פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן יג
כבוד אהובי ומיודעי הרב הגאון המפורסם כו' כקש"ת מוה' אלבסנדר סענדר הכהן נ"י האב"ד בעיר קופישאק:
אחד"ש כמשפט באהבה רבה הנה בהיותי מעיין עתה וכותב על הספר בסוגיא דקטן אוכל נבילות נזכרתי אשר בטל ילדותי דנתי אז בסוגי' זו לפני מעכת"ר שיחי' ולהבדיל בין החיים הרב הג' הצדיק מוה' יוסף ב"ר איסר זצ"ל מווילקאמיר ונמצא ת"י אשר השיב כת"ר אז ולאשר נעים לי לשעשע עם כתר"ה אמרתי להתבונן קדמוניות להעיר ולעורר ובמה דסיים אפתח. ע"ד הקו' שלי בנזיר (דף כ"ט) ובאשר כפי הנראה מדבריו לא פורש אז באר היטב כוונתי וע"כ טרם אבא על סדר דבריו אמרתי להעתיק בזה מש"כ אז והוספתי בה אח"כ וזה החלי:
הנה בהא דקי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אסור להאכילו בידים נסתפקו האחרונים אם הוא מה"ת אי מדרבנן ועי' בס' ישועת יעקב באו"ח סי' שמ"ג ע"ש. והנה בפ' חרש (דף קי"ד) מייתי בגמ' תלתא קראי גבי שרצים ודם וטומאה להזהיר הגדולים על הקטנים ומפרש בגמ' וצריכא כו' ע"ש. והנה הב"י באו"ח סי' שמ"ג כתב בדעת הטור דס"ל דנהי דמעיקרא ס"ד דגמ' דמהני קראי ילפינן מינייהו לשאר איסורים כו' אבל בתר דאשכחן דבכמה דוכתי הוזהרו גדולים על הקטנים הו"ל ג' כתובין הבאין כאחד ולכ"ע אין מלמדין ואע"ג דבגמ' מצריך להני תלת קראי י"ל דס"ל לרבינו דלאו דוקא הוא ע"ש. ועי' בשו"ת נ"ב מהדו"ת סי' א' שצדד לומר דבנבילה ובשאר איסורי תורה אינו אסור מה"ת לספות לקטן אלא מדרבנן וכ"כ הפרמ"ג במשבצות לדעת הרמב"ם ובפתיחה כוללת ע"ש:
אך נלע"ד לה"ר דאף בשאר איסורין אסור מה"ת לספות לקטן בידים דהנה בזבחים (דף צ"ט) פריך מנה"מ אמר ר"ל דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ראוי לחיטוי קאמרינן הרי קטן דאין ראוי לחיטוי ואוכל כו' ופרש"י קטן פסול לעבודה כו' ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות איש כאחיו איש חולק ואין קטן חולק ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר כתיב עכ"ל ע"ש. וא"כ אי נימא דבשאר איסורין מותר מה"ת לספות לקטן בידים א"כ קשה דמאי פריך הרי קטן שאין ראוי לחיטוי ואוכל הא שאני קטן שהותר לספות לו בידים כל האיסורין וא"כ נהי דגדול שאין ראוי לחיטוי אינו אוכל מ"מ קטן אוכל אע"פ שאין ראוי לחיטוי כנ"ל ושפיר ממעט אותו הכתוב מחלוקה דמצד האיסור שאין ראוי לחיטוי הרי הותרו לו כל האיסורין לאכילה ואשמעינן דמ"מ אינו חולק ובע"כ מוכרח מזה דמה"ת אסור לספות לקטן איסור בידים. ולפ"ז פריך שפיר כנ"ל:
עוד נראה לה"ר מסוגי' דנזיר (דף כ"ט) גבי האיש מדיר את בנו בנזיר ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור"ל אמר כדי לחנכו במצות ופריך בשלמא לר' יוחנן אהכי כי מטמא מייתי קרבן צפורין ואכל כהן מליקה אלא לר"ל הא אכיל נבילה ומשני קסבר כר' יוסי בר"י דאין שחיטה לעוף מה"ת ע"ש. ולפ"ז אי נימא דבשאר איסורין מותר מה"ת לספות לקטן בידים ורק מדרבנן אסור א"כ קשה דמאי דוחקיה לאוקמא כר"י בר"י הא אפילו אי נימא דיש שחיטה לעוף מה"ת מ"מ משכחת לה שפיר דהא אפשר דניתי כהן קטן שיאכל הך קרבן צפורין שהרי מה"ת מותר לספות לקטן איסור בידים ואי משום דמדרבנן אסור להאכילו בידים מ"מ הכא משום חינוך שרי כדאמרינן התם אתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. וכן כי משני אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ הא אכתי מדרבנן יש שחיטה ומליקה הוי נבילה מדרבנן ובע"כ דמשום חינוך שרי וא"כ אפילו אי יש שחיטה לעוף מה"ת אפשר שכהן קטן יאכלנה ומשום חינוך שרי לספות לו בידים אף מדרבנן והרי כן הקשו רבותינו בעלי התו' בפסחים (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה כו' ופריך וניתי כל חד כהן בהדיה האי כהן היכי דמי כו' וכתבו בתו' ד"ה האי כהן וא"ת וניתי כהן קטן וי"ל דעדיפא מינה פריך ע"ש ועכ"פ לפ"ז הרי גם בסוגיא דנזיר הוי מצי לשנויי דנייתי כהן קטן כנ"ל. הן אמת דדברי התו' הנ"ל לכאורה צ"ע דהנה ביבמות (דף מ"א) מייתי שם ברייתא מצות תאכל במקום קדוש מצוה כו' שבתחילה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם כו' אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה וכתבו בתו' ד"ה רצה כהן אחר אוכלה והא דדרשינן בפ"ב דקדושין לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר כו' א"נ הכא מריבוי ילפינן דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה ע"ש. והנה באמת נראה דלאו דוקא במנחה הדין כן אלא דה"ה בכל הקרבנות דכולהו ילפי מהדדי בהקישא דזאת התורה במנחות (דף פ"ב). ונראה לה"ר לזה מגמ' זבחים הנ"ל דאמר ר"ל אמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה כו' שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ולכאורה קשה מנ"ל דקרא קאי לדיוקא דמי שאינו מחטא אינו אוכל דילמא אתי לגופיה דכהן המחטא דהיינו המקריב מצוה שיאכל ממנה ובע"כ צ"ל דלזה ל"צ קרא דילפינן ממנחה כנ"ל. ועכ"פ לפ"ז צ"ע דמאי קשיא להו להתו' דניתי כהן קטן דלמא שלמים הוא ומצוה בכהן המקריב שיאכל ממנה ויש לישב ואכ"מ:
ועוד נראה לה"ר דהנה התו' בגיטין (דף נ"ה) גבי העיד ר"י על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה וכתבו בתו' דבתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת כדאמרינן בריש האשה רבה דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת ולוקמא אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא וי"ל כו' ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפילו מאכילה בידים וכ"כ בחי' הרשב"א לישב פרש"י שפי' בתרומה דרבנן ומשום דלישנא דאוכלת בתרומה משמע שאומרים לה לאכול א"נ אפילו להאכיל בידים ע"ש. ולפ"ז אי נימא דבשאר איסורין אינו אסור מה"ת לספות לקטן בידים כ"א מדרבנן אסור א"כ קשה דמה צריך הגמ' ביבמות שם לאוקמא דאוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן נהי דאוכלת בגינו משמע דאפילו מאכילה בידים מ"מ יהי' מותר באמת להאכילה בידים אפילו בתרומה דאורייתא דהרי אין כאן לעקור דבר מה"ת כלל דהא מדאורייתא מותר לספות לקטן איסור בידים בכל איסורין ואינו אסור להאכיל כ"א מדרבנן ונגד זה הרי יש כאן נשואין דרבנן ויהיה מועיל לענין הך דרבנן דיהיה מותר לספות לה תרומה ולהאכילה בידים וכן קשה על פירש"י כנ"ל. ובע"כ מוכח מזה דמה"ת אסור לספות לקטן איסור בידים וכיון דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת לכך מוקי בתרומה דרבנן ועי' בס' ישועת יעקב מ"ש בזה לענין קטנה שנדרה ע"ש:
והנה בשו"ת נו"ב שם הקשה דלפי מאי דקי"ל דשחיטת עובד כוכבים פסולה משום דכתיב וזבחת ואכלת מי מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו וכמ"ש הרא"ש וא"כ קשה אמאי שחיטת קטן כשירה נימא ג"כ דלא מקרי בר זביחה דהא קטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו והרי מבואר בגמ' דקטן פסול לכתיבת תפילין ומשום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה א"כ כמו דקטן מקרי אינו בקשירה ה"נ נימא דלא מיקרי בר זביחה. וע"ש מה שתי' משום דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הא אסור להאכילו בידים ולכך מקרי בר זביחה וא"כ מוכרח מזה דמה"ת אסור להאכיל לקטן איסור בידים ע"ש. מיהו ראיה זו נראה לדחות דהנה לכאורה קשה באמת בהא דמבואר בגמ' דקטן פסול לכתיבת ס"ת ותפילין משום דאינו בקשירה דהנה התו' בגיטין (דף כ"ב) ד"ה דהא הקשו מ"ט כשר קטן ושוטה לכתוב גט הא לאו בני כריתות נינהו ותי' דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע"ש וא"כ קשה דה"נ נימא דקטן מקרי ישנו בקשירה כיון שאם הגדיל הוי בר קשירה. ולכן נראה לחלק בין ישנו בקשירה לבין בר כריתות והיינו דבמצוה חיובית כמו בקשירה דגזה"כ הוא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה בעינן שישנו בקשירה מיד ולא מהני מה שיהיה בקשירה כשיגדיל הקטן אולם במצוה שאינה חיובית בעינן רק שיהיה בגדר בר כריתות ובר כריתות מקרי אפילו כשהוא קטן כיון שאם יגדל יהיה בר כריתות. ולפ"ז נראה דבשחיטה שאינה מצוה חיובית דאם אינו רוצה לאכול בשר א"צ לשחוט בעינן רק שיהיה בר זביחה. ולפ"ז אף אי נימא דמה"ת מותר להאכיל לקטן נבילות בידים מ"מ שפיר הוי קטן בגדר בר זביחה כיון דכשיגדיל הקטן יהיה בר זביחה וכמו דמקרי בר כריתות כנ"ל:
ואחר העיון נראה דבגוף הדבר אם בשאר איסורין ג"כ אסור מה"ת לספות לקטן איסור בידים הוא מחלוקת בגמרת ירושלמי בפ"ב דפסחים ז"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר אינו צריך אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל ומה ת"ל לא יאכל חמץ כו'. ועי' במראה הפנים שם שהקשה דהא האי ק"ו משרצים פריכא הוא דמה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן תאמר בחמץ דאכילתו בכזית וכעין דפריך האי פירכא בבבלי יבמות דלא מצי למילף דם משרצים לעשות המאכיל כאוכל ע"ש ועוד צ"ע נהי דר' יאשיה לא יליף חמץ ק"ו משרצים ומשום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה מ"מ מ"ט לא יליף בחמץ לעשות המאכיל כאוכל מדם דהא בגמ' שם מבואר דלפיכך לא ילפינן שרצים מדם ומשום דמה לדם שכן כרת ע"ש א"כ חמץ שהוא בכרת הרי שפיר יש ללמוד מדם לעשות המאכיל כאוכל אכן ע"ז יש לומר דה"ט דאין ללמוד חמץ מדם ומשום דיש לומר מה לדם שכן לא היתה לו שעת הכושר תאמר בחמץ שהיתה לו שעת הכושר וכמבואר בפסחים (דף כ"ה) ע"ש אכן הא דיליף ר' יצחק חמץ משרצים אף דלכאורה הא איכא למפרך ג"כ מה לשרצים שכן לא הי"ל שעת הכושר תאמר בחמץ כנ"ל. אך י"ל דגם בשרצים משכחת לה שהי"ל שעת הכושר דהא קי"ל דתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרין כ"ז שלא פירשו. ולפ"ז כשפירשו הרי הי"ל שעת הכושר ואף דטעם ההיתר הוא משום דקודם שפירשו אינם בכלל שרץ השורץ על הארץ. ולפ"ז מה שהי"ל שעת הכושר הוא קודם שבא לכלל שרץ מ"מ נראה דגם בכה"ג מקרי הי"ל שעת הכושר. דהנה התו' בחולין (דף ק"כ) ד"ה מה להנך שכן לא הי"ל שעת הכושר דנבילה כמו שהיא עתה מתה לא הי"ל שעת הכושר א"נ מחיים היה בה איסור אבמ"ה ע"ש הרי דלפי תי' השני שבתו' גם נבילה מקרי הי"ל שעת הכושר קודם שנתנבלה לולי משום דגם מחיים היה בה איסור אבמ"ה. ולפ"ז נראה דגם שרצים שגדלים בתלוש ופירשו אף דמתחילה לא היה בכלל שרץ מ"מ מקרי הי"ל שעת הכושר כמו נבילה ודו"ק. אך עכ"פ אכתי קשה דהא איכא למפרך מה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה. ועוד קשה דבמאי פליגי ר' יאשיה ור' יצחק. ולכן נראה לומר דהא דאמר ר' יצחק ומה שרצים הקלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור כו' אינו רוצה ללמוד חמץ משרצים לחודיה אלא דבאמת יליף מכל הנך קראי משרצים ודם או משרצים וטומאה אלא שקיצר בדבר וה"ה דילפינן מהנך קראי לכל התורה כולה דאסור לספות לקטן איסור בידים. אולם ר' יאשיה אפ"ל דס"ל דהנך קראי הו"ל ג' כתובין הבאין כאחד דהצריכותא שבגמ' לאו דוקא וכמ"ש הב"י לדעת הטור ולכך לא ילפינן מינייהו לשאר איסורין ואיצטריך קרא גבי חמץ לעשות את המאכיל כאוכל:
אכן בעיקר מש"כ הב"י דלא ילפינן מהנך קראי ומשום דהו"ל ג' כתובין הבאין כאחד דהצריכותא שבגמ' לאו דוקא תמה ע"ז הט"ז שם וכתב דזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הוא ומה שהקשה הרא"מ דלא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם תי' הט"ז דיש פירכא על מה הצד דבטומאת מת אשכחן פעמים דמביא לידי כרת ע"ש. אולם לענ"ד נראה לומר בפשיטות דיש פירכא על מה הצד דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור דם שכן כרת טומאה שאני כהנים כו' וכמבואר בכתובות (דף ל"ב) אלא דהתו' שם הקשו דא"כ לא נלמוד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למפרך צד חמור או צד קל. ועי' בס' פנ"י שם שתי' באופן נאות והיינו דכל היכי דהדר דינא בצד השוה כמו בריש ב"ק הצד השוה שבהן שכן דרכן להזיק לא פרכינן צד חמור דל"ל לומר דהצד חומר שיש בכל אחד לבדו גורם החומרא אחרי שיש צד השוה חומרא אחת שהיא בשניהם נוח לומר שהיא הגורמת. אולם היכי דלא הדר דינא במה הצד דליכא חומרא אחת שיש בשניהם שפיר פרכינן שכן יש בהן צד חמור ע"ש. והנה בנדון דידן בודאי לא הדר דינא דהא ליכא חומרא אחת שיש בכולם ואף שהב"י הביא בשם הרא"מ שהקשה דליכתוב רחמנא טומאה ודם וליתי שרצים מינייהו כו' לא ראי זה כראי זה הצד השוה שכן באזהרה כו' ע"ש. מ"מ נראה ברור דמה שהן באזהרה לא מקרי הדר דינא בצד השוה דלא שייך לומר דמה שהן באזהרה גורם החומרא דאם אין אזהרה אין כלום וצריך חומרא נוספת על האזהרה כמו דם שכן כרת ועכ"פ כיון דלא הדר דינא דליכא צד השוה חומר אחת שיש בכולם ולפ"ז שפיר פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וכן לא ילפינן שאר איסורין מינייהו במה הצד משום דאיכא למפרך כנ"ל. והנה במכות (דף ד') מבואר דלר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו צד חמור לא פריך ע"ש. ולפ"ז שפיר יש ללמוד בכל התורה דאסור לספות לקטן איסור בידים במה הצד מהנך ג' קראי. ועכ"פ לפ"ז נמצא דבעיקר הדבר אי ספינן ליה לקטן איסור בידים בשאר איסורין אם ילפינן מהנך קראי תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן במכות שם אי פרכינן צד חמור כנ"ל. והנה במכות (דף ט"ו) מבואר דס"ל לר"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כר"י. ולפ"ז ס"ל בע"כ דצד חמור לא פריך וא"כ ממילא ילפינן בכל האיסורין מהנך קראי דלא ליספו להו לקטנים בידים וא"כ לר"ל לשי' שפיר פריך הגמ' בנזיר שם והא קאכיל כהן מליקה שהיא נבילה דאין לומר דניתי כהן קטן דלדידיה אסור מה"ת להאכילו נבילות בידים. וכן ר"ל לשי' בזבחים שם אמר שפיר והרי קטן כו' כנ"ל:
ועתה אבא על סדר דבריו מ"ש כת"ר וז"ל מה שהקשה על סוגי' דנזיר כ"ט דלישני דאכיל כהן קטן יתורץ ג"כ ע"פ האמור למעלה דגבי מליקה א"א ליתן לכהן קטן דהא אסור למספי בידים איסור דאורייתא לכו"ע משא"כ גבי פסח דשה לבית אבות לאו דאורייתא כו' ואף דמדרבנן יש איסור מ"מ משום חינוך מצוה שרי עכ"ל. והנה בפשוטו בודאי לא קשה כלל וכבר נתבאר למעלה באר היטב. ומש"כ כת"ר ז"ל ואין להקשות כיון דמשום חינוך מצוה שרי גם הצפורין שם בנזיר יהי' מותר לכהן קטן וכדמשמע לכאורה לשון התו' פ"ח שכתבו דלא אסר אלא דומי' דשרצים ונבילות דזה אינו דהא אמרינן נדרים ל"ז כו' הרי לפנינו דאיסור דאוריייתא אסור אפילו במקום מצוה עכ"ל. אולם לענ"ד נראה דאפילו אי נימא דגם איסור דאורייתא שרי במקום חינוך מצוה וכפשטות דברי התו' בפסחים שם מ"מ ל"ק כלל דל"ד למש"כ התו' דמותר ליתן לקטן אכילת פסח שלא למנוייו משום חינוך מצוה דהתם גם מה"ת הוי חינוך מצוה דהרי הוא פסח אלא שיש איסור, משום שלא למנוי' אבל הכא גבי האיש מדיר את בנו בנזיר מן התורה אין כאן לא נזירות ולא קרבן כ"א נבילה גמורה ומה זה ענין לחינוך מצוה וז"ב:
ומ"ש כת"ר לישב תמיהתי על תשובת רע"א סי' ט"ו שהביא שם מש"כ הר"ן בפ' כ"כ דאף להרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים זהו רק לצרכו אבל לא לצרכנו והקשה ע"ז בתשובה הנ"ל מפ' תולין גבי כשותא בכרמא דפריך וליתן ליה לתינוק ישראל והא התם הוי לצרכנו וכן הקשה על הרשב"א בתשובה שמביא ראיה לדינו מההיא דשבת הנ"ל. וע"ז תמהתי דהא הטעם דמודה הרשב"א דלצרכנו אסור הוא משום דאתי למיסרך והרי המקשה בשבת לא ס"ל כלל הך דאתי למיסרך כמ"ש התו' שם. ולפ"ז שפיר פריך וליתן לתינוק ישראל אף דהוי לצרכינו. וע"ז כתב כת"ר דמה שכתב הר"ן בפ' כ"כ לשי' הרשב"א דהא דאמרינן קטן שבא לכבות אין שומעין לו אף דלדידן דקי"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה כיבוי לא הוי אלא איסור דרבנן והו"ל למשרי וביאר הר"ן משום דהוי לצרכינו בלבד כנ"ל אין הטעם משום דאתי למיסרך דזה פשוט דאתי למיסרך לא שייך רק היכי דהוי מילתא דקביעותא משא"כ היכי דהוי דרך מקרה בעלמא כמו דליקה כו' והא דאסרינן בכיבוי משום דהוי לצרכינו לבד ומדינא קא אסר ליה ולא משום דאתי למסרך וגם הרה"ג מהר"י זצ"ל הסכים ע"י. הנה בחפצם להצדיק את הצדיק הגאון הנ"ל הטו המסילה בכוונת הרשב"א והר"ן דהנה הר"ן בפ' מי שהמשיך גבי לקטן יהיב ליה כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דמכאן יש לה"ר דאיסורא דרבנן ספי ליה בידים ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסור כי היכי דלא ליתי למיסרך דהא כיבוי דליקה דרבנן הוא לר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר כו' ל"ח בכי הא דילמא אתי למיסרך עכ"ל וכ"כ בחי' הרשב"א שם ועכ"פ הרי מפורש יוצא מפי הר"ן דהא דאמרינן גבי כיבוי דליקה קטן שבא לכבות אין שומעין לו היינו משום דכיון דעביד מחמת גדול אסור משום דאתי למיסרך: