פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן יז
בדין משהה חמץ בפסח ע"מ לבערו ובביאור מ"ע דהשבתת חמץ בער"פ ובכל ימי הפסח מה שנראה דבר חדש בזה:
הנה התו' בפסחים (דף כ"ט) כתבו דמכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"ש והנה בשו"ת שג"א סי' פ"א האריך בשי התו' הנ"ל וע"ש מה שהקשה על שי' זו מגמ' פסחים (דף ה') דאמר ר"ע אך ביום הראשון תשביתו שאור מעיו"ט או אינו אלא ביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכתבו בתו' דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך. והשתא לפי שי' ר"י ע"כ תשביתו דכתב רחמנא אע"ג דמותר להשהותו לכתחילה ע"מ לבערו מ"מ באינו משהה ע"מ לבערו כמו דעובר בבל יראה ה"נ עובר על עשה דתשביתו וא"כ מנ"ל דל"ל צריע מתוך דלמא אית לי' ואפ"ה ביו"ט לא דכיון דיכול להשהותו עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל ע"ש. ולכאורה נראה לישב ע"פ מ"ש המקור חיים בסי' ת"ל לישב מה שהקשה עוד השג"א על דברי התו' דא"כ בכל כחו הניתק לעשה יהיה מותר לעבור על הלאו כשדעתו לקיים העשה וכתב המקו"ח דיש לחלק בין לאו הניתק לעשה דעלמא דאי אפשר לקיים העשה בלא עבירת הלאו כלל בודאי לא נכתב העשה רק לתיקון הלאו ולפי זה אסור לקלקל כדי לתקן אבל תשביתו הוא לאו שקדמו עשה שיש קיום מצוה אף כשלא עבר עדיין על הלאו י"ל דה"ק רחמנא תשביתו ולא יראה אם לא תרצה להשביתו ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר קו' השג"א דמש"כ התו' דבמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר כ"ז הוא רק לפי האמת דאך ביום הראשון תשביתו הוא מעיו"ט ולפ"ז הוי בל יראה לאו שקדמו עשה דבכל יראה אינו עובר עד הלילה. אולם לפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט עצמו נמצא דהוא ככל לאו הנ"לע דעלמא דא"א לקיים העשה בלא עבירת הלאו דהרי בבל יראה עובר מאורתא וא"כ ממילא גם במשהה ע"מ לבערו עובר בבל יראה וכשאר לאו הנל"ע דעלמא. ולפ"ז אי נימא דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט א"כ מה שמבער הוי צורך דאין תקנה במשהה ע"מ לבערו מיהו השג"א בתשובה שם כתב טעם אחר בהא דמשהה כדי לבערו אינו עובר באותה שהייה ע"ש ולפ"ז הדק"ל וכנ"ל:
אכן נראה לישב בעז"ה ויתבאר בהקדם בענין עיקר מ"ע דתשביתו כדכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם אם הוא דוקא בי"ד או דעשה זו נוהג כל הפסח. והנה בשו"ת נו"ב ח"ב סי' ס' כתב ז"ל ומה שפקפק מע"ל לומר דעשה דהשבתת שאור לא שייכא בפסח רק בע"פ הנה מעולם לא נסתפק אדם בזה דעשה זו שייכא כל ימי הפסח ע"ש וכ"כ בח"א סי' כ' ע"ש וכ"כ השג"א בסי' פ' וכן נראה מדברי התו' שכתבו בפסחים שם דבל יראה הוי נל"ע כנ"ל אולם בשו"ת גור אריה יהודה סי' ק"י הביא דברי המג"א בסי' תמ"ו לענין המוצא חמץ ביו"ט שכתב דחמץ נמי עשה ול"ת הוא וכתב הגור אריה נראה מדבריו דגם ביו"ט איכא בחמץ עשה דאך ביום הראשון תשביתו ובמח"כ הרמה לא ידעתי מנ"ל הא כו' ואף להתו' שם שכתבו דקרא מיירי לאח"ז איסור היינו דוקא אחר שש בעיו"ט כו' אבל מנ"ל דגם בפסח יהיה עובר על מ"ע דתשביתו וע"ש מה שהאריך לפרש דברי התו' דבל יראה הוי נל"ע. והנה אחר העיון מצאתי בס' אור זרוע הגדול בפי' אלקי הרוחות להר"ש מפלייש וע"ש שכתב ז"ל ובשם ריב"א נאמר שהחטה שנמצאת בפסח שצריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ כי שמא ביום הראשון תשביתו דאסקינא לעיל שרוצה לומר תבערו לאו דוקא ביום הראשון דה"ה כל ימי הפסח ורבינו יעקב פי' דמזמן האיסור ואילך קרי שלא בשעת ביעורו כו' וא"כ טעונה החטה שריפה ולשורפה ביו"ט א"א דילמא ביום הראשון דוקא וטוב להיות כופה עליה כלי עכ"ל ע"ש. והנה בפי' דבריו נראה ברור שנסתפק אם עשה דאך ביום הראשון תשביתו הוא דוקא ביום הראשון או דעשה זו נוהג בכל הפסח ואין לומר שנסתפק רק אם דוקא ביום הראשון טעון שריפה לר' יהודה או דה"ה כל ימי הפסח דאין זה במשמעות לשונו ועוד דמה מקום לספק זה דמהכ"ת יהיה ביעור חמץ בשריפה רק ביום הראשון דגם בפסח יש ללמוד מנותר. ולכן נראה ברור דמסתפק בעיקר העשה דתשביתו אם זהו רק ביום הראשון או דה"ה שנוהג העשה בכל ימי הפסח. ומש"כ דאם ביום הראשון לאו דוקא טעונה החטה שריפה ולשורפה ביו"ט א"א דילמא ביום הראשון דוקא כנ"ל היינו משום דבאמת תלי' זה בזה דעיקר ילפותא מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא רק לעשה דתשביתו דהוא דוקא בשריפה כמו עשה דנותר. אולם אי נימא דבפסח גופה ליכא עשה דתשביתו כלל רק הלאו דבל יראה ממילא לא ילפינן מנותר כלל שיהא ביעור חמץ בשריפה דלענין בל יראה בודאי סגי להשבית בכ"ד וכמ"ש השג"א ועכ"פ היינו דמספקא ליה להריב"א אי טעונה החטה שריפה אם ביום הראשון דוקא או לאו כנ"ל וז"ב:
מיהו בכ"ז מש"כ הגאון בעל גור אריה לדבר פשוט דעשה דתשביתו אינו נוהג כ"א בער"פ ותמה הרבה על המג"א הפריז על המדה. דבאמת נראה דהעיקר הוא כמש"כ המג"א והנו"ב והשג"א דעשה דתשביתו נוהג בכל הפסח וכפשטות דברי התו' שכתבו דבל יראה הוי ניתק לעשה ונראה לענ"ד לה"ר לזה מדברי הראשונים דהנה כבר כתבנו דאי נימא דעשה דתשביתו אינו נוהג בכל הפסח רק ביום הראשון לפ"ז צ"ל ג"כ דהא דאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר היינו דוקא בער"פ דאיכא עשה דתשביתו דעיקר ילפותא מנותר הוא לענין עשה דתשביתו אבל בפסח כיון דליכא כלל עשה דתשביתו לא ילפינן מנותר כנ"ל וז"ב וכמו שבארנו דברי הריב"א כנ"ל והנה המרדכי ברפ"ק דפסחים כתב בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ דקי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש וכ"כ הטור בסי' תמ"ה המוצא חמץ בביתו ביו"ט כו' לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י ע"ש הרי מבואר מדברי הראשונים דגם בפסח גופיה לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ובע"כ דגם עשה דתשביתו נוהג בכל הפסח כנ"ל:
וכן נראה לה"ר מהירושלמי ר"פ במה מדליקין ז"ל אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר עכ"ל וע"ש בפי' הק"ע והפ"מ דס"ל להירושלמי דשריפת קדשים לאו משום מלאכה נאסר אלא דגזה"כ הוא שלא יתבערו ביו"ט וכש"כ בשבת ולכך אסור להדליק אפילו בע"ש שתהא דולקת בשבת ומבעי ליה אם מותר להצית האור במדורת חמץ מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומסיק דמאן דיליף לה מנותר אסור והיינו ר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כנ"ל והשתא אי נימא דבפסח גופיה ליכא עשה דתשביתו וא"כ ממילא בביעור חמץ בפסח ליכא ילפותא מנותר כלל וא"כ קשה אמאי אמר דמאן דיליף לה מנותר אסור להצית האור מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט והא ביעור חמץ ביו"ט דליכא עשה דתשביתו הרי לא ילפינן מנותר כלל ובאמת א"צ שריפה כנ"ל וא"כ מה בכך שהיא דולקת ביו"ט ובע"כ צ"ל דעשה דתשביתו נוהג גם בפסח וילפינן מנותר כנ"ל אלא דלכאורה צריך להבין הטעם דמנ"ל עשה דהשבתה לפסח גופיה והא בקרא כתיב רק אך ביום הראשון אולם צ"ל כמש"כ הנו"ב ח"ר סי' כ' דבכלל הג"ש דשאור שאור המבואר בפסחים (דף ה') נתקבלה ג"כ הך שאור דאך ביום הראשון תשביתו וילפינן בג"ש מבל יראה דעשה דתשביתו נוהג גם בפסח וכ"כ השג"א ע"ש:
ומעתה נראה לומר דבר חדש בעז"ה דאף לפי מה שנתבאר דעשה דתשביתו נוהג בכל ימי הפסח לאו היינו דעשה דאך ביום הראשון תשביתו נמשכת בכל ימי הפסח ואינה כלה ביום הראשון משתחשך דהוי כאילו לא כתיב כלל ביום הראשון דא"כ באמת למה כתבה התורה ביום הראשון ולכן נראה דבאמת העשה של אך ביום הראשון תשביתו הוא דוקא ביום הראשון ואם עבר היום ולא השבית חמצו ביטל העשה דאך ביום הראשון אלא דמ"מ ילפינן בג"ש שאור שאור מלא יראה דעשה זו נוהג גם לאחר שעבר יום הראשון כל ימי הפסח והנה דומה לזה ממש הוא במ"ע דמילה דכתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו ומ"מ גם לאחר יום השמיני מ"ע למול ועי' פרש"י בשבת (דף קל"ב ע"ב) בד"ה בינוני כגון שלא בזמנה ואביו מצווה עליו נפ"ל מהמול לכם כל זכר ע"ש. ועכ"פ הרי דגם לאחרי יום השמיני לא פקע מ"ע דמילה ומ"מ אם עבר יום השמיני ולא מל ביטל עשה זו דביום השמיני ימול וכ"ז מבואר בגמ' ובדברי הראשונים ולפ"ז נראה דכן הוא ממש בעשה דתשביתו התורה אמרה אך ביום הראשון תשביתו ומג"ש ילפינן דגם לאחר יום הראשון נוהג העשה כל ימי הפסח ומ"מ אם עבר יום הראשון ולא השבית חמצו כבר ביטל העשה דאך ביום הראשון כמו אם עבר יום השמיני ולא מל כנ"ל אלא דמ"מ צריך להשבית גם לאחר יום הראשון מג"ש כנ"ל וכמו מילה לאחר ח':
ועפ"י הנחה זו נראה דמש"כ התו' בפסחים הנ"ל דבמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה כנ"ל לא משכחת לה להאי דינא כ"א בתוך הפסח וכמבואר שם לענין לפדות חמץ של הקדש במועד ומשום דעשה דהשבתה בתוך הפסח אין לה קביעות זמן עד סוף הפסח או אפילו במשהה חמץ ביום י"ד ודעתו לבערו קודם הערב והיינו דאף לפמש"כ האחרונים דעשה דתשביתו חל עליו בחצות ועובר עליו בכל רגע אם משהה לבערו ועי' בשו"ת נו"ב ח"ר סי' כ"א מ"מ אפשר דאם דעתו לבערו קודם הערב אינו עובר אולם במי שיש לו חמץ בערב פסח ומשהה עד תוך הפסח אע"פ שדעתו לבערו מ"מ אין מועיל כלל דלענין העשה דאך ביום הראשון תשביתו מכיון שעבר יום הראשון ולא השבית ביטל העשה דעשה זו יש לה קביעות זמן רק ביום הראשון ואם משהה חמץ עד לאחר יום הראשון אף שדעתו לבערו הוי כמו שמשהה עד לאחר הפסח ודעתו לבערו ולא מיבעיא דאם השהה בפועל עד לאחר י"ד אף שדעתו לבערו מ"מ העשה כבר ביטל אלא דבכה"ג עובר בכל רגע בעשה דתשביתו דמה שדעתו לבערו תוך הפסח הוי כמו לאחר הפסח:
ולפי הנ"ל נראה לישב בעז"ה מאי דק"ל טובא לשי' התו' הנ"ל דהנה בשו"ע סי' תמ"ד ס"ז מבואר ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה כגון למול את בנו כו' ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו ע"ש והוא משנה בפסחים (דף מט) ע"ש ועי' במג"א שכתב ומשמע דאם הוא מתחילת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטלו יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עשה עשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ע"ש והנה מש"כ המג"א ומשמע כו' היינו ג"כ מדברי המשנה דדברי השו"ע הוא לשון המשנה וכן מפורש בהדיא בשאילתות פ' צ"ו כמ"ש המג"א ע"ש. ולפ"ז לפי שי' התו' דבמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל א"כ צע"ג דאמאי דוחה עשה דתשביתו לעשה דמילה הא לזה יש תקנה שיהיה דעתו לבערו בתוך הפסח ולא יעבור כלל על עשה דתשביתו וא"כ מה בכך דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו הא בדעתו לבערו אינו עובר כנ"ל וגם דברי המג"א צע"ג דהנה בסי' תמ"ו כתב המג"א לישב הא דמבואר בגמ' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ולדעת הראשונים מיירי אפילו בשלא ביטלו ומ"מ לא שרינן ליה לבערו ואף לטלטלו אסור וכתב הטעם ע"פ שי' התו' הנ"ל דבמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר ע"ש וא"כ אמאי כתב כאן בפשיטות דעשה דתשביתו דוחה מילה ולא העיר כלל מדין משהה חמץ ודעתו לבערו דאינו עובר ובס' אבן העוזר דחה דברי המג"א מכח זה ע"ש וכן הפרמ"ג בסי' זה תמה על המג"א כנ"ל ולא תי' כלום ועי' צל"ח במשנה זו מש"כ שם בשם בנו ע"ש:
אולם לפמש"כ מיושב שפיר בעז"ה דמש"כ התו' דבמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר הוא רק בתוך הפסח וכגון שפודה חמץ של הקדש במועד וכנ"ל אולם ביום י"ד אם יש לו חמץ וישהה עד המועד אף שמשהה ודעתו לבערו אינו מועיל כלל לענין עשה דאך ביום הראשון תשביתו דעשה זו יש לה קביעות זמן דוקא ביום הראשון ואם עבר היום ולא ביער ביטל העשה כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר מש"כ המג"א דמשמע דאם הוא מתחילת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד דעשה דתשביתו דוחה לעשה דמילה דאם לא יוכל לבער ביום ארבעה עשר ביטל העשה דאך ביום הראשון תשביתו דלענין עשה זו אינו מועיל כלל מה שדעתו לבערו בתוך הפסח דאז כבר עבר זמנה דהוא רק ביום הראשון וכן שפיר כתב המג"א דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו והיינו דעובר בכל רגע אם אינו מבערו דאף אם דעתו לבערו תוך הפסח הוי כמו שדעתו לבערו אחר הפסח וכנ"ל:
ומעתה מיושב שפיר קו' השג"א על שי' התו' הנ"ל דבדעתו לבערו אינו עובר דא"כ מנ"ל לרבא להוכיח מדר"ע דלא אמרינן מתוך דילמא אית ליה ומ"מ א"א לבער ביו"ט משום דהא בעינן צורך קצת וא"כ מכיון דיכול להשהותו עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל כנ"ל אולם לפ"ז מיושב שפיר דלפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ א"א לשהותו עד לאחר יו"ט הראשון אפילו ע"מ לבערו דמכיון שיעבור היום ולא יבער ביטל העשה דאך ביום הראשון תשביתו דמה שמבער אח"כ אינו מועיל לענין עשה זו שכבר עבר זמנה לאחר יום הראשון ולפ"ז אי אמרינן מתוך היה מותר לבער ביו"ט דשפיר הוי צורך כמ"ש התו' כנ"ל:
וכן נראה לישב בזה שי' הראשונים דהנה בהא דמבואר בגמ' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי יש מהראשונים דס"ל דהגמ' מיירי אף בשלא ביטלו מ"מ אסור לבער ביו"ט וכ"כ המ"מ בפ"ג מה' חמץ ומצה לדעת הרמב"ם וכ"כ הטור בסי' תמ"ו ובהגה"מי שם הקשה דהא קי"ל דאמרינן מתוך וא"כ אמאי לא יבערנו במקומו ועי' בכס"מ שם שכתב משום דכשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מ"ע ואינו דוחה יו"ט ע"ש ולכאורה צע"ג דהא בפסחים שם מבואר דאי ס"ד דאמרינן מתוך היה מותר לבער ביו"ט ובע"כ צ"ל כמ"ש התו' דמה שמבער הוי צורך. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' ע"ג שהשואל ה"ר באמת מגמ' הנ"ל דבלא ביטלו מותר לבער ביו"ט אלא שדחה זה דהתם לכשתצ"ל דזמן שריפתו ביו"ט אבל השתא לא שרפינן ביו"ט דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעיו"ט וע"ש שנסתפק בזה ולזה רמז המג"א בסי' תמ"ו ע"ש מיהו עדיין צ"ע דלפ"ז אם נתחמצה לו ביו"ט יהי' מותר לשרוף מטעם מתוך ועי' במג"א שם שכתב ואע"ג שלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט כו' כס"מ ע"ש והנה באמת בכס"מ לא נמצא זה"ל ולפמ"ש בשו"ת הרשב"א יש לחלק כנ"ל ועוד דהנה במרדכי רפ"ק דפסחים כתב בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת ביו"ט צריך כפית כלי כדי לשורפה בחוה"מ ע"ש והרי לא היתה בכלל הביטול וכן לא היה אפשר לבער מעיו"ט ומ"מ ס"ל דאסור לבער ביו"ט ובע"כ דלא מקרי צורך קצת ולפ"ז קשה מגמ' פסחים הנ"ל כנ"ל:
אכן לפמ"ש מיושב שפיר דאפ"ל דלפיכך אסור לשרוף ביו"ט אף בשלא ביטלו דלא מקרי צורך קצת ומשום דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל וכ"כ המג"א שם ומכש"כ מ"ש המרדכי בשם ר"י כנ"ל הנה הר"י בודאי אזיל לטעמיה דס"ל במשהה ע"מ לבערו אינו עובר וכמ"ש התו' בפסחים (דף כ"ט) ע"ש וכ"ז לדידן במוצא חמץ ביו"ט לאחר י"ד וכנ"ל אולם בפסחים שם לפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט דא"א לשהותו עד אחר יו"ט אפילו ע"מ לבערו דעשה זו זמנה רק ביום הראשון כנ"ל ולפ"ז שפיר הוי צורך קצת ואי ס"ד דאמרינן מתוך הוי שרי לבער ביו"ט:
והנה לשי' הפוסקים דס"ל דבמוצא חמץ ביו"ט שלא ביטלו מותר לשרוף ביו"ט משום מתוך וכ"ה דעת הסמ"ג והר"ן והגהמ"י לכאורה צ"ע מהירושלמי ר"פ במה מדליקין וז"ל שם ולא בשמן שריפה א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר וע"ש בפי' הק"ע ופ"מ דמיבעיא ליה אם מותר להצית האור במדורת חמץ עעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומסיק דמאן דיליף לה מנותר אסור והיינו ר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף לה מנותר וכ"כ הפר"ח בסי' תמ"ו בפי' הירושלמי ע"ש ועכ"פ הרי מבואר דלמאן דיליף לה מנותר אסור אף להצית האור בעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומכ"שכ דאסור שריפת חמץ ביו"ט גופיה ואף דבערב יו"ט בודאי מותר ומשום דבאמת גם בשריפת קדשים גופיה לא קי"ל כהירושלמי בזה וכמבואר בתלמודא דידן דהא דמבואר במשנה ולא בשמן שריפה היינו דוקא ביו"ט שחל להיות בע"ש ע"ש וכן מבואר שם בירושלמי גופיה אח"כ ע"ש אולם עכ"פ ביו"ט גופיה דלכ"ע אין שורפין קדשים ביו"ט א"כ לר"י דיליף חמץ מנותר יהי' אסור גם שריפת חמץ ביו"ט מיהו הר"ן פסק באמת דאין הלכה כר"י ע"ש בר"פ כ"ש אולם צ"ע בשי' הסמ"ג שפסק כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וס"ל ג"כ דבשלא ביטלו מותר לשרוף ביו"ט א"כ קשה כנ"ל דהא בירושלמי מבואר דמאן דיליף לה מנותר אסור ועי' בשו"ת הרשב"א סי' ע"ג ע"ש:
שוב ראיתי בס' פני יהושע בפסחים (דף ה') בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יע"ש שהביא ס' תומת ישרים שהקשה בשם הרא"ש מלוניל דמאי מייתי ראיה דלא אמרינן מתוך הא אפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור ביו"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופיה לא דחי יו"ט. וע"ש בפ"י שתי' דבנותר אפילו אמרינן מתוך אסור ביו"ט משום דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ חמץ דאיכא צורך קצת כמ"ש בתו' אולם באמת עדיין צ"ע דהרי בירושלמי מבואר בהדיא דיש ללמוד חמץ מנותר לענין שריפת יו"ט וכמבואר שם מאן דיליף לה מנותר אסור ולפ"ז הרי קשה גם בגמ' כמו שהקשה הרא"ש מלוניל וכבר תמה האו"ח על הפ"י כנ"ל:
אכן נראה לישב בעז"ה דהנה בשבת (דף כ"ד) פריך מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט ופרש"י דליתי עשה דבאש תשרופו וידחה ל"ת דיו"ט ע"ש ואמר חזקיה אמר קרא והנותר ממנו עד בקר כו' בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו כו' רבא אמר אמר קרא הוא לבדו כו' לבדו ולא מילה שלא בזמנה ופרש"י ושמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים. רב אשי אמר שבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש ועכ"פ נראה דיש חילוק בין הטעם של חזקיה ואביי לבין הטעם של רבא ורב אשי דלחזקיה ואביי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מצד גזה"כ כנ"ל אולם לרבא ורב אשי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט אין זה מצד גזה"כ דהא לא כתיב קרא בגופיה אלא דלרבא ילפינן ממילה שלא בזמנה דמצוה שאין זמנה קבוע אינו דוחה ל"ת וה"ה בעלמא ומכש"כ לר"א דמפרש הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כמו בעלמא ולפ"ז נראה דמש"כ הראשונים דלפיכך אסור שריפת קדשים ביו"ט ולא אמרינן מתוך משום דלא הוי צורך כלל ועי' ברא"ש בביצה (דף יב) ע"ש זהו צריך רק לטעם רבא ור"א דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מסברא משום דהוא מצוה שאין זמנה קבוע או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז אכתי קשה דנימא מתוך וצ"ל כנ"ל אולם לחזקיה ואביי דהא דאין שורפין הוא מצד גזה"כ כנ"ל א"כ בלא"ה לא קשה דנימא מתוך והנה בירושלמי שם אמר מה חמית לומר כן והנותר ממנו עד בקר כו' ע"ש והוא כחזקיה בתלמודא דידן ולפ"ז מיושב שפיר והיינו דהא דאמר בירושלמי דילפינן חמץ מנותר לענין שריפת יו"ט היינו רק לפי הטעם של הכתוב והנותר ממנו עד בקר ולפ"ז הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מצד גזה"כ ולכך הוי ס"ד דגם מעיו"ט אסור וא"כ ממילא ילפינן חמץ מנותר ואף דבחמץ איכא צורך קצת מ"מ כיון דגזה"כ הוא בקדשים דאין שורפין ה"ה לחמץ. אולם לרבא ור"א דליכא קרא בגופיה דאין שורפין קדשים ביו"ט ורק מסברא הוא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ולפ"ז צ"ל הא דלא אמרינן בשריפת קדשים מתוך משום דליכא צורך כלל ולפ"ז בחמץ דאיכא צורך לא שייך ללמוד מנותר דהרי בנותר גופיה הוא רק מסברא משום דליכא צורך משא"כ בחמץ ולפ"ז ניחא שפיר דרבא לשי' דיליף שריפת קדשים מסברא משום דאין זמנה קבוע א"כ שפיר אמר רבא לשי' דש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך הוי שרי לשרוף ביו"ט משום דאיכא צורך קצת ולא שייך ללמוד חמץ מנותר דשאני נותר דליכא צורך כלל כנ"ל:
ועי' בחי' הרשב"א בשבת (דף כג) שכתב דאביי אית ליה דטעמא דמתני' משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואע"פ שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת ויש מי שסובר כן בירושלמי ע"ש ולפי הנ"ל מבואר שפיר דאביי לשי' דיליף מעולת שבת בשבתו והוא רק מצד גזה"כ ולכך ס"ל דאפילו מע"ש אסור משא"כ לרבא ור"א כנ"ל:
נחזור לענין לשי' התו' דס"ל במשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל והנה לכאורה צע"ג דהנה בעיקר מ"ע דתשביתו כתבו האחרונים דעובר בכל רגע על עשה זו וכ"כ המג"א בסי' תמ"ד דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו וכ"כ בפשיטות בשו"ת נו"ב ח"ר סי' כ"א דכל רגע שמשהה ואינו מבערו עובר בעשה דתשביתו ע"ש וכ"נ מדברי הר"ש בפי' אלקי הרוחות שתמה על הריב"א שהיה משהה פרוסה אחת לשורפה עד תחילת שבע וכתב דפליאה הוא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע ע"ש וכ"ה במרדכי ע"ש וכן מבואר בהדיא בדברי המאור ס"ק דפסחים ע"ש. ולפ"ז צ"ל דמ"ש התו' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ה"ה דאינו עובר על עשה דתשביתו וכ"כ הנו"ב שם דלפי דברי התו' במשהה ע"מ לבערו הכי נמי אינו עובר על עשה דתשביתו דאל"כ אכתי נשאר קו' התו' במקומו דאמאי מעל הרי מיד כשיפדנו הוא שלו ועובר על עשה דתשביתו ע"ש אולם גוף הענין תמוה וצע"ג נהי דלענין בל יראה אפ"ל דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בבל יראה משום דהוי נל"ע אולם לענין עשה דתשביתו גופיה שחל עליו ועובר בכל רגע על עשה זו מאי נ"מ בין שדעתו לבערו או לא ואיזה טעם וסברא יש לחלק בזה ועוד דכיון דעל עשה דתשביתו עובר בכל רגע א"כ הוי בכל רגע כמו עשה שזמנה קבוע ומה ענין שדעתו לבערו אח"כ כיון שחל בכל רגע וכמו בשאר מ"ע אם דעתו לקיים אחר זמנו:
אולם לפי מה שבארנו ביסוד העשה דתשביתו יהי' מיושב שפיר דהנה בעיקר מה שנראה מדברי הראשונים דעשה דתשביתו חל עליו בחצות י"ד ועובר בכל רגע אם אינו מבערו צ"ע מנ"ל זה והנה הצל"ח בפסחים (דף ו) כתב דלדעתו אינו עובר על עשה זו עד שתחשך דעשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול שכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין ע"ש מיהו כבר כתבנו דהראשונים לא כ"כ אלא דמחויב לבער מיד בחצות כנ"ל וכ"כ המג"א ובשו"ת נו"ב כנ"ל מיהו לכאורה צ"ע באמת להבין הטעם דהרי בכל המצות שזמנם קבוע כמו מילה ולולב ושופר יש להם משך כל הזמן וכן מצות שאין זמנם קבוע כמו שריפת קדשים וכדומה ג"כ אינו עובר בכל רגע על ביטול מ"ע אלא דרק מצוה להיות מזריזין המקדימין ועי' בחי' הרמב"ן בשבת (דף כ"ה) ע"ש ועכ"פ הנה לא מצינו בשארי מ"ע שיהי' חל עליו מיד ממש ויעבור בכל רגע א"כ צ"ע דמנ"ל דבחמץ מחויב להשבית מיד בחצות ועובר בכל רגע אולם לענ"ד נראה לומר טעם נכון ע"פ המבואר בפסחים (דף ה) רבא אמר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא וע"ש בפרש"י ובתו' שכתבו דסברא הוא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ע"ש ולפ"ז נראה דמכיון דמהאי קרא ילפינן דתשביתו הוא בחצות משום דסברא הוא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ממילא אמרינן דהעשה חל עליו מיד משום שחיטת הפסח שיוכל לשחוט מיד דלכך הזהיר על השבתה בזמן שחיטה כנ"ל ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ר סי' ר"ט מש"כ בטעם הדבר משום דהכתוב תלה בשעות אבל אינו מובן כ"כ:
ולפ"ז נראה דלפי מה שבארנו ביסוד העשה דאך ביום הראשון תשביתו דאף דעשה זו נוהג כל ימי הפסח מ"מ עיקר העשה דאך ביום הראשון תשביתו יש לה קביעות זמן ביום הראשון דוקא ואם עבר יום הראשון ולא השבית ביטל עשה זו אלא דמ"מ ילפינן בג"ש דגם בימי הפסח ישנו למ"ע דתשביתו כנ"ל ולפ"ז נ"ל דיש חילוק בין עשה דתשביתו בער"פ דנלמוד מקרא דאך ביום הראשון ובין עשה דהשבתה בכל ימי הפסח והיינו דמש"כ הראשונים דעשה דתשביתו חל עליו מיד בחצות ועובר בכל רגע שמשהה מלבערו היינו רק בעשה דאך ביום הראשון תשביתו שנוהג כל יום הראשון דנלמוד מקרא דלא תשחט על חמץ שחל מיד בחצות כנ"ל אבל בעשה דהשבתה בכל ימי הפסח דנלמוד בג"ש כנ"ל אינו עובר בכל רגע על עשה זו דזמנה הוא כל ימי הפסח ובתוך ימי הפסח אין לעשה זו קביעות זמן עד שיעבור הפסח ולא השבית אז ביטל העשה וכשאר מ"ע וכנ"ל. ולפ"ז מיושב שפיר דברי התו' בפסחים שם לענין משהה ע"מ לבערו והיינו דבאמת נראה דאי נימא דעובר בכל רגע על עשה דתשביתו ממילא אין חילוק כלל לענין עשה דתשביתו גופיה בין שדעתו לבערו או לא כנ"ל ומ"ש התו' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר באותה שהייה היינו באמת רק לענין הלאו דבל יראה אבל משום עשה דתשביתו בלא"ה אין חשש אם משהה מלבערו ולא משום שדעתו לבערו אינו עובר אלא משום דבימי הפסח אינו עובר בכל רגע על עשה דתשביתו דהוי כשאר מ"ע שקבוע לה זמן שאינו עובר על העשה עד שיעבור הזמן וה"נ בעשה דתשביתו שיש לה קביעות זמן כל ימי הפסח כנ"ל: