אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן כח

סימן כז

בדין ציצין שאין מעכבין את המילה במחלוקת הראשונים בהא דמבואר בגמ' פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אם הוא דוקא בשבת או אפילו בחול:

הנה הטור ביור"ד (סי' רס"ד) כתב המל כל זמן שמתעסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין. על שאינו מעכבין פירש ממנה אינו חוזר אלא על המעכבין. פירש מיירי בשבת אז חוזר על המעכבין אבל אינו חוזר על שאינן מעכבין אבל בחול חוזר על הכל בין מעכבין בין שאינן מעכבין עכ"ל ע"ש אולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מילה מבואר דגם בחול אין צריך לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש. ומחלוקתם תלי' בפירוש דברי הברייתא בפ' ר"א דמילה (דף קל"ג) דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין כו' פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר ע"כ ועי' בב"י שם שכתב דהטור מפרש הברייתא דמיירי בשבת והכי משמע בגמ' וכן פרש"י והרמב"ם כתב לברייתא זו סתם וחזר וכתבה לענין שבת נראה שהוא ז"ל סובר דבין בחול בין בשבת מיתניא ע"ש והנה בשו"ע יור"ד בסי' הנ"ל כתב כלשון הרמב"ם והרמ"א בהגה הביא דברי הטור ע"ש והנה בשו"ת שג"א (סי' נ') האריך בזה להכריע כדעת הרמב"ם וע"ש בסוף התשובה שמסיק דדברי הרמב"ם נכונים בטעמן ויפה עשה הב"י בשו"ע שהשמיט לדעת הטור אעפ"י שהרמ"א מביאו ע"ש:

אולם לענ"ד נראה דהעיקר הוא כפסק הרמ"א וכשיטת הטור ומשום דכן נראה דעת כל הראשונים באמת ועי' בפרישה בסי' זה שכתב וז"ל מ"ו אכן רש"י פי' להדיא דמיירי בשבת וכ"כ בסמ"ג וכן משמע בגמ' כו' ע"ש וכ"כ הב"י דפי' רש"י הוא כשיטת הטור והנה באמת מצאתי גם לבה"ג ובספר אור זרוע הגדול בה' מילה שהביאו ברייתא זו ופירשוה לענין שבת. ומשמע מדבריהם דבחול לעולם חוזר אף על ציצין שאין מעכבין ודעת בעל העיטור שהביא הטור (בסי' רס"ו) הוא דפירש חוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו בשבת ע"ש ונהי דבשבת לא קי"ל כוותיה דאין כן דעת כל הראשונים מ"מ לענין פירש בחול הרי דעתו כדעת הראשונים הנ"ל כיון דאף בשבת חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כש"כ בחול ועכ"פ הרי דעת הראשונים בה"ג והאו"ז ופרש"י והסמ"ג ובעל העיטור הוא כשיטת הטור ורק הרי"ף והרא"ש הביאו לברייתא זו בסתם דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין ולא פירשו כלל אם הוא דוקא בשבת או אפילו בחול אולם נראה דלדינא גם הרי"ף והרא"ש ס"ל כשיטת הטור דבחול לעולם חוזר אף על ציצין שאין מעכבין:

ולבאר דבר זה בעז"ה נציע הסוגיא בשבת שם על הברייתא. וז"ל הגמ' מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא. דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט הפסח עד החזה דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכמים אומרים מפשיטין את כולו: ודחי בגמ' ממאי דלמא ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה כו' ומסיק אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דתנן ארבעה כהנים נכנסין כו' וארבעה מקדימין לפניהם כו' אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני תמיד ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד עכ"ל הגמ'. ועי' פרש"י ועל שאינו מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת. מאן תנא פירש אינו חוזר ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר מפשיט הפסח עד החזה והיינו פירש כו' וקאמר ר' ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט משום כיון דפירש הוי חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה כו' ר' יוסי אומר כו' אף זה תמיד ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מקרי להו תמיד ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתא מילתא אחריתי היא ולר' יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא היא הכי נמי פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא עכ"ל רש"י וע"ש היטב בסוגיא:

והנה השג"א בתשובה שם הקשה לשיטת הרמב"ם דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו בחול מסוגית הגמ' דדחי שם ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ כו'. הרי דמשום זה אלי ואנוהו דדרשינן התנאה לפניו במצות שייך לחתוך הציצין שא"מ אפילו לאחר שפירש ולפ"ז צ"ל הא דתניא פירש אינו חוזר על שאין מעכבין היינו בשבת דכיון שאין מעכבין אין מחללין שבת ע"ז אבל בחול פשיטא דצריך לחזור אף על ציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו ותי' השג"א דכיון דהרמב"ם ז"ל מחלק דגם בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ כשפירש ש"מ דס"ל ז"ל דלא שייך התנאה לפניו גבי מילה אלא כ"ז שלא פירש וסילק את ידיו אבל לאחר שפירש וסילק את ידיו ממנו אין כאן משום התנאה לפניו במצות שיתחייב לחזור ולהתחיל מחדש דכיון דפירש התחלה אחריתי הוא הואיל וליכא עיכוב מצוה בדבר בדיעבד אין צריך לחזור ולהתחיל מחדש וכיון שכן אתי שפיר דהא לכאורה קשה גם לפי המסקנא דמוקי הברייתא כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי גבי לחה"פ וס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי מ"מ אכתי איכא לדחויי כדדחינן דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי לחה"פ דלא שייך התם ה"ט דהתנאה לפניו במצות אבל גבי מילה דאיכא משום התנאה לפניו במצות ה"נ אפילו פירש חוזר וכדדחי מה"ט להא דר' ישמעאל ובע"כ צ"ל דעד השתא אכתי לא אסיק הגמ' אדעתיה דבפירש הו"ל התחלה אחריתי מה"ת אלא ס"ד דמה"ת פירש כלא פירש דמי והא דאינו מפשיט את הפסח אלא עד החזה לר' ישמעאל אינו אלא מדרבנן ולחומרא דבפירש שויה רבנן כהתחלה אחריתי ולכך דחי שפיר דדלמא גבי מילה דבעינן זה אלי ואנוהו ל"ג להקל שלא לחזור על ציצין שא"מ כשפירש כיון דמה"ת פירש כלא פירש דמי אכתי איכא משום זה אלי ואנוהו: אבל למאי דמסיק דלרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בפירש הו"ל אתחלתא אחריתי מה"ת דהא לרבנן אין זה תמיד מה"ת. א"כ תו ליכא בפירש משום זה אלי ואנוהו דכיון דכבר גמר לכל מצותו והא התחלה אחריתי היא אין כאן משום התנאה לפניו במצות כלל וש"מ מהא דפירש אינו חוזר אפילו בחול דאי ס"ד דבחול צריך לחזור עליהם והא דפירש אינו חוזר בשבת דוקא דכיון דמה"ת התחלה אחריתי הוא א"א לחלל שבת כיון דאין מעכבין את המילה הא לאו מילתא היא דאע"ג דאינו מעכבין רשאי וחייב לחזור עליהם כיון דעדיין איכא הידור מצוה וכמו דמילה עצמה דוחה שבת ה"נ משום הידור מצותה דוחה שבת ובע"כ צ"ל דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי שוב לא שייך התנאה לפניו במצות כלל וע"ש שה"ר לזה דהידור מצוה דוחה שבת זהו תוכן דבריו בתשובה שם:

והנה לפי דרך השג"א בפי' הסוגיא וכנ"ל. הנה עיקר פירושו יהי' מוכרח באמת גם לשיטת הטור דס"ל לדינא דבחול לעולם חוזר כשפירש אף על ציצין שאין מעכבין ומוכרח מזה דלענין המצוה לחזור על ציצין שא"מ משום התנאה לפניו במצות לא שייך הך דהתחלה אחריתי היא מה"ת דאפ"ה מחויב באמת לחזור ולהתחיל מחדש הנה מ"מ צריך לפרש הסוגיא דמתחילה אכתי לא אסיק הגמ' אדעתיה דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת. דאי נימא דגם מתחילה הוי ס"ל להגמ' דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ומ"מ דחי בגמ' דאימא במילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו א"כ הרי יקשה כקושית השג"א דמ"ט לא דחי הגמ' גם במסקנא דדלמא אע"ג דס"ל לרבנן דר' יוסי גבי לחה"פ דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת מ"מ אפשר דבמילה מודו רבנן דפירש חוזר משום ואנוהו ובע"כ צ"ל כנ"ל דדוקא מתחילה דס"ד דרק מדרבנן הוא דשויה לפירש התחלה אחריתי ולהכי דחי דמילה שאני משום ואנוהו אבל להמסקנא דהברייתא הוא לרבנן דר' יוסי דס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת שוב לא שייך לדחויי כנ"ל אלא דהחילוק שבין הרמב"ם והטור הוא דלהרמב"ם יתפרש הסוגיא דהא דלא דחי הגמ' גם במסקנא דמילה שאני משום זה אלי ואנוהו היינו משום דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ממילא שוב לא שייך כלל לחזור על הציצין משום ואנוהו דבכה"ג ליכא משום התנאה לפניו במצות וגם בחול א"צ לחזור כשפירש אבל אם היה ענין לחזור על הציצין משום ואנוהו אע"ג דהוי התחלה אחריתי ממילא היה צריך לחזור אף בשבת דהידור מצוה דאנוהו דוחה שבת אולם לשי' הטור דבחול אפילו פירש חוזר הרי דאיכא מצוה לחזור על הציצין משום ואנוהו אע"ג דהוי התחלה אחריתי לפ"ז צ"ל הא דלא דחי הגמ' גם במסקנא דמילה שאני משום ואנוהו היינו משום דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת אין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת והברייתא דפירש אינו חוזר מיירי בשבת. וע' בשו"ת בית הלוי ח"ש (סי' מ"ז) שגם הוא הולך בעקבות השג"א בפי' הסוגיא לדעת הרמב"ם והטור כנ"ל ולפנינו יתבאר בס"ד:

ולפי פי' השג"א בסוגיא וכנ"ל יש לישב בזה קושית הראשונים בהא דמוקי ר' יוחנן הברייתא דפירש אינו חוזר כר' ישמעאל בנו של ריב"ב והקשו ע"ז מסוגיא דפ' כל כתבי (דף קי"ז) דמסיק הגמ' דהא דשרו רבנן להפשיט את כולו היינו דוקא דשקיל ליה בברזי דהוי רק שבות וכמו שפרש"י שם דשקיל ליה בחתיכות דקות כו' ולא מלאכה הוא אלא שבות ואילו הכא גבי ציצין שא"מ את המילה דשקיל ליה כדרכו הא איכא איסורא דאורייתא וא"כ הא שפיר אתי' הברייתא אפילו לרבנן דר' ישמעאל ובמילה מודו דפירש אינו חוזר משום דאיכא איסורא דאורייתא וא"כ הא שפיר אתי' הברייתא אפילו לרבנן דר' ישמעאל ובמילה מודו דפירש אינו חוזר משום דאיכא איסורא דאורייתא ועי' בחי' הרשב"א והריטב"א שתי' דהתם נמי רבנן בכל ענין שרי ורק לטעמיה דר' ישמעאל קאמרי ליה לדידך אודי לן מיהת דבברזי דליכא אלא שבות לישתרי להפשיט את כולו ע"ש. אולם בדברי התו' ריש פ' אלו דברים מבואר להדיא דגם רבנן לא קשרי להפשיט את כולו כדרכו אלא דשקיל ליה בברזי וכ"כ התו' בפ' כ"כ שם בד"ה דשקיל ליה בברזי ולפ"ז קשה כנ"ל אולם לפי פי' השג"א וכנ"ל מיושב שפיר דמתחילה דאכתי לא אסיק הגמ' אדעתיה דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת וגם לר' ישמעאל רק מדרבנן הוא דשויה לפירש התחלה אחריתי ולפ"ז גם במילה ליכא איסור דאורייתא כלל כיון דמה"ת פירש כלא פירש דמי וכן לא אפשר לומר כלל דרבנן לא קשרי להפשיט את כולו כדרכו אלא דשקיל ליה בברזי דליכא רק שבות כיון דמה"ת לא הוי פירש התחלה אחריתי א"כ גם אי מפשיט ליה כדרכו לא משכחת לה איסור דאורייתא כלל והא דמסיק שם דשקיל ליה בברזי צ"ל דהוא באמת כפי המסקנא דהכא דלמ"ד פירש הוי התחלה אחריתי היינו מה"ת:

מיהו באמת גם בל"ז מיושב שפיר דאפילו אי נימא דלר' יוחנן פליגי ר' ישמעאל ורבנן אי פירש הוי התחלה אחריתי מה"ת עכ"פ לרבנן לא הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת ולפ"ז ניחא שפיר דהנה פשטות דברי הברייתא בודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו. אך הנה כל עיקר הא דמוכרח הגמ' שם לומר דשקיל ליה בברזי היינו משום דמייתי התם הא דאהדרי ליה חברייא לר' ישמעאל אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו ופריך בגמ' מי דמי התם טלטול הכא מלאכה וע"ז משני דשקיל ליה בברזי. והנה בע"כ צ"ל דס"ל להגמ' דגם לרבנן הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת ולכן מקשה שפיר הכא מלאכה אולם לפי מה דס"ל לר' יוחנן דר' ישמעאל ורבנן פליגי אי פירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולרבנן לא הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת א"כ לא קשה כלל הכא מלאכה ולא צריך לשנויי דשקיל ליה בברזי דאפילו אי מפשיט ליה כדרכו ליכא בזה איסור תורה כלל ושפיר אהדרי ליה חברייא לר' ישמעאל אם מצילין תיק הספר דשרי טלטול דרבנן לא נפשיט את הפסח מעורו אפילו כדרכו דג"כ לא הוי רק דרבנן וכנ"ל:

אולם הנה עיקר פי' השג"א בסוגיא צע"ג ובראש הנה מדברי הראשונים שהקשו כנ"ל בע"כ מוכרח מדבריהם שמפרשים הסוגיא דלא כפי' השג"א אלא דגם מתחילה הוי ס"ל להגמ' דלר' ישמעאל הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת והיינו דקשיא להו דלוקי הברייתא אף לרבנן דר' ישמעאל דלעולם ס"ל גם לרבנן דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת וע"כ לא קשרי רבנן להפשיט את כולו אלא היכי דשקיל ליה בברזי משא"כ גבי מילה דאיכא איסורא דאורייתא דבלא"ה לא קשה כלל כנ"ל. אולם נלע"ד להכריח גם מסוגית הגמ' דלא כפי' השג"א. ונקדים הסוגיא בפ' כ"כ שם דמייתי התם הברייתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן ואמר שם בגמ' בשלמא לר' ישמעאל דהא אתעביד ליה צורך גבוה אלא לרבנן מ"ט אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן דאמר קרא כל פעל ד' למענהו והכא מאי למענהו איכא רב יוסף אמר שלא יסריח כו' וע"ש בפרש"י והנה מפשטות הסוגיא בפ' ר"א דמילה שם בודאי משמע דלר' יוחנן פליגי ר' ישמעאל וחכמים בדין פירש אי הוי התחלה אחריתי דכל עיקר הא דאמר בגמ' מאן תנא פירש אינו חוזר היינו דמהדר בתר תנא דס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי וע"ז אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל היא וכן פרש"י וע"ש בד"ה מאן תנא פירש אינו חוזר ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה כו' ע"ש. ועכ"פ לפ"ז הרי בע"כ ס"ל לרבנן דר' ישמעאל דפירש לא הוי התחלה אחריתי והשתא קשה לר' יוחנן לשיטתיה ל"ל לומר בטעמא דרבנן משום כל פעל ד' למענהו תיפוק ליה משום דס"ל לחכמים דפירש לא הוי התחלה אחריתי ופירש כלא פירש דמי ולכך מותר להפשיט את כולו אף בלי שום צורך גבוה כלל דבלא פירש בודאי מותר להפשיט את כולו אף היכא דליכא משום פעל ה' למענהו וכן מוכרח בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ק"פ ועי' היטב בשעה"מ שם שדבריו מוכרחים ולפ"ז ה"ה בפירש כיון דלא הוי התחלה אחריתי וכלא פירש דמי ולכך מותר להפשיט את כולו ובע"כ צ"ל נהי דלשיטת ר' יוחנן בפ' ר"א דמילה פליגי ר' ישמעאל וחכמים אי פירש הוי התחלה אחריתי היינו אי הוי התחלה אחריתי מה"ת וס"ל לחכמים דר' ישמעאל דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת אבל מ"מ מודו חכמים דמדרבנן הוי פירש התחלה אחריתי והא דאמרי מפשיטין את כולו היינו רק משום כל פעל ה' למענהו והיינו הך דאמר ר' יוחנן בפ' כ"כ שם ומכ"ז מוכרח דלא כפי' השג"א דאי נימא דמתחילה אכתי לא אסיק הגמ' אדעתיה דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולפ"ז צ"ל הא דאמר בגמ' מאן תנא פירש אינו חוזר היינו מאן תנא דס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי מדרבנן וע"ז אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל היא דס"ל כן דפירש הוי התחלה אחריתי מדרבנן ולפ"ז חכמים דר' ישמעאל בע"כ דס"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתי כלל אף מדרבנן וא"כ הרי צע"ג כנ"ל דר' יוחנן לשיטתיה ל"ל לומר בטעמא דרבנן משום כל פעל ה' למענהו תיפוק ליה משום דס"ל לחכמים דפירש לא הוי התחלה אחריתי כלל אף מדרבנן וכלא פירש דמי ובע"כ צ"ל כנ"ל דלר' יוחנן פליגי ר' ישמעאל ורבנן אי פירש הוי התחלה אחריתי מה"ת:

והנה אף דהגמ' הוא דדחי לר' יוחנן דע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ מ"מ צ"ל בודאי דגם ר' יוחנן מודה דאיכא מצוה בחתיכת ציצין שאין מעכבין משום זה אלי ואנוהו' דאל"כ בכל ענין קשה הא דאמר ר' יוחנן ר' ישמעאל היא והא ר' יוחנן לשיטתיה בפ' כ"כ שם מפרש טעמייהו דרבנן משום כל פעל ה' למענהו. וא"כ הרי שפיר אתי' הברייתא אפילו לרבנן דר' ישמעאל דע"כ לא קאמרי רבנן התם מפשיטין את כולו אלא משום כל פעל ה' למענהו משא"כ גבי מילה ובע"כ צ"ל דגבי מילה נמי איכא משום זה אלי ואנוהו ולכך לרבנן דס"ל דמפשיטין את כולו משום כל פעל ה' למענהו ה"ה דבמילה פירש חוזר משום זה אלי ואנוהו וכן מצאתי בספר שעה"מ בפ"א מה' ק"פ שכ"כ ע"ש אלא דלפ"ז קשה דהא בפ' כ"כ שם בסוגיא פריך ור' ישמעאל בנו של ריב"ב האי כל פעל ה' למענהו מאי עביד ליה ומשני שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור ע"ש ומבואר דר' ישמעאל לא ס"ל כלל הך דכל פעל ה' למענהו לענין הפשטת כולו ולפ"ז קשה מאי קס"ד דר' יוחנן דאמר דהברייתא דפירש אינו חוזר ר' ישמעאל היא מאי עדיפותא דר' ישמעאל מחכמים הא ר' ישמעאל לא פליג על חכמים לענין פסח רק משום דלא ס"ל הך דכל פעל ה' למענהו וא"כ בהכרח גבי מילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו. ואף דהגמ' דחי באמת אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ מ"מ קשה מאי קס"ד דר' יוחנן ועוד צ"ע דלפי הסוגיא בפ' ר"א דמילה לר' יוחנן פליגי ר' ישמעאל וחכמים בדין פירש אי הוי התחלה אחריתי ואלו בפ' כ"כ שם מבואר דפלוגתתם הוא בע"א אי איכא בהפשטת הפסח משום כל פעל ה' למענהו:

אך צ"ל דהא דמבואר שם בפ' כ"כ דר' ישמעאל לא ס"ל הך דכל פעל ה' למענהו רק סוגית הגמ' הוא דמפרש הכי. אבל לר' יוחנן ס"ל באמת דגם לר' ישמעאל איכא בהפשטת הפסח משום כל פעל ה' למענהו אלא דאפ"ה לא קשרי ר' ישמעאל להפשיט את כולו ובע"כ היינו משום דס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולכך אינו מועיל הך דכל פעל ה' למענהו וה"ה דבמילה פירש אינו חוזר אע"ג דבעינן זה אלי ואנוהו אבל חכמים דר' ישמעאל ס"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת רק מדרבנן הוא דהוי התחלה אחריתי ולכך ס"ל דמפשיטין את כולו משום כל פעל ה' למענהו וה"ה דבמילה פירש חוזר משום זה אלי ואנוהו וכנ"ל:

אלא דלפ"ז צריך להבין בהא דדחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו וצ"ע לכאורה הא התם נמי איכא משום כל פעל ה' למענהו שוב מצאתי בספר שו"ת קהלת יעקב בחי' פסחים (דף ס"ד) שהקשה כן וע"ש שכתב וז"ל מאי חילוק ביניהם הא גם בפסח אמרינן בפ' כ"כ דאיכא מצוה דרבנן משום כל פעל ה' למענהו וע"ש שה"ר מזה לשי' רש"י ריש פ' לולב הגזול דזה אלי ואנוהו הוי דאורייתא ע"ש אבל באמת דעת הראשונים אינו כן דזה אלי ואנוהו דדרשינן התנאה לפניו במצות לא הוי רק דרבנן וגם פרש"י בריש לולב הגזול כתבו האחרונים לישב דבריו מיהו עיקר קושיתו הוא תמוה באמת דאדרבה בפ' כ"כ שם מבואר בהדיא דלא ס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ה' למענהו לענין הפשטת כולו ורק לענין שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר הא דדחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו דלר' ישמעאל גם כל פעל ה' למענהו ליכא בפסח וסוגית הגמ' לטעמייהו אזלי בפ' כ"כ שם וכנ"ל אלא דמ"מ עדיין צ"ע דלפי מה שנתבאר למעלה דלר' יוחנן בע"כ לכ"ע ס"ל הך דכל פעל ה' למענהו וגם ר' ישמעאל מודה בזה ולדחיית הגמ' דדחי ע"כ לא קאמר ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו צ"ל דה"ה דלא ס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ה' למענהו וכפי סוגית הגמ' בפ' כ"כ שם וא"כ קשה דהרי העיקר חסר מן הספר וכ"ז לא הו"ל למסתם וביותר צ"ע לשון הגמ' דאמר ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו מה תלה הדבר בזה אלי ואנוהו דכך י"ל דשם איכא ג"כ משום כל פעל ה' למענהו ועכ"פ הו"ל להגמ' לומר ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דליכא צורך מצוה ויהי' במשמע דליכא כלל וצ"ע:

עוד צע"ג בסוגיא דפ' כ"כ שם בהא דפריך בגמ' ור' ישמעאל האי כל פעל ד' למענהו מאי עביד ליה ומשני שלא יוציא כו' וצ"ע מאי קושיא נימא דלעולם ס"ל גם לר' ישמעאל הך דכל פעל ד' למענהו אלא דס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולכך אין להתיר להפשיט את כולו משום כל פעל ד' למענהו וכמו דלא דחי הגמ' בפ' ר"א דמילה במסקנא שם כדמוקי הברייתא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דשאני גבי מילה דבעינן זה אלי ואנוהו והיינו בע"כ משום דלהמסקנא דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת א"א לחזור משום זה אלי ואנוהו וכנ"ל ואף דלשיטת הרמב"ם יתפרש הגמ' דהא דלא דחי כנ"ל היינו משום דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת שוב לא שייך כלל לחזור משום זה אלי ואנוהו וכנ"ל מ"מ הנה לשיטת הטור הרי גם אי פירש הוי התחלה אחריתי מה"ת צריך לחזור משום זה אלי ואנוהו אלא ע"כ הא דלא דחי בגמ' כנ"ל היינו משום כיון דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת א"א לחלל שבת משום זה אלי ואנוהו וא"כ קשה דה"נ אפ"ל דס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולכך אין מועיל הך דכל פעל ד' למענהו להפשיט את כולו אלא דלכאורה אפ"ל דס"ל לסוגית הגמ' בכאן דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת וכפי הס"ד בפ' ר"א דמילה שם אך עדיין צע"ג דהא הגמ' מייתי שם אח"כ הא דאהדרי ליה חברייא לר' ישמעאל אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו ופריך בגמ' מי דמי התם טלטול הכא מלאכה ולפ"ז כיון דס"ל להגמ' בכאן דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת ופירש כלא פירש דמי וא"כ הרי ליכא איסור מלאכה כלל מה"ת ומאי פריך הכא מלאכה:

ועכ"פ מכיון שנתבאר לנו בפי' הסוגיא דגם מתחילה הוי ס"ל להגמ' דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת לר' ישמעאל ומ"מ הא דחי בגמ' דדלמא במילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום דבעינן זה אלי ואנוהו. א"כ הרי צע"ג כקושית השג"א דגם לפי המסקנא דמוקי הברייתא כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי גבי לחה"פ אכתי איכא לדחויי כדדחינן מעיקרא דע"כ לא קאמרי רבנן התם גבי לחה"פ משום דלא שייך התם התנאה לפניו במצות אבל גבי מילה דבעינן זה אלי ואנוהו אימא דמודו רבנן דאפילו פירש חוזר ואי נימא דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ממילא לא שייך הך דהתנאה לפניו במצות וכמו שנתבאר לשיטת הרמב"ם או משום דאין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת וכפי שיטת הטור א"כ קשה מעיקרא מאי קסבר דדחי משום דבעינן זה אלי ואנוהו כנ"ל:

ולכן נלע"ד בעז"ה לפרש הסוגיא בדרך אחר כמין חומר ומתחילה נפרש לשיטת הטור והיינו דלעולם גם מתחילה אסיק הגמ' אדעתיה דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת וס"ל לר' יוחנן דלר' ישמעאל מדאורייתא הוא דאינו מפשיט הפסח אלא עד החזה וכן למאי דדחי בגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו היינו נמי דלהכי לר' ישמעאל מה"ת אינו מפשיט את הפסח רק עד החזה. אולם הא דקאמר אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכא נמי והיינו דבמילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו: אין זה בתורת דיחוי דמשום מצוה דאנוהו דוחה שבת דלשיטת הטור אין הידור מצוה דוחה שבת אולם ביאור הדבר הוא דס"ל להגמ' דעיקר הדבר אי פירש הוי התחלה אחריתי אי לא תלי' בזה והיינו דבלא פירש בודאי גומר אף בדבר דליכא מצוה כלל דבע"כ הוי הכל מעשה אחת וכמו הפשטת הפסח לר' ישמעאל דמפשיט רק עד החזה טעמא משום דפירש הוא אבל בלא פירש מודה ר' ישמעאל דמפשיט את כולו ועי' בשעה"מ פ"א מה' ק"פ אולם כשפירש בגוף הסברא אי נימא דכשחוזר הוי התחלה אחריתי או דזהו גמר מילתא ס"ל להגמ' לחלק בין היכי דגמר הדבר אין בו שום מצוה כלל וכמו הפשטת הפסח לר' ישמעאל אז אמרינן דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת דאין לומר בזה דמה שחוזר הוי רק גמר מילתא כיון דאין מצוה במה שגומר ולא שייך להמעשה שלפניו כלל ודוקא בשלא פירש בע"כ הוי מעשה אחת אולם כשפירש נסתלק מעשה הראשונה ואם יחזור הוי התחלה אחריתי מה"ת אולם היכי דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה וכמו לענין מילה דמצוה לכתחילה למול ולחתוך גם הציצין שאין מעכבין משום זה אלי ואנוהו ולכן אפילו פירש לא הוי התחלה אחריתי כלל אלא דזהו גמר מילתא שגומר המצוה שהתחיל והוי הכל מעשה אחת ולפ"ז פי' דברי הגמ' כך הוא ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו והיינו מכיון דליכא מצוה בגמר הדבר לכן ס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולכך אינו מפשיט הפסח אלא עד החזה אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ והיינו מכיון דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה דמצוה לחתוך גם את הציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו וא"כ ממילא לא הוי פירש התחלה אחריתי כלל אלא גמר מצותו שגומר המצוה שהתחיל וכלא פירש דמי ולכך במילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר וכנ"ל וז"ב בס"ד:

ומעתה מיושב שפיר קושית השג"א בעז"ה בהא דלא דחי הגמ' גם במסקנא דמילה שאני משום דבעינן זה אלי ואנוהו. ולפ"ז ניחא שפיר דכל עיקר הא דמסיק רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא היינו דמשם מוכרח דאף במקום דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה מ"מ ס"ל לרבנן דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולא גמר מילתא וכלפי מה דדחי הגמ' מתחילה דדלמא במילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר ומשום דכיון דאיכא מצוה בחתיכת הציצין שא"מ לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מילתא ולכך מסיק דהברייתא הוא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי והיינו דהא ס"ל להגמ' דבעיקר הדבר אי פירש הוי התחלה אחריתי אי לא תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ דלרבנן דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה ואי שקלי ושבקי והדר מסדרי ליה לא מקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי גבי פירש נמי כי הדר אתא מילתא אחריתי הוא וכמו שפרש"י והנה גבי תמיד גופיה הא דהדר מסדרי ליה ללחה"פ על השלחן הוא משום מ"ע דלפני תמיד. ובין הלחה"פ שהיה מונח בתחילה שמסלק מן השלחן ובין מה שמסדר אח"כ הוא הכל משום מ"ע דתמיד ומ"מ הא ס"ל לרבנן דאי שבקי והדר מסדרי לא מקרי להו תמיד ולא אמרינן דזהו גמר מצותו וחדא מילתא היא אלא התחלה אחריתי א"כ ה"ה גבי מילה דפירש אינו חוזר דאע"ג דאיכא מצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו מ"מ לא נחשב משום זה לגמר מילתא שגומר מצותו שהתחיל אלא דאפ"ה הוי התחלה אחריתי ולכן בשבת אם פירש אינו חוזר כיון דהוי התחלה אחריתי ובתורת דחייה אין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת ורק בחול מצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו אע"ג דהוי התחלה אחריתי וכנ"ל:

וכן מיושב בדרך זה הסוגיא גם לשיטת הרמב"ם והיינו דאף דלשיטתיה מוכרח לומר דאם איתא דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת תו ליכא בחזרת ציצין שאין מעכבין משום זה אלי ואנוהו דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש דזהו ע"כ הטעם שפוסק דגם בחול א"צ לחזור על שא"מ כשפירש וכמש"כ השג"א מ"מ ניחא שפיר הא דדחי הגמ' מתחילה אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ אע"ג דגם מתחילה הוי ס"ל להגמ' דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת לר' ישמעאל. והיינו משום דס"ל להגמ' לחלק כנ"ל בין היכי דגמר הדבר ליכא מצוה דאז כשפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת. ובין היכי דגמר הדבר הוי ג"כ מצוה דאז י"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת אלא גמר מצוה ולפ"ז היינו דדחי הגמ' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ה"נ כלומר מכיון דאיכא מצוה לחזור על הציצין משום ואנוהו א"כ משום ליתא דהמצוה גופה לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וממילא יש שייכות ג"כ לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו דהרי כשיחזור לא יהי' התחלה אחריתי אלא גמר מצוה דהא דאמרינן דאם התחלה אחריתי הוא ליכא משום זה אלי ואנוהו היינו משום דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש אבל ודאי דלעולם איכא יפוי מילה בחזרת הציצין ולפ"ז הרי שפיר מחויב לחזור על הציצין משום ואנוהו דהרי משום המצוה גופיה לא יהיה התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וז"ב אולם במסקנא דמסיק רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא והיינו דמשם מוכרח דס"ל לרבנן דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת אף במקום דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה כמו גבי לחה"פ וכנ"ל ולפ"ז גבי מילה כשפירש לא אפשר כלל שיהי' החזרה גמר מצוה דאף אם איתא דיהיה מצוה לחזור משום ואנוהו מ"מ לא יהי' גמר מצוה אלא בע"כ התחלה אחריתי וכיון דלא אפשר שתהא חזרת הציצין גמר מילתא ממילא הרי שוב א"צ כלל לחזור על הציצין שאין מעכבין דהרי במקום התחלה אחריתי לא שייך מצוה דאנוהו כלל דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש וגם בחול א"צ לחזור על ציצין שא"מ ומכש"כ בשבת דאין רשאי לחזור והיינו דלא דחי הגמ' במסקנא דמילה שאני דבעינן זה אלי ואנוהו וכנ"ל:

והנה בגוף הדבר שבארנו דכל עיקר הא דדחי הגמ' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו היינו מכיון דאיכא מצוה לחזור על הציצין משום ואנוהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מצוה וכנ"ל הנה אע"ג דעיקר התנאה לפניו במצות הוא רק דרבנן דאסמכוה על הקרא דזה אלי ואנוהו ועי' בתו' ריש פ' לולב הגזול ומן התורה הא ליכא מצוה כלל בחתיכת ציצין שא"מ והוי רק דבר הרשות א"כ לכאורה עדיין הוי מה"ת התחלה אחריתי אולם מ"מ ניחא שפיר דהנה כבר נודע מה שנסתפקו האחרונים אם דיני התורה בכלל נמשכים אחר מצות חכמים וכמו לענין הא דקי"ל דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה שנאמר ולא יחלל פרט לזו שמחוללת ועומדת שנסתפק המ"ל בפ"ז מה' תרומות אם אכל תרומה שטמאה מדרבנן אם פטור ממיתה. אם נימא דכיון שאין ראוי מדרבנן מקרי מחוללת גם לדין התורה ונ"מ עוד לגווני טובא והאחרונים האריכו בזה ובאמת נראה בזה מבוכה רבה וסתירות רבות בדברי הגמ' והפוסקים ועי' בספר שעה"מ פ"ח מה' לולב ובשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז ומדברי הרמב"ם ז"ל הכריחו מכמה מקומות דס"ל דדין התורה נמשך אחר מצות חכמים ומכללם מה שכתב בפ"י מה' תו"מ הלכה ט"ו קוצרין מפני הנטיעות וקוצרין לפנות מקום לבית השלחין ולבהמ"ד שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה ע"כ הרי דנתמעט מדין התורה אפילו קציר מצוה דרבנן ולפ"ז ניחא שפיר גם בכאן דדין התורה נמשך אחר מצות חכמים ומכיון דס"ל להגמ' לסברא פשוטה דכל היכי דאיכא מצוה בחזרה ממילא אף כשפירש לא מקרי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה ממילא גם אם רק מדרבנן איכא מצוה בחזרה מקרי ג"כ גמר מצוה למה שלפניו ולא נחשב התחלה אחריתי גם מדאורייתא דגם מצוה דרבנן נחשב כדאורייתא לענין זה ועוד י"ל דהכא עדיף והיינו דאפילו אי נימא דבעלמא אין דיני התורה נמשכים אחר מצות חכמים וכשנתמעט מה"ת דבר מצוה אין מצוה דרבנן בכלל מ"מ הכא עדיף דזהו רק סברא בעלמא דהיכי דאיכא מצוה לגמור הדבר בזה אמרינן דלא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא. ולפ"ז ה"ה במצוה דרבנן כיון דמ"מ איכא מצוה לגמור הדבר והאי גברא למצוה מכוין ממילא אף כשפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וכדמסיק הגמ' רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דס"ל לרבנן דאפילו במקום מצוה הוי פירש התחלה אחריתי ולא גמר מילתא נלמוד מזה במכש"כ לענין מילה דגבי לחה"פ איכא מצוה דאורייתא דלפני תמיד ומ"מ הוי פירש התחלה אחריתי א"כ מכש"כ לענין מילה דהמצוה לחזור על הציצין שא"מ משום ואנוהו הוא רק דרבנן א"כ פשיטא דפירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ולא גמר מילתא:

ולפי מה שבארנו בפי' הסוגיא בפ' ר"א דמילה וכנ"ל מעתה יתבאר לנכון דברי הגמ' בפ' כ"כ שם בהא דפריך ור' ישמעאל האי כל פעל ד' למענהו מאי עביד ליה דלכאורה צ"ע דמאי קושיא נימא דס"ל לר' ישמעאל דפירש הוי מתחלה אחריתי מה"ת ולכך אין מועיל הך דכל פעל ד' למענהו להתיר להפשיט את כולו ואי נימא דס"ל להגמ' דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת א"כ מאי פריך אח"כ התם טלטול הכא מלאכה וכנ"ל אולם לפ"ז מיושב שפיר דאפ"ל דס"ל לסוגית הגמ' בכאן דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת במקום דגמר הדבר הוי מצוה עכ"פ והא דס"ל לרבנן דמפשיטין את כולו משום כל פעל ד' למענהו היינו ג"כ משום מצוה דכל פעל ד' למענהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וס"ל להגמ' דגם לר' ישמעאל כן הוא דבמקום מצוה לא הוי פירש התחלה אחריתי דלא רצה הגמ' לעשות מחלוקת ביניהם בדין פירש אי הוי התחלה אחריתי ולכך פריך שפיר ור' ישמעאל האי קרא דכל פעל ד' למענהו מאי עביד ליה ומשני שלא יוציא את האימורין כו' והיינו דלא ס"ל לר' ישמעאל באמת הך דכל פעל ד' למענהו לענין הפשטת כולו וכיון דליכא מצוה ממילא הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת ולפ"ז פריך שפיר אח"כ בהא דאהדרי ליה חברייא לר"י אם מצילין כו' לא נפשיט את הפסח מעורו מי דמי התם טלטול הכא מלאכה דמכיון דליכא מצוה דכל פעל ד' למענהו הוי פירש התחלה אחריתי מה"ת וא"כ הוי מלאכה דאורייתא להפשיט את כולו כנ"ל:

וכן אפשר לישב בזה הסוגיא בפ' ר"א דמילה שם בהא דדחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו דלכאורה צ"ע הא גם בפסח איכא משום כל פעל ד' למענהו וכדמוכרח לומר לסברת ר' יוחנן וכנ"ל. ואי נימא דדחיית הגמ' הוא דדלמא לא ס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ד' למענהו וכסוגית הגמ' בפ' כ"כ שם א"כ מה תלה הדבר בהא דלא בעינן בפסח זה אלי ואנוהו והו"ל להגמ' לומר ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דליכא מצוה וכנ"ל אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דאפ"ל דהגמ' מחלק באמת בין המצוה דזה אלי ואנוהו ובין הך דכל פעל ד' למענהו והיינו דאף אי נימא דס"ל לר' ישמעאל הך דכל פעל ד' למענהו גבי פסח ואפ"ה מפשיט רק עד החזה מ"מ אפשר דבמילה מודה ר' ישמעאל דפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו ומשום דבגוף הסברא דהיכא דאיכא מצוה לגמור הדבר לכך לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא בודאי י"ל דעדיף המצוה של חזרת הציצין שא"מ לגבי מילה משום זה אלי ואנוהו דהוא הידור מצוה למ"ע דמילה גופה וגמר מצותו באמת ולכך אף כשפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה אולם בפסח אף דאיכא מצוה להפשיט את כולו משום כל פעל ד' למענהו ולא הוי דבר הרשות מ"מ אין זה שייך להמעשה שלפניו כ"כ דמתחילה צריך להפשיט עד החזה בשביל להוציא האימורין וכל פעל ד' למענהו הוא משום בזיון קדשים ולכך אפ"ל דמ"מ הוי התחלה אחריתי ולא גמר מצוה והיינו דדחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו והיינו דאף דגם בפסח איכא משום כל פעל ד' למענהו מ"מ כיון דלא הוי הידור מצוה הראשונה וגמר מצותו באמת כמו גבי מילה לכך הוי פירש התחלה אחריתי משא"כ גבי מילה וכנ"ל ומ"מ מייתי שפיר אח"כ פלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ ומשום דהתם דמי למילה ועדיף מיניה דהתם הוי הכל חדא מצוה מ"ע דתמיד ומ"מ ס"ל לרבנן דפירש הוי התחלה אחריתי א"כ ה"ה גבי מילה וכנ"ל אולם הסוגיא דפ' כ"כ לא ס"ל כנ"ל ורק דמ"מ כיון דאיכא מצוה להפשיט את כולו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי:

ועל פי מש"כ יש לבאר בזה דברי הירושלמי בפ' ר"א דמילה הלכה ד' ושם הלכה וא"ו דמייתי התם הברייתא המובא בתלמודא דידן וז"ל הירושלמי תני כל שעה שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין במילה בין על ציצין שאין מעכבין פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין במילה. אמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש חוזר היי דין ר' יוסי היא דתנינן תמן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות עכ"ל הירושלמי ועי' במפרשי הירושלמי הק"ע והפ"מ שפירשו דהירושלמי בעי היי דין ר' יוסי היינו היכן שמעינן דס"ל לר' יוסי הכי ומשני מהא דתנינן תמן ר' יוסי אומר כו' והירושלמי אזיל לטעמיה דבתלמודא דידן בסוכה (דף מ"ב) מוקי לה כשהפכו או שהוציאו בכלי דבל"ז לא הוי טעה בדבר מצוה דמדאגביה נפיק ביה ע"ש. אולם בירושלמי בסוכה שם מפרש טעמיה דר' יוסי כדתניא כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבהכ"נ לולבו בידו כו' נכנס לבקר החולה לולבו בידו כו' ע"ש והיינו דלעולם מיירי שכבר יצא בו ומ"מ מקרי טעה בדבר מצוה ומשום דאיכא הידור מצוה לזריזין שהיו נוטלין כל היום ועי' בפ"מ שכתב ז"ל אלמא אעפ"י שכבר עשה המצוה ואינו אלא משום גמר מצוה בעלמא טעה בדבר מצוה קרינן ביה ופטור אם הוציאו לרה"ר בשבת ומדחזינן דמיקל ר' יוסי בגמר מצוה ה"נ חוזר הוא על הציצין אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא דמצוה הוא עכ"ל הפ"מ וכ"כ הק"ע ז"ל מפני שהוציאו ברשות אע"ג שכבר יצא מ"מ כיון שהוא גמר מצוה פטור כיון דאית ביה קצת מצוה לחבב שיהיה הלולב בידו תמיד ה"ה בכל גמר מצוה עכ"ל ע"ש:

והנה פי' הק"ע והפ"מ צ"ע דמאיזה ענין נלמוד דמדמיקל ר' יוסי שם בגמר מצוה דחשיב ליה טעה בדבר מצוה דה"ה דפירש חוזר דאין הנושאים שוים כלל ולכן נראה לענ"ד לפרש הירושלמי דודאי עיקר הדבר הא דפירש חוזר תלי' באם פירש הוי התחלה אחריתי אי לא וכמבואר בתלמודא דידן והא דמייתי ראיה מלולב היינו לענין זה גופיה דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה וממילא אם פירש חוזר והיינו דס"ל דהא דחשיב ר' יוסי טעה בדבר מצוה בשביל הידור מצוה דזריזין נוטלין כל היום וכנ"ל היינו משום דהוי גמר מצוה לעצם מצות לולב ועי' בטעם המלך בפ"ב מה' שופר דטעה בדבר מצוה דרבנן אינו פטור משום טעה בדבר מצוה ע"ש אך אפילו אי נימא דטעה בדבר מצוה דרבנן פטור מ"מ הכא גם מצוה גמורה מדרבנן אין כאן רק הידור מצוה לזריזין כנ"ל. והא דחשיב ליה טעה בדבר מצוה היינו משום דחשיב גמר מצוה כנ"ל וה"נ גבי מילה כשפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה וממילא אם פירש חוזר וכנ"ל ובאמת נראה דהא דמבואר בירושלמי פ' לולב הגזול דטעמיה דר' יוסי משום דכך היה המנהג בירושלים כו' היינו נמי משום דהוי גמר מצוה וז"ל הירושלמי חברייא אמרין דברי ר' יוסי שמ"ע דוחה למצוה בל"ת אמר לון ר' יוסה לא מן הדא אלא מן הדא כו' ותנינין תמן כך היה המנהג בירושלים כו' ור' יוסה זה הוא אמורא ובירושלמי פ"ק דביצה גבי יחפור בדקר ויכסה חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצוה בל"ת כו' על דעתיה דר' יוסה מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרוק כו' ונראה דהא דאמר מכיון שהתחיל במצוה כו' היינו ג"כ לשיטת ר' יוסי וכנ"ל וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ופ"ב דמגילה והתנינין קצרוה ונתנוה כו' ר' יוסה אומר מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרוק ולפ"ז נראה דבירושלמי סוכה דאיתא נמי כהך דביצה חברייא אמרין כו' ור' יוסה אמר לון לא מן הדא היינו נמי משום דהוי גמר מצוה ולשיטתיה אזיל:

אלא דמ"מ דברי הירושלמי צע"ג דל"ל להירושלמי להביא ראיה דס"ל לר' יוסי דאם פירש חוזר על ציצין שאין מעכבין מר' יוסי דלולב דהוא בדמיון רחוק קצת וכן לפי מה דמוקי אביי ורבא בתלמודא דידן בסוכה שם כשהפכו או כשהוציאו בכלי הא לא מוכח מידי ועי' בנועם ירושלמי בשבת שם הא בפשיטות הו"ל לאתויי דברי ר' יוסי גבי לחה"פ דס"ל אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד ומוכרח מזה דס"ל לר' יוסי דפירש לא הוי התחלה אחריתי וכמו שפרש"י בגמ' שם ולפ"ז פשיטא דס"ל לר' יוסי דפירש חוזר על ציצין שאין מעכבין וכדמסיק באמת בתלמודא דידן דהא דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין תלי' בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ. והברייתא דפירש אינו חוזר הוא רק לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי גבי לחה"פ ולפ"ז הו"ל להירושלמי לומר בפשיטות דהא דאמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש חוזר הוציא זה מדברי ר' יוסי גבי לחה"ע וכדמסיק בתלמודא דידן וכנ"ל ולא ראיתי מי שיתעורר בזה וצע"ג:

אולם לפי כל הנ"ל מיושב שפיר בעז"ה דהנה לפמש"כ בפירוש הסוגיא וכנ"ל לכאורה צע"ג בהא דמסיק הגמ' דהברייתא דפירש אינו חוזר רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא נהי דלרבנן דפליגי עליה דר' יוסי גבי לחה"פ וס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי אף במקום דגמר הדבר הוא ג"כ מ"ע דאורייתא וחדא מצוה היא כמו גבי לחה"פ א"כ מכש"כ גבי מילה דגמר הדבר הוא רק מצוה דרבנן דהתנאה לפניו במצות הוא רק דרבנן כנ"ל בודאי דפירש הוי התחלה אחריתי מ"מ מנ"ל להגמ' להיפוך דלר' יוסי דס"ל גבי לחה"פ דגם כי שבקי והדר מסדרי מקרי להו תמיד דחדא מילתא היא דה"ה במילה אם פירש חוזר הא זה אין מוכרח כלל דלפמ"ש הרי אפ"ל דודאי גבי לחה"פ דמה שמסדר אח"כ הוי ג"כ מ"ע דאורייתא דלפני תמיד ולכן אף כשפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת אלא גמר מילתא אולם במילה דעיקר התנאה לפניו במצות הוא רק דרבנן ומה"ת אין מצוה כלל לחזור על ציצין שא"מ הא אפ"ל דמודה ר' יוסי דפירש אינו חוזר ומשום דכיון דמה"ת ליכא מצוה לחזור על ציצין שא"מ אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי ולא גמר מילתא אך צ"ל דהגמ' בזה לטעמיה אזיל דדחי מתחילה להך דר' ישמעאל דשאני גבי מילה דבעינן זה אלי ואנוהו הרי דס"ל להגמ' לסברא פשוטה דדין התורה נמשך בזה אחר מצות חכמים וכיון דמדרבנן איכא מצוה לחזור על הציצין שא"מ להכי י"ל דמודה ר' ישמעאל דפירש לא הוי התחלה אחריתי גם מה"ת אלא גמר מצוה ולפ"ז שפיר מסיק דהברייתא דפירש אינו חוזר הוא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דלר' יוסי דס"ל גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי נהי דנימא דהוא דוקא במקום דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה וכנ"ל מ"מ גבי מילה נמי איכא מצוה דזה אלי ואנוהו ולכך לר' יוסי במילה אם פירש חוזר:

והנה בעיקר הדבר דמבואר בגמ' דר' יוחנן אמר דהברייתא דפירש אינו חוזר ר' ישמעאל היא ובגמ' דחי דשאני מילה דבעינן זה אלי ואנוהו והנה לפי מה שנתבאר לנו בפי' דברי הגמ' לכאורה צ"ע מ"ט דר' יוחנן דהא בודאי נראה לסברא פשוטה לחלק בין היכי דגמר הדבר הוא ג"כ מצוה או לא ואף אי נימא דס"ל לר' יוחנן דגם בפסח איכא לר' ישמעאל משום כל פעל ד' למענהו דלא כסוגית הגמ' בפ' כ"כ וכנ"ל. מ"מ הא כבר בארנו דהגמ' מחלק באמת בין הך דכל פעל ד' למענהו ובין המצוה דזה אלי ואנוהו לענין זה ומ"ט דר' יוחנן אך נראה לומר דפליגי בסברא זו והיינו דלר' יוחנן ס"ל דלפיכך מפשיט הפסח רק עד החזה לר' ישמעאל משום דס"ל פירש הוי התחלה אחריתי מה"ת ואפילו אי נימא דבמקום דגמר הדבר הוא מצוה מודה ר' ישמעאל דפירש לא הוי התחלה אחריתי מה"ת אלא גמר מצוה מ"מ זהו רק במצוה דאורייתא ולכך אע"ג דאיכא מצוה דכל פעל ד' למענהו מ"מ זהו רק מדרבנן ואכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי דאין דין התורה נמשך בזה אחר מצות חכמים ולפ"ז אין נ"מ בין הך דכל פעל ד' למענהו ובין המצוה דזה אלי ואנוהו גבי מילה כיון דשניהם הוא רק מצוה דרבנן ומה"ת ליכא מצוה כלל אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי ולא גמר מילתא כנ"ל אולם הגמ' דדחי אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ס"ל דדין התורה נמשך בזה אחר מצות חכמים וכיון דמ"מ הוא גומר את הדבר לשם מצוה ממילא גם מה"ת לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא ולכך מחלק הגמ' שפיר בין הך דכל פעל ד' למענהו ובין המצוה לחזור על הציצין משום זה אלי ואנוהו דהוא הידור מצוה הראשונה וגמר מצותו באמת וכנ"ל:

ועל פי זה מיושב שפיר דברי הירושלמי בהא דאמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפילו על ציצין שא"מ המילה אם פירש חוזר ומפרש הירושלמי דהוא מדברי ר' יוסי גבי לולב ולא הביא בפשיטות דברי ר' יוסי גבי לחה"פ דמוכרח דפירש לא הוי התחלה אחריתי וכנ"ל אך היינו משום דהכא ר' יוחנן אמר לה דברי ר' יוסי אם פירש חוזר ור' יוחנן לשיטתיה בתלמודא דידן מוקי הברייתא דפירש אינו חוזר כר' ישמעאל דס"ל מפשיט הפסח עד החזה דפירש הוי התחלה אחריתי: ולא ס"ל לדחיית הגמ' דגבי מילה שאני משום דבעינן זה אלי ואנוהו והיינו בע"כ משום דאע"ג דאיכא מצוה לחזור משום ואנוהו מ"מ אין לומר משום זה דלא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה ומשום דכיון דעיקר ואנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי וכנ"ל ולפ"ז לר' יוחנן לשיטתיה אין ראיה כלל מדברי ר' יוסי גבי לחה"פ דבמילה פירש חוזר דנהי דבע"כ ס"ל לר' יוסי דפירש לא הוי התחלה אחריתי אולם היינו רק במקום דגמר הדבר הוא מצוה דאורייתא וכמו גבי לחה"פ דאיכא מ"ע דלפני תמיד ולכך לא הוי מה"ת התחלה אחריתי אלא גמר מילתא אולם בדבר הרשות י"ל דמודה ר' יוסי דפירש הוי התחלה אחריתי וה"ה גבי מילה כשפירש דעיקר ואנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה כלל אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי ולפ"ז י"ל דבמילה מודה ר' יוסי דפירש אינו חוזר ולכך מפרש הירושלמי דר' יוחנן הוציא זה מדברי ר' יוסי גבי לולב דס"ל דאם שכח והוציא הלולב לרה"ר פטור והיינו דהוי טעה בדבר מצוה ומשום מצוה דזריזין נוטלין כל היום והו"ל גמר מצוה כנ"ל ומוכרח מזה דס"ל לר' יוסי דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מצוה אף בהידור מצוה דנטילת לולב ופטור מדאורייתא מחטאת ולפ"ז ה"ה במילה דפירש חוזר דמשום מצוה דאנוהו הוי גמר מצוה אף מה"ת ולא התחלה אחריתי כנ"ל:

והנה כבר כתבנו מחלוקת הרמב"ם והטור לענין מילה בחול כשפירש אם חוזר על ציצין שא"מ אם הברייתא דפירש אינו חוזר מיירי דוקא בשבת כנ"ל אולם לענין שבת גופה דעת כל הראשונים כמעט לפסוק כהברייתא דפירש אינו חוזר. מלבד בעל העיטור שפסק דלא כהברייתא הביאו הטור ביור"ד סי' רס"ו וע"ש שכתב ז"ל ועל שאינו מעכבין אם פירש אינו חוזר כו' ובעל העיטור כתב דאע"פ שאין מעכבין חוזר אע"פ שפירש וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ע"ש ועי' בב"י שכתב בטעם בעל העיטור משום דמסיק בגמ' דנהרדעי מוקמי לה כרבנן דר' יוסי גבי לחה"פ ובההיא קי"ל כר' יוסי דנימוקו עמו וא"כ לית הילכתא כהאי ברייתא ע"ש ועי' בשו"ת שג"א סי' נ"א שהאריך ג"כ בדברי בעל העיטור להסביר טעמו דס"ל לפסוק כר' יוסי בלחה"פ אלא דבסוף התשובה כתב לתת עוד טעם לפסק בעל העיטור דס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור ע"ש. אולם כנראה לא עיין השג"א בבעל העיטור עצמו דבאמת כל מש"כ הב"י הוא מדברי בעל העיטור עצמו בה' מילה שכ"כ דס"ל דהלכה כר' יוסי בלחה"פ דנימוקו עמו ולפיכך אם פירש חוזר אפילו בשבת. אולם בדעת כל הראשונים שפסקו כהברייתא דפירש אינו חוזר צ"ל דס"ל דקי"ל באמת כרבנן דר' יוסי גבי לחה"פ ומשום דרבים נינהו וכ"כ בחי' הרשב"א והריטב"א בסוגיא שם ע"ש:

אלא דהשג"א בתשובה שם הקשה דברי הרא"ש אהדדי וע"ש שהביא מתחילה ראיה לדעת העיטור דהלכה כר' יוסי בלחה"פ מגמ' מנחות (דף צ"ט) דאיתא התם אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש סה"ת הזה מפיך ואפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש ומשמע דלרבנן לא קיים בזה לא ימוש ובנדרים (דף ח') אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה כו' נדר גדול כו' מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא היינו דר"ג קמייתא ומשני הא קמ"ל דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עליה ע"ש אלמא רב כר' יוסי ס"ל דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע מלא ימוש וש"מ דהלכה כר' יוסי וע"ש בסוף התשובה שדחה זה דאפ"ל דהא דקאמר דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע לאו אקרא דהגית בו יומם ולילה קאי אלא אקרא דבשכבך ובקומך קאי דמיניה פטר נפשיה בק"ש אלא דמ"מ כתב דתימה על הרא"ש שפי' שם והלא מושבע ועומד הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה וא"כ לר"ג פטר נפשיה ממנו בק"ש והיינו כר' יוסי אלמא קי"ל דאף זה נקרא תמיד וה"ה דאפילו פירש חוזר על ציצין שא"מ ובפ' ר"א דמילה פוסק כההיא ברייתא דפירש אינו חוזר והמה תרתי דסתרן אהדדי וע"ש שהניח בצ"ע ועי' בביאורי הגר"א יור"ד סי' רס"ו שכ' ג"כ בדעת העיטור דס"ל דהלכה כר' יוסי בלחה"פ וה"ר מסתמא דגמ' בנדרים הנ"ל אך רמז לזה בקוצר מילים כדרכו בקדש ע"ש ולפ"ז דברי הרא"ש צע"ג כנ"ל והנה באמת פשטות דברי הגמ' בנדרים הנ"ל דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע נראה דהוא ממש דברי הגמ' במנחות הנ"ל דאמר ר' יוחנן אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש וכ"כ הריטב"א והנימוקי יוסף בחי' להרי"ף בנדרים שם ועי' בש"מ שם: ולפ"ז גם מפשטות דברי הרי"ף בנדרים שם שהביא דברי הגמ' הנ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה נראה דס"ל דהלכה כר' יוסי בלחה"פ ומ"מ הנה בשבת שם פוסק כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר והוא כרבנן דר' יוסי וצ"ע כנ"ל:

וביותר נראה לחזק הקושיא על הרי"ף והרא"ש דהנה השג"א שם הביא עוד ראיה דהלכה כר' יוסי בלחה"פ ומשום דסתם לן תנא כוותיה בספ"ב דמגילה דתנן התם זה הכלל דבר שמצותו ביום נוהג כל היום ואמר בגמ' דלאתויי סידור וסילוק בזיכין אתי וכר' יוסי דאמר אפילו סילק כו' והאי סתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא דהא תני בסיפא דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמר בגמ' דלאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע ולדעת קצת פוסקים הלכה כההוא סתמא אע"ג דאיכא נמי סתמא כראב"ע ומשום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא אך בסוף התשובה דחה ראיה זו ומשום דרוב הפוסקים לא ס"ל דכה"ג הו"ל הילכתא פסיקתא ופסקו כראב"ע לחומרא דצריך לאכול מצה קודם חצות וכדאיתא בס"פ ע"פ אמר רבא אכל מצה לאחר חצות לראב"ע לא יצא ע"ש בשג"א. והנה כ"ז הוא רק לדינא אולם מדברי הרי"ף והרא"ש בעצמם גם מזה צ"ע דהנה מדברי הרא"ש ס"פ ע"פ נראה דס"ל לעיקר דהלכה כר"ע ולא כראב"ע: וכמש"כ שם וגם ההיא סתמי דמגילה תני לה גבי הילכתא פסיקתא ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בשילהי פסחים לענין היכי דשכח ולא ספר בלילה ז"ל אבל נראה עיקר אידך סתמא דפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ועוד דכי הך סתמא דמגילה חשיב הילכתא פסיקתא ע"ש וכן הרי"ף בפסחים שם השמיט הא דאמר רבא אכל מצה בזה"ז לאחר חצות לא יצא ובע"כ צ"ל דס"ל להרי"ף דלא קי"ל כראב"ע בזה. וכ"כ בשה"ג שם ונראה ג"כ דהוא משום סתם משנה בסוף פ"ב דמגילה ומשום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא וכנ"ל. וא"כ ממילא גם בהא דסתם לן תנא במשנה שם כר' יוסי בלחה"פ נמי קי"ל כוותיה ולפ"ז צע"ג על הרי"ף והרא"ש שפסקו כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר והוא בע"כ כרבנן דר' יוסי וכנ"ל:

ויש להרחיב הדבר ממה שכתב הר"ן בס"פ ע"פ שם. וז"ל ויש מקילים ואומרים דסתמא דסתים כר"ע אלים טפי מדקתני ליה התם גבי הילכתא פסיקתא כו' והיינו דאמר רבא לראב"ע ולא אמר לה סתמי ע"ש והנה במנחות שם גבי הא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש אמר רבא מצוה לאומרה בפני ע"ה ע"ש. ועי' בביאורי הגר"א סי' רס"ו ובשג"א שם שה"ר מזה דרבא דהוא בתרא ס"ל כר' יוסי אך בשג"א שם דחה זה דאפ"ל דרבא קאמר אליבא דרשב"י וליה לא ס"ל אלא כרבנן ע"ש והוא דוחק אולם באמת נראה עיקר דרבא לעצמו אמר כן דס"ל באמת כרשב"י וכר' יוסי ומשום דאזיל לשיטתיה בפסחים שם דלא ס"ל כראב"ע לענין אכילת פסחים וכמש"כ הר"ן וכנ"ל והיינו מכח סתמא דספ"ב דמגילה ומשום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא וכנ"ל ולפ"ז קי"ל נמי כהך סתמא דמגילה דסתם לן כר' יוסי בלחה"פ ושפיר ס"ל לרבא כר' יוסי ולפיכך אמר מצוה לאומרה בפני ע"ה ועכ"פ לפ"ז דברי הרי"ף והרא"ש צ"ע כנ"ל:

אך לפי כל מש"כ יתבררו ויתלבנו גם שיטת הראשונים והיינו דלעולם ס"ל להלכה כר' יוסי בלחה"פ ומ"מ פסקו שפיר כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר ומשום דאפ"ל בדעתם דס"ל דהא דאמר בגמ' רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא לאו משום דלר' יוסי דס"ל גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא חדא מילתא ה"ה במילה אם פירש חוזר דודאי מדברי ר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל דאפ"ל דדוקא במקום דגמר הדבר הוא מ"ע דאורייתא וכמו גבי לחה"פ לכן הוי מה"ת גמר מילתא אולם במילה כשפירש דעיקר המצוה לחזור על ציצין שא"מ משום ואנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה כלל אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי דמשום מצוה דרבנן לא נחשב לגמר מילתא גם מדאורייתא וא"כ אם פירש אינו חוזר ודבר זה הא מוכרח בהדיא מדברי הירושלמי בשבת שם שהביא ראיה דס"ל לר' יוסי דפירש חוזר מדברי ר' יוסי גבי לולב ולא הביא ראיה בפשיטות מדברי ר' יוסי גבי לחה"פ ובע"כ דמדברי ר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל כנ"ל ואף דאפ"ל דהוא רק לר' יוחנן לשיטתיה בתלמודא דידן דלא ס"ל לחלק בין פסח ובין מילה משום זה אלי ואנוהו וכמו שנתבאר למעלה מ"מ גם זה אין מוכרח כ"כ וכיון דפשטות דברי הירושלמי משמע דמר' יוסי בלחה"פ אין ראיה כלל דפירש חוזר לכן ס"ל להראשונים באמת דגם הא דאמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא היינו משום דלרבנן דס"ל גבי לחה"פ דפירש הוי התחלה אחריתי ולא חדא מילתא בודאי גבי מילה פירש אינו חוזר דכש"כ הוא כנ"ל אולם מדברי ר' יוסי אין הכרע כלל ולכך אמרי רבנן הוא והא דדחי הגמ' מתחילה ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל כו' אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הרי דס"ל להגמ' דמשום המצוה לחזור על ציצין שא"מ משום ואנוהו לכך לא הוי פירש התחלה אחריתי גם מה"ת אלא גמר מילתא היינו רק בדרך דחייה דמר' ישמעאל אין ראיה דס"ל דבמילה פירש אינו חוזר דאפ"ל דבמילה מודה דמשום המצוה דאנוהו לא הוי התחלה אחריתי גם מה"ת אולם גם מר' יוסי בלחה"פ אין ראיה דפירש חוזר דאפ"ל להיפוך דכיון דאנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי ולכן שפיר פסקו הרי"ף והרא"ש כסתמא דברייתא דפירש אינו חוזר אע"ג דס"ל כר' יוסי בלחה"פ ומשום דמר' יוסי אין ראיה כדמוכרח מהירושלמי ואפ"ל דגם ר' יוסי מודה במילה דפירש אינו חוזר ולכן פסקו כסתמא דברייתא להחמיר באיסור דאורייתא כנ"ל:

וממוצא דבר נלמוד לענין מחלוקת הרמב"ם והטור דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כהטור דבחול לעולם חוזר כשפירש אף על ציצין שא"מ דאפילו אי נימא כסברת הרמב"ם דאם פירש הוי התחלה אחריתי שוב לא שייך לחזור משום ואנוהו דלא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש מ"מ הנה לפמש"כ הרי ס"ל להרי"ף והרא"ש באמת דהלכה כר' יוסי בלחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי במקום מצוה עכ"פ. אלא דמ"מ לענין שבת כשפירש ס"ל דאפשר דמודה ר' יוסי דפירש אינו חוזר ומשום דכיון דאנוהו הוא רק דרבנן ומה"ת ליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי אולם בחול לענין זה גופה שיהיה צריך לחזור משום ואנוהו בודאי חוזר כיון דאם יהיה מצוה לחזור משום ואנוהו ממילא לא יהיה התחלה אחריתי אלא גמר מצוה ואין לומר בזה דמ"מ הרי מה"ת דליכא מצוה אכתי הוי מה"ת התחלה אחריתי כיון דכל עיקר מצוה דאנוהו הוא רק דרבנן ומדרבנן הרי יהיה גמר מצוה באמת דהא במקום דגמר הדבר הוא מצוה דאורייתא גם מה"ת לא הוי התחלה אחריתי כשפירש אלא גמר מצוה. כן גם במצוה דרבנן כמו ואנוהו הוי עכ"פ גמר מצוה מדרבנן וא"כ שייך שפיר ואנוהו לחזור על ציצין שא"מ וכנ"ל:

ומכל מש"כ נתבאר לנו דדעת כל הראשונים כמעט הוא כשיטת הטור דבחול לעולם חוזר אף על ציצין שא"מ. דהנה כבר כתבנו דבה"ג והאו"ז והסמ"ג הביאו הברייתא דפירש אינו חוזר ופירשוה לענין שבת. וכן פרש"י ומשמע דבחול אפי' פירש חוזר וכן הרי"ף והרא"ש אף שהביאו להברייתא בסתם מ"מ כבר בארנו דס"ל ע"כ כדעת הטור דבחול אפילו פירש חוזר. ודעת בעל העיטור הוא דפירש חוזר אפילו בשבת ומכש"כ בחול וכנ"ל. אלא דהשג"א שם בתשובה כתב להכריח שיטת הרמב"ם מהסוגיא אך לענ"ד אין ראיותיו מכריעות כלל. וע"ש שכתב דבע"כ צ"ל דלפי המסקנא דמסיק דהברייתא הוא לרבנן דר' יוסי דס"ל דפירש הוי התחלה אחריתי ממילא לא שייך כלל מצוה דאנוהו לחזור על הציצין שא"מ וה"ט דפירש אינו חוזר ואפילו בחול א"צ לחזור כנ"ל. דאי נימא דלענין התנאה לפניו במצות לא שייך לומר ה"ט דהתחלה אחריתי הוא ובחול לעולם חוזר כשפירש והא דפירש אינו חוזר בשבת דוקא דכיון דמה"ת התחלה אחריתי הוא א"א לחלל שבת כיון דא"מ את המילה. הא לאו מילתא היא דאע"ג דאין מעכבין את המילה רשאי וחייב לחזור עליהם כיון דעדיין איכא הידור מצוה. וכמו שמילה עצמה דוחה את השבת ה"נ משום הידור מצותה רשאי לדחות את השבת. דהכי אמרינן בפ' ר' ישמעאל (דף ס"ד) אמר רבה היו לפניו ב' חטאות אחד שמינה ואחד כחושה כו' כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט ע"ש. הרי דמחללין שבת לשחוט שמינה אחר ששחט כחושה משום הידור מצוה. ובע"כ צ"ל דהא בהא תלי' דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי ממילא לא שייך לחזור על הציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו וא"כ אף בחול א"צ לחזור כשפירש ע"ש:

אולם לענ"ד נראה דאין ראיה כלל דבודאי י"ל כשיטת הטור והראשונים דבחול לעולם חוזר והברייתא דפירש אינו חוזר הוא דוקא בשבת דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי א"א לחלל שבת על שא"מ ואף דעדיין איכא הידור מצוה מ"מ באמת אין הידור מצוה דאנוהו דוחה את השבת וכמו שנתבאר למעלה לשי' הטור ומה שהביא השג"א ראיה מגמ' מנחות כנ"ל לאו ראיה הוא כלל. דהנה בעיקר הא דמבואר בגמ' דצריך לחזור על ציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו ומדמי לה להא דתניא התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה. הנה באמת לא דמי כ"כ לסוכה ולולב דהתם איכא ואנוהו בעת קיום המ"ע דמקיים המצוה בנוי והידור. אבל גבי מילה תיכף שמל כבר קיים המ"ע ונגמר מעשה המצוה ואם יחזור אח"כ על ציצין שא"מ משום ואנוהו הוא הידור מצוה לאחר קיום המצוה. וכבר העיר בזה בשו"ת בית הלוי ח"ש סי' מ"ז וע"ש שכתב דמשו"ה ס"ל להרמב"ם באמת דלפי המסקנא דפירש הוי התחלה אחריתי לא שייך ואנוהו כלל ואף בחול א"צ לחזור ורק דבלא פירש דהוי הכל מעשה אחת מחויב לחזור אף על ציצין שא"מ כדי שיהי' מעשה המצוה מהודרת ע"ש. מיהו לשיטת הראשונים דבחול אפילו פירש חוזר בע"כ צ"ל דס"ל דשייך ואנוהו לחזור על ציצין שא"מ אף בכה"ג שכבר יצא יד"ח המצוה. והנה באמת אי נימא כסברא הנ"ל א"כ גם בלא פירש סוף סוף לא דמי לסוכה ולולב דמכיון שמל כבר קיים המצוה. וצ"ל דבכלל ואנוהו הוא גם בכה"ג והנה לכתחילה בודאי דצריך למול ולחתוך בפ"א גם ציצין שא"מ כן ה"ה אם מל רק ציצין המעכבין צריך לחזור אח"כ על שא"מ ולהשלים הידור מצותה. ועי' בספר קהלת יעקב חי' פסחים (דף ס"ד) ע"ש. והנה גם בשי' הרמב"ם אין מוכרח זה דאפ"ל דהא דבחול א"צ לחזור לאו משום דלא שייך ואנוהו כלל בכה"ג אלא דמכיון דפירש הוי התחלה אחריתי לא חייבוהו חכמים לחזור ולהתחיל מחדש וכמש"כ השג"א וכנ"ל. אולם נהי דשייך ואנוהו אף בכה"ג שכבר יצא יד"ח המצוה כנ"ל מ"מ זהו דוקא בחול אולם לענין שבת בודאי אפ"ל דאין הידור מצוה בלבד בכה"ג דוחה שבת דהא כבר קיים המצוה ולא חסר רק להשלים ההידור מצוה בלבד אין הדור מצוה בלא מצוה דוחה שבת. ולפ"ז נ"ד כלל להא דאיתא במנחות דאע"פ שכבר שחט כחושה אומרים לו הבא שמינה לכתחי' ושחוט והיינו דמחללין שבת לשחוט שמינה משום הידור מצוה דהתם ההידור מצוה להקריב שמינה הוא הידור בגוף המצוה ונקשרת עם המצוה והוא מחלל שבת על עצם המצוה דהא מבטל מעשה הראשונה ומחלל שבת להקריב שמינה לקיים גוף המצוה ביותר נוי והידור. ובכה"ג שפיר גם הידור מצוה דוחה שבת. משא"כ גבי מילה דמכיון שמל כבר קיים המ"ע ולא נשאר רק להשלים ההידור מצוה בלבד אין הידור מצוה בלא מצוה דוחה שבת וז"ב:

והנה בגוף הדבר דמבואר במנחות דמותר לחלל שבת ולשחוט שמינה אע"פ שכבר שחט כחושה משום הידור מצוה. אפ"ל דמקור הדבר הוא מהברייתא דמנחות (דף ע"ב) דאמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשירים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך ע"ש והיינו דאע"ג דאפשר להמתין עד הלילה מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה. והנה גם ענין חביבה מצוה בשעתה הוא רק הידור מצוה בזמן ומ"מ דוחה שבת וה"ה גבי שמינה וכחושה דמותר לחלל שבת ולהביא שמינה משום הידור מצוה. ועכ"פ הנה גם בהא דמחלל שבת על הקטר חלבים ואברים משום חביבה מצוה בשעתה גם שם הנה ההידור מצוה הוא בגוף המצוה ועם המצוה ביחד ומחלל שבת על גוף המצוה של הקטר חלבים ואברים לעשות אותה בהידור בשעתה ובזמנה וכן הוא גבי כחושה ושמינה כנ"ל. אבל לחלל שבת על הידור מצוה בלבד שכבר קיים גוף המצוה אין ללמוד מהא דחביבה מצוה בשעתה ולכך אין הידור מצוה דאנוהו בלא קיום מצוה דוחה שבת:

וראיתי להגאון מלבוב בספר יד שאול סי' רס"ו מש"כ בענין זה וכל דבריו שם לא נתחוורו לי והנני פורטם. וע"ש מה שכתב לענין הא דמבואר בטור ושו"ע שם דאם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחתכו אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחתכו כיון שא"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן. וכתב הגאון הנ"ל לכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים אם בציצין שאין מעכבין חוזר עליהן בשבת ולבעל העיטור בציצין שאין מעכבין ג"כ דוחה שבת ממילא י"ל דדוחה מכש"כ לאו דבהרת. ולפ"ז היאך כתב הטור בפשיטות מה דהביא אח"כ פלוגתא. ועוד דחק שם בטעמו של בעל העיטור וכתב דסברתו לא נדע ע"ש. והוא תמוה מאוד דהרי טעם בעל העיטור מפורש בבה"ע עצמו וכמש"כ הב"י ג"כ דהוא משום דס"ל דהלכה כר' יוסי בלחה"פ דנימוקו עמו ולפ"ז פירש לא הוי התחלה אחריתי והוי הכל מעשה אחת ולכך אפילו פירש חוזר. וכמבואר בגמ' בהדיא דהברייתא דפירש אינו חוזר תלי' בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בלחה"פ. וא"כ כ"ז אינו ענין כלל לאם אחר שנימול גדל בשר במילתו ובודאי כ"ע מודים דאין מילת בעל בשר דרבנן דוחה לאו דבהרת דאורייתא. עוד כתב שם דצריך להבין כיון דציצין שאין מעכבין בודאי אינו רק מצוה מן המובחר איך נדחה שבת ע"ז וגדולה מזו אמרו במנחות (דף ע"ב) אי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת וא"כ מכש"כ בזה ע"ש. והנה כבר כתבנו דהא דס"ל לבעל העיטור דפירש חוזר אפילו בשבת אין הטעם משום דהידור מצוה דאנוהו דוחה שבת אלא משום דס"ל דהלכה כר' יוסי גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי וכלא פירש דמי וכנ"ל. אולם אפילו לפמ"ש השג"א בשי' הרמב"ם דבדין הוא שיהיה הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת אלא משום דכיון דפירש הוי התחלה אחריתי לא שייך ואנוהו כלל וכנ"ל. מ"מ לא קשה כלל מהא דאמרינן במנחות גבי קצירת העומר דאי נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת דהנה בגמ' שם ס"ד לומר דס"ל לרבי דנקצר שלא כמצותו כשר ודוחה שבת ומשום דס"ל כאידך דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשירים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך. ודחי התם בגמ' שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת, וע"ש בפרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבה מצוה בשעתה אבל בעומר ליכא למימר הכי ע"ש. והנה גם חביבה מצוה בשעתה הוא הידור מצוה בזמן ומבואר דאינו דוחה שבת רק בכה"ג דכבר דחתה שחיטה מתחילה את השבת. ולפ"ז אי נימא דה"ה במילה דהידור מצוה דאנוהו דוחה שבת כמש"כ השג"א היינו משום דעיקר מילה כבר דחתה מתחילה את השבת וא"כ ל"ק כלל מקצירת העומר דאי נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת משום מצוה מן המובחר ומשום דלא דחתה מתחילה את השבת כמבואר בגמ'. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה שם הגאון הנ"ל על גוף הדבר דמבואר בגמ' דאם נקצר שלא כמצותו כשר אין דוחה שבת מהא דאמרינן במנחות (דף ס"ד) ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט הרי דמצוה מן המובחר של הקריבהו נא לפחתך דוחה שבת א"כ מכש"כ דקצירה כמצותו דוחה שבת וע"ש שכתב דהוא תימא רבה. אולם באמת ל"ק כלל דגם גבי כחושה ושמינה דמי ממש להקטר חלבים ואברים דהרי אף אם לא יביא שמינה הרי כבר דחתה מתחילה שחיטת כחושה את השבת ולכן אמרינן דמשום הידור מצוה דהקריבהו נא לפחתך דוחה שבת ומביא שמינה לכתחילה לשחוט מה שא"כ גבי קצירת העומר וכנ"ל. עוד כתב שם דנראה ברור דאף להרמב"ם והפוס' דחולקים על בעה"ע היינו דלא לידחי שבת דחמורה ויש בה כרת ומיתת ב"ד אבל לענין לאו דבהרת פשיטא דמצוה מן המובחר דציצין שאין מעכבין דוחה לאו דבהרת דגדול כחה של מצוה מן המובחר ע"ש. וגם זה תמוה מאוד והנה לשי' הרמב"ם דגם בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ כשפירש דל"ש ואנוהו כלל בודאי לא שייך זה. אולם לשי' הטור והראשונים דס"ל דהברייתא דפירש אינו חוזר הוא דוקא בשבת דצ"ל לדידהו דאין הידור מצוה דאנוהו דוחה שבת בודאי דה"ה דאין הידור מצוה דאנוהו לחזור על ציצין שא"מ דוחה לאו דבהרת. ומש"כ לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הוא תמוה טובא דמה חילוק יש בזה וכבר כתבנו למעלה הטעם דהידור מצוה דאנוהו אין דוחה שבת דל"ד להא דמנחות דאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט ומשום דבמילה מכיון שמל קיים המצוה ואין הידור מצוה אח"כ בלא מצוה דוחה שבת. ופשיטא דה"ה דאין הידור מצוה בלבד לאחר קיום המצוה דוחה שום לאו ועכ"פ נראה ברור דציצין שא"מ אין דוחה לאו דבהרת:

עוד כתב השג"א בתשובה שם דה"ט של הרמב"ם משום דפסק כר"י דכל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ולדידיה הא דאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אע"ג דמקלקל הוא היינו משום דרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי והשתא אי ס"ד דאפילו לאחר שפירש אפ"ה איכא מצוה לחזור על ציצין שא"מ וכיון דאין מעכבין אין כאן משום מתקן מילה מה"ת והו"ל מקלקל בחבורה דפטור וא"כ ליתי מצות מילה של ציצין שאין מעכבין דרבנן ולידחי מקלקל בחבורה דרבנן. ובע"כ צ"ל דלאחר שפירש ליכא מצוה כלל לחזור על ציצין שא"מ משום זה אלי ואנוהו ע"ש. אולם לשיטת הטור וכנ"ל נראה דגם מזה אינו ראיה ומשום דבאמת נראה דגם ציצין שא"מ כיון דמ"מ איכא מצוה מדרבנן לחזור עליהם מקרי תיקון גברא גם מה"ת דעיקר תיקון מילה הוא משום המצוה ועי' בתוס' שבת (דף ק"ו) ד"ה מה ולפ"ז כיון דעכ"פ מקיים בזה מצוה דרבנן מקרי תיקון גם מה"ת. וזה אינו ענין למה שנסתפקו האחרונים אם דיני התורה בכלל נמשכים אחר מצות חכמים ועי' במ"ל פ"ז מה' תרומות ומשום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דהאי גברא רוצה לקיים מצות חכמים נחשב תיקון גמור אצלו גם מדאורייתא במה שמקיים המצוה. ועי' בשג"א סי' נ"ב שכתב לענין היכא דמל תוך זמנו אע"ג דלא קיים מצוה מ"מ מקרי מתקן משום דא"צ למולו מעתה בזמנו. ולפ"ז ה"ה בציצין שא"מ כיון דעכ"פ צריך למולם וכשחוזר עליהם מקרי תיקון דא"צ למולם עוד. וכן נראה מדברי הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב' בסוגי' דציצין שא"מ שהקשו בהא דאמר ר' יוחנן ר' ישמעאל היא והא אפילו כרבנן מצי אתיא דע"כ לא קשרי רבנן גבי פסח אלא דשקיל ליה בברזי והכא גבי ציצין שאין מעכבין איכא איסורא דאורייתא ע"ש. ולא תי' בפשיטות דהסוגיא אתיא למ"ד מקלקל בחבורה פטור ובע"כ דלכ"ע איכא איסורא דאורייתא לחזור על ציצין שאין מעכבין וכנ"ל:

ומכל מה שכתבנו נראה דהעיקר הוא כשיטת הטור דבחול לעולם חוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו כשפירש ומשום דכן הוא דעת כל הראשונים באמת וכנ"ל. ומה שהביא השג"א ראיה לשי' הרמב"ם מהסוגיא כבר ישבנו ודחינו ראיותיו בעז"ה ואדרבה מפשטות הסוגיא נראה כשיטת הטור וכמש"כ הפרישה ע"ש ולפ"ז בודאי קי"ל לדינא כשיטת הראשונים והטור וכמו שפסק ג"כ הרמ"א בסי' רס"ד. והנה באמת גם בדברי הב"י בשו"ע אין הכרע שם כלל דהוא כשיטת הרמב"ם דלא כתב שם רק מה הן ציצין המעכבין את המילה ומה הן ציצין שאין מעכבין ולא מיירי התם כלל מדין פירש אי חוזר. והיינו דכתב הרמ"א ומ"ה אם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציצים אף שאינו מעכבים ולא כתב בלשון יש אומרים ומשום דגם בדברי השו"ע אין הכרע כלל וכמש"כ האחרונים בכה"ג בכמה מקומות והנלע"ד כתבתי:

עוד

בענין הנ"ל ואמרתי לכתוב מה שנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תמידין ומוספין שפסק דהעומר שנקצר ביום כשר ודוחה את השבת.

הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תמידין ומוספין הלכה וא"ו כתב מצותו להקצר בלילה בליל ט"ו בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל ע"ש והקשו עליו האחרונים דדבריו הוא נגד גמ' מפורשת במנחות (דף ע"ב) דמפורש שם דאם איתא דנקצר ביום כשר אין דוחה שבת ומשום דנקצריה מע"ש. וכך הוא הצעת השמועה שם דפליגי שם בברייתא רבי וראב"ש בעומר שנקצר שלא כמצותו כגון ביום דרבי סבר כשר וראב"ש אומר שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול. ואמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה כו' ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופריך ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא כו' ומשני סבר לה כאידך דר"ש דתני' אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך וראב"ש לא שמיע ליה הא דר"ש אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת. ולרבי הכא נמי דחתה שחיטה את השבת אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת. וע"ש דמסיק דהא דתנן נקצר ביום כשר ודוחה שבת היינו להקרבה ע"ש ומתבאר מסוגי' זו דאי נקצר ביום כשר ע"כ אין דוחה שבת ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם שפסק נקצר ביום כשר ודוחה שבת כנ"ל. וכבר האריכו כל האחרונים לישב דברי הרמב"ם בפלפולים שונים ועי' בלחם משנה שם ובבה"ז ובש"ך סי' רס"א ובשו"ת חכ"צ סי' קס"ו ובספר מעין החכמה ובשו"ת עטרת חכמים ועוד כמה וכמה אחרונים ואענה גם אנכי חלקי בזה בעז"ה ית"ש:

ונראה לענ"ד לישב והנה הדרך המובחר בזה בשיטת הרמב"ם הוא בודאי דס"ל להרמב"ם דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה וכמו דמבואר בגמ' בהדיא דס"ד דלפיכך ס"ל לרבי נקצר ביום כשר ודוחה שבת ועי' בשו"ת חכ"צ שם. אלא דהא הגמ' דחה זה משום דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ומשום זה מסיק דס"ל לרבי דאין קצירת עומר דוחה שבת. ולכן נראה לומר דהנה ביסוד הדבר הא דאמר בגמ' דאין קצירת העומר דוחה שבת אע"ג דלכתחילה מצותו בלילה וחביבה מצוה בשעתה ומשום דשאני גבי הקטר אברים ופדרים משום דכבר דחתה שחיטה את השבת. ועי' פרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבות מצוה. הנה כל עיקר דבר זה מישך שייך לכל הסוגיא דשבת פ' ר"א דמילה (דף קל"ג) דמבואר שם בברייתא דמצוה שהיא דוחה שבת וכמו מילה מותר לגמור אף דבר שאינו מעכב וכמו כ"ז שהוא עוסק במילה חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין ומשום דגמר מצוה יכול לגמור אף מה שאינו מעכב. ורק אי פירש מן המצוה אם חוזר אח"כ בדבר שאינו מעכב אי נימא דהוי גמר מילתא או התחלה אחריתי לנפשה מסיק שם בגמ' דתליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ. דלרבנן הוי פירש התחלה לנפשיה ולא גמר מילתא. ולר' יוסי הוי גמר מילתא ולכן אף אי פירש חוזר ודוחה שבת. ולפ"ז נראה דהא דדחי שם במנחות שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת והיינו כיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה היינו ג"כ משום דהקטרה הוי גמר מילתא ולכן אף דאינו בדין שיהא הקטרה דוחה שבת כיון דאפשר להמתין עד הלילה והוי כמו דבר שאינו מעכב, מ"מ כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הוי הקטרה כמו גמר מצוה ודוחה ג"כ שבת אף דאפשר בלילה וכנ"ל אולם כיון דכל עיקר עדיפותא דכבר דחתה שחיטה את השבת לגבי הקטרה היינו משום דהקטרה הוי גמר מצוה דשחיטה והא הקטרה בודאי מקרי פירש דמילתא אחריתי הוא והא זהו פלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ. ולרבנן אם פירש שוב לא הוי גמר מילתא ורק התחלה אחריתי ולענין מילה אם פירש אינו חוזר לרבנן וא"כ מכש"כ בכאן לא מקרי הקטרה גמר מילתא דשחיטה ולענין דחיית שבת אין שחיטה מועיל כלל להקטרה כיון דהוי מילתא לנפשיה וא"כ כיון דהקטרת אברים ופדרים דוחה שבת ואין ממתין להם עד שתחשך צ"ל משום דחביבות מצוה בשעתה בלבד דוחה שבת ולפ"ז איך דחי בגמ' שאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת וצ"ל באמת דסוגי' הגמ' אליבא דר' יוסי דלחה"פ דס"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא וה"נ מקרי הקטרה גמר מילתא דשחיטה אף דהקטרה בודאי מקרי פירש ולכן דחי הגמ' שפיר דכבר דחתה שחיטה את השבת לכן גם הקטרה דהוי גמר מצוה דוחה שבת אף דהוי כמו דבר שאינו מעכב דאפשר בלילה מ"מ דוחה משום חביבה מצוה בשעתה. ועי' שבת (דף קל"ג) שם דקאמר ג"כ אבל הכא דניתנה שבת לדחות ע"ש:

ואף דלכאורה הקטרה גרע יותר מפירש דמיירי בסוגי' שבת שם דהקטרה הוי מלאכה ועבודה אחרת. מ"מ אפ"ל דלר' יוסי גם בכה"ג מקרי גמר מילתא. וכן משמע מהירושלמי דביצה פרק קמא הלכה ג' וע"ש חברייא אמרין שמצות עשה דוחה למצוה בל"ת על דעתיה דר' יונה כו' על דעתיה דר' יוסי דו אמר הואיל ואין מצות עשה דוחה בל"ת אלא א"כ היתה כתובה בצידה מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק ע"ש בק"ע ובפ"מ. ועכ"פ הרי דמצות כיסוי דוחה ל"ת דיו"ט ואע"ג דבעלמא אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצידה מ"מ הכא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק. והיינו דכיסוי הוי גמר מצוה דשחיטה ולכן גם כיסוי דוחה יו"ט ואף דכיסוי הוי מצוה לנפשיה מ"מ מקרי גמר מצוה והנה גם זה נראה דהוא באמת אליבא דר' יוסי דפירש לא הוי התחלה אחריתי אלא גמר מילתא דלרבנן הא אפילו פירש מקרי התחלה אחריתי ולא גמר מצוה שלפניו ומכ"ש בכה"ג וצ"ל דהוא באמת לסברת ר' יוסי בלחה"פ וכנ"ל, וכ"נ מהירושלמי פ' לולב הגזול הלכה י"א גבי הא דאמר ר' יוסי יו"ט של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור בו' ואיתא שם ג"כ חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצוה בל"ת אמר לון ר' יוסה לא מן הדא אלא מן הדא דאמר ר' אילא ותני תמן כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבהכ"נ כו' ע"ש. והיינו ע"כ משום דהידור מצוה ליטול כל היום מקרי גמר מצוה וכמו דמבואר בירוש' פ' ר"א דמילה דממשנה זו למד ר' יוחנן דס"ל לר' יוסי גבי מילה אם פי' חוזר והיינו דמיקרי גמר מילתא ולא התחלה אחריתי. ומשום דגם ר"י ס"ל בטעמי' דר' יוסי דהוא משום הידור מצוה דליטול כל היום לזריזין וע"ש בק"ע ובפ"מ ומה שהארכתי למעלה בזה בס"ד. ועכ"פ כיון דהא דאמר ר' יוסה לא מן הדא כו' והיינו משום דהוי גמר מצוה כנ"ל בודאי צ"ל משום דר' יוסי לשיטתה גבי לחה"פ וכנ"ל ולפ"ז הנה מה דאמר ר' יוסה לחברייא דהוא מן הדא דאמר ר' אילא וכנ"ל דהוי גמר מצוה הוא ממש מה דאמרינן שם בירושלמי ביצה לר' יוסה על הך דחברייא אמרין מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק ולפ"ז נראה דגם זה הוא לסברת ר' יוסי בלחה"פ דגם פירש הוי גמר מילתא וכנ"ל. ולכן נראה דזהו ג"כ הא דאמר במנחות דכבר דחתה שחיטה את השבת והיינו דהקטרה הוא גמר מצוה דשחיטה וכר' יוסי דלחה"פ וכנ"ל. ואין לומר כיון דהטעם הוא משום דהוי גמר מילתא וכר' יוסי א"כ אף בלא חביבות מצוה בשעתה ידחה את השבת מ"מ לא קשה דאפ"ל דבלא הך דחביבה מצוה בשעתה כיון דאין שום מצוה להקדים הקטרה אין לדחות השבת בחנם ובזה יש לפרש ג"כ הסוגיא בפ' כ"כ (דף קט"ז) דמפרש הטעם לרבנן דמפשיטין את כולו משום דכל פעל ה' למענהו אף ע"ג דבע"כ ס"ל לרבנן דפירש לא הוי התחלה אחריתי מ"מ בלא שום צורך אין לגמור ולהפשיט את כולו ועי' מה שכתבתי למעלה מזה:

ועל פי זה מיושב דברי הרמב"ם ז"ל שפיר והיינו דכל עיקר הא דדחי הגמ' שאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת הוא משום דהקטרה הוי גמר מצוה. וסברא זו הוא דוקא לר' יוסי גבי לחה"פ דפירש הוי גמר מצוה דרק לר"י שמעינן סברא זו ומ"מ פריך הגמ' שפיר ולרבי הכא נמי דחתה שחיטה כו'. ומשום דהא כל דברי הגמ' סובבים דראב"ש ורבי ס"ל כר' שמעון דהם תלמידיו וכדפריך בגמ' שם ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא והנה במנחות (דף ק"ב) איתא אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' ואמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ע"ש ומבואר דס"ל לר' שמעון כר' יוסי גבי לחה"פ דפירש לא הוי התחלה אחריתי ולכן דחי הגמ' שפיר לראב"ש משום דכבר דחתה שחיטה את השבת. וכן פריך ולרבי הכי נמי דחתה שחיטה כו' ומשום דלשיטת ר' שמעון דס"ל כר' יוסי הוי הקטרה גמר מילתא דשחיטה וכנ"ל. אולם הרמב"ם לשיטתיה שפסק כרבנן דר' יוסי דלחה"פ דטפחו של זה בצד טפחו של זה וכן פסק הרמב"ם גבי מילה דפירש אינו חוזר בשבת ומשום דפירש הוי התחלה אחריתי ולא גמר מילתא. ולפ"ז הא דכבר דחתה שחיטה את השבת אינו מועיל כלל להקטרה דלא הוי גמר מילתא וכנ"ל. וא"כ כיון דהקטרת אברים ופדרים דוחה שבת ואין ממתין להם משתחשך ובע"כ דחביבה מצוה בשעתה בלבד דוחה שבת וא"כ גם קצירת העומר אף ע"ג דנקצר ביום כשר מ"מ כיון דלכתחילה מצותו בלילה דוחה משום חביבה מצוה בשעתה ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל דנקצר ביום כשר ודוחה שבת והדברים נכונים בס"ד:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה