אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן יח

סימן יז

לבאר בעז"ה זמן שריפת חמץ מדינא אם צריך לבער קודם שש או בתחלת שש מיד או דיכול לשהות כל שעה ששית:

הנה במשנה פסחים (דף י"א) מבואר תולין כל חמש ושורפין בתחילת שש ע"ש ויש לחקור בפי' הדבר דשורפין בתחילת שש מהו הכוונה אם רוצה לומר דבאמת צריך לשרוף מיד בתחילת שש ומשום דרבנן גזרו שלא ישהה חמץ מתחילת שש משום טעותא דשעות או דלא חשו חכמים לעשות הרחקה רק לענין אכילה והנאה משא"כ משום עשה דתשביתו לא חשו לעשות הרחקה והא דתנן שורפין בתחילת שש הכוונה הוא רק דאסור בהנאה מתחילת שש ומשום דמבואר מתחילה תולין כל חמש דמותר בהנאה לכך אמרו שורפין בתחילת שש והנה הצל"ח בפסחים (דף ו) כתב לענין עשה דתשביתו שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע אבל עשה זו דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא שזריזין מקדימין ולפ"ז בודאי דאין לומר בפי' המשנה דצריך לשרוף מיד בתחילת שש משום טעותא דשעות דמה בכך אם יטעה ולא ישרוף מיד בתחילת שבע הא דעת רוה"פ דבל יראה אינו עובר עד הלילה ומשום עשה דתשביתו זמנה כל היום אולם הנה המג"א בסי' תמ"ד סקי"א כתב דעשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ומבואר דעשה דתשביתו אינו דומה למ"ע דמילה דאם משהה מלבער עובר בכל רגע על עשה דתשביתו ולפ"ז יש לספק כנ"ל:

וראיתי לבעל המאור בפ"ק דפסחים שכתב ז"ל מיהו אע"ג דס"ל לר' שמעון אינו עובר עליו בלא כלום לא מצינו שחלק ר"ש על מדרש אך ביום הראשון תשביתו כו' אבל לכתחילה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחילת שעה שביעית מדכתיב אך חלק וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם שלא לשהותו עכ"ל ע"ש. ומתבאר מדבריו בהדיא דשורפין בתחילת שש הוא בדוקא דבאמת צריך לשרוף מיד ומשום דמכיון דמתחילת שבע חל עליו עשה דתשביתו לכך עשו חכמים סייג שעה ששית מדבריהם שלא לשהותו משנכנסה שעה ששית והיינו משום טעותא דשעות כנ"ל:

אולם הנה בפסחים (דף י"ב) אמר רבא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ויהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בו עצים איתיביה רבינא לרבא אמר ר"י אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ופרש"י אבל בשעת ביעורו בשבע וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכ"ד ע"ש ולפ"ז אי נימא דבאמת צריך לשרוף מיד בתחילת שש דרבנן גזרו שלא לשהותו מתחילת שש משום טעותא דשעות א"כ קשה דמאי פריך שימתין עד שעת ביעורו דהיינו תחילת שבע וישביתנו בכ"ד הא מדרבנן אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית כנ"ל ובע"כ צ"ל דא"צ כלל לשרוף מיד בתחילת שש והא דתנן שורפין בתחילת שש היינו רק שאסור בהנאה מיהו כ"ז הוא לפרש"י אולם לפי' התו' דשעת ביעורו היינו בשש ע"ש בתו' ולפ"ז קו' הגמ' הוא כפשטיה דלמה צריך ללקוט עצי' הא בשש השבתתו בכ"ד וא"כ אין ראיה כלל מגמ' הנ"ל:

וכן מצאתי בס' אור זרוע הגדול בפי' אלקי הרוחות להר"ש מפלייש שכתב ז"ל שמעתי אומרים על ריב"א שהיה רגיל בפרוסה אחת לשהות מלשורפה עד תחילת שבע כדי לקיים ביעור דאורייתא כרבינו שלמה שפי' דשעת ביעורו היינו שבע ובירך על אותה הפרוסה על ביעור חמץ ופליאה היא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע ע"ש וכ"כ המרדכי ברפ"ק דפסחים ע"ש ועכ"פ הנה שי' הריב"א בודאי נראה דא"צ לשרוף מיד בתחילת שש שהרי היה רגיל לשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שבע כנ"ל אולם אפילו לפמ"ש הר"ש לתמוה עליו דאיך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע מ"מ ג"כ נראה מדבריו לענין פי' המשנה דשורפין בתחילת שש דאין הכוונה דצריך לשרוף מיד בתחילת שש דאל"כ מ"ט לא הקשה על הריב"א ממשנה מפורשת דשורפין בתחילת שש ובע"כ צ"ל דזה בודאי דא"צ לשרוף מיד בתחילת שש מדינא ומקשה רק על הריב"א מסברא דאיך היה סומך על השעות לכוין בצמצום תחילת שבע שמא יטעה ויעמוד בעשה דתשביתו שחל מתחילת שבע והנה הר"ש שם ה"ר לשי' רש"י דשלא בשעת ביעורו היינו בשש ובזה ס"ל לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מהא דמבואר שם (בדף ט"ו) מתקיף לה ר' ירמיה מתניתא נמי איכא הפסד עצים וכל הסוגי' מוכחת דמיירי בשש וקאמר דאיכא הפסד עצים אלמא דבשש מצותה דוקא בשריפה דאי כדברי ר"ת ליכא הפסד עצים דיכול להשבית בכל דבר ע"ש. ולפ"ז קשה דהא גם לשי' רש"י לא אתי שפיר דהרי לפי' רש"י מוכרח בגמ' דיכול להמתין ג"כ עד תחילת שבע וכמו שפי' אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכ"ד א"כ אכתי קשה דמאי הפסד עצים איכא הא יוכל להמתין עד תחילת שבע וישביתנו בכ"ד כנ"ל וצ"ע גם מש"כ הר"ש בטעם הריב"א כדי לקיים ביעור דאורייתא כרבינו שלמה שפי' דשעת ביעורו היינו שבע כנ"ל לכאורה צע"ג דמאי ענין זה למחלוקת רש"י ותו' בפי' שעת ביעורו דאפילו לפי' התו' דשעת ביעורו היינו שעה ששית מפני שרוב העולם מבערין בשש ושלא בשעת ביעורו היינו שבע מ"מ בודאי דעיקר ביעור דאורייתא הוא רק מתחילת שבע וכדכתי' בקרא אך ביום הראשון תשביתו ואך חלק וכ"כ התו' בהדיא ז"ל ומפר"ת כו' אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכ"ד ע"ש ואולי י"ל משום דלפרש"י מוכרח בסוגי' שם דאפשר לכתחילה להמתין עד תחילת שבע כנ"ל ולכך כתב כרבינו שלמה שפי' כו' ועדיין צ"ע:

והנה הבעל המאור בפ' אלו עוברין במשנה שם י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ כתב ז"ל פי' ר"מ לטעמיה דאמר דשורפין בתחילת שש משום דסבר לה כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דמיקלע י"ד בשבת דלאו בר שריפה הוא כו' ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו לפיכך עשו לו כו' ע"ש ועי' בחי' פני יהושע שכתב דלשי' התו' דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן היינו דוקא לאח"ז איסורו א"כ לא שייך לומר כן ונקטינן מיהו דשי' בעל המאור בפלוגתא דר"י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש"י ע"ש ולפי הנ"ל צ"ע בשי' בהמ"א דס"ל דמדרבנן אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דהרי לפי' רש"י מוכרח מהגמ' דיוכל להמתין לכתחילה גם עד תחילת שבע וכנ"ל:

מיהו דברי הפ"י צ"ע דהנה באמת מצינו לבהמ"א בפ"ק דפסחים דס"ל בהדיא בפי' הגמ' דשעת ביעורו כפי' התו' וע"ש מש"כ וז"ל אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' דגמר להו מנותר שכל שעבר זמן אכילתו בשריפה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ושעת ביעורו זו היא שעה חמישית כדתנן ר"י אומר בודקין כו' ובשעת הביעור ומפורש בירושלמי הידין שעת הביעור שעה חמישית כר"י ולפיכך נקרא שעת הביעור שעה חמישית שבסופה היא שריפת חמץ כדתנן ושורפין בתחילת שש מ"מ עד סוף חמישית השבתתו בכ"ד וא"צ לטרוח וללקט עצים ובפירושי רבינו שלמה מוחלפת שיטה זו לומר שקודם זמן איסורו הוא בשריפה כו' ויש עליו תשובות הרבה והפי' הנכון הוא שכתבנו ע"ש הרי מבואר בהדיא שפי' הסוגי' דשלא בשעת ביעורו כפי' התו' אלא דס"ל דשלא בשעת ביעורו היינו בשעה ששית דגם בשש הוא דוקא בשריפה ושעת ביעורו הוא שעה חמישית ואז הוי השבתתו בכ"ד כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר מש"כ בהמ"א בס"פ אלו עוברין דלכך מבערין את הכל מלפני השבת משום דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו כנ"ל והיינו דיש לחוש שמא ישתייר עד שעה ששית שהוא זמן איסורו מדרבנן דאז צריך שריפה מדרבנן כנ"ל מיהו לשי' בהמ"א דשעת ביעורו היינו שעה חמישית אבל בשעה ששית צריך שריפה עכ"פ מדרבנן א"כ צ"ע מאי פריך לרבא מהא דאמר ר"י דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד הא כיון דבשעה ששית צריך שריפה בדוקא א"כ ניחא דלכך יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בו עצים אך י"ל דמכיון דבשש אין טעון שריפה רק מדרבנן אין לאסור משום זה שעה רביעית באכילה כדי ללקוט בו עצים אך לכאורה צ"ע מ"ט הצריכו חכמים שריפה בשש כיון דמה"ת א"צ שריפה רק בשבע לפי' התו' אכן י"ל דלשי' בהמ"א דלענין עשה דתשביתו נמי עביד רבנן הרחקה וצריך לשרוף מיד בתחילת שש דגזור רבנן שלא לשהותו משנכנסה שעה ששית ומשום טעותא דשעות כנ"ל ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא ג"כ דבשעה ששית נמי אין ביעור חמץ אלא שריפה דזהו ג"כ משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער שלא ע"י שריפה נמצא הוא מבטל למ"ע דתשביתו דהוא דוקא בשריפה:

אולם בעיקר מש"כ הבהמ"א דשעת ביעורו היינו שעה חמישית ודוקא עד סוף שעה חמישית השבתתו בכל דבר כנ"ל אינו מבואר כן בדברי כל הראשונים אלא דשעת ביעורו היינו שעה ששית ועד סוף ששית השבתתו בכ"ד וכמ"ש התו' בפסחים שם ע"ש ועי' בביאורי הגר"א סי' תמ"ה סק"ד ע"ש: ולפ"ז צ"ל הא דאמר ר"י שורפין בתחילת שש הוא לאו בדוקא שורפין דבודאי קודם שבע השבתתו בכ"ד אלא דבאמת אף לחכמים עיקר הוא בשריפה ועי' בביאורי הגר"א שם סק"א. ולפ"ז לכאורה יש לה"ר להיפך דלענין עשה דתשביתו לא עביד רבנן הרחקה דאל"כ מ"ט לא הטעין ר"י שריפה בשש עכ"פ מדרבנן משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער בכל דבר שלא ע"י שריפה הרי הוא מבטל לגמרי למ"ע דתשביתו שהוא דוקא בשריפה ולפ"ז נראה דה"ה דלא עשו חכמים הרחקה לעשה דתשביתו שיהיה צריך לבער מיד בתחילת שש ושלא לשהותו מתחילת שש אלא דיש לו שהות כל שעה ששית הגם דיש לחלק קצת מיהו הוא דוחק:

אך הנה הט"ז בסי' תמ"ה כתב דמי שמקיים מצות שריפה בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכת חמץ שא"צ לשורפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין ולכן כיון דאפילו בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן כו' משא"כ כאן דהוא קודם הלילה וכבר קיים מצות שריפה בשעה ו' ולכן א"צ לשורפו ע"ש ועי' בס' מקור חיים שביאר כוונתו דס"ל להט"ז דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן לפי' ר"ת הוא דוקא בפסח דאיכא כרת וב"י ודמי לנותר ובפסח דוקא סובר ר"י דמדאורייתא הוא בשריפה וקודם פסח לא בעינן שריפה לר"י רק מדרבנן ולכך במוצא חמץ לאחר שש כיון שכבר קיים מצות שריפה בשעה ו' א"צ לשורפו ע"ש וכ"כ הפרמ"ג בכוונת הט"ז ע"ש ולפ"ז אי נימא כסברת הט"ז דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוא דוקא בפסח עצמו וקודם פסח לא בעינן שריפה לר"י רק מדרבנן כנ"ל לפ"ז הרי ניחא שפיר בפשיטות בהא דס"ל לר"י דקודם שבע השבתתו בכ"ד ולא הצריך עכ"פ שריפה בשש מדרבנן משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער בדבר אחר יבטל מ"ע דתשביתו אולם לפ"ז מיושב שפיר כיון דגם לאחר שש א"צ שריפה מה"ת כלל רק מדרבנן לכך לא עשו סייג משא"כ לענין לשהות חמץ בשש דבשבע חל עליו עשה דתשביתו וחייב לבערו מיד אפשר דאף בשעה ששית עשו חכמים סייג שלא לשהותו משום טעותא דשעות וכמ"ש המאור וכנ"ל:

מיהו עיקר דברי הט"ז צע"ג דלא משמע כן בדברי כל הראשונים וע"ש בתו' וביותר נראה לה"ר מדברי הרא"ש פ"ק דפסחים דף ו' שכתב שם דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא אמר ר"ע לעיל תשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר מידי דהוה אנותר כו' ע"ש ולפ"ז אי נימא דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא דוקא בפסח עצמו א"כ הרי אין ראיה כלל דהשבתה קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא לאחר חצות בודאי איכא לעשה דתשביתו אע"פ שא"צ אז שריפה כנ"ל:

ועוד נראה לה"ר ברורה מגמ' פסחים (דף כ"ז) דר"י יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר ומה נותר שאינו בב"י וב"י טעון שריפה חמץ לא כש"כ ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ע"ש והקשה בשו"ת שג"א סי' פ"ג דאמאי יהא יושב ובטל הא לענין שלא לעבור על לאו דבל יראה אם מבערו ע"י איזה ענין שיהיה שוב בודאי אינו עובר עליו מכאן ולהבא א"כ אפילו לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כל היכא שאין בידו לשורפו אפ"ה מחויב לבערו מן העולם ע"י ענין אחר כדי שלא יעבור עוד בב"י וא"כ אם לא מצא עצים לשורפו כמו שלרבנן מבערו מן העולם בכ"ד לקיים מ"ע דתשביתו ה"נ לר"י חייב לבערו מן העולם בכל דבר שלא לעבור בב"י ע"ש אולם באמת נראה לישב בפשיטות דהרי דעת הראשונים הוא דבבל יראה אינו עובר בערב פסח עד הלילה וכ"כ השג"א בכמה תשו' ולפ"ז הרי שפיר הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל בער"פ לאחר חצות דאם לא מצא עצים לשורפו לרבנן הרי מחוייב להשבית מיד בכ"ד משום עשה דתשביתו אולם לר"י יהא יושב ובטל עד הלילה דהא בבל יראה אינו עובר לאחר חצות עד הלילה ועשה דתשביתו לא יקיים אם יבערו בכ"ז שלא ע"י שריפה וא"כ יהא יושב ובטל עד קודם הלילה ועי' בט"ז סי' תמ"ה סק"ג ע"ש. ובזה ניחא ליישב מאי דצ"ע לכאורה לפי שי' הפוסקים דבמוצא חמץ ביו"ט אף בשלא ביטלו אסור לשרוף ביו"ט דלא שרי מטעם מתוך א"כ אמאי אמרו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל הו"ל לומר בפשיטות דאם ימצא חמץ ביו"ט או שיתחמץ עיסה ביו"ט יהא יושב ובטל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דאם ימצא חמץ ביו"ט לא הוי סופו להקל דביו"ט דעובר בבל יראה א"כ גם לר"י לא יהא יושב ובטל דצריך להשבית עכ"פ בכ"ד שלא יעבור בבל יראה וחכמים הקשו לר"י רק מעיו"ט דאינו עובר בב"י ולכך אמרו לא מצא עצים כו':

אלא דלפ"ז צ"ע לכאורה בפסחים (דף ה) דאמר ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט דהא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש ולפ"ז קשה מנ"ל לרבא לדייק מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא לא ס"ל לר"ע ללמוד חמץ מנותר במה מצינו רק מק"ו וכמבואר בפסחים שם וכנ"ל ולפ"ז לפי האמת דאך ביום הראשון הוא מעיו"ט אפ"ל דס"ל לר"ע כחכמים דהשבתתו בכ"ד דאין ללמוד ק"ו מנותר ומשום דהוי דין שסופו להקל דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והיינו בעיו"ט דאינו עובר בבל יראה וא"כ אם אין ביעור חמץ אלא שריפה יהא יושב ובטל עד הלילה כנ"ל אולם לפי הס"ד דתשביתו הוא ביו"ט גופיה דכבר איכא לאו דבל יראה א"כ שפיר הוה צריך ללמוד חמץ מנותר מק"ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה דשוב לא הוי דין שסופו להקל דהא גם אם לא ימצא עצים לשורפו לא יהא יושב ובטל דיהיה צריך להשבית בכ"ד שלא יעבור בבל יראה כנ"ל משא"כ לפי האמת דתשביתו הוא מעיו"ט א"כ אפ"ל דס"ל לר"ע כחכמים דהשבתתו בכ"ד ומשום דהוי דין שסופו להקל כנ"ל אכן י"ל ע"פ מש"כ האחרונים דבלא"ה הוי דין שסופו להקל לענין אפר חמץ דאם אין ביעור חמץ אלא שריפה הוי מהנשרפין שאפרן מותר ואם השבתתו בכ"ד הוי מן הנקברין שאפרן אסור וכמ"ש הראשונים וצ"ל דהגמ' דאמר לא מצא עצים לשורפו כו' חדא מינייהו נקט ועכ"פ לפ"ז ניחא שפיר דמק"ו בלא"ה אין ללמוד חמץ מנותר דהוי סופו להקל לענין אפרן כנ"ל:

ועכ"פ מכיון שנתבאר דהא דאמרו חכמים לא מצא עצים לשורפו כו' היינו משום עיו"ט הרי דלר"י גם בעיו"ט אין ביעור חמץ אלא שריפה ולפ"ז נראה דה"ה דלפי מה דיליף ר"י אח"כ חמץ מנותר במה מצינו גם בעיו"ט אין ביעור חמץ אלא שריפה וכמו שנראה מדברי כל הראשונים ומ"מ הא לא הטעין ר"י שריפה בשש מדרבנן משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע כנ"ל ולפ"ז ה"ה דלא עשו חכמים סייג לענין שלא לשהותו מתחילת שש והא דמבואר דשורפין בתחילת שש היינו רק שאסור בהנאה כנ"ל:

שוב מצאתי להכס"מ בספ"א מה' חמץ לענין מ"ש הרמב"ם דלא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית וכתב הכס"מ ז"ל וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית ואפשר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחילת שעה ששית ואע"ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושוא"ת הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא אבל מה נאמר למה שכתב רבינו כו' עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי כו' אפרש כו' דתחילת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר כו' ועוד י"ל דנהי דשעה ששית אסרוה בהנאה מ"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר עכ"ל ע"ש ומבואר דהכס"מ נסתפק בזה ומתחילה רוצה לומר דגם עד תחילת שש אין לשהותו דעבר מדרבנן על תשביתו רק צריך לבער בסוף חמישית אך גם לפמש"כ אח"כ דלא חייבוהו חכמים להוציאו מביתו קודם אותה שעה צ"ע אם כוונתו רק דא"צ לבער קודם תחילת שש אבל בתחילת שש מיד חייב לבער או דיכול לשהות כל שעה ששית אך יותר נראה מדבריו דבתחילת שש מיד חייב לבער וכמ"ש הרמב"ם עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו והנה מ"ש מתחילה דצריך לבער בסוף חמישית אינו מבואר כן גם בדברי התו' בפסחים שם שכתבו שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים:

אכן מצאתי להרא"ש בפ"ק דפסחים שכתב ז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית והוא מצוה מן התורה כדכתיב תשביתו כו' אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו כו' ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל וכ"כ הרא"ש בה' פסחים וע"ש מה שכתב עוד ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל י"ד ע"ש והנה דברי הרא"ש צריך ביאור דמה הוא הוצאת חמץ מן הבית אי נימא דכוונתו הוא רק הוצאה מרשותו וכמ"ש הכס"מ בפ"ג מה' חמץ דקודם שש סגי בהוצאה מרשותו ועי' בשו"ע סס"י תמ"ה ובמג"א שם או דכוונתו הוא ביעור מן העולם או מכירה לנכרי ואין להקשות דאי נימא דכוונתו הוא הוצאה מרשותו בלבד או אף מכירה לנכרי א"כ איך עולה על הדעת דמקיים בזה מ"ע דתשביתו והא תשביתו הוא בודאי ביעור מן העולם כמ"ש האחרונים והא דסגי בהוצאה מרשותו קודם שש זהו משום הפקר או אף מכירה לנכרי היינו רק דכשיגיע זמן השבתה אין לו מה להשבית דכבר אין לו חמץ. אכן י"ל דהרא"ש לשי' בפ' כ"ש שכתב דלר"ש יוכל למכור לנכרי גם לאחר שש דא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו ע"ש ודו"ק אלא דמ"מ לכאורה צע"ג מ"ש הרא"ש כ"פ דצריך לבער החמץ מן הבית בשעה חמישית הא אם רוצה יוכל לשהות עד שעה ששית וכמבואר במשנה שורפין בתחילת שש, ולכך נראה דס"ל להרא"ש באמת דעיקר ביעור הוא בשעה חמישית וכמ"ש הכס"מ בתחילת דבריו דכיון דבשש אסור בהנאה צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית ואפ"ל משום דמבואר בירושלמי דשעת ביעור הוא שעה חמישית כר' יהודה וצ"ל דהא דתנן ושורפין בתחילת שש היינו רק דלא תולין כמו בחמש אלא שורפין דאסור בהנאה אבל מ"מ צריך לבער קודם שש ועי' במג"א סי' תל"ד סק"ח שכתב דצריך לשרוף קודם שעה ששית כדי שיוכל לבטל אח"כ ועי' בפרמ"ג שם ולפי מש"כ הרא"ש נראה דמדינא צריך לשרוף קודם שש וכנ"ל ומכש"כ דאין לשהות בשעה ששית גופיה:

והנה התו' בפסחים (דף כ"ח) בד"ה ר"ש הקשו דלמה שורפין בשש לר"ש יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו ותי' דגזרינן שמא יאכלנו ע"ש והנה קו' התו' לכאורה צע"ג דלפי מה שנתבאר בדברי הראשונים דעשה דתשביתו חל עליו בחצות דמחויב לבערו מיד וכ"כ האחרונים בפשיטות דכל רגע שמשהה מלבערו עובר בעשה דתשביתו כנ"ל וא"כ איך אפשר לשהות החמץ עד הלילה להסיק מעט מעט תחת תבשילו הא משום עשה דתשביתו צריך לבער מיד לאחר חצות כנ"ל ולכאורה נראה מזה כמ"ש הצל"ח דעשה דתשביתו זמנה כל היום וכמו מ"ע דביום השמיני ימול דכל היום כשר למילה אך באמת הוא דוחק: והיותר נראה דהתו' לשי' שם (דף כ"ט) דס"ל דבמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר באותה שהייה ובזה יש לישב ג"כ שי' הריב"א שהיה משהה פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שבע והר"ש מפלייש הקשה עליו דאיך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע וכנ"ל ולפי הנ"ל י"ל דס"ל להריב"א כשי' התו' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו כנ"ל ועכ"פ אי נימא דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר א"כ בודאי אא"ל דשורפין בתחילת שש הוא בדוקא דגזור רבנן שלא לשהותו משנכנסה שעה ששית משום טעותא דשעות כיון דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר א"כ אין לחוש כלל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה