אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן ד

סימן ג

לבאר קצת בדין הנחת תפילין בשבת ויו"ט:

כבר הבאתי למעלה מש"כ האחרונים לענין אם יש איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט דתלי' בפלוגתא דריה"ג ור"ע במנחות ל"ו דלריה"ג דממעט מקרא דימים ימימה יש איסור בשבת כמו בלילה ולר"ע דממעט מקרא דוהיה לאות אין איסור. וכ"ה שי' רש"י והתו' בספ"ק דביצה דאין איסור ועי' בשג"א סי' מ"א שהביא לשי' רש"י ותו' הנ"ל והאריך לה"ר לזה וע"ש שכתב לישב דברי הגאון שהביא הרא"ש בהלק"ט שכתב דאסור להניח תפילין בשבת ויו"ט דהוא משום שפוסק כריה"ג. ואולם אני תמה שלא הביא דברי הרא"ש שם דמפורש בהדיא דס"ל דגם לר"ע יש איסור. והנה במנחות שם פריך לרבה בר"ה דהוי מצלי בהו באורתא מהא דאמר ספק חשיכה לא חולץ הא ודאי חשיכה חולץ ומשני דבע"ש אתמר וכר"ע ע"ש. הרי דגם לר"ע ודאי חשיכה חולץ ובפשוטו הוא משום איסור הנחת תפילין בשבת ומבואר דגם לר"ע יש איסור מיהו התו' שם הקשו דמאי פריך אי לילה ז"ת שבת נמי ז"ת דמ"מ חולץ דהא תנן דלא יצא בתפילין וס"ל לרב דכ"מ שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אסור לצאת לחצר ותי' דמודה רב דתפילין שרי בחצר דל"ג דלמא משתלי ונפיק בהו לרה"ר דכיון דעשויין למשמש בתפילין מדכר דכיר להו ע"ש. ולפ"ז לפי המסקנא דשבת לאו ז"ת כר"ע א"כ אפילו אי נימא דלר"ע ליכא איסור מה"ת מ"מ ודחי חשיכה חולץ מדרבנן דלמא נפיק בהו לרה"ר דכיון דלאו ז"ת אין חייב למשמש בהן וכ"כ השג"א שם לפרש הגמ' לפי שי' זו ובאמת כן הוא במרדכי בה' תפילין אולם הרא"ש שם בהלק"ט כתב דלמ"ד לילה לאו ז"ת אין חילוק בין הנחה לחליצה דאם אינו מסלקו ג"כ עובר בעשה וה"ר מדברי הגמ' הנ"ל דמסיק דהא דספק חשיכה לא חולץ הא ודאי חשיכה חולץ בע"ש אתמר וכר"ע אלמא חזינן דבשבת שאסור להניח צריך לחלוץ מיד כשחשיכה וה"ה בחול כו' עכ"ל ע"ש ומבואר דס"ל להרא"ש בפי' דברי הגמ' כפשטיה דהא דודאי חשיכה חולץ היינו משום איסור הנחת תפילין בשבת:

מיהו דברי הרא"ש צע"ג לכאורה דמנ"ל לדייק מכאן דאין חילוק בין הנחה לסילוק דלמא גם בשבת רק להניח אסור מה"ת אבל אם היו עליו מבעוד יום א"צ לחלוץ והא דודאי חשיכה חולץ היינו מדרבנן דלמא נפיק בהו לרה"ר דכיון דלאו ז"ת אין חייב למשמש בהן כנ"ל. ונלע"ד לישב דלפי סברא זו דמקרא דוהיה לאות ממעטינן ג"כ לאיסורא לפ"ז אי נימא דיש חילוק בין הנחה לחליצה והיינו דדוקא להניח אסור ומשום דכיון דשבת ויו"ט הן גופן אות אסור ליתן אות אחר אבל אם היו עליו מבעו"י א"צ לחלוץ דבכה"ג ליכא משום והיה לאות ולא איכפת לן מה שיש עליו אות אחר וא"כ ממילא יש עליו מצות תפילין כ"ז שלא חלצן וחייב למשמש בהן ולפ"ז ניחא שפיר דא"א לומר דהא דודאי חשיכה חולץ מדרבנן דלמא נפיק בהו לרה"ר דכיון דמה"ת א"צ לחלוץ עדיין יש עליו מצות תפילין וחייב למשמש בהן מדכר דכיר להו ול"ג דלמא נפיק בהו לרה"ר ובע"כ דהא דודאי חשיכה חולץ היינו משום שאסור להניח וה"ה דצריך לחלוץ משחשיכה דאין חילוק בין חליצה להנחה ועכ"פ מתבאר מדברי הרא"ש דס"ל דגם לר"ע יש איסור בהנחת תפילין בשבת. ועפ"ז אני תמה על הב"י בסי' כ"ט דהנה הטור כתב דלא יברך אקב"ו לשמור חוקיו כשמסירן שאין הלכה כבני מערבא כו' ואפילו בע"ש ביה"ש שצריך להסירן אין לברך שמה שצריך אז להסירם לא מושמרת אנו לומדים אותו אלא משום דכתיב והיה לך לאות כו' וכתב הב"י דביאור דבריו דכיון דילפינן מקרא דוהיה לאות אין במשמע זה איסור להניחם בימים שהן גופן אות וא"כ לא שייך לברך אולם צע"ג דהרי מש"כ הטור הוא מדברי הרא"ש בהלק"ט וז"ל הרא"ש שם אפילו כשסלקן בערב שבת סמוך לשקה"ח אין לברך דהא דשבת לאו ז"ת לאו מושמרת את החוקה נפקא אלא מוהיה לך לאות עכ"ל ע"ש. והרי הרא"ש ס"ל בהדיא דגם לר"ע דנ"ל מקרא דוהיה לאות אסור להניח וה"ה שצריך לחלוץ ומ"מ כתב דכיון דהא דשבת לאו ז"ת נפקא מוהיה לאות אין לברך ובע"כ צ"ל דמשום קרא דוהיה לאות לא שייך לברך וכמש"כ הב"י שם בתי' השני ועוד דמדוע נימא דהטור יחלוק על אביו הרא"ש דס"ל בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת גם לר"ע גם פשטות דברי הטור במש"כ שמה שצריך להסירם כו' אלא מוהיה לאות משמע דמה"ת צריך לחלוץ. ומש"כ הב"י בפי' הטור דצריך לחלוץ רק מדרבנן דלמא נפיק בהו לרה"ר הוא דוחק גדול בפי' הטור וכן ממש"כ הטור ואפילו בע"ש ביה"ש שצריך להסירן אין לברך כו' משמע דמה"ת צריך להסיר דאי מדרבנן אין רבותא. ועכ"פ קרוב ונראה דהטור קאי בשי' הרא"ש וכנ"ל:

והנה הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' תפילין זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה וכן שבתות ויו"ט אינן ז"ת שנאמר והיה לאות כו' ע"ש נקט קרא דמימים ימימה לענין לילה כריה"ג וקרא דוהיה לאות לענין שבת כר"ע ועי' בכס"מ והנה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"נ הביא דברי הרמב"ם בפי' המשנה בספ"ק דביצה ובעירובין ר"פ המוצא שכתב בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת ויו"ט. מיהו יש ספק בטעם הדבר אם הוא מכח קרא דושמרת דמכיון שפוסק כריה"ג לענין לילה ממילא ממעטינן מקרא זה גם שבת ויו"ט או דבאמת גם מקרא דוהיה לאות ממעטינן לאיסורא וכשי' הרא"ש והנה בשבת (דף ס') במשנה שם לא יצא בתפילין כו' ואם יצא אינו חייב חטאת ואמר בגמ' שם לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת אלא אפילו למ"ד שבת ז"ת לא יצא דלמא אתי לאתויי ברה"ר וכ"כ הטור ושו"ע בסי' ש"א דלא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבהכ"ס. אולם הרמב"ם השמיט לעיקר דין המשנה דלא יצא בתפילין וכתב רק בבא דסיפא דאם יצא אינו חייב חטאת ולכאורה צע"ג גם הקשו האחרונים על הטור ושו"ע דל"ל לומר הטעם מפני שצריך להסירם הא בגמ' משמע דלמ"ד שבת לאו ז"ת בל"ז אסור עי' במג"א שם ובביאורי הגר"א כתב דלאחר העיון נראה דהא דאמר בגמ' לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת דמשמע דלדידיה אסור אף בלא הטעם דאתי לאתויי היינו לריה"ג דממעט שבת ויו"ט מקרא דימים ימימה ואסור להניח תפילין בשבת כמו בלילה אולם לר"ע דנ"ל מקרא דוהיה לאות דלאו ז"ת ליכא איסור מה"ת ורק מדרבנן לא יצא לרה"ר דלמא אתי לאתויי ולכך הרמב"ם לשי' שפוסק כריה"ג ואסור מה"ת להניח תפילין בשבת כמו בלילה ולכך השמיט הך דלא יצא בתפילין לרה"ר והטור לשי' דס"ל לילה ז"ת ושבת דלאו ז"ת מוהיה לאות ואין איסור מה"ת רק מדרבנן מפני שצריך להסירם כשיכנס לבהכ"ס. ע"ש:

אולם דבריו הקדושים צע"ג דהא הרמב"ם ס"ל לענין לילה דהא דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו מאזהרת ושמרת הוא רק שלא להניחם לכתחילה אבל אם היו עליו מבעוד יום א"צ לחלוץ וכמש"כ שם מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר ע"ש ובכס"מ שם ולפ"ז ה"ה אי נימא דלריה"ג גם המניח תפילין בשבת עובר בלאו מ"מ בודאי דזהו רק שלא להניח לכתחילה אבל אם היו עליו מבעוד יום א"צ לחלוץ ולפ"ז איך אפ"ל דמה שהשמיט הרמב"ם לדין המשנה דלא יצא בתפילין לרה"ר הוא משום דלשי' שפוסק כריה"ג בלא"ה אסור כנ"ל והא מצד איסור עצמי של הנחת תפילין בשבת אם היה עליו מבעוד יום א"צ לחלוץ משחשיכה וא"כ אכתי איצטריך לדין המשנה דמ"מ לא יצא בהן לרה"ר משום דלמא אתי לאתויי כו' גם גוף דברי הגמ' צ"ע לפ"ז בהא דאמר לא תימא כו' הא גם למ"ד שבת לאו ז"ת מקרא דימים ימימה כריה"ג איצטריך לטעמא דדלמא אתי לאתויי באם היה עליו מבעו"י דלא יצא בהן לרה"ר כנ"ל ולכן נראה לענ"ד ברור דמש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דאסור להניח תפילין בשבת היינו מקרא דוהיה לאות דמינה ממעטינן ג"כ לאיסורא ולפ"ז י"ל דאף דס"ל להרמב"ם לגבי לילה דאם היו עליו מבעו"י א"צ לחלוץ היינו רק לענין לילה משום דאזהרת ושמרת הוא רק שלא להניח לכתחילה אבל א"צ לחלוץ אבל לענין שבת ויו"ט דנ"ל דלאו ז"ת מקרא דוהיה לאות יצאו שבתות ויו"ט שהן גופן אות אין חילוק בין חליצה להנחה וצריך לחלוץ ג"כ דמקרא זה ממעטינן לאיסורא בכל גווני דעכ"פ הוא מזלזל באות של שבת ואף דהרא"ש כתב ללמוד לילה משבת דאין חילוק בין חליצה להנחה מ"מ הרמב"ם מחלק ביניהם כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר מה שהשמיט הרמב"ם לדין המשנה דלא יצא בתפילין לרה"ר ומשום דכיון דקי"ל דשבת לאו ז"ת מוהיה לאות הרי בל"ז אסור להניח תפילין בשבת וכן אף אם היו עליו מבעו"י צריך לחלוץ וכמבואר בגמ' שם דודאי חשיכה חולץ אליבא דר"ע ולפ"ז הא דמבואר בגמ' לא תימא למ"ד שבת לאו ז"ת כו' הוא באמת אליבא דר"ע כנ"ל ועכ"פ מתבאר מזה דשי' הרמב"ם והרא"ש הוא דגם לר"ע יש איסור להניח תפילין בשבת ולפ"ז יתפרש הגמרא דודאי חשיכה חולץ כפשטיה כנ"ל:

והנה שי' רש"י בסוגי' שם לענין לילה הוא ג"כ כהרמב"ם דאף למ"ד לילה לאו ז"ת ועובר בעשה זהו רק להניחם לכתחילה בלילה אבל א"צ לחלוץ ע"ש ובשג"א שם סי' מ"ג הקשה ע"ז מגמ' שם דפריך לרבה בר"ה דהוי מצלי בהו באורתא מהא דאמר ספק חשיכה לא חולץ הא ודאי חשיכה חולץ ומשני דבע"ש אתמר ופריך מאי קסבר אי שבת לאו ז"ת לילה נמי לאו ז"ת כו' דתניא ושמרת כו' דברי ריה"ג כו' ע"ש ולפ"ז קשה דמאי פריך הא אפילו אי לילה לאו ז"ת מ"מ הא א"צ לחלוץ ושפיר מצלי בהו באורתא והא דודאי חשיכה חולץ בע"ש הוא משום איסור הוצאה דלמא נפיק בהו לרה"ר דכיון דלאו ז"ת אין חייב למשמש בהן ע"ש בשג"א. מיהו הרמב"ם לשי' ניחא שפיר דהא דלמסקנא ודאי חשיכה חולץ היינו משום איסור הנחת תפילין בשבת דלר"ע אין חילוק בין הנחה לחליצה משא"כ לריה"ג כנ"ל אולם לשי' רש"י בספ"ק דביצה דס"ל דלר"ע אין איסור א"כ צ"ל להמסקנא דהא דודאי חשיכה חולץ היינו דלמא נפיק בהו לרה"ר א"כ הוי מצ"ל ג"כ דס"ל לרבה בר"ה כריה"ג כנ"ל. ונראה לישב דהנה כבר הבאתי מה שהקשו הראשונים בשבת בהא דתנא דבי ר"י יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבה בר"ה חייב אדם למשמש בתפילין כו' מדכר דכיר להו והקשו בזה דל"ל להאי טעמא תיפוק ליה דהוי גזירה לגזירה דהא אם יצא בו משחשיכה אינו חייב חטאת וקי"ל כרבא בסוגיא שם דל"ג גזל"ג. ונראה לישב דהנה השג"א בסי' מ"א ה"ר דלר"ע אין איסור להניח תפילין בשבת ממשנה שבת (דף ס"א) לא יצא בתפילין ואם יצא א"ח חטאת ואמר עלה בגמ' לא תימא אליבא דמ"ד שבת ז"ת אלא אפילו למ"ד שבת לאו ז"ת א"ח חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא ובע"כ דהא דאמר אפילו למ"ד כו' לאו אדריה"ג קאמר לה דלדידיה כיון דאיכא איסור במניח תפילין בשבת ודאי חייב חטאת וכמו שפי' רש"י ברפ"י דעירובין דאם מניח שני זוגות תפילין אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשא ע"ש וה"נ אתי איסור ושמרת ומשוי עליה כמשא ובע"כ דהגמ' קאי אליבא דר"ע דנ"ל מוהיה לאות ולדידיה ליכא איסור ע"ש והנה לפמש"כ המג"א בסי' ל"א בשם הרשב"א דאם הניח בשבת לשם מצוה עובר בב"ת לפ"ז צ"ל ג"כ דהגמ' מיירי כשהוא לבוש בהן שלא לשם כוונת מצוה דאי לכוונת מצוה הרי עובר בב"ת ואכתי ליתי איסור בל תוסיף ולשוי עליה כמשא ולחייב חטאת ובע"כ צ"ל כנ"ל ועי' בפרש"י בעירובין שם בד"ה ת"ק סבר כו' דאי מכוין למצוה כו' ואי לא מכוין למצוה תרווייהו משאוי נינהו ובד"ה ור"ג סבר כו' לא ליכוין ולא ליתסר כו' ע"ש ודוק. והנה התו' בשבת שם גבי לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא כתבו דרבא דס"ל דל"ג גזל"ג אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כו' אלא שישכח שהוא שבת ויצא ע"ש הרי כיון דאפשר בשום ענין לבא לידי חיוב חטאת שוב גזרו סמוך לחשיכה אטו חשיכה והנה בחי' הריטב"א שם כתב ג"כ כדברי התו' והקשה דא"כ מאי מהני הטעם דחייב למשמש בתפילין כיון דחיישינן לשכחת שבת ותי' דכיון שהוא חייב למשמש יגרום לו שיזכור את יום השבת לקדשו ע"ש. ועפ"ז ניחא שפיר קו' הראשונים בהא דאיצטריך בגמ' לומר הטעם דיוצא בתפילין משום דחייב למשמש בהן ולא בפשוטו משום דהוי גל"ג דלפי הנ"ל דחיישינן שמא ישכח שהוא שבת והנה כבר כתבנו דס"ל לתנא דבי ר"י דלילה זמן תפילין וא"צ לחלוץ עד זמן שינה כנ"ל ולפ"ז אם ישכח משחשיכה שהוא שבת הרי בודאי יכוין לשם מצוה דהא לילה הוא זמן תפילין וא"כ יעבור בבל תוסיף כמש"כ המג"א ויהיה חייב באמת חטאת דהאיסור משוי ליה כמשא כנ"ל ולכך מפרש הטעם דיוצא בתפילין משום דכיון דחייב למשמש מדכר דכיר להו:

ועפ"ז מיושב שפיר קו' השג"א לפרש"י דאף למ"ד לילה לאו ז"ת ועובר בעשה היינו דוקא להניח אבל א"צ לחלוץ א"כ הרי מצ"ל דס"ל לרבה בר"ה כריה"ג דגם לילה לאו ז"ת ומ"מ הוי מצלי בהו באורתא כיון דא"צ לחלוץ והא דודאי חשיכה חולץ היינו בע"ש ומדרבנן דלמא נפיק בהו לרה"ר וכמו שהוא לפי המסקנא וכנ"ל ולפי הנ"ל אפ"ל דס"ל לסוגית הגמ' בכאן כר' ענני בר ששון בשבת שם דאמר הכל ככבול דכל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר מותר לצאת לחצר וכן פסק ר"ת ע"ש בתו' ומ"מ ניחא שפיר דלפי המסקנא ודאי חשיכה חולץ דלמא נפיק בהו לרה"ר דהנה בירושלמי פרק במה אשה מבואר דאפילו למ"ד דמותר לצאת לחצר מ"מ כל שאמרו חכמים לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלפי המסקנא דס"ל לרבה בר"ה דלילה ז"ת ושבת לאו ז"ת כר"ע הרי אפשר לבא לידי חיוב חטאת אם יצא לרה"ר דאם ישכח שהוא שבת הרי בודאי יכוין לשם מצוה כיון דלילה ז"ת ויעבור בבל תוסיף ומשוי ליה איסור כמשא וממילא גם בחצר אסור דלמא נפיק בהו לרה"ר ולכך ודאי חשיכה חולץ. אולם אי נימא דס"ל לרבה בר"ה כריה"ג דגם לילה לאו ז"ת א"כ גם אם ישכח ויצא לרה"ר לא יבא לידי חיוב חטאת דאף אם ישכח שהוא שבת מ"מ לא יכוין לשם מצוה דהא לילה לאו ז"ת ולא יעבור בבל תוסיף וממילא מותר לצאת לחצר וא"כ אמאי ודאי חשיכה חולץ ולכך הוכרח הגמ' לומר דס"ל לרבה בר"ה דלילה ז"ת וכר"ע וכנ"ל:

אמנם באמת אפשר להשוות דעת הראשונים ולומר דלא פליגי כלל והוא ע"פ מש"כ המג"א בסי' כ"ט לישב דברי השו"ע שכתב שם דאין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפילו כשחולצם ע"ש ביה"ש וצ"ל דאין אסור להניח תפילין בשבת כמש"כ הב"י ובסי' ל"א כתב דאסור להניח תפילין בשבת דמזלזל באות של שבת ותי' המג"א דדוקא כשמניחן לשם מצוה הוי כמזלזל בחותם המלך אבל כשמניחם שלא לשם מצוה אין איסור להניחם וכ"כ בביאורי הגר"א בסי' ל"א שם וע"ש שכתב לישב לשי' הסוברים דאין איסור להניח תפילין בשבת הא דאמרינן במנחות שם ספק חשיכה לא חולץ הא ודאי חשיכה חולץ אף לר"ע היינו במניח לשם מצות תפילין וכמש"כ המג"א ע"ש ולפ"ז הרי אפ"ל דאין כאן מחלוקת כלל בין הראשונים דמש"כ רש"י והתו' בספ"ק דביצה דאין איסור להניח תפילין בשבת היינו שלא לשם כונת מצוה. ובאמת בלא"ה צ"ל כן דאי בכוונת מצוה הרי עובר בבל תוסיף וכמש"כ הרשב"א וכן מש"כ הרא"ש בהלק"ט בפי' דברי הגמ' במנחות שם דהא דודאי חשיכה בע"ש חולץ לר"ע היינו משום שאסור להניח. בשבת זהו בכוונת מצוה וכמש"כ בביאורי הגר"א אבל שלא לשם כוונת מצוה אפשר דמודה הרא"ש דאין איסור להניח תפילין בשבת וכשי' רש"י והתו' הנ"ל מיהו דברי הגר"א צ"ע דלפי מה שפי' דהא דודאי חשיכה חולץ היינו בכוונת מצוה א"כ מה צ"ל ע"פ מש"כ המג"א כנ"ל הא בלא"ה הרי עובר בבל תוסיף כנ"ל גם גוף דברי הגמ' לכאורה הוא דוחק קצת כמובן. ולכן נראה דבעיקר מש"כ המג"א דהא דאסור להניח תפילין בשבת משום דמזלזל באות של שבת היינו רק בכוונת מצוה אפ"ל דתלי' באם מצות צריכות כוונה דאי נימא דמצות צריכות כוונה ובלא כוונה אינו מקיים מצות תפילין כלל ממילא בשבת אם מניח שלא בכוונת מצוה ליכא אות של תפילין ולא הוי כמזלזל באות של שבת כיון דבחול בכה"ג ליכא קיום מצוה כלל אולם אי נימא דמצות א"צ כוונה דגם בלא כוונה מקיים המצוה א"כ בשבת גם בלא כוונת מצוה מקרי אות והוי זלזול לאות של שבת. ולפ"ז לדידן דקי"ל דמצות צריכות כוונה א"כ כשמניח בשבת שלא לשם כוונת מצוה אין איסור וכמש"כ המג"א אולם הסוגיא במנחות שם אפ"ל דס"ל לרבה בר"ה מצות א"צ כוונה ולפ"ז גם בלא כוונת מצוה אסור להניח בשבת ולכך ודאי חשיכה חולץ כנ"ל:

ובעיקר מש"כ השג"א לה"ר דאין איסור להניח תפילין בשבת מהא דמבואר בשבת שם דאפילו למ"ד שבת לאו ז"ת אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא ואי נימא דגם לר"ע יש איסור להניח תפילין בשבת א"כ ליתי איסור דוהיה לאות ולישוי עליה כמשא וכמו שפי' רש"י בר"פ המוצא תפילין דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשא כנ"ל אך הנה אם נתפוס דברי רש"י כפשטיה לכאורה צע"ג. והנה בשבת (דף קל"ט) אמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופרש"י ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא ע"ש ועכ"פ מתבאר דבטלית שאינה מצוייצת כלל לא הוי גוף הבגד כמשאוי. ולפ"ז צ"ע דלפמ"ש המרדכי בה' ציצית בשם הר"ש מדרוייש דאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו שאם לובשו עובר בעשה ע"ש ולפ"ז אמאי נקט ר"ה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה הא אפילו אם אינה מצוייצת כלל יהי' חייב חטאת דליתי איסור ולשוי עליה כמשא וכמו שפרש"י דאיסור בל תוסיף משוי עליה כמשא ה"נ האיסור של לבישת הבגד בלא ציצית יהיה משוי עליה כמשא כנ"ל:

ועוד צע"ג לפמש"כ האחרונים דאם יוצא בשבת לרה"ר בטלית שהציצית כשירים מדאורייתא ופסולים מדרבנן ג"כ חייב חטאת כיון שעכ"פ מדרבנן אסור לצאת בהן הוי הציצית משא ולא נוי הבגד ומשום דענין תכשיט ולאו תכשיט בדעת בני אדם תלוי דכל שהעולם מחזיקים אותו לנוי הוי תכשיט ואם לפי דעת ב"א אין זה נוי הוי משאוי ולכך כיון שהציצית פסולין אפי' מדרבנן שוב לא הוי נוי הבגד רק משאוי עי' בס' ברכ"י סי' י"ג ובס' ארצוה"ח בסי' הנ"ל ולפ"ז נראה ברור דלפי סברת רש"י דאיסור משוי ליה כמשאוי כנ"ל לאו דוקא איסור דאורייתא אלא דה"ה אם אסור ללבוש מצד איסור דרבנן ג"כ האיסור משוי ליה כמשאוי דעיקר הסברא דאיסור משוי ליה כמשא זהו בודאי משום דאסור ללובשו וגנאי הוא לו אין זה תפארת בעיני האדם רק משאוי ולפ"ז בודאי דה"ה דאיסור דרבנן ג"כ משוי ליה כמשא. ובזה יש לישב מה דצע"ג בפרש"י דל"ל לפרש דלכך אסור ללבוש זוג שני משום דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא תיפוק ליה משום ליתא דאיסור בל תוסיף גופיה אסור ללבוש אולם לפי הנ"ל י"ל ע"פ מש"כ הט"ז באו"ח סי' ל"ד דהא דמבואר בעירובין שם בסוגי' דאיכא בל תוסיף בשני זוגות תפילין זהו באמת רק מדרבנן ומשום דהאי לחודיה קאי ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר פרש"י דלא פי' משום ליתא דאיסור בל תוסיף גופיה והיינו משום כיון דעיקר בל תוסיף הוא רק מדרבנן הרי י"ל דמשום הצלה התירו לכך פרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשאוי ולענין זה אין נ"מ מה דאיסור בל תוסיף בכאן הוא רק מדרבנן דמ"מ משוי ליה האיסור כמשאוי דאין נ"מ בזה בין איסור דאורייתא או דרבנן כנ"ל וז"ב. וא"כ לפי הנ"ל הרי צע"ג בכל הני דחשיב התם במשנה בשבת שם דלא יצא ואם יצא אינו חייב חטאת כמו בתפילין ובסנדל המסומר וכדומה וע"ש בגמ' (דף ס"ד) דס"ל לרב דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר גם בחצר ובבית אסור ועי' בתו' מנחות ל"ו ד"ה אי ע"ש ולפ"ז קשה דאמאי אינו חייב חטאת הא אחרי שאסרו חכמים לצאת בהם בשבת אפילו בבית א"כ זה האיסור גופיה יהיה משוי ליה כמשאוי דמאי נ"מ בין אם אסור ללבוש אותם מדאורייתא או שאסור מדרבנן כיון דגם איסור דרבנן משוי כמשא כנ"ל וא"כ אחרי גזירת חכמים שאסור לצאת בהם ממילא יהיה חייב חטאת ומשום דאיסורא דרבנן משוי ליה כמשא וכנ"ל:

ולכן נראה לענ"ד דבודאי דבר שהוא בעצם מלבוש גמור או שהוא תכשיט גמור בחול אין לומר כלל דמשום האיסור יהיה כמשאוי דזהו באמת נגד הסברא לומר דמלבוש גמור יהיה משא משום איסור כמו בגד שעטנז וכדומה וכן דבר שהוא תכשיט גמור ודרך מלבושו בחול לא פקע שם תכשיט מינה משום איסור. אך מה שפרש"י בר"פ המוצא דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא הנה ממה שפי' רש"י שם בד"ה ת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה כו' דלאו תכשיט נינהו ומש"כ כיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי ע"ש הנה מזה בודאי אין ראיה כלל דלפי הנ"ל דתפילין לאו תכשיט הוא כלל א"כ שפיר משוי להו בל תוסיף כמשאוי אולם אפילו לפי מאי דמשמע שם בסוגי' אח"כ דאפילו אי נימא דתכשיט הוא מ"מ אסור ללבוש זוג שני אי איכא בל תוסיף נראה לומר דכ"ז הוא רק בזוג שני של תפילין כיון דבחול הרי אין דרך כלל ללבוש שני זוגות ולכך אתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא אבל בזוג אחד אי נימא דתכשיט הוא כיון דזוג אחד הוא דרך מלבושו בחול אפילו כי איכא איסורא לא משוי האיסור כמשאוי וכנ"ל והא דפריך שם במסקנא א"ה לר"מ זוג אחד נמי לא ופרש"י דיש כאן תוספת שמוסיף שבת על החול למצות תפילין ע"ש. נראה דאין הכוונה משום דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא אלא משום ליתא דאיסורא גופיה דבל תוסיף דבכה"ג עובר בבל תוסיף מדאורייתא א"כ שפיר פריך הגמ' אי הכי לר"מ זוג אחד נמי לא ומשום איסורא גופיה דבל תוסיף כנ"ל:

ונראה לה"ר מפרש"י שם בשבת גבי היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופרש"י דאילו לא היתה מצוייצת כלל לא היה חייב דהיינו לבושיה ע"ש ונראה ברור בכוונת רש"י דאילו לא היתה מצוייצת כלל אע"ג דאסור ללבוש הבגד בלא ציצית מ"מ לא חשיב הטלית כמשאוי ומשום דהיינו לבושיה פי' דמלבוש גמור לא מחשיב כמשא משום איסורא כנ"ל דאין לומר דס"ל לרש"י כדעת ר"י במרדכי שם דאין איסור ללבוש בשבת טלית בלא ציצית ע"ש דא"כ לא הול"ל דהיינו לבושיה ולכן נראה דבאמת ס"ל לרש"י כדעת הר"ש טרוייש במרדכי שם דאסור ללבוש בגד בלא ציצית ולכך פרש"י שפיר דמ"מ לא חשיב כמשא משום דהיינו לבושיה וכנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר שי' הר"י טרוייש וכמו שפי' רש"י וכנ"ל ועכ"פ לפי כל הנ"ל אין ראיה כלל מסוגי' דשבת שם דלר"ע דמפיק מוהיה לאות ליכא איסורא להניח תפילין בשבת ומש"כ השג"א לה"ר דאם יש איסור אמאי אינו חייב חטאת ליתי איסור ולשוי עליה כמשא לאו ראיה כלל דכיון דתפילין הוא דרך מלבושו בחול לא נעשה כמשא משום האיסור ולא דמי למש"כ רש"י ר"פ המוצא תפילין וכנ"ל:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה