אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן כו

סימן כה

בדין אם אחד רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוק או שנפסקו לו ציציותיו בשבת ברה"ר והוא אינו יודע אם מחויב להגיד לו כדי שיפשוט בגדו וטליתו מעליו או דמשום כבוד הבריות ישתוק וא"צ להגיד לו עד שיגיע לביתו:

תשובה בס"ד. הנה הטור יור"ד סי' ש"ג כתב המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו אפילו בשוק כו' כתב הרמב"ם הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו אם הוא בשוק קורעו מעליו אפילו אם הוא רבו שלמדו חכמה: וא"א הרא"ש ז"ל כתב אע"פ שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק דוקא שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע אין צריך לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג עכ"ל הטור ע"ש ודברי הרא"ש הוא בפ"ט דנדה וע"ש שהביא ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר ד"ת ומאן דמתיר כר' זירא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת כו' ר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלוף מאנך והב ליה וסבר ר' אמי כאמורא דשרי א"נ בכלאים דרבנן א"נ בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו כו' אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק כו' דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג ע"ש ועי' בב"י ובשו"ע יור"ד בסי' זה דהמחבר כתב דברי הרמב"ם. ובהגהות רמ"א הביא דעת הרא"ש והטור ע"ש וכ"כ בעל תרומת הדשן בסי' רפ"ח לענין כהן ששוכב ערום בבית שיש בו מת. וז"ל יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כו' אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו בתחילה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לצאת אליהם וכשילביש יגידו לו וכדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהה בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי וכה"ג כתב ביור"ד בשם אשרי וכ"כ האשרי גופיה בהלכות כלאים ע"ש ודברי תה"ד אלו הביא ג"כ הרמ"א ביור"ד סי' שע"ב ע"ש:

אך הנה בשו"ת שג"א סי' נ"ח האריך בדין זה והעלה להלכה דאם אחד רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים חייב להגיד לו ודלא כהטור והאחרונים ביור"ד סי' ש"ג ויסוד דבריו הוא משום שהאריך שם להוכיח דדעת הראשונים הוא שלא כדברי הרא"ש ע"ש. ולענ"ד יש לדון בדבר וכמו שאבאר בעז"ה. והנה בעיקר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה הבינו כל האחרונים בטעם מחלקותם דהוא משום דמבואר בגמ' ברכות (דף כ) בסוגיא דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאע"ג דאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא מ"מ היינו דוקא באיסור קום ועשה כמו כלאים אולם בשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות אפילו איסור דאורייתא וכמו דמת מצוה דוחה פסח ומילה וע"ש בסוף הסוגיא דמסיק שוא"ת שאני ע"ש ולכך ס"ל להרא"ש נהי דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דאין איסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות בקו"ע אולם הרואה כלאים על חבירו והלבוש הוא שוגג ואנו דנין רק אם חייב להגיד לו בזה אמרינן דישתוק וא"צ להגיד לו דהא מה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ואיסור שוא"ת הרי נדחה מפני כבוד הבריות אולם הרמב"ם ס"ל כיון דמ"מ הלבוש כלאים עביד מעשה ולגביה הוי קום ועשה ולכן צריך להגיד לו ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' ל"ה שהביא שם דברי הרמב"ם והרא"ש וכתב שם ז"ל. ולכך פסק הרא"ש בה' כלאים שאם מוצא על חבירו כלאים בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום ועשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוי שוא"ת ע"ש. וכ"כ בספר ישועת יעקב או"ח סי' י"ג ז"ל דהרא"ש כתב דאם רואה חבירו לבוש כלאים בשוק א"צ להודיעו כיון דהוא לא עביד מעשה חשיב שוא"ת מה שאינו מודיעו ושאר פוסקים ס"ל כיון דהלובש כלאים קעביד מעשה חייב להודיעו וע"ש מה שכתב עוד שם דחבירו שוגג בדבר ולא קעביד איסורא והוא שידע מזה לא קעביד איסורא בקום ועשה ע"ש ויותר מזה מבואר בשו"ת שג"א שם וע"ש שכתב באמצע התשובה בזה"ל דלמאי דס"ד דרבינא כו' כש"כ שאינו דוחה ד"ת אפילו בשוא"ת וכיון דמן התורה מחויב להפריש את חבירו מאיסורא משום כבוד הבריות לא דחינן ליה אבל למאי דקי"ל דאפילו ד"ת נדחה מפני כבוד הבריות בשוא"ת כו' אם הלובש שוגג א"צ להגיד לו דמה שנמנע מלהגיד לו אינו אלא שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות אע"ג דשל תורה היא עכ"ל ע"ש ולכן כתב שם השג"א להוכיח מדברי הראשונים דלא ס"ל כסברת הרא"ש: וע"ש שכתב דמדברי התו' בפ' שבועות העדות (דף ל') נראה שחולקים על סברא זו דאיתא התם אמר רבה ב"ר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל אמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב וכתבו התו' בד"ה אבל מיהו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מי שמתו בברכות מוכח דשרי אפילו באיסור דפריך גבי מוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שוא"ת שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שוא"ת שרי כו' וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה כו' ועוד י"ל דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מינה כגון שרוצה אחר ליטלו כו' עכ"ל התו' ע"ש הרי דס"ל להתו' בתי' השני דכיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים הו"ל כקום ועשה ואין נדחה מפני כבוד הבריות וא"כ ה"ה אם רואה את חבירו מלובש בכלאים והוא לא ידע אם אינו מודיעו הו"ל כעושה מעשה בידים ואינו נדחה מפני כבוד הבריות וחייב להגיד לו ע"ש בשג"א. ועפ"י יסוד הזה כתב להוכיח מדברי רש"י והרמב"ן דלא ס"ל כסברת הרא"ש ומשום דמדבריהם מוכח דלא ס"ל כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ובע"כ דס"ל כתי' השני שבתו' ודלא כהרא"ש:

והנה לפי דברי השג"א הנ"ל נמצא דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלי' בשני תי' התו' וכנ"ל דלתי' הראשון דס"ל להתו' דמה שאינו מעיד חשיב שוא"ת ה"ה דא"צ להודיעו וכסברת הרא"ש ולתי' השני דס"ל להתו' דמה שאינו מעיד חשיב כקו"ע ולפ"ז ה"ה דצריך להודיע לחבירו שהוא לבוש כלאים וכסברת הרמב"ם. והנה לפי הבנת האחרונים בדעת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיע לחבירו שהוא לבוש כלאים ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות לפ"ז צ"ל ע"כ דהא דאינו צריך להודיעו היינו דוקא בגנאי גדול כמו אם לבוש כלאים בבגד התחתון שיהי' נשאר עומד ערום בשוק וכמש"כ התו' ולכן א"צ להודיעו דמה שנמנע מלהגיד לו הוי שוא"ת ונדחה משום כ"ה אולם אם לבוש כלאים בבגד עליון דבודאי לא הוי רק גנאי קטן בכה"ג בודאי צריך להודיעו דאין לומר בזה דמה שאינו מודיעו לא הוי רק שוא"ת דהא בגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות וכמש"כ התו' בתי' הראשון דלפיכך צריך להעיד באיסורא אף דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת ומשום דלא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל ואף דלפי מש"כ התו' בתי' השני לפ"ז א"צ לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ואפ"ל דבשוא"ת ממש גם בגנאי קטן נדחה משום כ"ה מ"מ הא לסברת הרא"ש וכנ"ל בודאי א"א לומר כתי' השני שבתו' דלתי' זה דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת א"כ הא אין מקום כלל לדברי הרא"ש ולפ"ז ה"ה דאם רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים צריך להודיעו וכנ"ל. ובע"כ צ"ל לדעת הרא"ש כתי' הראשון שבתו' דמה שאינו מעיד לא הוי רק שוא"ת והא דצריך להעיד באיסורא היינו משום דלא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל ולפ"ז ה"ה היכי שרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בגוונא דלא הוי רק גנאי קטן אם יפשוט בשוק חייב להגיד לו דאין לומר בזה דמה שנמנע מלהגיד לו הוא רק שוא"ת דנדחה משום כ"ה. דבגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה משום כבוד הבריות לסברא זו וכנ"ל:

אולם צ"ע לפ"ז דברי התה"ד הנ"ל הביאו הרמ"א בשו"ע יור"ד סי' שע"ב דכהן ששוכב ערום באוהל המת אין להגיד לו אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש א"ע ע"ש והחות יאיר בתשובה סי' צ"ה הקשה ע"ז מדברי התו' בברכות שם גבי הא דמסיק שוא"ת שאני וכתבו דלהכי לא ילפינן מטומאה גופה שהותרה לכהן גדול ונזיר להיטמא למת מצוה בקום ועשה ומשום דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל דלא כפרש"י ע"ש ולפ"ז עכ"פ איסור טומאה גופה בודאי נדחה משום כ"ה אף בקו"ע וא"כ אמאי צריך לצאת לחוץ ערום ואסור להמתין עד שילביש א"ע וע"ש שתי' די"ל דהא דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אף בקו"ע היינו ג"כ בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה וכמש"כ התו' בשבועות שם לחלק בהכי לענין שוא"ת וכנ"ל אולם בכה"ג לרוץ ערום לבית חבירו בשביל טומאה לא הוי רק גנאי קטן חדא דלא הוי בשוק וגם הכל יודעין דהוא בשביל טומאה ע"ש וכ"כ בפשיטות התומים בסי' כ"ח ע"ש ועכ"פ כיון דבכה"ג לא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל לפ"ז צ"ע גם בלא ידע מדוע א"צ להגיד לו נהי דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דבכה"ג לא הוי רק גנאי קטן ובגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות וכנ"ל. ולבד זה הנה לפי הטעמים שכתב החו"י שם דלצאת ערום מבית משום טומאה לא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל א"כ נראה דמכש"כ בירושלמי שם דמייתי הרא"ש בפ"ט דנדה דר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלוף מאנך והב ליה והיינו דהקפיד ר' אמי על מה שהודיעו דע"ז כתב הרא"ש הטעם דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג ולפמש"כ החו"י נראה דמכש"כ דגם זה לא הוי רק גנאי קטן דהא בבהמ"ד היו יושבין ודוקא בשוק הוי גנאי גדול. ועכ"פ כיון דלא הוי רק גנאי קטן וא"כ אמאי א"צ להודיעו דהא גנאי קטן אינו נדחה גם בשוא"ת ואמאי הקפיד ר' אמי: מיהו דברי החו"י אינם מוכרחים דאפ"ל דגם הך עובדא דתה"ד לרוץ ערום מבית שיש בו טומאה הוי גנאי גדול והא דלא נדחה איסור טומאה שאינו שוה בכל משום כבוד הבריות היינו משום דהתה"ד קאי בשיטת רש"י בברכות שם ולדידיה גם איסור טומאה לא נדחה משום כבוד הבריות בקום ועשה והא דמת מצוה דוחה ללאו דטומאה גבי כ"ג ונזיר היינו משום דלא מקרי דיחוי כלל ע"ש:

מיהו בכ"ז הנה צע"ג לומר דהרא"ש מיירי דוקא במקום גנאי גדול דהנה פשטות דברי הרא"ש והטור במה שכתבו הרואה כלאים על חבירו משמע ודאי אפילו בבגד עליון דבודאי לא מקרי גנאי גדול. דהנה התו' בב"מ (דף לא) ד"ה אלא כתבו וז"ל וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי כו' אע"ג דבפ' מי שמתו מוכח דאי הוי כלאים שוא"ת היה נדחה משום כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ע"ש ומשמע מדבריהם דדוקא להפשיט כל בגדיו עם החלוק ולעמוד ערום ממש מקרי גנאי גדול אבל בלא"ה אפילו להפשיט כל בגדיו כיון שלא יעמוד ערום לא מקרי גנאי גדול ומשום זה תמוהים לי באמת דברי המג"א בסי' י"ג שכתב דאם נפסק ציצית ברה"ר בטלית קטן א"צ לפושטו אפילו בחול דהפשיטה הוי גנאי גדול ע"ש. וצ"ע מנ"ל זה דהא מדברי התו' הנ"ל משמע דדוקא להפשיט כל בגדיו עם החלוק ולעמוד ערום ממש בשוק הוי גנאי גדול וצ"ע ועכ"פ אם נימא דהרא"ש והטור מיירי דוקא במקום דאיכא גנאי גדול אז א"צ להודיעו לפ"ז צ"ל דמה שכתבו הרואה כלאים על חבירו היינו על חלוקו שיהי' צריך להפשיט כל בגדיו ולעמוד ערום בשוק אז א"צ להודיעו וזה אינו במשמע דבריהם כלל כמובן דפשטות דבריהם בודאי משמע אפילו בבגד עליון ואף דגם התו' פירשו כן בדברי הגמ' אף דבגמ' מבואר סתם המוצא כלאים בבגדו היינו משום דבגמ' מפורש פושטו אפילו בשוק ומיירי בכל גווני אפילו במקום דאיכא גנות גדול וזה אמת לדינא אולם הרא"ש והטור שכתבו א"צ להודיעו אי נימא דמיירי דוקא במקום גנאי גדול שיהי' נשאר ערום בודאי דלא הו"ל לסתום בזה וצ"ע גם הנה מש"כ התו' דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות הנה לפנינו הגירסא שם אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר כמו שמהלך בשוק ערום ע"ש ומשמע דוקא בשוק ולפ"ז הירושלמי דמייתי הרא"ש בפ"ט דנדה שהיו יושבין בבית המדרש לכאורה לא הוי גנאי גדול ומ"מ הקפיד ר' אמי על מה שהודיעו:

גם הנה בעיקר הדבר מה שכתבו האחרונים המה שלשת הרועים הנו"ב ובעל ישועת יעקב והשג"א דהא דס"ל להרא"ש דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו היינו משום דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות לכאורה הוא תימה גדולה דעל שתיקתו א"צ לדון כלל משום דהוי שוא"ת דבל"ז נראה דעיקר החיוב מה שצריך להודיע לחבירו להפרישו מאיסור אין זה רק דרבנן ואף דהשג"א כתב דמן התורה מחויב להפריש חבירו מאיסור מ"מ דבריו צ"ע באמת דמאיזה ענין יהיה חייב מ"הת להפריש לחבירו מאיסור דמקרא דלפני עור לא תתן מכשול לא נלמוד רק דאסור להכשיל לחבירו באיסור וכמו מושיט יין לנזיר ודקאים בתרי עברי דנהרי דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל דנמצא שהוא נותן לפניו המכשול וכמבואר בע"ז (דף ואו) ע"ש אבל להודיע לחבירו להפרישו מן האיסור מנ"ל זה מה"ת וכיון דא"צ להודיע לחבירו רק מדרבנן לפ"ז א"צ לדון בזה דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת אלא משום דבדרבנן אף קו"ע נדחה מפני כבוד הבריות אם לא דנאמר דחייב מה"ת להפריש לחבירו מאיסור משום ליתא דמצות תוכחה וצ"ע:

שוב מצאתי להב"ח ביור"ד סי' ש"ג שכתב כן בהדיא ופי' באמת דברי הרא"ש משום זה וע"ש שכתב ז"ל והרא"ש מפרש דדוקא שהלובש בעצמו מוצאו דהשתא הוי מזיד אם אינו פושטו צריך לפשוט אפילו בשוק אבל אם הלבוש אינו יודע א"צ לומר לו בשוק דכיון דאין חיוב אמירה זו אלא מדרבנן דאסמכוה אלפני עור לא תתן מכשול גדול כבוד הבריות שרואה ל"ת שבתורה וא"צ להגיד לו בשוק עד שיגיע לביתו זהו דעת רבינו עכ"ל הב"ח ע"ש. מיהו לכאורה צ"ע מהא דאמרינן בשבועות שם ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' ועי' בתו' שם שכתבו אף דהוא שוא"ת מ"מ בגנאי קטן גם שוא"ת לא נדחה משום כ"ה ומשמע מכ"ז דחייב מן התורה להעיד באיסור וקשה דהא עיקר הלאו דלא יגיד הוא רק בממון ושיתבענו להעיד וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' עדות ע"ש וצריך לומר דמ"מ חייב להעיד מה"ת לאפרושי מאיסורא אך נראה לחלק בין זה דהוא בתורת עדות לפני ב"ד מחויב מה"ת להעיד באיסורא אבל להודיע לחבירו להפרישו מאיסור אין חייב רק מדרבנן וכמש"כ הב"ח ועי' בכס"מ פ"א מה' עדות שכתב שם דמ"ש רבינו והוא שיתבענו להעיד בד"מ נראה מדבריו דבדיני נפשות אפי' לא תבעוהו חייב כו' וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא"ש בפ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד משום שנאמר ובערת הרע מקרבך ועי' להרא"ה בספר החינוך מצוה קכ"ב ע"ש:

והנה בספר שו"ת אור נעלם בחי' לברכות שם כתב דמשמע מהטור דהרמב"ם ס"ל אף שהלבוש אינו יודע מ"מ חייב הרואה לקורעו מעליו כדי שלא יעבור משום לפני עור וכדאיתא סברא זו בב"ח. והקשה דזהו נגד מסקנת הגמ' דמסיק שוא"ת שאני והכא נמי אם מניחו על הלובש דעובר משום לפני עור זהו ג"כ בשוא"ת דנדחה מפני כבוד הבריות ע"ש. והנה לפי דבריו עדיפא הו"ל להקשות דהא מה שצריך להודיעו הוא רק דרבנן וכמש"כ הב"ח ודרבנן אף קו"ע נדחה משום כ"ה. והנה מה שהקשה דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת הנה לפמ"ש השג"א דס"ל להרמב"ם כתי' השני בתו' שם דהואיל דע"י שתיקתו יהי' נעשה איסור בידים הו"ל כקו"ע ולפ"ז ניחא שפיר. מיהו לפמ"ש הב"ח דאין חייב להודיעו רק מדרבנן ולפ"ז קשה נהי דנימא דהואיל ונעשה ע"י איסור הוי כקו"ע ממש לגבי הרואה אם לא יודיעו מ"מ צ"ע כיון דסוף סוף אין חיוב להודיעו רק מדרבנן וא"כ הא מדרבנן גם קו"ע נדחה משום כ"ה:

גם הנה באמת יש להוכיח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל כתי' השני שבתו' שם. דהנה הרמב"ם בפ"א מה' עדות העתיק דברי הגמ' גבי ת"ח למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה וכתב בד"א בעדות ממון אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור הולך ומעיד ואח"כ כתב כהן גדול אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד ועי' בכס"מ שכתב דמדברי רבינו שכתב דין כ"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפליגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ"ג משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור עכ"ל וכ"כ הכס"מ בפ"ג מה' מלכים לענין מלך ע"ש. ולכאורה צע"ג מאיזה ענין נחלוק בזה בין צורבא מרבנן למלך וכ"ג דא"צ להעיד אף באיסור כיון דאין חכמה כו' ועי' בלח"מ ובמ"ל וכתבו האחרונים לישב דס"ל להרמב"ם כמ"ש התו' בתי' הראשון בשבועות שם דלפיכך צריך להעיד באיסור אף דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות ומשום דגבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ואינו נדחה משום כ"ה וס"ל להרמב"ם דדוקא לצורבא מרבנן מקרי גנאי קטן אולם במלך וכ"ג להעיד לפני ב"ד דכל ב"ד הוי זוטר מיני' נחשב באמת לגנאי גדול ולכך א"צ להעיד אף באיסור ומשום דכ"ה דוחה בשוא"ת כנ"ל עי' בתומים סי' כ"ח ובשו"ת עטרת חכמים בחי' שבועות ועכ"פ נשמע מזה דלא ס"ל להרמב"ם כתי' השני שבתו' שבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא דלעולם מה שאינו מעיד מקרי שוא"ת ולכך גבי כ"ג דהוי גנאי גדול לילך ולהעיד לעולם א"צ להעיד גם באיסור דאי נימא דס"ל דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת וא"כ אמאי סתם דבריו בכ"ג דגם בעדות שמפריש בה מן האיסור אינו מעיד ובע"כ צ"ל כנ"ל ומ"מ הרי ס"ל להרמב"ם דכשהלבוש שוגג צריך להודיעו:

ולכן נ"ל לומר בס"ד שלא כדברי האחרונים. והיינו דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש באם הלבוש כלאים הוא שוגג אי צריך להודיעו אינו ענין כלל למה שפלפלו התו' בשבועות שם אם נחשב שוא"ת מה שאינו מעיד או דכשעושין איסור ע"י מקרי קום ועשה ובשיטת הרמב"ם ז"ל אין הטעם כלל משום דמה שאינו מודיעו הו"ל כקום ועשה וכן בשיטת הרא"ש דס"ל דא"צ להודיעו אין הטעם משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ונדחה משום כ"ה כמש"כ הגאונים הנ"ל או משום דהוי רק דרבנן כמש"כ הב"ח אולם יסוד הדבר הוא דהכא אין אנו דנין כלל על חיוב הגדתו לחבירו לאפרושי מאיסורא אם יהי' נדחה משום כ"ה דהא בעצם הודעתו לחבירו שלבוש כלאים לגבי הרואה אין כאן דיחוי כ"ה כלל כמובן ורק עיקר כבוד הבריות הוא לגבי הלובש כלאים ולפ"ז עיקר חיוב הגדתו לחבירו להודיעו שלובש כלאים נמשך רק ע"פ ענין האיסור של הלובש כלאים בעצמו אם לגבי הלובש נדחה איסור כלאים משום כבוד הבריות. ובזה יתבאר היטב דעיקר מחלוקת הראשונים בזה הוא בהא דאמרינן דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה. הנה לשיטת הרמב"ם אין חילוק בין אם עובר הל"ת במזיד או בשוגג וכמו דאין כ"ה דוחה בקו"ע באיסור מזיד כן גם איסור שוגג אין נדחה משום כ"ה דהא גם בשוגג עבירה היא ואין לעבור על איסור שוגג משום כ"ה אלא דעל העובר בשוגג גופיה אין מה לדון כלל דכיון שאינו יודע מה יעשה אבל לגבי אחר שרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוגג מחויב להודיעו ולהפרישו מאיסור דאורייתא בשוגג אף במקום כ"ה כיון דאין כ"ה דוחה איסור ל"ת בשוגג לגבי הלובש ממילא צריך הרואה להודיעו להפרישו מאיסור ואף דעיקר החוב להודיעו אף אם לא יודיעו הוי רק שוא"ת או דרבנן בעלמא מ"מ לא שייך לומר דמשום כ"ה ישתוק כיון דכ"ה הוא לגבי הלובש והרי איסור שוגג של הלובש לא נדחה משום כ"ה ממילא צריך להודיעו: והנה באם אחד לבוש כלאים במזיד דצריך לפושעו אפילו בשוק ואם אינו פושט חבירו קורעו מעליו וכמש"כ הרמב"ם ובודאי אין לומר בזה דמ"מ לגבי הרואה הוי שוא"ת מה שלא יקרע מעליו ויהיה נדחה משום כ"ה דדבר זה בטל הוא ומשום דכיון דהלובש מחויב לפושעו ולא נדחה לגביה משום כ"ה ממילא גם חבירו קורעו מעליו ולפ"ז ה"ה אם הוא לבוש שוגג כיון דאיסור שוגג לא נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ממילא חייב הרואה להודיעו ולפ"ז אינו ענין כלל למה שפלפלו התו' בשבועות שם בהא דצריך להעיד באיסורא וס"ל להתו' בתי' הראשון דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת והא דמעיד באיסור הוא משום דהוי רק גנאי קטן. והיינו משום דהתם כבוד הבריות הוא לגבי המעיד לענין עצם העדות דאין כבודו לילך ולהעיד ולכך שפיר ס"ל להתו' בתי' הראשון דאף היכא דעושין איסור על ידו בקום ועשה מ"מ לגבי המעיד הרי לא יעבור רק בשוא"ת אם אינו מעיד וכיון דאין כבודו להעיד נדחה בשוא"ת משום כ"ה שלו ולכך הקשו התו' שפיר ותי' רק משום דהוי גנאי קטן אולם הרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוגג דכ"ה הוא לגבי הלובש וכיון דאיסור שוגג של הלובש לא נדחה משום כ"ה ממילא צריך הרואה להודיעו ולפ"ז שיטת הרמב"ם ניחא שפיר גם לפי תי' הראשון בתו' שם אף אי נימא דגם כשעושין איסור ע"י לא מקרי קו"ע אלא שוא"ת וכנ"ל:

אולם בשיטת הרא"ש נראה דס"ל להרא"ש דנהי דקי"ל דכבוד הבריות אין דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה היינו דוקא באיסור מזיד אבל איסור שוגג קיל ממזיד ויש בכח כ"ה לדחות ל"ת באיסור שוגג ואפשר דהטעם הוא משום דמבואר בברכות שם הטעם דפושטו אפילו בשוק משום דכל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב וח"ה מקרי דוקא במזיד אבל עבירה בשוגג נדחה משום כ"ה וחלול ה' דהכא אין פירושו בפרהסיא כ"א האיסור עצמו מקרי ח"ה עי' בשו"ת נו"ב שם והיינו מזיד דוקא או מטעם אחר ס"ל להרא"ש דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה ועי' בשו"ת נו"ב שם שכתב דאם הלבוש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום ועשה ועכ"פ כיון דאיסור שוגג של הלובש נדחה לגביה הלובש גופיה משום כ"ה או משום דאיסור שוגג קיל או משום דנחשב רק כשוא"ת ממילא חבירו שרואה א"צ להודיעו ולפ"ז ל"צ לומר כלל בדעת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיעו משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת או דרבנן בעלמא ונדחה חיוב אמירתו משום כ"ה אלא דמה שאינו מודיעו לא מקרי דיחוי כלל ומשום דכיון דאיסור כלאים בשוגג של הלובש נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וא"כ הוי כהיתר גמור לגביה משום כ"ה וממילא גם חבירו שרואה א"צ להודיעו ולהפרישו. ואני תמה על הגאונים הנו"ב ובעל ישועת יעקב דבאמת גם המה הרגישו בזה דאיסור שוגג של הלובש קיל דהנו"ב כתב דאם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קו"ע ובספר ישועת יעקב כתב בשוגג לא קעביד איסורא ולכן מחלק שם בין איסור כלאים לשבת. ולפ"ז כיון דאיסור שוגג של הלובש הוי רק שוא"ת או דנימא דשוגג לא מקרי איסור כלל ולפ"ז למה הוצרכו לומר דלפיכך א"צ להודיעו דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת. דהרי הדבר פשוט כמש"כ דמה שא"צ להודיעו אין זה בגדר דיחוי כלל דנדחה חיוב אמירתו משום כ"ה אלא דאיסור כלאים בשוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וממילא א"צ להודיעו:

ועכ"פ לפ"ז הנה גם לפי תי' השני שבתו' שבועות שם אין סתירה כלל לשיטת הרא"ש ואע"ג דלפי תי' זה ס"ל להתו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא קו"ע מ"מ מה בכך הרי גם הרא"ש לא התיר מטעם דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת אלא משום דאיסור כלאים בשוגג נדחה לגבי הלובש עצמו משום כ"ה אף דהוא קו"ע וממילא אין הרואה צריך להודיעו אולם התו' לא דברו כלל מענין מזיד ושוגג ומ"ש התו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אפשר דהיינו במזיד וכן מ"ש התו' דהכא מיירי כפרש"י שבאה אשה לפני חכם להתירה להינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אפ"ל דהיינו ג"כ שהיא מזידה וכן נראה ממה שכתבו התו' דגבי ממונא א"צ להעיד אף שמוציאין ממון מבעליו שלא כדין ע"ש ובודאי הוא ע"י טענה וכפירה וביותר במ"ש דמצא שק או קופה כגון שרוצה אחר ליטלו וזה הוא בודאי במזיד שרוצה לגזול ועכ"פ הוי קו"ע ממש ומ"מ ס"ל להתו' בתי' הראשון נהי דנעשה איסור ממש בקו"ע אם לא יעיד מ"מ כיון דכ"ה הוא לענין עצם העדות דאין כבודו להעיד ולגבי העד הוי רק שוא"ת אם לא יעיד ולכך נדחה משום כ"ה בגנאי גדול ובתי' השני ס"ל להתו' דכיון דעושין איסור ע"י בקו"ע לכך לא מקרי שוא"ת ואין נדחה משום כ"ה אולם כ"ז אינו ענין כלל למה שכתב הרא"ש דא"צ להודיעו ולהפרישו משוגג דבזה לא שייך לומר דכשעושין איסור ע"י הוי כקו"ע כיון דאיסור שוגג אף דהוא קו"ע קיל ונדחה לגבי הלובש משום כבוד הבריות הרי לא נעשה איסור על ידו כלל וממילא א"צ להודיעו וזה ברור שוב מצאתי בתו' הרא"ש בברכות שם גבי שוא"ת שאני שהקשה ג"כ קו' התו' בשבועות וכתב ג"כ שני התי' שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ועוד דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובע"כ צ"ל דתי' זה אינו סותר כלל למש"כ הרא"ש בפ"ט דנדה דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו והדברים נכונים בס"ד:

ומעתה נבא לדברי רבינו בעל שג"א במה שהאריך להוכיח דהראשונים לא ס"ל כשיטת הרא"ש והנה אחרי אשר נתברר לנו דדברי התו' בשבועות אינו ענין כלל למחלוקת הרמב"ם והרא"ש ושיטת הרא"ש אתי שפיר גם לפי תי' השני שבתו' שם לפ"ז גם מדברי הראשונים אין ראיה כלל והנה ע"ש בשג"א שה"ר מדברי הרמב"ן בספר תוה"א שער הכהנים דאהא דמשני הגמ' שוא"ת שאני. כתב הרמב"ן דיש נוסחי עתיקא דמוספי וגרסי וכ"ת נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות דכולהו לאוין שאין שוה בכל הן ואדחי ליה כולהו סוגיא דלעיל דבא בטמאה באים עמו בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא ומדלגין ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי כו' אפילו בשאין בהן פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא עכ"ל הרמב"ן. ומדיליף מדכהן ונזיר מטמאין למת מצוה ושרי להו משום כ"ה דה"ה דמשום כבוד האבל וכבוד המלך שרי להו לטמא ולא אמרינן שאני מת מצוה דהוי גנאי גדול לכן נדחה איסור טומאה דכהן ונזיר לגביה אבל הא דאבל ומלך לא דמי לה דליכא גנאי רק העדר כבוד בעלמא ש"מ דאין לחלק לגבי כבוד הבריות בין גנאי גדול לאינו גדול וכל היכא דשרי איסורא משום כ"ה בכל ענין שרי ולפ"ז שוא"ת הנדחין מפני כ"ה בכל האיסורין דילפינן לה מפסח ומילה שנדחין מפני מת מצוה ה"ה שנדחין נמי מפני העדר כבוד בעלמא. ולדידיה ע"כ הא דאמרינן בשבועות אבל באיסור אין חולקין אי ס"ד דמה שנעשה איסורא ע"י שתיקתו חשיב שוא"ת א"כ באיסור נמי א"צ להעיד משום כ"ה אעפ"י שהוא גנאי קטן אע"כ ה"ט דבאיסורא חייב להעיד משום דזה חשוב לקו"ע כיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים עכ"ל השג"א ע"ש. אולם לפי מש"כ הרי אין מדברי הרמב"ן ראיה כלל דאפילו אי נימא דס"ל להרמב"ן לישב קו' התוס' בשבועות כפי תי' השני שבתו' שבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת מ"מ כ"ז אינו ענין לדין שוגג שכתב הרא"ש דא"צ להודיעו וכמו שהסברנו סברת הרא"ש בזה דאיסור קו"ע בשוגג של הלובש כלאים נדחה לגבי הלובש עצמו משום כ"ה ולכך א"צ להודיעו ולפ"ז אפ"ל דגם הרמב"ן מודה להרא"ש בזה כנ"ל:

מיהו בל"ז הנה גם בעיקר הדבר שהכריח השג"א מדברי הרמב"ן דס"ל ע"כ כתי' השני' בתו' שם מדלא מחלק הרמב"ן בין גנאי גדול לגנאי קטן לאו ראיה היא ומתחילה אני אומר דאפילו אי נימא דהרמב"ן לא ס"ל כפי תי' הראשון שבתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן מ"מ משום זה אין הכרח דהרמב"ן ס"ל ע"כ כתי' השני של התו' דהרי שערי תירוצים לא ננעלו ואולי יתרץ הרמב"ן קו' התו' בדרך אחר אך לו נימא דאין תי' אחר לקו' התו' כ"א מש"כ התו' שם. מ"מ הנה באמת יש לי להביא ראיה ברורה מדברי הרמב"ן ז"ל בעצמו דס"ל ע"כ דוקא כתי' הראשון שבתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ודלא כתי' השני דהנה בחי' הר"ן בב"מ (דף ל"ב) וכן בנימוקי יוסף שם כתבו בשם הרמב"ן שהקשה מאחר דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק ותי' דעשה דכבוד תורה עדיף ובחי' הר"ן שם הקשה על תי' הרמב"ן ותי' שם בע"א וכ"כ הנימוקי יוסף שם ועי' בשיטה מקובצת שם שכתב זה לשונו ולעיקר קו' הר"ן שכתב וא"ת כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק כו' הקשה מורינו הרב נרו וז"ל וא"ת עיקר השאלה אין לה מקום ואמאי דחקו לתרץ דמ"ש אבידה מפריקה וכי היכי דגבי אבידה זקן ואינו לפי כבודו פטור פריקה נמי פטור וכ"ת דגזה"כ באבידה דכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ניליף מיניה במה מצינו וי"ל דלא ילפי מהדדי כו' ותלמודא מצריך להו לעיל ולדידן נמי לא ילפי פריקה מאבידה משום דאבידה ליכא צערא דבהמה ומשום הכי זקן פטור אבל פריקה דאיכא נמי צערא דידה אימא אפילו זקן ואינו לפ"כ חייב וזו היא קו' הראשונים ע"ש. ולענ"ד תימה על תמיהתו ומה צורך לכל האריכות ולה"ר מכח הצריכותא דלעיל והרי בפשיטות לא ילפינן פריקה מאבידה. דהנה בברכות שם בסוגיא פריך על רב דאמר פושטו אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד כו' זקן ואינו לפי כבודו ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ולגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ע"ש ומתבאר מזה דלענין כבוד הבריות אין ללמוד איסורא מהשבת אבידה דפטור זקן ואינו לפ"כ ומשום דהוי רק מ"ע דממונא. ועי' בתו' ב"מ (דף ל') ד"ה אלא שכתבו דלהכי איצטריך באמת קרא דלאחותו ומשום דמוהתעלמת לא ידעינן דדחי אלא ממונא ע"ש. ולפ"ז כיון דצער ב"ח דאורייתא בודאי דלא מקרי פריקה מ"ע דממונא ורק כשאר כל המצות ולא גמרינן מאבידה ולפ"ז שפיר הקשו הראשונים זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק:

אלא דבכ"ז דברי הראשונים צע"ג מטעם אחר דמה הקשו נהי דכיון דצער ב"ח דאורייתא אין ללמוד זקן ואינו לפ"כ דפטור מלפרוק מאבידה משום דאיסורא מממונא לא ילפינן כנ"ל. מ"מ הא באמת מסקינן בברכות שם בסוף הסוגיא דשוא"ת שאני והיינו דבשוא"ת דוחה כ"ה אף באיסורא דגמרינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה מקרא דלאחותו א"כ מכש"כ דזקן ואינו לפ"כ אינו פורק דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת לצער ב"ח דאורייתא וזה תימה ובהכרח צ"ל בביאור דבריהם דהוא ע"פ המבואר בשבועות שם דיש חילוק בין ממונא לאיסורא לענין כ"ה דהיכא דזילא ליה מילתא לאסהודי לקמיה דיינא דזוטר מיניה בממונא א"צ להעיד אבל באיסורא חייב להעיד ובגמ' מייתי ראיה מאבידה דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב והקשו בתוס' אמאי צריך להעיד באיסורא והא שוא"ת הוא ונדחה משום כ"ה אפילו באיסורא כמו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ותי' דדוקא בגנאי גדול דוחה כ"ה בשוא"ת באיסורא וכמו גנאי מת מצוה אבל גבי עדות דלא הוי גנאי כ"כ אין דוחה באיסורא רק בממונא כמו להעיד בממונא או אבידה דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ע"ש ועי' בתוס' ב"מ (דף ל') ד"ה אלא שכתבו דכל עיקר הקרא דוהתעלמת לא איצטריך אלא דבאבידה דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן דבגנאי גדול ילפינן מולאחותו ע"ש ולפ"ז נראה דגם הרמב"ן ס"ל כתי' זה דבאיסור דוחה כ"ה בשוא"ת בגנאי גדול דוקא ודוקא בממונא כמו להעיד בממונא או אבידה דוחה כ"ה בגנאי קטן. והנה גם גבי פריקה דוחה כ"ה בודאי אפילו בגנאי קטן דסתם פריקה לזקן ואינו לפ"כ לא הוי רק גנאי קטן דלא דמי למת מצוה וכמו אבידה שכתבו התוס' דהוי רק גנאי קטן ועוד דהא רבא כללא כייל דכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען הרי דכל דאין דרכו לפרוק בשלו אף בשל חבירו אינו פורק ולפ"ז היינו דקשיא ליה להרמב"ן כיון דצער ב"ח דאורייתא והוי כשאר כל המצות דלא מקרי מצוה דממונא א"כ זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק בסתם פריקה דהוי רק גנאי קטן והא באיסורא אינו דוחה כ"ה בגנאי קטן אפילו בשוא"ת כנ"ל זהו ביאור דברי הראשונים בל"ס בס"ד:

וכ"ז אי נימא דס"ל להרמב"ן כתי' הראשון שבתו' וכנ"ל אולם אי נימא דהרמב"ן אינו מחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול אלא דלעולם דוחה כ"ה בשוא"ת אפילו בגנאי קטן ורק דס"ל לישב קו' התו' כתי' השני בתו' שבועות שם דהא דצריך להעיד באיסורא היינו משום דכשעושין איסור ע"י לא מיקרי שוא"ת ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין וכן באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף בשרוצה אחר ליטלו דבכה"ג הוי כקו"ע. ולפ"ז הרי דברי הרמב"ן צע"ג דמאי קשיא ליה כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק הא בכל התורה דוחה כ"ה בשוא"ת אפילו באיסורא וכש"כ צער ב"ח ואין לומר ג"כ כנ"ל דקשיא ליה זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע. דזה אינו דמלבד דגבי פריקה לא יצויר דבר זה דאם לא יפרוק ירצה אחר ליטלו עוד קשה מנ"ל באמת דגבי פריקה פטור זקן ואינו לפ"כ אף בכה"ג שרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע והא בגמ' לא מיירי כלל מזה ורק בסתם אמרו דכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען ומנ"ל הא דפטור אף בשרוצה אחר ליטלו ועוד נראה ברור דאינו ענין כלל להקשות מדוע זקן ואינו לפ"כ אינו פורק אף בכה"ג כשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע. דהנה עיקר סברת התו' בתי' השני במש"כ דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת בודאי דהיינו דאף דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דסוף סוף יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע אינו נדחה משום כ"ה ורק בממונא פטור אפילו בכה"ג ולפ"ז היינו דוקא אם יהיה נעשה איסור ממש ע"י בקו"ע אולם גבי פריקה נהי דצער ב"ח דאורייתא וגוף מצות פריקה לא הוי מצוה דממונא ורק כשאר כל המצות מ"מ הרי גוף הדבר מה שלא יפרוק הוי רק שוא"ת ואף בשרוצה אחר ליטלו מ"מ סוף סוף לא יהיה נעשה איסור ממש בקו"ע ורק מידי דממונא דגם מה שרוצה אחר ליטלו הוא רק איסור של ממונא וא"כ מה לי שיהיה נעשה איסור בקו"ע הא בממונא נדחה משום כ"ה באמת אף בקו"ע וא"כ הרי ניחא שפיר דזקן ואינו לפ"כ אינו פורק אף בשרוצה אחר ליטלו ובע"כ אין דרך לנטות אי לא דנימא דס"ל להרמב"ן בישוב קו' התו' בשבועות כתי' הראשון לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן והיינו דקשיא ליה כיון דצער ב"ח דאורייתא ולא הוי מצוה דממונא א"כ זקן ואינו לפ"כ אמאי אינו פורק בסתם פריקה דהוי רק גנאי קטן והא באיסור אינו דוחה כ"ה בגנאי קטן אף בשוא"ת וכנ"ל ועכ"פ לפ"ז הרי מוכרח מדברי הראשונים הרמב"ן והר"ן והנימוקי יוסף שהקשו כולם כנ"ל דבע"כ ס"ל לעיקר כתי' הראשון בתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן כנ"ל:

אך לפ"ז צע"ג דדברי הרמב"ן סתרי אהדדי דהרי השג"א ה"ר ברורה מדברי הרמב"ן בתוה"א דבע"כ לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ממה שכתב הרמב"ן דלפום הני נוסחא עתיקא דכל לאו דטומאה נדחה מפני כ"ה אדחי סוגיא דלעיל דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא הרי דלמד הרמב"ן מדכהן ונזיר מטמאין למת מצוה ה"ה דמשום כבוד האבל רשאי להיטמא ולא אמרינן שאני מת מצוה דהוי גנאי גדול ואילו בהא דאמרינן דבשוא"ת דוחה כ"ה אף באיסורא מדדחי מת מצוה לפסח ומילה בזה ע"כ ס"ל להרמב"ן לחלק דהוא דוקא בגנאי גדול כמו מת מצוה וכנ"ל. והנלע"ד לישב דהנה בגוף הדבר דמת מצוה מקרי גנאי גדול כתבו התוס' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים ע"ש. והתוס' בשבועות שם כתבו דגנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים ע"ש והנה לכאורה צ"ע דהא בקרא סתמא כתיב דמ"מ דוחה למילת בנו ושחיטת פסחו ומי לא משכחת לה שיוכל להניח המת מצוה במקום המשתמר שלא יסריח ויאכלוהו כלבים וצריך לומר דמן הסתם להניח מת מצוה לבדו ע"פ השדה ולילך ממנו לשחוט את פסחו ולמול את בנו הוי גנאי גדול שמא יאכלוהו כלבים וקרא מיירי כפי הרגילות דהוי גנאי גדול ולפ"ז י"ל דבודאי לענין זה דילפינן דכ"ה דוחה בשוא"ת מהא דמ"מ דוחה פסח ומילה דגלי קרא שלא יניח מ"מ ע"פ השדה לילך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לא נלמוד רק בגנאי גדול דוחה כ"ה בשוא"ת דמן הסתם הוי גנאי גדול כנ"ל אולם לענין הא דילפינן דכל לאו שאין שוה בכל נדחה משום כ"ה אפילו בקו"ע מהא דמת מצוה דוחה ללאו דטומאה גופה גבי כ"ג ונזיר אין לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דגם גבי מת מצוה לא הוי גנאי גדול דהרי אפילו אם לא יטמא כ"ג ונזיר לקוברו בידים מ"מ הרי הם אצל המ"מ ויכולים לשמרו שלא יאכלוהו כלבים ולפ"ז בכה"ג מן הסתם הוי רק גנאי קטן. ואולי הוי רק כמו העדר כבוד בעלמא ומ"מ הא גלי קרא דנזיר וכ"ג מטמא למ"מ משום כ"ה ולפ"ז שפיר ילפינן מיניה בעלמא דכל לאו שאין שוה בכל נדחה משום כ"ה בקו"ע אפילו בגנאי קטן וכן ה"ה דמשום העדר כבוד בעלמא רשאי להטמא ולפ"ז לענין הא דכ"ה דוחה לאו דטומאה שפיר כתב הרמב"ן דגם משום כבוד האבל רשאי להיטמא כנ"ל אולם לענין הא דילפינן דכ"ה דוחה בשוא"ת מדדחי מ"מ לפסח ומילה בזה מודה הרמב"ן דדוקא בגנאי גדול דוחה בשוא"ת:

וביותר יש לומר בדרך הכרח בעז"ה דהנה האחרונים הקשו שם בברכות בסוגיא דהמוצא כלאים בבגדו בהא דפריך שם בגמ' על רב דאמר פושטו אפילו בשוק מהברייתא דולאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה דלמא התם לאו משום כבוד הבריות דמת מצוה דוחה לפסח ומילה אלא משום דקבורת מת מצוה הוא מצות עשה כשאר כל מצות שבתורה וכמש"כ הרמב"ם בספר המצות מצוה רל"א בזה"ל. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה כלומר שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו ע"ש: ולפ"ז הא אפ"ל דמ"ע דקבורה גופיה הוא דדחי לפסח ומילה ולא משום כבוד הבריות וכן קשה באמת לפי המסקנא דמסיק שוא"ת שאני וגמרינן באמת לכל האיסורין דנדחין מפני כ"ה בשוא"ת מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ודלמא שאני גבי מ"מ דמ"ע דקבורה הוא דדוחה לפסח ומילה ועי' בספר שושנת העמקים להגאון בעל פרמ"ג בכלל ואו שתי' ע"ז דהקרא מיירי שאפשר לקברו אח"כ שלא יאכלוהו חיות ולא יתבטל מ"ע דקבורה ורק שלא יהי' מוטל בבזיון שעה אחת וא"כ משום עשה דקבורת מתים אין לדחות פסח ומילה כיון דיכול לקוברו אח"כ ולא יתבטל מ"ע דקבורה ואפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ללאו וה"ה עשה לעשה וא"כ ישחוט הפסח ויקבור אח"כ. וש"מ דרק כבוד הבריות הוא דדוחה אלא דמ"מ הקשה אח"כ מנ"ל דהקרא מיירי דיכול לקוברו אח"כ דלמא מיירי באמת בשלא יוכל לקוברו אח"כ ומ"ע דקבורה הוא דדוחה וע"ש שהניח בצ"ע והנה באמת גם המג"א בה' מגילה סי' תרפ"ז סק"ו כתב בפשיטות דפסח ומילה נדחים לגמרי משום כבוד הבריות אע"פ שאפשר לקברו אח"כ מ"מ אמרינן שלא יהא מוטל בבזיון ע"ש אולם צע"ג מדברי התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה אלא שהקשו דל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ותי' דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים ע"ש ומבואר מזה דקרא דלאחותו מיירי בדאפשר שלא יוכל לקוברו אח"כ שיאכלוהו כלבים דאי נימא דהקרא מיירי אפילו שיוכל בודאי לקוברו אח"כ א"כ איך כתבו שמוטל בבזיון שיאכלוהו כלבים ובע"כ צ"ל דסתם מת מצוה שהולך לשחוט את פסחו ומניח את המת ע"פ השדה יש חשש שמא יסריח או יאכלוהו כלבים וא"כ הרי דאפשר שלא יהיה ניתן לקבורה אח"כ ולפ"ז צע"ג מנ"ל דכבוד הבריות הוא דדוחה לפסח ומילה דלמא משום מ"ע דקבורה. אך באמת יש לישב בפשיטות דאפילו אי נימא דהקרא מיירי בשאם אי אפשר לקוברו אח"כ מ"מ א"א לומר דרק מ"ע דקבורה הוא דדוחה דהא אין עשה דוחה עשה ומכש"כ דאין מ"ע דקבורה דוחה לפסח ומילה דהוא מ"ע שיש בו כרת ובע"כ הא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה היינו משום כבוד הבריות הוא דדוחה שוב מצאתי בשו"ת שג"א החדשות ס' י"ב שכתב דלפיכך ילפינן מהא דדחי קבורת מ"מ לפסח ומילה דכ"ה הוא דדוחה דאילו עשה דקבורה אין בה כח לדחות לעשה דפסח ומילה ע"ש:

והנה קושיא זו קשה ג"כ להנך נוסחי עתיקא שהביא הרמב"ן בתוה"א דגרסי וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל דמשמע דכל לאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כ"ה אפילו בקו"ע דילפינן מהא דמת מצוה דוחה למ"ע דטומאה גופיה גבי כ"ג ונזיר משום כבוד הבריות וכמש"כ הרמב"ן שם וקשה דמנ"ל דכ"ה הוא דדוחה לאיסור טומאה דכ"ג ונזיר דלמא רק מ"ע דקבורה הוא דדוחה ללאו דטומאה ולא משום כ"ה ובזה אין לישב כנ"ל דמשום מ"ע דקבורה אין בה כח לדחות ללאו דטומאה ומשום דגבי טומאה איכא עשה ול"ת וכמבואר בב"מ (דף ל') דאין מ"ע דאבידה דוחה ל"ת ועשה דטומאה גבי כהן והיא בבה"ק. אך זה אינו דהא באמת עשה דוחה ל"ת ועשה שאין שוה בכל ועי' בתוס' שם ד"ה הא שה"ר מפ' שני נזירין דאמרינן שם דאתי עשה דמצורע ודחי ללאו ועשה דכהנים ע"ש ולפ"ז להנך נוסחי עתיקא צע"ג כנ"ל דלמא מ"ע דקבורה הוא דדוחה ללאו ועשה דטומאה והנה בשו"ת שג"א שם פי' באמת להנך נוסחי עתיקא כנ"ל והיינו דהא דאמר וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל אין הכוונה דמשום דהוא לאו שאינו שוה בכל לפיכך כ"ה הוא דדוחה אפילו בקו"ע אלא דפי' הגמ' הוא דלא ילפינן מכהן מהא דמת מצוה דוחה לטומאה גופיה ומשום דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ולפיכך אפשר דמ"ע דקבורה גופיה הוא דדוחה ללאו ועשה דטומאה שאין שוה בכל וכמו בכל התורה ע"ש מיהו הרמב"ן ז"ל בע"כ לא ס"ל להאי פירושא דהא כתב דלפום הני נוסחי כל לאו דטומאה נדחה מפני כ"ה דכולהו לאוין שאין שוה בכל הן ע"ש הרי דמפרש הגמ' כפשטיה דלכך כ"ה הוא דדוחה ללאו דטומאה משום שאינו שוה בכל וא"כ קשה כנ"ל דלמא באמת רק מ"ע דקבורה הוא דדוחה לל"ת ועשה דטומאה שאין שוה בכל אך ע"ז יש לישב כמש"כ הפרמ"ג דהקרא מיירי אף ביכול לקוברו אח"כ והיינו דאף אם הכהן ונזיר לא יטמאו למת מצוה מ"מ יהי' נקבר אח"כ ע"י אחרים דקבורת המת לא יתבטל בשום ענין ולכך משום מ"ע דקבורה לא דחי ללאו דטומאה כיון דאפשר לקיים שניהם ועי' בשבת (דף קל"ג) דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל כו' ע"ש ולפ"ז בע"כ דרק כ"ה הוא דדוחה ללאו דטומאה שלא יהי' מוטל בבזיון שעה אחת ואין להקשות דמנ"ל דהקרא מיירי בשיכול לקוברו אח"כ ומשום כ"ה הוא דדוחה דלמא מיירי הקרא בשאין יכול לקוברו אח"כ ומ"ע דקבורה הוא דדוחה לטומאה כנ"ל אך באמת ניחא שפיר די"ל דמשום זה גופיה בע"כ צ"ל דמיירי בשיכול לקוברו אח"כ דאי בשלא יוכל לקוברו אח"כ ומ"ע דקבורה הוא דדוחה ולא משום כ"ה א"כ קשה דמה צריך קרא ע"ז פשיטא דמ"ע דקבורה דוחה ללאו ועשה דטומאה דהא בכל התורה עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ובע"כ צ"ל דהקרא מיירי אף באופן שיוכל לקוברו אח"כ דקבורת המת לא יתבטל בשום ענין ומ"מ מטמא הכ"ג ונזיר למת מצוה משום דכ"ה דוחה ללאו דטומאה:

והנה השג"א לפי מה שפי' הגמ' להנך נוסחי עתיקא דהוא באמת דמ"ע דקבורה הוא דדוחה לל"ת ועשה דטומאה שאינו שוה בכל הקשה באמת כנ"ל דל"ל קרא דבל"ז הוי ידעינן דעשה דקבורה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל: וע"ש מה שתי' דבלא קרא לא הוי ידעינן דעשה דקבורה דוחה ללאו ועשה דטומאה שאינו שוה בכל ומשום דלא הוי בעידנא דמכי מתעסק במ"מ לטלטלו ולקוברו קעקר ליה לעשה ול"ת דכהן ונזיר ואכתי לא מקיים למ"ע דקבור תקברנו עד דקבר ליה מקבר ע"ש בשג"א. מיהו באמת זה אינו דבכה"ג באמת מקרי בעידנא והוא ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף בב"מ (דף ל') גבי כהן והיא בבה"ק דפריך בגמ' פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה והקשו דל"ל האי טעמא תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמכי מטמא עבר ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר למריה: וע"ש שתי' בשם הר"ן דבכה"ג מקרי בעידנא כיון שמתעסק בגופה של מצוה ולא סגי בלא"ה ולפ"ז נראה דגם לענין זה שפיר מקרי בעידנא ולפ"ז אף בלא קרא הוי ידעינן דעשה דקבורה דוחה ללאו ועשה דטומאה ועכ"פ לפי מה שפי' הרמב"ן להנך נוסחי עתיקא נראה דמשום קושיא זו באמת ס"ל להגמ' דבע"כ הא דכ"ג ונזיר מטמאין למת מצוה היינו אף בגוונא דאפשר לקבור אח"כ ולא יתבטל מצות קבורה דיבואו אחרים ויקברו אלא דמ"מ רשאי להיטמא למת מצוה משום כ"ה שלא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת ומשום דכ"ה דוחה ללאו שאין שוה בכל אף בקו"ע כנ"ל:

ולפי כל הנ"ל מיושב שפיר בעז"ה דברי הרמב"ן והיינו דזה בודאי י"ל דהא דמת מצוה מקרי גנאי גדול היינו רק היכי דאפשר שלא יהיה ניתן לקבורה כלל אם ילך לו וכמ"ש התוס' דמת מצוה חמיר טפי פן יאכלוהו כלבים אולם בגוונא שיהיה נקבר בודאי אח"כ ורק שלא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת לא מקרי רק גנאי קטן ולפ"ז ניחא שפיר דלענין הא דילפינן מקרא דלאחותו דכ"ה דוחה בשוא"ת מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה דזה מיירי בדאפשר שלא יהיה יכול לקוברו אח"כ וכמ"ש התוס' דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון שמא יאכלוהו כלבים זה בודאי מקרי גנאי גדול כיון דיוכל להיות שלא יהיה ניתן לקבורה ולכן גמרינן מן מ"מ דכ"ה דוחה בשוא"ת בגנאי גדול דוקא אולם להנך נוסחי עתיקי שהביא הרמב"ן לענין הא דילפינן דלאו שאין שוה בכל נדחה מפני כ"ה אף בקו"ע מהא דמת מצוה דוחה ללאו דטומאה גופיה גבי כ"ג מקרא דלאביו דזה מיירי בע"כ בשיהיה יוכל לקוברו אח"כ דהקבורה לא יתבטל בשום ענין דאל"ה לא צריך קרא דפשיטא דמ"ע דקבורה גופיה בלא כ"ה דוחה ללאו דטומאה כנ"ל וכיון דמיירי בע"כ דאפילו אם לא יטמא הכ"ג יהיה ניתן לקבורה שיהיה נקבר ע"י אחרים ורק שלא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת זה לא הוי רק גנאי קטן וא"כ הרי מוכרח דלאו שאין שוה בכל נדחה משום כ"ה אף בגנאי קטן. ולפ"ז שפיר ס"ל להרמב"ן דגם משום כבוד האבל רשאי לטמא בטומאה דאורייתא:

עוד כתב השג"א להכריח גם מפרש"י בפ"ק דמגילה דלא ס"ל כסברת הרא"ש דאיתא שם (דף ג') אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף כו' עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף מלאחותו כו' בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף כו' בתר דבעי הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ופרש"י את ל"ת דכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפ"כ ע"ש והקשה השג"א דהא אע"ג דמת מצוה דוחה לפסח ומילה אפ"ה מבעי ליה לרבא דלמא מקרא מגילה עדיף. ובע"כ ה"ט משום דהא מקרא מגילה נמי דחי' לעבודה וא"כ ה"נ ליכא למפשט מדדחי כ"ה להשבת אבידה שתדחה נמי למקרא מגילה דהא ודאי מקרא מגילה נמי דחיא להשבת אבידה דאם רואה אבידת חבירו מניחה והולך לו למקרא מגילה מק"ו לעבודה ומילה דדחי להו: אלא ע"כ רש"י בשיטת התוס' קאי דהשבת אבידה חשיב ליה קו"ע בשרוצה אחר ליטלו ובכה"ג ודאי דאין מקרא מגילה דוחה להשבת אבידה דהא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת ואפ"ה כבוד הבריות דוחה להשבת אבידה אע"ג שהוא בקו"ע וא"כ ש"מ דכ"ה דמת מצוה עדיף ממקרא מגילה וא"כ הרי ראיה ברורה דכל כה"ג דע"י שישתוק ולא יפריש חבירו מאיסור חשיב ליה קו"ע וממילא גבי כלאים צריך להודיעו. אולם לפמש"כ גם זה אין ראיה כלל דאפילו אי נימא דאבידה מקרי קו"ע בשרוצה אחר ליטלו מ"מ כ"ז אינו ענין כלל לשיטת הרא"ש דס"ל דא"צ להודיעו ולהפרישו מאיסור שוגג ומשום דאיסור שוגג נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה וממילא א"צ הרואה להודיעו ואפשר דגם רש"י מודה לזה וגבי אבידה מיירי דאחר רוצה ליטלו ולגזול במזיד כנ"ל:

אך בל"ז הנה עיקר דברי השג"א צע"ג דמלבד דפי' זה רחוק בכונת רש"י הנה יסוד דבריו במש"כ דאף אי נימא דמקרא מגילה דוחה להשבת אבידה מ"מ בשרוצה אחר ליטלו בודאי אינו דוחה ומשום דהו"ל כקו"ע ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת כנ"ל הוא תמוה מאוד דהנה ביבמות (דף פ"ט) מבואר דהא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת הוא רק באיסורא אבל בממונא לא מקרי עקירה כלל ומשום דהפקר ב"ד הפקר ע"ש בפרש"י ולפ"ז גבי אבידה דהוא רק מידי דממונא לא מקרי כלל לעקור דבר מה"ת אם העמידו חכמים דבריהם ובל"ז הוא דבר תימה לומר דבכה"ג יהיה מקרי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע בשביל שרוצה אחר ליטלו והנה לדבריו צ"ל דאם אחד רוצה לעבור על איסור דאורייתא מותר לחבירו לעבור על איסור דרבנן כדי להפרישו מאיסור תורה ועוד חייב לעשות כן ומשום דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע וצ"ע דהרי הלכה רווחת היא דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אפילו באיסור קל דרבנן ועי' בסוגיא דשבת (דף ד') גבי הדביק פת בתנור דלא התירו לאחרים לרדותה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה וע"ש בתוס' ד"ה וכי ועוד י"ל דדוקא היכי דפשע כו' ע"ש ועי' בשו"ע או"ח סי' ש"ו לענין להשתדל בהצלה ולהמג"א וא"ר שם ובב"י שם. ועכ"פ נראה דאי נימא דהשבת אבידה נדחה מפני מקרא מגילה ה"ה אף בשרוצה אחר ליטלו. ומ"ש התוס' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אין הנושאים שוים ולעיקר הקו' על פרש"י עי' בחי' הריטב"א ולהרא"ם בפי' הסמ"ג ולהפ"י שם:

עוד כתב השג"א בתשובה שם להוכיח דגם דעת הרמב"ם הוא דגבי אבידה בשרוצה אחר ליטלו הו"ל קו"ע: דהרמב"ם כתב בפ"י מה' כלאים הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד כו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת המת הואיל ופרט הכתוב לאחותו כו' ע"ש ואי ס"ל דהשבת אבידה הוי שוא"ת א"כ מאי ענין השבת אבידה לרואה כלאים של תורה על חבירו דהו"ל קום ועשה. אלא ש"מ ס"ל דהשבת אבידה נמי קו"ע הוא כמו כלאים אלא דה"ט דנדחה מפני כ"ה מפני שהוא לאו של ממון דקיל ע"ש וכ"כ הפרמ"ג בספר שושנת העמקים כלל וא"ו דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דהחילוק הוא בין קו"ע לשוא"ת דבממונא דוחה כ"ה אף בקו"ע ומה שכתב ולמה נדחה בהשב אבידה היינו בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע והנה כי דבר זה אינו נוגע לנ"ד דהא הרמב"ם בלא"ה ס"ל באמת דאפילו הלבוש כלאים הוא שוגג חייב הרואה להודיעו ולהפרישו וכמש"כ הטור בשמו וכנ"ל מ"מ בעיקר הדבר נלע"ד להכריח מדברי הרמב"ם דס"ל ע"כ כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול ודלא כתי' השני שבתו' דהא דמעיד באיסור היינו משום דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא דאפילו בשלא יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע צריך להעיד דהנה הרמב"ם בריש פ"א מה' עדות כתב בד"א בעדות ממון אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד וע"ש בכס"מ שכתב דאע"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא מ"מ כיון דצריך לנקום ממנו וכמ"ש הרא"ש שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד משום ובערת הרע וע"ש בכס"מ שהאריך בטעם דברי הרמב"ם ועכ"פ לכל הטעמים שכתב הכס"מ מ"מ הנה אם לא יעיד בד"נ או מכות לא יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע כלל ומ"מ כיון דהוי בדבר איסור ולא בממון צריך להעיד וא"כ הרי קשה כקו' התוס' דמדוע צריך להעיד הא כ"ה דוחה בשוא"ת ובע"כ צ"ל כתי' הראשון שבתוס' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דעדות לגבי דיינא דזוטר מיניה לא הוי רק גנאי קטן ואינו נדחה באיסורא משום כ"ה אפילו בשוא"ת רק דבממונא דוחה אפילו בגנאי קטן וא"צ להעיד כנ"ל:

ואין לומר דהרמב"ם ס"ל כשני התי' שבתוס' והיינו דאע"ג דס"ל להרמב"ם לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול דבגנאי קטן לא נדחה באיסורא משום כ"ה אף בשוא"ת מ"מ ס"ל להרמב"ם ג"כ כסברת התוס' בתי' השני דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא קו"ע ואינו נדחה אפילו בגנאי גדול רק דבממונא דוחה כ"ה בכל גווני אפילו בגנאי קטן וכן אפילו כשמוציאין ממון ע"י מבעליו שלא כדין או באבידה כשרוצה אחר ליטלו אף דהוי כקו"ע לסברא זו והיינו דכתב הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה והיינו כשרוצה אחר ליטלו כנ"ל. אולם זה אינו דלכאורה צע"ג לפי מש"כ התוס' בתי' השני דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובממונא א"צ להעיד אף בגוונא דהוי כקו"ע כגון שמוציאין ממון ע"י מבעליו וכן באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף כשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע מנ"ל להגמ' זה וביותר בהא דמייתי הגמ' ראיה לעדות מאבידה ממצא שק או קופה מנ"ל דמיירי אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע וכתבתי במ"א לישב דמגופיה דקרא שמיע ליה והגמ' סמיך על הברייתא דוהתעלמת דהנה התו' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא הקשו דל"ל קרא דוהתעלמת לזקן ואינו לפ"כ תיפוק ליה מלאחותו ותי' דכ"ה דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון ע"ש והנה דבריהם אלו הם כפי תי' הראשון שבתוס' שבועות שם דבאיסורא דוחה כ"ה בשוא"ת בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה ולהכי איצטריך קרא דוהתעלמת דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ועכ"פ הרי דלפי תי' הראשון שבתוס' הא דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן כמו עדות ואבידה הוא נלמוד מקרא דוהתעלמת ולפ"ז נראה ג"כ דלפי תי' השני שבתוס' שם דאין מחלקים בין גנאי לגנאי גדול אלא דלעולם דוחה כ"ה באיסורא בשוא"ת אפילו בגנאי קטן והא דמעיד באיסורא היינו משום דכשעושין איסור ע"י הו"ל כקו"ע ולפ"ז קשה ל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ובע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דוהתעלמת אף ברוצה אחר ליטלו והו"ל כקו"ע מ"מ בממונא דוחה כ"ה אף בכה"ג וה"ה לגבי עדות כנ"ל ועכ"פ לפ"ז הרי אא"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דכשעושין איסור ע"י הו"ל כקו"ע ומ"מ גבי אבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף כשרוצה אחר ליטלו דמנ"ל הא כיון דבע"כ ס"ל לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול דהא באיסור צריך להעיד אף כשלא נעשה איסור ע"י בקו"ע ובע"כ משום דלא הוי רק גנאי קטן ומ"מ בממונא א"צ להעיד הרי דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ובע"כ צ"ל דנלמוד מקרא דוהתעלמת וא"כ כיון דאיצטריך קרא דוהתעלמת לגנאי קטן מנ"ל דזקן ואינו לפ"כ פטור אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע דלמא מיירי קרא בשאינו רוצה אחר ליטלו דהוי רק שוא"ת ואשמעינן קרא דכ"ה דוחה גבי אבידה בשוא"ת אף בגנאי קטן ולפ"ז הרי אא"ל דמ"ש הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה היינו כשרוצה אחר ליטלו דמנ"ל זה באמת כיון דס"ל כתי' הראשון שבתוס' וכנ"ל אלא דמ"מ בשיטת הרמב"ם בהא דס"ל דאף אם הלובש הוא שוגג צריך להפרישו כבר כתבנו למעלה דאין הטעם משום דע"י שתיקתו נעשה איסור בקו"ע וכעין מ"ש התוס' בתי' השני אלא דשי' הרמב"ם הוא פשוט אף לפי תי' הראשון שבתוס' דאף דנימא דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דאיסור כלאים בשוגג לא נדחה לגבי הלובש ממילא צריך להפרישו:

ובעיקר דברי הרמב"ם במש"כ ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון הנה לפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם דס"ל דאין איסור דאורייתא נדחה כלל משום כ"ה אף בשוא"ת ודלא כמסקנת הגמ' בברכות שם שוא"ת שאני והיינו דלא הביא הרמב"ם כלל הך דשוא"ת נדחה משום כ"ה רק כתב סתם שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו'. עי' בספר צל"ח בברכות שם ולהתומים בסי' כ"ח ע"ש ולפ"ז ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון. ומשום דמתחילה כתב שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו' ובכלל זה הוא גם בשוא"ת ואף דתחילת דבריו הוא לענין כלאים לשון הגמ' נקט ומ"מ האמת הוא דאין כ"ה דוחה אף בשוא"ת וכמש"כ שאין כ"ה כו' ולכך כתב ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון וכן ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם דגם בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד אף דליכא כאן קו"ע כלל וכן לא משום דהוי רק גנאי קטן אלא משום דאין כ"ה דוחה כלל בשוא"ת באיסורא והנה לפי שיטת השג"א דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש הוא לענין חיוב אמירתו להודיעו לחבירו ולהפרישו מאיסור אם זה נדחה משום כ"ה. לפ"ז הרי ל"צ לומר דס"ל להרמב"ם דמה שאינו מודיעו הוי כקו"ע אלא דאף אי נימא דמה שאינו מודיעו לא הוי רק שוא"ת מ"מ הנה ס"ל להרמב"ם דגם שוא"ת אין נדחה משום כ"ה אלא דהעיקר נ"ל כמש"כ למעלה דלא נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה:

והנה התומים כתב בסי' כ"ח דנראה מכמה דוכתי דהתוס' חושבים לתי' הראשון עיקר לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול וע"ש שלא ה"ר לזה אך הנה באמת מבואר בהדי' בדברי התוס' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא וע"ש שהקשו דל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ותי' דשאני מת מצוה דחמיר טפי שמוטל בבזיון כו' ע"ש ומבואר בהדיא כנ"ל וכ"נ לה"ר מדברי התוס' בסנהדרין (דף י"ח) גבי הא דפריך בגמ' כ"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' והקשו בתוס' ולוקמה בעדות החדש דבמידי דאיסורא אין חכמה כו' ע"ש והנה גבי עדות החדש אם לא יעיד לא יהיה נעשה איסור בקו"ע ואף דיהי' קלקול המועדות מ"מ בדיעבד אם אינו מעיד ולא יקדשו ב"ד את החדש לא יהיה נעשה איסור בקו"ע דקה"ח בב"ד תלי' מילתא ומ"מ ס"ל להתוס' דבקה"ח אף כ"ג מעיד דהוי מידי דאיסורא ואף דלא הוי רק שוא"ת אם אינו מעיד דנדחה משום כ"ה. ובע"כ צ"ל משום דהוי רק גנאי קטן דלא נדחה בשוא"ת משום כבוד הבריות וכמש"כ התוס' בשבועות בתי' הראשון שם:

עוד כתב התומים לה"ר לחילוק זה ממ"ש השיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ והרא"ש בב"מ (דף ל') דהנה שם מייתי ברייתא דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד אם היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו כו' ופריך בגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה והקשה בתוס' שם ד"ה הא והא עשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ע"ש ובשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ש ותו' שאנץ לישב דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו ע"ש וכתב התומים דצ"ע דהא ע"ז אנו דנין אי והתעלמת קאי על זקן ואינו לפ"כ או לכהן והיא בבה"ק ואי קאי על כהן והיא בבה"ק א"כ אמרינן דזקן ואינו לפ"כ חייב והוי שוה בכל ובע"כ צ"ל דבבזיון גדול א"צ להתעלמת דניליף מלאחותו דמטמא למ"מ וכי איצטריך קרא דוהתעלמת לבזיון קטן כמ"ש התוס' ולפ"ז שפיר קאמר הגמ' דל"ל דקרא אתי לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה דחי ל"ת ועשה ואי דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל הא אבידה נמי אין שוה בכל דזקן ואינו לפ"כ בבזיון גדול בודאי פטור אף בלא קרא דוהתעלמת דבגנאי גדול ילפינן מלאחותו דמ"מ דוחה פסח ומילה ע"ש בתומים:

ולע"ד אין כאן סרך קושיא כלל דזה ברור בודאי דאף לפי הס"ד דגמ' דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק: אינו רוצה לומר דלפ"ז יהי' זקן ואינו לפ"כ חייב בהשבה דזה בודאי ליתא דהא בברייתא מפורש בהדיא דגם זקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב ואיך נימא דס"ד דהגמ' דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק וזקן ואינו לפ"כ באמת חייב בהשבה ובע"כ צ"ל דהגמ' לא שקיל וטרי כלל אי זקן ואינו לפ"כ חייב או פטור כיון דמבואר בברייתא דפטור ורק דהגמ' רוצה לברר הא דמייתי בברייתא הקרא דוהתעלמת על איזה מהן קאי ומשום דבברייתא מבואר ג' דינים דפטור מלהשיב כנ"ל והיינו דקאמר הגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק, וזקן ואינו לפ"כ ומלאכה שלו מרובה משל חבירו בע"כ נלמוד מטעם אחר קשה פשיטא דלא אתי עשה כו' ולמלאכה שלו מרובה משל חבירו ג"כ לא איצטריך קרא דמדרב יהודה א"ר נפקי ומסיק דקרא והתעלמת קאי לזקן ואינו לפ"כ ועכ"פ כיון דגם לפי הס"ד דפריך בגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק כו' מ"מ לא היה מסופק בזקן ואינו לפ"כ כיון דבברייתא מפורש בהדיא דפטור יהיה מאיזה טעם שיהיה וא"כ שפיר פריך פשיטא והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין לומר דל"ת ועשה דטומאה הוי אינו שוה בכל דהא גם אבידה אין שוה בכל דזקן ואינו לפ"כ פטור וכמבואר בברייתא בהדיא ועכ"פ לפי הברייתא גופיה דפוטר גם זקן ואינו לפ"כ וא"כ הוי אבידה אין שוה בכל ולפ"ז לא אפ"ל דקרא והתעלמת איצטריך לכהן והיא בבה"ק דקשה פשיטא דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דגם אבידה אין שוה בכל כנ"ל ואין לומר דאכתי קשה על הברייתא גופיה מנ"ל דוהתעלמת קאי על זקן ואינו לפ"כ דלמא זקן ואינו לפ"כ חייב בהשבה והוי אבידה שוה בכל וממילא אפ"ל דקרא איצטריך לכהן והיא בבה"ק דלא נימא דאתי עשה דאבידה ודחי ל"ת ועשה דטומאה שאינו שוה בכל אולם זה אינו דלפי האמת בלא"ה לא איצטריך קרא לכהן והיא בבה"ק וכמבואר בגמ' דפריך ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא וע"ש בתוס' וכל דבריהם סובבים רק לפי קושית הגמ' דפריך מכח דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והגמ' הרי ניחא שפיר לפי המבואר בברייתא גופיה דזקן ואינו לפ"כ פטור:

והנה ע"ש בתומים שכתב לישב קו' התוס' בשבועות לפי מ"ש הרמב"ם גבי אבידה דלפנים משורת הדין יש לזקן ואינו לפ"כ למחול על כבודו ולהשיב אבידה לפ"ז י"ל דבדבר איסור לא שייך גדול כ"ה דחובה עליו למחול על כבודו בשביל כבוד המקום והא דבמת מצוה נדחה איסור של תורה משום כ"ה היינו דבשביל כבודו צריך למחול על כבודו בשביל כבוד המקום אבל הנוגע לכבוד אחרים אין יכול למחול ולפ"ז ל"ק קו' התוס' ממת מצוה להא דבאיסור צריך להעיד משום דשאני גבי מת מצוה שהוא כבוד אחרים ואין לו למחול והא דפריך בגמ' מן מ"מ לכלאים היינו לפמ"ש הרמב"ם הרואה כלאים על חבירו קורעו מעליו וס"ל לפרש הגמ' דמוצא כלאים בבגדו היינו על אחרים והוי ג"כ כבוד אחרים ולפיכך פריך שפיר ע"ש בתומים אולם נראה דכ"ז הוא לפי מה שהבינו האחרונים בטעם דברי הרמב"ם דהוא משום דאין חיוב אמירתו להודיע לחבירו נדחה משום כ"ה דהוי כקו"ע. אולם לפמש"כ בעז"ה דאין הטעם משום דהוי כקו"ע דאין אנו דנין על חיוב אמירתו לחבירו אי נדחה משום כ"ה דלגבי זה ליכא כ"ה אלא דהטעם הוא משום דלגבי הלובש גופיה אין נדחה איסור שוגג שלו משום כ"ה ומחויב לפושטו אלא שאין יודע ומה לו לעשות ומשו"ה חייב חבירו להודיעו וכנ"ל. ולפ"ז אא"ל כמ"ש התומים וכנ"ל ומשום דגם ברואה כלאים על חבירו לא מקרי כבוד אחרים כלל דהא גבי הלובש הוא כבוד עצמו והיכא שיודע מחויב למחול על כבודו ולפושטו אפילו בשוק וממילא כיון דגם איסור שוגג לא נדחה משום כ"ה לכך חבירו שרואה צריך להודיעו ולהפרישו:

נחזור לענין דלפי מה שנתברר לנו בשיטת הרא"ש דס"ל דאם שלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו דאין הטעם משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת אלא משום דאיסור שוגג נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה וממילא אין צריך להודיעו. ולפ"ז אפ"ל לכאורה דגם בגנאי קטן ס"ל להרא"ש דנדחה איסור שוגג משום כ"ה. וכן מ"ש התה"ד דכהן ששוכב ערום בבית שיש שם מת דא"צ להודיעו וכסברת הרא"ש אפילו אי נימא דזה לא מקרי רק גנאי קטן וכמש"כ החו"י והתומים שם מ"מ ניחא שפיר דא"צ להודיעו. אלא דאי נימא דלפיכך איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ומשום דשוגג הוי רק כשוא"ת וכמ"ש הנו"ב שם ולכן ממילא א"צ להודיעו וכמו שנתבאר למעלה. א"כ הדרי לדוכתיה דדין זה של הרא"ש הוא רק בגנאי גדול אבל בגנאי קטן הרי גם לגבי הלובש גופיה לא נדחה שוא"ת משום כ"ה בגנאי קטן כמש"כ התו' בתי' הראשון וממילא צריך להודיעו אלא דלפמש"כ גם זה אין מוכרח כלל. דהנה לפמ"ש האחרונים בשיטת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיעו ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת. ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל להרא"ש כתי' השני שבתו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת וכמש"כ השג"א לסתור דברי הרא"ש מכח זה. ובע"כ דס"ל להרא"ש כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דבגנאי קטן אין דוחה כ"ה בשוא"ת. ולפ"ז ממילא גם מש"כ הרא"ש דא"צ להודיעו ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת היינו ג"כ בגנאי גדול דוקא. אולם לפמ"ש בשי' הרא"ש דס"ל דאיסור שוגג של הלובש גופיה נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ומשום דשוגג הוי רק כשוא"ת. ולפ"ז הרי אין הכרח כלל דהרא"ש חולק על סברת התו' בתי' השני ואפשר דגם הרא"ש ס"ל לישב קו' התו' כמש"כ התו' בתי' השני. דכ"ז אינו ענין כלל לשי' הרא"ש ול"צ לחלק כלל בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דכ"ה דוחה באיסורא בשוא"ת ממש אף בגנאי קטן ודלא כתי' הראשון בתו' שם. ולפ"ז אפילו אי נימא דלפיכך איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום דהוי כשוא"ת מ"מ אפשר דאף בגנאי קטן הדין כן ומשום דאף גנאי קטן נדחה בשוא"ת וממילא א"צ להודיעו. והנה אם נימא דאיסור שוגג הוי רק כשוא"ת וכמש"כ הנו"ב וכנ"ל לפ"ז היה אפ"ל באמת דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלי. דהנה כבר כתבנו דיסוד מחלקותם הוא אם איסור שוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וממילא נמשך מזה אם צריך להודיעו. ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל דאיסור שוא"ת אין נדחה כלל משום כ"ה ודלא כמסקנת הגמ' בברכות שם וכמש"כ הצל"ח ולפיכך פסק שפיר דהרואה כלאים על חבירו קורעו מעליו אף דהלבוש הוא שוגג והוי כשוא"ת מ"מ גם שוא"ת אין נדחה כלל משום כ"ה. אולם הרא"ש ס"ל דשוא"ת נדחה מפני כ"ה ולכך ס"ל דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו ומשום דשוגג הוי כשוא"ת ונדחה משום כ"ה וכנ"ל. אלא דבעיקר הדבר מה שכתב הנו"ב דשוגג הוי כשוא"ת צע"ג דמאיזה ענין הוא ועכ"פ הוי שגגת איסור בקו"ע ולכן נראה דלפיכך ס"ל להרא"ש דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה היינו משום דשגגת איסור אף בקו"ע קיל ממזיד ונדחה משום כ"ה ולפ"ז י"ל דאף לפי תי' הראשון שבתו' מ"מ איסור שוגג נדחה מפני כ"ה אף בגנאי קטן וכנ"ל:

אך הנה לכאורה יש לה"ר דגם לשיטת הרא"ש דבשוגג א"צ להודיעו היינו בגנאי גדול דוקא אבל בגנאי קטן חייב להודיע דהנה במנחות סוף פ' הקומץ איתא רבינא הוי קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחוטי' ולא אמר ליה ולא מידי כו'. ואיכא דאמרי מהתם א"ל וא"ל מה דעתך למשדייה והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה. והא תרגומיה רב בר שבא קמיה דר"כ בלאו דלא תסור הכי נמי כרמלית דרבנן הוא ע"ש. והקשה בשג"א וכן בס' ישועת יעקב שם לשי' הרא"ש דס"ל דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו וא"כ נהי דהוי ס"ל לרבינא דמחויב למשדייה כשיודע לו מ"מ לא הי"ל להודיעו כיון דרב אשי היה שוגג. וע"ש מה שתי' דלפי מה דס"ל לרבינא דאין כ"ה דוחה את ל"ת דלא תסור דרבנן כ"ש שאינו דוחה ד"ת אפילו בשוא"ת וכיון דמה"ת חייב להפרישו מאיסור משום כ"ה לא דחינן ליה אולם באמת נראה מדברי הגמ' דגם רבינא ס"ל להא דגדול כ"ה כו' אלא דס"ד דרה"ר הוא ואמר ליה ר"א ה"נ כרמלית דרבנן הוא ולפ"ז קשה כנ"ל. ובספר ישועת יעקב הקשה על הרא"ש מל"ק דגמ' דס"ל דבר"ה הוי עובדא וא"ל ר"א אי אמרת לי מהתם שדיתיה ומשמע דהקפיד על מה שלא א"ל ולשי' הרא"ש קשה כנ"ל ע"ש אולם מזה היה נראה לה"ר באמת דמש"כ הרא"ש דא"צ להודיעו ולהפרישו משוגג היינו בגנאי גדול דוקא ומשום דשוגג הוי כשוא"ת ולא נדחה לגבי הלובש כ"א בגנאי גדול וכמ"ש התו' בתי' הראשון. ולפ"ז מיושב שפיר שי' הרא"ש דאפ"ל דהכא הוי עובדא בטלית גדול של רב אשי דלא הוי רק גנאי קטן וכמ"ש המג"א בסי' י"ג ולכך לל"ק הקפיד ר"א על מה שלא הודיעו רבינא באמת. וראיתי בס' מ"ש שה"ר להרא"ש מל"ק דגמ' שם דמבואר שם דרבינא לא א"ל ולא מידי כד מטי לביתיה א"ל מהתם איפסק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה והאמר מר גדול כ"ה כו' תרגומה כו' בלאו דלא תסור. ולכאורה אמאי לא א"ל רבינא באמת מהתם להודיעו ובע"כ צ"ל משום דמר בר רב אשי היה שוגג לכך לא הודיעו וכשי' הרא"ש ע"ש. אולם באמת לק"מ דהא בגמ' מבואר דר"א אמר ליה אי אמרת לי מהתם שדיתיה ופריך והאמר מר גדול כ"ה שדוחה כו' ומשמע מלשון הגמ' דרבינא הוא דפריך והאמר מר והיינו דאף אי אמרי לך מהתם לא היית מחויב לפושטו משום דגדול כ"ה. ולפ"ז הרי ניחא שפיר הא דלא א"ל רבינא ולא מידי דלמה יודיעו כיון דלא יהי' מחויב לפשוט בשוק משום דגדול כבוד הבריות וטוב יותר שיהי' שוגג בדבר. והנה השג"א הביא דברי הסמ"ג שפי' הא דאין מדקדקין בכלאים בביהמ"ד בכלאים דרבנן ע"ש. והנה באמת גם הר"ש בכלאים פ"ט פי' דברי הירושל' דהא דכעס ר' אמי על אותו שאמר לחבירו את לבוש כלאים ובפ' מי שמתו מבואר דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ומשום דהכא מייר' בכלאים דרבנן ובפי' הרא"ש תי' משום דבשוגג א"צ להודיעו והוא כמ"ש בפ"ט דנדה ומשמע לכאורה מדברי הר"ש שלא כשי' הרא"ש. אולם הנה לפמ"ש י"ל דס"ל להר"ש דאיסור שוגג לא נדחה לגבי הלובש רק בגנאי גדול וגבי כלאים בבהמ"ד לא הוי רק גנאי קטן וכמו שכתב החו"י גבי טומאה ולכך הוכרח לפרש דמיירי בכלאים דרבנן. אולם הרא"ש סובר דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה אפילו בגנאי קטן או דס"ל דגם גבי כלאים בבהמ"ד הוי גנאי גדול ולכך תי' כנ"ל ועכ"פ בגנאי גדול אפשר דמודה הר"ש וכנ"ל:

ומכל מה שכתבנו נתבאר לנו דאין לדחות דברי הרא"ש והטור והתה"ד ודלא כדברי השג"א דמסיק שם בסוף התשובה ז"ל. ולענין הלכה כבר נתבאר לדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן וכ"ד התו' לחד תי' שכל שע"י שישתוק יעשה חבירו איסור של תורה בקום ועשה חייב להגיד לו כדי להפרישו מן האיסור ואינו נדחה מפני כ"ה. וגם הסמ"ג פי' בכלאים דרבנן כו' לפיכך ההולך בשבת ברה"ר וחבירו רואה שנפסק אחד מן הציצית חייב להגיד לו ודלא כהטור והאחרונים ביור"ד סי' ש"ג אולם לפמ"ש אין דבריו מספיקים לדחות דברי הרא"ש והטור דהנה אפילו אי נימא דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלי' בשני תי' התו' בשבועות שם וכמ"ש השג"א. מ"מ הרי הוכחנו דהתו' ס"ל לעיקר כתי' הראשון בשבועות שם וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ן והר"ן והנ"י בפ"ב דב"מ דס"ל דוקא כתי' הראשון שבתו'. אולם לפמ"ש בביאור דברי הרא"ש בעז"ה הרי אין מדברי התו' בתי' השני בשבועות שם ומדברי רש"י פ"ק דמגילה והרמב"ן בתוה"א ראיה כלל דחולקים על סברת הרא"ש. וגם מדברי הר"ש אין הכרח עכ"פ בגנאי גדול וכנ"ל ורק דברי הרמב"ם לבד הוא שלא כדעת הרא"ש. אולם באמת גם מדברי הרמב"ם אין הכרע כ"כ ועי' בב"ח ביור"ד סי' ש"ג שפי' דברי הרמב"ם במ"ש הרואה כלאים של תורה על חבירו כו' קורעו מעליו כו' מיירי באמת שהלבוש הוא מזיד שיודע שהוא לבוש כלאים ואינו פושטו. אבל אם הלבוש הוא שוגג אינו קורעו מעליו וכדעת הרא"ש ואין כאן מחלוקת כלל ע"ש. ולענ"ד נראה לעשות סמוכין לזה ממש"כ הרמב"ם קופץ לו וקורעו מעליו כו'. ואי נימא דהרמב"ם מיירי דכשהלבוש הוא שוגג א"כ קשה דמאיזה ענין קורעו מעליו והו"ל לומר שצריך להודיעו ואם אינו פושטו קורעו מעליו. וכמבואר בירושלמי רב אמי הוי יתיב ומתני א"ל חד לחבריה את לבוש כלאים כו' הרי דרק הודיעו. ובע"כ צ"ל כמש"כ הב"ח דגם הרמב"ם מיירי שהלובש הוא מזיד אבל כשהוא שוגג אפשר דמודה להרא"ש דא"צ להודיעו ולפי כל הנ"ל נראה דנקטינן לדינא כדעת הרא"ש והטור והתה"ד וכמו שפסק הרמ"א בסי' ל"ג ובסי' ש"ע וכן פסק הב"ח לדינא ע"ש:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה