פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר
סימן יא
במחלוקת הראשונים אי ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים ואם יש לסמוך על דעת המתיר להקל להביא ספר לבהכ"נ בשבת דרך כרמלית ע"י תינוק:
הנה הרשב"א בחי' ליבמות פ' חרש דף קי"ד כתב וז"ל ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש כו' ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עובד כוכבים וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל ופרקינן אתי למיסרך ומאי קושיא וליתן ליה לתינוק ישראל דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע א"ו כדאמרן כו' ואע"ג דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן כו' ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב ובחי' הרשב"א והר"ן בפ' כ"כ גבי קטן שבא לכבות ובר"פ מי שהחשיך ע"ש ומתבאר מזה דגם הרשב"א לא התיר אלא לצרכו של קטן אבל לצרכינו אסור משום דאתי למיסרך וכנ"ל:
ובכן נפלאתי על הרב ר"ע איגר בתשובה סי' ט"ו וע"ש מש"כ ז"ל וע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ ע"י תינוק שכתב מעכ"ת שיש לסמוך על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים זה אינו דהא הר"ן בפ' כ"כ כתב להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו אבל לא לצרכינו ולכאורה קשה ע"ז מסוגיא דשבת פ' תולין וליתן ליה לתינוק ישראל והא התם הוי לצרכינו וצ"ל דהתם מדינא מותר בחוץ לארץ כו' ואולם תמוהים לי דברי הרשב"א בשו"ת סי' צ"ב שמביא ראיה לדינו דאיסור דרבנן ספינן בידים מההיא דשבת הנ"ל והא התם הוי לצרכינו דאסור ואם נחלק דהתם מדינא מותר בחו"ל ממילא ליכא ראיה כלל וצ"ע עכ"ל ע"ש. אולם דבריו תמוהים מאוד דהא מש"כ הרשב"א והר"ן דלצרכינו אסור לספות לקטן איסור דרבנן בידים היינו רק משום דאתי למיסרך וכמבואר בדבריהם בהדיא וכ"ז הוא רק לפי המסקנא בשבת שם דפריך וליתן ליה לתינוק ישראל ומשני משום דאתי למיסרך והיינו משום דהוי לצרכינו כנ"ל. אולם המקשה שהקשה וליתן ליה לתינוק ישראל בע"כ דלא ס"ל באמת הך דאתי למיסרך כלל וע"ש בתוס' שכתבו אומר ר' שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא ב"י והיינו הא דאמר בעירובין כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא ב"י דלמא אתי למיסרך ע"ש. ועכ"פ לפ"ז כיון דהמקשה לא ס"ל הך דאתי למיסרך כלל א"כ שפיר הקשה וליתן ליה לתינוק ישראל אף דהוי לצרכינו ומשום דהא מדינא ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים והך דאתי למיסרך לא ס"ל כנ"ל, וכן הרשב"א הביא שפיר ראיה מקו' המקשה שהקשה וליתן ליה לתינוק ישראל דבע"כ מדינא שרי לספות ליה איסור דרבנן בידים דאי מדינא אסור א"כ לא הוי פריך מידי דנהי דלא ס"ל הך דאתי למיסרך מ"מ הרי מדינא אסור ובע"כ דמדינא שרי אלא דמ"מ הרי מסיק בגמ' דאסור משום דאתי למיסרך ולזה כתב הרשב"א דזהו רק היכא דהוא לצורך הגדול כהך דכשותא בכרמא משא"כ לצרכו של קטן ליכא משום דאתי למיסרך וע"ש שהביא ראיה לזה והרי הדברים מפורשין כשמלה בחי' הרשב"א פ' חרש ובשו"ת הרשב"א סי' צ"ב וע"ש דמפורש בהדיא כנ"ל:
ולפ"ז גם מש"כ בתשובה שם לדחות דברי הרב השואל וז"ל ומש"כ מעכ"ת דבנ"ד לא שייך אתי למיסרך כיון דלא הוי מילתא דקביעותא אנחנו לא באנו למדה זו לאסור מטעם אתי למיסרך דדוקא בההיא דזמן ביוה"כ דמדינא הוי מותר להקטן לשתות כו' אלא דמ"מ כיון דאנן עושין בשבילנו אסור דדלמא אתי למיסרך ובזה מחלקים כו' אבל אם מעשה הקטן ע"ד הגדול מדינא אסור עכ"ל ע"ש. אולם דבריו צע"ג דבודאי להרשב"א והר"ן גם אם עושה התינוק לצורך הגדול אינו אסור מדינא אלא משום דאתי למיסרך וכמבואר בדברי הרשב"א בהדיא והר"ן בר"פ מי שהחשיך ע"ש, ואין לומר דמש"כ אנחנו לא באנו למדה זו לאסור מטעם אתי למיסרך כו' הוא באמת ע"פ שי' החולקים על הרשב"א וס"ל דמדינא אסור דהרי יסוד דברי הרב השואל הוא להקל ע"פ שי' הרשב"א וכמש"כ בריש התשובה וע"ז השיב דאף להרשב"א ספינן ליה לקטן רק לצרכו אבל לא לצרכינו וכנ"ל ולהרשב"א הא באמת גם לצרכינו אינו אסור מדינא אלא משום דאתי למיסרך כנ"ל. ועכ"פ לפ"ז לכאורה יש מקום לדברי הרב השואל להקל בטלטול ספר לבהכ"נ דרך כרמלית ע"י תינוק ומשום דכיון דלהרשב"א אינו אסור לצרכינו אלא משום דאתי למיסרך ולפ"ז י"ל דכיון דלא הוי מילתא דקביעותא לא חיישינן לדלמא אתי למיסרך וכמש"כ הראשונים לענין מילה ביוה"כ ועי' בתוס' בפ' תולין שם מש"כ דכי מיקלע מילה ביוה"כ מותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה ולא חיישינן דלמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג בקבוע וכ"כ בעירובין שם ע"ש:
מיהו בע"כ זה אינו דהנה הרשב"א הקשה באמת על דברי הראשונים לענין מילה ביוה"כ מההיא דכשותא בכרמא דאע"ג דלאו מילתא דקביע ואפ"ה אמרינן דלמא אתי למיסרך עי' בשו"ת הרשב"א סי' ל"ז וכ"כ הרמב"ן בס' תורת האדם לענין הבדלה בעט"ב שחל להיות בשבת והר"ן בפ' תולין שם כתב ולי אינה קשיא דאי שרינן בכשותא ע"י תינוק ישראל אתי למיעבד הכי בכל שתא ושתא משא"כ במילה בט"ב או ביוה"כ דלא מתרמיא בהו כולי האי ע"ש ועכ"פ מכיון דגבי כשותא בכרמא חששו דלמא אתי למיסרך ומשום דהוא הוה ומצוי בכל שנה וא"כ מכש"כ לענין טלטול בשבת וכ"כ הר"ן בהדיא בר"פ מי שהחשיך גבי הא דיהיב ליה לקטן וז"ל ומכאן יש לה"ר דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אסור כי היכי דלא ליתי למיסרך דהא כיבוי דליקה מדרבנן הוא לר"ש כו' ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר כו' ע"ש וכ"כ בחי' הרשב"א שם ובפ' כ"כ גבי קטן שבא לכבות ע"ש ועכ"פ הרי דגבי כיבוי דליקה אסור לומר לקטן משום דאתי למיסרך וכן לענין מי שהחשיך לו בדרך כנ"ל וא"כ כש"כ לענין טלטול בשבת דהוא שכיח יותר דלצרכינו אסור לומר לקטן משום דאתי למיסרך. והנה הכל בו בה' שבת כתב ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא ולהוליך ברה"ר לפי כו' ויש להם דין כרמלית כו' ע"ש וכ"כ הט"ז בסי' שמ"ו ז"ל ומשמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח כו' ואע"ג דבפ' חרש כו' אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא מדרבנן ע"ש וצ"ע דהא אפילו איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים ואפילו לשי' הרשב"א מ"מ לצרכינו אסור משום דאתי למיסרך ועי' בשו"ת חתם סופר ח' ששי סי' י"ג שכתב דהט"ז מיירי שהקטן בעצמו נכנס לבהכ"נ להתפלל ע"ש אולם מה יענה לדברי הכל בו וצע"ג:
והנה כ"ז הוא לענין טלטול ע"י תינוק בכרמלית לצורך הגדול דזה בודאי לכ"ע אסור כנ"ל אולם ליתן לתינוק ספר להוליך לבהכ"נ דרך כרמלית לצורך עצמו של הקטן להתפלל בו' הנה בזה נראה בודאי דלשי' הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים כל שהוא לצרכו של קטן שרי בכה"ג אולם בכ"ז צ"ע למעשה אם יש לסמוך להקל בזה ע"פ שי' הרשב"א הנ"ל ומשום דהנה הרשב"א בתשובה סי' צ"ב כתב שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה ע"ש. ועוד דהנה באמת רבו החולקים על שי' הרשב"א הנ"ל והנה הרמב"ם בס"פ י"ז מה' מאכלות אסורות כתב דלהאכיל לקטן בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכ"כ הסמ"ג בסי' קל"ח בפשיטות וכן בסי' ס"ה הביא בשם רבינו ברוך בעל התרומה שכתב תינוקת נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג ע"ש ואף דכל עיקר דסיכה כשתיה הוא רק מדרבנן וכמ"ש הסמ"ג שם ועי' להר"ן ר"פ יוה"כ וכ"כ התוס' בר"ה דף ל"ג ד"ה תניא דמהא דתניא ביבמות לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' משמע דאיסור דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים ע"ש ועי' בחי' הריטב"א פ' חרש שם שהביא שי' הרשב"א הנ"ל וכתב אבל מהר"מ ז"ל היה אומר שאין להתיר להאכיל בידים שום איסור וכ"כ שם אח"כ ז"ל מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחינוך איסורין של דבריהם כו' ע"ש:
אך הנה הגהמ"י פ' כ"ט מה' שבת כתב ז"ל והמקדש בבהכ"נ אין לו לטעום כו' אבל יכולים להשקות לקטנים כמו שנהגו דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילות וטריפות אבל קדוש היום מצות עשה היא לא אתיא מהתם כו' בה' ברכות של מהר"מ עכ"ל הביאו הב"י באו"ח סי' רס"ט וכתב ע"ז ז"ל ולדברי האומרים דאפילו איסור דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כו' אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בבהכ"נ אפי' לגדולים כו' מ"מ לא חשיב איסור כולי האי כו' וכ"כ המג"א בסי' זה סק"א ע"ש. והנה כוונת הב"י הוא פשוט ומבואר דלדברי האומרים דאפילו איסור דרבנן לא ספינן לקטנים בידים א"כ אי אפ"ל הטעם שנהגו להשקות לקטנים משום דאיסור עשה ספינן להו בידים וכמש"כ מהר"ם דהא בודאי לא גרע עשה מאיסור דרבנן בעלמא דלא ספינן להו בידים ולכך צ"ל טעם אחר. ועכ"פ לפ"ז א"כ מהר"מ שכתב הטעם כנ"ל הרי מוכרח דס"ל בע"כ כשי' הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים דאל"כ קשה מי גרע עשה מאיסור דרבנן וכמש"כ הב"י וכנ"ל. אולם באמת דברי הב"י צע"ג דהנה בעיקר הקידוש אפילו לשי' הסוברים דקדוש על היין הוא דבר תורה מ"מ הא דקי"ל דאין קדוש אלא במקום סעודה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפסחים (דף ק"ו) בד"ה זוכרהו והרא"ש בר"פ ע"פ בשם הר' יונה והרשב"א בתשובה סי' ל"ז אולם אפי' לפי מה דמשמע מדברי הרא"ש שם ממה שהקשה על הר"י דגם קדוש במקום סעודה הוא מה"ת, מ"מ נראה לענ"ד ברור דהא דאסור לטעום קודם קדוש הוא רק מדרבנן בעלמא ועי' בדברי הרא"ש שם (דף ק"ו) ולהב"י בסי' רע"א ע"ש ולפ"ז אי נימא כפי' הב"י דס"ל להגהמ"י דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים א"כ הרי צע"ג דל"ל כלל לומר הטעם דקדוש היום מצות עשה לא אתיא מהתם וספינן ליה בידים הא בפשיטות ניחא שפיר דהרי הא דאסור לטעום קודם קידוש הוא רק מדרבנן כנ"ל ואיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים ולכך יכולים להשקות לקטנים. ולכן נלע"ד ברור דלא כפי' הב"י דבודאי ס"ל למהר"מ כשי' הסוברים דאיסור דרבנן לא ספינן להו לקטן בידים ומ"מ כתב שפיר הטעם משום דקדוש היום מ"ע היא כנ"ל דהנה בתשובת תרומת הדשן בסי' קכ"ה הקשה על חילוק מהר"מ הנ"ל בין לאו לעשה מהסוגיא בפ' חרש שם דפריך בגמ' למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מהא דכהן קטן אוכל תרומה טמאה ע"ש והא תרומה טמאה ליכא אלא איסור עשה ומשום דכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר וכפרש"י שם וע"ש שכתב לחלק בין איסור הבא מכלל עשה ובין ביטול פגם מצות עשה ע"ש. וביאור הדבר נראה דשאני איסור שהוא ביטול מצות עשה כיון דבעיקר המ"ע בקום ועשה לא שייך הקטן לכך גם האיסור של ביטול פגם מ"ע ספינן ליה בידים והיינו מש"כ מהר"ם דקדוש היום מצות עשה לא אתיא מהתם והטעם הוא כנ"ל אבל איסור בעלמא בין שהוא בלאו או לאו הבא מכלל עשה שהוא כעשה לא ספינן להו בידים וכדמוכרח מסוגית הגמ' וכנ"ל. ועכ"פ לפ"ז ניחא שפיר דברי הגהמ"י דלעולם ס"ל למהר"ם דגם איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים ומ"מ כתב שפיר הטעם דיכולים להשקות לקטנים משום דהא דבידים לא ספינן להו היינו בלאו אבל קדוש היום מ"ע היא כנ"ל והיינו משום דאיסור שהוא ביטול פגם מ"ע ספינן ליה לקטן בידים ומכש"כ איסור דרבנן שהוא רק ביטול פגם מ"ע וכמו לענין קידוש דהא דאסור לטעום קודם קידוש הוא משום ביטול פגם מ"ע דקדוש ולכך ספינן ליה בידים ומשום דכיון דהקטן לא שייך בעיקר מ"ע דקדוש ולכך אינו באיסור ביטול מ"ע, וכ"כ בתרומת הדשן שם דשרי להאכיל לקטן מצה בערב פסח ואע"ג דלגדול אסור וקי"ל דלא ספינן בידים איסור לקטן מ"מ שאני הכא דאין האיסור אלא משום ביטול ופגם המצות וכמש"כ מהר"ם וכנ"ל ע"ש וכ"ז נראה ברור בעז"ה, ועכ"פ מתבאר מזה דבע"כ ס"ל למהר"ם ג"כ דאיסור דרבנן לא ספינן ליה לקטן בידים ודלא כשי' הרשב"א הנ"ל וכנ"ל:
והנה הרשב"א בחי' ליבמות בפ' חרש שם הקשה לנפשיה מהא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אע"ג דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים דהא מאכילין אותן בידים וכהא דתניא התם מערבין לגדול ביוה"כ וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים והו"ל כיין לנזיר כו' אלא משמע דאפי' טבל דרבנן אין מאכילין לקטנים והואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה ע"ש וכן הקשה בחי' הריטב"א בעירובין שם ודחה שי' הרשב"א מכח זה ע"ש. והנה בס' ישועת יעקב סי' שמ"ג תמה על קושיתם דהא קי"ל דטבל אסור בכל הנאה של כילוי ואף בהמה אסור להאכילה כרשיני תרומה ולפ"ז אף שמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן אבל בטבל דאף לבהמה אסור להאכיל א"כ פשיטא דאף לקטן אינו יכול להאכיל ולפ"ז הרי שפיר אפ"ל דספינן איסור דרבנן לקטנים ומ"מ אין מערבין בטבל דרבנן ומשום דלא חזי להאכיל לקטנים מכח דלגדול אסור בהנאה של כילוי ע"ש. אולם נראה דדברי הראשונים נכונים מאוד דהנה בעיקר הא דמבואר בגמ' דמערבין בדבר דלא חזי לדידיה הואיל וחזי לאחרינא וכמו דמערבין לנזיר ביין הנה באמת לא בעינן שיהיה המערב בעצמו יוכל להאכיל לאחרינא דאפילו אם אסור על המערב באיסור הנאה מערבין היכי דחזי לאחרינא וכמבואר בעירובין (דף ל') ר' אלעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה וע"ש בפרש"י דמשום הנאה לא אכפת לן ואי משום דלא חזי ליה הא חזי לאחרים דומיא דנזיר ביין ועי' בתוס' שם ועכ"פ הרי דאף דהמערב בעצמו לא יוכל להאכיל לאחרים משום איסור הנאה מ"מ כיון דהדבר בעצמותו חזי לאחרינא מערבין בו ולפ"ז לכאורה צ"ע דאמאי לא יערבו גם באיסורי אכילה דאוריי' ומשום דחזי לקטנים ואי משום דאיסור דאורייתא בודאי לא ספינן להו בידים מ"מ הא חזי להו שיאכלו מעצמם וכנ"ל ובהכרח צ"ל דה"ט דמכיון דלא ספינן להו לקטנים איסור דאוריי' בידים נמצא דהדבר בעצמותו הוא איסור גם לקטנים אלא דאין ב"ד מצווין להפרישם ולכך לא שייך לומר באיסור דאורייתא הואיל דחזי לקטנים דבאמת גם לגבייהו הוי חתיכת איסור כנ"ל ולא דמי להא דמערבין לגדול ביוה"כ דהתם היתר גמור הוא לקטנים. ועכ"פ לפ"ז הרי שפיר הקשו הראשונים דאי נימא דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים נמצא דאיסור דרבנן הוא היתר גמור לגבי קטנים א"כ אמאי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן והא חזי לקטנים וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ ואי משום דלא אפשר להאכיל לקטנים משום דאסור להמערב בהנאה של כלוי מ"מ זה לא איכפת לן כלל מה דלא אפשר להאכיל משום ליתא דהמערב והרי גם באיסורי הנאה גמור מערבין היכי דחזי לאחרינא וכמו באומר ככר זו עלי ומכש"כ באיסור הנאה של כילוי וכיון דמצד עצמות האיסור הוי היתר גמור לקטנים דהא ספינן להו איסור דרבנן בידים, א"כ בדין הוא שיהיה מערבין בטבל דרבנן וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ וכנ"ל. וע"ש בס' ישועת יעקב מש"כ עוד לישב דא"א להאכיל טבל לקטן משום איסור מוקצה דאסור בטלטול ע"ש והוא תמוה ביותר מה לי שאסור בטלטול וכי בעינן שיהיה ראוי להמערב להאכיל בידים ממש הרי יוכל לומר לקטנים שיאכלו ומכש"כ לפמש"כ גם זה לא בעינן אלא מכיון דהדבר בעצמותו חזי לקטנים וכמו באומר ככר זו עלי וכנ"ל:
גם הנה האחרונים הרבו להקשות על שי' הרשב"א הנ"ל ועי' במשנה למלך סוף ה' מאכלות אסורות שהקשה ע"ד הרשב"א מגמ' שבת (דף צ) ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כ"ש שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ופריך בגמ' ות"ק סבר לא מ"ט דלמא אכיל ליה א"ה טהור נמי כו' וקעבר משום בל תשקצו ופרש"י דלמא אכיל ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים כו'. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן ולשי' הרשב"א הנ"ל א"כ מאי פריך בגמ' א"ה אפילו טהור נמי הא טהור שפיר יש להצניע לקטן דמה בכך אי אכיל ליה כיון דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים וע"ש במ"ל שנדחק בזה ומיהו קו' זו נראה לישב ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן ומה תאמר באותה שאמרו גבי תינוק יונק והולך כל כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ ואע"ג דחלב אשה מדרבנן הוא תשובה כו' ומה שהקשית מההיא דיונק תינוק אינה דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק ולר"א אין צורך להנקה לבריא יותר מכ"ד חודש ולר"י כו' הא יותר מכאן אין צריך להנקה והרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו עכ"ל ע"ש והנה לכאורה יש ללמוד מדברי הרשב"א הנ"ל דבעיקר שיטתו בהא דס"ל דספינן ליה לקטן איסור דרבנן כל שהוא לצרכו של קטן הך לצורך הוא רק בדלא אפשר בהיתר אבל היכא דאפשר בשל היתר לא מקרי צורך הקטן כלל וכמש"כ הרשב"א גבי יונק תינוק דכיון דיותר מכאן א"צ להנקה לא ספינן ליה איסורין דרבנן בכדי ובע"כ דהיינו משום דאפשר להתפרנס במאכלים אחרים הוי הנקה שלא לצרכו של תינוק ולפ"ז כל היכי דאיכא היתר לא ספינן ליה איסורא דרבנן כנ"ל והנה ע"פ הנחה זו היה מיושב באמת הרבה קו' מהאחרונים ממה שהקשו על הרשב"א ועי' במשנה למלך שם אולם צע"ג ממש"כ הרשב"א בחי' פ' חרש שם ז"ל ומ"מ נ"ל דאנן דקי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמש"כ למעלה עכ"ל ע"ש ועכ"פ מתבאר מדבריו דספינן ליה לקטן איסור דרבנן לצרכו של קטן אף היכא דאיכא של היתר לפנינו וכמו שכתב בהדיא מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל כנ"ל ולכאור' צע"ג:
ולכן נלע"ד לחלק כך דכל היכא דהאיסור בעצם הוא דבר שיש בו צורך לקטן כמו כל דבר שהוא דרך לאכול ולשתות ספינן ליה אף היכא דאיכא של היתר והיינו דתינוק כשהוא צריך להנקה מביאין לו חלב נכרית אפילו במקום דאיכא בת ישראל וכנ"ל אולם תינוק שאין צריך להנקה לא מקרי הנקה לגביה צורך כלל ומשום דהנקה בעצם אין זה דבר מאכל לפני קטן שאין לו צורך בהנקה דלאו היינו רביתיה ולכך יותר מכאן כיונק שקץ דלא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי וזה ברור, ולפ"ז מיושב שפיר קו' המ"ל על הרשב"א מהא דפריך הגמ' א"ה אפי' טהור נמי אף דעיקר איסור בל תשקצו בדברים המאוסים הוא רק דרבנן אולם לפי הנ"ל ניחא דשאני איסור בל תשקצו בדברים המאוסים ומתועבים דזה אסור בודאי לספות לקטן ומשום דזה לא מקרי צורך הקטן כיון דבאמת נפשו של אדם קצה בהם וחכמים אסרו משום מיאוס לא מקרי צורך התינוק דלאו רביתיה הוא ולא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי וכמש"כ הרשב"א גבי הנקה בההיא דמכאן ואילך כיונק שקץ וכנ"ל. שוב ראיתי בביאורי הגר"א באו"ח סי' שמ"ג שכתב על דברי השו"ע דמבואר דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וז"ל ולהאכילו שבת צ' ב' ות"ק כו' א"ה כו' עכ"ל רמז בקוצר מילים לקו' המשנה למלך כנ"ל:
עוד כתב בשו"ת ר' עקיבא איגר שם וז"ל גם מש"כ מעכ"ת דהוי לצורך מצוה דמותר כההיא דמתעסקים עם התינוק בשופר גם זה אינו דמותר רק לחנך הקטן במצוה במעשה זו כו' אבל לא לצרכינו ולדעתי יש תקנה. ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד עכ"ל ע"ש וכוונתו הוא דבכה"ג שנותן לו לטלטל לצורך עצמו של הקטן להתפלל בו שרי משום חינוך מצוה והנה אמת שכ"כ המג"א בסי' שמ"ג בשם רבינו ירוחם וז"ל וכתב עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת כו' וכ"כ התו' בפסחים דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה עכ"ל ע"ש ולענ"ד נראה דיש לדון בזה דבנ"ד אין להתיר משום חינוך מצוה דלא דמי כלל להתם דשאני גבי תקיעת שופר דעצם האיסור דהיינו התקיעה הוא חינוך מצוה ממש וכן גבי אכילת פסח שלא למנוייו האיסור הוא חינוך מצוה ממש אולם בנ"ד עצם האיסור דהיינו טלטול הספר דרך כרמלית אינו בגדר חינוך מצוה כלל וכי הוא מצוה חיובית לישא ספר לבהכ"נ להתפלל ומי שיש לו סידור מוכן בבהכ"נ א"צ לטלטל ומנ"ל לומר דבכה"ג הוי חינוך מצוה דבעצם האיסור אינו מתחנך במצוה כלל כנ"ל ונראה לענ"ד לה"ר לזה מגמ' עירובין דף פ"ב דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וע"ש דאם אינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו והנה התו' שם בד"ה קטן כתבו אע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה כו' א"נ בקטן נמי איכא מצוה לחנכו ע"ש ולכאורה צע"ג כיון דבע"כ הולך הקטן לדבר מצוה א"כ מה צריך לעירוב כלל ואפילו בלא עירוב כלל יהיה רשאי לילך חוץ לתחום דהא במקום חינוך מצוה ספינן ליה לקטן איסור בידים ובע"כ צ"ל דההילוך לדבר מצוה כגון לבית האבל או לבית המשתה אינו בגדר חינוך מצוה דהוא רק הכנה למצוה וכן ה"ה בנ"ד כנ"ל וצ"ע:
והנה בעיקר הדבר לפמש"כ התו' דמותר לספות לקטן איסור דאורייתא במקום חינוך מצוה יש לישב בזה קושית הטורי אבן במגילה (דף כ"ד) בהא דבעא עולא בר רב מאביי קטן פוחח מהו שיקרא בתורה א"ל ותבעי לך ערום ערום מ"ט לא משום כבוד צבור ה"נ משום כבוד צבור ופרש"י קטן פוחח מהו שיקרא בתורה גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר או דלמא לא פליג מתניתין בין קטן לגדול והקשה הטורי אבן דאמאי מסיק דקטן לא משום כבוד צבור תיפוק ליה דהיאך מניחין את הקטן לעשות איסור ואפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ בידים לא והיאך מניחין אותו לקרות בס"ת בצבור ברשות ע"ש אולם לפי הנ"ל דמותר לספות איסור דאורייתא במקום חינוך מצוה לפ"ז ניחא שפיר דהרי הקריאה בתורה הוא חינוך מצוה ולפ"ז אף דגדול פוחח אסור משום ולא יראה בך ערות דבר מ"מ בקטן ספינן ליה בידים כיון דהוא חינוך מצוה כנ"ל והנה בס' ישועת יעקב באו"ח סי' שמ"ג הקשה לשי' זו דספינן ליה לקטן איסור במקום חינוך מצוה מגמ' יומא דף ח' דאמר רבא הלכך כהן השורף את הפרה מפרשינן ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת דלא תתבטל הזאה רק יום אחד והנה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' פרה אדומה בענין שריפת הפרה שנעשה הכל ע"י תינוקת שפחותים מבין ט' שנה וכתב שם דהתינוקת בעצמם מזין על כהן השורף את הפרה וא"כ כיון דסוגי' דהתם אזלי למאן דס"ל הזאה בזמנה מצוה א"כ כיון דבחול חשיב מצוה גמורה עכ"פ בתינוק אין כאן איסור אפילו בשבת דהא מותר לתת לתינוקת איסור בידים במקום חינוך מצוה וע"ש שכתב דקושי' זו צריך לפנים ע"ש ולענ"ד נראה לישב דזה לא מיקרי חינוך מצוה לגבי הקטן ומשום דהא דאמרינן הזאה בזמנה מצוה אין המצוה שייך להמזה אלא לגוף הניזה שמצוה על הטמא שיהיה ניזה בזמנה במי חטאת וכמו טבילה בזמנה מצוה דבודאי המצוה שייך לגוף הטמא שיטבול בזמנה וכמו כן הוא הזאה בזמנה מצוה ואפ"ל דהמזה הוא רק בגדר מסייע לדבר מצוה ולפ"ז אין זה בגדר חינוך מצוה כלל אולם הזאה בשבת שבות הוא בודאי גם על המזה דהא הוי כמתקן גברא וכמו שפרש"י בפ' אלו דברים ע"ש ועוד נראה לענ"ד דהא דקי"ל הזאה בשבת שבות האיסור הוא גם להניזה דהנה בפסחים (דף ס"ט) מפרש רבה טעמא דהזאה בשבת שבות גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברה"ר ע"ש והנה גזירה זו שייך גם להניזה שיטלנה ויעבירנה ברה"ר אצל המזה שיזה עליו וכן מתבאר מדברי הגאון ר"ע איגר בדו"ח שם ע"ש ועכ"פ נראה ברור דהזאה בשבת גם הניזה עובר על שבות זו ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בס' ישועת יעקב שם לשי' הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים וא"כ כיון דתינוקת הם המזין כנ"ל הרי ליכא איסור כלל אולם לפמש"כ דשבות דהזאה הוא גם על הניזה לפ"ז אתי שפיר: