים או לא ורק אי לא כתיב ערל לא הוי גמרינן מבן נכר משום דבן נכר אין לבו לשמים ולפ"ז צ"ע כנ"ל:

אולם נראה לישב גם לפי' ר"ת ועוד יומתק ביותר דהנה בעיקר הדבר מה שכתבו התו' בזבחים שם דלפי' ר"ת דערל היינו מומר לערלות מ"מ קרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה וכנ"ל ולפמש"כ הראשונים נראה דמיירי כגון שראה אחרים שמתו מחמת מילה ולפיכך קרי ליה לבו לשמים שלא מל מחמת פחד מיתה וכמו שנתבאר למעלה וכנ"ל לכאורה צ"ע כיון דמ"מ הרי הוא חייב למול את עצמו איך קרי ליה לבו לשמים וכן ס"ל לרש"י דלבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ דמדינא אינו חייב למול ולכן נלע"ד בעז"ה לפרש הגמ' לשיטת ר"ת דלא כמש"כ הראשונים אלא דגם ר"ת יודה דכל שחייב למול מדינא אע"ג שלא מל אלא מדאגת צער המילה או מחמת פחד מיתה מ"מ לא מקרי לבו לשמים אולם הא דמבואר בגמ' דאי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא. יתבאר לנכון ע"פ מה שהקשו בתו' וכן הראשונים לשיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה מ"ש טומטום דאינו אוכל בתרומה כמבואר בברייתא ואע"ג דאין חייב לקרוע ולמול ותי' הראשונים דשאני טומטום דאפשר לו ליקרע ולימהל בר מימהל הוא ע"ש והיינו דאע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ כיון דאפשר לו ליקרע ולימהל ולכן ל"ד לערלות שלא בזמנה משא"כ במתו אחיו מ"מ דא"א למול כלל וכנ"ל ועכ"פ מתבאר מזה דטומטום בודאי אסור בתרומה וקדשים אף לשי' ר"ת אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ הוא ערל גמור ולפ"ז ניחא שפיר הגמ' דאמר אבל ערל דלבו לשמים דלעולם מתו אחיו מחמת מילה אוכל בקדשים ומ"מ משכחת לה ערל דלבו לשמים כגון טומטום כיון דמדינא אינו חייב לקרוע ולמול א"כ בודאי הרי מקרי לבו לשמים ומ"מ הוא ערל גמור דלא דמי לערלות שלא בזמנה וכנ"ל וע"ז איצטריך קרא דכל ערל גבי פסח למעט טומטום דאינו נלמוד מבן נכר ומשום דכיון דאין חייב לקרוע ולמול הרי הוא לבו לשמים ומ"מ אשמעינן קרא דאסור בפסח וכנ"ל וז"ב:

ולפ"ז מיושב שפיר דברי הגמ' בהא דקאמר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס אע"ג דבאמת גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ג"כ הוי ערל גמור דאסור בקדשים דהנה כבר כתבנו למעלה דלכאורה צ"ע כיון דהך סברא דמאיס הוי צד חומר מנ"ל באמת דטומטום אסור בקדשים דלמא דוקא ערל דמאיס אסור משא"כ טומטום דלא מאיס וכבר כתבנו דבערל גופיה אין לחלק בין ערל דמאיס להיכי דלא מאיס דבקרא סתמא כתיב אולם לפי מה שבארנו בשי' ר"ת וכנ"ל בלא"ה ניחא שפיר והיינו דלעולם היה אפ"ל דקרא מיירי רק בערל דמאיס אלא דלפי מה שכתבנו בשי' ר"ת הנה כל עיקר קרא דערל לא איצטריך אלא לטומטום דעיקר קרא דערל לא צריך אלא בלבו לשמים דבאין לבו לשמים הרי נלמוד מבן נכר ולא משכחת לה ערל דלבו לשמים אלא טומטום. דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל כלל דהוי כערלות שלא בזמנה ומומר לערלות בכל גווני כיון דמחויב למול ולא מל הרי אין לבו לשמים ובע"כ לא איצטריך קרא אלא לטומטום דאין חייב לקרוע ולמול והוא לבו לשמים. ולפ"ז בע"כ דטומטום אסור אע"ג דהוא ערל דלא מאיס וכ"ז הוא לפי האמת דכתיב גם בן נכר א"כ בע"כ דקרא דערל הוא לטומטום וכנ"ל אולם אי לא כתב קרא אלא ערל לחוד היה אפ"ל באמת דרק ערל דמאיס אסור וכמו מומר לערלות אבל ערל דלא מאיס וכגון טומטום באמת מותר ולפ"ז שפיר קאמר הגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס והיינו אי לא כתב רחמנא בן נכר רק ערל הו"א משום דמאיס:

ומעתה מיושב ג"כ הקושיא בהא דאיצטריך לר"ע הך בו דכל בן נכר לא יאכל בו למעוטי דאין המרת דת פוסלת בתרומה דלכאורה צ"ע מהכ"ת נימא דפוסל כיון דלית ליה לר"ע ג"ש דתושב ושכיר אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר והיינו ע"פ תי' השני שבתו' חגיגה שם שכתבו דהא דאיצטריך לר"ע קרא דערל גבי פסח ולא ילפינן מהך דערל כטמא היינו משום דמהתם ידעינן ליה בעלמא ע"ש ולפ"ז ל"צ לומר למש"כ בתי' הראשון דמתו אחיו מ"מ לאו כטמא אלא דמ"מ לשיטת ר"ת בודאי דגם לר"ע מתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דכיון דא"א למול הוי כערלות שלא בזמנה דלא מקרי ערל כלל. ולפ"ז לענין טומטום בודאי דאסור בתרומה לר"ע וכמו דמבואר בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ומשום דטומטום גרע ממתו אחיו מ"מ דלא דמי לערלות שלא בזמנה וכמש"כ הראשונים וכנ"ל ואף דטומטום לא מאיס מ"מ אין לומר דנרבי מאיש איש רק ערל דמאיס ונראה משום דכיון דגבי פסח גלי קרא דגם טומטום דלא מאיס הוי כשאר ערל דאסור בפסח ולכך גם גבי תרומה דדרשינן מאיש איש לרבות הערל אמרינן ג"כ דגם ערל דלא מאיס כמו טומטום אסור דבודאי ל"צ לעשות מחלוקת בין ר"ע ורבנן לענין טומטום ולכן נראה לומר כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר בהא דאיצטריך לר"ע קרא דבו למעט דאין המרת דת פוסלת בתרומה ומשום דלא ניליף בן נכר מערל וכמבואר בגמ' דאפשר ללמוד מהדדי ואין לומר שאני ערל משום דמאיס ומשום דהא גם טומטום דהוא ערל דלא מאיס אסור בתרומה והא דאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס היינו דבפסח גופיה אי לא כתיב בן נכר הו"א דערל ה"ד מומר לערלות דמאיס אבל טומטום לא. אולם מכיון דכתיב בן נכר דבע"כ דערל היינו בלבו לשמים ולא משכחת לה אלא בטומטום כנ"ל ממילא גם בתרומה דמרבינן מאיש איש לרבות הערל גם טומטום בכלל ואע"ג דלא מאיס ולפ"ז בתרומה הו"א דניליף המרת דת מערל ולכך איצטריך בו דאין המרת דת פוסלת בתרומה וכנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה