אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן טו

סימן יד

גידולי חמץ שעבר עליו הפסח כגון תבואה שנתחמצה ועבר עליו הפסח וזרען בקרקע מהו שיהו הגידולין מותרין:

הנה החק יעקב בסוף סי' תמ"ג כתב וז"ל וחליפיו מותרים ונ"ל דה"ה בדגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע דגדולין מותרין דחליפין כגדולין ועי' בנדרים (דף מ"ז) בסוגי' דש"ס ובפ"ק דשבת אע"ג דגדולי תרומה אסורין משום דדלמא משהי ליה ואתא לידי תקלה אבל בחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן לא גזרינן כולי האי בדבר שזרעו כלה וכ"כ בפסקי תו' פ"ק דפסחים דגדולי איסורי הנאה מותר עכ"ל. ועי' בס' מקור חיים להגאון מליסא שהביא דברי הח"י הנ"ל וכתב ע"ז ז"ל ולבי לא כן ידמה דצ"ל דגידולי איסורי הנאה לכ"ע אסור כו' דכל דבר שאיסור הנאה גרם לו לבא לעולם כמו נטל כרכר וארג בו או אפה הפת באיסורי הנאה וכן פרה שנתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה כו' ואין לך דבר שזרעו כלה יותר מזה וכן אפילו בזבל אמר ר' יוסי אף הוא נעשה זבל מכש"כ מה שנתגדל מאיסורי הנאה גופיה ומכש"כ באיסורי הנאה שאפרן אסור כו' אבל גידולין שגרמו להויית הדבר לכ"ע אסור ומה שמביא בשם פסקי תו' לא מצאתי זה כו' ואפילו אם ימצא באיזה מקום שכתבו כן אפשר לא כתבו רק בא"ה שאפרן מותר ובדבר שזרעו כלה הגידולין נעשו אחר שנעשה האיסור עפרא בעלמא ואפילו בזה יש לפקפק כו' עכ"ל ע"ש:

אמנם לענ"ד דבריו תמוהים מאוד דכל גידולי איסורי הנאה נראה דבודאי מותרין משום זה וזה גורם והוא גמ' ערוכה בע"ז (מ"ח) וע"ש דפריך וסבר ר' יוסי זוז"ג אסור והתנן ר"י אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואמר רב יהודה אמר רב מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר. ופרש"י שאם נטע האגוז של ערלה מותר אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הו"ל הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר וקתני מותר והבריך והרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים כו'. לשון אחר אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה ולכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר כו' וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זוז"ג אגוז דאיסור וקרקע דהיתר עכ"ל ע"ש. ועכ"פ הרי מתבאר מסוגי' זו דגם גידולי איסורי הנאה דאורייתא כמו גידולי ערלה מותר משום זוז"ג והיינו זרע האסור וקרקע המותר וא"כ מכש"כ גידולי איסורי הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן דהגידולין מותרין משום זוז"ג. הן אמת דהתו' בע"ז שם חולקים על פרש"י. וע"ש שכתבו שאם נטע פי' בקונטרס בלשון אחרון כו' אותו לשון עיקר ומה שהקשה בקונטרס אפילו לא הבריך והרכיב נמי לא דק דאין נקרא זוז"ג אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר ששניהם אילן כו' אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע"ש ומבואר מדבריהם דדוקא אם הבריך נטיעה מאגוז של ערלה באילן היתר מותר הפירות משום זוז"ג אבל הגידולין מאגוז של ערלה גופיה לא שרי משום זוז"ג דמשום קרקע דהיתר לא מקרי זוז"ג. אולם באמת אף שהתו' כתבו על פרש"י לא דק מ"מ הנה דעת כל הראשונים כמעט הוא כפרש"י. ובראש הנה הרמב"ם בספ"י מה' מע"ש כתב אין נוטעין אגוז של ערלה כו' ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות כו' לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע"ש ומבואר בהדיא כפרש"י דגם הגידולין הצומח מפירות ערלה מותר משום זוז"ג. וכן נראה מדברי הראב"ד בהשגות בספ"ה מה' נדרים וע"ש שכתב ז"ל מיהו ק"ל כל היכי דאמרינן אסור בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קי"ל זוז"ג מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה ע"ש וכ"כ הר"ן כפרש"י ובחי' הריטב"א בע"ז שם וכ"כ הטור יור"ד סי' רצ"ד אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטעו הפירות שיוצאין ממנו מותרין דזוז"ג מותר ועי' בב"י שכתב ופי' זוז"ג היינו פרי דאיסורא וקרקע דהיתירא גורמים לאילן שיבא ע"ש וכן פסק בפשיטות בשו"ע שם ולא הביא שום חולק ע"ז ע"ש ומכ"ז מבואר כפרש"י דגידולי איסור הנאה שרי משום זה וזה גורם:

ולפ"ז כל מה שהאריך בס' מקור חיים לה"ר דכל דבר שאיסור הנאה גרם לו לבא לעולם אסור כ"ז אינו ענין כלל לנ"ד דגידולי איסורי הנאה בודאי מותר משום זוז"ג וכמבואר בהדיא בגמ' הנ"ל אפילו בגידולי איסורי הנאה דאורייתא ומכש"כ בגידולי חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן דמותר משום זוז"ג כנ"ל ומש"כ המקו"ח דלא נמצא כלל בפסקי תו' דגידולי איסורי הנאה מותר אולם הרי לפנינו גמ' ערוכה בע"ז ומפורש בדברי כל הראשונים ומבואר בשו"ע דגידולי איסורי הנאה מותר מטעם זוז"ג והנה באמת גם על הח"י יש לתמוה שלא הביא בפשיטות דברי הגמ' הנ"ל ומש"כ הח"י אע"ג דגידולי תרומה אסורין אבל בחמץ שעבר עה"פ דרבנן לא גזרינן כולי האי א"צ לזה דבאמת מבואר בפ"ט דתרומות דבשאר גידולין אפילו בדאו' לא גזרו כלל חוץ מבתרומה ועי' בירושלמי שם:

והנה בנדרים (דף נ"ז) ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא וע"ש בתו' גידולי היתר הם דלא גזרו על גידולי שביעית להיות שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומה כו' והקשה הרב ר' אליעזר ממיץ אמאי לא הוי זוז"ג ומותר הקרקע שהיא היתר והעיקר שהוא איסור גורמין לגידולין ותי' דסבר זוז"ג אסור וקשיא להר"ף דהכא חד גורם הוא דקרקע לא חשבינן לה לגורם דהיתר ע"ש והנה דברי התו' משולל הבנה וצע"ג דמה ק"ל להרא"מ אמאי לא הוי זוז"ג הא באמת מבואר בגמ' דגידוליו היתר ומבעיא ליה רק אי מעלין את האיסור וביותר מה שתי' דסבר זוז"ג אסור והרי בגמ' מבואר דגידוליו היתר וכן מאי ק"ל להר"ף. אולם דברי הרא"מ מצאתי מבואר יפה בשיטה מקובצת וע"ש מש"כ בשם הרא"מ ז"ל ומטעם שגדילין מן האיסור נמי אין לאוסרן דסבר כר"י דאמר זוז"ג מותר כו' ע"ש ועפ"ז נראה ברור דבדברי התו' יש ט"ס וערבובי דברים וצ"ל כמו שמבואר בש"מ והיינו דק"ל להרא"ם בהא דמבואר בגמ' דגידוליו היתר ואמאי הא האיסור גורם לגידולין שיבואו והם גדילין מן האיסור ותי' משום דזוז"ג מותר וע"ז ק"ל להר"ף דהכא חד גורם הוא כנ"ל ועי' בחי' המאירי שם שכתב ג"כ יש שואלין ואף הגידולין היאך הותרו והרי העיקר שהוא איסור הוא גורם שלהם כו' ע"ש ועכ"פ מתבאר גם מדברי הרא"מ דס"ל כפרש"י דגידולין הוי זוז"ג משום קרקע דהיתר כנ"ל מיהו בכ"ז אין להקשות מסוגי' זו לשי' התו' דס"ל דמשום קרקע דהיתר לא מקרי זוז"ג ואם נטע אגוז של ערלה הפירות שיוצאין ממנה אסורין וא"כ מ"ש דפשיטא ליה להגמ' דגידולי שביעית הם היתר ומבעי ליה רק אם מעלין את האיסור והא האיסור הוא גורם לגידולין שיבואו וכמו שהקשה הרא"מ אולם ניחא שפיר דהנה התו' בע"ז שם הקשו מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומע"ש שהם חולין ואפי' גידולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי"ח דבר ותי' דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו עכ"ל ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר הא דמבואר בגמ' גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דגידוליו היתר אף שגדילין מן האיסור ומשום דבאיסור אכילה אין לאסור הגידולין משום שבאין מגרמת איסור כנ"ל. והנה מה שהקשו התו' בע"ז שם כנ"ל הוא רק לשי' דס"ל דגידולי אגוז של ערלה אסור ולא שרי מטעם זוז"ג ולכך הוכרחו לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה אולם לשי' רש"י א"צ לחלק בכך אלא דלעולם בין באיסורי הנאה בין איסורי אכילה מותרין הגידולין משום זוז"ג וכמש"כ הרא"מ דגידולי שביעית מותרין מטעם זוז"ג כנ"ל:

מיהו בכ"ז צע"ג לשי' התו' מהסוגי' שם וע"ש דר"י נפחא פשט ליה דגידולי היתר מעלין את האיסור ופריך מהא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור וע"ש בתוס' בצל שנטעו בכרם ונאסר כדין כלאי הכרם ונעקר הכרם דהשתא מותרין כל הגידולין אסור אפילו הוסיפו מאתים אלמא דעיקר האיסור אינו בטל ע"ש. והשתא לפי' התוס' בע"ז שם דגידולי איסורי הנאה כמו גידולי אגוז של ערלה אסור דמשום קרקע דהיתר לא חשיב זוז"ג ורק דבאיסור אכילה אין לאסור הגידולין כנ"ל וא"כ צע"ג דמאי פריך מבצל שנטעו בכרם כו' דבע"כ גידולי היתר אין מעלין את האיסור הא שאני התם גבי כה"כ דהוא איסורי הנאה וא"כ מכיון דעיקר הבצל מה שגדל בכרם קודם שנעקר הכרם אסור בהנאה ולפ"ז בדין הוא דגם הגידולים בעצמו אסורים משום שבאים מגרמת איסורי הנאה כנ"ל ומכש"כ דאין מעלין את עיקר האסור. משא"כ גבי שביעית דהגידולין בעצמן בודאי מותרין דבאיסור אכילה אין לאסור הגידולין וכמש"כ התוס' כנ"ל א"כ אפ"ל דלעולם מעלין ג"כ את האיסור. ובע"כ מוכרח מזה כשי' רש"י דלעולם כל גידולי איסורי הנאה מותרין מטעם זוז"ג ולפ"ז גם בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם הגידולין בודאי מותר מטעם זוז"ג וא"כ בע"כ דמ"מ אין גידולי היתר מעלין את האיסור:

וכן לפי' הר"ן שפי' שם שי' הגמ' דמיבעי ליה גם לענין גידולין עצמן אי שרי או אסירי ועיקר ספיקיה הוא דמכיון דהגידולין נמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוי להו כעיקר ואסירי ע"ש מוכרח ג"כ כשי' רש"י דלפי' התוס' דגידולי איסורי הנאה אסור דלא חשיב זוז"ג ורק באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו ולפ"ז יהי' צ"ל דהא דמיבעי ליה בגידולי שביעית אם שרי או אסור היינו משום דבצל הוא דבר שאין זרעו כלה והגידולין נמשכין מן העיקר שאינו כלה לכך אפשר דהו"ל כעיקר. אולם צע"ג כנ"ל דמאי פריך מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דהגידולין אסור דשאני התם גבי כה"כ שהוא איסור הנאה דאפילו בדבר שזרעו כלה גידולי איסורי הנאה אסור וכמו גידולי אגוז של ערלה ומכש"כ בדבר שאין זרעו כלה דהגידולין אסור משא"כ בגידולי שביעית שהוא רק איסור אכילה דהיכי שזרעו כלה בודאי גידולי איסורי אכילה מותר א"כ אפ"ל דבאמת גם היכי שאין זרעו כלה ג"כ הגידולין מותרין. אולם לפרש"י ניחא שפיר דאפ"ל דאין חילוק כלל בין איסור הנאה לאיסור אכילה אלא דלעולם הגידולין מותרין מטעם זוז"ג אך מ"מ מיבעי ליה בבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית משום דהוא דבר שאין זרעו כלה אפשר דאין להתיר משום זוז"ג ולפ"ז פריך שפיר מבצל שנטעו בכרם דמבואר דהגידולין אסורין אף דהוי זוז"ג ובע"כ משום דזהו דבר שאין זרעו כלה לכך אסור כנ"ל:

גם הנה מה שהקשו התוס' בע"ז לשיטתם דמ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומע"ש שהן חולין ותי' דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו כנ"ל. צע"ג דמה יענו התוס' לגידולי הקדש דמבואר שם במשנה פ"ט דתרומות דגידולי הקדש ומע"ש חולין ע"ש והרי הקדש הוא ג"כ איסור הנאה א"כ מ"ט הוי גידולי הקדש חולין מ"ש מגידולי אגוז של ערלה דאסור הן אמת דמבואר שם במשנה גידולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם וע"ש בר"ש גידולי הקדש ומע"ש חולין כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין אין צריך לפדות אלא סאה אחת ע"ש, מיהו לשי' התוס' קשה דלמה מועיל אם יפדה סאה אחת הא כל הגידולין באין מגרמת איסור הנאה. אלא דלכאורה צ"ע גם לפרש"י נהי דס"ל דגם גידולי איסורי הנאה מותר משום זוז"ג מ"מ בהקדש דגם זוז"ג אסור וכמו שיתבאר א"כ קשה דמ"ט הוי גידולי הקדש חולין כנ"ל. והנה בפסחים (דף כ"ז) בעא רמי ב"ח מרב חסדא תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל ועי' בחי' מהרש"ל שפי' לבעית הגמ' אם בהקדש מותר זוז"ג ופסק ר"ח דאסור ע"ש. ועי' בתוס' שהקשו דמה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל כו' ע"ש. ועי' בסוף ס' אבני מילואים בתשובה סי' ו' שתי' לקו' התוס' לפמש"כ הר"ן בע"ז שם לישב פרש"י דבהבריך והרכיב מותר משום זוז"ג והתו' הקשו ע"ז דהא דילדה שסבכה בזקינה משום ביטול נגעו בה ותי' הר"ן דזוז"ג דמותר נמי מטעם ביטול הוא ע"ש ולפ"ז מכיון דזוז"ג מתורת ביטול הוא א"כ שפיר עולה הטעם דהקדש לא בטיל משום דבר שיל"מ ולכך זוז"ג נמי אסיר ולא בטיל ע"ש. ועכ"פ הרי מתבאר דבהקדש אסור זוז"ג א"כ קשה דמ"ט הוי גידולי הקדש חולין וכנ"ל:

אכן נראה לישב ע"פ מש"כ באבני מלואים שם להשיג על המג"ש שכתב בטעמא דהקדש הו"ל דבר שיל"מ ע"י חילול ומשום דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל דהא לא מקרי דשיל"מ אם צריך להוציא עליו ממון ומשמע מדבריו דהיכי דצריך חילול בכדי דמיו לא הוי דשיל"מ וע"ז כתב הח"מ דגם בכה"ג הוי בכלל דשיל"מ וטעמא דהך מילתא דלא הוי כמו צריך הוצאה דלא חשיב דבר שיל"מ אלא היכי דבעי יותר מכדי איסורו אבל בהקדש גם אם לא נתערב היה צריך לפדותו בשויו אין קפידא באותה הוצאה כיון שא"צ להוציא יותר מכדי איסורו אין זה הוצאה יתירה והוי דשיל"מ וע"ש שה"ר לזה. אולם משום דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל לא מקרי דשיל"מ דהרי לא אמרו מחולל אלא בדיעבד אלא דבאמת גם לצריך לפדותו בכדי דמיו מקרי יל"מ כנ"ל ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר הא דמבואר דגידולי הקדש חולין אף דגידולי איסורי הנאה מותר רק משום זוז"ג ובהקדש הא גם זוז"ג אסור כנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא דהנה הא דבהקדש אסור זוז"ג היינו משום דזוז"ג הוא בתורת ביטול והקדש לא בטיל דהוי דשיל"מ וא"כ הא מבואר במשנה דגידולי הקדש חולין ופודה בזמן זרעם הרי דכפי שיעור הזרע באמת צריך לפדות ואף דכל הגידולים באים מגרמת איסור הקדש מ"מ מכיון שפודה כפי שיעור הזרע שוב מותר מטעם זוז"ג מתורת ביטול. ואף דהקדש לא בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"י חילול מ"מ אי נימא דצריך לפדות הכל זה הוי הוצאה יתירה ובכה"ג לא חשיב דשיל"מ דמה שיפדה יותר מכפי שיעור הזרע הוי הוצאה יתירה וא"כ שוב מותר מטעם זוז"ג בתורת ביטול רק כפי שיעור הזרע של הקדש לא מקרי הוצאה יתירה ולכך לא שרי מטעם זוז"ג דהוי דשיל"מ ולכך פודה בזמן זרעם כנ"ל:

אמנם הנה ראיתי בספרי האחרונים שכתבו דהקדש לא בטיל מה"ת ומשום דממונא לא בטיל וכמבואר בביצה (דף ל"ח) וא"כ כיון דעיקר האיסור של הקדש הוא משום דהוא ממון גבוה והרי בממון לא שייך ביטול. ועפ"ז תמהו על דברי התוס' במעילה דף כ"א גבי פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כיון שהוציא הראשונה מעל והקשו בתוס' וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ע"ש והקשו דמה שייך ביטול בזה הא ממונא לא בטיל וכן תי' בזה לקו' התוס' בפסחים שם שהקשו דמה חומר היא זו דהלא הקדש דבר שיל"מ ע"י חילול וכתבו דבאמת הא דמבואר בגמ' הקדש אפילו באלף לא בטיל היינו משום דממונא לא בטיל. ועכ"פ אי נימא כנ"ל א"כ בהקדש גם זוז"ג יהיה אסור מה"ת דהא זוז"ג הוא מתורת ביטול כנ"ל וכיון דבהקדש לא שייך ביטול מה"ת משום דממונא לא בטיל א"כ ממילא גם זוז"ג אסור ולפ"ז הדק"ל אמאי הוי גידולי הקדש חולין דמשום זוז"ג אין להתיר כנ"ל. והנה לכאורה נראה לה"ר לזה דבהקדש אסור מה"ת זוז"ג והיינו בע"כ משום דממון לא בטיל דהנה במעילה (דף י"ב) במשנה שם מבואר הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה והנה לפי המבואר בחולין (דף נ"ח) דהני ביעי דטריפה שטענה אחר שנטרפה הו"ל זוז"ג ומותר ומשום דהיא והזכר גורמין להם שיבואו ע"ש. ולפ"ז צ"ל לכאורה דהא דמועלין בביצתה היינו דוקא שהזכר הוא ג"כ של הקדש או דספנא מארעא דאם הזכר הוא של חולין הרי הו"ל זוז"ג אולם צ"ע דכל כי האי לא הו"ל למיסתם וא"כ נראה מזה דבאמת בהקדש גם זוז"ג אסור מה"ת והיינו משום דממונא לא בטיל כנ"ל וממילא הא דמועלין בביצתה מיירי בכל גווני כנ"ל:

אלא דבעיקר הדבר נ"ל לה"ר דגם הקדש בטיל מן התורה כשאר איסורין מברייתא מפורשת בנדרים (דף נ"ח) ר' שמעון אמר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור ע"ש ומתבאר בהדיא דהקדש לא בטיל רק מדרבנן משום דהו"ל דבר שיל"מ ע"י פדייה אבל מה"ת שפיר בטיל דאי נימא דהקדש לא בטיל מה"ת משום דממון לא בטיל א"כ מאי ענין דכייל הקדש בתוך כל הני דרק מדרבנן לא בטילי משום דשיל"מ וכן רק במינן אינן בטילין ובע"כ דגם איסור הקדש בטיל מה"ת וכמו שהקשו התוס' במעילה דליבטל פרוטה של הקדש שנפלה ברובא וכנ"ל ודלא כמש"כ האחרונים דהקדש לא בטיל מה"ת משום דממונא לא בטיל וכנ"ל:

והא דמבואר במעילה שם הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה נראה דאפילו אי נימא דהזכר הוא של חולין דהוי זוז"ג מ"מ אין צ"ל דלכך זוז"ג אסור מה"ת משום דממונא לא בטיל אלא דבאמת הכא לא שייך ענין זוז"ג כלל. והנה בהא דמבואר דמועלין בביצתה ע"כ צ"ל דס"ל לתנא דיש מעילה בגידולין דהרי הביצה הוא גידולי הקדש וכ"נ מגמ' תמורה (דף ל"א) גבי ומועלין בגידוליהן לאתויי מאי ע"ש. והנה בהקדש יש קנין ממון של גבוה וגם איסור ומדין ממון הוי בהקדש כמו בהדיוט והנה גידולי הקדש מדין ממון הוי ממון גבוה ממש וכמו גידולי הדיוט אך מ"מ ס"ל לחד תנא דאין מעילה בגידולין משום דאין מעילה רק מה שהוקדש ע"י אדם וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"ב (דף ע"ט) ומאן דס"ל יש מעילה בגידולין היינו משום כיון דהוא ממון גבוה ממש יש בו מעילה. והנה ביצת תרנגולת של הקדש אף היכי דהזכר הוא של חולין מ"מ מדין ממון הוא של הקדש וממון גבוה ממש וכמו בהדיוט דביצת תרנגולת הוא לבעל התרנגולת ואף אם הזכר הוא של אחר מ"מ אין לו שום זכות בביצה. ולפ"ז ניחא שפיר דהקדיש תרנגולת מועלין בביצתה ואף דבא ע"י גורם דהדיוט מ"מ הרי אח"כ זוכה הקדש בביצה ונעשה ממון גבוה ממש והוי כמו שנעשה הביצה הקדש ע"י קדושת פה שהקדיש אחד ביצה של חולין וה"נ כיון דזכה הקדש בביצה והוא ממון גבוה ממש ויש מעילה בגידולין ולכך מועלין בביצתה וז"ב:

אכן הא דמבואר דגם הקדש בטיל מה"ת וכמו שהוכחנו מגמ' נדרים כנ"ל אף דהא באמת ממון לא בטיל הנה מלבד מה דצ"ל דמ"מ האיסור שפיר בטל אף דהוא תלוי בממון ועי' היטב בסוגי' דביצה (דף ל"ח) ובשו"ת עמק יהושע סי' י"ח ע"ש. עוד נלע"ד לישב לכאורה דבודאי אי נימא דהיכי דנתערב הקדש בחולין לח בלח או יבש ביבש דיש להקדש חלק בגוף התערובות היה מן הדין לומר כיון דממון הקדש לא בטיל ממילא גם האיסור לא בטיל. אולם באמת יש לומר דבכה"ג אין להקדש בגוף התערובות רק חוב ממון דהנה בהגה"א פ"ה דע"ז כתב דאם נתערב חתיכת נבילה בין חתיכות כשירות א"צ לזרוק אחת לחוץ אך אם של ישראל אחר הוא יפרע לו דמים ע"ש. ולכאורה צ"ע דמ"ט יפרע לו דמים למה לא יתן לו חתיכה אחת גופיה מן החתיכות דהא כיון דממון לא בטיל א"כ במה פקע כח הבעלים מן החתיכה שלו הא ממ"נ אית ליה חתיכה אחת ואף די"ל כיון דהחתיכה השביח שנעשית כשירה יש גם לבעל הכשירות חלק בהשבח דע"י חתיכות כשירות שלו השביח אבל מ"מ הרי יש לבעל הנבילה חתיכה אחת ומ"ט יפרע לו דמים ועי' בשו"ת עמודי אור סי' נ"ה דנראה דדברי הגה"א יש להם יסוד בירושלמי פ"ה דתרומות ע"ש. ועכ"פ בהכרח צ"ל כיון דהאיסור נהפך להיות היתר פקע כח הבעלים מגוף החתיכה ואין לו רק חוב ממון והיינו שכתב דיפרע לו דמים כנ"ל ולפ"ז נראה דזהו ג"כ הטעם הא דהקדש בטיל מן התורה כנ"ל אף דממון לא בטיל והיינו משום דמדין ממון כיון דנימא דהאיסור בטל ונהפך להיות היתר ממילא פקע ממון הקדש מגוף הדבר וא"צ לתת להקדש חלק בגוף התערובות וצריך לשלם להקדש רק דמים ולפ"ז שפיר בטל איסור הקדש וממילא באמת נפקע גם כח הממון של הקדש מגוף התערובות והיינו מה שהקשו התוס' במעילה דליבטל פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ומשום דבאמת כיון דהאיסור בטל ממילא אין להקדש בגוף הפרוטות רק חוב ממון וכנ"ל אולם בכ"ז הדבר צריך הכרע:

עוד נראה לענ"ד לפרש המשנה דגידולי הקדש חולין ופודה אותם בזמן זרעם אף דכל הגידולין באו מגרמת איסור הקדש ומכח זוז"ג אין להתיר דהא בהקדש דאין לו ביטול אף זוז"ג אסור. ונראה לומר דהנה הרמב"ם פ"ה מה' מעילה הי"א כתב הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען ואע"פ שלא פדה הרי הגידולין חולין ואין מועלין בהן כו' וחייבין בחלה ע"ש ומבואר מדבריו דהא דתנן גידולי הקדש חולין דהיינו דאע"פ שלא פדה הגידולין חולין רק דלכתחילה צריך לפדות בשעת זרען. אולם הר"ש בפי' המשנה כתב גידולי הקדש חולין כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין א"צ לפדות אלא סאה אחת ע"ש ומשמע מדבריו דהא דגידולי הקדש חולין היינו זה גופה שא"צ לפדות אלא סאה אחת אבל כ"ז שלא פדה כלל אפשר דהוי הגידולין הקדש. אולם בעיקר הא דתנן ופודה אותם בזמן זרעם לכאורה צ"ע לפמש"כ הר"ש פ"ב דמע"ש בשם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין ולא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וכתב הר"ש דצריך לאכול בירושלים דוקא כיון דלא מהני ליה פדיון כיון שאינו בעין ע"ש. ועי' בס' אבני מלואים שם בתשובה שכתב דלפ"ז הא דתנן דהקדש לא בטיל משום דהוי דשיל"מ ומבואר בירושלמי דהיינו כשהן במינן צ"ל דמיירי יבש ביבש דאי לח בלח א"כ אמאי הו"ל דשיל"מ הא לא מהני פדיון כל היכי דאיתא בעין ע"ש. ועכ"פ לפ"ז צ"ע במשנה הנ"ל הא הך גידולי הקדש מיירי בע"כ שזרע בשדה של חולין דבשדה הקדש הרי תלי' בפלוגתא אם יש מעילה בגידולין ובע"כ דמיירי בשדה של הדיוט ורק דהזרע הוא של הקדש ולפ"ז קשה כיון דמיירי בדבר שזרעו כלה א"כ הרי ליכא כאן שום ממשות של הקדש בעין בתוך הגידולין וא"כ איך מהני פדיון לדבר שאינו בעין:

ונראה לישב ע"פ דברי התוס' בר"ה (דף י"ג) ד"ה ולא קציר עובד כוכבים שכתבו ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא פ' ר' ישמעאל כו' מ"מ יש לו במה שזרע ע"ש ומתבאר מזה דאף שהשדה הוא של ישראל מ"מ כפי שיעור הזרע יש לו חלק בגידולין כיון שהזרע שלו. ולפ"ז ניחא שפיר דכיון שהזרע הוא של הקדש א"כ מדין ממון יש להקדש חלק בהגידולין כפי שיעור הזרע וא"כ ניחא שפיר הא דפודה אותם בזמן זרעם ומשום דבאמת יש להקדש חלק בגוף הגידולין כפי שיעור הזרע והוי ממון גבוה ממש ולכך מהני ליה פדיון כנ"ל וכ"ז הוא רק כפי שיעור הזרע כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר הא דסגי לפדות רק כפי שיעור הזרע ואף דכל הגידולין באו מגרמת איסור הקדש והקדש לא בטיל משום דהוי דשיל"מ וא"כ אף זוז"ג אסור כנ"ל אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דמה שהוא יותר מכפי הזרע לא הוי דשיל"מ ע"י פדיון ומשום דלא מהני כלל פדיון לדבר שאינו בעין ולכך א"צ לפדות רק בזמן זרעם דיותר מזה לא מהני פדיון ולא הוי דשיל"מ וממילא זוז"ג מותר הן אמת דבעיקר דברי התוס' בר"ה הנ"ל צ"ע מסוגי' הגמ' בב"מ (דף ק"א) גבי שטף נהר זיתיו והארכתי בזה במ"א:

נחזור לענין דלענ"ד נראה דהעיקר הוא כפרש"י בע"ז שם דהא דמבואר שם דמודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר היינו שאם נטע האגוז של ערלה מותר משום דהו"ל זוז"ג גרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר וזהו דעת כל הראשונים כמעט וכמו שפסק ג"כ בשו"ע ודלא כפי' התוס' כנ"ל ונראה לענ"ד לה"ר ג"כ מהירושלמי ספ"ק דערלה דמבואר שם א"ר יוחנן עבר ונטעו מותר עבר והרכיב אסור ע"ש ונראה דהא דעבר ונטעו מותר היינו משום דהוי זוז"ג כפרש"י ואף דהא דאמר עבר והרכיב אסור זהו דלא כשי' ש"ס דילן וע"ש בפי' הפ"מ דעבר והרכיב אסור דס"ל דמחמרינן בהרכיב שניכר ביותר האיסור מבנוטע האגוז שכלה ואח"כ צומח האילן ע"ש ובגמ' דידן מבואר דגם אם עבר והרכיב מותר מ"מ הא דאמר עבר ונטעו מותר נראה דהיינו משום זוז"ג וכמבואר בתלמודא דידן. וע"ש בגליון הש"ס מש"כ דנראה מהירושלמי דטעמא דאגוז של ערלה מותר הוא משום דכלה בארץ עד שלא יצמח ולא משום זוז"ג וכ"כ בחי' הריטב"א בע"ז שם טעם זה לרבנן ע"ש. ועי' בס' ניר שכתב ג"כ דטעמא משום דהאגוז נשחת בקרקע ונפסד בעפר לפיכך גידוליו מותרין ע"ש וצ"ל ג"כ לפ"ז דזהו משום דערלה הוא מאיסורי הנאה דאפרן מותר וכ"כ בס' מקור חיים שם דבאיסורי הנאה שאפרן מותר ובדבר שזרעו כלה הגידולין נעשו אחר שנעשה האיסור עפרא בעלמא וע"ש מה שפקפק בזה אולם לענ"ד נראה כנ"ל:

ונראה לה"ר דהנה בירושלמי שם אח"כ מבואר אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת ע"ז שנעשית אפרוח איתפלגין חזקיה וכהנא כהנא אמר מותרת חזקיה אמר אסור ע"ש. וצריך ביאור הא דכייל להו אהדדי אגוז של ערלה עם ביצת ע"ז שנעשית אפרוח ומשמע דחד טעמא הוא וע"ש בס' ניר שכתב דהיינו דמדמי ערלה לביצת ע"ז שנעשה אפרוח דהתם נמי נעשה אפרוח לאחר שהביצה מתקלקלת מאוד ונעשה כעפר ע"ש. מיהו נראה דבביצת ע"ז שנעשה אפרוח לא שייך טעם זה כלל דהרי בע"ז גם אפרן אסור בהנאה וכמבואר בתמורה (דף ל"ד) ע"ש וא"כ מה בכך שהביצה נתקלקל ונעשה כעפר כיון דגם עפרה אסור בהנאה ולא דמי לערלה דהוא מן הנשרפין דאפרן מותר ולכן נראה דהטעם בשניהם הוא באמת משום זוז"ג דאגוז של ערלה שנטעו בודאי הוי זוז"ג כנ"ל וכן ביצת ע"ז שנעשית אפרוח הרי בע"כ נעשה אפרוח ע"י תרנגולת שישבה על הביצה והרי התרנגולת א"א להיות של ע"ז דהא בע"ח אינן נאסרין וא"כ הו"ל זוז"ג דהרי האפרוח נעשית ע"י ביצת האיסור ותרנגולת דהיתר והוי דומיא דאגוז של ערלה שנטעו דהוי ג"כ זוז"ג ע"י אגוז דאיסור וקרקע דהיתר ולכך ס"ל לכהנא דשניהם מותרין משום זוז"ג. וחזקיה דאמר אסור אפ"ל דס"ל דבאיסורי הנאה גם זוז"ג אסור וכמבואר שם בירושלמי פ"ב הלכה ו' ירדו לחמצן של כותים כר"א וע"ש במפרש. והיותר נראה דחזקיה אזיל לטעמיה דבאמת משמע שם בירושלמי דס"ל לחזקיה כר"א דאמר זוז"ג אסור וע"ש חזקיה אמר כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר ונפל איסור בסוף איסור כו' א"ר שמואל בר רב יצחק דר"א היא דר"א אמר אחר אחרון אני בא ע"ש ועי' בס' ניר מש"כ בזה. ועכ"פ נראה דס"ל לחזקיה כר"א דזוז"ג אסור ולכך ס"ל ג"כ דאגוז של ערלה שנטעו וביצת ע"ז שנעשית אפרוח אסור כנ"ל ועכ"פ הרי מתבאר מזה דאגוז של ערלה שנטעו הוי זוז"ג משום אגוז דאיסור וקרקע דהיתר וכפרש"י בע"ז שם ודלא כפי' התוס' שם דבכה"ג לא מקרי זוז"ג כנ"ל ולפ"ז נראה דה"ה לכל גידולי א"ה דהוי זוז"ג:

עוד מבואר שם אח"כ בירושלמי ביצת הקדש שנעשית אפרוח א"ר יסא פליגי בה כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת כו' כהנא אמר אסור ופודה אותה כמות שהיא ור' יוחנן אמר מותרת ופודה אותה בזמן זרעה. וע"ש בפ"מ דר"י אמר מותרת דהו"ל גידולי הקדש וחולין הוא וכדתנן לעיל בפ"ט דתרומות דגידולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותן בזמן זרעם והיינו דח"נ לפדות רק כפי אשר היו שוין בזמן הזרע וה"נ פודה אותה בזמן זרעה כפי אשר היתה שוה קודם שנעשה האפרוח וכהנא אמר אסורה ולא מחשיב לה לגידולי הקדש אלא כגופה היא ולכך פודה אותה כמו שהאפרוח היא שוה עכשיו ע"ש, וצריך להבין במאי פליגי והנה אי נימא דביצת הקדש שנעשה אפרוח מיירי שישבה עליה תרנגולת של הקדש ולפ"ז קשה מ"ט דר' יוחנן והא הוי גידולי הקדש ממש כמו הקדיש אילן ונתמלא פירות דאפילו למ"ד אין מעילה בגידולין מ"מ הא ס"ל דלא נהנין ולא מועלין ובודאי דאם רוצה לפדות צריך לפדות כל הגידולין והא דמבואר בפ"ט דתרומות גידולי הקדש חולין בע"כ מיירי שנזרע בשדה הדיוט דבשדה הקדש בודאי דצריך לפדות כל הגידולין. ועכ"פ בביצת הקדש שישבה עליה תרנגולת של הקדש ונעשית אפרוח פשיטא דפודה אותה כמות שהיא. ולכן נראה דמיירי בביצת הקדש שישבה עליה תרנגולת של חולין והוי דומיא דגידולי הקדש בשדה הדיוט דמבואר במשנה שהוא חולין ופודה בזמן זרעה ומ"מ ס"ל לכהנא דאסורה ופודה אותה כמות שהיא ומשום דס"ל דמדין ממון האפרוח היא של הקדש וממון גבוה ממש ולא דמי לגידולי הקדש בשדה חולין דהתם הגידולין גדילין בבטן הארץ ממש והארץ מולידה ומצמיחה, משא"כ גבי אפרוח התרנגולת הוא רק כמו גורם שעושה פעולת החימום ולכך ס"ל דמדין ממון שייך האפרוח לבעל הביצה וא"כ הוי ממון גבוה ממש וצריך לפדות כמות שהיא עכשיו דאף למ"ד אין מעילה בגידולין מ"מ הרי לא נהנין כנ"ל. אך ר' יוחנן ס"ל דהוי כמו גידולי הקדש בשדה של הדיוט שהוא חולין ואין להקדש אלא כפי שיעור הזרע וה"נ מדין ממון עיקר האפרוח הוא של בעל התרנגולת ואין להקדש רק כפי דמי הביצה ולכך ס"ל דפודה אותה בזמן זרעה:

ומכאן יש לפשוט קצת למה שנסתפקתי במ"א בתרנגולת של אחד שהלכה וישבה על בצים של איש אחר והבעלים לא ידעו כלל ואח"כ יצאו אפרוחין למי שייך האפרוחין וכיצד סדר החלוקה בזה ומכאן נראה דיסוד הדבר הוא מחלוקת כהנא ור' יוחנן דמזה יש להוציא דין הנ"ל כנ"ל ועי' בסוגי' דב"מ (דף ק"א) ושם (דף ס"ח) משכרת אשה לחברתה תרנגולת כו':

ועכ"פ הרי נתבאר דהעיקר הוא כפרש"י בע"ז שם דגידולי אגוז של ערלה מותר מטעם זוז"ג וכ"ה דעת כל הראשונים וכמו שפסק ג"כ בשו"ע כנ"ל ולפ"ז נראה דמכש"כ גידולי חמץ שעבר עליו פסח דמותר מטעם זוז"ג ודלא כמש"כ הגאון מליסא בספר מקור חיים לחלוק על הח"י ולאסור גידולי חמץ שעבר עה"פ וכל מש"כ נראה ברור:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה