אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן לב

סימן לא

כבוד אהובי ומיודעי הרב המאוה"ג הגאון המפורסם בשערים סוע"ה הגביר המרומם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם ליטש ראזענבוים הלוי נ"י (ז"ל) בעיר פרעשבורג בה"מ ספר שו"ת בן יהודה: יקרתו הטהור הגיעני, נועם תשובתו, חידושי תורתו, המעולפת ספירים, והנני להשיבו בעז"ה כיד ד' הטובה עלי:

הנה הדר"ג עלה ונסתפק בדין מי שנולד לו טומטום אם מחויב לקורעו ולראות אם הוא זכר כדי לקיים בו מצות מילה וכתב הדר"ג דהסברא נותנת שיהיה מחויב לעשות כן דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ובהיות כן מצד הסברא יהיה חייב לקורעו לברר אם הוא זכר ולמול אותו אולם הביא הדר"ג דברי התוס' ביבמות ריש פ' הערל שכתבו בפשיטות דאין שום חיוב לקרוע את הטומטום כדי למולו אם הוא זכר וז"ל התוס' שם הערל פי' בקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמבעי לן בגמ' אי הוי ערלה כו' תדע דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכרים דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה משכחת לה בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול, ובפ"ק דחגיגה נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ עכ"ל התוס' ע"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דאין חיוב לקרוע את הטומטום שאם ימצא זכר ימולו אותו אך התוס' לא כתבו שום טעם לדבר. והאריך כת"ר בזה להסביר הטעם דהוא משום איסור סירוס וע"פ המשנה ביבמות (דף פ"א) ר"י אומר כו' והנה דבריו יתבאר לפנינו בס"ד אח"כ:

אך מתחילה אכתוב הנלע"ד בזה בעז"ה. והנה אמת שכדברי התו' ביבמות הנ"ל מצאתי ג"כ להתוס' בפסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ערל שכתבו כן וע"ש שהביאו ג"כ פירש"י הנ"ל וכתבו תדע דהא טומטום אין אוכל בתרומה אע"ג דמסברא אין חייב לקרוע ע"ש, אולם בדברי הפוסקים לא מצאתי דין זה מבואר אי טומטום חייב לקרוע וכן רבותינו בעלי השו"ע השמיטו וצ"ע ובחי' הגאון רע"ק בה' מילה סי' רס"ג הביא בשם מהריק"ש זה לשונו וז"ל מהריק"ש טומטום אין חיוב לקרוע ולמולו ופשוט עכ"ל. ולא ידעתי למה תלה הדבר במהריק"ש והן המה דברי התוס' ביבמות ריש פ' הערל ובפסחים הנ"ל. וגם באמת אין הדבר פשוט כ"כ והרי התוס' ביבמות שם הוצרכו להביא ראיות ע"ז וכן התוס' בפסחים הנ"ל כתבו רק דמסברא אין חייב לקרוע ולפ"ז אין הדבר פשוט כ"כ, ולענ"ד יש לדון בדבר ובפרט בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר שהתוס' ביבמות שם ר"פ הערל הביאו ראיה גם ע"ז דאין חייב לקרוע ולמול:

ועם ביאור דבר זה יתבאר ג"כ מחלוקת הראשונים בדין כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה. דלפרש"י כל מקום שנזכר בש"ס ערל לענין תרומה וקדשים ולענין עבודה היינו אפילו מתו אחיו מחמת מילה אע"ג דא"א למול מפני הסכנה מ"מ מקרי ערל. ושיטת ר"ת הוא דערל היינו דוקא מומר לערלות שאינו רוצה למול מפני הצער אבל מתו אחיו מ"מ דא"א למול מפני הסכנה לא מקרי ערל כלל דהוי כערלות שלא בזמנה, עי' בתו' חגיגה (דף ד' ע"ב) ד"ה דמרבה ובזבחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ערל ע"ש והתוס' בריש פ' הערל האריכו להביא ראיה לפרש"י מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכריו כו' משכחת לה בטומטום שנקרע כו' דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר דלא מיחייב לקרוע ולמול. ובפ"ק דחגיגה נמי אמר כו' ועי' בחי' הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ע"ש, והנלע"ד בעז"ה לישב שיטת ר"ת, והנה בגוף הדבר שכתבו התו' דאין חייב לקרוע ולמול לכאורה צדקו דברי הדר"ג דצע"ג לכאורה דמצד הסברא נראה בודאי דחייב לקרוע כדי שאם הוא זכר ימול דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא. ואני מוסיף דהא התוס' שם הביאו ראיה ספ"ק דחגיגה דגם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר אין חייב לקרוע ולמול וזה בודאי טעמא בעי וצע"ג:

ומתחילה אני אומר בטומטום סתם שאין בציו ניכרות מבחוץ שהתו' הביאו ראיה מגמ' שם דאין חייב לקרוע ולמול, נלע"ד לומר טעם הגון ע"ז דאף דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מ"מ נראה דזהו לאו ספק השקול הוא דהא אמרינן בכ"מ בש"ס דכל הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקיבות והנה בזכרים גופיה יש מיעוטא שנולדים מהולים וא"כ אמרינן סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות הרי רוב הנולדים לאו בני חיוב מילה נינהו וכה"ג מפורש ביבמות (דף קי"ט) סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא וכן ביבמות שם (דף ס"ו) גבי זכרים כולן יאכלו וע"ש בפרש"י וכן בחולין (דף ע"ז) סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא וע"ש בפרש"י שכתב הילכך וולד זה ספק זכר ספק נקיבה ואם תצ"ל זכר הוא שמא נדמה הוא ע"ש, וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דממחצה זכרים יש מיעוטא שנולדים מהולים אמרינן סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות והו"ל בני חיוב מילה רק מיעוטא והיינו דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר שמא נולד מהול ולכך אין חייב לקרוע את הטומטום מצד חיוב מילה. והנה לא מבעי אי נימא דנולד מהול א"צ להטיף דם ברית דבודאי י"ל דהוי ס"ס כנ"ל. אולם אפילו אי נימא דגם נולד מהול צריך להטיף ד"ב עכ"פ מ"מ הא מבואר בשבת (דף קל"ה) דזהו ג"כ רק מספיקא דחיישינן שמא ערלה כבושה היא דקי"ל כרבה שם וא"כ הרי עדיין איכא מיעוטא שנולדים מהולים לגמרי בלא ערלה כבושה כלל ולפ"ז נהי דקטן שנולד מהול צריך להטיף ד"ב מספיקא שמא ערלה כבושה היא כנ"ל אולם לענין חיוב לקרוע את הטומטום מצד מצות מילה בודאי דאין חייב לקרוע דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר הוא שמא הוא נולד מהול לגמרי בלי שום ערלה כבושה כלל וכנ"ל:

אלא דלכאורה יש להשיב ע"ז ממה שכתבו התוס' בכתובות (דף ט') ד"ה ואי דכל היכא דאין הספיקות שקולין דספק אחד לא שכיח לא הוי ס"ס וע"ש דלכך לא הוי ס"ס ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וספק אינו תחתיו ומשום דמוכת עץ לא שכיח וכ"כ הראשונים ע"ש בשיטה מקובצת ולפ"ז הרי נולד מהול ג"כ לא שכיח ולא חשיב ס"ס. ואפילו לפי מה שכתב הפני יהושע בקונטרס אחרון שם בשם הפוסקים דאף היכי דספק אחד לא שכיח ג"כ חשיב ס"ס ע"ש מ"מ לפמש"כ הרמב"ן במלחמות פ' ר"א דמילה בסוגיא דנולד מהול להשיב על דברי המאור שכתב דהא דתניא ביבמות (דף מ"ו) הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי כו' ר' יוסי אומר אין מטבילין אותו הטעם הוא דחיישינן שמא הוא נולד מהול. וכתב הרמב"ן דאעפ"י שדחק בעל המאור שמא נולד כשהוא מהול רחוק הוא לחוש למיעוטא דמיעוטא ע"ש ולפ"ז כיון דנולד מהול הוי רק מיעוטא דמיעוטא אפשר דלכ"ע לא חשיב בכה"ג ס"ס. אלא דא"כ יקשה ג"כ בכל הני דמבואר בגמ' סמוך מיעוטא דמפילות או מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות אף דספק אחד לא שכיח. ולכן נראה דבאמת בכל כה"ג לאו בתורת ס"ס אתינן עלה אלא בתורת רובא ומיעוטא ממש והיינו כיון דממחצה זכרים יש מיעוטא שנולדים מהולים א"כ הרי רובא ממש של נולדים אינם בני חיוב מילה דהמיעוט מצטרף למחצה דנקיבות והוי בני חיוב מילה מיעוטא. וכן הא דאמרינן ביבמות ובחולין שם סמוך מיעוטא כו' הכל הוא בתורת רובא ומיעוטא ולא בדרך ס"ס ולכן אע"ג דספק אחד לא שכיח שפיר דמי למחשב רובא. שוב מצאתי בעז"ה בספר שב שמעתתא שמעתא א' פ' י"ח שהאריך בזה והעלה כנ"ל דביבמות ובחולין הנ"ל לאו בתורת ס"ס אתינן עלה אלא משום רוב ממש ולרוב ודאי מצטרף אע"ג דספק אחד לא שכיח וע"ש שכתב בשם הריב"ש בתשובה לחלק מתי לדון בתורת רוב או ס"ס והיינו היכי דידוע בטבעו של עולם מחצה על מחצה מצטרף גם המיעוט דליהוי רובא ממש ע"ש, ועכ"פ מכיון שנתבאר דבכה"ג הוא בתורת רובא ממש ולהכי מהני אף דספק אחד לא שכיח ולפ"ז נראה ברור דגם אי נימא דנולד מהול הוי רק מיעוטא דמיעוטא וכמש"כ הרמב"ן מ"מ כי סמכינן זה למחצה דנקיבות סוף סוף הו"ל רובא לאו בני חיוב מילה ולכך אין חיוב לקרוע את הטומטום מצד חיוב מילה דשמא זכר הוא וכנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הראשונים על שיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ואע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכריו כו' בטומטום שנקרע כו' דהנה בברייתא דטומטום מבואר דנולד מהול אוכל בתרומה וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות ע"ש. והקשו האחרונים ע"ז דאמאי נולד מהול אוכל בתרומה דהא ע"כ צ"ל דס"ל להברייתא דנולד מהול צריך להטיף ד"ב דאל"כ אין רבותא כלל וא"כ הא הוי ספק ערל כיון דצריך להטיף ד"ב מחשש ערלה כבושה וכן הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' מילה דנולד מהול צריך להטיף ד"ב א"כ אמאי אוכל בתרומה. ועי' בספר שו"ת משכנות יעקב סי' ס"א שהאריך בזה והעלה לישב דלהברייתא הא דנולד מהול צריך להטיף ד"ב אין הטעם משום ספק ערלה כבושה אלא משום דהטפת ד"ב הוא מצוה בפני עצמה וכמו גר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב אף בלא חשש ערלה כלל וכן הוא בקטן שנולד מהול אלא דמ"מ אינה מעכבת לענין תרומה דלאו ערל מקרי. וה"ר לזה מהא דמבואר ביבמות (דף ע"א) דתושב ושכיר דפסח אתי לאתויי קטן שנולד מהול וקסבר צריך להטיף ד"ב ע"ש וקשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא והא הוי ספק ערל גמור מחשש ערלה כבושה ובע"כ צ"ל דהא דצריך להטיף ד"ב אין זה מספק ערלה כבושה ורק משום . מצות הטפת ד"ב וכמו גר ואף דלא הוי ערל מ"מ אסור בפסח מגזה"כ ורק בתרומה מותר ע"ש. והנה אף אי נימא דקטן שנולד מהול צריך להטיף ד"ב משום מצות הטפה בלא חשש ערלה כבושה כלל מ"מ בודאי דמדאורייתא צריך להטיף ד"ב וראיה ברורה דהא אסור באכילת פסח מה"ת מגזה"כ כנ"ל ועי' להרא"ש בשבת (דף קל"ה) בשם הר"ש דמלו תוך ח' אם איתא דצריך להטיף ד"ב דוחה שבת ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר קו' התו' על שיטת ר"ת מטומטום והיינו דנהי דמוכח בגמ' שם דטומטום אין חייב לקרוע ולמול מדמוקי רב כהנא הברייתא דמילת זכריו בטומטום שנקרע ונמצא זכר אך בע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דרוב נולדים לאו בני חיוב מילה נינהו כנ"ל. ולפ"ז צ"ל ג"כ דס"ל להברייתא דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב כלל או דצריך להטיף משום ספק ערלה כבושה ולפ"ז י"ל שמא נקיבה ושמא נולד מהול בלא ערלה כבושה כלל ולפיכך חייב לקרוע כנ"ל, אולם בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה דמבואר שם דנולד מהול אוכל בתרומה ובע"כ צ"ל דס"ל להברייתא דבנולד מהול ליכא חשש ערלה כבושה כלל דאל"כ היה אסור בתרומה משום ספק ערל אלא דמ"מ צריך להטיף ד"ב בתורת ודאי משום מצות הטפת ד"ב גופה כיון שלא נתקיים בו מצות מילה וכמו גר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב אף דכבר אין לו ערלה ולפ"ז להברייתא לשיטתיה באמת טומטום חייב לקרוע ולמול דהא הוי ספיקא דאורייתא דשמא הוא זכר וחייב למול ומה"ת לחומרא. ואין לומר דרוב נולדים לאו בני חיוב מילה נינהו דשמא נקיבה ושמא נולד מהול כנ"ל דהא להברייתא אפילו נולד מהול ג"כ צריך להטיף ד"ב מדאורייתא בתורת ודאי משום מצוה דהטפה גופה כנ"ל ולפ"ז הוי רק ספק השקול שמא זכר ושמא נקיבה ומה"ת לחומרא ולכך חייב לקרוע וממילא ג"כ אינו אוכל בתרומה דבר מימהל הוא וכנ"ל:

מיהו ע"פ הנ"ל לכאורה עדיין צ"ע בעיקר הדין דמבואר בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה נימא ג"כ סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות והוי רובא להיתר אכילת תרומה דהא נולד מהול ג"כ אוכל בתרומה וכמבואר בברייתא שם וא"כ אמאי אין טומטום אוכל בתרומה שמא נקיבה הוא ושמא נולד מהול וכמו דאינו חייב לקרוע ולמול למ"ד דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב כמו כן יאכל בתרומה וכנ"ל. אונס הנה המרדכי בפ' החולץ כתב דבכמה מקומות החמירו חכמים אפילו במקום ספק ספיקא והביא ראיה מהא דאשת טומטום חולצת ולא אמרינן דתנשא לשוק בלא חליצה דשמא נקיבה הוא ואם תצ"ל זכר שמא סריס הוא ואשתו פטורה מן החליצה ע"ש. והנה לפי מש"כ השב שמעתתא שם בשם הריב"ש הנה בכה"ג דספק אחד שמא זכר או נקיבה דהוא בטבעו של עולם מחצה על מחצה מצטרף הספק השני אף דהוי מיעוטא לבהדי ספק הראשון והוי בתורת רוב גמור ולא בדרך ס"ס ומ"מ מצינו דלפעמים החמירו חכמים בכה"ג. ועי' בספר ישועת יעקב אה"ע סי' קע"ב שהביא מה שתי' האחרונים על קו' המרדכי מהך דאשת טומטום אך הקשה מנפלה לפני טומטום דצריכה חליצה ממנו במקום שאין אחים וקשה שמא הוא נקיבה ושמא סריס ותי' עפ"י מש"כ בספר פני משה בשם הקדמונים דלא אמרו ס"ס להקל אלא במקום שא"א שיתברר הדבר אבל בזה היאך נתיר אותה לשוק שמא יתברר הדבר דיקרע וימצא זכר ע"ש. והן אמת דדבריו צ"ע מגמ' דיבמות (דף קי"ט) גבי סמוך מיעוטא דמפילות ע"ש וכן מסוגיא שם (דף ס"ו) גבי זכרים יאכלו והאיכא עובר אין חוששין למיעוטא וע"ש בפרש"י. ועכ"פ לפי הנ"ל הרי דלפעמים החמירו חכמים אף בכה"ג כמש"כ המרדכי או משום כיון דאפשר שיתברר הדבר ולפ"ז אפ"ל ג"כ דלענין אכילת תרומה החמירו חכמים בטומטום אף דאיכא תרי ספיקא כנ"ל אך לפ"ז צריך לחלק בין הך דאינו אוכל בתרומה לבין הא דאינו חייב לקרוע כנ"ל דלא החמירו חכמים בזה ויש לחלק בכמה אנפי. אך נלע"ד דבר נכון בזה דהנה מש"כ בספר פני משה דבמקום דאפשר שיתברר הדבר החמירו חכמים אפילו במקום ס"ס כנ"ל צ"ע מסוגיא דיבמות (דף קי"ט) גבי סמוך מיעוטא דמפילות כנ"ל. ולכן נראה לומר להוסיף בזה דלא משום ספיקא במקום שאפשר שיתברר הדבר החמירו חכמים אלא דוקא במקום דבודאי יתברר הדבר החמירו חכמים אפילו במקום רובא או ס"ס כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר הברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה אף די"ל שמא הוא נקיבה ושמא נולד מהול והוי רובא להיתר אכילת תרומה מ"מ החמירו חכמים בזה. והיינו משום דלפי מש"כ הרי ס"ל להברייתא דטומטום חייב לקרוע ולמול דלענין זה לא הוי ס"ס כנ"ל וכיון דחייב לקרוע א"כ בע"כ יתברר הדבר ולכך החמירו חכמים. אולם לענין חיוב לקרוע מצד מצות מילה למ"ד דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב או אף אם צריך להטיף מחשש ערלה כבושה בודאי א"צ לקרוע מטעם רובא או ס"ס כנ"ל וממילא הרי לא יתברר הדבר ודוק היטב:

אך בכ"ז עדיין אינו מיושב לשיטת ר"ת דנהי דנתברר לנו טעם מספיק בהא דמוכרח בגמ' דסתם טומטום אין חייב לקרוע ומשום דהוי ס"ס או רובא כנ"ל דלפ"ז מיושב שפיר קו' התוס' על שיטת ר"ת מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ומשום דלפי טעם זה א"כ הברייתא דטומטום דס"ל דנולד מהול צריך להטיף ד"ב משום מצות הטפה כנ"ל ממילא ג"כ חייב לקרוע. אולם הרי התוס' בריש פ' הערל הביאו עוד ראיה מפ"ק דחגיגה דאף בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע ולמול אף דהוא ודאי זכר ולפ"ז הרי קו' התוס' על שיטת ר"ת מברייתא דטומטום במקומה עומדת דאמאי טומטום אינו אוכל בתרומה ואין לישב כנ"ל כיון דמוכרח דאף בטומטום דהוא ודאי זכר אין חייב לקרוע ומכש"כ בסתם טומטום שאין בציו ניכרות מבחוץ דאין חייב לקרוע:

אלא דגוף דברי התוס' ממה שהביאו ראיה מפ"ק דחגיגה דאף טומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע צריכים ביאור והנה ז"ל התוס' שם ובפ"ק דחגיגה נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ עכ"ל והנה פשטות דברי התוס' במה שהביאו ראיה מחגיגה נראה לכאורה דראיתם הוא בפשיטות דאי נימא דחייב לקרוע כדי למול א"כ אמאי מיפטר מן הראיה. ומצאתי הדבר מפורש בהדיא בדברי תוספת הרא"ש ביבמות שם ז"ל ובפ"ק דחגיגה נמי אמרינן זכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ומוקי כשבציו מבחוץ ואם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר אפילו כרת נמי איכא אם אינו קורע ומל עכ"ל תוס' הרא"ש ע"ש. אולם בעניי דבריהם הקדושים נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם דמאי קשיא להו אם מ"מ גזה"כ הוא דטומטום כל זמן שלא נקרע פטור מן הראיה ומאי ענין זה לזה אם מחויב לקרוע או לא לענין שיהא פטור מן הראיה. והא אפילו אי נימא דאינו חייב לקרוע מ"מ הא טומטום שבציו ניכרות מבחוץ הוא ודאי זכר ומ"מ פטרינהו רחמנא מראיה מגזה"כ ובע"כ משום דהוא משונה משאר זכרים וכמש"כ הטורי אבן בחגיגה שם. וא"כ כך אפ"ל דחייב לקרוע אך מ"מ כ"ז שלא נקרע והוא משונה משאר זכרים גזה"כ הוא דפטור מן הראיה והנה בדברי תוס' הרא"ש דמפורש בהדיא כוונתו בראיתו דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה בודאי צע"ג כנ"ל:

אולם בכוונת דברי התו' נלע"ד פי' אחר וכוונה אחרת בעז"ה דדבריהם נמשכים למש"כ בתוס' שם (דף ע"ב ע"ב) בד"ה משום דמאיס וע"ש בסוגיא דאמר רבא הוי יתיבנא קמיה דרב יוסף וקשיא לי לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע היא ולא והא קתני הערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיס וכתבו בתוס' שם התם משום דמאיס ואפילו רבנן מודו התם דפטור וא"ת בפ"ק דחגיגה למה לן זכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס כשבציו מבחוץ תיפוק ליה דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל עכ"ל התוס' ע"ש. והנה נראה ברור דמש"כ התוס' דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס . היינו עפ"י שיטתם בריש פ' הערל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אפילו כשבציו מבחוץ ולכך מקרי לא אפשר למול דהא אין חייב לקרוע ולמול וכמו שהוא עתה א"א לו למול ולכך לא מאיס. אולם אי נימא דטומטום שביציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע ולמול א"כ בודאי דמקרי מאיס כשאר ערל דלא שייך לומר דטומטום לא אפשר למול כיון דחייב באמת לקרוע ולמול ובע"כ דהתוס' לשיטתם אזלי דס"ל דטומטום אין חייב לקרוע וכנ"ל ולפ"ז נראה דהיינו ג"כ מש"כ התו' בריש הערל להביא ראיה דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אף כשבציו ניכרות מבחוץ מהא דממעט בחגיגה מקרא דזכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ. אין כוונתם בראיתם דאי נימא דטומטום חייב לקרוע אמאי מיפטר דזה בודאי לא קשה כלל דאפ"ל דמ"מ כ"ז שלא נקרע פטרינהו רחמנא מגזה"כ משום דהוא משונה משאר זכרים וכנ"ל. אולם כוונתם היא דאי נימא דטומטום חייב לקרוע ולמול א"כ קשה אמאי איצטריך קרא דזכורך להוציא את הטומטום שפטור מן הראיה תיפוק ליה דפטור מטעם ערל דאין לומר כיון דלא אפשר למול לא מאיס כיון דבאמת מחוייב לקרוע ולמול. ובע"כ צ"ל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אף כשבציו מבחוץ וא"כ מקרי לא אפשר למול ולא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ולהכי איצטריך קרא דזכורך להוציא את הטומטום. כן נלע"ד ברור בעז"ה בפי' דברי התוס' ודבריהם מתאימים יחדיו ועולים בקנה אחד בעז"ה:

ולפ"ז נראה דראית התוס' מפ"ק דחגיגה דגם טומטום שבציו מבחוץ אינו חייב לקרוע אינה מוחלטת. וראיתם הוא רק לפי הסוגיא דיבמות דשני התם משום דמאיס והיינו דאפילו רבנן מודו דערל פטור מן הראיה ולפ"ז קשה על הברייתא דחגיגה דממעט מקרא דזכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ל"ל קרא תיפוק ליה משום דהוי ערל ופטור ובע"כ צ"ל דאינו חייב לקרוע ולא מאיס כנ"ל אולם בסוגיא דחגיגה (דף ד') מוקי הברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיה אליבא דר"ע דמרבה לערל כי טמא ולפי סוגיא זו לרבנן באמת ערל חייב בראיה ולפ"ז בלא"ה ניחא שפיר דאפ"ל דהברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך ולא מיפטר משום ערל היינו לרבנן דס"ל דערל חייב בראיה וכ"כ התו' בהדיא בחגיגה שם ד"ה דמרבה ז"ל אומר הרב ר' אלחנן דהא דאיצטריך קרא דלעיל למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל התם אליבא דרבנן הוא דלר"ע לא צריך ע"ש. ולפ"ז לפי הסוגיא דחגיגה אין ראיה כלל דטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע ולמול דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום ולא נפיק ליה משום ערל היינו לרבנן דערל חייב בראיה ולר"ע באמת ל"צ קרא וכמש"כ התוס' בחגיגה וכנ"ל ואין לומר דנהי דהברייתא אתיא לרבנן מ"מ אכתי קשה לר"ע ל"ל קרא דזכורך להוציא את הטומטום תיפוק ליה משום ערל ובע"כ דאינו חייב לקרוע זה אינו דמעצם הכתוב מיתורא דקרא לא קשה כלל דיש לומר דאיצטריך לאנדרוגינוס לחוד ועי' בחגיגה שם בתו' ד"ה אלא. אולם כל עיקר הקושיא הוא רק על הברייתא דממעט גם טומטום מקרא דזכורך ולא משום דהוי ערל והברייתא הא י"ל דהוא אליבא דרבנן דערל חייב בראיה ופטור רק מצד דהוא טומטום:

ובזה נלע"ד לישב שינוי הסוגיות מחגיגה ליבמות דסתרן אהדדי. דהנה בחגיגה מוקי הברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיה לר"ע דוקא דמרבה ערל כי טמא וביבמות שם מסיק דלכ"ע ערל פטור מן הראיה משום דמאיס וכבר הרגישו בזה הראשונים התו' בחגיגה שם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות שם וכתבו שזה אחת מן הסוגיות המתחלפות בש"ס ע"ש והדבר צריך טעם. ולפמש"כ אפשר לישב והנה ביבמות שם בברייתא טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך בגמ' נשיו לטומטום מנ"ל כו' אמר אביי כשבציו ניכרות מבחוץ ורבא אמר מאי נשיו אמו ע"ש. והנה הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות הי"ד כתב טומטום ואנדרוגינס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן ע"כ וע"ש בכס"מ שהביא דברי הגמ' הנ"ל וכתב דידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין בציו ניכרות לאינן ניכרות ע"ש. והנה לכאורה הוא תמוה מאוד דמאי שייך ע"ז לפסוק כרבא וכי רבא יחלוק ע"ז דהיכי דבציו ניכרות מבחוץ דהוי זכר ודאי ואשתו א"א גמורה דמאכיל את אשתו בתרומה אלא דרבא מוקי הברייתא באין בציו ניכרות מבחוץ ומאי נשיו אמו וכבר תמה ע"ז המשנה למלך וע"ש מה שתי' בדעת מרן דאביי ורבא פליגי לענין דינא וס"ל לרבא באמת דאף בבציו ניכרות מבחוץ אין נשיו אוכלות בתרומה והוא ע"פ מה שהקשו התו' שם לאביי אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' ותי' דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה ע"ש. ולפ"ז אפ"ל דרבא לא ס"ל תי' זה ופליג באמת על אביי וס"ל דאף בבציו ניכרות מבחוץ אין מאכיל את נשיו בתרומה ומשום דכיון דלאו בר ביאה הוא לא הוי חופתו חופה וניחא שפיר דהרמב"ם פסק כרבא:

אך לכאורה צריך להבין באיזה סברא פליגי אביי ורבא בזה ולכן נראה לומר בטעם פלוגתתם דפליגי בזה גופיה בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אי חייב לקרוע דאפ"ל דלאו משום דראוי לקרוע הוי בר חופה אלא דאביי ס"ל דהיכא דבציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע כדי למול וכיון דעומד לקרוע לכך הוי בר חופה אבל רבא ס"ל דגם בבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע וכיון דלאו בר קריעה הוא לכך לא הוי חופתו חופה ולפ"ז יש לישב שינוי והתחלפות הסוגיות מחגיגה ליבמות והיינו דבודאי ניחא יותר לאוקמא הברייתא דהערל פטור מן הראיה אליבא דכ"ע אלא דבחגיגה שם קאי הסוגיא אליבא דאביי דאיהו הוא דמשני שם בסוגיא כשבציו ניכרות מבחוץ ואביי לשיטתיה הא ס"ל דטומטום שבציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע כנ"ל ולהכי מוכרח לומר אליביה דהברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיה הוא לר"ע דוקא ולרבנן ערל חייב בראיה דאי נימא דכ"ע מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס א"כ קשה על הברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך ולא משום ערל כמאן אתיא ואין לומר משום דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס דהא לאביי חייב לקרוע ולמול ולכן מוכרח לומר כנ"ל דהברייתא דערל פטור מן הראיה הוא לר"ע דוקא ולרבנן ערל חייב בראיה ולכך הברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך הוא לרבנן כנ"ל. אולם ביבמות שם רבא הוא דקאמר דהברייתא דהערל פטור מן הראיה הוא לכ"ע משום דמאיס ורבא לשיטתיה ס"ל ע"כ דגם טומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע דלהכי אין מאכיל את נשיו בתרומה כנ"ל ולכן רבא לשיטתיה שפיר ניחא ליה יותר לאוקמא הברייתא דהערל פטור מן הראיה ככ"ע דאף רבנן מודו בזה משום דמאיס ומ"מ לא קשה על הברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך דפטור מן הראיה תיפוק ליה דהוי ערל דלרבא לשיטתיה ס"ל דגם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע ומקרי לא אפשר למול ולא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ונתמעט רק מקרא דזכורך וכנ"ל:

ובזה יש לבאר ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ב מה' חגיגה שכתב דהערל פטור מן הראיה דמאיס כטמא והקשה הלח"מ דהא בסוגיא דחגיגה מוקי להברייתא דהערל פטור מן הראיה כר"ע והרמב"ם הא פסק בפ"ז מה' תרומות דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר והיינו כרבנן ותי' דהרמב"ם ס"ל דלפי הסוגיא בפ' הערל כ"ע מודו דהערל פטור מן הראיה משום דמאיס וכפי' התו' שם והא דפסק כהסוגיא דהערל אף דהסוגי' דחגיגה הוי סוגיא במקומה ומשום דהסוגיא דהערל לא משוי פלוגתא בין רבנן לר"ע ע"ש בלח"מ ולפי מש"כ דברי הרמב"ם מבוארין שפיר והיינו דלפי מש"כ הסוגיא דחגיגה הוא לאביי דס"ל טומטום חייב לקרוע ולהכי מוכרח לומר דלרבנן ערל חייב בראיה והסוגיא דפ' הערל הוא רבא לשיטתיה דס"ל דטומטום אין חייב לקרוע ולהכי מוקי הברייתא דהערל פטור מן הראיה לכ"ע. ולפ"ז ניחא שפיר דהרמב"ם פסק כהסוגיא דהערל ומשום דאזיל לשיטתיה שפסק בפ"ז מה' תרומות דטומטום אין מאכיל את נשיו בתרומה והיינו משום דפסק כרבא שם וכמש"כ הכס"מ ובע"כ דאין חייב לקרוע ולכך פסק כהסוגיא דהערל דאף לרבנן ערל פטור מן הראיה וכנ"ל:

אלא דבעיקר דברי התו' במש"כ דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל והיינו בע"כ משום דאין חייב לקרוע כנ"ל. לכאורה צ"ע דהא התו' בר"פ הערל הביאו ראיה לפרש"י דגם מתו אחיו מ"מ הו' ערל גמור לענין תרומה וקדשים והנה לפרש"י נראה בודאי דגם מתו אחיו מ"מ הוי כערל גמור דפטור מן הראיה וכן פרש"י בהדיא בחגיגה (דף ד') ע"ש ולפ"ז נראה ג"כ דלפי הסוגיא דיבמות דכ"ע מודו דהערל פטור מן הראיה משום דמאיס הנה לפרש"י גם מתו אחיו מ"מ פטור מן הראיה ובע"כ דהוא ג"כ מאיס ואף ע"ג דלא אפשר למול מפני הסכנה וא"כ קשה דמ"ש טומטום דלא מקרי מאיס משום דלא אפשר למול אך י"ל דטומטום עדיף טפי דכמו שהוא עתה א"א במציאות למולו מפני שהוא מכוסה ולכך לא מאיס משא"כ מתו אחיו מ"מ דאפשר במציאות למול אלא דחוששין לסכנה ומאיס טפי מטומטום. ומ"מ אין זה סותר למש"כ בפי' דברי התו' בריש הערל דמכאן הוכיחו דאין חייב לקרוע מדלא מקרי מאיס משום דא"א למול. דבע"כ מוכרח כן דאי נימא דחייב לקרוע ולמול א"כ בודאי אין זה מועיל כלל מה שהוא מכוסה דלא שייך לומר דטומטום א"א למול ולא מאיס כיון דחייב לקרוע ולמול אלא משום דאין חייב לקרוע וכמו שהוא עתה א"א במציאות למול שהוא מכוסה ולכך לא מאיס וז"ב:

נחזור לענין דלפי מ"ש בפירוש דברי התו' בריש הערל באופן הראיה שהביאו מפ"ק דחגיגה דטומטום אין חייב לקרוע. לפ"ז לא מבעי דלפי הסוגיא דחגיגה אין ראיה כלל דאין חייב לקרוע דשם מבואר בהדיא דהברייתא דהערל פטור מן הראיה הוא רק לר"ע וכנ"ל מיהו גם לפי הסוגיא דיבמות אין הכרח דהנה התו' שם ביבמות בד"ה התם משום דמאיס כתבו עוד תי' לישב הקושיא דל"ל זכורך להוציא את הטומטום וע"ש שכתבו וז"ל אי נמי התם משום דמאיס וחשיב התם לר"ע ערל כי טמא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום ע"ש וכ"כ התו' בחגיגה שם בד"ה דמרבה ז"ל והשתא סוגיא דהכא פליג ארבא ריש הערל כו' ומשני שאני התם משום דמאיס ומשמע דאפילו רבנן מודו כו' ומיהו י"ל דשאני התם משום דמאיס להכי מרבה ערל כי טמא אליבא דר"ע כו' ע"ש. הרי דלפי תי' זה אין הסוגיא דיבמות חולק על הסוגיא דחגיגה דגם לפי הסוגיא דיבמות לרבנן ערל חייב בראיה ולפ"ז אין ראיה כלל מהברייתא דחגיגה מדמצריך זכורך למעוטי טומטום שאין חייב בראיה ולא מטעם ערל דטומטום לא מאיס ואין חייב לקרוע כנ"ל דאפ"ל דהברייתא הוא לרבנן דערל חייב בראיה וצ"ל באמת דהתו' בריש הערל שהביאו ראיה מחגיגה דטומטום אין חייב לקרוע הוא רק לפי תי' הראשון שם בד"ה התם משום דמאיס דאפילו רבנן מודו וטומטום לא מאיס כנ"ל וכן מבואר בדברי הראשונים שכתבו כפי' הראשון ע"ש אולם לפי תי' השני שם בתוס' דהתם משום דמאיס היינו לר"ע וכנ"ל באמת אין ראיה כלל דאין חייב לקרוע. ועכ"פ לפ"ז הרי שפיר מיושב שיטת ר"ת דס"ל דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ולא קשה מטומטום דאין אוכל בתרומה ומשום די"ל דס"ל לר"ת לעיקר כתי' השני בתו' יבמות שם. ולפ"ז אין ראיה כלל מהברייתא דחגיגה דאין חייב לקרוע ואפ"ל דבאמת חייב לקרוע ולכך שפיר אין טומטום אוכל בתרומה וכנ"ל:

אך לכאורה אכתי צ"ע דהנה אף לפי תי' השני בתו' שם ביבמות שכתבו אי נמי התם משום דמאיס וחשיב התם לר"ע ערל כי טמא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום עכ"ל והוא כפי הסוגיא דחגיגה לכאורה אכתי צ"ע נהי דהברייתא דממעט טומטום מזכורך הוא אליבא דרבנן מ"מ אכתי קשה לר"ע נ"ל קרא דזכורך למעוטי טומטום תיפוק ליה משום ערל. אך צ"ל ע"פ מ"ש התו' בחגיגה שם ד"ה אלא דליכא אלא חד קרא דזכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס ולפ"ז מעצם יתורא דקרא ל"ק כלל אמאי איצטריך קרא דזכורך תיפוק ליה מטעם ערל דאפ"ל דקרא איצטריך לאנדרונינס לחוד וכל קו' התוס' ביבמות הוא רק על הברייתא דמסמיך גם טומטום אקרא דזכורך תיפוק ליה משום ערל וע"ז תי' שפיר דהברייתא הוא אליבא דרבנן דערל חייב בראיה ולר"ע באמת ל"צ קרא לטומטום כנ"ל אולם הנה התוס' בשבת (דף קל"ו ע"ב) ד"ה הזכר כתבו ז"ל והא דתני בפ"ק דחגיגה זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס כו' ונראה לרבי משום דקרא יתירא למעט טומטום דתרי זכורך כתיבי כו' ע"ש ועכ"פ כיון דס"ל להתו' בכאן דטומטום ואנדרוגינס לאו מחד קרא נפקי דתרי זכורך כתיבי ואיכא קרא יתירא למעט טומטום א"כ הדק"ל נהי דהברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך הוא לרבנן דס"ל דערל חייב בראיה מ"מ אכתי קשה לר"ע ל"ל קרא דזכורך למעט טומטום תיפוק ליה משום דהוי ערל. ובע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בתי' הראשון שם דטומטום מכיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ואף דלר"ע הא דערל פטור מן הראיה הוא מקרא בהדיא דמרבה לערל כי טמא ולא מסברא משום דמאיס מ"מ לפי מ"ש התו' דהתם משום דמאיס וחשיב התם לר"ע ערל כי טמא הרי דגם לר"ע מרבינן דערל מאיס כטמא ולפ"ז טומטום דלא מאיס לא הוי כטמא ולא מיפטר משום ערל וא"כ שוב הרי מוכרח מזה דאין חייב לקרוע וא"כ קשה לשי' ר"ת מטומטום דאין אוכל בתרומה וצ"ל לשי' ר"ת דס"ל כתי' השני בתוס' יבמות שם וג"כ כפי' התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא לטומטום ואנדרוגינס כנ"ל:

מיהו כ"ז הוא לפי מה שבארתי בכוונת דברי התוס' בר"פ הערל באופן ראייתם מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע וכנ"ל. אולם לפי המפורש בתוספות הרא"ש בריש פ' הערל שם שהביא ראיה מסוגיא דחגיגה כפשטיה מהא דממעט הברייתא דטומטום פטור מן הראיה מקרא דזכורך ומוקי כשבציו מבחוץ ואם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר וכנראה שהבין כן בכוונת התוס' ולפי זה ראייתם מוחלטת גם לפי הסוגיא דחגיגה ולפי תי' השני בתוס' יבמות שם דאי נימא דחייב לקרוע אין סברא לפוטרו מצד שהוא טומטום ומשונה משאר זכרים. ועכ"פ כיון דבע"כ אין חייב לקרוע א"כ הרי קשה לר"ת מטומטום דאין אוכל בתרומה ואע"ג דבכוונת דברי התוס' נראה עיקר כמו שביארתי מ"מ הרי הרא"ש ה"ר מסוגיא דחגיגה כפשטיה ולפ"ז קשה כנ"ל מיהו לכאורה יש לישב שיטת ר"ת דהנה כבר כתבנו דראית הרא"ש צע"ג דנהי דנימא דחייב לקרוע מ"מ שפיר י"ל דכ"ז שלא נקרע פטרינהו רחמנא מראיה מגזה"כ משום דהוא משונה. ועכ"פ נראה דראית הרא"ש הוא רק לפמ"ש התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא דזכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס והיינו דמייתי ראיה דאי חייב לקרוע אמאי ממעט גם טומטום נימא דקרא אתי לאנדרוגינס לחוד אולם לפמ"ש התוס' בשבת דתרי זכורך כתיבי וקרא יתירא למעוטי טומטום לפ"ז בודאי דל"ק כלל דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר דבע"כ גזה"כ הוא דכ"ז שלא נקרע והוא משונה פטור מן הראיה ולפ"ז היה אפ"ל דס"ל לר"ת כפי' התוס' בשבת שם דתרי זכורך כתיבי. אלא דלפי מש"כ בביאור דברי התוס' בר"פ הערל באופן הראיה שהביאו מחגיגה דאין חייב לקרוע צ"ל דס"ל לר"ת כפי' התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינס וכנ"ל ולפ"ז קשה על ר"ת ממ"נ מוכרח מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע וכמובן:

ולכן נלע"ד לישב קו' התוס' על שיטת ר"ת דאיך שנפרש בכוונת התוס' באופן ראייתם מסוגיא דחגיגה אין . ראיה כלל והנה מתחילה אומר לישב שיטת ר"ת ולסתור ראית התוס' מחגיגה לפי פירושי בכונת התוס'. והיינו דדברי התוס' נמשכים למש"כ שם (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס שהקשו למה לן זכורך למעוטי טומטום כשבציו מבחוץ תיפוק ליה דערל הוא דפטור ותי' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ומזה מוכרח דאין חייב לקרוע וכנ"ל. וע"ז אני אומר דלשיטת ר"ת גופיה דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ממילא אין ראיה כלל דאין חייב לקרוע ומשום דלא צריך לתרץ כמש"כ התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס דהנה זה ברור דלשי' ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל כלל לענין תרומה וקדשים דהוי כערלות שלא בזמנה א"כ בודאי דגם לענין ראיה ערל שמתו אחיו מ"מ חייב בראיה דלא מאיס. ולפ"ז הרי אפשר לישב קו' התו' בפשיטות דלעולם גם טומטום הוי כשאר ערל ומאיס דחייב באמת לקרוע והא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום ולא נפיק לי' משום ערל היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ דמצד ערלות הוא חייב בראיה דלא עדיף משאר ערל שמתו אחיו מ"מ דחייב בראיה כנ"ל ומ"מ מעטינהו קרא מצד שהוא טומטום ומשונה. אולם טומטום שלא מתו אחיו מ"מ חייב באמת לקרוע ופטור מראיה מצד ערלות וכן אינו אוכל בתרומה ועכ"פ א"כ הרי מזה גופיה אין להקשות לשי' ר"ת מדאיצטריך זכורך למעוטי טומטום ש"מ דאין חייב לקרוע וכיון דמ"מ אסור בתרומה ה"ה למתו אחיו מ"מ. דאדרבה אפ"ל דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה וג"כ חייב בראיה ואיצטריך קרא דזכורך לטומטום שמתו אחיו מ"מ אבל שאר טומטום פטור מראיה מצד ערלות דחייב באמת לקרוע ולכך אינו אוכל בתרומה וכנ"ל:

וכן מיושב בדרך זה גם קו' תוס' הרא"ש על שי' ר"ת באופן הראיה שהביא מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע ולמול דאם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה והיינו דאי חייב לקרוע אין סברא לפוטרו מראיה יש לומר ג"כ בדרך זה דלעולם חייב לקרוע והא דממעט טומטום מראיה היינו טומטום שמתו אחיו מ"מ דהוא בודאי אין חייב לקרוע כיון דלאו בר מילה הוא ולכן שפיר נתמעט מקרא דזכורך שפטור מן הראיה אלא דלכאורה הוא דוחק דלפ"ז טומטום סתם שלא מתו אחיו מ"מ דחייב לקרוע באמת חייב בראיה וא"כ קשה הא בברייתא מבואר בסתם זכורך להוציא את הטומטום ואיך אפ"ל דהברייתא מיירי דוקא בטומטום שמתו אחיו מ"מ אז פטור מראיה אבל באמת אין זה דוחק כלל והברייתא מתפרש כעין חומר דהא אפילו לפי תוס' הרא"ש וכנ"ל נהי דמשום דאין חייב לקרוע שפיר יש למעטו מצד שהוא טומטום מ"מ הא יקשה כקו' התוס' דנ"ל למעט מזכורך תיפוק ליה דהוי ערל והתוס' הוצרכו לתרץ דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר משום ערל וכן הקשה בתוס' הרא"ש ותי' כנ"ל ע"ש והנה באמת אין זה ברור כ"כ דטומטום לא מיפטר משום ערל והתוס' בתי' השני ס"ל דלר"ע באמת טומטום מיפטר משום ערלות והנה לשיטת ר"ת בודאי דל"צ לומר כלל דטומטום לא מיפטר מטעם ערל ומשום דקו' התוס' יש לישב בפשיטות דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי לא מיפטר משום ערלות דלא עדיף משאר ערל שמתו אחיו מ"מ דחייב בראיה ולפ"ז הרי שפיר מיושב הברייתא בלי שום דוחק כלל והיינו דלעולם אפ"ל דחייב לקרוע ולמול ואי דקשה אמאי מיפטר מן הראיה דאין סברא לפוטרו כיון דחייב לקרוע וכקו' תוס' הרא"ש י"ל דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי אין חייב לקרוע וכנ"ל. ואף דהברייתא סתמא קאמר להוציא את הטומטום מ"מ הא לפי' ר"ת וכנ"ל בלא"ה לא איצטריך למעט מקרא דזכורך אלא לטומטום שמתו אחיו מ"מ דלסתם טומטום ל"צ קרא דבל"ז פטור משום דהוי ערל כנ"ל ולפ"ז שפיר מבואר בברייתא בסתם להוציא את הטומטום דבודאי כל טומטום פטור מן הראיה דטומטום שלא מתו אחיו מ"מ דחייב לקרוע פשיטא דפטור משום ערלות ולא איצטריך קרא אלא לטומטום שמתו אחיו מ"מ דלא מיפטר משום ערלות והרי הוא בודאי אין חייב לקרוע ולכן שפיר נתמעט מזכורך מצד שהוא טומטום ועכ"פ לשיטת ר"ת גופיה דמתו אחיו מחמת מילה לא הוי ערל ממילא אפ"ל דטומטום חייב לקרוע ולכך שפיר אינו אוכל בתרומה וז"ב בעז"ה:

ומעתה נבא לענין דינא בטומטום שבציו מבחוץ אם חייב לקרוע ולמול שהתוס' ה"ר דאין חייב לקרוע כנ"ל והנה לפי שיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל בודאי דאין ראיה כלל כנ"ל אולם לפי שיטת רש"י דמתו אחיו מ"מ הוא ג"כ ערל גמור מ"מ הנה לפי מה שבארתי בכוונת דברי התוס' דמש"כ דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו משום דאין חייב לקרוע וזהו ראית התוס' כנ"ל נראה דגם לפרש"י יש לישב כנ"ל דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעט טומטום ולא נפיק מטעם ערל היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ ואף דלפרש"י גם מתו אחיו מ"מ הוי ערל דפטור מראיה מ"מ הא בע"כ צ"ל דטומטום עדיף ממתו אחיו מ"מ דהא גם מתו אחיו מ"מ א"א למול מפני הסכנה וצ"ל דטומטום שחני דא"א במציאות למול שהוא מכוסה ולכך כיון דאין חייב לקרוע לא מאיס ולפ"ז הרי אפ"ל דמיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דהוא בודאי אין חייב לקרוע כיון דא"צ למול ולכך לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל. אולם שאר טומטום לעולם דחייב לקרוע ופטור משום ערל: אולם לפי מש"כ בתוספת הרא"ש לה"ר מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר טומטום מן הראיה לפ"ז נהי דלשיטת ר"ת גם ראיה זו יש לדחות כנ"ל דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ אך הנה לפי שיטת רש"י הראיה היא בתוקפה דאין לומר דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי אין חייב לקרוע ושפיר נתמעט מצד שהוא טומטום דהא בברייתא מבואר בסתם להוציא את הטומטום ובודאי דכל טומטום פטור ואין לומר ג"כ דטומטום שלא מתו אחיו מ"מ בל"ז פטור משום ערלות כנ"ל דא"כ אף טומטום שמתו אחיו מ"מ לא איצטריך למעט מזכורך דתיפוק ליה משום דהוי ערל דהא לפרש"י גם מתו אחיו מ"מ הוי ערל גמור דפטור מן הראיה. דלפי מש"כ בתוס' הרא"ש באופן הראיה שהביא א"כ אין הכרח לומר דמש"כ התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו משום דאין חייב לקרוע אלא דאף אי חייב לקרוע מ"מ כיון שהוא מכוסה ולא אפשר למול לא מאיס ולפ"ז אין חילוק כלל בין טומטום שמתו אחיו מ"מ לשאר טומטום דאם סתם טומטום פטור משום ערלות ה"ה לטומטום שמתו אחיו מ"מ ובע"כ דטומטום לא פטור משום ערלות. ולפ"ז אי נימא דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דאין חייב לקרוע ולכך נתמעט מצד שהוא טומטום ולפ"ז שאר טומטום דחייב לקרוע ה"ה דחייב בראיה והרי הברייתא סתמא קאמר להוציא את הטומטום ובע"כ דכל טומטום אין חייב לקרוע וכנ"ל. אך אי נימא דגם הרא"ש ס"ל למש"כ דמה שכתבו התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו דלשיטתם אזלי דאין חייב לקרוע ולפ"ז שוב אין ראיה גם לפירש"י כנ"ל:

אלא דבאמת נלע"ד דיש לומר דגם לשיטת רש"י ותוס' דמתו אחיו מ"מ הוי ערל גמור לענין תרומה וקדשים מ"מ לענין ראיה לא מקרי ערל דהנה כבר כתבתי דמ"ש התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל לכאורה צ"ע דמ"ש מן מתו אחיו מ"מ דג"כ לא אפשר למול ומ"מ משמע דפטור מן הראיה ולכן נ"ל דלפי תירוצם באמת גם מתו אחיו מ"מ לא מאיס וחייב בראיה דהנה התוס' בחגיגה (דף ד') ד"ה דמרבה לערל כי טמא כתבו וז"ל ומיהו קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מ"מ דלאו כטמא ומיהו זה דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מ"מ יש להעמיד הכי אבל לפר"ת דמפרש שדואג מחמת הנער כו' ועכ"פ הרי דס"ל להתוס' דאפילו לפרש"י דמתו אחיו מ"מ הוי ערל לענין תרומה וקדשים היינו דוקא לדידן דילפינן דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח דכתיב בהדיא כל ערל לא יאכל בו אולם לר"ע דמרבה מאיש איש דערל הוי כטמא לענין תרומה היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וצ"ל דסברתם הוא דהיכא דכתיב ערל בהדיא גם מתו אחיו מ"מ בכלל ערל הוא אולם לר"ע דמרבה רק מאיש איש דערל כטמא מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ולפ"ז נראה דגם לענין ראיה בהא דמבואר שם ביבמות דשאני התם משום דמאיס והיינו דאפילו רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס היינו דוקא מומר לערלות אבל לא מתו אחיו מ"מ: דהנה עיקר הדבר בהא דס"ל לרבנן דערל פטור מן הראיה אין זה ממקרא מפורש דרבנן לא דרשי איש איש דערל כטמא ובהכרח צ"ל דזהו מסברא דלענין ראית פנים בעזרה מסתברא להו לחכמים דערל מאיס כטמא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה דהערל פטור מן הראיה דמאיס כטמא ועי' בלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל ע"כ כסוגיא דיבמות דגם רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס ועכ"פ מבואר בלשונו דמאיס כטמא: ולפ"ז נראה בודאי דמסברא דערל מאיס כטמא אין להביא רק מומר לערלות אבל לא מתו אחיו מ"מ דהא אפילו לר"ע דמרבה מקרא דערל כי טמא מ"מ אמרינן דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא א"כ מכש"כ בהא דס"ל לרבנן מסברא דלענין ראית פנים בעזרה ערל מאיס כטמא דפטור מן הראיה דזהו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא מאיס כטמא וחייב בראיה והיינו נמי טעמא דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס וכמש"כ התוס' שם ועכ"פ לפ"ז ניחא שפיר דאפ"ל דזה פשיטא להו להתוס' דערל שמתו אחיו מ"מ לא מאיס כטמא ואינו פטור מראיה והקשו רק מטומטום ותי' דגם טומטום דלא אפשר למול לא מאיס א"נ לפי מה שתי' התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ה"ה דמתו אחיו מ"מ לא מאיס וכמ"ש התוס' בחגיגה שם וכנ"ל ועכ"פ לפ"ז נראה דאי נימא דטומטום חייב לקרוע א"כ הרי ל"צ לומר דטומטום לא מאיס אלא דהא דממעט טומטום מזכורך היינו טומטום שמתו אחיו מ"מ דלא מיפטר משום ערל אולם שאר טומטום דחייב לקרוע ל"ד למתו אחיו מ"מ ופטור משום ערלות ולפ"ז גם לפרש"י אין ראיה דאין חיוב לקרוע והנה לפמ"ש התוס' דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא א"כ בודאי דחייב בראיה ולפ"ז קשה למש"כ התוס' בחגיגה שם דהא דאיצטריך קרא למעוטי טומטום ולא משום ערל היינו לרבנן דלר"ע לא צריך וקשה דמ"ש ממתו אחיו מ"מ דלא הוי כטמא וחייב בראיה דהא גם טומטום א"א למול: ולכאורה יש לה"ר מזה דטומטום חייב לקרוע ול"ד למתו אחיו מ"מ ועי' להתוס' ריש פ' הערל ולהכי טומטום מאיס ופטור לר"ע משום ערלות:

אך לכאורה יש לה"ר דלפמ"ש התוס' דטומטום לא מאיס היינו דוקא טומטום דא"א במציאות. למולו אבל מתו אחיו מ"מ לעולם מאיס ופטור מראיה ואף לפמש"כ התוס' בחגיגה שם דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ה"ד לר"ע דמרבה מקרא בהדיא דערל כטמא אבל לפי הסוגיא ביבמות דגם לרבנן ערל פטור מן הראיה משום דמאיס והיינו מסברא גם מתו אחיו מ"מ מקרי מאיס ועי' בטורי אבן בחגיגה (דף ד') דמשום מאיסותא אין לחלק בין אנוס למומר ע"ש והנה בגיטין (דף כ"ח) במשנה השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותה כו' ופריך בגמ' והא בעינן סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים ורב פפא אמר בחטאת העוף וכתבו בתוס' ד"ה והא אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחילה כו' ואח"כ כתבו ז"ל וקשה דבפ' תמיד נשחט (דף ס"ב) אמרינן דכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם ולא קפיד אסמיכה כו' וליכא לאוקמי בעוף דעוף לאו זבח הוא ובבכור ומעשר נמי ליכא לאוקמא דהא כל הזבחים קאמר ולא בקרבן נשים משום ערל וי"ל דהכא כיון שיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן בפ' התערובות יש לו תקנה בראיה כו' אבל ערל וטמא מיירי כגון שאין לו תקנה להמתין כגון שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למול בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו כו' ע"ש וכ"כ התוס' בחגיגה (דף ד') ד"ה דכתיב ובזבחים (דף ע"ד) ד"ה והא בעי ובמנחות (דף ס"ב) ובבכורות (דף ס"א) ד"ה והא וע"ש שהקשו ג"כ כנ"ל ותי' דערל מיירי שמתו אחיו מ"מ דאין תקנה להמתין אולם בפסחים (דף ס"ב) בסוגיא שם במקומו גבי כל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם הקשו שם בתוס' ג"כ והא בעי סמיכה וכתבו ז"ל ותי' ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט א"נ בבכור ומעשר דלא בעי סמיכה ובקרבן נשים ליכא לאוקמא משום ערל ע"ש והנה לכאורה צע"ג דבכל הסוגיות הנ"ל כתבו התוס' לישב דהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה מיירי כגון שאין תקנה להמתין דערל במתו אחיו מ"מ וטמא בזב ומצורע כנ"ל וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא בבכור ומעשר ולא בעוף ורק בפסחים בסוגי' במקומה דחקו התוס' לישב דמיירי בעופות או בבכור ומעשר ולא תי' משום דא"א בתקנה וכנ"ל:

ונראה לישב דהנה לכאורה צע"ג במ"ש התוס' בכל הסוגיות הנ"ל דהא דערל משלח קרבנותיו מיירי בערל שמתו אחיו מ"מ וקשה דהנה התוס' בפסחים שם כתבו ערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה ערל כי טמא בחגיגה דאי לאו הכי ליתי איהו גופיה קרבנותיו ע"ש ולפ"ז צ"ע לפמ"ש התוס' בחגיגה שם בד"ה דמרבה דאף לפרש"י דמתו אחיו מ"מ ג"כ הוי ערל גמור מ"מ לר"ע דמרבה ערל כי טמא מאיש איש היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ולפ"ז מתו אחיו מ"מ בודאי דחייב בראיה כיון דלא הוי כטמא דהא בגמ' אמר דהא דהערל פטור מן הראיה ר"ע היא דמרבה ערל כי טמא ועכ"פ כיון דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וחייב בראיה ומותר בביאת עזרה וא"כ קשה איך אפ"ל דהא דהערל משלח קרבנותיו היינו במתו אחיו מ"מ הא ע"כ הוא לר"ע דמרבה ערל כי טמא כמ"ש התוס' ובמתו אחיו מ"מ הא מודה ר"ע דלא הוי כטמא ואם כן קשה דליתי איהו בעצמו קרבנותיו וצע"ג:

אך הנה לכאורה צ"ע במ"ש התוס' בפסחים דהא דערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה לערל כי טמא וקשה דלמה הוצרכו לזה הא לפמ"ש התוס' ביבמות בד"ה התם משום דמאיס דאפילו רבנן מודו דערל פטור מראיה משום דמאיס דלא כסוגי' דחגיגה א"כ ל"צ לומר דערל משלח קרבנותיו הוא לר"ע דהא ככ"ע מצי אתי' כיון דגם רבנן מודו דערל פטור מראיה דאסור בביאת עזרה ולא מצי ליתי בעצמו קרבנותיו אך צ"ל דהתוס' בכאן כתבו ע"פ הסוגיא דחגיגה או דס"ל להתוס' כתי' השני ביבמות שם דהתם משום דמאיס ולכך לר"ע חשיב התם ערל כי טמא אבל לרבנן ערל חייב בראיה ולכך כתבו דכר"ע אתי' והנה לפמ"ש דמה שכתבו, התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ה"ד טומטום אבל מתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה ולפ"ז ניחא שפיר דברי התוס' בכל הסוגיות הנ"ל שכתבו דהך דערל משלח קרבנותיו בלא סמיכה מיירי במתו אחיו מ"מ והיינו דהתוס' בכל הנ"ל ס"ל לעיקר כפי' הראשון בתוס' שם דגם רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס וכ"כ הראשונים ולרבנן גם מתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה כנ"ל ולפ"ז שפיר אפ"ל דהא דערל משלח קרבנותיו היינו במתו אחיו מחמת מילה ואתי' לרבנן דוקא וא"כ גם מתו אחיו מ"מ אסור בביאת עזרה ולא מצי מייתי בעצמו קרבנותיו ולפ"ז ניחא ג"כ דברי התוס' בפסחים שם שתי' להקושיא דהא בעי סמיכה דמיירי בעופות או בבכור ומעשר והוא דוחק וכמש"כ התוס' בכל הנ"ל לדחות תי' זה ולא תי' דמיירי במתו אחיו מ"מ וכמש"כ התוס' בכל הנ"ל ועפ"ז ניחא שפיר דהתוס' בכל הנ"ל ס"ל דהערל משלח קרבנותיו הוא לרבנן וכנ"ל ולכך אפ"ל דמיירי במתו אחיו מ"מ אולם התוס' בפסחים שם שהקדימו בתחילת דבריהם דהערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה לערל כי טמא דאי לאו הכי לייתי איהו בעצמו קרבנותיו ובע"כ צ"ל דס"ל להתוס' בכאן לעיקר כתי' השני בתוס' יבמות שם דהא דאמר התם משום דמאיס היינו ג"כ לר"ע דוקא ולרבנן ערל חייב בראיה ועכ"פ כיון דהך דערל משלח קרבנותיו הוא דוקא לר"ע והא לר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וחייב בראיה כמ"ש התוס' בחגיגה ולפ"ז לא היה אפשר לישב דהא דערל משלח קרבנותיו בלא סמיכה היינו בערל שמתו אחיו מ"מ דא"כ קשה ליתי איהו בעצמו קרבנותיו דלר"ע מתו אחיו מ"מ חייב בראיה ומותר בביאת עזרה ולכן הוכרחו לתרץ דמיירי בעופות או בבכור ומעשר. והנה לפי מ"ש התוס' בכל הנ"ל דליכא לאוקמי בעופות או בבכור ומעשר ורק דמיירי במתו אחיו מ"מ א"כ יהיה קשה מזה לשי' ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל א"כ בודאי דחייב בראיה לכ"ע וא"כ קשה ליתי איהו בעצמו קרבנותיו ואין להאריך בזה ועכ"פ אי נימא כנ"ל דלרבנן דס"ל דערל פטור מן הראיה משום דמאיס ה"ה דמתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה לפ"ז לפי' רש"י שפיר יש לה"ר מסוגיא דחגיגה דטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע וכמש"כ בתוס' הרא"ש וכנ"ל ואין להאריך:

אלא דעדיין צע"ג להבין הטעם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר מאיזה ענין אינו חייב לקרוע ולמול. והנראה לענ"ד בזה דהנה באמת גם בטומטום סתם שאין בציו ניכרות מבחוץ שהביאו התוס' ראיה דאין חייב לקרוע ג"כ צ"ע דהא הוי ספיקא דאורייתא ומה"ת לחומרא. אך כבר כתבנו למעלה דהטעם הוא משום דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר שמא נולד מהול אלא דיש לפקפק ע"ז מדברי התו' בכתובות (דף ט') דכל היכי דספק אחד לא שכיח לא הוי ס"ס. ולכן נראה לומר דאף בחד ספיקא ג"כ אין חייב לקרוע ומשום דהכא איכא חזקה דהא בשעה שנולד לא חל עליו חיוב מילה עד יום השמיני וביותר דלא מקרי ערל כלל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות ולפ"ז כי מספקינן אח"כ אם הוא זכר ובר חיוב מילה וחייב לקרוע מוקמינן ליה אחזקה כנ"ל. שוב מצאתי בדברי האחרונים שהקשו גם על הך דטומטום אינו אוכל בתרומה מכח חזקה כנ"ל. ויש לחלק בין תרומה לענין החיוב לקרוע וכמ"ש למעלה. וע"פ זה נראה לתת טעם גם על טומטום שבציו ניכרות מבחוץ דאין חייב לקרוע. דהנה למעלה כתבנו דיש עוד ספק שמא נולד מהול לגמרי בלא ערלה כבושה. והנה ספק זה הוא אף בטומטום שבציו מבחוץ דשמא נולד מהול אלא דנולד מהול מיעוטא הוא ולפ"ז אין נ"מ כלל בספק זה. אולם לפי המבואר בסוגיא דבכורות (דף מ"ב ע"ב) דאמרינן הואיל ואישתני אישתני וע"ש דלכן חיישינן בטומטום בהמה שמא נהפכה זכרותו לנקבותו אף דהוא מיעוטא וכן מבואר שם דאשת טומטום לא מתייבמת דמספקינן ליה בסריס חמה ומשום דהואיל ואשתני למהוי טומטום אשתני נמי לספוקי בסריס חמה ע"ש בפרש"י. ואף דרובא דעלמא לאו סריסין נינהו מ"מ הואיל ואשתני אשתני והוי כספק השקול ולפ"ז נראה דגם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אמרינן הואיל ואשתני אשתני ומספקינן ליה בנולד מהול ואף דהוא מיעוטא מ"מ כיון דאישתני אישתני והוי כספק השקול ומוקמינן ליה אחזקה שלא נולד בחיוב מילה ולכך אין חייב לקרוע:

ובזה נראה לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה ה"א שכתב דטומטום פטור מראיה משום שהוא ספק אשה והקשה הלח"מ דאמאי לא כתב הרמב"ם דאפילו בטומטום שבציו מבחוץ דהוא ודאי זכר פטור מראיה וכמבואר בהדיא בסוגיא דחגיגה שם דאביי מוקי בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ ע"ש בלח"מ. אולם לפי הנ"ל יש לישב דהנה לפי המתבאר בתוס' הרא"ש ר"פ הערל שהביא ראיה מסוגיא דחגיגה דגם בטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה והיינו דאין סברא לפוטרו מצד שהוא טומטום אי נימא דחייב לקרוע. וצ"ל הטעם כנ"ל דלפיכך אין חייב לקרוע ומשום דאמרינן הואיל ואישתני אישתני ומספקינן ליה בנולד מהול ומוקמינן ליה אחזקה כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ו מהלכות יבום הלכה ד' דטומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם וע"ש במ"מ דהוא דלא כר' יהודה דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ע"ש. והנה אחר העיון בסוגיא דבכורות שם נראה ברור דדברי הרמב"ם הוא דלא כהסוגיא שם דלפי המסקנא שם דכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני ולכך אשת טומטום לא מתייבמת משום דמספקינן ליה בסריס חמה וא"כ בודאי דה"ה דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו מיבם ולא חולץ במקום שיש אחין דדלמא הוא סריס חמה ועי' בספר ישועת יעקב אה"ע סי' קע"ב סק"ג ע"ש. ועכ"פ כיון דלא ס"ל להרמב"ם הך דהואיל ואישתני אישתני ולפ"ז ה"ה דלא מספקינן ליה לטומטום בנולד מהול דמיעוטא הוא וא"כ טומטום שבציו ניכרות מבחוץ באמת חייב לקרוע ולפ"ז ה"ה דחייב ג"כ בראיה וכמו שכתב בתו' הרא"ש בפשיטות דאי טומטום חייב לקרוע פשיטא דחייב ג"כ בראיה וכנ"ל:

וכן אפילו לפי מש"כ לפרש דברי התוס' בר"פ הערל במה שה"ר מחגיגה דאין חייב לקרוע דלא כמש"כ בתו' הרא"ש והיינו דלעולם אף אי נימא דחייב לקרוע מ"מ שפיר אפ"ל דפטור מן הראיה כ"ז שלא נקרע. אלא דכונתם הוא דאי נימא דחייב לקרוע ל"ל קרא דזכורך להוציא את הטומטום שפטור מן הראיה תיפוק ליה מטעם ערל ובע"כ דאין חייב לקרוע ולא מאיס וכמש"כ התוס' בד"ה התם משום דמאיס, מ"מ דברי הרמב"ם נוחים שפיר והיינו דסוגיא דחגיגה דלא מפיק טומטום שבציו מבחוץ משום ערל ס"ל ע"כ דאין חייב לקרוע ומשום דהואיל ואישתני אישתני וכנ"ל. אולם הרמב"ם לטעמיה דלא ס"ל הך דהואיל ואישתני אישתני וכנ"ל וא"כ טומטום שבציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע ופטור מן הראיה בלא קרא רק משום ערלות ולכן לא הוצרך הרמב"ם לכתוב דין בציו ניכרות מבחוץ דהוא בכלל ערל. והא שכתב הרמב"ם דטומטום פטור מפני שהוא ספק אשה ולא בהחלט משום ערלות דאם הוא זכר הרי הוא ערל כבר עמד ע"ז המ"ל שם אבל ל"ק כלל דאפשר לישב כמ"ש התוס' ביבמות (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר משום ערל והיינו משום דאין חייב לקרוע וכנ"ל אולם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דס"ל להרמב"ם דחייב לקרוע באמת מאיס ופטור בלא"ה משום ערלות:

ועתה נבא למש"כ הדר"ג בטעם הדבר דאין חייב לקרוע דהוא ע"פ המבואר במשנה ביבמות שם (דף פ"א) ר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ראינו מזה שהקורע את הטומטום הוא מסרסו. ולפ"ז נראה דאסור לקרוע את הטומטום דהרי מסרסו והוי איסורא דאורייתא וזהו הטעם דס"ל להתוס' דאין חייב לקרוע ולפ"ז רב כהנא דמשני כגון טומטום שנקרע כו' ס"ל דהברייתא אתי' כר' יהודה ולכן ליכא חיוב לקורעו וגם איסורא איכא. ולכן מסיק כת"ר בסוף התשובה דלדידן דלא קי"ל כר' יהודה לפ"ז קי"ל לדינא דמי שנולד לו טומטום חייב לקורעו שאם ימצא זכר ימול אותו עכ"ד והאריך בזה. אולם לענ"ד דבריו תמוהים מאוד מכמה טעמים דהנה מלבד דסתימת דברי התוס' לא משמע כן דלמה לא כתבו בהדיא דאסור לקרוע משום סירוס. ועוד דאי טעמא משו"ה הוא לא הוצרכו כלל להביא ראיה ע"ז מגמ'. אך בל"ז אי נימא כן גם גוף דברי התוס' יהיו תמוהים מאוד דמה הביאו ראיה לפרש"י מהא דלא פשיט בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע הא לפי דבריו תלי' זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דלפי מה דס"ל לרבנן דלא הוי סריס חייב לקרוע. ולפ"ז הא ניחא שפיר דלא מייתי הגמ' ראיה מהברייתא דטומטום אין אוכל בתרומה משום די"ל דהוא לרבנן ובאמת מחויב לקרוע. וביותר מה שה"ר דאין חייב לקרוע מהא דר"כ דמוקי הברייתא בטומטום שנקרע הא לפי דבריו צ"ל דהוא אליבא דר' יהודה דוקא ומה זה ענין להברייתא דטומטום אין אוכל בתרומה דאפ"ל דאתא כרבנן ולעולם חייב לקרוע. והנה מלבד דדברי התוס' בכאן לא משמע כמש"כ כת"ר הנה הדבר מפורש ביותר בתוס' פסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ערל שכתבו תדע דהא טומטום אין אוכל בתרומה אע"ג דמסברא אין חייב לקרוע הרי דכתבו רק מסברא ולא משום איסור סירוס דהוא מה"ת:

אך גם בעיקר הדבר שכתב הדר"ג דלר' יהודה דס"ל דטומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס היינו דע"י קריעה נסתרס הוא תמוה מאוד. דבאמת מוכרח בגמ' בכורות (דף מ"ב) דהא דלר' יהודה טומטום שנקרע הוא כסריס היינו סריס חמה שהוא ממעי אמו שלא הי"ל שעת הכושר וכמו דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה שם שמא יקרע ונמצא סריס חמה ה"נ לר' יהודה הוי וודאי סריס חמה. וע"ש דפריך בגמ' ומאן תנא אליבא דר"ע אילימא ר' יהודה הא ודאי סריס משוי ליה כו' ועי' פרש"י והא ודאי סריס כו' ואפילו חליצה לא תבעי דהא ר"ע באשת סריס חמה לא בעי חליצה ע"ש. הרי מפורש בהדיא דלר' יהודה כל טומטום הוי ודאי סריס ממעי אמו ולא סריס אדם ע"י הקריעה. הן אמת דהרמב"ם בפי' המשנה ביבמות שם כתב דמאחר שנתקיים אצלינו דסריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אין הלכה כר' יהודה ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל ולית הלכתא כוותיה דהא קי"ל סריס אדם חולץ כו' וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם ע"ש. אולם באמת דבריהם צע"ג מסוגיא דבכורות הנ"ל דמשמע דטומטום שנקרע הוי סריס חמה לר' יהודה ולא סריס אדם ומצאתי שכבר עמד ע"ז בתימה הגאון רע"ק בתוס' למשניות שם והניח בצע"ג. וכן נלע"ד מוכח מסוגיא דיבמות שם (דף פ"ג) דמייתי שם הא דר' יוסי בר"י אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס חמה ופריך מאי בינייהו אמר רבא כו' ואי נימא דלר' יהודה הוי ודאי סריס אדם ולר' יוסי הוי ספק סריס חמה א"כ צ"ע דמאי שייך ע"ז מאי בינייהו והנה מה שהכריחם לזה לפרש דלר' יהודה הוי טומטום שנקרע סריס אדם נראה משום דביבמות שם (דף פ"ג) אמר ר' אמי מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי דאותבוה אבי כורסיה ואיקרע ואוליד שבע בנין ע"ש ואי נימא דלר' יהודה הוי ודאי סריס חמה א"כ מאי קושיא הא סריס חמה יש לו רפואה וכמבואר במשנה שם (דף ע"ט) דר"א אומר סריס חמה חולץ מפני שיש לו רפואה ואף ר"ע מודה בזה אלא דס"ל דלא תלי' בזה אלא באם הי"ל שעת הכושר. ועכ"פ לפ"ז מאי פריך מטומטום דבירי דלמא נתרפא ולפיכך אוליד ולכן הוכרחו לפרש דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם דאין לו רפואה. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להרמב"ם דהסוגיא דיבמות חולקת על סוגיא דבכורות הנ"ל אולם מדברי הראשונים נראה בודאי דטומטום שנקרע הוי לר' יהודה ודאי סריס חמה וכ"כ בה"ג בהלכות יבמות וכן מוכרח מדברי הרא"ש בס"פ הערל ע"ש ומה שהקשיתי מטומטום דבירי יש לישב ועי' להקרבן נתנאל פ' הערל ס"ק כ"ב ע"ש:

אולם באמת נראה לומר דאף לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם אין הכונה דע"י פעולת הקריעה הוא נסתרס דא"כ לר' יהודה טומטום שנקרע יהא אסור לבא בקהל ולא משמע כן בש"ס. ועי' בתוס' סוטה (דף כ"ו) ד"ה אשת סריס דלפרש"י גם בשותה כוס עקרין אסור לבא בקהל ועי' בשו"ת קהלת יעקב סי' ב' שנוטה לזה גם דעת הרמב"ם ע"ש ולכן נראה דמ"ש הרמב"ם והרע"ב דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם היינו דהוא נעשה סריס בטבע מאליו ע"י שאברי ההולדה אטומים זמן מה ועל ידי זה נחלש כח ההולדה ונסתרס אלא דמ"מ לא הוי סריס חמה ממעי אמו רק אחר כך על ידי האוטם נסתרס והוי כסריס אדם דהי' לו שעת הכושר ואין לו רפואה, והיינו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דמאחר שנתקיים אצלינו דסריס אדם חולץ אין הלכה כר' יהודה ומשום דגם טומטום שנקרע מסתרס אחר שנולד והי"ל שעת הכושר והוי כסריס אדם והיינו ג"כ מש"כ הרע"ב דטומטום שנקרע הוי כסריס אדם והיינו דהי"ל שעת הכושר כנ"ל. ועכ"פ אין שום ספק בדבר דאין שום איסור לקרוע את הטומטום מצד סירוס והתוס' בודאי לא כוונו לזה כנ"ל:

אך העיקר נלע"ד בפירוש דברי התו' בהא דס"ל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול בין בסתם טומטום ובין בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהטעם הוא פשוט משום סכנה והיינו דודאי לעיקר הקריעה בעי בקיאות גדולה וצריך לזה רופא אומן ובקי כנודע בחוש וחיישינן שלא יבא לידי סכנה. והלא עיקר מצות מילה דחינן משום צער כל דהוא וכאיבא בעלמא וכמש"כ הראשונים וה"נ אין חייב לקרוע דחוששין שלא יבא לידי סכנה ואפילו אם יהיה רופא אומן ובקי מ"מ חיישינן דלמא לא סלקא ליה שפיר שוב מצאתי בספר חמדת שלמה בחי' ליבמות (דף ע"ב) שכתב דאין מחויב לקורעו ולמולו משום דאפשר לבא לידי חולי ע"ז והוי כמו אחזתו חמה עכ"ל ע"ש וכ"ז נראה ברור והיינו שכתבו התו' בפסחים (דף כ"ח) בד"ה ערל דמסברא אין חייב לקרוע והוא מכח הנ"ל וכן ע"ז הביאו התו' בר"פ הערל ראיות כנ"ל מיהו זה בודאי נראה מדברי התוס' דבשום ענין אין חייב לקרוע ואף אם יהיה אומן שבקי לקרוע דהרי התו' הביאו ע"ז ראיות מגמ' דאין חייב לקרוע ואי בדליכא אומן ובקי למקרעיה א"כ פשיטא דאיכא סכנתא אם יקרע מי שאינו בקי ובודאי דאינו מחויב להכניס עצמו למקום סכנה ומה צריך לראיה ובע"כ צ"ל דס"ל להתו' דבכל ענין אינו חייב לקרוע ואף בדאיכא אומן ובקי למקרעיה ועל זה הביאו ראיות מגמ' כנ"ל מיהו מה שהביאו התו' ראיה מהא דאמר בגמ' זכריו דליתנהו בשעת עשייה משכחת לה בטומטום שנקרע ונמצא זכר דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול כנ"ל לכאורה צע"ג דלמא מיירי בשאביו אינו בקי לקרוע וכן ליכא בקי למקרעיה לכך אינו מעכב אבל בדאיכא בקי למקרעיה לעולם אימא דחייב לקרוע ולמול. אך אפ"ל דס"ל להתו' דאם איתא דבדאיכא בקי חייב לקרוע א"כ גם בדליכא בקי למקרעיה מ"מ מעכב לאביו מפסח כיון דבר חיוב מיקרע ומימהל הוא והוי דומיא היכא דליכא מי שיודע למול דבודאי נראה דמעכב לאביו מפסח דאל"כ לישני הגמ' דמיירי בכה"ג ובע"כ צ"ל כיון דרמיה עליו חוב להשתדל למולו מעכבו מפסח וה"נ כיון דצריך להשתדל להשיג בקי לקרוע מעכבו מעשיית הפסח ובע"כ מוכרח מזה דאין עליו חיוב כלל לקרוע ולמול אפילו בדאיכא בקי והיינו דלא קרינן ביה המול לו כל זכר ואינו מעכבו מפסח כנ"ל:

שוב מצאתי להרשב"א בחי' ליבמות שם (דף ע"א) גבי הא דמשני הגמ' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני כתב וז"ל קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והו"ל כחבוש בבית האסורין א"כ אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול וי"ל דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום ומכאן דלאו בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל עכ"ל ע"ש. והנה מדבריו נראה דס"ל דאם הוא בקי למקרעיה באמת חייב לקרוע ולמול והיינו דקשיא ליה דהא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא ואי אמרת דלא בקי למקרעיה א"כ אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול וע"ז תי' דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום והיינו דלעולם מיירי הא דמשני בטומטום שנקרע בדלא בקי למקרעיה ולכן לא מעכב מצפרא ומ"מ לא דמי לערל דעלמא דמעכב אף בשאין אביו יודע למול. והיינו משום דהרבה בקיאין במילה ולכן כל ערל מקרי בר מימהל כיון דמצוי הרבה בקיאין שיודעין למול ול"ד לאביו ואמו חבושין בבית האסורין דא"א להם בשו"א למול משא"כ טומטום דאין הרבה בקיאין בקריעת טומטום ולכן לעולם מקרי לאו בר מימהל כיון דאביו לא בקי למקרעיה וגם אין מצוין בקיאין בזה ולא הוי בכלל המול לכם כל זכר ולכך לא מעכב אולם אם אביו בקי למקרעיה לעולם חייב לקרוע ואפשר דמעכב ג"כ דאי נימא דס"ל להרשב"א דבשום ענין אין חייב לקרוע וכנראה מדברי התו' ריש פ' הערל א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה והא אפשר למקרעיה מצפרא כו' מה בכך דאפשר לקרוע כיון דאין חייב לקרוע ולמול דהא דמילת זכריו מעכב מפסח היינו רק משום חיוב מ"ע דמילה דלהכי אינו מעכב כ"א לאביו דוקא. ולפ"ז כיון דאין עליו חיוב לקרוע ולמול לכך אינו מעכבו מפסח וכמש"כ התו' לה"ר מזה באמת דאין חייב לקרוע וכנ"ל ולפ"ז נראה לכאורה דס"ל להרשב"א דהיכא דאיכא בקי באמת חייב לקרוע וכנ"ל:

מיהו יש לומר דס"ל להרשב"א דהא דמילת זכרים מעכב מפסח לא תלי' בחיוב מ"ע דמילה דוקא דאפילו היכא דלא רמיא עליה חיובא דמ"ע למול מ"מ גזה"כ הוא דכ"ז שלא נימולו מעכבי לאביו מפסח ועי' בר"פ הערל (דף ע"א ע"ב) גבי שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין ובחי' מהרש"א שם דאע"ג דאין אשה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה מ"מ מילת זכרים מעכבת אותה מפסח וכ"כ בשו"ת שג"א סי' נ"ג בדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו דבר דלא רמי חיובא עליה אפ"ה מעכבו מלעשות את פסחו ולכך אע"ג דאין אשה חייבת למול עבדיה אפ"ה מעכבתה מן הפסח ע"ש ולפ"ז י"ל דכן הוא גם דעת הרשב"א והיינו דקשיא ליה והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא דאפילו אי נימא דאין חייב לקרוע ולמול ולפ"ז הרי לא רמיא עליה חיוב מ"ע דמילה מ"מ לענין פסח כיון דעכ"פ אפשר למקרעיה ולמולו מעכבתו מפסח. וע"ז תי' דאין הרבה בקיאין בקריעת טומטום ולא מקרי בר מימהל והוי כאביו ואמו חבושין בבית האסורין וכנ"ל אולם בדעת התו' נראה דס"ל דכל היכא דלא רמי עליה חיוב מ"ע דמילה ה"ה דלא מעכב מפסח ולכך כתבו בפשיטות דהא דטומטום שנקרע ונמצא זכר לא מעכב מצפרא משום דאין חייב לקרוע ולמול וכנ"ל:

ומה שכתב הדר"ג לישב תמיהתי על דברי הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שהקשו על שי' ר"ת דס"ל דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה מהא דחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה ודחקו לחלק ביניהם והקשיתי דמנ"ל דלשי' ר"ת חלצתו חמה אסור בתרומה דהא בגמ' דילן לא נתבאר מזה כלל ורק דבירושלמי פ' ר"א דמילה מבואר דחלצתו חמה אסור בתרומה אולם הירושלמי הא בודאי ס"ל דלא כשי' ר"ת דהא פשיט ליה דחלצתו חמה אסור בתרומה מהמשנה דהערל לא יאכל בתרומה והיינו דסתמא אף מתו אחיו מ"מ בכלל וכמו שהקשו הראשונים באמת מזה על שי' ר"ת וכתב הדר"ג לישב גם קו' הראשונים הנ"ל והיינו דלעולם ס"ל להירושלמי דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה והא דפשיט ליה ממשנה דהערל כנ"ל היינו דמדמה אחזתו חמה למי שלא מל מחמת פחד דזהו ג"כ אונס והיינו דכתבו לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה והוא ע"פ הירושלמי עכ"ד והוא תמוה דאחר כל יגיעתו להשוות מתו אחיו מ"מ למי שלא מל מחמת פחד אין דמיון כלל ביניהם דמי שלא מל מחמת פחד הרי מחויב ע"פ דין למול וחלצתו חמה לאו בר מילה הוא כלל ועוד דא"כ מנ"ל באמת להירושלמי דהמשנה דהערל מיירי ממי שלא מל מחמת פחד דילמא דוקא מומר לערלות ואין לומר משום דבמשנה סתמא קתני דהא כיון דס"ל להירושלמי דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה א"כ בלא"ה לא מיירי המשנה בכל גווני לפ"ז אפ"ל ג"כ דמיירי רק מן מומר לערלות וכנ"ל:

ומה שכתבתי לפרש הירושלמי עפ"י שי' ר"ת דבאמת מייתי ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה והוא מסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו וע"ז הלך הדר"ג ג"כ עפ"י דרכי לפרש גם לפרש"י והיינו דלכאורה קשה איך פשיט ממשנה דהערל לחלצתו חמה דילמא דוקא ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה משום דאין לו תקנתא משא"כ חלצתו חמה דלאחר שלשים ימול לא מקרי ערל כלל ולכך הביא הסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו דמוכח מזה דגם מתו אחיו מ"מ ימול לכשיתחזק. דבריו תמוהים דמה סברא הוא דבשביל דאין לו תקנתא מקרי ערל טפי מהיכי דלאח"ז בודאי ימול והרי כל הראשונים כתבו להיפך דהיכי דלאו בר מילה הוא כלל מקרי טפי ערלות שלא בזמנה וכמבואר בדברי הרשב"א והריטב"א בר"פ הערל. ומה שכתב כת"ר להקשות על פירושי דהירושלמי פשיט לקולא מהא דמבואר בירושלמי אח"כ ותני כן כל שלשים יום אסור להאכילו כו' ל"ק כלל דכבר בארתי דהא דאמר שם ר' אחא אין ערלה אלא מיום השמיני ס"ל דגם באונס הוי ערלה וכמו שפי' הרמב"ן, פליג באמת על הא דאמר מתחילה נשמעינה מן הדא וע"ז אמר ותני כן כו' ומש"כ דהא בש"ס דילן ליכא חולק ע"ז דכיון דמעכב במילת זכריו כש"כ דהוא בעצמו אסור לאכול בתרומה ומדוע נימא דהירושלמי חולק ע"ז וכפי הנראה כוונתו כיון דחלצתו חמה מעכב א"כ פשיטא דאסור בתרומה דבריו שגבו ממני דאדרבה בגמ' דילן מבואר דחלצתו חמה אינו מעכב במילת זכריו והראשונים כתבו להיפך דאע"ג דחלצתו חמה אינו מעכב לאביו מ"מ איהו גופיה אסור בתרומה ולפמש"כ ס"ל להירושלמי דחלצתו חמה כשם שאינו מעכב לאביו כך הוא בעצמו מותר בתרומה ופשיט ליה ממשנה דהערל והיינו דמשם מוכרח דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה וה"ה לחלצתו חמה וכמו שהארכתי בזה בס"ד.

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה