פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן יב
לכבוד ידיד ד' וידיד עמו הרב המאוה"ג הגאון המפורסם בשערים סוע"ה הגביר המרומם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם ליטש ראזענבוים נ"י (ז"ל) בעיר פרעשבורג אחר דרישת שלומו ושלום תורתו כמשפט באהבה הנה הגיעני יקרתו הטהור תשובתו הרמתה ביום ד' תשרי העבר כו' ועתה ראיתי להשיבהו בעז"ה ויהי מה:
הנה ע"ד שי' הרשב"א בחי' פ' חרש דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים והקשה הדר"ג ממש"כ הרשב"א בחי' לגיטין דף נ"ה במשנה שם דהעיד ר' יוחנן על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ופרש"י בתרומה דרבנן. והקשה הרשב"א דהא לפי מה דקי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אף בתרומה דאורייתא אכלה ותי' דלישנא דאוכלת בתרומה משמע ליה לרש"י שאומרים לה לאכול א"נ אפי' להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור כו' אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילה בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן ותמה הדר"ג דהרשב"א לשי' דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים א"כ ל"ל לומר משום נשואין דרבנן מאכילין אותה בתרומה דרבנן תיפוק ליה דבל"ז הא ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים עכ"ד יפה הקשה ונפלאתי מאוד על הגאון בעל חתם סופר בתשובה ח' או"ח סי' פ"ג שהביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב ואין להקשות על הרשב"א הנ"ל דס"ל בדעת רש"י דאיסור דרבנן שרי למיספא בידים מהא דפרש"י ס"פ ר"ע ע"ש ודבריו תמוהים מאוד דאדרבה מדברי הרשב"א הנ"ל יש לדייק איפכא דס"ל בדעת רש"י דאיסור דרבנן אסור למיספא בידים דהא כתב משום נשואין דרבנן מאכילין אותה בתרומה דרבנן ועל הרשב"א לשי' קשה באמת כנ"ל כמו שהקשה כת"ר:
ונראה לישב דהנה בעיקר שי' הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים יש להסתפק אם הוא אפילו בקטן שהגיע לחינוך או דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך דבדבריו שם לא פורש והנה בחי' הריטב"א בפ' חרש שם הביא שי' הרשב"א הנ"ל וז"ל ומיהו אסור מה"ת להאכילו בידים כו' וי"א מרבותינו ז"ל דבאיסורין של דבריהם מחתינן להו חדא דרגא ומאכילין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת כו' ע"ש וזהו שי' הרשב"א כנ"ל ומתבאר מדבריו דס"ל בשי' הרשב"א דדוקא קטן שלא הגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן בידים: והנה הרשב"א בחי' פ' חרש שם כתב דהמשנה דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן ודאי משמע אפילו בשהגיע לחינוך ע"ש ולפ"ז הרי שפיר הוצרך הרשב"א לפרש דמאכילין אותה בתרומה דרבנן משום נשואין דרבנן דכיון דהמשנה מיירי אפילו בקטנה שהגיעה לחינוך ובזה מודה הרשב"א דלא ספינן לה איסור דרבנן בידים:
אולם הנה הר"ן בריש פ' יוהכ"פ ה"ר דשאר עינויים הוא רק מדרבנן מדתניא התינוקות מותרין בכולן ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן כו' ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה כו' אלא א"א מדאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל הר"ן ע"ש וזהו שי' הרשב"א כנ"ל ומתבאר בהדיא דס"ל דאפילו קטן שהגיע לחינוך ספינן ליה איסור דרבנן בידים ודלא כמש"כ הריטב"א והנה להבין פעם מחלוקתם נלע"ד דזה תלי' בחקירה אחרת לענין קטן שהגיע לחינוך אי ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא דהנה התו' בשבת (דף קכ"א) ד"ה ש"מ כתבו דהא דקי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כש"כ דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה כו' ע"ש אולם התו' בנזיר (דף כ"ח) ד"ה בנו הקשו ג"כ הא דאמר בעלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הא אף לחנכו מוטל על האב ותי' דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך כו' ועוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב כו' ע"ש ומתבאר מדבריהם דלעולם אף בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו ומשום דחינוך לא שייך אלא במ"ע או דאין חינוך אלא באב כנ"ל. והנה יסוד שי' הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים הוא משום דמוכרח שם בפ' חרש דאפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מ"מ באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו ולפ"ז לפי מה דקיי"ל דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ממילא באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא וספינן ליה אפילו בידים וכמש"כ בחי' בפ' חרש שם ע"ש ולפ"ז הנה לפמש"כ התו' בשבת שם דבקטן שהגיע לחינוך באיסור דאורייתא באמת ב"ד מצווין להפרישו כנ"ל א"כ אפילו אי נימא דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו בשהגיע לחינוך וכמש"כ האחרונים מ"מ בודאי דלא ספינן ליה בידים דכיון דבשהגיע לחינוך באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו א"כ באיסור דרבנן כי נחתינן חד דרגא אין ב"ד מצווין להפרישו אבל מ"מ לא ספינן ליה בידים וכמבואר בפ' חרש שם דלמ"ד ב"ד מצווין להפרישו בדרבנן אין מצווין להפרישו אבל מ"מ לא ספינן ליה בידים ומכש"כ אי נימא דבקטן שהגיע לחינוך גם בדרבנן ב"ד מצווין להפרישו משום חינוך אבל עכ"פ זה ודאי דלא ספינן ליה בידים כנ"ל אולם לפי שי' התו' בנזיר דגם בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו מאיסור דאורייתא א"כ בודאי באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא לפ"ז אף בקטן שהגיע לחינוך ספינן ליה בידים איסור דרבנן ולפ"ז יתבאר שפיר מחלוקת הראשונים כנ"ל דהנה הריטב"א בחי' פ' חרש מסיק כמש"כ התו' בשבת וע"ש מש"כ בסוף דבריו וז"ל ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבין ב"ד מדרבנן להפרישו מנבילות ואיסורין וכן דעת הרא"ה ז"ל הר"ם בשם רבו רבינו ז"ל עכ"ל ע"ש ולפ"ז מכיון דס"ל דקטן שהגיע לחינוך באיסור דאוריית' ב"ד מצווין להפרישו ממילא באיסור דרבנן אין מצווין להפרישו אבל לא ספינן ליה בידים כנ"ל והיינו שכתב הריטב"א דבאיסורין של דבריהם מאכילין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת כנ"ל אולם הר"ן נראה דס"ל כשי' התוס' בנזיר דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו מאיסור דאורייתא וממילא באיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא ג"כ אפילו בקטן שהגיע לחינוך ספינן ליה איסור דרבנן בידים והיינו מש"כ הר"ן בר"פ יוהכ"פ דאפילו שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים כנ"ל:
ובזה האיר ד' את עיני להבין דברי הר"ן בר"פ יוה"כ שם הסתומים מאוד דהנה מש"כ הר"ן דמאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה צע"ג דבאמת משם לא מוכח מידי וע"ש בסוגיא דפריך למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא מהא דתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש הרי דשם מיירי בדאורייתא ואי נימא דזה הוי כמאכיל בידים וכמש"כ הרשב"א בחי' בפ' חרש כש"כ דקשה דהרי בדאורייתא בודאי לא ספינן בידים וכמו שהקשה הרשב"א שם ועכ"פ לענין איסור דרבנן אי ספינן בידים אין מסוגיא זו ראיה כלל וכבר נלאו בזה חכמי לב ועי' בס' ישועת יעקב בסי' שמ"ג מש"כ לישב הוא ובנו הגאון בפלפול רחוק ובאמת אף אם יעלה בידינו להוציא דין זה מתוך פלפול עדיין צע"ג מה ראה הר"ן להביא בכאן הסוגיא דפ' יוצא דופן הרי עיקר הדין מתבאר מתוך ראיות מפורשות מהש"ס מהסוגי' דפ' חרש ושבת דף קל"ט לענין כשותא בכרמא ובר"פ מי שהחשיך וכמש"כ הרשב"א בפ' חרש והרשב"א והר"ן בר"פ מי שהחשיך ע"ש אולם לפמש"כ יתבאר דברי הר"ן שפיר והיינו דמש"כ כדמוכח בפ' יוצא דופן כו' אינו רוצה לומר על עיקר הדין דספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים דע"ז אין ראיה כלל ועיקר זה הדין נתבאר מראיות מפורשות כנ"ל אולם כוונתו הוא למש"כ שם מתחילה דמשמע דעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ומשום דכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וע"ז כתב כדמוכח בפ' יוצא דופן. דהנה לפמש"כ הנה עיקר הדבר אי אפילו בקטן שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן תלי' בזה דאי נימא דהא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו היינו אפילו בקטן שהגיע לחינוך א"כ פשיטא דבאיסור דרבנן דנחתינן חד דרגא וספינן ליה בידים היינו ג"כ אפילו בקטן שהגיע לחינוך רק אי נימא כמש"כ התו' בשבת דבקטן שהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא לפ"ז ה"ה דבקטן שהגיע לחינוך באיסור דרבנן לא ספינן ליה בידים כנ"ל והנה בחי' הרשב"א והריטב"א בפ' חרש שם הביאו ראיה מפורשת דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו מהסוגיא דפ' יוצא דופן הנ"ל גבי יתומה שנדרה דמשני הגמ' קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו והרי שם מיירי במופלא סמוך לאיש ע"ש ועפ"ז יתבאר דברי הר"ן דזהו שכתב דאע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפ' יוצא דופן כו' והיינו דמשם מוכח דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו מאיסור דאורייתא ולפ"ז ממילא דה"ה דבאיסור דרבנן ג"כ אפי' בקטן שהגיע לחינוך נחתינן חד דרגא ומאכילין אותו אפילו בידים כנ"ל:
והנה בגמ' ר"ה דף ל"ג ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופרש"י דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקין שילמדו והתו' הקשו על פרש"י ופירשו איפכא דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין אבל לכתחילה לא אמרינן להו תקעו וקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין ואע"ג דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים מ"מ שרי להתעסק כיון דזמנין איכא מצוה ע"ש והנה לשי' הרשב"א דס"ל דבאמת ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים לפ"ז ניחא בפשיטות הא דקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין וכ"כ בביאורי הגר"א בסי' שמ"ג סק"ו וז"ל אבל הרשב"א כתב דמדרבנן מותר כו' ובזה אתי שפיר ההיא דר"ה כאן בקטן כו' וכפירוש תוספות כו' ע"ש וכוונתו כנ"ל אולם קשה לפ"ז א"כ גם בקטן שהגיע לחינוך אמאי אין מתעסקין ולפ"ז הרי מוכרח לכאורה דקטן שהגיע לחינוך לא ספינן ליה איסור דרבנן בידים מיהו הר"ן פי' הסוגיא כפרש"י ע"ש ולפ"ז מוכרח דגם בקטן שהגיע לחינוך ספינן ליה איסור דרבנן והר"ן לשי' כנ"ל והנה הרשב"א שה"ר דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו לפ"ז נראה דבאיסור דרבנן ה"ה דספינן ליה בידים כנ"ל מיהו הרשב"א בחי' שם הניח בצ"ע ונראה דרפויי מרפיה בידיה ועכ"פ לפ"ז ניחא מש"כ הרשב"א בגיטין הטעם משום נשואין דרבנן דטעם זה מספיק בפשיטות אפילו בקטנה שהגיעה לחינוך כנ"ל:
עוד נראה לישב דברי הרשב"א בגיטין שם במש"כ דשרי להאכילה בידים בתרומה דרבנן משום נשואין דרבנן ולא כתבו בפשיטות משום דספינן איסור דרבנן לקטן בידים והיינו משום דמכח נשואין דרבנן מותר גם לאחרים זרים להאכילה בתרומה דרבנן אבל בתורת דספינן איסור דרבנן לקטן אסור לזרים להאכילה ומשום דתרומה אסור בהנאה של כילוי ואף בהמה אסור להאכילה כרשיני תרומה ופשיטא דאסור להאכיל תרומה לקטן וכ"כ כל האחרונים דאסור להאכיל טבל דרבנן אפילו לשי' הרשב"א ומשום דטבל אסור בהנאה של כילוי ועי' בס' ישועת יעקב סי' שמ"ג ע"ש וה"ה בתרומה דרבנן ולכך כתב הרשב"א הטעם דשרי להאכילה בתרומה דרבנן משום נשואין דרבנן דמשום זה גם אחרים זרים רשאין להאכילה בתרומה דרבנן דמדרבנן היא אשת כהן ממש ועוד י"ל משום דהרשב"א בתשובה סי' צ"ב כתב על עיקר הדין דס"ל דספינן איסור דרבנן לקטן וז"ל כשאמרתי להלכה אמרתי אבל לא למעשה ע"ש ולכך כתב מילתא דפסיקא משום נשואין דרבנן כנ"ל:
והנה בעיקר מה שהכריח לרש"י לפרש המשנה דאוכלת בתרומה דהוא בתרומה דרבנן כתב שם הרשב"א דנראה משום דביבמות (דף פ"ט) מייתי ברייתא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' ואוכלת בגינו תרומה ומוקי לה בגמ' בתרומה דרבנן ע"ש והנה באמת פרש"י בהדיא ביבמות (דף קי"ג) בד"ה ועל קטנה כו' אע"פ שאין נישואיה נשואין גמורין אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה עכ"ל ולפ"ז מה שהקשה הרשב"א על פרש"י דהא אפילו בתרומה דאורייתא אכלה משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו קשה ג"כ על הגמ' ביבמות הנ"ל אלא דהרשב"א כתב דבגמ' י"ל דבעי לאוקמא אף כמ"ד דב"ד מצווין להפרישו וקשה רק לפרש"י דהא אנן קי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש והנה מה שתי' הרשב"א דלישנא דאוכלת בתרומה משמע ליה לרש"י אפילו להאכיל לה בידים צ"ע דמהיכן משמע כן הנה אמת דהתו' בגיטין שם כתבו ג"כ כעין זה וע"ש שהקשו על הגמ' ביבמות הנ"ל דלוקמא אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא ותי' דאוכלת בגינו משמע דאפילו מאכילה בידים ע"ש מיהו בביאור דבריהם י"ל משום דאוכלת בגינו משמע בשביל בעלה שהוא כהן ואי נימא דאוכלת בתרומה מעצמה ואפילו בתרומה דאורייתא בתורת קטן אוכל נבילות א"כ הרי אינה אוכלת בשביל בעלה ובע"כ צ"ל דאוכלת בגינו היינו דמאכילה בידים ובתרומה דרבנן ומשום נשואין דרבנן אולם במשנה דמבואר בסתם שאוכלת בתרומה מהיכן משמע אפילו להאכיל לה בידים:
ולכן נראה לישב פרש"י דלאו משום דלישנא דאוכלת בתרומה משמע דהוא אפילו להאכיל בידים אלא דמגוף המשנה בע"כ צ"ל כן דהנה בעיקר מה שהקשו התו' על הגמ' ביבמות הנ"ל וכן הרשב"א על פרש"י דלוקמיה אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו צ"ע לכאורה דא"כ מאי איריא קטנה שנשאת לכהן אפילו נשואה לישראל אוכלת שוב מצאתי שהק' כן בס' מהר"ם שיף ותי' אינו מובן. ונראה לומר ע"פ המבואר שם בגמ' ואילו חרשת לא אכלה כו' גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת וע"ש בפרש"י שכתב אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין כו' ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלעולם אפ"ל דאוכלת היינו בתרומה דאורייתא ומשום קטן אוכל נבילות ומ"מ משמעינן שפיר דא"צ להפרישה דלא גזרינן משום קטן בגדולה כנ"ל והיינו מה שהקשו התו' והרשב"א כנ"ל אולם בשי' רש"י נראה דס"ל לישב קו' זו דהא דמוקי הגמ' ביבמות בתרומה דרבנן היינו משום דעיקר ענין הגזירה לא שייך רק אי אוכלת בשביל נשואיה אבל כשאוכלת מעצמה בתרומה דאורייתא כשאר קטן אוכל נבילות בלא"ה לא שייך למיגזר אטו קטן בגדולה דכ"ע ידעי דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו ולפ"ז ניחא שפיר דמוקי הגמ' ביבמות בתרומה דרבנן וכן מה שפרש"י במשנה בתרומה דרבנן ומשום דבע"כ הך אוכלת בתרומה הוא משום נשואיה כנ"ל ובע"כ צ"ל דהיינו להאכיל לה בידים בתרומה דרבנן ומשום הנשואין דרבנן ומשמעינן דלא גזרינן משום קטן בגדולה כנ"ל וכן מדויק בלשון רש"י שם שאוכלת בתרומה דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי ונראה ברור כנ"ל והא דמשמע לכאורה בגמ' דחרשת אפילו מעצמה לא אכלה נראה משום דהתם גזרינן אטו חרש בחרשת וחרש בודאי יאכילנה ג"כ בידים ואתו להאכיל חרש בפקחת כמבואר בגמ' משא"כ בקטנה לגדול דאי אכלה מעצמה לא שייך למיגזר אטו קטן בגדולה כנ"ל עוד הקשה בחי' הרשב"א שם לפרש"י מהא דאמר בגמ' גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים משמע האי לאו קטן אוכל נבילות הוא ע"ש ונראה לישב דעיקר ענין הגזירה רק שמא תאכל מעצמה או שהבעל יאכילנה דלאחר לא חששו ועי' במהר"מ שיף ולפ"ז שפיר פריך בגמ' וליכול קטן אוכל נבילות הוא דגם החרש הוא כמו קטן ובין שתאכל מעצמה או שהחרש יאכילנה הכל הוא קטן אוכל נבילות ודו"ק:
וע"ד קו' המשנה למלך בסוף ה' מאכלות אסורות על שי' הרשב"א הנ"ל מגמ' שבת (דף צ) דפריך אי הכי אפילו טהור נמי כו' וקעבר משום בל תשקצו ולשי' הרשב"א הנ"ל הא שפיר יש ליתן טהור לתינוק דהא בל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הוא רק מדרבנן וספינן לקטן בידים וכתבתי לישב ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב לישב הא דתניא יונק תינוק עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ ואע"ג דחלב אשה מדרבנן הוא ותי' משום דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק ויותר מכאן הרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן ולפ"ז איסור בל תשקצו בדברים המאוסים לא מקרי צורך התינוק ולא ספינן ליה איסור דרבנן בכדי וע"ז הקשה כת"ר דא"כ מנ"ל דאסור לספות לקטן איסור דאורייתא לצורך התינוק דהא עיקר הדבר ילפינן משרצים ודם והם דברים שנפשו של אדם קצה בהם והוי שלא לצורך הקטן עכ"ד אולם ל"ק כלל דבודאי מה"ת אין לחלק כלל בין דבר שהוא לצורך הקטן או שהוא לא לצורך ומש"כ הרשב"א לחלק בין שהוא לצרכו של תינוק או לא הוא רק מדרבנן ולענין איסור דרבנן ועוד דבאמת יש כמה מיני שרצים שעולין על שלחן גדולים ועכברא דדברא יוכיח עי' ע"ז (דף ס"ח) ע"ש:
וראיתי לבאר הנלע"ד בשי' הרשב"א הנ"ל דהנה לפי המתבאר מדבריו בחי' פ' חרש ובפ' כ"כ גבי קטן שבא לכבות ובר"פ מי שהחשיך ובדברי הר"ן שם דמדינא שרי לספות לקטן איסור דרבנן בידים אלא דמ"מ לצרכינו אסור משום דאתי למיסרך ורק לצורך הקטן מותר דלצרכו לא חיישינן לסרוכי ועכ"פ כיון דשלא לצורך הקטן אינו אסור רק משום דאתי למיסרך ולפ"ז י"ל דגבול יש בדבר דדוקא בתינוק שהוא בר הבנה קצת שייך גביה הך דאתי למיסרך אבל בתינוק דלאו בר הבנה ליכא משום דאתי למיסרך וכ"כ הב"י באו"ח סי' תקנ"ט בשם המרדכי לענין מילה ביוה"כ דכי חיישינן למיסרך ה"מ בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו כדמשמע בפ' תולין גבי זרע כשותא בכרמא ע"ש ולפ"ז צ"ע על הרשב"א בתשובה הנ"ל שכ' דלכך מכאן ואילך כיונק שקץ ומשום דהוא שלא לצורך התינוק והא בתינוק כי האי לא שייך גביה אתי למיסרך. ונראה לומר דלכאורה צ"ע על הרשב"א הנ"ל שכתב הטעם דיותר מכאן אין צריך להנקה ובכדי לא ספינן ליה איסורא דרבנן ומדוע לא כתב בפשיטות משום דאתי למיסרך וכמו שכתב בפ' חרש דבדבר שאינו לצורך התינוק אסור משום דאתי למיסרך ולכן נ"ל בכוונת הרשב"א דבודאי היכי שאינו לצורך כלל שלא לצורך הקטן וכן שלא לצרכינו ג"כ, אסור אף בלא הטעם דאתי למיסרך אלא משום דלא ספינן לקטן איסורא דרבנן בכדי אלא דכל שהוא שלא לצורך הקטן אלא לצרכינו דזה לא הוי בכדי מ"מ אסור משום דאתי למיסרך וזהו שכתב הרשב"א בפ' חרש דלא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול וכן בפ' כ"כ ובר"פ מי שהחשיך דמיירי היכי שהוא לצרכינו לכך כתב הטעם משום דאתי למיסרך אבל גבי הנקה דהוא שלא לצורך התינוק וכן שלא לצרכינו היינו שלא הזכיר הרשב"א הך דאתי למיסרך כלל אלא משום דלא עלה ע"ד שנתיר איסורין דרבנן בכדי דאף אי לא שייך אתי למיסרך מ"מ אסור כנ"ל ולפ"ז ג' חילוקים יש בדבר דלצרכו של קטן ספינן ליה איסור דרבנן ולצרכינו אסור משום דאתי למיסרך ושלא לצורך כלל אסור בל"ז משום דלא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי כנ"ל:
ומה שכתב הדר"ג לישב קו' המ"ל על הרשב"א משבת שם דהא דפריך בגמ' א"ה אפילו טהור נמי אין הכוונה משום האיסור אלא משום דאכילת חי הוי דבר מאוס וממילא אין דרך ליתן לתינוק לשחוק בו שמא יאכלנו הוא דבר נכון והנה אנכי ישבתי ג"כ כעין זה דהנה בהא דאמר בגמ' טמא לא דלמא מיית ואכיל ליה ופרש"י משום דלא ספינן ליה איסור בידים לכאורה צע"ג לומר דבכה"ג שנותן לתינוק לשחוק בו הוי כמו דספי ליה בידים משום דלמא מיית ואכיל ליה ועי' במרכבת המשנה פ' י"ח מה' שבת ע"ש ועוד צע"ג דלפמש"כ הרשב"א בחי' פ' חרש שם ז"ל א"נ אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבילה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא ע"ש ולפ"ז קשה הא אכתי חזי להצניע חגב טמא לתינוק להעמיד התינוק אצל החגב סמוך לו כדי שישלח ידו ויאחז בו מעצמו לשחוק בו דכן דרך הקטן לאחוז בידו כ"ד שרואה לשחוק בו וא"כ מה בכך שאסור ליתן לתוך ידו של תינוק מ"מ הא חזי כנ"ל. וכן לפמש"כ הסמ"ג הביאו היש"ש בפ' חרש דמותר לומר לעובד כוכבים ליתן לתינוק איסור אפילו איסור דאורייתא ועי' בשו"ת חתם סופר או"ח סי' פ"ג א"כ אכתי חזי להצניע לתינוק לשחוק בו למסור לו ע"י עובד כוכבים ולכן נראה לפרש הגמ' דלא מיירי מנידון איסור כלל דאפ"ל דבכה"ג שנותן לתינוק לשחוק בו לא הוי כמו דספי ליה בידים אלא דמכיון דאסור מה"ת לספות לקטן איסור בידים אף דאין מצווין להפרישו מ"מ ישראל קדושים הן ומפרישין בניהן הקטנים מאכילת איסורין ומכש"כ דנזהרים לגרום או לסייע לקטן על אכילת איסורין אף בגוונא דשרי מדינא והיינו דס"ל לת"ק טמא לא דלמא מיית ואכיל ליה ומשום דאין דרך להצניע לקטן דלמא מיית ואכיל ליה ואף בדרך המותר כגון להעמיד הקטן אצל החגב מ"מ העולם נמנעים אף בכה"ג ולפ"ז מיושב קו' המ"ל על הרשב"א מהא דפריך בגמ' א"ה אפילו טהור נמי ומשום דדרך העולם להרחיק את בניהם מאכילת איסורין אף מאיסור דרבנן כנ"ל:
ובזה יש לישב ג"כ מה שק"ל לשי' הרשב"א הנ"ל מגמ' ביצה (ד' י"ד) גבי משלחין כלי' כו' ואעפ"י שיש בהן כלאי' ופריך בגמ' כלאים למאי חזי וכ"ת חזי למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה יכול להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו' ולשי' הרשב"א קשה הא חזי להציע תחת הקטן דהצעה הוא רק איסור דרבנן וספינן ליה לקטן בידים אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דאף דמדינא שרי להציע תחת הקטן מ"מ אין דרך בני ישראל לספות לקטנים אף איסור דרבנן ולכך אין משלחין וע"ש במשנה אף לא מנעל לבן ופרש"י שלא היה דרכו לנעלו ע"ש:
וראיתי לבאר בעז"ה הנלע"ד בדין לספות איסור לקטן ע"י גוי והנה היש"ש בס"פ חרש הביא בשם הסמ"ג שכתב ז"ל כתב רבינו ברוך תינוקת נראה שאסור לסוך גופן בחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לעובד כוכבים לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא דוקא כי ספו להו בידים עכ"ל הסמ"ג ע"ש והנה מפשטות דבריו משמע דמותר לומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן איסור וכן הבין הגאון בעל חתם סופר ח' או"ח סי' פ"ג וע"ש שכתב ז"ל אך לענ"ד אין כאן ספי בידים וכ"כ להדיא הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו יש"ש ס"פ חרש בפשיטות דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים עכ"ל הח"ס ע"ש וכן נראה מדברי היש"ש שם אולם צע"ג דאיך אפשר להתיר לכתחילה לומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן איסור והא אמירה לעובד כוכבים היא שבות בכל האיסורין ועי' להמג"א בסי' שמ"ג שהביא דברי רבינו ירוחם שכתב דאין למחות בעובדי כוכבים המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעובד כוכבים להאכיל אותם איסור עכ"ל ע"ש והאחרונים כתבו הטעם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות עי' בס' פרמ"ג ובמחצית השקל ובח"א ה' חינוך הקטן ע"ש. אולם לענ"ד נראה דלומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן דבר איסור לאו משום אמירה לעובד כוכבים שבות בלחוד הוא דמיתסר כמש"כ האחרונים אלא דבאמת גם זה הוי כמו דספי ליה בידים ממש דהנה בעיקר הדבר דילפינן מקרא דלהזהיר הגדולים על הקטנים ומוקי לה בגמ' דלא ליספו להו בידים אין הכוונה להאכיל אותן בידים ממש ליספו להו כתורא אלא דאף לומר להו שיאכלו אסור וכמבואר בסוגי' שם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' וכ"כ הראשונים ועי' במ"ל סוף ה' מאכלות אסורות דאפילו להטעות לקטן ולומר על דבר איסור שהוא היתר אסור דהוי כמו ספי ליה בידים ועכ"פ הרי דכל שיאכל התינוק ע"י גרמתו הוי ג"כ כמו דספי ליה בידים ולפ"ז נראה דלומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן איסור אין לך גרמא גדולה מזו וכה"ג כתבו האחרונים לענין מטיל מום בבכור דגם ע"י עובד כוכבים אסור מדאורייתא ומשום דכיון דגרמא אסור מה"ת ע"י עובד כוכבים לא עדיף מגרמא ועוד דכיון דלומר לקטן שיאכל מעצמו אסור מד"ת א"כ מה נ"מ בין לומר לקטן שיאכל או לומר לעובד כוכבים להאכיל אותו וכן נראה מדברי הר"ח שהביא הרשב"א בחי' ס"פ חרש ועי' ביש"ש שם ובשו"ת חתם סופר שם:
ולכן נראה דאין מחלוקת כלל בין הראשונים דגם רבינו ברוך מודה דאסור לומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן דבר איסור ומש"כ הסמ"ג בשם רבינו ברוך אבל יניח לעובד כוכבים לסוכן ולהאכילן אינו רוצה לומר שיהי' מותר לומר לעובד כוכבים לסוכן ולהאכילן דזה בודאי אסור כנ"ל אולם הכוונה הוא דאם העובד כוכבים מעצמו סוכן ומאכילן יניח לו וא"צ למחות בידו וכ"ה בגמ' בפ' חרש שם אבל מניחו תולש כו' והיינו דא"צ להפרישו ולזה נתכוון ג"כ רבינו ברוך במש"כ יניח לעובד כוכבים כו' היינו דא"צ למחות בידו וכמש"כ רבינו ירוחם דאין למחות בעובדי כוכבים המאכילין אותם איסור והיינו משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו:
ומה שכתב כת"ר לישב קו' המ"ל שם על הרשב"א הנ"ל מהא דבעי בגמ' יבמות (דף ע"א) קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא והא סיכה כשתיה לא הוי אלא מדרבנן לשי' רוב הראשונים וכתב כת"ר משום דהנאה של סיכה הוי הנאה של כילוי ואפ"ל דס"ל להרשב"א דהנאה של כילוי אסור מדאורייתא עכ"ד אולם תמוה מאוד דפשוט מאוד דכהן ערל אינו אסור בהנאה של כילוי בתרומה ודוקא זר אסור בתרומה בהנאה של כילוי מקרא דמשמרת תרומתי ועי' במ"ל פי"א מה' תרומות אולם כהן ערל אינו אסור בתרומה כ"א באכילה אבל בודאי מותר בכל הנאות של כילוי ועי' בשו"ת מהר"צ חיות סי' ל"ט שכתב ז"ל ומ"ש רו"מ בשם הגאון מהר"ש קלוגר דכאן אין האיסור משום סיכה רק משום הנאת כילוי וע"ש שהאריך לבאר דהנאה של כילוי הוא רק מדרבנן מיהו באמת נראה כנ"ל דאף אי הנאה של כילוי אסור מה"ת ג"כ מותר לכהן ערל אלא דלכאורה יש לומר דבגמ' מיירי אם זר מותר לסוכו בשמן של תרומה ומכח דהזר נהנה הנאה של כילוי ואפשר שכן כוונת הגאון מהרש"ק אבל באמת גם זה אינו דהנאה של כילוי אינו אסור לזר כ"א כשנעשין בשביל ישראל אבל בשביל כהן שרי ועי' במשנה פי"א דתרומות ובר"ש שם ולפ"ז כיון דספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים א"כ גם אי ערלות שלא בזמנה מעכבא מותר גם לישראל לסוכו ואינו אסור משום הנאה של כילוי כיון דהוא בשביל כהן וז"ב: