אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן טז

סימן טו

בדין רוצה בקיומו אם מותר להשכיר א"ע לאינו יהודי בפסח לעשות מלאכה בחמץ להשליך לאיבוד כגון לשכור במשקה של חמץ לאיזה צורך שיש להאינו יהודי בזה:

גרסינן בגמ' ע"ז (דף ס"ג) יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב ר"ח בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דילמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי אמר רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה. ופרש"י לשבור ביין נסך לשבר חבית ולשפוך את היין מהו שיהא שכרה מותר מי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומו של חביות האלו שלא ישתברו עכשיו מאליה עד שישברם הוא ויטול שכרם אסור ע"ש. וכ"כ כל הראשונים הרמב"ם והרא"ש והטור ושו"ע יו"ד סי' קל"ג מלבד הרי"ף השמיט לבעיא זו וצ"ע. והנה אמת דבחמץ אסור להיות רוצה בקיומו כמו ביין נסך וכמש"כ הטור או"ח סי' ת"נ ובשו"ע שם אבל מ"מ הרי מתבאר מסוגי' זו דגם ביין נסך דחמור טובא דאף בדיעבד שכרו אסור ומ"מ מותר להשכיר א"ע לשבור ביי"נ ולפ"ז נראה לכאורה דמכש"כ בחמץ דמותר להשכיר א"ע לשבור בחמץ ולאבד מן העולם. אולם באמת נראה דחמץ חמור בזה מיין נסך דהא עיקר הטעם דשרי להשכיר א"ע לשבור ביין נסך אף דהוא רוצה בקיומו מ"מ מותר משום כדי למעט את התיפלה של עבודת כוכבים ולפ"ז נראה דזהו דוקא ביי"נ דמקרי תיפלה ומשום דמצוה לבטל עבודת אלילים ותשמישיה מן העולם וכמו שפרש"י בסוגי' שם לכך התירו איסור רוצה בקיומו משום כדי למעט את התיפלה אבל חמץ של אינו יהודי לא מקרי תיפלה וכן אין מצוה כלל לבער חמץ של אינו יהודי מן העולם. ולפ"ז גם להשכיר א"ע לשבור בחמץ ולאבד אסור דאין להתיר איסור רוצה בקיומו משום כדי למעט את א וכנ"ל:

אולם הנה בגמ' שם אמר לימא מסייע ליה אין עודרין עם עובד אלילים בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעוטי את התיפלה סברוה הא מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דתניא כו' ואילו למעוטי תיפלה שרי ופרש"י ואלו עוקרין שרי למעוטי תיפלה אע"ג דרוצה בקיומן עד שיעקרם הוא ויטול שכרו ע"ש. הרי מבואר דגם גבי כלאים התירו איסור רוצה בקיומו משום כדי למעט את התיפלה. ולכאורה צ"ע דאיזה עני יש בכלאים מצוה למעט את התיפלה והא מיירי בכלאים של אינו יהודי שזרע בשדהו ועל אינו יהודי אין שום איסור לזרוע ונקיים כלאים וא"כ מאי איכפת לי מה שהכותי עושה בתוך שדהו ומדוע נהי' צריך למעט דלא דמי ליי"נ דמצוה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה מן העולם שנאמר ואבדתם את שמם כו' אבל בכלאים של כותי שזרע בשדהו מ"ט יהי' מצוה למעט את התיפלה. ובע"כ נראה דזהו משום דכיון דאסור להיות רוצה בקיומו של כלאים אף בכלאים של כותי ממילא נמשך מזה דמצוה לבטל ולמעט קיומו והיינו דשרי רוצה בקיומו משום למעוטי תיפלה. ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה גבי חמץ דאסור להיות רוצה בקיומו של חמץ אף בחמץ של אינו יהודי ממילא שייך ג"כ מצוה למעט ולבטל קיומו של חמץ ולפ"ז גם גבי חמץ מותר להשכיר ע"א לאינו יהודי לשבור בחמץ כדי למעט את התיפלה וכמי ביי"נ וכלאים. מיהו באמת הוא דבר זר לומר בחמץ של אינו יהודי למעט את התיפלה ועוד דגם גבי כלאים בע"כ א"א לומר דהא דעוקרין עמו כרי למעוטי את התיפלה היינו משום דאסור להיות רוצה בקיומו של כלאים ממילא מזה גופה נמשך דמצוה למעט את התיפלה דהנה בגמ' שם דחי הך סייעתא מכלאים ומשני הא מני רבנן היא, אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומו נמי שפיר דמי הב"ע כגון דקא עביד בחנם ור' יהודה היא דאמר ליתן מתנת חנם לעובד אלילים אסור מדר"י נשמע לר"ע לאו אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי לר"ע נמי תע"ג דאמר ר"ע המקיים בכלאים לוקה למעוטי תיפלה שפיר דמי ופרש"י רבנן היא דלא איכפת להו אי רוצה בקיומן כו' לעולם רבנן היא והאי דאיצטריך למשרי עוקרין לאו משום איסור רוצה בקיומו אלא משום איסור מתנת חנם ור"י היא דאמר אסור ליתן להם מתנת חנם ואשמעינן דלמעוטי תיפלה שפיר דמי ע"ש. ועכ"פ הרי דלהמסקנא דהברייתא אתי' כרבנן אין איסור כלל גבי כלאים להיות רוצה בקיומו ומ"מ הרי מבואר דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה ובע"כ דהא דאיכא מצוה בכלאים של כותי נמעט את התיפלה אין זה נמשך משום דאסור להיות רוצה בקיומו אלא בע"כ הוא מטעם אחר ולפ"ז אין ראיה מכאן לחמץ:

שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר ח"ו בחי' ע"ז שם בסוגי' שכתב ז"ל ודע דעכ"פ צ"ל למסקנא דאתיא כרבנן איכא איסור דרבנן במקיים כלאים דאל"ה מאי למעוטי תיפלה איכא דהא מכיון שנזרע כלאי זרעים שוב אין בו איסור ותיפלה כלל אע"כ תיפלה מדרבנן הוי והתירו לעבור קום ועשה דאורייתא נמעט תיפלה דרבנן והוה סייעתא רבא עכ"ל ע"ש. הרי שפי' באמת דיסוד הדבר של למעט את התיפלה גבי כלאים הוא משום דאסור להיות רוצה בקיומו לכך ממילא יש למעט את התיפלה ואף להמסקנא דאתיא כרבנן מ"מ איכא איסור דרבנן במקיים כנאים כנ"ל. אולם דבריו צע"ג דאי נימא דגם לרבנן איכא עכ"פ איסור דרבנן במקיים כלאים א"כ מאי פריך אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומו נמי שפיר דמי כיון דעכ"פ איכא איסור דרבנן לקיים כלאים ובע"כ צ"ל דלרבנן דר"ע ליכא איסור כלל אפילו מדרבנן. שוב מצאתי בחי' הריטב"א שם שכתב ז"ל אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי נראה לומר דבשל כותי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרי ולא אסירי מדרבנן מיהת עכ"ל מ"ש ועי' במ"ל ובשעה"מ פ"א מה' כלאים ע"ש אולם אפילו אי נימא דבשל ישראל גם לרבנן איכא איסורא מדרבנן לקיים כלאים כמש"כ הריטב"א מ"מ כיון דבשל כותי בע"כ ליכא איסור כלל מלקיים כלאים דאפילו מדרבנן ליכא איסורא וכדמוכרח מגמ' דפריך אפילו קיומו נמי כנ"ל לפ"ז שוב א"א לומר דהא דמצוה למעט את התיפלה הוא משום איסור קיום דרבנן כיון דבשל כותי אף מדרבנן שרי לקיים א"כ ל"ל למעט את התיפלה ולפ"ז דברי הח"ס צע"ג:

ולכן נ"ל דהא דמבואר גבי כלאים למעט את התיפלה היינו משום שנזרע באיסור ונעבדה בה עבירה לכך מצוה למעט את התיפלה ואעפ"י שהכותי זרע בשדהו ועליו אין שום איסור דהא אינו מצווה ע"ז מ"מ כיון דישראל אסור לזרוע לכך כי זרע הכותי ג"כ מקרי נעבדה בה עבירה. וכן משמע בהדיא בחולין (דף קט"ו) לענין בשר בחלב דמקרי נעבדה בה עבירה אף כי בשלו כותי ע"ש וה"ה גבי כלאים דמקרי נעבדה בה עבירה אף כי זרע הכותי ולכך עוקרין עמו כדי למעט את התיפלה. אולם חמץ של אינו יהודי בודאי דלא מקרי נעבדה בה עבירה דדוקא חמץ של ישראל שעבר בבל יראה מקרי נעבדה בה עבירה ועי' תוס' פסחים (דף כ"ה) ד"ה מה לכה"כ ע"ש. אולם חמץ של אינו יהודי פשוט דלא מקרי נעבדה בה עבירה ולא דמי לבשר בחלב ומשום דכיון דאף ישראל מותר לקיים חמצו של א"י דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכמבואר בפסחים א"כ מכש"כ לענין חמצו של א"י גופיה דלא מקרי נעבדה בה עבירה. ולפ"ז לא שייך בזה למעט את התיפלה ואף דאסור להיות רוצה בקיומו מ"מ אין מצוה למעט דלא תלי' זה בזה כנ"ל ועי' בערוך שפי' תיפלה עבירות. ולפ"ז נראה כנ"ל דהא דכלאים מקרי תיפלה היינו משום שנעבדה בה עבירה משא"כ בחמץ כנ"ל ולפ"ז נראה דאסור להשכיר א"ע לא"י לשבור בחמץ ומשום דהוא רוצה בקיומו וחמור בזה מיי"נ כנ"ל:

והנה פשטות הסוגין בהא דמותר לשבור ביין נסך ולעקור בכלאים כדי למעט את התיפלה משמע דהיינו דשרי איסור רוצה בקיומו משום מצוה כדי למעט את התיפלה וכן נראה ברור מפרש"י בסוגי' שם. אולם ראיתי להב"י ביו"ד סי' קל"ג שכתב ז"ל שכרו לשבור לו חביות של יי"נ שכרו מותר וכו' בעיא בפ' השוכר ואפשיטא דישבור ותבא עליו ברכה שאע"פ שהוא רוצה בקיומו שלא ישתברו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרו כל למעוטי תיפלה שפיר דמי כלומר דלא מיתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעליו או עד שימכור אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו עכ"ל הב"י ע"ש. ומתבאר מדבריו בפי' הסוגי' דהא דמבואר דמותר לשבור ביי"נ של עובדי כוכבים כדי למעט את התיפלה אין הכוונה שהתירו איסור רוצה בקיומו משום מיעוט תיפלה אלא דבאמת ליכא כלל איסור של רוצה בקיומו ומשום דבכה"ג שרוצה בקיומו עד שיאבדו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו כלל ולפ"ז צ"ל דהא דמבואר בגמ' כל למעוטי תיפלה שפיר דמי לאו דוקא תיפלה דאין הטעם כלל משום המצוה למעט את התיפלה אולם עיקר הכוונה הוא דכל למעוטי שפיר דמי והיינו כיון שרוצה בקיומו כדי למעוטי לא חשיב רוצה בקיומו בכה"ג ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה בחמץ דמותר להשכיר א"ע לשבור בחמץ כמו ביי"נ כיון דלא חשיב רוצה בקיומו בכה"ג:

אלא דעיקר פי' הב"י צע"ג דהנה בסוגיא שם מסיק מדר' יהודה נשמע לר"ע לאו אמר ר"י אסור ליתן לעובדי אלילים מתנת חנם אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי לר"ע נמי אע"ג דאמר ר"ע המקיים בכלאים לוקה למעוטי תיפלה שפיר דמי ופרש"י ומקשינן כו' מדר"י דשרי איסור דידיה גבי מיעוט תיפלה נשמע לר"מ דשרי נמי איסור קיום משום מיעוט תיפלה וגבי יין נסך משום מיעוט תיפלה שרי ע"ש. הרי מבואר דבאמת חשיב רוצה בקיומו בכה"ג אלא דפשיט דיש להתיר איסור קיום משום מיעוט תיפלה כמו דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה וכמו שפרש"י דבודאי אינו ענין לפשוט מזה דכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו ורק להתיר איסור קיום משום מיעוט תיפלה כנ"ל אולם נראה לקיים פי' הב"י והיינו דלהנהו אמוראי דמיבעיא להו שכרו לשבור ביי"נ מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דילמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי עיקר האיבעיא הוא אם בכה"ג שרוצה בקיומו כדי למעט התיפלה אם חשיב רוצה בקיומו או לא וכמו שפי' הב"י כנ"ל אולם רב נחמן דפשיט דישבור ותבא עליו ברכה היינו אפילו אי נימא דחשיב בכה"ג רוצה בקיומו מ"מ מותר לשבור משום דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה וכדפשטינן בסוף הסוגיא מהא דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה ואע"ג דמלשון הב"י משמע דר"נ דאמר ישבור כו' היינו משום דלא חשיב רוצה בקיומו בכה"ג וזה צ"ע באמת כנ"ל מ"מ עיקר פי' הב"י בסוגיא יש פנים לקיים דבריו כנ"ל:

ולפי מש"כ לפרש דברי הגמ' כנ"ל יש לישב מה דצ"ע לכאורה דהנה מלשון הגמ' שכרו לשבור ביי"נ מהו משמע דמבעי להו רק לענין דיעבד אם שכרה מותר אבל לכתחילה פשיטא להו דאסור להשכיר לשבור ביי"נ של עובדי כוכבים דאל"כ הו"ל למיבעיא רבותא יותר מהו להשכיר א"ע לשבור ביי"נ ובע"כ צ"ל דלכתחילה פשיטא להו דאסור ורק ר"נ חידש דישבור אפילו לכתחילה ותבא עליו ברכה אולם צ"ע במאי פליגי ועוד קשה דמ"ט פשיטא להו דלכתחילה אסור דממ"נ אי נימא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי והיינו דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה או דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו אפילו לכתחילה יהא מותר לשבור ביי"נ ולכן נראה לומר דהנה לפי המתבאר מדברי הראשונים אסור להשתכר בכל איסורי הנאה והא דאמר בר"פ השוכר את הפועל קנס הוא שקנסו חכמים בחמרים וביי"נ היינו דביי"נ אפילו בדיעבד שכרו אסור אולם לכתחילה אסור להשתכר בכל איסורי הנאה וכ"כ התוס' בפסחים (דף כב) בד"ה ואבר מן החי דאי אבמ"ה היה אסור בהנאה היה אסור להושיט בשכר משום דאסור להשתכר באיסורי הנאה ע"ש וכ"כ הכל בו בה' ערלה אם יש לכותי אילן של ערלה אסור לישראל ללקוט ממנו לצורך הגוי אפילו בחנם לפי שהישראל נהנה ממנו שמחזיק לו הגוי טובה ע"ש והיינו דזה חשיב כשכר וכ"ה בשו"ע סימן רצ"ד וכן מבואר מדברי התוס' בע"ז בסוגיא שם בד"ה אין עודרין ע"ש. ועכ"פ הרי דאסור להשתכר בכל איסורי הנאה אף בלא הטעם דרוצה בקיומו, דרוצה בקיומו אסור רק בע"ז ויי"נ וכן בחמץ לדעת הטור ועי' פר"ח שם וכן היכא דאסור רוצה בקיומו אסור להשתכר אפילו אם אינו איסור הנאה ועי' בתוס' בסוגי' שפי' להברייתא דאין עודרין כו' מיירי בכלאי זרעים ע"ש והרי כלאי זרעים אין אסור בהנאה ומ"מ עוקרין עמו בשכר רק משום למעוטי תיפלה ועכ"פ לפ"ז נראה דלהשתכר ביין נסך אסור משום שני טעמים משום משתכר באיסורי הנאה וככל איסורי הנאה ועוד משום רוצה בקיומו שוב מצאתי בשילטי הגבורים שם שכתב ז"ל כתבו בעלי אסופות נשאל לפני הרב אי מותר להיות סרסור בין שני עובדי כוכבים למכור יי"נ זה לזה והשיב כי דעתו שאסור משום ב' דברים האחד באיסורי הנאה אפילו בחנם אסור וכש"כ בשכר ועוד שרוצים בקיומו עד שיקיים המכר עכ"ל ע"ש והוא כדברינו כנ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דמבואר בגמ' דמותר לשבור ביי"נ ומשום דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה ה"ה דשרי איסור משתכר באיסור הנאה משום מיעוט תיפלה אולם לפמש"כ הב"י דהא דמבואר בגמ' כל למעוטי תיפלה שפיר דמי היינו דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו וע"ז סובב האבעיא ולפ"ז קשה הא דאמר ר"נ ישבור ותבא עליו ברכה נהי דנימא דבכה"ג שרוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו מ"מ יהי' אסור לשבור ביי"נ בשכר משום דאסור להשתכר באיסורי הנאה וככל איסורי הנאה שאסור להשתכר אף בלא הטעם דרוצה בקיומו אולם לפמש"כ דר"נ דאמר ישבור ותבא עליו ברכה בודאי הוא הטעם דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה ולפ"ז מיושב שפיר דה"ה דשרי איסור משתכר באיסור הנאה משום מיעוט תיפלה כנ"ל:

ועפ"ז מיושב שפיר הסוגיא סברת בעלי האבעיא דפשיטא להו דלכתחילה אסור לשבור ביי"נ ומבעי להו רק לענין דיעבד אי שכרו מותר ור"נ ס"ל דאף לכתחילה מותר דלכאורה צ"ע כנ"ל אולם לפי הנ"ל י"ל דהנה הר"ן בר"פ השוכר את הפועל כתב דהא דקנסו רבנן ביי"נ דאפילו בדיעבד שכרו אסור היינו משום דעבוד איסורא דרוצין בקיומה ע"ש ולפ"ז י"ל דלהני אמוראי דמיבעיא להו שכרו לשבור ביי"נ מהו ס"ל דאין להתיר שום איסור משום מיעוט תיפלה ומבעיא להו רק אי בכה"ג חשיב רוצה בקיומו כמש"כ הב"י כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דס"ל דלכתחילה בודאי אסור לשבור ביי"נ דאפילו אי נימא דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו מ"מ אסור לכתחילה משום משתכר באיסורי הנאה ולא שרי איסור משום מיעוט תיפלה ולכך מיבעיא להו רק לענין דיעבד אם שכרו מותר והיינו אי חשיב זה רוצה בקיומו וא"כ גם בדיעבד שכרו אסור או דילמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי והיינו דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו כלל ולפ"ז עכ"פ בדיעבד שכרו מותר דנהי דלכתחילה אסור משום משתכר באיסורי הנאה מ"מ כיון דלא חשיב רוצה בקיומו א"כ בדיעבד שכרו מותר ומשום דהא דקנסו שכרו בדיעבד הוא רק משום איסורא דרוצין בקיומה וכיון דלא חשיב רוצה בקיומה ממילא שכרו מותר אולם ר"נ ס"ל דאפילו אי נימא דחשיב' רוצה בקיומו בכה"ג מ"מ יש להתיר האיסור משום מיעוט תיפלה ולכך ס"ל דאף לכתחילה ישבור ומשום דאיסור קיום ומשתכר באיסורי הנאה הכל שרי משום למעט את התיפלה וזה נכון:

אך בכ"ז צע"ג לפ"ז בהא דמבואר שם בגמ' לימא מסייע ליה אין עודרין עם עובד כוכבים בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעוטי את התיפלה סברוה הא מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה כו' ואילו למעוטי תיפלה שרי ע"ש. והנה התוס' שם כתבו דהברייתא מיירי בכלאי זרעים ע"ש: ולפי הנ"ל קשה דמאי סייעתא לר"נ מהברייתא דהא בכלאים ליכא משום משתכר באיסורי הנאה דכלאי זרעים אין אסור בהנאה וכל מה שיש לאסור לעקור בשכר הוא רק משום רוצה בקיומו עד שיעקרם הוא ויטול שכרו ולפ"ז י"ל דמשו"ה עוקרין עמו ומשום דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו כלל כיון שרק רוצה בקיומו כדי לאבד הוא בידיו ומכיון דליכא כאן איסור רוצה בקיומו לכך עוקרין עמו לכתחילה אולם ביי"נ דמלבד רוצה בקיומו יש בה משום משתכר באיסורי הנאה. ולפ"ז הרי י"ל דלעולם אסור לשבור לכתחילה דנהי דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו מ"מ אפשר דאסור לשבור לכתחילה משום משתכר באיסורי הנאה דלא שרי איסור משתכר באיסורי הנאה משום מיעוט תיפלה ואין לומר דבאמת מייתי רק ראיה מהברייתא דעכ"פ בדיעבד שכרו מותר ולפשוט עיקר האבעיא דשכרו לשבור ביי"נ מהו והיינו מכיון דמוכרח מהברייתא דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו ממילא עכ"פ בדיעבד שכרו מותר כנ"ל. דא"כ לא הו"ל להגמ' לומר לימא מסייע ליה כ"א ת"ש והיינו לפשוט עיקר האבעיא דהא על לשבור לכתחילה אין שום ראיה מכאן ועי' היטב בתוס' ד"ה אין עודרין ובפי' מהר"ם לובלין שם אולם כ"ז הוא רק אי' נימא בפי' הסוגיא דהוא לענין אי שרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אולם לפי' הב"י וכפי מה שבארנו צ"ע כנ"ל אם לא דנימא לפי' זה דהברייתא מיירי באמת בכלאי הכרם וצ"ע ועכ"פ נראה ברור דר"נ דאמר ישבור אף לכתחילה בודאי הטעם הוא רק משום דשרי איסור משתכר באיסורי הנאה משום מיעוט תיפלה ולפ"ז בחמץ של עובדי כוכבים דלא שייך למעוטי תיפלה כנ"ל בודאי דאסור לכתחילה להשכיר את עצמו לשבור בחמץ דאפילו אי נימא דבכה"ג לא חשיב רוצה בקיומו מ"מ עכ"פ הרי הוא משתכר באיסורי הנאה:

והנה בעיקר הא דאמר ר"נ ישבור ותבא עליו ברכה וכדמסיק בגמ' דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה לכאורה צ"ע דלמה התירו איסור קיום הא אפשר למעט בתיפלה מבלי שיעבור על איסור קיום דהא עיקר רוצה בקיומו הוא משום השכר וכמו שפרש"י דישראל זה רוצה בקיומו של חביות האלו שלא ישתברו עכשיו מאליה עד שישברם הוא ויטול שכרם ע"ש א"כ הרי אפשר למעט בתיפלה מבלי איסור קיום לא יקבל שכר ע"ז וישבור בחנם וממילא לא ירצה בקיומו אכן לכאורה אפ"ל דלפמש"כ הראשונים דאף בחנם אסור לעשות ביין נסך ומשום שהעובד כוכבים מחזיק לו טובה ע"ז זה חשוב כשכר וכ"כ בטור ושו"ע סי' קל"ב א"כ הרי א"א למעט בתיפלה מבלי שיהיה איסור קיום דגם אם ישבור בחנם יהיה רוצה בקיומו וא"כ כיון דבע"כ בהכרח להתיר איסור קיום משום מיעוט תיפלה לכך מותר לשבור גם בשכר שוב מצאתי בס' ישועת יעקב סי' קל"ג שנסתפק בזה לפי הס"ד דשכרו אסור ומשום דרוצה בקיומו אי נימא דלפ"ז אף בחנם אסור לשבור ומשום דרוצה בקיומו שהעובד כוכבים יחזיק לו טובה כשיעשה רצונו לשבור או דאף לפי הס"ד דשכרו אסור היינו כיון דאפשר לו למעט בתיפלה בלי קבלת שכר א"כ מה שמקבל השכר אינו מהצורך למעט בתיפלה לכך אסור אבל בעושה בחנם כיון דרצונו למעט יי"נ וא"א בענין אחר אין חשש איסור ע"ש אמנם נלע"ד נה"ר דבחנם בודאי מותר לשבור דבכה"ג ליכא איסור כלל דהנה התוס' בפסחים (דף כב) ד"ה ואבמה"ח כתבו דאיסורי הנאה אסור להושיט בשכר משום דאסור להשתכר באיסורי הנאה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו טובה חשיב כמשתכר. והא דאמר בסוף אלו מציאות גבי אם היתה טעונה יי"נ אין זקוק לה ואי אמרת צער בע"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפילו בחנם מ"מ כיון דאינו מתכיין שיחזיק לו טובה ומשום צער בעלי חיים חשיב כמו לא איפשר ולא מכוון דשרי ע"ש וכ"כ הרא"ש הביאו בשיטה מקובצת בב"מ שם וז"ל דכיון שהוא מתכוין משום צערו של ב"ח ולא משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דשרי לכ"ע לא איפשר ולא קא מכוין עכ"ל ע"ש ועכ"פ לפ"ז נראה דאף לפי הס"ד דשכרו לשבור ביי"נ אסור מ"מ בחנם בודאי מותר לשבור דמה שהעובד כוכבים מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דכוונתו לשבור כדי למעט את התיפלה והוי לא אפשר ולא מכוון דשרי ועכ"פ לפ"ז צ"ל דלר"נ דאמר דאף בשכר מותר לשבור אף דאפשר לו לשבור בחנם ושלא יהי' איסור כלל דהוי לא אפשר ולא קא מכוין מ"מ משום מיעוט תיפלה שרי איסור קיום לגמרי ומותר לשבור אף בשכר:

אמנם צע"ג בהא דמסיק שם בסוגיא דהברייתא דעוקרין עמו מיירי כגון דקא עביד בחנם ור' יהודה היא דאמר אסור ליתן לעובד כוכבים מתנת חנם אך בכ"ז מסיק מדר"י נשמע לר"ע דכמו דשרי לר"י איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה א"כ ה"ה בכלאים לר"ע וכן ביי"נ שרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה ע"ש ולפ"ז צע"ג דמאי ראיה הוא דהתם בכלאים לא סגי בלא"ה למעט את התיפלה אם לא להתיר איסור מתנת חנם וכיון דצריך למעט את התיפלה א"כ בהכרח הוא לעקור עמו ואף דממילא יהי' לעובד כוכבים מתנת חנם מ"מ משום מיעוט תיפלה שרי אולם מנ"ל להתיר ביי"נ לשבור בשכר ולהתיר איסור קיום משום מיעוט תיפלה מכיון דאפשר למעט בתיפלה מבלי להתיר איסור קיום דישבור בחנם ולא יקבל שכר ומכש"כ לפמש"כ בס' ישועת יעקב דאף לפי הס"ד דאסור לשבור ביי"נ היינו באמת משום זה מכיון דאפשר למעט בתיפלה מבלי קבלת שכר כנ"ל א"כ מאי מייתי ראיה מכלאים דהא לא דמי כלל כנ"ל ומנ"ל להתיר איסור קיום אפילו בכה"ג דאפשר בחנם כנ"ל אכן לכאורה י"ל דהברייתא דעוקרין עמו בחנם מיירי אף היכא דאם לא ירצה לעקור בחנם יתן לו שכר וא"כ גם בכאן הרי אפשר למעט את התיפלה מבלי שיהי' איסור מתנת חנם דהרי יוכל לקבל שכר ומ"מ עוקרין עמו בחנם ושרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה אף בכה"ג ולפ"ז ה"ה דמותר לשבור ביי"נ בשכר ושרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף דאפשר לשבור בחנם ולמעט בתיפלה מבלי איסור קיום אלא דהיא גופיה קשיא דמנ"ל להגמ' הך, דהברייתא דעוקרין עמו בחנם מיירי אף שיוכל לקבל שכר הא אפ"ל בפשיטות דמיירי שהכותי אינו רוצה ליתן שכר ולכך בהכרח שרי לעקור בחנם משום מיעוט תיפלה משא"כ ביי"נ:

ונראה לישב דס"ל להגמ' דבע"כ מיירי הברייתא אף היכי שיוכל לקבל שכר ומ"מ שרי לעקור בחנם דהנה לכאורה צ"ע שם בסוגיא דאמר סברוה הא מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה ואילו למעוטי תיפלה שרי לא הא מני רבנן היא ופריך אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומי נמי הב"ע כגון דקא עביד בחנם ור"י היא כו' מדר"י נשמע לר' עקיבא כו' ופרש"י לעולם רבנן הוא והאי דאיצטריך למשרי עוקרין לאו משום איסור רוצה בקיומו אלא משום איסור מתנת חנם כו' ולכאורה קשה דלפי מאי דדחי הב"ע כגון דקא עביד בחנם א"כ הרי לא צריך לומר דהברייתא אתיא כרבנן דלעולם אפ"ל ר"ע היא ומ"מ אין לפשוט מכאן דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה דמיירי דקא עביד בחנם דליכא איסור קיום וס"ל כר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם ולכך אשמעינן דעוקרין עמו דשרי משום מיעוט תיפלה ולפ"ז כי אמר בגמ' הב"ע כו' הו"ל לומר לעולם ר"ע היא והב"ע דקא עביד בחנם דכיון דמיירי דעביד בחנם ומשום איסור מתנת חנם א"כ כך לי ר"ע כמו רבנן דבחנם ליכא איסור קיום ונראה לישב דהנה הר"ן בפ' השולח גבי הא דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך בגמ' מהא דמעשה בר"א שנכנס לבהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה שאני והקשה הר"ן היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ותי' שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו ע"ש ומתבאר מדברי הר"ן הנ"ל דהיכי דעביד משום מצוה אף דממילא יהי' להם מתנת חנם מ"מ ליכא משום לא תחנם כיון דלא עביד משום חנינה אלא לצורך עצמו ולפ"ז צע"ג בסוגיא בהא דפשיט הגמ' יי"נ מכלאים מהא דעוקרין עם העובד כוכבים בחנם דאלמא דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה הא בכה"ג שעושה משום מצוה למעט את התיפלה ליכא משום איסור מתנת חנם כלל דלאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו וכהך דשחרר ר"א עבדו כנ"ל משא"כ ביי"נ אפשר דאסור לשבור ביי"נ דלא שרינן איסור משום מיעוט תיפלה ומצאתי שכבר הקשה כן בס' באר יעקב ח' יור"ד סי' רס"ז ובחי' חתם סופר לע"ז בסוגיא שם ע"ש:

אכן נראה לענ"ד לישב בפשיטות דס"ל להגמרא דבע"כ הברייתא דעוקרין עמו בחנם מיירי בגוונא דאיכא משום איסור מתנת חנם ומשמעינן דמ"מ שרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה דאי נימא דהטעם הוא משום דלא שייך בזה איסור מתנת חנם כלל דלאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו לקיים המצוה למעט בתיפלה וע"פ מש"כ הר"ן כנ"ל א"כ קשה פשיטא דמאי רבותא היא ומאי אשמעינן הברייתא דוקא לענין כלאים דכן ה"ה בכ"מ דהיכי דקא עביד לצורך מצוה ליכא משום מתנת חנם ואף משום מצוה דרבנן וכההיא דשחרר ר"א עבדו והשלימו לעשרה ובע"כ צ"ל דהברייתא מיירי היכא דאיכא משום איסור מתנת חנם והיינו כגון היכא שיוכל לקבל שכר דאם לא ירצה לעקור בחנם יתן לו שכר ובכה"ג בודאי אי עביד בחנם איכא משום איסור מתנת חנם דהרי סברת הר"ן לא שייך רק היכי דא"א לקיים המצוה מבלי שיהיה מתנת חנם לכך אמרינן דבכה"ג ליכא משום לא תחנם כיון שעושה לצורך עצמו לקיים המצוה משא"כ היכי שאפשר לקיים המצוה בלא מתנת חנם בודאי כי עביד בחנם איכא איסורא ולפ"ז עכ"פ היכא שיוכל לקבל שכר על עקירתו כי עביד בחנם איכא איסור מתנת חנם ואשמעינן הברייתא דמ"מ עוקרין עמו בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה ולפ"ז פשיט שפיר דה"ה ליי"נ דמותר לשבור ביי"נ דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה:

ועפ"ז מיושב שפיר מה שהקשינו למעלה דלפי מאי דדחי בגמ' הב"ע דקא עביד בחנם וכר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם א"כ הו"ל להגמ' לומר דלעולם ר"ע היא ומ"מ לא תפשוט מינה דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה דהא בחנם ליכא איסור קיום אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלפמש"כ דס"ל להגמ' בפשיטות דהברייתא דעוקרין עמו בחנם מיירי בע"כ בגוונא דאיכא משום איסור מתנת חנם והיינו כגון היכא שיוכל לקבל שכר ושפיר אשמעינן דמ"מ שרי לעקור בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה דהיכי דלא אפשר בשכר וכגון שהעובד כוכבים לא ירצה ליתן שכר א"כ כי עביד בחנם הרי ליכא איסור מתנת חנם כלל כיון שעושה לצורך עצמו לקיים המצוה למעט בתיפלה וכנ"ל וא"כ לפ"ז אא"ל דהברייתא אתיא לר"ע אלא דמ"מ לא תפשוט מינה דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה ומשום דהב"ע דקא עביד בחנם ואשמעינן דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה דא"כ הרי לא משכחת לה כלל שיוכל לקבל שכר דהרי לר"ע אסור לעקור בשכר משום שרוצה בקיומו א"כ ממילא כי עביד בחנם הרי ליכא איסור מתנת חנם כלל כיון שהוא עושה לצורך עצמו לקיים המצוה למעט בתיפלה ולא סגי בלא"ה למעט בתיפלה בלא מתנת חנם דהא בשכר אסור לעקור כנ"ל ובע"כ צ"ל דהברייתא הוא לרבנן דליכא איסור קיום כלל וא"כ משכחת לה שיוכל לקבל שכר ומ"מ אשמעינן דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה:

ומעתה מיושב שפיר הא דפשיט בגמ' יי"נ מכלאים דמותר לשבור ביי"נ של עובדי כוכבים בשכר ומשום דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף דאפשר למעט בתיפלה מבלי שיהיה איסור רוצה בקיומו שלא יקבל שכר וישבור בחנם וא"כ מנ"ל לפשוט מכלאים דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף בכה"ג דלכאורה צ"ע כנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלפמש"כ הרי ס"ל להגמ' דהברייתא דעוקרין עמו בחנם בע"כ מיירי היכא שיוכל לקבל שכר דאם לא ירצה לעקור בחנם יתן לו העובד כוכבים שכר דאל"כ ליכא איסור מתנת חנם כלל ומ"מ שרי לעקור בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה אפילו בכה"ג ולפ"ז פשיט שפיר דה"ה דמותר לשבור ביי"נ בשכר דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף שאפשר לו לשבור בשכר וכנ"ל:

ובעיקר דין רוצה בקיומו בשאר איסורין הנה עיקר רוצה בקיומו מצינו בגמ' ע"ז (דף סד) רק גבי ע"ז ויי"נ וכן גבי כלאים למ"ד המקיים בכלאים לוקה אולם הטור או"ח סי' ת"נ כתב דאסור להשכיר כלי לגוי בפסח שיבשל בהם מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י ד"א שלא יבקע הכלי ע"ש ומבואר דגם גבי חמץ אסור רוצה בקיומו וכן מבואר בתוס' ע"ז (דף לב) ד"ה והא דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבולעים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א ע"ש וגדולה מזו משמע בתוס' שם דגם בבו"ח וכדומה שייך איסור רוצה בקיומו ע"ש אולם ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ר סי' ר"מ שכתב וז"ל והוי יודע דאע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יי"נ לבד אבל בשאר איסורי הנאה לא אמרו ע"ש וכן הפר"ח בסי' הנ"ל האריך להשיב על דברי הטור ממש"כ רש"י בע"ז שם בטעמא דאסור להיות רוצה בקיומו של יי"נ של עובדי כוכבים משום דישראל מצווה לבטל עבודת אלילים ותשמישיה ומעתה בשאר איסורים שאין מצוה לבטלו מהכ"ת איסור רוצה בקיומו וע"ש שהביא עוד ראיה ממש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה דמותר לעשות רטיה מחמץ בפסח ומערלה אף על פי שבודאי רוצה בקיומו ע"ש:

אכן נלע"ד לה"ר ברורה דגם בשאר איסורי הנאה אסור להיות רוצה בקיומו מירושלמי מפורשת בפ"ג דערלה סוף ה"א דהנה בגמ' ע"ז (דף לב) איבעיא להו גבי חרס הדרייני מהו לסמוך בהן כרעי המטה רוצה בקיומו ע"י ד"א שרי או אסור ת"ש דר"א ור' יוחנן חד אסר וחד שרי ע"ש: והנה בירושלמי בספ"ג דערלה שם מיבעיא להו ג"כ גבי חרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה ר' לעזר אמר אסור ר"י אמר מותר ר' יונה בעי קומי ר' זעירא ההין בגד דתנינן הכא מהו לסמוך בו את המטה ואיקפד לקיבליה א"ל אפילו למ"ד תמן מותר הכא אסור תמן אין איסורו ניכר ברם הכא איסורו ניכר ע"ש והיינו דמיבעי ליה בבגד שצבעו בקליפי ערלה דקי"ל ידלק אם מותר לסמוך בו את המטה ומסיק דאסור וכן הוא בירושלמי בע"ז שם ועי' בפי' הפ"מ שם והנה הא דאסור בע"כ דהיינו משום שהוא רוצה בקיומו ע"י ד"א וכמו בחרס הדרייני דהרי מגוף מראה הצביעה אינו נהנה כלום ובע"כ דאסיר משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א אלא דהכא לכ"ע אסור דמשום שאיסורו ניכר חמיר טפי ועכ"פ הרי מבואר בהדיא דגם גבי ערלה אסור רוצה בקיומו ולאו דוקא בע"ז ויי"נ ודלא כמ"ש הרדב"ז והפר"ח ומה שהביא הפר"ח ראיה ממש"כ הרמב"ם דמותר לעשות רטיה מחמץ בפסח או מערלה אע"ג דהוי רוצה בקיומו באמת לאו ראיה הוא כלל דהרי הטעם דמותר לעשות רטיה הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן וכמש"כ הרמב"ם שם וכמבואר בגמ' והנה בלא"ה מדרבנן אסור לכתחילה ליהנות אף שלא כדרך הנאתן וכמו שהאריך המ"ל שם והא דמותר לעשות רטיה היינו לחולה שאין בו סכנה ולפ"ז אין נ"מ ג"כ מה שהוא רוצה בקיומו דגם זה אינו אסור אלא מדרבנן ולחולה שאין בו סכנה מותר כנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה