אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן כ

סימן יט

תשובה לחכם אחד מגדולי הזמן יקרתו הטהור הגיעני ושמחתי מאוד בשלום תורתו ד' מעוז צור ישועתו וזכות אבותיו יהא מסייעתו לתורתו ולעבודתו והנני להשיב אל חיקו אהבתו:

במאי דבדק לן כת"ר בפסחים פ' כ"ש וז"ל בשילהי פ' כל שעה פסח שבשלו בחמי טבריא חייב והנה ידוע דאין חמי טבריא בירושלים כו' ולא משכחת לה אלא שהביא חמי טבריה בכלי לירושלים ועדיין רותחין הן והרי כלי שני אינו מבשל גם בחמי טבריא כדאמר רבי בפ' כירה טול בכלי שני ותן כו' ואפילו לפי האמת דחיובו אינו אלא משום צלי אש נמי קשה דהא ע"כ צ"ל כוונת ר"ח דאם בשלו בחמי טבריא חייב אפילו צלאו אח"כ דאי בלא צלאו אח"כ הא לא שייך לחייבו משום הבישול שבחמי טבריא דגם אי לא היה מבשלו בחמי טבריא והיה אוכלו חי נמי היה חייב משום צלי אש ובע"כ דכוונת ר"ח בצלאו אח"כ וכדקאמר הש"ס בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשלו וקאמר ר"ח דה"ה בשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו נמי חייב הגם דלא נוכל לחייבו משום מבושל עכ"פ הצלי אינו חל על מבושל כזה להקרא בשם צלי אש דמכ"מ הרי נתבשל וכ"ז ל"ש אלא אם היה מתבשל בכ"ר אבלי בכלי שני דאין בו כח בישול כלל א"כ אם צלאו אח"כ למה לא יקרא צלי אש עכ"ל:

הנה מתחילה אומר אני הנלע"ד בפי' דברי הגמ' דהא דאמר ר"ח פסח שבשלו בחמי טבריא חייב משום צלי אש מיירי ע"כ בשלא צלאו אח"כ ודלא כמש"כ כת"ר דאי בצלאו אח"כ אינו עובר משום צלי אש ומותר אף באכילה. דהנה בהגהמ"י פ"ט מה' שבת הביא דברי הר"א ממיץ שכתב אע"ג דאין בישול אחר בישול אעפ"כ יש בישול אחר אפייה וצלייה דקי"ל כר' יוסי דאמר יוצאין בפסח ברקיק השרוי אבל לא במבושל כו' ותניא פ' כ"ש צלאו ואח"כ בשלו חייב הילכך יזהר אדם כו' וגם בצלי יזהר כו' דכשם שיש בישול אחר צלי כדפרישית כן יש צלי אחר בישול דחד סברא הוא כו' ע"ש. ודברי הרא"ם הביאו הטור ושו"ע או"ח סי' שי"ח ועי' במג"א סק"ז ע"ש. והנה בגמ' שם תניא בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו חייב ופריך בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא אמר ר"כ הא מני ר' יוסי היא ע"ש. והנה בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א רי"ד הביא דברי הרא"מ הנ"ל וז"ל ראיתי כתוב בשם הרא"מ דיש בישול אחר צלי כדאמרינן בפ' כ"ש צלאו ואח"כ בשלו חייב ומסתמא כשם שיש בישול אחר צלי כך דין צלי אחר בישול והעלה לבסוף וחוששני לו מחטאת. ותמהתי עליו דהא תרווייהו קתני בברייתא צלאו ואח"כ בשלו או בשלו ואח"כ צלאו חייב ואם היתה גירסתו כגי' הספרים שלנו מאי מסתמא דקאמר הא תרווייהו תנינהו עכ"ל הרדב"ז ע"ש. אולם דבריו צ"ע ותימה על תמיהתו דהנה בודאי מהא דקתני צלאו ואח"כ בשלו חייב יש ללמוד דיש בישול אחר צלי דאל"כ לא מקרי בישול כלל וכדמוקי לה בגמ' כר' יוסי דס"ל דיש בשול אחר אפייה. אבל מהא דקתני בשלו ואח"כ צלאו חייב אין להוכיח כלל דיש צלי אחר בישול דהא מכש"כ אי נימא דאין צלי אחר בישול חייב משום מבושל דהוי כמי שלא צלאו כללן והרי לס"ד דגמ' דלא ידע מהא דר"י מ"מ אמר בפשיטות בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה והיינו דאי אין צלי אחר בישול מכש"כ דחייב משום מבושל וצ"ע:

ובאמת הנה האחרונים הקשו להיפך כיון דיש צלי אחר בישול א"כ בשלו ואח"כ צלאו אמאי חייב נימא דצלי מבטל הבישול וכמו דהבישול מבטל הצלי וכדס"ל לר"י דהבישול ביטלו מתורת לחם. שוב מצאתי להפרמ"ג בסי' שי"ח בא"א ס"ק י"ז שכתב ובשלו ואח"כ צלאו חייב בפסח אע"ג דמבטל ליה לאו לגמרי והוספה הוא ומחייב בתרווייהו ע"ש. אולם לענ"ד נראה דאפילו אי נימא דהצלי מבטל הבישול לגמרי מ"מ ניחא שפיר דבשלו ואח"כ צלאו חייב דאף דעתה לא מקרי מבושל מ"מ כיון שנאסר מתחילה משום מבושל האיסור שבו להיכן הלך דגבי מצה כיון דהבישול מבטל אפייה ולא מקרי לחם ממילא לא יצא ידי מצה דבעי לחם דוקא אבל בפסח שבשלו מכיון שנאסר משום מבושל אף דהצלי מבטל להבישול מ"מ האיסור שוב לא פקע. ועכ"פ כ"ז הוא בבשלו ע"י האש כיון דנאסר משום מבושל לכן אע"ג דצלאו אח"כ וחל עליו שם צלי דהא יש צלי אחר בישול מ"מ חייב משום מבושל אולם בשלו בחמי טבריא וצלאו אח"כ כיון דלא נאסר משום מבושל ורק חייב משום דלא הוי צלי אש א"כ כשצלאו אח"כ דיש צלי אחר בישול ומקרי צלי אש א"כ מותר אפילו באכילה. ולפ"ז בע"כ הא דאמר ר"ח פסח שבשלו בחמי טבריא חייב משום דלא הוי צלי אש בע"כ מיירי שלא צלאו אח"כ דאי כשצלאו אח"כ הא הוי שפיר צלי אש כיון דיש צלי אחר בישול ומותר באכילה ומשום שבשלו מתחילה בחמי טבריא הא לא נאסר כנ"ל:

וכן נראה מהירושלמי פ' כלל גדול ה"ב בישל בחמי טבריא מהו חזקיה אמר אסור ר' יוחנן אמר מותר כו' לחזקיה צריכה ליה פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו תרין אמוראין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר מאן דמר אסור כו' ובשל מבושל במים ומאן דמר מותר כ"א צלי אש כו' וע"ש בפי' הק"ע דמיירי בפסח שבשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו ומיבעיא ליה אי הוי כמבושל ואפילו צלאו אח"כ אסור או דלמא לא הוי כמבושל ואם צלאו אח"כ שרי וע"ז אמר מאן דמר מותר כ"א צלי אש משמע דבישול היינו ג"כ ע"י האש הלכך אם בשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו מותר ע"ש. והנה פי' זה מוכרח הוא דמיירי בע"כ שצלאו אח"כ דאל"כ מ"ט דמ"ד מותר נהי דבחמי טבריא לאו בישול מקרי מ"מ הא עכ"פ איכא עשה דכ"א צלי אש וכמו חי ובע"כ צ"ל כנ"ל דמיירי שצלאו אח"כ וע"פ שי' הרא"ם הנ"ל דיש צלי אחר בישול וא"כ כשצלאו אח"כ באש שפיר מקרי צלי אש ומשום מבושל לא נאסר ע"י חמי טבריה כנ"ל. ומזה הוא ראיה ברורה לשי' הרא"מ דכמו דיש בישול אחר צלי כן ה"ה צלי אחר בישול. שוב ראיתי בפי' הפ"מ שפי' שם דמ"ד מותר משום דכתיב כ"א צלי אש ואש מיותר הוא אלא למידרש לדיוקא דמה שהוא מבושל על האש ולא צלי הוא דאסרה התורה לאפוקי המבשל בחמי טבריא ע"ש. אולם דבריו צע"ג דא"כ גם חי יהיה מותר דמה בין חי למבושל בחמי טבריא והרי חי מפורש בהדיא בברייתא בפסחים שם דאסור. ולכן נראה דהעיקר הוא כמו שפי' הק"ע דמיירי בבשלו בחמי טבריא וצלאו אח"כ וכמו שבארנו דלכך מותר משום דאין צלי אחר בישול וכנ"ל. ולפ"ז מ"ד מותר הוא כר"ח בפסחים שם אלא דר"ח מיירי בשלא צלאו אח"כ ומ"ד מותר הוא כשצלאו אח"כ. אולם אפילו לראבי"ה שחולק על הרא"מ וע"פ הסוגי' דברכות ל"ח ועי' במרדכי פ' כירה מ"מ הא צ"ל דהא דבפסח צלאו ואח"כ בשלו חייב הוא מגזה"כ דבשל מבושל. ולפ"ז אפ"ל דעכ"פ בפסח גופיה כמו דיש בישול אחר צלי כנ"ל כן ה"ה דיש צלי אחר בישול וכנ"ל:

ומה שדקדק כת"ר דאי בשלא צלאו אח"כ הלא לא שייך לחייבו על הבישול שבחמי טבריא דגם אי היה אוכלו חי היה חייב משום כ"א צלי אש עכ"ד. הנה לפי המבואר בגמ' דר"ח מתני להא דר"ח בהדיא אמר ר"ח המבשל בחמי טבריא בשבת פטור ופסח שבשלו בחמי טבריא חייב שעבר משום צלי אש ע"ש. ולפ"ז אשמעינן ר"ח באמת דמבשל בחמי טבריא אינו חייב משום מבושל כ"א משום צלי אש. ועי' בחי' מהרש"ל שפי' דלרב חסדא לוקה במבשל בחמי טבריא משום כ"א צלי אש משא"כ בחי ע"ש. ולפי"ז ג"כ מיושב שפיר ועי' ברמב"ם פ"ח מה' ק"פ שכתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טבריא ה"ז אסור שאין זה צלי אש. ולכאורה צע"ק דהו"ל לומר או שבשלו בחמי טבריא ועכ"פ מדכייל הרמב"ם חמי טבריא עם הנך משמע דחמי טבריא הוא רבותא יותר מבחי:

ובעיקר הדבר מה שהקשה דהיאך משכחת לה פסח שבשלו בחמי טבריא הא אין חמי טבריא בירושלים ורוצה לישב שהביא חמי טבריא לירושלים ורק דחה משום דהוי כלי שני. תמהני מאוד על כת"ר שרוצה להביא דבר זה לגדר המציאות וכי ר"ח הלכה למעשה אתי לאשמעינן או מעשה שהיה, וכי בשביל שאין חמי טבריא בירושלים א"צ להשמיענו דין פסח שבשלו שלא ע"י תולדות אור ולדבריו הרי גם לזה אין מציאות כלל איך אפשר להביא רותחין דרך שלשה ימים לבשל בו בשר, אבל באמת ר"ח נקט לדוגמא בעלמא חמי טבריה ובאמת יוכל להיות אם יבקע מעיין אשר יזיל פלגיו מים רותחין ועי' בפסחים (דף ח') מפני מה אין חמי טבריא בירושלים כו' ואולי כאשר יבא בן דוד ותמלא הארץ דיעה ויהיה עלייה לשמה גם חמי טבריא יעברו דרך שם. ועי' פרש"י שפי' חמי טבריא מעיינות רותחין וכוונתו כנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה