פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן כז
השם עבים רכובו יריק שפעת ברכתו וטובו לכבוד הרב הג' חריף ובקי סוע"ה המפורסם כקש"ת מו"ה גרשון ליטש ראזענבוים הלוי נ"י הגאב"ד בק"ק טאהלי במדינת אונגארין:
גי"ה הגיעני והיה אלי שעשועים כו' וע"ד הספק שנסתפק כת"ר לענין קטן המסורבל בבשר ואינו נראה מהול כשמתקשה דקי"ל דצריך לחזור ולמולו כמבואר בגמ' ובפוסקים אם מילה זו צריכה שתהיה ביום דוקא כשאר מילה שלא בזמנה או דיכול למולו אפילו בלילה הוא באמת ספק גדול ובדברי הפוסקים לא מצאתי דין זה מבואר והנני לבאר דבר זה בעז"ה כיד ה' הטובה עלי:
תנן בשבת פ' ר"א דמילה דף קל"ז ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה כו' ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וגרסינן עלה בגמ' אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אין צריך למול ואם לאו צריך למול במתניתא תנא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אין צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה עכ"ל הגמ' וע"ש בפרש"י וגמ' זו הביאו כל הראשונים להלכה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובטור ושו"ע יור"ד סי' רס"ד וז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' מילה הלכה ה' קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה בעל בשר עד שיראה כאילו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה שהוא מהול אין צריך כלום וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי ודבר זה הוא מדברי סופרים אבל מן התורה אעפ"י שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם שנייה עכ"ל וכן הוא בטור ושו"ע יור"ד סי' רס"ד בשינוי לשון מעט ע"ש ולא נתברר בדבריהם אם מילה זו של קטן בעל בשר שאינו נראה מהול צריך להיות ביום דוקא כדין מילה גמורה דקי"ל דאפילו מילה שלא בזמנה אין נימול אלא ביום או דיכול למולו אפילו בלילה והוא חקירה גדולה וצע"ג:
והנה לכאורה הדבר מפורש בהדיא ביבמות פ' הערל (דף ע"ד) דאיתא שם אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל ופרש"י משוך מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה ע"ש ושקיל וטרי בגמ' שם אי משוך דאורייתא או דרבנן עד דמסיק לימא כתנאי משוך ונולד כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אינן נימולין אלא ביום ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר משוך דאורייתא ומר סבר משוך דרבנן ותסברא כו' אלא דכ"ע משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא והכא בהא קמיפלגי מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כו' ועי' פרש"י נימא כתנאי מילתא דר"ה אי משוך דאורייתא או דרבנן כו' מר סבר דרשינן וביום כו' לאתויי מילה שלא בזמנה ואף ע"ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תיקון כיון דקטן שעברה זמנו מיתרבי ואע"ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תיקנוה רבנן כעין דאורייתא ומר סבר לא דרשינן וביום ולא גמרינן מיניה קטן שעבר זמנו ונימול אפילו בלילה וכ"ש משוך דמדרבנן הוא עכ"ל ע"ש והמתבאר מסוגיא זו דלכ"ע משוך אין נימול אלא ביום ואף ר"א בר"ש דפליג היינו משום דס"ל באמת דכל מילה שלא בזמנה נימול אפילו בלילה אולם אם איתא דמילה שלא בזמנה אין נימול אלא ביום וכדקי"ל באמת גם משוך אין נימול אלא ביום ואע"ג דלכ"ע הוי משוך רק דרבנן ומשום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולפ"ז לכאורה פשיטא דה"ה לבעל בשר דאין נימול אלא ביום דוקא דבודאי אין חילוק כלל בין משוך לקטן המסורבל בבשר דשניהם צריך למול מדרבנן ומ"ש בעל בשר ממשוך:
וכעין ספק זה יש לחקור ג"כ במשוך בהא דמפורש בבעל בשר ולא במשוך דהנה המתבאר מדברי הפוסקים יש שני קולות דהקילו חכמים בבעל בשר שכבר נימול פעם אחת כהלכתו מערל גמור שלא נימול עדיין כהלכתו כלל האחת דאם נראה מהול כשהוא מתקשה אף דכשאינו מתקשה אינו נראה מהול מ"מ שוב אין צריך למולו וכמבואר בגמ' בהדיא משא"כ בערל גמור צריך למולו עד שתהא העטרה גלויה אפילו שלא בשעת קישוי וכמו שכתב החכם הספרדי הביאו הב"י בסי' זה ז"ל ויראה ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי עכ"ל ע"ש וכ"כ הב"ח ע"ש ואף דהש"ך שם בס"ק י"ב הקשה על החכם הספרדי מהירושלמי והניח בצ"ע מ"מ כבר הסכימו כל האחרונים כדעת החכם הספרדי ועי' בשו"ת שמש צדקה סי' י"ג ובשו"ת חתם סופר יור"ד סי' רמ"ח ועי' להמג"א בסי' של"א סק"ג ע"ש והשנית דגם כשמתקשה א"צ שיהא נראה מהול לגמרי כדין ורק אף אם נראה מהול קצת כשמתקשה סגי וכמש"כ התה"ד בסי' רס"ד וכ"כ הרמ"א בסי' זה ז"ל וא"צ שיהא נראה בעת קישוי' רוב העטרה הואיל ונימול פעם אחת כהוגן אפילו אינו נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי וא"צ למולו שנית כו' ע"ש וכ"כ כל האחרונים ולפ"ז יש לחקור בדין המשוך המבואר בגמ' יבמות הנ"ל דצריך למול שנית מדרבנן אי ג"כ סגי בנראה מהול קצת כשמתקשה שוב אין צריך למול שנית או דלמא שאני משוך מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול קצת כשמתקשה מ"מ צריך למול עד שיהא נראה מהול לגמרי אפילו שלא בשעת קישוי כדין ערל גמור והנה גם בזה נראה לכאורה דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר דשניהם הוא רק דרבנן ובודאי חד דינא אית להו וכן נראה מדברי החתם סופר סי' רמ"ח שהביא ראיה באמת לדברי התה"ד דסגי בנראה מהול קצת כשמתקשה מהסוגיא דמשוך ביבמות שם ע"ש הרי דפשיטא ליה דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר וגם במשוך סגי בנראה מהול קצת כשמתקש' וא"צ למול:
וכאשר התבוננתי בדברי הראשונים בדין המשוך מצאתי דברים סתומים וחתומים. דהנה הרי"ף והרא"ש ביבמות שם השמיטו לגמרי כל הסוגיא דמשוך ואף דלגבי תרומה בהא דאמר ר"ה דמשוך אסור באכילת תרומה דמדבריהם גזרו עליו אין להם עסק בזה מ"מ בעיקר הדין דשקיל וטרי בסוגיא שם אי משוך הוי דאורייתא או דרבנן ומסיק דלכ"ע משוך דרבנן לא היה להם להשמיט דבר זה ועוד דנ"מ גדולה לדינא דאם משוך הוי דאורייתא הרי הוא כערל גמור ובודאי לא מהני בנראה מהול קצת כשמתקשה אולם אם משוך הוי רק דרבנן ממילא גם בנראה מהול קצת כשמתקשה סגי כמו בעל בשר וכן מייתי הגמ' ברייתא דפליגי חכמים ור' יהודה דתניא משוך צריך לימול ור' יהודה אומר לא ימול מפני שסכנה היא לו ולא היה להם להשמיט גם זה וכן הרמב"ם ז"ל בה' מילה לא הזכיר כלל מדין המשוך ורק בפ"ז מה' תרומות הלכה י' כתב משוך מותר לאכול בתרומה ואע"פ שנראה כערל ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול ע"ש וגם זה צע"ג שלא הזכיר מדין המשוך כלום בה' מילה ואין לומר דמה שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' מילה קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה בעל בשר כו' הנה בשרו רך ומדולדל זהו המשוך המבואר ביבמות שם. דזה אינו דמשוך הוא דע"י מיעוך נמשכה ערלתו ועי' פרש"י ביבמות שם ובסנהדרין (דף מ"ד) גבי עכן משוך בערלתו הוה ופרש"י משך עור אמתו תמיד כו' ע"ש וכ"כ החכם הספרדי שהביא הב"י בסי' זה ז"ל ואם נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או שהיה מסורבל בבשר או מדולדל כו'. הרי דנמשך ערלתו ע"י מיעוך ומסורבל ומדולדל תרי מילי נינהו אך באמת מש"כ הרמב"ם קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה בעל בשר הכל הוא פי' דבעל בשר ועי' להרמב"ם בפי' המשנה בשבת שם בעל בשר איש שמן או רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו ותלייתו יראה האדם ערל אעפ"י שהוא נימול עכ"ל ועי' בסוף ספר חכמת אדם מה שהגיה בפי' המשנה שם ועכ"פ הרי דמ"ש הרמב"ם קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר זהו ג"כ בעל בשר כנ"ל ולפ"ז צע"ג שלא הזכיר בה' מילה כלום מדין המשוך וכפי הסוגיא דיבמות הנ"ל ובטור ושו"ע בסי' רס"ד כתבו רק הדין דבעל בשר וכלשון הרמב"ם וצע"ג גם על רבותינו בעלי השו"ע שהשמיטו לגמרי דין המשוך והטור בסי' רס"ג הביא מדין המשוך רק הא דמשוך אין נימול אלא ביום והב"י כתב ע"ז ז"ל ואמרינן בגמ' בההיא פרקא דמשוך א"צ לחזור ולמול אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש אולם בשו"ע לא הזכיר כלום מדין המשוך וגם הרמ"א לא הגיה כלום וצע"ג בכ"ז:
ובהכרח צ"ל דלפיכך השמיטו הראשונים הרי"ף והרא"ש כל הסוגיא דיבמות מדין המשוך ומשום דסמכו בכ"ז על הסוגיא דבעל בשר בשבת שם דמשם מוכח דבעל בשר הוי רק דרבנן מדסגי אם נראה מהול כשמתקשה כנ"ל וה"ה למשוך וכן מבואר מזה דבעל בשר צריך שימול ודלא כר' יהודה דס"ל דמשוך לא ימול מפני הסכנה דאפשר דלר"י גם בעל בשר לא ימול וכן הרמב"ם והסמ"ג והשו"ע שכתבו הדין דבעל בשר עפ"י הסוגיא דשבת שם לפיכך השמיטו כל דין המשוך דהוא דבר אחד כנ"ל וממוצא דבר נלמוד דמשוך ובעל בשר שוים הם בכל הדינים והא דמבואר בבעל בשר דאם נראה מהול כשמתקשה א"צ למול ה"ה למשוך וכן בהא דמבואר בברייתא יבמות שם דמשוך אין נימול אלא ביום ה"ה לבעל בשר דאין חילוק כלל וכנ"ל:
אלא דבכל זה עדיין צע"ג מה שהשמיטו הראשונים הדין המפורש בברייתא יבמות שם דמשוך אין נימול אלא ביום ואף דמשוך לא הוי רק מדרבנן ומשום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והוי כשאר מילה שלא בזמנה דאין נימול אלא ביום וכפרש"י שם ואף ר"א בר"ש דפליג שם בברייתא היינו משום דס"ל דגם כל מילה שלא בזמנה נימול בלילה אבל בלא"ה מודה דמשוך הוי כשאר מילה שלא בזמנה וכנראה בסוגיא שם. ורק הטור הביא כל הברייתא בסי' רס"ג אולם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג ורבותינו בעלי השו"ע השמיטו דבר זה וצע"ג שהשמיטו ברייתא מפורשת דמשוך אין נימול אלא ביום. הן אמת דבברייתא חשיב התם גם שאר דברים וז"ל הברייתא משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נימולין אלא ביום כו' ע"ש והרי"ף והרא"ש השמיטו כל הברייתא מיהו הרי"ף והרא"ש בשבת פ' ר"א דמילה הביאו ברייתא אחרת לענין מילה שלא בזמנה וז"ל אין לי אלא הנימול לשמנה שיהא נימול ביום לתשעה ולעשרה כו' ושאר כל הנימולין מנין שלא יהא נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני כו' ע"ש וזהו ברייתא אחרת דמייתי ביבמות שם ע"ב ע"ש אלא דגירסת הרי"ף והרא"ש הוא בברייתא ושאר כל הנימולין כנ"ל וכ"ה בשאילתות דרב אחאי גאון פ' וירא ובבה"ג ע"ש ולפ"ז אפ"ל דכל הני דחשיב שם בברייתא ביבמות דצריכין מילה מדאורייתא זהו נכלל במה שהביאו הרי"ף והרא"ש הברייתא דשאר כל הנימולין אין נימולין אלא ביום. אולם המשוך דהוי רק מדרבנן בודאי דאין ללמוד מזה דהא כל הני מדאורייתא אין נימולין אלא ביום ומפיק ליה מקרא דכתיב וביום השמיני אולם משוך דהוי רק מדרבנן והא דנימול ביום הוא רק משום דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון בודאי אין ללמוד כלל מזה וביותר דהא ביבמות שם ס"ד דהגמ' מתחילה דפליגי בזה תנאי ולמ"ד משוך דרבנן באמת נימול אפי' בלילה. אלא דמ"מ מסיק הגמ' דלכ"ע משוך הוי כשאר מילה שלא בזמנה ואין נימול אלא ביום ומשום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולפ"ז צע"ג על כל הראשונים הנ"ל שהשמיטו דין מפורש בברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום ואין לומר דהראשונים סמכו בזה ג"כ על הסוגיא דבעל בשר וכנ"ל דהא גם בבעל בשר לא הזכירו כלל מדין זה אי אין נימול אלא ביום וגם בגמ' אין מפורש דין זה בבעל בשר רק במשוך ולפ"ז צע"ג כנ"ל וביותר על רבותינו בעלי השו"ע שהשמיטו דבר זה משלחנם הטהור וכנ"ל:
ועכ"פ איך שיהיה מ"מ בודאי הדין דין אמת דמשוך אין נימול אלא ביום דאין לדחות בשום אופן ברייתא מפורשת ומסקנת הגמ' ביבמות שם כנ"ל ולפ"ז כיון דבהכרח צ"ל בדעת הראשונים שהשמיטו לגמרי כל הסוגיא דמשוך והיינו משום דסמכו בכ"ז על מה שהביאו הסוגיא דבעל בשר וכנ"ל ולפ"ז נראה דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר והא דמבואר בברייתא ביבמות שם דמשוך אין נימול אלא ביום ה"ה לקטן המסורבל בבשר דאין נימול אלא ביום וכן בהא דמבואר בגמ' שבת שם לגבי קטן המסורבל בבשר דאם נראה מהול כשהוא מתקשה אין צריך למול ה"ה למשוך וכנ"ל:
אמנם מצאתי לרבינו בעל אור זרוע בספר אור זרוע הגדול בה' מילה סי' צ"ח שהחמיר באמת במשוך יותר מבעל בשר וס"ל דבמשוך אפילו אם נראה מהול כשמתקשה צריך למול וע"ש שהביא מתחילה כל הסוגיא דבעל בשר בשבת שם ואח"כ כתב והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו עד שכיסה העטרה ונראה כאילו לא מל אמר רב הונא דצריך למול מדרבנן מיהו איני יודע אם כשמתקשה נראה מהול אם צריך אז למול אם לאו ולכאורה נראה דאפ"ה צריך למול שאל"כ מאי סייעתא מייתי ליה לרב הונא מדתניא משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין בתרומה דאיסור דרבנן לוקמיה לברייתא שמתקשה ונראה מהול ודרב הונא במתקשה ואינו נראה מהול ולעולם דאורייתא. אלא שמע מינה דמשוך דרבנן אפילו במתקשה ונראה מהול עכ"ל האו"ז ע"ש. הרי דהאור זרוע הביא באמת שתי הסוגיות ממשוך ובעל בשר וס"ל לדינא דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול כשמתקשה צריך למול והיינו בע"כ משום דמשוך הוי כערל גמור וצריך שיהיה. נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי וכמש"כ החכם הספרדי שהביא הב"י בסי' זה וכנ"ל. והנה לדעת האו"ז דבמשוך לא מהני אם נראה מהול כשמתקשה דאפ"ה צריך למול לפ"ז נראה ברור דגם לענין הקולא שהקילו חכמים בבעל בשר דסגי בנראה מהול קצת דהיינו גם אי נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי וא"צ למול וכמבואר בשו"ע וכנ"ל. ה"ה דבמשוך לא מהני אם נראה מהול קצת אלא דצריך שיהיה נראה מהול לגמרי כדין אפילו שלא בשעת קישוי ומשום דהוי כערל גמור וכנ"ל ועכ"פ הרי דס"ל להאו"ז דמשוך ובעל בשר תרי מילי נינהו ומשוך חמור באמת יותר מבעל בשר דאפי' נראה מהול כשמתקשה צריך למול ודלא כנראה מסתימת דברי הראשונים הנ"ל וכנ"ל:
הן אמת דראיית האו"ז צע"ג ומתחילה נבאר כוונת דבריו דצריכים ביאור דהנה שם ביבמות יש גירסאות שונות דגירסת ספרים דידן הוא מיתיבי משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין בתרומה והיינו דמקשה מהברייתא להא דאמר רב הונא דמשוך אסור מדרבנן בתרומה אולם הראשונים הביאו גירסא אחרת דגרסי תניא דמסייע ליה לר"ה והיינו דמייתי סייעתא לר"ה להא דאמר דמשוך אוכל בתרומה דבר תורה. ומשום דמשמע ליה דהא דקתני הרי אלו אוכלין בתרומה היינו מן התורה וכמו שפי' רש"י ותו' שם ועי' בחי' הרשב"א והריטב"א שם והנה ראית האו"ז הוא ע"פ גירסת הספרים דמסייע ליה וכמבואר בדבריו בהדיא וכנ"ל והיינו דמייתי ראיה דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול דאי נימא דבנראה מהול א"צ למול ומותר בתרומה ור"ה מיירי דוקא במשוך שאינו נראה מהול כשמתקשה א"כ מאי מייתי סייעתא לר"ה מהברייתא דדבר תורה משוך אוכל בתרומה דלמא מיירי הברייתא דוקא במשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה אבל משוך שאינו נראה מהול אפ"ל דלעולם מה"ת אינו אוכל בתרומה דצריך למול מדאורייתא ובע"כ צ"ל דר"ה מיירי אף במשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה ג"כ צריך למול ואסור מדרבנן בתרומה ולפ"ז מייתי סייעתא לר"ה מברייתא דלכה"פ משוך שנראה מהול כשמתקשה אוכל מן התורה בתרומה כן נראה לכאורה בכוונת דבריו אבל הוא דוחק דהא אפילו אי נימא דהא דאמר ר"ה מדבריהם גזרו עליו היינו רק באינו נראה מהול מ"מ הא דאמר ר"ה ד"ת משוך אוכל בתרומה זהו בודאי בכל גווני דכש"כ בשנראה מהול א"כ הא ג"כ אפ"ל דמייתי ראיה דלכה"פ בנראה מהול אוכל בתרומה דבר תורה ולכן נראה לענ"ד בביאור דברי האו"ז דהוא כך דהנה לפי הגירסא דמסייע ליה לר"ה דמשמע ליה דהא דקתני משוך אוכל בתרומה היינו מה"ת צ"ל דהא דקתני בברייתא סתמא אוכל בתרומה היינו משום דמדרבנן בודאי אסור בתרומה כדקתני משוך צריך שימול ולא צריך לפרושי וע"ש בתו' ולפ"ז נראה דראיית האו"ז הוא כך דאי נימא דמשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ואוכל גם מדרבנן בתרומה א"כ מאי מייתי סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה מן התורה דלמא מיירי הברייתא במשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה והא דקתני אוכל בתרומה היינו באמת גם מדרבנן ומשום דא"צ למול כלל אבל במשוך שאינו נראה מהול לעולם דצריך למול מה"ת ומדאורייתא אינו אוכל בתרומה והא דקתני בברייתא סתמא משוך היינו משום דלא איצטריך לפרושי דממילא משמע דמיירי ע"כ במשוך שנראה מהול כשמתקשה דמשוך שאינו נראה מהול בודאי דאינו אוכל בתרומה דלכה"פ מדרבנן צריך שימול כדקתני בברייתא וא"כ מדרבנן בודאי דאסור בתרומה ובע"כ דמיירי ממשוך שנראה מהול הוא דאוכל בתרומה גם מדרבנן ובע"כ צ"ל דר"ה מיירי גם במשוך שנראה מהול כשמתקשה ג"כ צריך למול מדרבנן ואסור בתרומה וכן הברייתא דמשוך צריך שימול היינו גם בנראה מהול ולפ"ז מייתי שפיר סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה דבר תורה מדקתני משוך אוכל בתרומה והיינו מן התורה דמדרבנן בודאי אסור בתרומה וכמ"ש התו' שם. ואין לומר דהברייתא מיירי דוקא במשוך שנראה מהול הוא דאוכל בתרומה מה"ת דא"כ היאך קתני בברייתא סתמא משוך דאפשר למטעי דמיירי בכל משוך אפילו בשאינו נראה מהול אוכל בתרומה מה"ת דא"צ למול ובע"כ דהברייתא מיירי באמת בכל משוך אפילו בשאינו נראה מהול ג"כ אוכל בתרומה מה"ת וכרב הונא:
מיהו בכ"ז ראיית האו"ז צע"ג דהנה בודאי צ"ל דס"ל להאו"ז דבערל גמור שלא נימול כהלכתו לא מהני אם נראה מהול כשמתקשה אלא דצריך שתהיה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכמש"כ החכם הספרדי וכנ"ל והיינו דס"ל להאו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דהוי כערל גמור ולכן אף אי נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ולפ"ז כל מה שיש לספק במשוך היינו רק אי נימא דמשוך א"צ למול רק מדרבנן ולכן יש לספק אם דינו כבעל בשר או דהחמירו במשוך יותר מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול צריך למול אולם אי נימא דמשוך צריך שימול מדאורייתא א"כ פשיטא דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול אפי' שלא בשעת קישוי כיון דהוי ערל גמור מה"ת ולפ"ז הרי לעולם אפ"ל דמשוך שנראה מהול כשמתקשה א"צ למול דדינו כבעל בשר ור"ה מיירי רק ממשוך שאינו נראה מהול ומ"מ מייתי שפיר סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה ד"ת מדקתני משוך אוכל בתרומה דאין לומר דדלמא מיירי הברייתא רק במשוך שנראה מהול אבל בשאינו נראה מהול כשמתקשה גם מן התורה אינו אוכל בתרומה דהוי ערל גמור דזה אינו דאי נימא דמשוך הוי דאורייתא בודאי דאין חילוק בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבערל גמור לא אזלינן בתר שעת קישוי כנ"ל. ולפ"ז מדקתני בברייתא דמשוך אוכל בתרומה מה"ת מוכרח שפיר דמשוך הוי רק דרבנן אפילו בשאינו נראה מהול כשמתקשה וכנ"ל מיהו ראיית האו"ז היה נראה יותר לפי הספרים דגרסי מיתיבי והיינו דמקשה לר"ה להא דאמר דמדבריהם גזרו עליו דאסור בתרומה מהא דתניא דמשוך אוכל בתרומה והיינו אפילו מדרבנן ואי נימא דר"ה מיירי דוקא במשוך שאינו נראה מהול אבל בנראה מהול א"צ למול ומותר בתרומה וא"כ מאי פריך לוקמיה לברייתא במשוך שנראה מהול כשמתקשה דא"צ למול כלל ולהכי אוכל בתרומה אף מדרבנן. ובע"כ צ"ל דר"ה מיירי אף במשוך שנראה מהול אפ"ה צריך למול ואסור מדרבנן בתרומה ולכך מקשה שפיר לר"ה מהברייתא ועכ"פ הרי מפורש שיטת האו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו בשנראה מהול כשמתקשה אפ"ה צריך למול וכנ"ל ודלא כנראה מסתימת דברי הראשונים דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר וכנ"ל:
וכן נראה לענ"ד להביא ראיה גם מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל ע"כ כשיטת האו"ז וכנ"ל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ז מה' תרומות הלכה י' משוך מותר לאכול בתרומה אעפ"י שנראה כערל ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול עכ"ל ולכאורה צע"ג שלא כתב עד שיראה מהול בעת קישוי וכמו שכ' בפ"ב מה' מילה הלכה ה' לגבי בעל בשר דחוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל כו' עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי ואמאי לא כתב כן גם גבי משוך וכנ"ל ומזה נראה מוכרח דס"ל בע"כ כשיטת האו"ז וכנ"ל דבמשוך אפילו אם נראה מהול כשמתקשה צריך למול והיינו ע"כ כיון דשלא בשעת קישוי אינו נראה מהול לכך צריך למול עד שיהיה נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי וא"כ מכש"כ דבשאינו נראה מהול כשמתקשה דצריך למול עד שיהיה נראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי והיינו שכתב הרמב"ם לגבי משוך בסתם ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול והיינו שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל אולם בבעל בשר דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול כלל לכך אף בשאינו נראה מהול כשהוא מתקשה דצריך למול היינו רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי וכנ"ל:
אולם מדברי החכם הספרדי שהביא הב"י בסי' זה מבואר להדיא דאין חילוק בין משוך לבעל בשר ובשניהם אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול וז"ל החכם הספרדי ואם אח"כ נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או שהיה מסורבל בבשר או מדולדל עד שנראה בלתי מהול בעת קישויו חוזרין מדברי סופרים וקוצצין עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי אמנם אם בעת קישויו נראה ממנו שכבר נימול שיש שם קצת ציצין מכאן ומכאן אז א"צ אלא תיקון בעלמא מפני מראית העין עכ"ל ע"ש בב"י הרי מתבאר בדבריו בהדיא דבין משוך שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך ובין בעל בשר דהיינו מסורבל בבשר או מדולדל לעולם אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול אלא תיקון בעלמא מפני מראית העין וכ"ז הוא שלא כשיטת האו"ז והרמב"ם הנ"ל ורק כמו שנראה מסתימת דברי הראשונים שהשמיטו לגמרי כל דין המשוך וצ"ל דסמכו בכ"ז על הסוגיא דבעל בשר וש"מ דאין חילוק לדינא בין משוך לבעל בשר והא דמפורש בגמ' בשבת שם לגבי בעל בשר דיש חילוק לדינא בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ה"ה למשוך וכנ"ל:
והנה לכאורה היה אפ"ל דמש"כ האו"ז להחמיר במשוך מבעל בשר דאפילו אם נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול היינו דוקא שמשך בעצמו עור ערלתו ומשום דאסור למשוך ערלתו ועון גדול הוא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מילה ולהכי חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול אבל בנמשכה לו ערלה מאליו ע"י חולי מודה האו"ז דדינו כבעל בשר והכי דייק לכאורה לשון האו"ז שכתב והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו עד שנראה כאילו לא מל אמר ר"ה כו' ומשמע לכאורה מלשונו שמשך בעצמו עור ערלתו אולם באמת א"א לומר כן דהא האו"ז כתב כן לפרש עיקר דברי ר"ה וכמו שכתב ואח"כ משך עור ערלתו כו' אמר ר"ה דצריך למול מדרבנן והנה ר"ה בודאי מיירי בכל גווני בין במשך עור ערלתו בין שנמשכה לו ערלה מאליו לעולם צריך למול מדרבנן דהא גם נמשכה לו ערלה לא עדיף מבעל בשר דהוא ג"כ מאליו ומ"מ בשאינו נראה מהול צריך למול וכן לענין תרומה דאמר ר"ה דמשוך אסור בתרומה מדרבנן מפני שנראה כערל בודאי דאף בנמשכה לו ערלה מאליו אסור בתרומה וכן מבואר בירושלמי בפרקין מה נפיק מן ביניהון משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאליה אין תימר קנס אין כאן קנס אין תימר גזירה גזרו אפ"ה גזירה גזרו הרי דלהטעם דגזרו עליו מפני שנראה כערל גם בנמשכה מאליה אסור בתרומה ולפ"ז עיקר דברי ר"ה במשוך בודאי מיירי בכל גווני אפילו בנמשכה לו מאליו ועי' פרש"י שם ביבמות שכתב משוך מהול שנמשכה ערלתו כו' וכ"כ הר"ן בהדיא ז"ל משוך צריך לימול פירוש משוך שאחר שנמהל נמשכה ערלתו בין ע"י אדם בין ע"י חולי וכ"כ היש"ש ביבמות שם. ולפ"ז צ"ל גם מש"כ האו"ז והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו אמר ר"ה כו' הוא לאו בדוקא משך בעצמו. דאפי' בנמשכה מאליה כן הוא אלא משום דנמשכה מאליה לא שכיח לכך נקט משך עור ערלתו. וכן צריך לפרש דברי הטור בסי' רס"ג שכתב משוך פי' שנימול כבר ומשך העור עד שנתכסה מילתו שצריך למול פעם אחרת ע"ש דלאו דוקא משך בעצמו אלא משום דנמשך מאליו לא שכיח לכך כתב משך כנ"ל ואין לומר דמ"מ מש"כ האו"ז אח"כ לספק במשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה אם צריך למול היינו דוקא במשך בעצמו עור ערלתו דהא מהיכי תיתי לספק בזה ולהחמיר במשך בעצמו כיון דר"ה בודאי מיירי בכל גווני כנ"ל ובע"כ צ"ל דמש"כ האו"ז להחמיר במשוך יותר מבעל בשר הוא בעיקר דין משוך דאמר ר"ה דצריך למול דלעולם חמור מבעל בשר דאפילו בנראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול ולפ"ז בע"כ דהראשונים נחלקו בזה עם האו"ז וכן החכם הספרדי וכנ"ל:
וראיתי בספר שו"ת חתם סופר ח' יור"ד סי' רמ"ח שכתב לה"ר לשי' התה"ד דס"ל דהא דמבואר בגמ' בבעל בשר דאם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול היינו אפילו נראה מהול קצת מן העטרה סגי וכמבואר ג"כ בשו"ע והביא הח"ס ראיה לזה מהסוגיא דמשוך ביבמות שם ע"ש ולפ"ז אי נימא כדבריו להכריח מהסוגיא דבמשוך ג"כ אפילו בנראה מהול קצת א"צ למול וא"כ מכש"כ לענין זה דמבואר בגמ' גבי בעל בשר דאזלינן בתר שעת קישוי דה"ה במשוך אם נראה מהול כשמתקשה א"צ למול ודלא כשי' האו"ז הנ"ל אולם באמת אין ראיותיו מכריעות כלל וע"ש דמה שדקדק מלשון רש"י שכתב משוך מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה ומשמע מלשונו שכסתה כל העטרה אבל אם לא כסתה כל העטרה לא דאל"כ הך וכסתה העטרה מיותר אלא ע"כ משמע קצת כל שלא כסתה כל העטרה לאו משוך הוא שצריך מילה שנייה ע"ש הוא באמת דקדוק קלוש וגם הח"ס כתב כי הוא כדמות ראיה אולם אם נבא לדייק בלשון רש"י נלענ"ד לה"ר להיפך דס"ל לרש"י במשוך דלא כתה"ד. והוא ע"פ מ"ש הגאון בעל תבואת שור בחי' בכור שור בשבת שם שהאריך להוכיח מדברי הראשונים פרש"י והתו' דעטרה דלגבי מילה הוא רק חוט גבוה הסובב בעצמו אבל אותו בשר הנמשך מחוט הגבוה שמשפע ויורד לסוף הגיד לא נקרא כ"א למטה מן העטרה דלא כמש"כ החכם הספרדי שהביא הב"י בסי' רס"ד שהכריע דעטרה דלגבי מילה הוא כל הבשר שבראש הגיד כולו ע"ש והנה לשיטת התה"ד בסי' רס"ד דהא דמבואר בגמ' דבגרא' מהול כשהוא מתקשה א"צ למול היינו דאף בנראה מהול קצת סגי וכמבואר גם בשו"ע דאפילו אי לא נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי לפ"ז אם נראה מהול כל הבשר שבראש הגיד עד החוט הסובב בודאי דמקרי נראה מהול ולא מבעי לדעת החכם הספרדי דעטרה דלגבי מילה הוא כל הבשר שבראש הגיד בודאי דהוא נראה מהול אולם נראה דאף לשיטת הת"ש וכנ"ל ג"כ בכה"ג מקרי נראה מהול כיון שנראה מהול כל הבשר שבראש הגיד עד החוט אע"פ שהעטרה גופה דהיינו החוט הסובב בעצמו מכוסה והרי לא נראה מן העטרה כלום מ"מ מקרי נראה מהול. ומ"ש התה"ד ובשו"ע שנראה מיעוט העטרה הוא לאו בדוקא או משום דס"ל כהחכם הספרדי דכל הבשר שבראש הגיד מקרי עטרה וכנ"ל וא"כ לעולם בשנראה מהול קצת בע"כ נראה מיעוט העטרה אולם לדינא אין חילוק וכנ"ל וכתבתי מזה במ"א בס"ד. ועכ"פ לפ"ז נראה דהיינו שכתב רש"י משוך מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה לרבותא דאף שהעטרה לבד מכוסה וכל הבשר שבראש הגיד עד העטרה הוא מגולה דבבעל בשר בכה"ג מקרי נראה מהול מ"מ במשוך צריך למול מדרבנן ומשום דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכשי' האו"ז וכנ"ל דאי נימא דבמשוך ג"כ בנראה מהול קצת א"צ למול כמו בעל בשר לא הו"ל לרש"י לפרש שכסתה העטרה דזה לבד מקרי נראה מהול וכנ"ל והו"ל לומר שכסתה ראש הגיד ועי' פרש"י במשנה גבי ואם היה בעל בשר כו' ובסנהדרין דף מ"ד גבי עכן משוך בערלתו היה בפרש"י שם והארכתי בזה במ"א בס"ד:
עוד הביא בשו"ת חתם סופר שם ראיה לדברי התה"ד מסוגיא הנ"ל מהברייתא דאמרו ליה חכמים לר' יהודה הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו כו' וקשה מאי ראיה הא התם בימי בן כוזיבא המשיכו עובדי כוכבים באונס בשעת השמד ובע"כ המשיכום לכסות כל העטרה שיהיו נראים כערלים גמורים ונימולו שנית לגלות עכ"פ העטרה קצת ובזה ליכא סכנתא משא"כ תנא דברייתא דמשוך צריך מילה שנית היינו אי אפילו העטרה מגולה וצריך למול לגלות רוב העטרה ובזה אפשר דאיכא סכנה אלא ע"כ דת"ק נמי לא בעי אלא גילוי עטרה קצת עכ"ל הח"ס. והנה באמת אין דבריו מספיקים דאכתי קשה לפי הס"ד דמשוך דאורייתא א"כ בודאי דהא דקתני משוך צריך שימול היינו מילה גמורה כדין לגלות רוב העטרה וא"כ מאי השיבו ליה חכמים לר"י מימי בן כוזיבא אך באמת יש לישב בפשיטות דידוע היה לחכמים דבימי בן כוזיבא מלו כדין או דס"ל להגמ' דאם לא היה אפשר למול כדין ולגלות רוב העטרה לא הי"ל למול כלל. ותו דמאן לימא לן דלר' יהודה גם למול קצת לא איכא סכנתא ועכ"פ אין ראיה זו מכרעת כלל:
אולם נלע"ד להביא ראיה ברורה לשיטת האו"ז דיש חילוק ע"כ בין משוך לבעל בשר דהנה לכאורה צע"ג בהא דשקיל וטרי הגמ' ביבמות שם על דברי ר"ה אי משוך דאורייתא או דרבנן ומתחילה פריך לר"ה מהברייתא דתניא משוך צריך שימול וס"ד דהוא מדאורייתא ואח"כ מייתי סייעתא לר"ה מהברייתא דמשוך אוכל בתרומה וכפי גי' הראשונים ופרש"י ואח"כ בעי לומר דהוא פלוגתא דתנאי אי משוך דאורייתא או דרבנן עד דמסיק דכ"ע משוך דרבנן וקשה טובא הא לכאורה כל עיקר דברי ר"ה דמשוך הוי רק דרבנן הוא משנה מפורשת בשבת שם (דף קל"ז) דתנן ואלו הן ציצין כו' ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ע"ש הרי מבואר בהדיא דמכיון שנימול כהוגן אע"ג שאח"כ חזר הבשר וחיפה את העטרה ואינו נראה מהול מ"מ א"צ למול רק מדרבנן מפני מראית העין ולא מדאורייתא ולפ"ז כל עיקר דברי ר"ה במה שחידש דבר תורה משוך אוכל בתרומה ועי' בחי' הרשב"א דחידושו של ר"ה אינו אלא שהוא אוכל בתרומה דבר תורה ע"ש והיינו דמשוך הוי רק דרבנן דמכיון שנימול פעם אחת כהוגן שוב אם נמשך ערלתו וכיסה העטרה א"צ למול מן התורה הוא משנה מפורשת בשבת הנ"ל וא"כ במאי שקיל וטרי הגמ' ומאי פריך לר"ה מברייתא כיון דדברי ר"ה מפורשים במשנה שבת הנ"ל:
והנה לא מבעי לפרש"י שפירש שם במשנה מתקנו ומשפע באיזמל מאותו עובי כו' ע"ש והיינו דצריך למול דלפ"ז צ"ל שמפרש המשנה דאם היה בעל בשר בשאינו נראה מהול בשעה שמתקשה והיינו הך דאמר שמואל בגמ' קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה כו' ואם לאו צריך למול וכמו שפי' התה"ד בסי' רס"ד לפרש"י וכ"כ הב"ח בתשובה סי' ק"כ ע"ש. דבודאי ראיה ברורה מכאן דמשוך הוי רק דרבנן דהא מפורש בהדיא דבעל בשר שאינו נראה מהול צריך למולו רק מפני מראית העין ולא מדין תורה אולם אפילו לפי שיטת הרמב"ם וכמו שנבאר ג"כ קשה כנ"ל והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מה' מילה הלכה ה' קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה בעל בשר כו' רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה שהוא מהול א"צ כלום וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל כו' ודבר זה הוא מדברי סופרים אבל מן התורה אעפ"י שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם שנייה עכ"ל ועי' בתה"ד סי' רס"ד שפי' דברי הרמב"ם במש"כ וצריך לתקן את הבשר כו' היינו לטרוח עם הקטן לדחוק העור לאחריה ולקשור אותו שם סביב הגיד אבל אם אי אפשר בדרך זה אין לחתוך ולקצץ כלום מן העור ע"ש ועי' בכס"מ שכתב ז"ל ומ"ש ודבר זה הוא מדברי סופרים הוא מדתנן מתקנו מפני מראית העין ובשאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה עכ"ל הכס"מ והנה לפי דבריו דגם הרמב"ם מפרש המשנה דמתקנו מפני מראית העין בשאינו נראה מהול בעת שמתקשה וכמו שפי' התה"ד לשיטת רש"י ומזה באמת הוציא הרמב"ם דבעל בשר א"צ למול רק מדברי סופרים מדתנן מתקנו מפני מראית העין דוקא ולא מדין תורה א"כ הרי בודאי צע"ג כנ"ל דאמאי לא מייתי הגמ' ביבמות לסייע לר"ה דמשוך הוי דרבנן ממשנה מפורשת בשבת הנ"ל וכנ"ל אלא דבאמת דברי הכס"מ תמוהים מאוד דאי נימא דהרמב"ם מפרש המשנה דמתקנו מפני מראית העין בשאינו נראה מהול בשעה שמתקשה והיינו הך דאמר שמואל בגמ' ואם לאו צריך למול א"כ מנ"ל להרמב"ם דגם בנרא' מהול בעת שמתקשה מ"מ צריך לתקן הבשר מכאן ומכאן ע"י דחיקת העור לאחריה וכמו שפי' התה"ד וכנ"ל אימא דבנרא' מהול א"צ שום תיקון כלל דלא שייך מראית העין בנראה מהול ומנ"ל להרמב"ם דבר שאינו מפורש בגמ' ועוד דזה הלשון ממש דקתני במשנה מתקנו מפני מראית העין כתב הרמב"ם על נראה כשהוא מהול ולפ"ז דברי הכס"מ צע"ג:
ולכן נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם מפרש המשנה דקתני מתקנו מפני מראית העין בנראה מהול בשעה שמתקשה והא דקתני מתקנו היינו שמתקן הבשר מכאן ומכאן ע"י דחיקת העור לאחריה כנ"ל אבל א"צ למול ולחתוך באיזמל. והא דאמר שמואל בגמ' דאם אינו נראה מהול צריך למול היינו למול ממש דחוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל עד שיראה מהול. ולפ"ז כל דברי הרמב"ם מפורשים במשנה ובגמ' וגם לשונו מכוון עם לשון המשנה והגמ' ועכ"פ לפ"ז לכאורה ניחא שפיר דלא מייתי הגמ' ביבמות לסייע לר"ה דמשוך הוי רק דרבנן ממשנה מפורשת בשבת הנ"ל ומשום דהמשנה מיירי בבעל בשר שנראה מהול בעת שמתקשה ולכן א"צ רק משום מראית העין ולא מדין תורה. אולם הסוגיא ביבמות מיירי ממשוך שאינו נראה מהול וע"ז שקיל וטרי שם אי משוך דאורייתא או דרבנן אולם זה אינו והנה המעיין בכס"מ יראה מה שהכריחו לפרש המשנה בשאינו נראה מהול הוא משום שכתב הרמב"ם ודבר זה הוא מדברי סופרים כו' ואי נימא דהמשנה מיירי בנראה מהול בעת שמתקשה וע"ז קאמר דמתקנו מפני מראית העין א"כ מנ"ל להרמב"ם דגם בשאינו נראה מהול בעת שמתקשה דא"צ למול רק מדברי סופרים ולכן פי' הכס"מ דהמשנה מיירי בשאינו נראה מהול אולם באמת אין צורך לזה דאפילו לפי מש"כ דהרמב"ם מפרש המשנה בנראה מהול בעת שיתקשה מ"מ שפיר מוכח מדברי המשנה דקתני מתקנו מפני מראית העין דגם בשאינו נראה מהול א"צ למול רק מדברי סופרים לא מדין תורה דהנה בע"כ הא דמחלק בגמ' בין נראה מהול לשאינו נראה מהול דבשנראה מהול בשעה שמתקשה א"צ למול הוא רק לפי האמת דבעל בשר א"צ למול רק מדרבנן. דהנה גם בנראה מהול בשעה שמתקשה מ"מ בכה"ג בערל גמור שלא נימול עדיין כהלכתו לא סגי בזה וכמש"כ החכם הספרדי דעיקר בדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימול כבר כהלכתו אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל ועי' להמג"א בסי' של"א סק"ג דמשמע שם דמדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי וע"ש שכתב דאם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת ע"ש ועוד דגם כשמתקשה לא בעינן שיהא נראה מהול כדין ברוב העטרה אלא דגם אם נראה מהול קצת סגי כמ"ש התה"ד דבעלמא בכה"ג הוי ערל גמור אלא משום דבעל בשר א"צ למול רק מדרבנן לכך הקילו דבנראה מהול קצת כשמתקשה סגי וא"צ למול אולם אי נימא דבעל בשר צריך שימול מה"ת פשיטא דאין חילוק כלל דאפילו נראה מהול כשמתקשה ומכש"כ בנראה מהול רק קצת כשמתקשה צריך למול עד שיהיה נראה מהול כדין אפילו שלא בשעת קישוי ולפ"ז אפילו אי נימא דהמשנה דמתקנו מפני מראית העין מיירי בנראה מהול כשמתקשה מ"מ מוכרח דגם בשאינו נראה מהול א"צ למול רק מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ גם בנראה מהול כשמתקשה צריך למול מה"ת ולא סגי בתיקון ע"י דחיקת העור לאחריה כנ"ל וז"ב:
ועכ"פ מכיון שנתבאר דגם לשיטת הרמב"ם דהמשנה מיירי בנראה מהול מ"מ מוכרח דגם בשאינו נראה מהול א"צ למול רק מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם וכנ"ל וא"כ הרי צע"ג בהא דשקיל וטרי הגמ' שם ביבמות אי משוך דאורייתא או דרבנן הא דברי ר"ה הוא משנה מפורשת דאם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ולא מדין תורה ובע"כ מוכרח מזה דיש חילוק בין משוך לבעל בשר אפילו לענין דאורייתא דאע"ג דמפורש במשנה שבת הנ"ל דבעל בשר א"צ למול רק מדרבנן מ"מ שקיל וטרי הגמ' ביבמות שם אי משוך דאורייתא או דרבנן וס"ד דמשוך דאורייתא וא"כ גם לפי האמת דשניהם דרבנן בודאי דאפ"ל דמשוך חמור מבעל בשר וכיון דבכל הסוגיא דמשוך מפורש בסתם דמשוך צריך למול מדרבנן ולא חילק בין נראה מהול לשאינו נראה מהול בודאי דאפ"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכשיטת האו"ז והרמב"ם כנ"ל:
ועוד נלע"ד לה"ר לשיטת האו"ז דע"כ יש חילוק בין משוך לבעל בשר ומשום דראוי לתת לב בהא דבכל הסוגיא דיבמות שם מדובר רק מדין המשוך דר"ה אמר דינו על משוך וכן הברייתות דמשוך צריך שימול ומשוך אוכל בתרומה וכן הא דמשוך אין נימול אלא ביום הכל מדובר במשוך ולא הזכירו בעל בשר כלל ואילו בסוגיא דשבת שם מתבאר הכל בבעל בשר דבמשנה שם תנן ואם היה בעל בשר מתקנו כו' וכן שמואל והברייתא דרשב"ג קבעו דבריהם על קטן המסורבל בבשר ולא הזכירו משוך כלל וביותר דבתוספתא תניא להו גבי הדדי ובתחילה מבואר הברייתא דמשוך צריך שימול וכן הא דמשוך אין נימול אלא ביום ובתר הכי תניא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה כו' וקשה מ"ש דשבק רשב"ג דין המשוך ונקט מסורבל בבשר ומזה נראה להביא ראיה לשיטת האו"ז דיש חילוק לדינא בין משוך לבעל בשר דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול ולכן כל הסוגיא דשבת דמחלק בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול נקט דוקא בעל בשר דבמשוך אין חילוק כלל וכנ"ל והסוגיא דיבמות דמדובר הכל במשוך הנה ר"ה והברייתא דתניא דמשוך אוכל בתרומה דמשמעינן דמשוך אוכל בתרומה דבר תורה דא"צ למול מה"ת וכמ"ש בחי' הרשב"א בודאי ניחא שפיר דנקטי משוך דמשמעינן רבותא דגם משוך לא הוי אלא מדרבנן דבבעל בשר ליכא רבותא דמשנה מפורשת היא כנ"ל והברייתא דמשוך צריך שימול אפ"ל משום דמיירי בכל גווני אפילו בנראה מהול בשעה שמתקשה ולכך נקט משוך. וכן הברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום וכנ"ל ועכ"פ מוכרח כשיטת האו"ז דמשוך ובעל בשר חלוקים הם בדיניהם וכנ"ל:
ואחרי אשר נתברר לנו היטב שיטת האו"ז דס"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול דהוי כערל גמור וזהו גם שיטת הרמב"ם ופרש"י כנ"ל. מעתה נבא לנידון דידן לענין הספק שנסתפק כת"ר בבעל בשר שאינו נראה מהול כשמתקשה דצריך למולו אם אינו נימול אלא ביום וכתבנו דלכאורה הדבר פשוט דדמי למשוך דהוי ג"כ רק דרבנן ומפורש בברייתא יבמות שם דאין נימול אלא ביום וכנ"ל ומעתה נראה דכ"ז הוא רק לפי הנראה מסתימת הראשונים דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר וגם במשוך אם נראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול וכמש"כ גם החכם הספרדי וכנ"ל. אולם לפי שיטת האו"ז דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו בנראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול דהוי כערל גמור לפ"ז אין ראיה כלל ממשוך לבעל בשר דהא הטעם דמשוך אין נימול אלא ביום הוא משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכפרש"י ביבמות שם ולפ"ז י"ל דדוקא במשוך כן הוא דלכל מילי כעין דאורייתא תיקנו לגביה דאפילו בנראה מהול כשמתקשה צריך למול דהוי כערל גמור ולכן ג"כ כעין דאורייתא תיקון דאינו נימול אלא ביום אולם בבעל בשר דבלא"ה לא תקנו לגביה כעין דאורייתא דהא אף בשנראה מהול קצת כשמתקשה א"צ למול דבערל גמור בכה"ג הוי כאילו לא נימול כלל ומ"מ בבעל בשר א"צ למול לפ"ז אפ"ל דה"ה לענין מילה ביום ג"כ לא תקנו לגביה כעין דאורייתא ונימול אפילו בלילה אלא דלכאורה יש לדחות דנהי דבשנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול כלל מ"מ בשאינו נראה מהול כשהוא מתקשה דחייבוהו חכמים למול לעולם יש לומר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דאינו נימול אלא ביום וכמו משוך וכנ"ל:
אך באמת נלע"ד להסביר הדבר ביותר דבודאי תלי' זה בזה והיינו דבעל בשר אי נימול ביום תלי' בדין זה אם משוך שנראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול אי לא ויתבאר בהקדם הנלע"ד להביא עוד ראיה ברורה לשיטת האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול דהנה בעיקר הדין דבשאינו נראה מהול כשמתקשה צריך למול מבואר בטור ושו"ע בזה"ל ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי צריך לחתוך כו' עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו והרמב"ם בפ"ב מה' מילה כתב ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין כו' עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי כו' ע"ש וכ"כ החכם הספרדי הביאו הב"י ע"ש ולכאורה צ"ע מנ"ל דבר זה דצריך לחתוך רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי והא עיקר בדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי קטן המסורבל שנימול כבר כהלכתו אבל בערל גמור שנימול בפעם ראשון צריך שתהיה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכמש"כ החכם הספרדי והאחרונים ועי' להמג"א בסי' של"א דמבואר שם דבערל גמור מדאורייתא לא אזלינן בתר שעת קישוי ובכה"ג שנולד מהול כשהוא מתקשה מוהלין בשבת ע"ש ולפ"ז נהי דבקטן המסורבל בבשר הקילו דבשנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול כלל. מ"מ בשאינו נראה מהול כשמתקשה דחייבוהו חכמים למול אימא מכיון דזקוק למול יהי' צריך למול מילה גמורה כדין עד שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי כשאר מילה והא בגמ' מבואר בסתם צריך למול ואפ"ל דהיינו מילה גמורה כדין. וצ"ל דס"ל כן מסברא דכיון דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ה"ה דבשאינו נראה מהול דצריך למול היינו ג"כ רק עד שיראה נימול בעת קישוי ולפ"ז אי נימא דמשוך דמי לבעל בשר דבשנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול וכמו שנראה מסתימת דברי הראשונים וכמ"ש גם החכם הספרדי וכנ"ל וא"כ ה"ה דבשאינו נראה מהול כשהוא מתקשה דצריך למול היינו ג"כ רק עד שיהיה נראה נימול בשעת קישויו וכמו בעל בשר וכנ"ל, ולפ"ז הרי צע"ג מברייתא מפורשת ביבמות שם דמשוך אין נימול אלא ביום ומשום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכפרש"י שם והרי זה ברור מאוד דהיכי שייך לומר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דנבעי למול ביום היינו רק אי נימא דצריך למול מילה גמורה שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי כשאר מילה לכך שפיר שייך לומר דכעין דאורייתא תיקון בכל פרטי מילה ואין נימול אלא ביום. אולם מכיון דבאמת א"צ למול מילה גמורה כדין כשאר מילה דהא אין צריך למול רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי דבעלמא בכה"ג לאו מילה הוא כלל ועדיין הוא ערל גמור מה"ת עד שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי ורק דבמשוך ובעל בשר הקילו דסגי בזה. וא"כ כיון דמה"ת בכה"ג לאו מילה הוא ובערל גמור הוי כאילו לא מל כלל א"כ איך שייך לומר בזה דכעין דאורייתא תיקן דאין נימול אלא ביום כיון דבכה"ג לא מקרי מילה כלל וצע"ג:
וביותר צע"ג דהנה בתשוב' אחרת נסתפקתי דלפי המבואר בשו"ע יור"ד בסי' זה דהא דנראה מהול א"צ למול היינו אפילו אם אינו נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי וא"צ למולו שנית והוא מדברי תה"ד בסי' רס"ד וכ"כ כל האחרונים לפ"ז איך הדין בשאינו נראה מהול דצריך למול אי ג"כ אינו צריך למול רק מעט עד שיהיה נראה מהול קצת כשמתקשה והיינו עכ"פ לגלות מיעוט העטרה וכמו דלכתחילה אם נראה מהול קצת סגי וא"צ למול ה"ה דבשאינו נראה מהול דצריך למול היינו ג"כ רק למול מעט שיהיה נראה עכ"פ מהול קצת כשמתקשה או דיש חילוק דדוקא לכתחילה בשנראה מהול קצת א"צ למול כלל אבל בשאינו נראה מהול מכיון דזקוק הוא למול צריך למול מילה גמורה לגלות רוב גובה והיקפה של עטרה שלא ישתייר ציצין כלל והוא ספק עצום. וכתבתי להכריע דבר זה ממה שכתבו הרמב"ם והטור והשו"ע דאם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין כו' עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי הרי דאף דעיקר בדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי קטן המסורבל אבל בערל גמור צריך למול עד שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי מ"מ לא אמרינן מכיון דזקוק למול יהי' צריך למול מילה גמורה כדין עד שתראה העטרה גלויה אפילו שלא בשעת קישוי והיינו בע"כ משום דס"ל דמכיון דמבואר בגמ' דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול ממילא ה"ה דבשאינו נראה מהול א"צ למול רק כ"כ עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישוי ולפ"ז נראה ברור דה"ה לענין הקולא דהקילו דגם כשמתקשה לא בעינן שיהיה נראה מהול לגמרי כדין ברוב העטרה אלא דאף בשנראה מהול רק קצת כשמתקשה סגי וא"צ למול. ממילא ה"ה דגם בשאינו נראה מהול דצריך למול היינו ג"כ למול ולחתוך מעט עד שיהיה נראה עכ"פ מהול קצת בשעת קישוי וז"ב מאוד:
שוב מצאתי בספר שו"ת חתם סופר סי' רמ"ח דמדבריו שם משמע להדיא כדברינו הנ"ל דלשי' תה"ד וכנ"ל גם בשאינו נראה מהול א"צ למול רק קצת לגלות עכ"פ מיעוט העטרה וע"ש שה"ר לשי' תה"ד דבנראה מהול קצת סגי וא"צ למול מהברייתא דאמרו ליה חכמים לר' יהודא הרבה מלו בימי בן כוזיבא כו' וקשה מאי ראיה הא בימי בן כוזיבא שהמשיכום כותים מפני הגזירה ע"כ הומשכו ונתכסה כל העטרה והמה נימולו שנית רק אך לגלות העטרה קצת ובזה ליכא סכנתא. משא"כ תנא דברייתא דמשוך היינו אף אי העטרה מגולה מ"מ צריך למול שנית באופן שלא ישאר יותר ממיעוטא ע"ז חייש ר"י לסכנתא אע"כ דת"ק נמי לא בעי אלא גילוי עטרה קצת וגם ע"ז פליג ר"י וחייש לסכנתא כו' ע"ש ובספרי האחרונים נתחבטו בכוונת דבריו דאי לא נימא כתה"ד דבנראה מהול קצת אין צריך למול א"כ ודאי לא סגי היכא דכל העטרה מכוסה אם חותכין רק מעט וע"כ צריך למול עד שתתגלה רוב העטרה א"כ בימי בן כוזיבא ג"כ סכנתא הוי ושפיר הוכיחו עי' בשו"ת הגאון מהר"י אסאד סי' רנ"ז ע"ש ולענ"ד דבריו פשוטים ומבוארים הם דבודאי אף אי לא נימא כשי' התה"ד וצריך למול ולגלות רוב העטרה שיהיה נראה נימול כדין מ"מ שפיר אפ"ל דבימי בן כוזיבא נימולו אך מעט לגלות העטרה קצת ומשום דהתם המשיכום כותים באונס להפר ברית קדש שבבשרם ע"כ החמירו ע"ע ועשו כל מה שיוכלו לסכל עצת העובדי כוכבים ונימולו שנית לגלות עכ"פ העטרה קצת ובזה ליכא סכנתא אולם תנא דמשוך צריך שימול דמיירי לענין דינא והיינו ע"כ למול ולגלות רוב העטרה כדין בזה י"ל דאיכא סכנתא. ובע"כ צ"ל כשי' התה"ד דגם בשנראה מהול קצת סגי וא"צ למול וממילא גם בשאינו נראה מהול צריך רק למול ולגלות העטרה קצת והיינו דקאמר ת"ק משוך צריך שימול היינו רק למול קצת ואף ע"ז פליג ר"י דאיכא סכנה ושפיר ה"ר מימי בן כוזיבא כנ"ל:
ועכ"פ מכיון שנתבאר לנו דהא דמבואר בגמ' דבשאינו נראה מהול כשמתקשה צריך למול לא מבעי דא"צ למול רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי וכמש"כ הרמב"ם והטור והשו"ע אלא דגם כשמתקשה א"צ למול ולגלות רוב העטרה כדין אלא דצריך למול ולחתוך רק מעט לגלות קצת העטרה כשמתקשה דבערל גמור בכה"ג לא מקרי מילה כלל. ולפ"ז אי נימא דמשוך דמי לבעל בשר וכנ"ל א"כ הרי בודאי צע"ג מהברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום מאי ענין בזה לומר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון למול ביום כיון דאין זה מילה כלל רק תיקון בעלמא משום מ"ע וז"ב מאוד ומזה נ"ל להביא ראיה ברורה לשיטת האו"ז דס"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול דהוי כערל גמור ובודאי דה"ה דלא סגי בנראה מהול קצת אפילו שלא בשעת קישוי וצריך למול והיינו ע"כ דצריך למול עד שיהיה נראה מהול כדין אפילו שלא בשעת קישוי וא"כ מכש"כ דבשאינו נראה מהול כלל דצריך למול מילה גמורה כדין עד שתראה רוב העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי ולפ"ז ניחא שפיר הברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דכיון דהוי מילה גמורה כעין דאורייתא תיקנוה ואין נימול אלא ביום:
וממוצא דבר נלמוד דדין זה אם בעל בשר אינו נימול אלא ביום תלי' במחלוקת הראשונים וכנ"ל לענין משוך שנראה מהול כשהוא מתקשה אם צריך למול דלדעת החכם הספרדי וכפי שנראה ג"כ מסתימת הראשונים דמשוך שוה לבעל בשר דאם נראה מהול כשמתקשה א"צ למול ולפ"ז בשאינו נראה מהול כשמתקשה דצריך למול היינו רק עד שיהיה נראה נימול קצת בעת קישוי וכנ"ל ומ"מ הא מפורש בברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום ולפ"ז פשיטא דה"ה לבעל בשר דאין נימול אלא ביום דמאי שנא אולם לשיטת האו"ז וכנ"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול א"כ מכש"כ דבשאינו נראה מהול כשמתקשה דצריך למול מילה גמורה שיהיה נראה מהול כדין אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל וא"כ פשיטא דאין ללמוד בעל בשר ממשוך לענין שיהי' נימול רק ביום דשאני ושאני דבמשוך דצריך למול מילה גמורה כדין מילה וכנ"ל שייך שפיר לומר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואין נימול אלא ביום אולם בבעל בשר דאף בשאינו נראה מהול א"צ למול מילה גמורה כדין מילה שתראה רוב העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי ורק למול ולחתוך מעט לגלות העטרה קצת דבכה"ג לא מקרי מילה כלל א"כ מן הסברא נראה בודאי דלא שייך כאן כלל לומר בזה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון למול רק ביום כיון דמן התורה בכה"ג בלא"ה אין זה מילה כלל וז"ב:
והנה לענין דינא במחלוקת האו"ז עם החכם הספרדי במשוך שנראה מהול כשהוא מתקשה אם צריך למול נראה דיש לפסוק כהאו"ז ועי' בחי' בכור שור להגאון בעל ת"ש בשבת (דף קלז) שכתב שם לענין אחד דאין לדחות דבריהם מפני בעל הקונטרס ע"ש ומכש"כ דנראה שכן הוא גם דעת הרמב"ם ופרש"י כנ"ל וכן הבאתי ראיות ג"כ לשי' האו"ז וכנ"ל אך כבר כתבנו דגם מסתימת דברי הראשונים הרי"ף והרא"ש נראה לכאורה כדעת החכם הספרדי דאין חילוק כלל בין משוך לבעל בשר מדהשמיטו לגמרי כל הסוגיא דמשוך ובע"כ דסמכי בכ"ז על הסוגיא דבעל בשר בשבת שם וש"מ דאין חילוק כלל ביניהם לדינא הן במה דמפורש במתוך והן במה דמפורש בבעל בשר שוים הם זה לזה אלא דבאמת סתימת דברי הראשונים עדיין אינם מתישבים עם זה וצע"ג דהרי השמיטו ג"כ הברייתא מפורשת דמשוך אין נימול אלא ביום ובזה אין לו' ג"כ דסמכי על הסוגיא דבעל בשר בשבת שם דהא גם בבעל בשר לא הזכירו כלל מדין זה אי אין נימול אלא ביום כנ"ל וא"כ שוב אין הכרע כ"כ מסתימת דבריהם כמובן:
אמנם נלע"ד בעז"ה להשוות כל הדיעות דהחכם הספרדי אינו חולק על האו"ז כלל וכן גם מסתימת דברי הראשונים אין ראיה כלל אך בהקדם נראה לבאר מה דתמוה טובא להבין לפי שיטת האו"ז דיש חילוק לדינא בין משוך לבעל בשר דמשוך חמור באמת מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול מהו עצם החילוק שבין משוך לבעל בשר לדינא. דכפי הנראה מפי' הראשונים הנה בעל בשר הוא שבשרו רך ומדולדל או מחמת שמנו נתכסה העטרה ועי' בפי' המשנה להרמב"ם בשבת שם בעל בשר הוא איש שמן או רפוי הבשר כו'. ומשוך הוי ע"י מיעוך בעור אמתו עד שנשתרבב ומכסה העטרה ועי' פרש"י בסנהדרין (דף מ"ד) גבי עכן משוך בערלתו היה ע"ש. וכן משכחת לה שנמשכה ערלתו מאליה ע"י חולי ועי' להנימוקי יוסף ביבמות שם משוך כו' שאחר שנמהל נמשכה ערלתו בין ע"י אדם בין ע"י חולי ע"ש. וכ"ה בירושלמי שם מה נפיק מן ביניהון משך לו אחר ערלה או שנמשכה מאליה ע"ש. ולפ"ז צע"ג מהו טעם החילוק לדינא שבין משוך לבעל בשר דמדוע יש להחמיר במשוך יותר מבעל בשר ומה נ"מ אם בשרו רך ומדולדל ומכסה העטרה לבין שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך או ע"י חולי, וביותר צע"ג דכבר כתבנו למעלה לה"ר לשי' האו"ז דיש חילוק ע"כ בין משוך לבעל בשר מדקשקיל וטרי הגמ' ביבמות שם אי משוך דאורייתא או דרבנן אע"ג דבבעל בשר הוא משנה מפורשת בשבת שם דאין צריך למול אלא מדרבנן דתנן ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וצע"ג דאיזה טעם וסברא יש לחלק בין משוך לבעל בשר לענין דאורייתא דמשוך יהי' צריך למול מדאורייתא ובעל בשר מדרבנן. וכן מה שהקשינו למעלה בהא דכל הסוגיא דיבמות מדובר הכל במשוך והסוגיא דשבת הוא הכל בבעל בשר. ומזה הבאתי ראיה ג"כ לשי' האו"ז וכנ"ל. הנה עדיין אינו מיושב הברייתא דמשוך צריך שימול מ"ש משוך דנקט ומש"כ למעלה משום דמיירי אפילו בנראה מהול הוא דוחק. וכן צ"ע בסוגיא דשבת שם בהא דשמואל ורשב"ג נקטי בדבריהם על קטן המסורבל בבשר נהי דלשי' האו"ז עיקר החילוק שבין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול הוא רק בבעל בשר ולא במשוך כנ"ל מ"מ צ"ע מ"ש קטן דנקטי הו"ל לומר מסורבל בבשר סתם. וכן צ"ע מה שהשמיטו הראשונים ברייתא מפורשת דמשוך אין נימול אלא ביום וכנ"ל:
ולכן נלע"ד לומר בזה דבר חדש בעז"ה דעיקר החילוק לדינא שבין משוך ובעל בשר יש לזה פנים אחר. ומתחילה נבאר החילוק שבין משוך לבעל בשר לענין דאורייתא ולישב הקושיא בהא דשקיל וטרי הגמ' ביבמות שם אי משוך דאורייתא או דרבנן והא הוא משנה מפורשת בשבת שם ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין דמשמע אבל לא מדין תורה. ואף דכתבנו לה"ר מזה באמת לשי' האו"ז דיש חילוק בין משוך לבעל בשר מ"מ בודאי דעדיין צע"ג דמה נ"מ לענין דאורייתא בין שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך או ע"י חולי ובין שהבשר רך ומדולדל כנ"ל. והנראה בזה דהנה ביבמות שם מקשה על ר"ה דאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה מהברייתא דתניא משוך צריך שימול ומשני מדרבנן. ודקארי לה מה קארי לה והא צריך קתני קטעי בסיפא ר' יהודה אומר לא ימול כו' אמרו לו והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא כו' שנאמר המול ימול אפילו מאה פעמים ואומר את בריתי הפר לרבות המשוך. מאי ואומר וכ"ת האי המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה ת"ש את בריתי הפר לרבות המשוך. הוא סבר מדקא נסיב ליה הש"ס קרא דאורייתא היא ולא היא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל הגמ' ע"ש והמתבאר מזה דלפי הס"ד דהמקשה דמשוך הוי דאורייתא הוא מקרא דאת ברית הפר ומשום דהוי ס"ל להמקשה דדרשה גמורה היא לרבות את המשוך. אך בגמ' מסיק דלא היא דלעולם משוך דרבנן כר"ה וקרא אסמכתא בעלמא. ולפ"ז נראה דכל עיקר הא דשקיל וטרי בסוגיא שם אי משוך דאורייתא או דרבנן היינו אי דרשינן מקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך אי לא, דקרא דהמול ימול בודאי קאי לרבות ציצין המעכבין את המילה כמבואר בגמ' וכנ"ל. וכן צ"ל גם בהא דבעי הגמ' בסוף הסוגי' לומר דמילתא דר"ה הוא כתנאי דמ"ס משוך דאורייתא ומ"ס משוך דרבנן טעם פלוגתתם הוא ג"כ אי דרשינן מקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך אי לא. ויש להסביר הדבר בהא דלא דרשינן באמת מקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך דהוא משום דבסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אמר ר' יוסי בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ע"ש בפרש"י ולפ"ז אפ"ל דהיינו דמסקינן שם דמשוך דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומשום דעיקר קרא דאת בריתי הפר קאי לרבות בני קטורה וכנ"ל אולם לפי הס"ד דהמקשה שם דמשוך הוא דאורייתא מקרא דאת בריתי הפר וכן למאי דבעי הגמ' לומר דמילתא דר"ה הוא כתנאי דס"ל לחד תנא דמשוך דאורייתא לא ס"ל באמת הא דאמר ריב"ח לרבות בני קטורה. ורק דהמקרא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך וכנ"ל:
והנה ידוע דבמ"ע דמילה יש בו שני ענינים. דמתחילה חל המ"ע על האב למול את בנו או על הב"ד ואין ע"ז כרת ואם לא מלו אותו חייב למול א"ע לכשיגדל ואם לא מל חייב כרת. ועי' בטור יו"ד סי' רס"א שכתב האב חייב למול את בנו כו' ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימלנו שאין בה כרת אלא בערל עצמו דכתיב כו' לא מלו כו' חייב למול א"ע לכשיגדיל ואם לא מל חייב כרת ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' מילה ע"ש. והוא מהגמ' דקדושין (דף כ"ט ע"א) דאמר שם והיכי דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב כו' והיכא דלא מהליה בי דינא מחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה כו' ע"ש. והנה הכתוב דאת בריתי הפר הוא סיפא דקרא דוערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר ע"ש. ולפ"ז נראה לומר דאף לפי הס"ד בגמ' שם דמשוך דאורייתא ומשום דקרא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך. היינו רק על האדם בעצמו לכשיגדיל דאף אי נמשך ערלתו חייב למול א"ע דהא קרא דאת בריתי הפר כתיב גבי גדול. אולם בקטן שנמשך ערלתו ולגבי החוב דחל על האב למול את בנו או על הב"ד בודאי זהו דוקא בערל מלידה. אולם אם נימול כבר ואח"כ נמשכה ערלתו אין שום חובה על האב או על הב"ד למולו שנית. דהנה בשבת (דף קל"ב) מייתי שם ברייתא דת"ר ימול בשר ערלתו ואעפ"י שיש שם בכרת יקוץ כו'. ופריך בגמ' תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן אמר אביי אתיא מביניא, מגדול לא אתי שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה כו' ע"ש בפרש"י, ומתבאר מזה דלא ילפינן קטן מגדול ומשום שכן ענוש כרת ולא מבעי לבינוני דהוא מילה שלא בזמנה דלא גמרינן מגדול כמבואר בגמ' בהדיא מה לגדול כו' אך באמת בע"כ דגם קטן של מילה בזמנה לא גמרינן מגדול דהא בשניהם כתיב בשר דדוחה צרעת ובע"כ דלא אתי' קטן מגדול שכן ענוש כרת וכנ"ל. ולפ"ז נראה ברור דגם לפי הס"ד דמשוך דאורייתא מקרא דאת בריתי הפר וכיון דזה כתיב גבי גדול כנ"ל א"כ דוקא גדול שנמשך ערלתו חייב למול א"ע. ואין ללמוד מזה לקטן שנמשך ערלתו דיהיה חובה על אביו או על ב"ד למולו שנית ומשום דמה לגדול שכן ענוש כרת. דאי נימא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך בודאי דחייב גם כרת ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין שם גבי את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומדבריו מתבאר בהדי' דאת בריתי הפר הוא ריבוי גם לכרת ולפ"ז נראה לענ"ד ברור כנ"ל:
ועל פי זה מיושב שפיר בעז"ה בהא דשקיל וטרי הגמ' ביבמות שם אי משוך דאורייתא או דרבנן אף דהוא משנה מפורשת בשבת שם ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין דשמעת מינה דבעל בשר הוא רק דרבנן כנ"ל. דאין החילוק בין משוך לבעל בשר בין שנמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין שבשרו רך ומדולדל דבזה אין שום חילוק כלל. אולם ההבדל הוא דבסוגיא דיבמות מיירי בגדול שנמשכה ערלתו ולענין החוב שחל עליו למול א"ע ובזה הוא דשקלינן וטרינן שם בסוגיא אי משוך דאורייתא או דרבנן. והיינו אם הכתוב דאת בריתי הפר לרבות המשוך הוא דרשה גמורה או אסמכתא בעלמא דס"ד דהמקשה דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך ומסיק דמשוך דרבנן כר"ה וקרא אסמכתא בעלמא וכן בעי לומר שם דתנאי פליגי בזה כנ"ל. וכ"ז הוא בגדול שנמשכה ערלתו כנ"ל אולם בקטן ולענין חיוב המילה מדאורייתא שחל על אביו או ב"ד למולו פשיטא דאם נמשכה ערלתו אין שום חיוב מה"ת על האב או ב"ד למולו שנית והיינו דלא מייתי הגמ' שם המשנה דשבת דאם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין כנ"ל. ומשום דשם מיירי בקטן הנימול ע"י אביו או ב"ד ובזה כ"ע מודים דמכיון שכבר נימול אין שום חיוב מה"ת על אביו או ב"ד למולו שנית וא"צ לתקן רק מפני מראית העין. ואף דאי נימא דמשוך דאורייתא א"כ לכשיגדל והבשר יהיה עדיין חופה את העטרה אפשר דיהיה מחויב אז למול א"ע מה"ת מ"מ הנה כ"ז שהוא קטן אין אנו דנין עליו דלא שייך בו חובה עד שיגדל ורק לענין החוב על אביו או ב"ד למולו ולגבייהו אין שום חובה מה"ת לתקן רק משום מראית העין:
וכן מיושב ג"כ פשטות הסוגיא דיבמות ושבת שעוררנו למעלה דבכל הסוגיא דיבמות הנ"ל מדובר הכל במשוך והסוגיא דשבת הוא הכל בבעל בשר. והנה לפמ"ש דזה בודאי אין חילוק כלל בין נמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין שהיה בשרו רך ומדולדל ירק בין גדול לקטן א"כ לכאורה צ"ע ביותר מ"ש דבכל הסוגיא דיבמות נקט משוך ובסוגיא דשבת נקט מסורבל בבשר. אולם באמת ניחא שפיר בעז"ה דהיא הנותנת ומשום דבסוגיא דיבמות מיירי הכל דוקא בגדול שנמשכה ערלתו וכמו שיתבאר לכך נקט משוך. ובסוגיא דשבת מיירי רק בקטן ולכן נקט מסורבל בבשר. דהנה בגדול לא משכחת לגביה בעל בשר והיינו דע"י שהוא איש שמן יהיה הבשר חופה את העטרה כנודע בחוש דמעולם לא נראה איש גדול בעל בשר דבגדלותו ישוב הבשר לכסות העטרה. ורק דמשכחת לגביה משוך היינו ע"י מיעוך בעור אמתו תמיד עד שנשתרבב הבשר ומכסה העטרה או ע"י חולי ואף דגם זה לא שכיח למשוך בידים עור אמתו וכן ע"י חולי לא שכיח כלל מ"מ הוא אפשרות יותר מבעל בשר, ולכן כל היכא דמיירי מדין גדול שהבשר חופה את העטרה נקט משוך. אולם בקטן הוא להיפך דענין משוך הן ע"י אדם והן ע"י חולי לא שכיח כלל. אבל בעל בשר זה מצוי מאוד לגביה דהיינו שמתוך שהוא שמן ובעל בשר ישוב הבשר וחופה את העטרה או דמתוך רפיון הבשר בקטנותו יהי' הבשר רך ומדולדל וכנודע בחוש. והלכך כל היכא דמיירי מדין קטן שהבשר חופה את העטרה נקט בעל בשר וכנ"ל:
ולפ"ז יתבאר שפיר דהנה לפמ"ש כל הסוגיא דיבמות מיירי הכל בגדול שנמשכה ערלתו ובראש הנה ר"ה דאמר ד"ת משוך אוכל בתרומה דאשמעינן חידושא דמשוך הוא רק דרבנן ומה"ת א"צ למול וכמש"כ בחי' הרשב"א שם. בודאי מיירי בגדול שנמשך ערלתו ולענין החוב שעליו למול א"ע ואיצטריך לאשמעינן דמה"ת א"צ למול א"ע. אולם בקטן אין רבותא כלל דפשיטא כיון שכבר נימול שוב לא חל על אביו או ב"ד מה"ת למולו שנית והוא משנה מפורשת בשבת שם ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין והיינו בקטן וכנ"ל. וכיון דר"ה מיירי ע"כ בגדול להכי נקט משוך וכנ"ל. וכן הברייתא דמשוך אוכל בתרומה והיינו מדאורייתא וכפי גי' הראשונים דמסייע ליה לר"ה דמשמעינן ג"כ דמשוך א"צ למול מה"ת והיינו בע"כ ג"כ רק בגדול וכנ"ל לכך נקט משוך. ואף דר"ה והברייתא מיירי לענין תרומה ולפ"ז לכאורה גם בקטן הוי מצי לאשמעינן דאי נימא דמשוך הוי דאורייתא א"כ גם בקטן נהי דמה"ת אין חיוב על אביו או ב"ד למולו שנית מ"מ אפשר דמקרי ערל לענין תרומה אך הנה עיקר דברי ר"ה והברייתא הוא לאשמעינן דדבר תורה משוך א"צ למול ודין תרומה נמשך ממילא מעיקר המילה ולכן נקטי בגדול לאשמעינן דא"צ למול כלל מה"ת. מיהו באמת גם לענין תרומה גופיה שייך יותר בגדול מבקטן דבקטן הוא רק לענין להאכילו תרומה ומדין קטן אוכל נבילות. ולפ"ז הוי רבותא יותר בגדול משוך דאוכל בתרומה דבר תורה. ועכ"פ כיון דר"ה והברייתא מיירי בגדול לכך נקטי משוך כנ"ל וכן הברייתא דמשוך צריך שימול דמסמין ליה אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך מיירי ג"כ בגדול דע"ז איכא אסמכתא מהכתוב דהקרא הוא בגדול וכנ"ל וכיון דמיירי בגדול לכך נקט משוך כנ"ל ועוד נראה דגם עיקר מחלוקת דת"ק ור' יהודה בברייתא דס"ל לר' יהודה משוך לא ימול מפני הסכנה היינו ג"כ דוקא בגדול שנמשך ערלתו. אבל בקטן המסורבל בבשר מודה ר"י דצריך שימול מדרבנן דליכא סכנה כלל כנודע בחוש והוא מעשים בכל יום ולכך נקטי משוך וכנ"ל. וכן הברייתא דמשוך אין נימול אלא ביום הוא ג"כ דוקא בגדול וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולהכי נקט משוך וכנ"ל. אולם הסוגיא בשבת מיירי הכל בקטן דהא דמחלק שמואל בגמ' וכן רשב"ג בברייתא בקטן המסורבל בבשר בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול כשהוא מתקשה א"צ למול הוא דוקא בקטן. וכמבואר בדבריהם בהדיא קטן המסורבל בבשר וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד. וכיון דמיירי גבי קטן להכי נקטי מסורבל בבשר וכנ"ל. וכן פשטות המשנה דאם היה בעל בשר מיירי ג"כ בקטן ע"ש בפרש"י ומכש"כ לשי' הרמב"ם דהמשנה מיירי בנראה מהול כשמתקשה וא"צ למול רק לתקן ע"י דחיקת העור לאחריה וכמו שנתבאר למעלה א"כ זהו בודאי רק בקטן וכמו שיתבאר לפנינו וכנ"ל לכך נקט במשנה ואם היה בעל בשר מתקנו כו' ובהכי אתי שפיר שינוי הסוגיות ביבמות ובשבת מדויק ומבואר בעז"ה:
ומעתה יתבררו ויתלבנו ג"כ דברי רבינו בעל אור זרוע בהא דס"ל דמשוך חמור מבעל בשר דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול כנ"ל. דלכאורה צע"ג מה נ"מ לדינא בין משוך לבעל בשר ומדוע יש להחמיר במשוך יותר מבעל בשר אולם לפי כל הנ"ל ניחא שפיר בעז"ה. דאפ"ל דהחילוק שבין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשמתקשה אין זה בין נמשכה ערלתו ע"י מיעוך לבין בעל בשר שבשרו רך ומדולדל דבזה בודאי אין חילוק כלל לדינא. אלא דלפמ"ש בעז"ה לחלק בין גדול שנמשכה ערלתו לקטן דרב הונא דאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה מיירי ע"כ בגדול שנמשך ערלתו וכן כל הסוגיא ביבמות שם דמדובר במשוך מיירי הכל בגדול שנמשך ערלתו ומשום דמיירי בגדול לכך נקט משוך. והסוגיא דשבת מיירי בקטן לכך נקט מסורבל בבשר דבקטן מצוי שיהיה בעל בשר והיינו דשם משוך הונח לגבי גדול ומסורבל בבשר גבי קטן. ובארנו ג"כ החילוק שבין גדול לקטן לענין דאורייתא וכנ"ל. ולפ"ז נראה לומר ג"כ דמש"כ האו"ז לחלק בין משוך לבעל בשר וכנ"ל היינו ג"כ בין גדול שנמשך ערלתו לבין קטן המסורבל בבשר ומשום דס"ל להאו"ז לחלק גם לענין דינא דרבנן בין קטן לגדול והיינו דהא דמחלק בגמ' שבת שם בין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול דבנראה מהול א"צ למול היינו דוקא בקטן המסורבל בבשר ולענין החוב שחל על אביו למולו מדרבנן בזה הוא דנראה מהול כשמתקשה א"צ למול. אולם בגדול שנמשך ערלתו דצריך מדרבנן למול א"ע ה"ה דגם בנראה מהול כשמתקשה צריך למול וטעם הדבר יתבאר לפנינו בס"ד. והיינו דמייתי האו"ז מתחילה כל הסוגיא דשבת מדין קטן המסורבל בבשר והחילוק שבין נראה מהול כשמתקשה לשאינו נראה מהול. ואח"כ הביא הסוגיא דיבמות מדין המשוך והיינו מדין גדול שנמשך ערלתו. וזהו שכתב אח"כ והיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו כו' אמר ר"ה דצריך לימול מדרבנן כו' והיינו גדול שנמשך ערלתו דצריך למול א"ע מדרבנן דכל עיקר דברי ר"ה הוא בגדול דלהכי נקט משוך וכנ"ל. וע"ז כתב מיהו איני יודע אם כשמתקשה נראה מהול אם צריך אז למול או לאו. והיינו דמספקא ליה להאו"ז אם גם בגדול כן הוא דכשמתקשה ונראה מהול א"צ למול או דבגדול לעולם צריך למול אפילו בנראה מהול כשמתקשה ומסיק דאפ"ה צריך למול והביא ראיה ע"ז ע"ש והיינו דבגדול אין חילוק דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול. ועכ"פ עיקר הא דמחלק האו"ז בין משוך לבעל בשר היינו רק בין קטן לגדול. ולפ"ז הא דמבואר בגמ' בקטן המסורבל בבשר דבנראה מהול א"צ למול לאו דוקא מסורבל בבשר דה"ה גם בנמשכה ערלתו כן הוא כיון דקטן הוא אלא משום דמיירי בקטן לכך נקט מסורבל בבשר כנ"ל. וכן במשוך דהיינו גדול שנמשך ערלתו דס"ל להאו"ז דאפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול ה"ה דאפילו במסורבל בבשר כן הוא כיון דהוא גדול אלא משום דבגדול מסורבל בבשר אין מצוי כלל לכך נקטי משוך וכנ"ל. וכן מש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות גבי משוך דמדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול דכתבנו למעלה להוכיח מדבריו דס"ל בע"כ כשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול מדלא כתב שימול פעם שנייה עד שיראה מהול בעת קישוי וכמו שכתב בפ"ב מה' מילה לגבי בעל בשר וכנ"ל. ג"כ אין חילוק בין שנמשך ערלתו ע"י מיעוך לבין בעל בשר אלא בין קטן לגדול דמש"כ הרמב"ם המשוך כו' ומד"ס שימול כו' הוא הכל בגדול וכנ"ל. והנה לפי שיטת האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכפי מה שבארנו דהחילוק שבין משוך לבעל בשר הוא בין קטן לגדול. לפ"ז יהי' מיושב שפיר הסוגיא דשבת בהא דאמר שמואל וכן רשב"ג קטן המסורבל בבשר דלכאורה צ"ע מ"ש קטן דנקט לימא מסורבל בבשר סתם. ולפ"ז ניחא שפיר ומשום דעיקר דבריהם דבמתקשה ונראה מהול א"צ למול הוא באמת רק בקטן אבל בגדול אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול וכשי' האו"ז וכנ"ל:
ולפי מה שבארנו בפי' דברי האו"ז דהחילוק שבין משוך לבעל בשר לענין נראה מהול כשמתקשה הוא רק בין קטן לגדול וכנ"ל מעתה יובן היטב טעם החילוק לדינא. והנה לכאורה יש לחלק בפשיטות מסברא ומשום דבגדול איכא חיוב כרת אם לא מל א"ע לפיכך החמירו במראית עין דידיה יותר מבקטן דגבי אביו ליכא כרת. וחילוק זה נראה לומר ג"כ בגמ' יבמות בסוגיא שם לפי גי' הספרים דגרסי מיתיבי ומסיק לר"ה בתיובתא ע"ש בתו' ד"ה מיתיבי דאע"ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה ע"ש. ולכאורה צ"ע דמ"ש. ונראה לומר ג"כ דבעיקר המילה דהוא חיוב כרת לכך צריך שימול מפני שנראה כערל. אולם לענין אכילת תרומה דהוא לכהן ערל רק בלאו לכך לא אסרוהו משום מראית העין ולפ"ז ה"נ י"ל כן:
אך באמת יש לבאר יותר בזה בדרך הכרח בעז"ה דהנה לכאורה יש לה"ר ברורה לשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול. דהרי בברייתא שם ביבמות דמשוך צריך שימול מסמיך ליה אקרא דאת ברית הפר לרבות המשוך וכדמסיק שם בגמ' לעולם דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ועכ"פ כיון דאיכא אסמכתא מקרא דמשוך צריך שימול א"כ בודאי צ"ל דהוא כערל גמור ואפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול עד שיראה מהול כדין. וביותר דכבר נתבאר למעלה דבבעל בשר דמבואר בגמ' דבנראה מהול כשמתקשה א"צ למול הנה גם בשאינו נראה מהול דצריך למול בע"כ אין זה מילה גמורה כשאר מילה דהא א"צ למול רק עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי וכמבואר ברמב"ם וטור ושו"ע ובערל גמור צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי וכנ"ל ומכש"כ לפי מה שנתבאר למעלה דגם כשמתקשה א"צ שתראה מגולה רוב העטרה אלא דצריך למול ולחתוך רק מעט לגלות קצת העטרה כשמתקשה. וכמו דלכתחילה בשנראה מהול קצת א"צ למול כן ה"ה בשאינו נראה מהול דצריך למול רק כנ"ל דבערל גמור בכה"ג לא מיקרי מילה כלל כל שאינו מגלה רוב העטרה כדין אלא משום דבעל בשר הוא רק דרבנן סגי בהכי. ולפ"ז אי נימא דגם משוך שוה לבעל בשר לענין דין נראה מהול כשמתקשה א"כ הרי בודאי צע"ג דהא הברייתא דמשוך צריך שימול מסמיך ליה אקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך א"כ בודאי דצריך למול מילה גמורה כדין מילה. דאל"כ מאי ענין זה לאסמכתא על הכתוב כיון דא"צ למול מילה גמורה ומה"ת בכה"ג לא מקרי מילה כלל. ובע"כ מוכרח מזה כשי' האו"ז דבמשוך אפילו נראה מהול כשמתקשה צריך למול ומכש"כ בשאינו נראה מהול דצריך למול מילה גמורה כדין מילה עד שתראה רוב העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי והיינו דמסמיך ליה אקרא וכנ"ל. באופן דשי' האו"ז במשוך הוא פשוט מאוד לפי הסוגיא ביבמות שם אלא דאכתי צ"ע מהו החילוק שבין משוך לבעל בשר דמה נ"מ בין נמשכה ערלתו לבין מסורבל בבשר:
אולם לפי מה שבארנו דהחילוק שבין משוך לבעל בשר הוא בין קטן לגדול וזהו ג"כ שי' האו"ז וכנ"ל מעתה יובן היטב טעם החילוק והוא ע"פ מש"כ למעלה דגם לפי הס"ד ביבמות שם דמשוך דאורייתא ומשום דקרא דאת בריתי הפר הוא דרשה גמורה לרבות המשוך היינו דוקא בגדול דצריך למול א"ע כשנמשך ערלתו ומשום דקרא כתיב גבי גדול וכנ"ל אולם בקטן פשיטא דמכיון שכבר נימול אין חובה מה"ת על אביו למולו שנית כשנמשך ערלתו ולא ילפינן מגדול דמה לגדול שכן ענוש כרת כנ"ל. והסוגיא דיבמות מיירי בגדול דמשו"ה נקט משוך והיינו דלא הביא הגמ' המשנה דשבת דאם היה בעל בשר כו' ומשום דשם מיירי בקטן וכנ"ל. ולפ"ז נראה לומר דגם לפי האמת דמשוך דרבנן וקרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך הוא אסמכתא בעלמא. הנה ענין האסמכתא הוא ג"כ רק בגדול לענין למול א"ע דקרא גבי גדול כתיב וכנ"ל. אבל בקטן ולענין החובה על אביו למולו שנית בזה ליכא אסמכתא מהכתוב. ולפ"ז ניחא שפיר דהסוגיא דשבת מיירי בקטן המסורבל בבשר דלגביה ליכא אסמכתא מקרא ורק דצריך למול מדרבנן משום מראית העין ולכך הקילו דבנראה מהול כשמתקשה א"צ למול כנ"ל. אולם במשוך דהיינו בגדול שנמשכה ערלתו דאסמכוה רבנן אקרא לרבות המשוך וכנ"ל הוי כערל גמור ולכך אף בשנראה מהול כשהוא מתקשה צריך למול עד שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי כדין מילה גמורה וכנ"ל. וזהו שיטת האו"ז דמחלק בין משוך לבעל בשר דהיינו בין גדול לקטן וכנ"ל:
ויש להסביר הדבר ביותר דהנה הרמב"ם בפ"ג מה' מילה ה"ח כתב וכל המפר בריתו של א"א והניח ערלתו או משכה כו' אין לו חלק לעוה"ב וכ"כ הטור בריש ה' מילה ועי' בכס"מ שהראה מקורו לפ"ג דאבות והיינו דמבואר שם ר"א המודעי אומר המחלל כו' והמפר בריתו של א"א ע"ה כו' אין לו חלק לעוה"ב ע"ש. ועי' בסנהדרין (דף צ"ט) דת"ר כי דבר ד' בזה זה המגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר הכרת תכרת הכרת מעוה"ז תכרת לעוה"ב מכאן אמר ר"א המודעי המחלל כו' והמפר כו'. והנה באמת מכאן אין מוכרח למושך ערלתו דאפ"ל דמפר ברית בבשר וכן המפר בריתו של א"א הוא שהניח ערלתו ולא מל כלל. אולם מקור דברי הרמב"ם בזה הוא מהירושלמי ריש פ' חלק ז"ל הוסיפו עליהם הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה אין לו חלק לעוה"ב כו' המפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה כו' ע"ש והוא תוספתא בסנהדרין פ' י"ב. ונראה דהיינו הך דמבואר בסנהדרין הנ"ל דדריש להו מקראי והא דמבואר הוסיפו עליהם כו' והמפר ברית היינו מקרא דמצותו הפר והירושלמי פירשה במושך לו ערלה. והנה האחרונים הקשו על דברי הרמב"ם שכתב דהמושך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב והא כל עיקר משוך הוא רק דרבנן וכמבואר ביבמות ובדברי הרמב"ם פ"ז מה' תרומות ועי' בספר נחל איתן בפ"ג מה' תשובה בשם מרכבת המשנה ומעשה רוקח ובסוף ה' מילה וע"ש מה שתי' בדרך רחוק. והנה באמת קושיא זו ק' ג"כ על הירושלמי שממנה מקור דברי הרמב"ם וביותר דהירושלמי משמע דמפר ברית דדריש ליה מקרא היינו מושך ערלה וכנ"ל. והנה ביבמות שם בתו' ד"ה ומדבריהם ז"ל והא דאמר בפ"ק דשבועות (דף י"ג) דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל ע"ש. וכוונתו הוא על הברייתא דמייתי שם כי דבר ד' בזה זה הפורק עול כו' ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר הכרת תכרת כו'. ועי' בשו"ת עמודי אור סי' ס"ה שכתב דכנראה שהיה בגירסתן במילתא דרבי דקחשיב מפר ברית משוך ערלה. ולפ"ז תמוה מה שכתבו התו' שלא מל כלל דא"כ ערל מעיקרא הוא ולא משוך ע"ש. אולם נראה דדברי התו' הוא באמת ע"פ הספרים שלנו דאת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר אלא משום דבאמת פשטות המפר ברית בבשר משמע למשוך ערלה והיינו שכבר נימול והוא מפר ברית בידים וכמו דמבואר ביבמות את ברית הפר לרבות המשוך ולכן כתבו התו' דהא דאמר בשבועות דמשוך ערלה בכרת והיינו דלכאורה משמע דמפר ברית הוא משוך ערלה היינו שלא מל כלל פי' דמכיון דבאמת מסקינן דמשוך דרבנן בע"כ דקרא דמצותו הפר הכרת תכרת דדרשינן למפר ברית בבשר היינו שלא מל כלל דגם ע"ז שייך מפר ברית ודברי התו' הם בדרך פירוש וכנ"ל. ועכ"פ הרי דגם התו' הרגישו בזה ופירשו באמת דמפר ברית היינו שלא מל כלל. אולם לכאורה צע"ג דהרי הירושלמי פי' בהדיא דמפר ברית זה שמושך לו ערלה ובודאי נראה דסמיך אקרא דמצותו הפר זה המפר ברית. אולם נראה דניחא שפיר דבודאי עיקר קרא דמצותו הפר דדרשינן למפר ברית בבשר היינו שלא מל כלל וכמש"כ התו' וכנ"ל. והא דמבואר בירושלמי המפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה היינו אסמכתא בעלמא ומשום דלשון הפרת ברית משמע למשוך אסמכוה רבנן גם למושך ערלה אקרא דמצותו הפר והוא ממש כמו דמבואר בתלמודא דידן דהברייתא דאת בריתי הפר לרבות המשוך הוא אסמכתא בעלמא הרי דעיקר קרא בע"כ למי שלא מל כלל ומ"מ בדרך אסמכתא הוא לרבות המשוך. וכמו כן הוא קרא דמצותו הפר דעיקר קרא הוא למפר ברית שלא מל כלל ומ"מ בדרך אסמכתא הוא גם למושך לו ערלה וכיון דבהאי קרא כתיב הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב לכך סמכו ע"ז דגם המושך לו ערלה אין לו חלק לעוה"ב וכמבואר בירושלמי. והיינו שכתב הרמב"ם והטור דאם הניח ערלתו או שמשכה אין לו חלק לעוה"ב ותרווייהו נלמוד מקרא דמצותו הפר וכנ"ל. ומה שהקשו כיון דמשוך דרבנן איך אפשר דאין לו חלק לעוה"ב לענ"ד ל"ק כלל דאין ענין זה לזה ובודאי אף במידי דרבנן בדבר שהדעת נותן שהוא עון חמור מאוד כמו המושך ערלתו דמפר בריתו של א"א ע"ה דנו חכמים לפי מה שהיה נראה להם ואסמכוה אקרא וז"ב. ומ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה ה"ו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונידונין כו' והמושך ערלתו. והאחרונים הקשו ע"ז הא משוך לא הוי אלא מדרבנן וכרת דרבנן מי איכא לענ"ד ל"ק כלל דמש"כ הרמב"ם נכרתין היינו כרת לנפש שאין להם חלק לעוה"ב וע"ש ברמב"ם קחשיב התם טובא בכלל זה דנכרתין ואובדין דאינם בכלל חייבי כריתות ממש אלא שאין להם חלק לעוה"ב והיינו כרת לנפש וכנ"ל: