פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן יט
בענין אפר שריפת חמץ אי מותר בהנאה לבאר מחלוקת הראשונים בזה:
תנן בפסחים ר"פ כ"ש ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח ומטיל לים והטור או"ח סי' תמ"ה כתב דליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י שהוא בשריפה מותר דקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור עכ"ל ע"ש וכ"כ התו' בר"פ כ"ש ד"ה בהדי דקשריף ליה וכ"כ הרא"ש שם בסוף סי' ב' ע"ש והנה הרמב"ם כתב כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או מטיל לים ע"ש והקשה ע"ז המג"א בסי' תמ"ה דלפי מה שפסק הרמב"ם כחכמים א"כ הוי חמץ מן הנקברין שאפרן אסור ובסוף ה' פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברין לא ישרופו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן וא"כ איך כתב גבי חמץ דשורפו או פוררו כו' הא כל הנקברין לא ישרופו ע"ש והנה האחרונים כתבו לישב דברי הרמב"ם בפשיטות דלפמש"כ התו' בסוף תמורה לפרש הטעם דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור ומשום דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסורו אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפו משוך איסורייהו לעולם ע"ש וא"כ כ"ז הוא בשאר נקברין דחשיב התם במשנה דמה"ת א"צ קבורה כלל רק מדרבנן צריך להעלימם מן העין ולקבור משום חשש תקלה לכך אפרן אסור כנ"ל אבל בחמץ אפילו לרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח זהו ג"כ מדאורייתא ממ"ע דתשביתו וכן מכש"כ דבשריפה מקיים המצוה וכמבואר במשנה אף מפרר כו' וא"כ גם לרבנן הרי נעשית מצותו בשריפה כמו לר"י וממילא גם לרבנן אפרן מותר כמו לר"י ועי' בסוף ס' אבני מילואים בתשובה סי' י"ט שכתב לישב כנ"ל וכ"כ בחי' רע"ק בשו"ע שם ובס' מקור חיים שם ועכ"פ לפי הנ"ל הרי דברי התו' והרא"ש והטור צע"ג במש"כ דלרבנן אפר חמץ אסור וקשה דמה חילוק יש בין ר"י לרבנן הא לשניהם הרי נעשית מצותו בשריפה וכנ"ל:
ונראה לישב בעז"ה דהראשונים לטעמייהו אזלי בזה ובהקדם מש"כ השג"א בסי' ע"ז דלריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה יכול למוכרו לעובד כוכבים בפסח ובס' מקור חיים סי' תל"א השיג ע"ז וז"ל ולענ"ד תימה לומר כן שיהיה מותר למכור חמץ לנכרי בפסח דבודאי תשביתו משמע שישביתו מן העולם לגמרי ואין מותר לריה"ג רק להסיקו תחת תבשילו ע"ש. אולם בחנם השיג עליו דבאמת השג"א בסי' פ"ג כתב ג"כ דתשביתו הוא שישביתו מן העולם לגמרי וע"ש שהביא דברי הרמב"ן בשם הגאונים דבהוצאה מרשותו סגי לענין שלא יעבור בבל יראה והקשה ע"ז דא"כ מצות השבתה שהוא ביעור מן העולם היכי משכחת לה ובמה פליגי ר"י ורבנן והעלה בזה דאע"ג דבמוציאו מרשותו סגי לענין שלא יעבור בבל יראה מ"מ לענין מצות השבתה אינו כן אלא כל היכי שמוציאו מרשותו קודם איסורו שוב לא חל עליו מצות השבתה מה"ת אפילו לאח"ז איסורו אבל אם היה ברשותו לאח"ז איסורו מעתה חל עליו מצות השבתה ולא סגי בהוצאה מרשותו וה"ט משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והאי השבתה היינו ביעור מן העולם אי לר"י בשריפה אי לרבנן בכל דבר ומשמע מבתיכם כשהוא ברשותך ביום הראשון שהוא לאח"ז איסורו אתה חייב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא וע"ש שכתב דאפילו ביטול והפקר לא מהני לענין תשביתו אפילו לריוה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה אא"כ משביתו מן העולם לגמרי והיינו מצות השבתה דכתב רחמנא ע"ש ומשמע שם בהדיא דגם מכירה לנכרי לא מהני לענין תשביתו וכמש"כ המקו"ח אולם מש"כ בסי' ע"ז דלריה"ג יכול למכור לנכרי היינו משום דלפי הס"ד שם בגמ' ד"ק דלבתר איסורו מצי מבטיל ליה א"כ כיון דמהני ביטול לענין תשביתו ה"ה דמהני הפקר ומכירה לנכרי לפ"ז הקשה שפיר הא דאמר שם דיקא נמי כו' דילמא ס"ל להאי תנא כריה"ג א"כ אי לא ביהמ"ד היה יכול למכור לעובד כוכבים ודוק שם בדברי השג"א דמתחילה כשהקשה שם דמאי פריך ולבתר איסורו לא מצי מבטל ליה דילמא ס"ל להאי תנא כריה"ג כתב דלדידיה ראוי להסיקו תחת תבשילו כו' ולא זכר מכירה לנכרי רק אח"כ כשהקשה על הא דקאמר דיקא נמי כו' כתב דלריה"ג יכול למכור לנכרי וע"ש בסי' פ"ג בד"ה ואי קשיא לך ע"ש ודו"ק היטב ועכ"פ הרי מבואר דעת הגאונים הנ"ל דתשביתו הוא ביעור מן העולם דוקא ואפילו לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אינו מותר למכור לנכרי חמץ בפסח דבזה אינו מקיים מ"ע דתשביתו עד שישביתנו מן העולם כנ"ל:
אולם דבריהם צ"ע דהנה התו' בפסחים ר"פ כ"ש בד"ה עבר זמנו כתבו וז"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלריה"ג א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לעובד כוכבים ע"ש הרי מבואר דלריה"ג מותר למכור לעובד כוכבים והנה השגה זו על המקו"ח מצאתי בס' לב אריה בחולין ד"ד בשם הגאון מהרא"ז מרגליות וע"ש בלב אריה שכתב דסברת התו' רחוקה מאוד לומר לריה"ג ל"ל מצות תשביתו להשביתו מן העולם וע"ש שדחק לישב דהתו' לא כ"כ רק לקיים הגי' שמחק רש"י פשיטא ע"ש מיהו ראיה זו יש לדחות בפשיטות דאפ"ל דמש"כ התו' דלריה"ג א"צ לשורפו אלא ימכרנו לעובד כוכבים זהו רק בשעה ששית גופיה דאף אי נימא דלאחר שש גם לריה"ג אין למכור לעובד כוכבים דלא מקיים בזה מ"ע דתשביתו מ"מ תוך שש למה שורפין ימכרנו לעובד כוכבים דדוקא אם לאחר חצות אסור בהנאה גזרו רבנן בשעה ששית ג"כ משום הרחקה אבל באיסור עשה לא עבדי רבנן הרחקה וכמש"כ הנו"ב ח"ר סי' כ"א ע"ש אולם אנכי מצאתי הדבר מפורש ברא"ש פ' כ"ש וע"ש מש"כ דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום מ"מ אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואך חלק ואעפ"י דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לעובד כוכבים מותר וא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו כו' עכ"ל הרא"ש ע"ש הרי מפורש בדבריו בהדיא דלר"ש דס"ל דחמץ לאחר חצות מותר בהנאה מותר ג"כ למכור לעובד כוכבים ומקיים בזה העשה דתשביתו ומשום דאין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו ונראה דמפרש הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם דהיינו דצריך להשבית החמץ מביתו שיהיה רק מושבת לגמרי מביתו אבל לא להשביתו מן העולם וכ"ז הוא דלא כמ"ש בשו"ת שג"א שם בפי' הכתוב דכשהוא בבתיכם אתה חייב להשביתו מן העולם כנ"ל אלא דבאמת צריך רק להשבית החמץ מבתיכם אבל לא להשביתו מן העולם וכנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דס"ל לרבנן מפרר וזורה לרוח הרי דצריך ביעור מן העולם היינו משום דאסור בהנאה וא"א למכור לעובד כוכבים אבל לר"ש לאחר חצות וכן לריה"ג דס"ל דמותר בהנאה מקיים תשביתו במכירה לנכרי כנ"ל מיהו נראה דהרא"ש לטעמיה דבפ"ק דפסחים הביא דברי הגאונים שכתבו דישראל שהפקיד חמצו אצל עובד כוכבים אינו חייב לבער וה"ר ממכילתא בתיכם למה נאמר כו' יצא חמצו של ישראל ברשות העובד כוכבים שהוא שלו ואינו ברשותו וכתב הרא"ש דדבר פשוט כו' דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו ע"ש עכ"פ הרי דס"ל דבתיכם הוא דוקא ורק בנפקד קרינא ביה ביתו ולפ"ז ה"ה דתשביתו שאור מבתיכם היינו דצריך להשבית מביתו ובמכירה לנכרי והעובד כוכבים מחזיקו אצלו והוא בבית העובד כוכבים לא מקרי בתיכם וכבר הושבת החמץ מביתו אולם לפמ"ש הר"ן דהרמב"ם לא ס"ל כהמכילתא ובתיכם לאו דוקא ע"ש וא"כ גם הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם הוא ל"ד מבתיכם וא"כ בע"כ דתשביתו הוא ביעור מן העולם דצריך להשביתו מן העולם לגמרי והרא"ש לטעמיה דס"ל דבתיכם הוא דוקא ולכך כתב דא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו מיהו נראה דגם הרא"ש לא כתב כן כ"א לרבנן אבל לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ ע"כ דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש ולפ"ז צריך לפרש הכתוב דתשביתו דמבתיכם אתה חייב להשביתו מן העולם כמ"ש השג"א:
ועכ"פ הרי נתבאר שי' התו' והרא"ש דס"ל דתשביתו שאור מבתיכם הוא כפשטיה דצריך להשבית רק מביתו. מיהו צ"ע לשי' אם בהוצאה מרשותו ג"כ סגי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו והנה הב"י בסי' תמ"ו הקשה על מש"כ הטור המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו ותמה ע"ז דמה צורך להוציאו דבהוצאה מרשותו לחוד משמע דלא סגי עד שיבערנו מן העולם. וכתב שם דאפשר דלפרש"י דבשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד משמע לרבינו דה"ה דבמוציא מרשותו סגי ע"ש ועי' בט"ז שתמה ע"ז דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרינן בגמ' שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואלו הן חמץ בפסח כו' וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבערו מן העולם בין לר' יהודה בין לרבנן ע"ש והנה באמת לכאורה בל"ז דברי הב"י צ"ע דמה ענין הוצאה מרשותו להא דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד אולם לפמש"כ הרא"ש בפי' הכתוב דתשביתו דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו לפ"ז הדברים מבוארין דאפ"ל דבאמת בהוצאה מרשותו לחוד סגי ובזה ג"כ מקיים מ"ע דתשביתו שהרי השבית החמץ מביתו וכנ"ל:
גם מה שהקשה הט"ז כנ"ל אינו מוכרח והנה השג"א בסי' פ"ג כתב דלשי' הרמב"ן במוציא מרשותו לחוד סגי לענין שלא יעבור עליו בבל יראה ואפילו בתוך הפסח מהני תקנה זו ובס' מקו"ח השיג ע"ז דהא בתוך הפסח עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ"ש הט"ז אולם לענ"ד אינו מוכרח והנה אי נימא כשי' הראשונים דבחמץ אינו עובר עליו רק כשהוא ברשותו נמצא דבחמץ בעינן תרתי לענין בל יראה שיהא שלו וברשותו, שלו הוא מקרא דלא יראה לך וברשותו הוא מקרא דבתיכם והנה שלו וברשותו הם שני ענינים נפרדים וכדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו והנה בעיקר הא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה היינו דאע"ג דעל חמץ שאינו שלו אינו עובר דכתיב לך שלך אי אתה רואה והרי חמץ גופיה אסור בהנאה ואסורי הנאה לא מקרי לך מ"מ עשה הכתוב כאילו הוא שלו. והא דקאמר אינן ברשותו היינו שאינו שלו וכמו שפרש"י בפסחים (דף ו) ע"ש ועי' בב"ק (דף כ"ט) בפרש"י שם ולפ"ז נהי דבחמץ עשה הכתוב שאינו שלו כאילו הוא שלו מ"מ מנ"ל דעשה הכתוב מה שאינו ברשותו דהיינו שאינו בבתיכם כאילו הוא ברשותו וביתו ולפ"ז מ"ש הט"ז דמה תועלת יש בהוצאה מרשותו דהא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו צ"ע דמנ"ל זה דאפשר דהכתוב עשה רק אע"פ שאינו שלו כשלו אבל לא מה שאינו ברשותו ממש כברשותו כנ"ל:
מיהו בב"ק (דף ס"ט) אמר רבא אי לאו דאמר ר"י כו' הוה אמינא מאן תנא צנועין כו' אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותיה דהא כי איתא ברשותיה נמי הא לאו דידיה והא מצי מחיל משו"ה מצי מחיל ע"ש ועכ"פ הרי מתבאר דאע"ג דלא יוכל להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מ"מ בכרם רבעי כיון דבלא"ה לאו ממון דידיה הוא דהוא ממון גבוה ומ"מ לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותיה דהוי כשלו משו"ה מצי מחיל אע"פ שאינו ברשותו הוי כמו ברשותו ולפ"ז ה"ה גבי חמץ דבעינן שיהא שלו וברשותו מכיון דעשה הכתוב אף שאינו שלו כשלו ה"ה דאעפ"י שאינו ברשותו הוי כמו ברשותו וכמש"כ הט"ז. מיהו באמת הא אמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' הרי דר"י לא ס"ל להא דאמר רבא אלא דאף דרבי קרא גבי כרם רבעי דאע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי הוי כשלו מ"מ לא אמרינן דמשו"ה יכול לחלל אעפ"י שאינו ברשותו ומשום דלא רבי קרא רק לעשותו כשלו ולא מה שאינו ברשותו כברשותו ולפ"ז ה"ה גבי חמץ אע"ג דעשה הכתוב כאילו הוא שלו מ"מ מה שאינו ברשותו לא הוי כמו ברשותו ודלא כמש"כ הט"ז והנה בתשובת הרמב"ן סי' קנ"ו הביא מה שפסק הרמב"ם להא דצנועין וכתב ע"ז דאינו מחוור דהא קי"ל כר"י דאמר גזל כו' שניהן אין יכולין להקדיש כו' ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותיה כו' וכדאמר רבא התם אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד והא ליתא דהא רבא לא פליג אר"י אלא אי לאו דאמר ר"י וכיון שכן דצנועין ליתא כלל ע"ש ועכ"פ הרי נראה דהרמב"ם פסק באמת כהא דאמר רבא ולפ"ז נראה דמש"כ הט"ז תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן כנ"ל ולפ"ז לפמ"ש הרמב"ן דברי השג"א ניחא שפיר די"ל דגם במוציא מרשותו בפסח מהני לענין שלא יעבור בבל יראה דלא עשה הכתוב מה שאינו ברשותו וביתו כאילו הוא בביתו דלא כמש"כ הט"ז וכנ"ל:
ולפ"ז לפמש"כ הרא"ש ג"כ לענין מ"ע דתשביתו דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו לפ"ז י"ל דה"ה בהוצאה מרשותו מקיים מ"ע דתשביתו כמש"כ הב"י. ומה שהקשה השג"א שם דאי נימא דבהוצאה מרשותו סגי ג"כ לענין מ"ע דתשביתו א"כ הך פלוגתא דר"י ורבנן במה מבערו אי בשריפה אי בכ"ד היכי משכחת לה וכי בשופטני עסקינן שאפשר לו להוציא מרשותו והוא מאבדו מן העולם וע"כ העלה דלענין מ"ע דתשביתו לא סגי רק בביעור מן העולם ע"ש אולם באמת לא קשה כלל דבודאי לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה פשיטא דהשבתה הוא בביעור מן העולם ומש"כ הרא"ש דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו הוא רק לרבנן משא"כ לר"י בודאי דתשביתו הוא ביעור מן העולם וגם בביעור אחר לא סגי כ"א בשריפה ולרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח אפ"ל דבאמת הוא רק מדרבנן דהרי הרמב"ן והר"ן כתבו בהדיא דאף דמה"ת חמצו של ישראל ברשות עובד כוכבים א"צ לבער מ"מ מדרבנן בודאי צריך ביעור ועי' בחי' הרמב"ן דחמץ של ישראל צריך ביעור בכ"מ שהוא אבל מה"ת בבתיכם כתיב ע"ש ולפ"ז הרי י"ל דהא דאמרי רבנן מפרר וזורה לרוח הוא מדרבנן ומש"כ השג"א וכי בשופטני עסקינן צ"ע והא מדרבנן בודאי צריך ביעור מן העולם ולר"י צריך שריפה מדאורייתא כנזכר לעיל:
אלא דבכ"ז צ"ע לשי' הרא"ש אם מקיים מ"ע דתשביתו בהוצאה מרשותו לבד דאע"ג שכתב דא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו מ"מ י"ל דדוקא במכירה לנכרי והעובד כוכבים הכניסו לביתו זה מקרי השבתה מביתו משא"כ בהוצאה מרשותו לבד דגם מ"ש השג"א שם בפשיטות לשי' הרמב"ן והר"ן דלאו דוקא אם הכניסו העובד כוכבים לרשותו הוא דאין עובר עליו אלא כל שהוציאו מרשותו סגי ליה בהכי ושוב אינו עובר ע"ש צע"ג מהירושלמי פ' כ"ש ה"ב ז"ל אית תניי תני לך אין את רואה רואה את בפלטייא אית תניי תני אפילו בפלטייא מ"ד כו' רואה את בפלטייא כשהבקירו קודם לביעורו מ"ד אפילו בפלטייא כשהבקירו לאחר ביעורו ע"ש בפ"מ וק"ע ואי נימא דבהוצאה מרשותו לחוד סגי לענין שלא יעבור בבל יראה א"כ מה צ"ל רואה את בפלטייא כשהבקירו קודם לביעורו תיפוק ליה כיון שהוציאו לפלטייא דהיינו ברה"ר אפילו לא הפקירו כלל אינו עובר עליו משום דלא מקרי בתיכם וגבולך וכש"כ דקשה למ"ד אפילו בפלטייא דמוקי לה כשהבקירו לאחר ביעורו נהי דלאחר ביעורו לא הוי הפקר מ"מ כיון שהוציאו לפלטייא אמאי עובר עליו בבל יראה כיון שהוציאו מרשותו וצע"ג ומכ"ש אי נימא דגם מ"ע דתשביתו מקיים בהוצאה מרשותו דבודאי צע"ג כנ"ל:
אכן אפילו אי נימא דלשי' הרא"ש בהוצאה מרשותו לחוד אינו מקיים מ"ע דתשביתו כ"א במכירה לכותי שהכותי זכה בו והכניסו לרשותו דזה מקרי מושבת מביתו או אי נימא דלאח"ז איסורו אינו מועיל הוצאה מרשותו משום דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ"ש הט"ז כנ"ל מ"מ נראה דנ"מ לדינא לענין אם מכר לכותי חמץ לאחר זמן איסורו דהנה האחרונים כתבו דאם מכר לכותי חמץ לאח"ז איסורו והכותי זכה בו והכניסו לרשותו אינו עובר עליו בבל יראה ואף דהמכירה אינו כלום מצד הבעלים דאין ברשותו למכור מ"מ הכותי הרי שפיר זוכה בו כזוכה מן ההפקר ולכך אינו עובר בב"י דנהי דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו רק כשלא זכה בו אדם אחר והרי הוא הפקר אבל היכי שזכה בו כותי קנין הגוף והכניסו לרשותו בכה"ג לא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ועי' בנו"ב ח"ב סי' ס"ג וכ"כ הפרמ"ג אלא דלכאורה כ"ז הוא לענין בל יראה אבל לענין מ"ע דתשביתו לא סגי בזה וצריך ליקח מן הכותי ולבער מן העולם. אולם לשי' הרא"ש כנ"ל נראה דבכה"ג שהכותי זכה בו והכניסו לרשותו כיון דבכה"ג לא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ ממילא נתקיים ג"כ העשה דתשביתו דהא ס"ל להרא"ש דלר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה יכול למכור לכותי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו דא"צ להשבית רק מביתו ולפ"ז נראה דה"ה אם מכר לכותי חמץ לאחר חצות אף לדידן דס"ל דאסור בהנאה מ"מ כיון שהכותי זכה בו קנין גמור והכניסו לרשותו הרי נתקיים העשה ממילא דכבר הוא מושבת מביתו:
ומעתה מיושב שפיר שי' הראשונים בדין אפר שריפת חמץ דלטעמייהו אזלי והיינו דהא דס"ל להתו' והרא"ש והטור דליהנות מאפר חמץ אחר ששרפו תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן דלרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח הוי חמץ מן הנקברין שאפרן אסור ולר"י הוי מן הנשרפין ואפרן מותר ולכאורה צע"ג דמה חילוק יש בין ר"י לרבנן דהא גם לרבנן מקיים בשריפה מ"ע דתשביתו ולפ"ז הרי נעשית מצותו וכמ"ש התו' בסוף תמורה וכנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלטעמייהו אזלי דס"ל דלמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה וכן לר"ש לאחר חצות מותר למכור לכותי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו ומשום דפי' הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם הוא. רק שצריך להשבית מביתו אבל א"צ לבער מן העולם והא דס"ל לרבנן מפרר וזורה לרוח היינו משום דלדידן דאסור בהנאה א"א במכירה לכותי ואפילו אי נימא דבהוצאה מרשותו לא סגי משום דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ולכך בהכרח לפרר ולזרות לרוח מ"מ עיקר המצוה דתשביתו הוא רק שיהא מושבת מביתו אלא משום דעשה הכתוב כאילו ברשותו והוי כמו שקנה כל העולם תחת רשותו דא"א להוציא מרשותו כ"א לזרות לרוח אבל עכ"פ אין ביעור מן העולם מן המצוה ורק השבתה מביתו ולפ"ז ניחא שפיר דס"ל דלרבנן אם שרף החמץ אפרו אסור דהוי באמת כשאר נקברין דאין לומר דמ"מ הרי נעשית מצותו בשריפה כיון דאין המצוה כלל לבער מן העולם כ"א מביתו ומה שהוא מושבת מביתו לא מקרי נעשה מצותו לענין זה דא"כ אי נימא דבהוצאה מרשותו מקיים מ"ע דתשביתו הרי יהי' מותר בהנאה משום דנעשית מצותו והוא דבר בטל ומש"כ התו' בתמורה דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו היינו משום דמצותו לבער מן העולם משא"כ בחמץ דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו בלבד ולפ"ז אף שנתבער מן העולם בודאי דאפרן אסור מיהו כ"ז הוא לרבנן אולם לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ בע"כ דפי' הכתוב דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש כנ"ל וא"כ אם שורפן נעשית מצותו של ביעור מן העולם ולכך אפרן מותר ועכ"פ לפ"ז התו' והרא"ש והטור לטעמייהו דהתו' והרא"ש הא ס"ל דבמכירה לכותי מקיים מ"ע דתשביתו ומכש"כ הטור דלפי' הב"י ס"ל דבהוצאה מרשותו סגי כנ"ל אולם הרמב"ם לשי' דלא ס"ל כהמכילתא וכמ"ש הר"ן וא"כ בתיכם לאו דוקא ולפ"ז פי' הכתוב דתשביתו לכ"ע הוא ביעור מן העולם ממש וא"כ גם לרבנן הרי נעשית מצותו בשריפה ולכך גם לרבנן אפרן מותר: